בקיץ 2017 שירתי כמנהיגת כנסייה. בשל דרישות העבודה, המנהיגה הבכירה סידרה שהאחות יאנג גואנג והאחות צ'נג שין יהיו אחראיות על עבודת הכנסייה יחד איתי, וביקשה ממני שאעזור להן. לאחר זמן מה, ראיתי ששתי האחיות הללו נושאות נטל בחובתן ושהן מתקדמות במהירות. יכולתי להפסיק לדאוג בקשר לדברים מסוימים, כי האחיות יכלו לדון בהם ולטפל בהם כראוי בכוחות עצמן. בתחילה, זה שימח אותי מאוד, אבל עם הזמן, הדבר התחיל להעיק עליי. חשבתי לעצמי, "אני המנהיגה, אז הגיוני להניח שבענייני הכנסייה, גדולים וקטנים כאחד, יש לדון עימי תחילה. אבל כעת, שתי האחיות הללו מארגנות כל מיני דברים מבלי להתייעץ איתי. הן לא לוקחות אותי ברצינות! אם זה יימשך, הרי אישאר מנהיגה בשם בלבד, הלא כן?"

באחד הכינוסים, דיקון ההשקיה הזכירה את יאנג גואנג וצ'נג שין. היא אמרה, "הן ממש נושאות נטל בביצוע חובתן. לפני כן, תמיד היה לנו חוסר בעובדי השקיה, אבל מאז שהן הגיעו, לא רק שהעברות מתבצעות במהירות, אלא שעבודת ההשקיה נעשתה יעילה ביותר..." לאחר ששמעתי זאת, הודיתי כלפי חוץ לאל, אבל בתוך תוכי, לא הייתי מרוצה כל כך ויכולתי להרגיש איך פניי בוערות. חשבתי לעצמי, "נראה שהאחרים חושבים יותר על שתי האחיות הללו מאשר עליי. אני משמשת כמנהיגה כבר מספר שנים, והאחיות הללו עושות את העבודה הזו רק ימים ספורים. האם הן טובות יותר ממני?" לא רציתי לקבל זאת, ולא הקשבתי למה שדיקון ההשקיה אמרה לאחר מכן. לאחר הכינוס, חזרתי הביתה שפופת ראש. באותו לילה שכבתי במיטה והתהפכתי מצד לצד, לא הצלחתי להירדם. בכל פעם שחשבתי על מה שדיקון ההשקיה אמרה, חשתי נסערת. אני מנהיגה כבר מספר שנים, ואני אפילו לא משתווה לשתי האחיות הללו, שזה עתה החלו בהכשרתן. מה תחשוב עליי המנהיגה הבכירה אם זה ייוודע לה? האם היא תגיד שאני חסרת כישורים ולא מתאימה לשמש כמנהיגה? האחרים נהגו להעריץ אותי, האם הם יחשבו עכשיו שהאחיות הללו טובות ממני? האם הם יתמכו בהן בעתיד, במקום בי? הרגשתי שיאנג גואנג וצ'נג שין גנבו ממני את אור הזרקורים, והתמלאתי קנאה וטינה כלפיהן. הדמיון שלי החל להשתולל באותה העת, וחששתי שהתפקיד שלי כבר אינו בטוח. עודדתי את עצמי חרישית לעשות עבודה טובה, לשאוף להצליח יותר בכל הפרויקטים שלנו, ולגרום לאחרים לראות שאני לא נחותה מהאחיות הללו. לאחר מכן, בכל יום התחלתי לקום מוקדם ולהישאר ערה עד מאוחר. הקדמתי את לוח הזמנים בטיפול בפרויקטים ופתרתי במהירות בעיות שצצו, כי חששתי שהאחיות יגיעו אליהם לפניי. לפעמים אפילו קיוויתי שהן ימעדו בעבודתן ויביכו את עצמן. יום אחד, במהלך בדיקה של ספרי הכנסייה, גילינו אי התאמות בכמויות שנשלחו והתקבלו. האחיות היו אלו שדאגו להפצת וקבלת הספרים, ובשעה שהן חיפשו נואשות אחר הסיבה, לא רק שלא עזרתי להן, אלא נהניתי לראותן סובלות וחשבתי, "חשבתי ששתיכן כאלה מוכשרות. מה תעשו עכשיו?" אמרתי להן בטון נוזף שאם יש בעיה עם ספרי הכנסייה, הרי שזה עניין רציני. זה הלחיץ אותן עוד יותר והשפיע על מצבן. בתוך תוכי, חשתי מרוצה מאוד, "בואו נראה אם המנהיגה הבכירה עדיין תחשוב שאתן יותר טובות ממני, עכשיו כשעשיתן טעות גדולה! אם תישארו במצב השלילי הזה, לא אצטרך לדאוג יותר שתאיימו על המשרה שלי." באותו הזמן חשתי קצת אשמה והבנתי שעברתי את הגבול, אבל לא הרהרתי בזאת מעבר לכך.

