אני אחראית על עבודת הבשורה בכנסייה. פעם, חלק מן האחים והאחיות דיווחו שמנהיגת הקבוצה, שיניו, היא גאוותנית, אוטוקרטית ומתקשה לעבוד עם האחרים או לקבל הצעות. כולם חשו שהיא מגבילה אותם, וזה השפיע על עבודת הבשורה. כולם ניסו להתריע על כך ולסייע לה, איך היא רק הודתה בכך וקיבלה זאת באופן מילולי, ולא שינתה דבר ממנהגה לאחר מכן. בהמשך, דנו בזה והחלטנו להדיח אותה מתפקידה. הדבר הביך אותי מאוד, כיוון שבעבר שיתפתי עם שיניו מספר פעמים על הבעיות שלה, אך להפתעתי, במקום שבעיותיה ייפתרו הן רק החמירו. זה גרם לי להרהר ולתהות לגבי הסיבה האמיתית להתנהגותה. נזכרתי בעבר, בעת שלקחתי על עצמי את התפקיד לראשונה. שמתי לב שקבוצתה של שיניו הייתה המצליחה ביותר בעבודת הבשורה, וביצעה את חובתה נאמנה. הערכתי אותם מאוד. במיוחד כשנוכחתי ברמת המסוגלות של שיניו, חשתי שלא אמורות להיות בעיות מיוחדות במילוי תפקידה כמנהיגת קבוצה, ולכן לא הרביתי לבצע מעקב על עבודתם. על אף שכמה אחיות דיווחו לי על בעיות עימם, לא ייחסתי לכך חשיבות. חשתי שכיוון שהצליחו בעבודת הבשורה, הרי שגם אם היו כמה בעיות, זה לא היה עניין גדול. לעתים, כששיתפתי עימם, נתתי להם רק כמה הנחיות פשוטות, ולא ביצעתי מעקב על מנת לבדוק אם הבעיות נפתרו. אני זוכרת שפעם, כשדנו בעבודה, שמתי לב שבין שיניו ושיאולי התעוררו חילוקי דעות. שתיהן נהגו בגאוותנות ועמדו על דעתן בנחישות. מצאתי כמה מדברי האל שהתייחסו למצבן על מנת לשתף עימן, וכשראיתי ששתיהן מסוגלות להרהר ונכונות לשנות ממנהגן, חשתי שאבן נגולה מעל ליבי. מאידך גיסא, הן התקשו לעבוד יחד מזה זמן רב, כך שידעתי ששיתוף חד פעמי עימן לא יפתור את הבעיה, ושעליי לבצע מעקב ולבדוק אם מצבן אכן השתנה. אבל אז חשבתי, שכדי לשתף עימן יותר, אצטרך למצוא קטעים מדברי האל ולנסות לרדת לעומק מצבן, דבר מייגע באמת. כמו כן, מאחר שהן ביצעו את חובותיהן כרגיל, חשבתי שאין צורך לבדוק אותן. אז הנחתי לזה. הייתה פעם נוספת, כשהבחנתי לשיניו ולאחות אחרת יש חילוקי דעות במהלך השיתוף. האחות האחרת העלתה הצעה מתקבלת על הדעת, אך שיניו סירבה לקבלה ועמדה על כך שהצדק עימה. לבסוף, לאחות לא הייתה ברירה אלא לוותר. כשנוכחתי ברמת הצדקנות של שיניו, רציתי לחשוף את הבעיה שלה, אך אז חשבתי על הזמן והמאמץ שאצטרך להשקיע בשיתוף על הנושא, ועל העבודה הנוספת שבה עדיין היה עליי לטפל. ומאחר שלא היה ביניהן עימות גלוי או חיכוך, ייתכן שהפרזתי בחומרת המצב. העדפתי להימנע מצרות מיותרות. בנוסף, שיניו הייתה מנהיגת הקבוצה, כך שאם היא חשפה גאוותנות מסוימת, היא הייתה אמורה לפתור זאת דרך חיפוש. משום כך לא ציינתי את הבעיה שלה. במבט לאחור, ידעתי ששיניו גאוותנית ושאינה יכולה לעבוד היטב עם אחרים. כמו כן, היא הייתה מנהיגה, ובהתייחסותי המקלה לנושא כה חשוב, נהגתי בחוסר אחריות של ממש!

