כשמינו אותי לראשונה לאחראית על עבודת הבשורה בכנסייה, לא הפקתי תוצאות טובות במיוחד, וכתוצאה מכך חשתי חרדה עצומה. בערך באותו הזמן, אנני הועברה לכנסייה שלנו. שמעתי שהיא מאמינה במשך יותר מעשרים שנה, שהיא נטשה את הכול כדי לעבוד ולהשקיע מעצמה, הטיפה במקומות רבים ושונים, וחוותה סכנות וקשיים אדירים מבלי להתייאש כלל. לכן, הערכתי אותה מאוד, וכשהמנהיגה שלי סידרה לאנני להיות שותפה שלי בעבודת הבשורה, התרגשתי מאוד. במהלך הכינוס הראשון שלה איתנו, אנני סיפרה על המפגשים שהיו לה עם מנהיגים דתיים שגרמו לשיבושים בזמן שיתוף הבשורה, וכיצד היא שיתפה והתווכחה איתם, והשאירה אותם חסרי מילים. היא סיפרה כיצד שיתפה על האמת עם מקבלי בשורה פוטנציאליים, שהחזיקו בתפיסות דתיות מוצקות ובידע נרחב של כתבי הקודש, ובסופו של דבר פתרה את הבלבול שלהם. היא סיפרה על הקשיים הרבים שעמדו בפניה בזמן שהפיצה את הבשורה, וכיצד היא ושאר האחים והאחיות שילמו מחיר כדי להפיץ את הבשורה במקומות שונים. היא גם סיפרה איך המנהיגים הבכירים העריכו וטיפחו אותה והטילו עליה כמה חובות חשובות. הדבר שהרשים אותי ביותר היה הדמעות שנקוו בעיניה כשהיא שיתפה על אהבת האל לאנושות. היא אמרה שעלינו לגלות התחשבות בכוונות האל, ושלא משנה מול כמה קשיים נעמוד, השליחות שלנו היא להפיץ את בשורת האל של אחרית הימים. באותה עת, נראה היה לי שאנני מלאת אהבה לאל, ומייד חשתי כבוד כלפיה. חשבתי, "אנני מאמינה באל זמן רב, היא מבינה יותר אמיתות מאיתנו, והיא בעלת שיעור קומה גבוה משלנו, עלי ללמוד ממנה." לאחר מכן, בזמן שביצענו את חובותינו יחד, שמתי לב שאנני באמת מסוגלת לשאת קשיים, ושלעתים תכופות היא נשארת עד מאוחר כדי לפקח על העבודה ולפתור בעיות. היא גם הצביעה על חריגות וליקויים בעבודה שלי, ושיתפה עמי על נתיבים ליישום בפועל. כששיתפה את הבשורה עם מקבלי בשורה פוטנציאלים, היא נתנה דוגמאות, השתמשה בדימויים, דיברה באופן מדויק ויעיל, והצליחה לפתור כל בלבול שהיה להם. כשהיא דיברה בכינוסים על האופן שבו לא הצליחה למלא היטב את חובתה, לעתים קרובות היא התחילה לבכות ואמרה שהיא חייבת כל כך הרבה לאל. לעתים, עובדי ההשקיה היו מגיעים אליה עם בעיה שהיה צריך לפתור, והיא מיד הייתה מוצאת זמן לעזור להם. בנוסף, כשהבחינה שאיני מרגישה טוב פיזית, היא הייתה מאוד אכפתית. כל זה גרם לי לחבב אותה אפילו יותר. מאוחר יותר, כשהיא נבחרה כמנהיגת כנסייה, הייתי בטוחה עוד יותר שהיא מבינה את האמת ואוחזת במציאות. הערכתי אותה אפילו יותר ותחושת הכבוד שלי כלפיה גברה. ראיתי כמה היא עסוקה, ואיך היא מתרוצצת כדי לעזור לאחים ולאחיות לפתור את בעיותיהם, ולכן הרגשתי שיש לה תפקיד ממש חשוב בכנסייה, ושאנחנו בהחלט לא יכולים להסתדר בלעדיה. כשנתקלתי בבעיות או בקשיים, נהגתי לחפש אותה כדי לשתף. כתבתי במרץ רשימות על הדעות והרעיונות שלה, ויישמתי את הצעותיה. אפילו חיקיתי חלק מההתנהגויות שלה. לדוגמה, כשראיתי אותה עובדת עד מאוחר בלילה, ראיתי בכך סימן להיותה נאמנה וליכולתה לשאת קשיים בביצוע חובה, וגם אני הייתי נשארת עד מאוחר. גם כשלא היה לי משהו דחוף לעשות ויכולתי ללכת לישון מוקדם, אם ראיתי שאנני עדיין לא הלכה לישון, הייתי נשארת ערה. כשראיתי שהיא נשארת חזקה וממשיכה לעסוק בחובתה גם לאחר שגזמו אותה, חשבתי שזה מעיד על כך שיש לה שיעור קומה ומציאות. אז לאחר שגזמו אותי, למרות שהרגשתי ממש רע ורציתי להקדיש זמן מה להרהור, כשחשבתי על ההתנהגות של אנני, מיהרתי לחזור לחובתי מבלי להתמקד בהרהור ובהשגת ידע אודות עצמי. לא הייתי מודעת כלל לכך שאני חיה במצב של הערצה וסגידה לאדם. המשכתי להתנהג כך, עד שקרו כמה דברים אשר העניקו לי בהדרגה יכולת הבחנה רבה יותר לגבי אנני.