מאוחר יותר, מסיבות שונות, צ'נג שין הועברה לבצע חובה אחרת, וכך אני ויאנג גואנג נותרנו לעבוד יחד. יום אחד, במהלך שיחת עבודה, שמתי לב שהמנהיגה הבכירה תמיד שאלה את יאנג גואנג לדעתה בזמן שאני ישבתי בצד וחשתי שמתעלמים ממני. לא יכולתי שלא לתהות אם המנהיגה מעדיפה להכשיר אותה בגלל שהיא צעירה ובעלת איכות טובה יותר. חשתי מאוכזבת מאוד. המנהיגה תמיד דנה איתי בעבר בדברים, אבל כעת היא העריכה מאוד את יאנג גואנג. האם זה לא הוכיח שיאנג גואנג טובה ממני? הקנאה שלי שוב הרימה את ראשה. בתקופה הזו, נזפתי ביאנג גואנג בכל פעם שהבחנתי בחריגה כלשהי בעבודתה ולעתים פשוט התעלמתי ממנה. מיהרתי לקחת פיקוד על כל כינוס ולפתור את בעיותיהם של אחרים, מבלי לתת לה הזדמנות לשתף. מצבה הלך והחמיר והיא הפסיקה לשאת בנטל למען עבודת הכנסייה. היא לא טיפלה מספיק מהר במטלות מסוימות וזה הוביל לכך שעבודת הכנסייה נפגעה. באותו זמן כן חשתי מעט אשמה. חשתי שמצבה השלילי קשור במידה רבה אליי, אבל לא הרהרתי בעצמי. לא הייתה לי הבנה לגבי מצבי שלי עד שהאל הטיל בי משמעת.

יום אחד חשתי לפתע לא טוב. היה לי חום, והתחלתי להשתעל. חשבתי שהאסתמה שלי שוב התפרצה, אבל מאוחר יותר, השיעול שלי החמיר יותר ויותר ואף תרופה לא עזרה לי. לא משנה כמה רציתי, לא הצלחתי לשתף בכינוסים. הלכתי לרופא כדי להיבדק, ונאמר לי שאני סובלת מברונכיאקטזיס ומשחפת חריפות. הרופא אמר שזו מחלה רצינית מאוד ושנדרש טיפול תרופתי של יותר משנה כדי להשתלט עליה. כששמעתי זאת ישבתי שם בהלם והרגשתי אומללה מאוד. הייתה לי שחפת בעבר והיה קשה מאוד להירפא ממנה. איך היא חזרה שוב, ולמה בצורה כה חריפה הפעם? בגלל ששחפת היא מחלה מידבקת, אסור היה לי לבוא במגע עם האחים והאחיות. המשמעות הייתה שלא יכולתי לבצע את חובתי. בכל שנותיי כמאמינה, תמיד ביצעתי חובה. אפילו עזבתי את משפחתי ואת עבודתי כדי להשקיע מעצמי. בייחוד באותה תקופה, עבודת הכנסייה הייתה רבה מאוד ואני מילאתי בה תפקיד מרכזי. מדוע לקיתי במחלה כה קשה? מה הייתה כוונת האל? ככל שחשבתי על כך יותר, כך חשתי גרוע יותר, ולעיתים קרובות התחפרתי מתחת לשמיכה שלי ובכיתי. פעם, התפללתי לאל בדמעות, "אלוהים! כואב לי כל כך. אני לא יודעת איך לעבור את זה. אנא, הענק לי נאורות כך שאוכל להבין את כוונתך וללמוד לקח דרך המחלה."