בהמשך, קראתי את זה בדברי האל: "לא משנה איזו עבודה חשובה מנהיג או עובד עושים ומהו טבע העבודה הזאת, העדיפות הראשונה במעלה שלהם היא להבין ולתפוס איך העבודה מתקדמת. הם חייבים להיות שם באופן אישי כדי לעקוב אחרי הדברים ולשאול שאלות ולקבל מידע ממקור ראשון. הם חייבים לא להסתמך על שמועות בלבד או להקשיב לדיווחים של אנשים אחרים, אלא הם חייבים להתבונן במו עיניהם במצב העובדים ובאופן התקדמות העבודה ולהבין אילו קשיים ישנם, האם תחומים שונים אינם עונים על דרישות העליון, האם ישנן הפרות של העקרונות, האם קיימים הפרעות או שיבושים כלשהם והאם יש מחסור בציוד הכרחי או בחומרי הדרכה רלוונטיים לעבודה המקצועית – הם חייבים לעקוב אחרי כל זה ולהיות מעודכנים. לא משנה כמה דיווחים הם מקבלים או כמה מידע הם שואבים משמועות, דבר מאלה אינו משתווה לביקור אישי; יותר מדויק ומהימן שהם יראו דברים במו עיניהם. ברגע שהם יכירו את כל ההיבטים של המצב, יהיה להם מושג טוב לגבי מה שקורה" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (4)). "לא משנה איזו עבודה הוא בודק, מנהיג שנושא בעול תמיד יהיה מסוגל לזהות בעיות. הוא יהיה מסוגל לזהות כל בעיה שקשורה לידע מקצועי או שמנוגדת לעקרונות, לברר לגביה וללמוד להבינה, וכאשר הוא יגלה בעיה הוא יפתור אותה מיד. מנהיגים ועובדים אינטליגנטיים פותרים אך ורק בעיות שקשורות לעבודת הכנסייה, לידע מקצועי ולעקרונות-האמת. הם לא מתייחסים כלל לעניינים פעוטים בחיי היומיום. הם משגיחים על כל היבט בעבודה של הפצת הבשורה שהאל הטיל. הם מבררים ובוחנים כל בעיה שהם מסוגלים לתפוס או לחשוף. אם אין בכוחם לפתור את הבעיה בעצמם באותו רגע, הם מתכנסים עם מנהיגים ועובדים אחרים, משתפים איתם, מחפשים את עקרונות-האמת וחושבים על דרכים לפתור אותה. אם הם נתקלים בבעיה גדולה שהם באמת לא מסוגלים לפתור, הם ממהרים להיוועץ עם העליון ומאפשרים לו לטפל בכך ולפתור את הבעיה. מנהיגים ועובדים כאלה הם אנשים הפועלים באופן ערכי. לא משנה אילו בעיות ישנן, מרגע שהם זיהו אותן, הם לא ירפו מהן; הם מתעקשים להבין באופן מלא את הבעיות האלה ואז לפתור אותן בזו אחר זו. גם אם הן לא נפתרות מהשורש, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהבעיות האלה לא יתעוררו שוב" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (4)). חשתי בושה של ממש כשנוכחתי לדעת מה האל דורש ממנהיגים ועובדים. לא נשאתי בעול עבודת הבשורה. לא זו בלבד שלא המשכתי את עבודת הבשורה במועד הנכון, גם לא ירדתי לעומק מצבם של האחים והאחיות. כמו העובדה ששיניו היא מנהיגת קבוצה, אך גם כזו שקשה לעבוד איתה – הייתי צריכה לפתור זאת באמצעות שיתוף, אך רק הצבעתי על הבעיה שלה בחטף מבלי ששוחחתי עם האחרים על מנת לרדת לעומק העניין. גם לא חשפתי את טבעה של הבעיה שלה או את השלכותיה. לאחר מכן, לא ביררתי אם היא שינתה ממנהגה. לא תהיתי אם הייתה זו בעיה בצביון שלה או גילוי של שחיתות, אם היא התאימה לתפקיד מנהיגת קבוצה, ופרטים דומים נוספים. וכך, בעיותיה לא נפתרו מעולם והיו לכך השלכות על עבודת הבשורה. מאוחר יותר, נוכחתי לדעת ששיניו עדיין גאוותנית, צדקנית ואוטוקרטית, וידעתי שעליי לשתף עימה על מנת לפתור זאת, שאם לא כן, זה יעכב את העבודה. ועדיין, לא טיפלתי בזה כי רציתי להימנע מן הטרחה. בנסיוני לפתור את הבעיות, פעלתי כלאחר יד, הסתפקתי בעבודה שטחית, בכך שהצפתי את הבעיה ותו לא. לא התייחסתי לשאלה: האם העניין נפתר? נהגתי בחוסר אחריות, לא מילאתי את תפקידי ולא ביצעתי עבודה מעשית כלשהי. כך נוהג מנהיג שקר. הכנסייה הטילה עליי את האחריות לעבודת הבשורה, בתקווה שאבצע את חובתי לפי מִצְווֹת האל, שאעשה את עבודתי ברצינות ובאחריות, ואיישם את עקרונות האמת על מנת לפתור את בעיותיהם של האחים והאחיות בכדי שעבודת הבשורה תתנהל ללא רבב. אך במקום זאת, כשעלו בעיות שנדרש לפותרן, לא עשיתי דבר. רציתי להימנע מצרות. נהגתי ממש כמנהיגת שקר ועיכבתי את התקדמות עבודת הבשורה. האל נגעל מהיחס שלי לחובתי!