יום אחד, קראתי את דברי האל הללו בהקדשות שלי. האל אומר: "בדרך כלל, כאשר אתה מתמודד עם מחלה קשה או מחלה מוזרה שגורמת לך לסבל רב מאוד, זה לא קורה במקרה. בין אם אתה חולה או בריא, זה על פי כוונתו של האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, באמונה באל, הדבר החשוב ביותר הוא לזכות באמת). כשהרהרתי בזאת, הבנתי שהעובדה שהאל אפשר לי לחלות במחלה חמורה אינה מקרית, ושאין ספק שכוונת האל נמצאת בכך. היה עליי לבחון את עצמי בקפידה. התפללתי וחיפשתי מהאל שוב ושוב. בשעה שהרהרתי בכך, הבנתי לפתע שקנאתי הבלתי פוסקת ביאנג גואנג בתקופה הזו, ומאבקי הבלתי מתפשר לזכות בתהילה וברווח אישיים, גרמו לה לחוש מוגבלת, והדבר השפיע על עבודת הכנסייה. כשזה התחוור לי, התמלאתי רגשות אשמה וחרטה. קראתי זאת בדברי האל: "האנושות האכזרית! האינטריגות והמזימות, הגזלה והמחטפים ההדדיים, המאבק על מוניטין ועושר, הטבח ההדדי – מתי זה ייגמר? למרות שהאל השמיע מאות אלפי מילים, איש לא התעשת. בני האדם פועלים למען משפחותיהם, למען בניהם ובנותיהם, למען הקריירות שלהם, למען סיכוייהם העתידיים, מעמדם, יהירותם וכספם, למען מזון, בגדים ולמען מנעמי הבשר. אך האם יש מישהו שמעשיו הם באמת למען האל? גם בקרב אלה שמעשיהם הם למען האל, רק מתי מעט מכירים את האל. כמה אנשים אינם פועלים מתוך האינטרסים שלהם עצמם? כמה אינם מדכאים או מנדים אחרים כדי להגן על המעמד שלהם?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הרעים לבטח ייענשו). "אנשים מסוימים תמיד חוששים שאחרים יותר טובים מהם או שהם מעליהם, שאנשים אחרים יזכו להכרה בזמן שמהם יתעלמו, וזה גורם להם לתקוף אנשים אחרים ולא לכלול אותם. האם זה לא מקרה של קנאה באנשים עם כישרון? האם זה אינו אנוכי ומתועב? איזה מין צביון הוא זה? זהו זדון! אלה שחושבים רק על האינטרסים של עצמם, שרק מספקים את הרצונות האנוכיים של עצמם, מבלי לחשוב על אחרים או להתחשב באינטרסים של בית האל, הם בעלי צביון רע, והאל אינו אוהב אותם" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אדם יכול לזכות בחופש ובשחרור רק על ידי השלכת צביונותיו המושחתים מעליו). מה שהאל חשף התאים בדיוק למצבי. מהרגע שראיתי את שתי האחיות הללו מבצעות את חובתן במיומנות, מתקדמות מהר, ומטפלות בעניינים מסוימים מבלי להתייעץ איתי, התחלתי לחוש אי נוחות וחשבתי שהן לא מכבדות אותי. כשדיקון ההשקיה שיבחה אותן על היעילות בחובתן, התגברה אצלי התחושה שהן מסכנות את המשרה שלי וגונבות ממני את אור הזרקורים. כדי להוכיח שאני טובה מהן ולהבטיח לעצמי את המשרה שלי, תמיד הייתי צעד אחד לפניהן בכל הקשור לשיתופים ולפתרון בעיות בכינוסים ולא נתתי להן שום הזדמנות לשתף. כשהתגלו אי התאמות בכמויות של ספרי הכנסייה, במקום לעזור להן למצוא את הסיבה לכך, נהניתי לראות אותן באומללותן והערתי להן הערות עוקצניות, מה שגרם להן לחיות במצב שלילי. הייתי ממש מרושעת. בעקבות המחשבה הזו, חשתי אשמה וחרטה, והתפללתי לאל בדמעות, "הו אלי! חסדך הוא שמאפשר לי לפקח על עבודת הכנסייה, אבל הייתי כה מרדנית. לא רק שכשלתי לבצע היטב את חובתי ולגמול על אהבתך, גם קינאתי במוכשרות ממני, ונאבקתי לזכות בתהילה וברווח אישיים. התנהגותי כלפיך הייתה דוחה ונתעבת. אלוהים, אני רוצה להכות על חטא ולהשתנות."