לאחר מכן, פשפשתי במעשיי ותהיתי לגבי מהות הסיבה לכישלוני לבצע עבודה אמיתית. קראתי משהו בדברי האל: "בעבודתם, מנהיגים ועובדים צריכים להתחשב בכוונות האל ולהיות נאמנים לו. הדרך הטובה ביותר עבורם להתנהג היא לזהות בעיות באופן יזום ולפתור אותן. אל להם להישאר פסיביים, בייחוד כשברשותם הדברים והשיתוף העדכניים הללו כבסיס לפעולה. עליהם לנקוט יוזמה כדי לפתור באופן יסודי בעיות וקשיים מעשיים על ידי שיתוף על האמת, ועליהם לבצע את עבודתם בדיוק כפי שנדרש מהם. עליהם לבצע מעקב, ללא דיחוי ובאופן יזום, אחר התקדמות העבודה; הם לא יכולים לחכות תמיד להוראות ולדרבון מהעליון לפני שהם נוקטים פעולה באי-רצון. אם מנהיגים ועובדים תמיד שליליים ופסיביים ואינם מבצעים עבודה אמיתית, הם לא ראויים לשמש כמנהיגים ועובדים ויש להדיח אותם ולשבצם מחדש. ישנם עכשיו מנהיגים ועובדים רבים שהינם פסיביים מאוד בעבודתם. הם מבצעים עבודה מועטה רק אחרי שהעליון שולחים הוראות ומדרבנים אותם; אחרת הם מתרשלים ומתמהמהים. העבודה בכנסיות מסוימות שרויה באי סדר רב, וחלק מהאנשים שמבצעים בהן חובות מתרשלים ואדישים להחריד ואינם משיגים שום תוצאות אמיתיות. בעיות אלה כבר חמורות מאוד ואיומות מטבען, אבל המנהיגים והעובדים של אותן כנסיות עדיין פועלים כבעלי תפקידים בכירים וכשליטים. לא רק שהם לא מסוגלים לבצע שום עבודה אמיתית, הם גם לא יכולים לזהות בעיות או לפתור אותן. דבר זה עוצר ומשתק את עבודת הכנסייה. בכל מקום שבו עבודת הכנסייה נתונה בכאוס איום ואין שום סימן לסדר, יש בוודאות מנהיג שקר או צורר משיח שאוחז בשליטה. בכל כנסייה שבה מנהיג שקר מחזיק בשליטה, שוררים אי-סדר וכאוס מוחלט בעבודת הכנסייה – אין שום ספק בכך... מה קורה כשאנשים חושבים שאין עבודה שצריכה להתבצע? (הם לא נושאים בעול.) במילים מדויקות, הם לא נושאים בעול; הם גם עצלים מאוד וחושקים בנוחות, יוצאים לכמה שיותר הפסקות בכל הזדמנות ומנסים לחמוק מכל משימה נוספת, תהיה אשר תהיה. האנשים העצלים האלה חושבים לעצמם לעתים קרובות: 'למה אני צריך לדאוג כל כך הרבה? יותר מדי דאגה רק תגרום לי להזדקן מהר יותר. איזו תועלת אפיק מכך שאעשה זאת, מכל כך הרבה התרוצצות ומהתשה עצמית כה רבה? מה יקרה אם אשחק ואהיה חולה? אין לי כסף לשלם עבור טיפול. ומי יטפל בי כשאהיה זקן?' האנשים העצלים האלה פשוט כל כך פסיביים ונחשלים. הם לא ניחנים ולו בשמץ מהאמת ואינם יכולים לראות שום דבר באופן ברור. הם בבירור חבורה של אנשים מבולבלים, הלא כן? הם כולם מבולבלים; הם לא מודעים לאמת ואין להם שום עניין בה, ואם כך, איך הם יכולים להיוושע? למה אנשים תמיד בלתי ממושמעים ועצלים, כאילו הם המתים המהלכים? דבר זה מתקשר לבעיית הטבע שלהם. בטבע האנושי יש סוג של עצלות. לא משנה איזו משימה אנשים מבצעים, הם תמיד צריכים מישהו שיפקח עליהם וידרבן אותם. לפעמים אנשים דואגים לבשר, חומדים נוחות פיזית, ותמיד שומרים משהו לעצמם – האנשים האלה מלאים בכוונות שטניות ובתחבולות בוגדניות; הם באמת לגמרי חסרי תועלת. הם אף פעם לא עושים כמיטב יכולתם, ולא משנה איזו חובה חשובה הם מבצעים. זוהי התנהגות חסרת אחריות ונאמנות" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (26)). "כל מנהיגי השקר לא עושים עבודה אמיתית אף פעם. הם מתנהגים כאילו תפקיד ההנהגה שלהם הוא משרה רשמית כלשהי, נהנים מהטבות המעמד, ומתייחסים כאל נטל, כמטרד לחובה שעליהם לבצע ולעבודה שעליהם לעשות כמנהיגים. בליבם, הם מלאים בהתנגדות לעבודת הכנסייה: כשהם מתבקשים לפקח על העבודה וללמוד אילו בעיות קיימות בה שיש לעקוב אחריהן ולפתור אותן, הם מלאי סרבנות. זוהי העבודה שמנהיגים ועובדים אמורים לעשות, זוהי משרתם. אם אינך עושה אותה ואינך מוכן לעשות אותה, למה אתה עדיין רוצה להיות מנהיג או עובד? האם אתה מבצע את חובתך כדי להתחשב בכוונותיו של האל, או כדי להיות פקיד וליהנות מהטבות המעמד? אם הפכת למנהיג רק כדי שתוכל להחזיק במשרה רשמית כלשהי, האין זה קצת חסר בושה? לאנשים מסוג זה יש את האופי הנחות ביותר, אין להם כבוד ואין להם בושה. אם ברצונך ליהנות מנוחות גשמית, עליך למהר לחזור לעולם, תתמודד, תיקח בכוח ותתפוס ככל יכולתך, ואיש לא יתערב בכך. בית האל הוא מקום שבו אנשיו הנבחרים של האל מבצעים את חובותיהם ועובדים אותו; זהו מקום שבו אנשים חותרים אל האמת ומשיגים ישועה. זה לא מקום למי שרוצה להתענג על נוחות גשמית, ולא כל שכן שזהו לא מקום המאפשר לאנשים לחיות כמו נסיכים. מנהיגי שקר אינם יודעים בושה, הם אטומים לבושה ואין להם היגיון. לא משנה איזו עבודה ספציפית מוטלת עליהם, הם לא מתייחסים אליה ברצינות והם דוחקים אותה לירכתי מוחם; אף על פי שהם מגיבים יפה מאוד במילים, הם לא עושים שום דבר אמיתי. האין זה לא מוסרי? ... לא משנה איזו עבודה אנשים מסוימים עושים או איזו חובה הם מבצעים, הם חסרי יכולת בביצועה, הם לא יכולים לשאת אותה, והם לא מסוגלים למלא אף אחת מהמחויבויות או מתחומי האחריות שאדם אמור למלא. האין הם פסולת? האם הם עדיין ראויים להיקרא בני אדם? למעט פתאים, לקויי נפש ואלה הסובלים ממוגבלויות פיזיות, האם יש אדם חי שלא אמור לבצע את חובותיו ולמלא את אחריותו? אבל אדם מסוג זה תמיד מתחמק ומתרשל, ואינו רוצה למלא את אחריותו; המשמעות היא שהוא לא רוצה להיות אדם הגון. האל נתן לו את ההזדמנות להיות אדם, והעניק לו איכות וכישורים, אך הוא לא יכול להשתמש בהם בביצוע חובתו. הוא לא עושה כלום, אך רוצה להתענג על הנאות בכל הזדמנות. האם אדם כזה ראוי להיקרא בן אדם? לא משנה איזו עבודה ניתנת לו – בין אם היא חשובה או רגילה, קשה או פשוטה – הוא תמיד שטחי, מתחמק ומתרשל. כשצצות בעיות הוא מנסה להטיל את האחריות עליהן על אנשים אחרים, אינו לוקח שום אחריות, והוא רוצה להמשיך לחיות את חייו הטפיליים. האין הוא פסולת חסרת תועלת?" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (8)). מילותיו עוררו בי כאב של ממש. במשך כל אותו הזמן, האל שיתף בפירוט לגבי תחומי האחריות של מנהיגים ועובדים, אך כלל לא נכנסתי לכך. התרשלתי, הייתי חסרת אחריות, התמסרתי להנאות הגוף, ולא הגעתי לתוצאות בביצוע חובתי. הייתי מסוג הטפילים וחדלי האישים שהאל חושף. כשטיפלתי בבעיה של שיניו, ידעתי היטב שהעניין לא נפתר, אך נהגתי בעורמה וחסכתי מעצמי צרות מיותרות. נוכחתי לדעת שלעיתים קרובות לא ביצעתי את חובותיי ביעילות מתוך עצלות ובחושבי על הנוחות האישית שלי בלבד. בתחילה, כשהאחרים חוו קשיים בשיתוף הבשורה, או כאשר לא היו בטוחים לגבי עקרונות מסוימים, שיתפתי עימם במטרה לפתור את הבעיות האלה. אך מכיוון שחלקם התקדמו באיטיות או התמודדו עם דברים מורכבים, הרגשתי שהטרחה