לאחר מכן, קראתי את דברי האל הללו: "כאשר אנשים מתמודדים עם בעיה, יש כאלה שמחפשים תשובות מאחרים, אולם כאשר האדם האחר מדבר בהתאם לאמת, הם אינם מקבלים זאת, אינם מסוגלים לציית ובלבם הם חושבים, 'בדרך כלל אני טוב ממנו. אם אקשיב הפעם לעצתו, האם זה לא ייראה כאילו הוא מעליי? לא. אני לא יכול להקשיב לו בקשר לעניין הזה. אני פשוט אעשה את זה בדרך שלי'. הם מוצאים סיבה ותירוץ לבטל את נקודת המבט של האדם האחר. איזה סוג של צביון הוא זה, כאשר אדם רואה שמישהו טוב ממנו ומנסה להפחית מערכו, מפיץ עליו שמועות או משתמש באמצעים בזויים כדי להשחיר את פניו ולפגוע במוניטין שלו – אפילו לרמוס לחלוטין את כבודו – כדי להגן על מעמדו שלו בעיני אחרים? אלה אינן סתם גאוותנות ויוהרה, זהו צביונו של השטן, זהו צביון זדוני. העובדה שאדם זה מסוגל לתקוף ולהתנכר לאנשים טובים וחזקים ממנו מעידה על ערמומיות ורשעות, ועצם זה שהוא לא בוחל בדבר כדי לפגוע באנשים אחרים מראה כי יש בו הרבה מן השטן! כיוון שהוא חי על פי צביונו של השטן, הוא מועד להשפיל אנשים, לנסות לטפול עליהם אשמת שווא, להקשות עליהם. האין זו עשיית רע? וגם כשהם חיים כך, הם עדיין סבורים שהם בסדר, שהם אנשים טובים – ועם זאת, כשהם רואים מישהו שטוב מהם, הם חייבים להקשות עליו, לרמוס אותו. מה הבעיה כאן? האם אנשים שמסוגלים לעשות מעשים רעים כל כך אינם חסרי מצפון וזדוניים? אנשים כאלה מתחשבים אך ורק באינטרסים שלהם עצמם, הם מתייחסים אך ורק לרגשותיהם, וכל מה שהם רוצים הוא לממש את תשוקותיהם, שאיפותיהם ומטרותיהם האישיות. לא אכפת להם כמה נזק הם גורמים לעבודת הכנסייה, והם היו מעדיפים להקריב את האינטרסים של בית האל כדי להגן על מעמדם ועל המוניטין שלהם בעיני אחרים. האם אנשים כאלה אינם גאוותנים וצדקנים, אנוכיים ומרושעים? אנשים כאלה אינם רק גאוותנים וצדקנים, הם גם אנוכיים ומרושעים עד מאוד. הם לא מגלים כל התחשבות בכוונות האל. האם לאנשים כאלה יש לב ירא-אל? אין להם לב ירא-אל כלל. זו הסיבה שהם מתנהגים בצורה מופקרת ועושים ככל העולה על רוחם, ללא כל תחושת אשם, ללא כל חשש, ללא פחד או דאגה ומבלי לקחת בחשבון את התוצאות. זה מה שהם עושים לעתים קרובות וזו הדרך שבה הם מתנהגים מאז ומתמיד. מהו טבעה של התנהגות כזו? במילים עדינות, אנשים כאלה מקנאים מדי ויש בהם תשוקה עזה מדי למוניטין ולמעמד; הם ערמומיים ותחבולנים מדי. אם להשתמש במילים חריפות יותר, תמצית הבעיה היא שלאנשים כאלה אין לב ירא-אל כלל. הם אינם מפחדים מן האל, הם מאמינים שהם בעלי חשיבות עליונה והם סבורים שכל היבט והיבט