רבה מדי ומתישה מכדי לעזור להם. הייתי אמורה להרהר ולמצוא פתרונות, ולשתף עימם בסבלנות, אז בחרתי להמנע מכך, ומצאתי פתרונות לסוגיות הברורות בלבד והדחקתי את הסוגיות הקשות. המעטתי בחשיבותן של הבעיות הגדולות והתעלמתי מן הקטנות. כך שנושאים רבים לא באו על פתרונם. בכל אותה העת, עסקתי בסיפוק היצרים ולא בפתרון בעיות. כתוצאה מכך, ובמשך זמן רב, לא הייתה התקדמות בעבודת הבשורה. וזאת לחלוטין בגלל טבעי העצל, עיסוקיי בהנאות הגוף, וכישלוני לגלות מסירות או אחריות בביצוע חובתי. חשבתי על דברי האל: "זו הזנחה חמורה של אחריות! איבדת את הגישה ואת האחריות שנלוות לתפקיד של מנהיג או של עובד בנוגע לאופן שבו יש להתייחס לחובה" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (26)). "האם אדם כזה ראוי להיקרא בן אדם?" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (8)). הייתי מנהיגה, לכן זו הייתה אחריותי לעשות כל שביכולתי כדי לפתור את הבעיות שגיליתי. אך לא בחרתי בדרך הנכונה – תמיד חשבתי על טובתי האישית. בכל פעם שהייתי אמורה לנקוט ביוזמה ולבצע עבודה אמיתית, נסוגתי. הדבר פגע בעבודת הכנסייה ובהיווכחות בחיים של האחים והאחיות. ביצוע חובתי בדרך זו היה בגדר רשלנות חמורה! חשבתי איך, בעבודת האל של אחרית הימים, שנועדה לפתור את שחיתות האדם, הוא הביע מיליוני מילים, הזכיר והוכיח, שפט וייסר, הזהיר וחשף, תוך ניצול כל הזדמנות כדי לשתף עימנו בדקדקנות, שמא לא נבין ולא נוכל להיכנס לאמת. על מנת להציל את האנושות, שהושחתה עמוקות על ידי השטן, הוא דאג וסבל רבות, השקיע מאמצים רבים כל כך ושילם מחיר כה כבד. אך בעת שנהניתי מן ההזנה של אמת רבה כל כך מן האל, לקחתי על עצמי עבודה משמעותית בכנסייה ולא חשבתי להשיב לו כגמולו על אהבתו. לא הייתי מסוגלת לסבול מעט או לשלם מחיר מועט למען חובתי. ברגע שהצטרכתי לנקוט בצעדים משמעותיים ולבצע עבודה אמיתית, נמלטתי. תמיד ביקשתי את תַּגְמוּלֵי האל וברכותיו בתמורה למאמץ מזערי. הייתי אנוכית ונתעבת. פעלתי ללא מצפון או היגיון. באותה עת, הבנתי לבסוף שהמחשבה על הבשר והכמיהה לנוחות באופן מתמיד הובילו לחיים ללא כבוד וללא מהימנות. הייתי מנהיגה עצלה, מנהיגת שקר. ביצוע חובותיי בצורה כזו העניק לי נוחות זמנית, אך בגלל העצלות שלי, החמצתי שוב ושוב הזדמנויות לזכות באמת, ובסופו של דבר, האל יסלק אותי. בטיפשותי, חסכתי מעט אך הפסדתי המון! חשבתי על משהו שנאמר בכתבי הקודש: "כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּֽהַרְגֵ֑ם וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם" (משלי א' 32). הכרתי כמה אחים ואחיות שהודחו משום שתמיד חשבו על הבשר ועל נוחות, מבלי שעשו עבודה אמיתית. הכמיהה לנוחות מגעילה את האל ואף הורסת את סיכויינו לזכות בישועה. האל קדוש וצודק והוא בוחן את כוונותיי בביצוע חובתי. לא יכולתי להמשיך לבצע את חובתי בצורה כזו. בית האל אינו המקום לכמיהה אל נוחות הבשר, זהו המקום שבו עליי למלא את חובתי וליישם בפועל את האמת. כיוון שקיבלתי את החובה הזו, עליי להשקיע את כל כולי בביצוע מיטבי שלה. התפללתי לאל בחרטה: "אלוהים, תודה על שארגנת את המצב הזה כדי להראות לי שבחובתי חמדתי את נוחות הבשר ולא גיליתי כל אחריות. מעתה ואילך, אני רוצה לעשות כל שביכולתי כדי לבצע את חובתי נאמנה".

לאחר מכן, משקראתי את דברי האל, תוך חיפוש והרהור, נוכחתי בכך שהחזקתי בדעה מוטעית נוספת. האל הכול יכול אומר: "מנהיגים ועובדים חייבים להכיר את המפקחים על עבודות חשובות, את אחראי הבשורה, את כל ראשי הצוותים, את הבמאים של צוותי הפקת הסרטים וכן הלאה, וזאת על סמך מקורות שונים, ולהתבונן באנשים האלה ולבחון אותם באופן אינטנסיבי יותר, לפני שיוכלו להיות בטוחים בהם. רק באמצעות הקצאת חובות לאנשים באופן קפדני כזה ניתן להבטיח שהסידורים יהיו הולמים, ושהאנשים יהיו יעילים בחובותיהם. יש אנשים שאומרים: 'אפילו כופרים אומרים: "אל תפקפק באלה שבהם אתה משתמש, ואל תשתמש באלה שבהם אתה מפקפק". איך ייתכן שבית האל כל כך חסר אמון? כולם מאמינים; כמה גרועים הם כבר יכולים להיות? האם הם לא כולם אנשים טובים? מדוע בית האל חייב להכיר אותם, לפקח עליהם ולהתבונן בהם?' האם יש תוקף לדברים האלה? האם הם בעייתיים? (כן.) האם להבין אדם, להתבונן בו לעומק ולקיים עמו אינטראקציה קרובה, זו דבקות בעקרונות? זו לחלוטין דבקות בעקרונות. באילו עקרונות הדבר דבק? (בפריט הרביעי מתחומי האחריות של מנהיגים ועובדים: 'להתעדכן בנסיבותיהם של מפקחים על עבודות שונות ושל אנשי צוות האחראים על משרות חשובות שונות, ולהתאים מיד את שיבוץ החובה שלהם או להדיחם לפי הצורך, כדי למנוע או להפחית הפסדים הנגרמים משימוש באנשים לא מתאימים, וכדי להבטיח את יעילותה והתקדמותה החלקה של העבודה'.) זוהי נקודת התייחסות טובה, אך מהי הסיבה המעשית לעשות זאת? הסיבה היא שלאנשים יש צביונות מושחתים. אף על פי שכיום אנשים רבים מבצעים חובה, ישנם רק מעטים שחותרים אל האמת. מעטים מאוד חותרים אל האמת ונכנסים למציאות תוך כדי ביצוע חובתם; לרובם עדיין אין עקרונות לאופן שבו הם עושים דברים, הם עדיין אינם אנשים שמתמסרים לאל באמת; הם רק טוענים שהם אוהבים את האמת, ושהם מוכנים לחתור אל האמת, לשאוף אליה, אך עדיין לא ידוע כמה זמן נחישותם תחזיק מעמד. אנשים שאינם חותרים אל האמת עלולים לחשוף את צביונותיהם המושחתים בכל עת ובכל מקום. הם חסרי כל חוש אחריות כלפי חובתם, לעתים קרובות הם פועלים כלאחר יד, הם פועלים כרצונם, ואף אינם מסוגלים לקבל גיזום. ברגע שהם הופכים שליליים וחלשים, הם עלולים לנטוש את עבודתם – זה קורה לעתים קרובות, אין דבר נפוץ מזה; כך מתנהגים כל מי שאינם חותרים אל האמת. לכן, כל עוד אנשים עדיין לא השיגו את האמת, הם לא מהימנים ולא אמינים. מה פירוש הדבר שהם לא אמינים? זה אומר שכשהם נתקלים בקשיים או במכשולים, הם עלולים ליפול ולהפוך שליליים וחלשים. האם אדם שהוא לעתים קרובות שלילי וחלש הוא אדם אמין? בהחלט לא. אך אנשים שמבינים את האמת הם שונים. לאנשים שבאמת מבינים את האמת יש בהכרח לב ירא-אל ולב של התמסרות לאל, ורק אנשים עם לב ירא-אל הם אנשים אמינים; אנשים ללא לב ירא-אל אינם אמינים. כיצד יש לגשת לאנשים ללא לב ירא-אל? כמובן, יש להעניק להם סיוע ותמיכה אוהבים. יש לעקוב אחריהם יותר בזמן שהם מבצעים את חובתם, ולהעניק להם יותר עזרה והדרכה; רק אז ניתן להבטיח שהם יבצעו את חובתם ביעילות. ומהי מטרת המעשה הזה? המטרה העיקרית היא לשמור על עבודת בית האל. מטרה משנית היא לזהות בעיות מיד, לספק להם מיד, לתמוך בהם, או לגזום אותם, לתקן את סטיותיהם, ולפצות על החסרונות והליקויים שלהם. הדבר מועיל לאנשים; אין