של עצמם נעלה יותר מן האל ונשגב מן האמת. בלבם פנימה, האל אינו ראוי לאזכור והוא חסר חשיבות, ואין לאל כל מעמד בלבם. האם מי שבלבם אין מקום לאל, ושאין בהם לב ירא-אל, יכולים ליישם את האמת בפועל? בהחלט לא. אם כך, כאשר הם מסתובבים בעליצות, כדרכם, שקועים בעיסוקיהם ומשקיעים לא מעט אנרגיה, מה הם עושים? אנשים כאלה אפילו טוענים שהם נטשו הכול כדי להשקיע מעצמם למען האל וסבלו סבל רב, אבל למעשה, המניע, העיקרון והמטרה של כל מעשיהם הוא לפעול למען מעמדם ויוקרתם האישית ולהגן על האינטרסים שלהם-עצמם. האם הייתם אומרים שסוג כזה של אדם הוא נורא או לא? אילו מין אנשים מאמינים באל במשך שנים רבות, ובכל זאת אין להם לבבות יראי-אל? האם הם אינם גאוותנים? האם הם אינם שטנים? ומהם הדברים שחסרים ביותר לב ירא-אל? מלבד הבהמות, אלו הם האנשים הרעים וצוררי המשיח, השטן ובני מינם של השדים. הם אינם מקבלים את האמת כלל; הם כולם נטולי לב ירא-אל. הם מסוגלים לכל רע, הם אויביו של האל ואויביהם של אנשיו הנבחרים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חמשת התנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לעלות על המסלול הנכון של אמונה באל). הרגשתי כאילו האל נמצא מולי ושופט אותי. חשבתי שאחרי ששימשתי כמנהיגה במשך שנים כה רבות, אני אמורה להיות נעלה וטובה יותר מאחרים, אז קינאתי בכל מי שהיה מוכשר יותר ממני, ודחיתי אותו. ידעתי ששתי האחיות הללו היו בעלות איכות, שהן נשאו בנטל והיו יעילות בביצוע חובתן. זה הועיל לעבודת הכנסייה ולהיווכחות בחיים של האחים והאחיות. אבל לא התחשבתי בכל זה. כל מה שעניין אותי היו המוניטין והמעמד שלי. נלחמתי בהן בחשאי, וחיפשתי חריגות ובעיות בעבודתן, כדי להלחיץ ולהביך אותן. זה הותיר אותן במצב רע והן הפסיקו לשאת נטל בחובתן, ןהדבר אף הזיק לעבודת הכנסייה. כדי לשמר את מעמדי שלי, בעודי מקנאת באלו שמוכשרות ממני, הגבלתי את שתי האחיות הללו, שיכלו לבצע עבודה אמיתית, עד שהן נעשו שליליות. בעשותי זאת, שיבשתי את עבודת הכנסייה והזקתי לאינטרסים של הכנסייה. לא הייתה בי כל אנושיות. כל שחשפתי היה צביון שטני. השטן שונא לראות אנשים מצליחים, ורוצה נואשות שהם ייעשו שליליים, ושהם יידרדרו ויבגדו באל. פעלתי כחיילת של השטן ושיבשתי את עבודת הכנסייה. כמנהיגה בכנסייה, היה עליי להתחשב בכוונות האל ולטפח אנשים עבור הכנסייה, כדי שאחיי ואחיותיי יוכלו לבצע את חובותיהם. אבל במקום זאת, לא רק שכשלתי לטפח נשים מוכשרות, גם קינאתי בהן ודיכאתי אותן. איך זה נחשב כביצוע חובתי? רק עשיתי רע והתנגדתי לאל.

יום אחד, נפתחתי בפני אחת האחיות ושיתפתי עמה על הקנאה שחשתי. היא הקשיבה ואז חלקה עימי את הדוגמה של קנאת שאול בדוד. היא אמרה, "כששאול ראה שאלוהים משתמש בדוד כדי לנצח במלחמות ושכל בני ישראל עמדו מאחוריו, הוא החל לקנא בדוד וניסה להרוג אותו שוב ושוב. בסוף, אלוהים דחה את שאול בתיעוב והעניש אותו." כששמעתי זאת, הצטמררתי. חשבתי על האופן שבו התנהגתי לאחרונה. כששתי האחיות הללו השיגו תוצאות במסגרת חובתן, התחלתי לקנא בהן, והגבלתי ודיכאתי אותן בכל צעד ושעל. לא רק שהקשיתי עליהן, אלא גם הפכתי את עצמי לאויבת האל. האם לא פעלתי בדיוק כמו שאול? כשחשבתי על כך, חשתי פחד מסוים, והבנתי שהאל ניצל את הרגע הזה כדי להוכיח אותי ולהטיל בי משמעת כדי שאפסיק לבצע מעשים רעים. אם אמשיך להתנהג בצורה כזו, הרי שלא ניתן לדמיין את ההשלכות לכך. לאחר מכן, הרהרתי בכך שוב ושוב: למה, אם ידעתי היטב שהאל לא אוהב קנאה, לא הצלחתי למנוע מעצמי לפעול בצורה שמקטינה אחרים? קראתי קטע מדברי האל שבו נאמר: "אחד המאפיינים הברורים ביותר של מהותם של צוררי משיח הוא אחיזתם במונופול על הכוח והעובדה שהם מנהלים דיקטטורות משלהם: הם לא מקשיבים לאחרים, הם לא מכבדים אף אחד, והם לא שמים לב לאיש, ולא משנה איזה חוזקות יש לאנשים, או אילו השקפות נכונות או דעות חכמות הם עשויים להביע, או אילו שיטות מתאימות הם עשויים להציג; נדמה שאיש אינו כשיר לשתף איתם פעולה או לקחת חלק בדבר מן הדברים שהם עושים. זהו סוג הצביון שיש לצוררי משיח. יש אנשים שאומרים שזו אנושיות רעה – אך איך ייתכן שאנושיות רעה שגרתית? זהו צביון שטני לחלוטין, וצביון כזה הוא מרושע ביותר. מדוע אני אומר שצביונם מרושע ביותר? צוררי משיח מפקיעים הכול מבית האל ומרכוש הכנסייה, מתייחסים לכך כאל רכושם הפרטי שאותו הם מנהלים, ולא מרשים לאיש להתערב בכך. כשהם מבצעים את עבודת הכנסייה, הם חושבים אך ורק על האינטרסים האישיים שלהם, מעמדם שלהם וגאוותם. הם לא מאפשרים לאיש לפגוע באינטרסים שלהם, וקל וחומר שהם שלא מאפשרים לאף אחד שהוא בעל איכות, או לכל מי שמסוגל לשאת עדות חווייתית, לאיים על שמם הטוב ועל מעמדם... כשמישהו מצטיין בעבודתו, או כאשר מישהו מסוגל לשאת עדות חווייתית אמיתית, ואנשיו הנבחרים של האל מקבלים מכך תועלת, חיזוק ותמיכה, והדבר זוכה לשבחים רבים מכולם, בלבם של צוררי המשיח מתעוררות קנאה ושנאה, והם מנסים להדיר ולדכא את האדם הזה. הם בשום פנים ואופן לא מאפשרים לאנשים כאלה לבצע עבודה כלשהי, כדי שלא יהוו איום על מעמדם. ...