בכך שום דבר זדוני. פיקוח על אנשים, התבוננות בהם, ניסיון להבינם – כל זה נועד לעזור להם להיכנס למסלול הנכון של אמונה באל, לאפשר להם לבצע את חובתם כפי שהאל מבקש ועל פי עיקרון, למנוע מהם לגרום להפרעות או לשיבושים, ולמנוע מהם לעשות עבודה חסרת תועלת. המטרה בכך היא אך ורק הפגנת אחריות כלפיהם וכלפי עבודת בית האל; אין בכך שום זדון" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (7)). דברי האל מראים לנו את אחד העקרונות שעלינו ליישם בפועל בעבודתנו. עלינו להשגיח מקרוב על האחים והאחיות שמצויים באחריותנו, בפרט על עובדי המפתח, כיוון שלכולם יש צביון מושחת והם חסרים את מציאות-האמת, ולא יכולים שלא לפעול ממקום של שחיתות. איננו יכולים לבטוח באופן עיוור באף אדם, או לנקוט בקו פעולה פסיבי – הדבר מראה שאנו נוהגים בחוסר אחריות בעבודתנו. כך בדיוק נהגתי אני. לעיתים, האחרים הצביעו על בעיותיי, ובאותו רגע הייתי נחושה להשתנות, אך לעיתים קרובות הייתה זו רק התלהבות רגעית. כשהייתי אמורה לפעול לשינוי, הייתי עדיין מוגבלת על ידי צביונות מושחתים, ללא יכולת ליישם בפועל את האמת. לכן נזקקתי לפיקוחם ולסיועם של האחרים, כדי ליישם בפועל ולהיכנס בצורה טובה יותר. כולם לוקים בחסרונות ואינם מסוגלים להבין את עקרונות-האמת כך שזה בלתי נמנע שבחובותינו יתגלעו לעתים בעיות או טעויות מסוימות, ולפעמים אנחנו חושפים שחיתות ופועלים בזדון. בזמנים כאלה, מנהיגים צריכים לפקח ולבצע מעקב, להשיג הבנה מעמיקה של האופן שבו מתנהלות חובותיהם של אנשים, לאתר בעיות ולפתור חריגות, ולמנוע כל פגיעה בעבודת הכנסייה. אבל אני באמת נהגתי בעיוורון ובטיפשות. ראיתי ששיניו פעילה לכאורה בחובתה ומצליחה בעבודת הבשורה, אז לא דאגתי לגביה. הענקתי לה עבודה חשובה מבלי לחשוב פעמיים. שותפתי דיברה על בעיות בקבוצה, אך לא לקחתי זאת ברצינות. כשנוכחתי ששיניו גאוותנית ולא מסתדרת עם האחרים בעבודתה, לא התעמקתי בפרטים. חשבתי שכיוון שהיא מנהיגת הקבוצה, היא תחפש ותיכנס לאחר כמה הכוונות פשוטות, ולא חשבתי שזה מהווה מקור לדאגה. אך הדברים קרו אחרת לחלוטין ממה שדמיינתי. התברר שמי שהכי פחות דאגתי לגביה הייתה בעלת הבעיות החמורות ביותר. בגלל צביונה הגאוותן, האחרים היו מוגבלים ולא יכלו לבצע את חובותיהם כרגיל. כל זה קרה כיוון שלא ביצעתי עבודה אמיתית. ולא התייחסתי לדברים ולאנשים דרך דברי האל. מאוחר יותר, בדקנו את עבודת הקבוצה הזו, ונוכחנו לדעת שיש לה עדיין בעיות מסוימות. אנשים רבים הצטרפו אליהם לאחר ששיתפו את הבשורה, אך כמה מן המצטרפים החדשים לא היו תואמים לעקרונות. חלקם לא ניחנו באנושיות טובה והיה צריך להרחיקם, מה שלא רק בזבז משאבים, אלא גרם טרדה לכנסייה. ככל שעקבתי יותר אחר עבודתם, כך מצאתי בעיות ספציפיות יותר, וכך הבנתי יותר שבעבר לא ביצעתי עבודה אמיתית. ראיתי את פני השטח בלבד – כשנראה שהעבודה מתקדמת כהלכה, לא חשבתי שלאיש מהם יש בעיה בחובתו. התבוננתי בדברים באופן מאוד שטחי. הבנתי עד כמה פתטי היה חוסר ההבנה שלי את האמת, והזהרתי את עצמי, שבעתיד אצטרך להסתכל על דברים בהתאם לאמת, למלא את האחריות שלי, ולפקח על עבודתם של הכפופים לי. בנוסף, חשתי כמה חשובה דרישת האל שהמנהיגים ירדו לפרטים ͏בעצמם במסגרת עבודתם. זה באמת עוזר לנו לעלות על הנתיב לביצוע חובותינו באופן שעומד בסטנדרט.