צוררי המשיח חושבים לעצמם: 'אין שום סיכוי שאני אשלים עם זה. אתה רוצה שיהיה לך תפקיד בתחום שלי, להתחרות בי. זה בלתי אפשרי; אל תחשוב על כך אפילו. אתה יותר משכיל ממני, רהוט יותר ממני, יותר פופולרי ממני, ואתה חותר אל האמת בחריצות רבה יותר ממני. אם הייתי משתף איתך פעולה ואתה היית לוקח את כל הקרדיט, מה הייתי עושה אז?' האם הם מתחשבים באינטרסים של בית האל? לא. על מה הם חושבים? הם חושבים רק על איך לשמור על מעמדם. אף על פי שצוררי משיח יודעים שהם לא מסוגלים לעשות עבודה אמיתית, הם לא מטפחים ולא מקדמים אנשים בעלי איכות טובה שחותרים אל האמת. האנשים היחידים שהם מקדמים הם אלה שמחניפים להם, אלה שנוטים לסגוד לאחרים, שמאשרים ומעריצים אותם בלבם, אלה שהם חלקלקים, שאין להם הבנה של האמת ושאין להם יכולת הבחנה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שמיני: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל (חלק א')). האל חושף שצוררי משיח אינם מתחשבים בשום צורה בעבודת הכנסייה ורק מעוניינים להשיג את כל הכוח לעצמם. הם משתלטים על הכנסייה ולא מרשים לאחרים להתערב. הם מדירים ומדכאים כל מי שמאיים על מעמדם, ופועלים ללא לאות כדי להסתיר את היתרונות והכישורים של אחרים. פעלתי ממש כמו צוררת משיח. כדי לחזק את מעמדי, רציתי להשיג לעצמי את כל הכוח ולהיות היחידה שקובעת מה לעשות בכנסייה. מימשתי רעיונות כגון "יש מקום רק לזכר אלפא אחד" ו"אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ", ולא נתתי לאף אחד אחר לעקוף אותי. כששתי אחיות טיפלו בעניינים מסוימים ולא דנו בכך איתי, חשבתי שהן לא לוקחות אותי ברצינות, ושאחרי הכול, אני מנהיגה, אז ענייני הכנסייה צריכים להגיע לטיפולי לפני הכול. כשצצו בעיות במסגרת חובותיהן, מתחתי עליהן ביקורת בכך שניפחתי את הבעיה והרשיתי להן בכוונה לעשות מעצמן צחוק. אירחתי כינוסים בעצמי ולא נתתי לאותן אחיות הזדמנות לשתף. ואפילו זלזלתי בהן מאחורי גבן כדי לגרום למפקחת לחשוב שהן לא נלהבות לשתף, ובכינוסים שאני אירחתי, תמיד היו שתיקות מביכות, כאילו כל הקרדיט שייך לי ולי בלבד. הצביון שלי היה ערמומי ומרושע, והלכתי בנתיבו של צורר משיח. בשלב הזה הבנתי שללא תוכחת האל והמשמעת שהוא הטיל בי, וכן השיפוט והחשיפה שבדבריו, לא הייתי מבינה את חומרת טבעם של מעשיי. לא רק שדיכאתי את האחיות השותפות שלי ופגעתי בהן, הרי שגם ביצעתי עבירות ומעשים רעים. בזמן הזה, חשתי מידה רבה של תוכחה עצמית וחרטה. שנאתי את עצמי על כך שעשיתי רע, התחרטתי על כך שלא ביצעתי את חובתי כראוי, וחשתי חובה גדולה לאל.

לאחר מכן קראתי עוד בדברי האל: "כמנהיג בכנסייה, עליך ללמוד לא רק איך להשתמש באמת כדי לפתור בעיות, עליך גם ללמוד כיצד לגלות ולטפח אנשים מוכשרים, שבשום אופן אסור לך לקנא בהם או לדכא אותם. יישום בפועל באופן הזה מועיל לעבודת הכנסייה. אם תוכל לטפח כמה אנשים החותרים אחר האמת, כך שהם ישתפו איתך פעולה ויעשו היטב את כל העבודה, ובסופו של דבר, לכולכם יהיו עדויות חווייתיות, אזי אתה מנהיג או עובד ראוי. אם אתה מסוגל להתמודד עם כל דבר בהתאם לעקרונות, אזי אתה פועל בהתאם לנאמנות שלך... אם אתה באמת מסוגל להתחשב ברצון האל, אתה תוכל להתייחס לאנשים אחרים בהגינות. אם אתה ממליץ על אדם טוב ומאפשר לו לעבור הכשרה ולבצע חובה, ובכך אתה מוסיף אדם מוכשר לבית האל, האם זה לא יקל על עבודתך? האם זו לא תהיה הפגנה של נאמנות במסגרת חובתך? זהו מעשה טוב לפני האל; זהו המצפון וההיגיון המינימליים שצריכים להיות לאנשים המשמשים כמנהיגים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אדם יכול לזכות בחופש ובשחרור רק על ידי השלכת צביונותיו המושחתים מעליו).מדברי האל למדתי שמנהיגים ועובדים חייבים להתמקד בגילוי וטיפוח אנשים מוכשרים. דיכוי של אנשים אלו וקנאה בהם לשם אינטרסים אישיים דוחים את האל. חשבתי על החרטה שחשתי בעקבות העבודה עם שתי האחיות הללו, וקיבלתי החלטה. לא משנה עם מי אעבוד בעתיד, האינטרסים של הכנסייה יהיו תמיד בעדיפות ראשונה. אמליץ מיד על כל אדם מוכשר שאגלה, ואמלא את האחריות שלי. מאוחר יותר, חשפתי וניתחתי את שחיתותי בפני האחרים במהלך כינוס, ובזמן שעבדתי לצד כולם, הזכרתי לעצמי כל העת לשתף עמם פעולה, ללמוד מהחוזקות שלהם ולא לפעול בצורה שתשבש את עבודת הכנסייה.

חלף זמן, התאוששתי קצת ממחלתי, והכנסייה סידרה שאעבוד על הפקת סרט. זמן קצר לאחר מכן, הכנסייה ביקשה שאעניק הכשרה טכנית לאחות נוספת. הייתה לה איכות טובה והיא למדה מהר. חשבתי, "אם היא תלמד את כל הטכניקות הללו, האם היא תחליף אותי? האם המנהיגה תזלזל בי אם היא תראה שהאחות הזו לומדת מהר יותר ממני?" לאחר שחשבתי כך, התחשק לי להשקיע פחות בהכשרתה. ואז הבנתי שמצבי לא תקין, אז מיהרתי לשאת תפילה, וביקשתי מהאל שישמור על ליבי. נזכרתי בקטע מדברי האל: "תחילה עליך לחשוב על האינטרסים של בית האל, להתחשב ברצון האל, ולשקול את עבודתה של הכנסייה. שים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות; רק לאחר מכן תוכל לחשוב על יציבות מעמדך או על הדרך שבה אחרים רואים אותך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אדם יכול לזכות בחופש ובשחרור רק על ידי השלכת צביונותיו המושחתים מעליו). דברי האל היוו עבורי תזכורת בדיוק ברגע הנכון, ומרדתי במחשבותיי השגויות ועשיתי כמיטב יכולתי כדי להכשיר את אותה אחות. כמה ימים לאחר מכן, היא כבר הצליחה ליצור סרטונים בכוחות עצמה. בזמן שעבדנו יחד, החובות שלנו נעשו פרודוקטיביות יותר. לאחר שחוויתי זאת, הבנתי ששיתוף פעולה בהרמוניה מעניק ללבנו אושר ושלווה. רק אם נשתף פעולה בהרמוניה, נוכל לזכות בנאורות ובהנחיה של רוח הקודש ולהשיג תוצאות טובות במסגרת חובותינו. השינוי הזה שחל בי הושג כולו בזכות דברי האל. תודה לאל!