לאחר מכן, קראתי עוד מדברי האל: "אם אתה באמת ניחן באיכות במידה מסוימת, באמת יש לך הבנה במיומנויות מקצועיות בתחום אחריותך, ואינך זר למקצועך, אז אתה רק צריך לדבוק בביטוי אחד, ותוכל להיות נאמן לחובתך. איזה ביטוי? 'השקע את ליבך'. אם תשקיע את הלב בדברים ובאנשים, תוכל להיות נאמן ואחראי בחובתך. האם קל ליישם בפועל את הביטוי הזה? כיצד מיישמים אותו בפועל? הוא לא אומר להשתמש באוזניים כדי לשמוע, וגם לא במוח כדי לחשוב – הוא אומר להשתמש בליבך. אם אדם יכול באמת להשתמש בליבו, אזי כשעיניו רואות מישהו עושה משהו, פועל בדרך כלשהי, או מגיב באופן כלשהו למשהו, או כשאוזניו שומעות דעות או טיעונים של אנשים מסוימים, באמצעות שימוש בליבו כדי להרהר ולחשוב על הדברים האלה, יעלו במוחו כמה רעיונות, דעות ועמדות. רעיונות, דעות ועמדות אלה יביאו לידי כך שתהיה לו הבנה עמוקה, ספציפית ונכונה של האדם או הדבר, ובאותו הזמן, יובילו לשיפוטים ועקרונות הולמים ונכונים. רק כשאדם מפגין את הביטויים האלה של שימוש בליבו, פירוש הדבר שהוא נאמן לחובתו" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (7)). דברי האל הראו לי נתיב של יישום בפועל. על מנת לבצע את חובתי היטב, היה עליי ללמוד להיות קשובה ואחראית. היה עליי לנקוט פעולה ממשית כדי שכל מה שאני רואה ושומעת ייכנס לליבי, וכדי לגלות בעיות בחובתי. אחרת פשוט אתנהל כלאחר יד, כשאני עיוורת לבעיות כלשהן. בנוסף, היה עליי לעשות ככל שביכולתי כדי לפתור את הבעיות שגיליתי, לבקש עזרה מן הבכירים ממני במקרים שבהם לא הצלחתי לפתור דבר מה, לעשות ולהשיג ככל שאוכל, למלא את אחריותי, לפעול במצפון נקי ולקבל את בחינת האל. בחובתי, לא יכולתי להסתמך על התפיסות ועל הדמיונות שלי. היה עליי לפעול על פי עקרונות-האמת ודרישות האל עד לפתרון הבעיות. למרות שעדיין היו בעיות רבות בעבודתנו, הייתי צריכה לעשות ככל שיכולתי על מנת לפותרן ולא משנה כמה הדבר הצליח, תחילה היה עליי ללמוד כיצד לעשות הכול מן הלב ולמלא את אחריותי. עבודת הבשורה חשובה לבית האל, ובזמן המכריע הזה של הסוף, אם אמשיך להקל ראש בחובתי, אחפש נוחות ואגן על האינטרסים האישיים שלי, זו תהיה דרך חיים אנוכית ובזויה. אז התפללתי לאל: "אלוהים, שיעור קומתי נמוך ואין לי איכות גבוהה, אך אני רוצה להשקיע את כל כולי בחובתי וליישם בפועל בהתאם לדרישותיך".

מאוחר יותר, גיליתי שעבודת הבשורה של הכנסייה לא הייתה יעילה במיוחד, בעיקר משום שחלק מעובדי הבשורה היו חדשים, ולא ידעו בבירור את האמיתות בנוגע לנשיאת עדות לעבודת האל. לכן סידרתי שלי מיי תיתן להם הדרכה בפועל. בתחילה, השקעתי זמן בניתוח תפיסותיהם הדתיות של מקבלי בשורה פוטנציאליים ובהבנת בעיותיהם של עובדי הבשורה ביחד עם לי מיי. אך מאוחר יותר, כשנוצר עומס בעבודתי שלי, חשבתי להעביר את כל אותן בעיות לטיפולה של לי מיי, על מנת שלא אצטרך לדאוג בגינן. כשמחשבה זו עלתה בדעתי, חשתי אשמה. עבודת הבשורה לא התקדמה יפה, ולאחר שנודע ללי מיי על הבעיות, היא רצתה לדון בהן עימי, אך, כמנהג הביורוקרטים, קיוויתי להטיל עליה את העבודה הקשה הזאת. זה היה בזוי. אז התפללתי לאל ומרדתי בבשר במודע. כשלי מיי העבירה לי משוב בנוגע לבעיות, נעשיתי מעורבת בפועל, שיתפתי עימה וחיפשתי את האמת כדי לפתור את הבעיות האלה. בעקבות שיתוף הפעולה הממשי הזה, הצלחתי להשיג הבנה מהירה יותר של עבודת הקבוצה וההתקדמות שלה, ויכולתי לאתר ולפתור את הבעיות ואת הקשיים של עובדי הבשורה באופן מידי. דרך שיתוף הפעולה הממשי הזה ראיתי את הנחיית האל. כמה מעובדי הבשורה החדשים החלו להביו את העקרונות בהדרגה, עבודת הבשורה נשאה פירות, וכמה מן המצטרפים החדשים לקחו על עצמם חובות זמן קצר לאחר שקיבלו את עבודתו החדשה של האל. על אף שלאחרונה אני משקיעה יותר זמן ומאמץ בעבודתי, כשאני באמת ובתמים משקיעה את ליבי בחובה שלי, אני לא חשה קושי או עייפות. למעשה, הפכתי מצוידת בעקרונות-אמת רבים יותר, ועל ידי כך שאני משקיטה את עצמי לפני האל בתפילה ומחפשת כשיש בעיות, התקרבתי לאל והפכתי להיות ממוקדת יותר בחובתי. בחובתי יש עדיין ליקויים רבים. אני עדיין רחוקה מביצוע חובתי באופן שעומד בסטנדרט. אך בעקבות החוויות שלי, הרהרתי בבעיה שיש לי, של אי ביצוע עבודה אמיתית, ולמדתי אודותיה, ויש לי כיוון לגבי האופן שבו עליי לבצע את חובתי בעתיד. זכיתי בכל זאת הודות לנאורות ולהנחיה של דברי האל.