כמנהיגת כנסייה, אנני הייתה מאוד מעורבת ונקטה בגישה של לעשות הכל בעצמה, ובאמת הייתה מסוגלת לסבול ולשלם את המחיר, אך הבעיות המשיכו לצוץ אחת אחרי השניה, והיעילות של עבודת הכנסייה הלכה ופחתה לאיטה. יום אחד אמרה לי דיקנית ההשקיה, האחות לילה, שהיא מצאה כמה חריגות בעבודה של אנני. היא אמרה שאנני לקחה פיקוד על הכול ולא אפשרה לאחים ולאחיות ליישם בפועל, ושהיא לא מתמקדת בטיפוח אחרים. לילה אמרה שאנני מבצעת את כל העבודה של הדיקנים ושל מנהיגי הצוותים, והמשמעות הייתה שאף אחד אחר לא היה יכול ליישם בפועל, ולאורך זמן, כולם התחילו להרגיש חסרי תועלת וחסרי ערך, אבל בה בעת העריצו את אנני. זו לא הייתה אווירה שתורמת לביצוע חובתו של אדם. לילה אמרה שהיא רוצה לתת לאנני כמה עצות, ולומר לה לתת לאחרים יותר הזדמנויות ליישם בפועל, כדי שהם יוכלו ללמוד על הליקויים ועל המגרעות שלהם ולהתקדם מהר יותר. כך כולם יוכלו לנצל את הכישורים שלהם, וכמובן יעילותם בביצוע החובות שלהם תשתפר. תמכתי מאוד ברעיון של לילה, אז הלכתי איתה כדי לדבר עם אנני. הופתעתי לגלות שאנני ממש לא אהבה את העצה שלנו, ורק הזעיפה פנים ולא הסכימה איתנו. היא אמרה שלאחים ולאחיות יש יותר מדי מגרעות, ושהלימוד שלהם יגרום להרבה בעיות ורק יעכב דברים. היא אמרה שיותר יעיל ואפקטיבי עבורה לעשות את הדברים בעצמה. כששמעתי אותה עומדת על דעתה ברהיטות כה רבה, התבלבלתי מעט. אך כשחשבתי על זה לאחר מכן, הבנתי שלא ראוי שאנני תעבוד בצורה כזו. האחרים לא יקבלו הדרכה כלל, ואם הכול יהיה תלוי בה, העבודה עדיין לא תתבצע היטב. אבל אז חשבתי על כך שאנחנו לא מבינים את האמת, ולכן נהיה חסרי תועלת ונעכב דברים אם ננסה לעבוד איתה כדי לפתור בעיות. מכיוון שאנני הבינה את האמת טוב יותר, חשבתי שעלינו פשוט לתת לה לטפל בדברים. כתוצאה מכך, למרות שאנני הייתה ממש עסוקה כל יום, בעיות רבות עדיין נותרו בעינן. האחים והאחיות היו פסיביים מאוד בחובותיהם, ונהגו לחכות לה כדי שתפתור בעיות. רוב האנשים חיו במצב של דיכוי וייאוש. לאחר מכן, נודע לאחת המנהיגות הבכירות שבכנסייה שלנו יש בעיות רבות, אז היא אספה מהאחים והאחיות הערכות על אנני, ולמדה עד כמה אנני היא גאוותנית, יהירה ושתלטנית, כמה היא מזלזלת בהצעות, וכיצד היא תמיד מרוממת את עצמה, מתרברבת ושופטת את כולם. כשהמנהיגה גילתה זאת, היא פיטרה אותה מיד. היא גם ציינה שאין לנו כושר הבחנה, ושהערצנו את אנני וסגדנו לה בצורה עיוורת. היא שיתפה על כך שעלינו לחפש אחר עקרונות-האמת בחובות שלנו, ולא להעריץ אנשים אחרים או לציית להם. כששמעתי זאת, הבנתי שחייתי במצב מתמשך של סגידה לאדם, ושיחסיי עם האל לא היו רגילים מזה זמן רב. חשבתי על מה שאמרו "עשרת הצווים המנהליים שבני עמו הנבחר של אלוהים חייבים להישמע להם בעידן המלכות": "בני אדם שמאמינים באלוהים צריכים להתמסר לאלוהים ולעבוד אותו. אל תרוממו או תעריצו אף אדם. אל תשימו את אלוהים במקום הראשון, את האנשים שאתם מעריצים במקום השני, ואת עצמכם במקום השלישי. אף אדם לא אמור לתפוס מקום בלבכם, ואסור לכם להתייחס לבני אדם – במיוחד את אלו שאתם מעריצים – כאל בעלי מעמד זהה לאלוהים או כשווים לו. אלוהים לא יסבול זאת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו). חשתי מעט פחד. חשבתי עד כמה הערכתי את אנני מהרגע שפגשתי אותה, ועל כך שלא התמקדתי בחיפוש עקרונות-האמת בחובתי, אלא פשוט הסתמכתי עליה במקום זאת. בכל פעם שהייתה לי בעיה חיפשתי אותה וביצעתי כל מה שאמרה. ממש הערצתי אותה ולא השארתי מקום בליבי לאל. נדמה היה לי שהעבודה שלנו בכנסייה לא תוכל להתבצע בלעדיה, כאילו היינו יכולים להסתדר ללא הנחיית האל או עקרונות-האמת. האם הייתי בכלל מאמינה? האם זו לא הייתה פשוט סגידה שלי ונהייה אחר אדם אחר? התנהגות כזו ממש מתועבת בעיני האל! לא פלא שלא הצלחתי לזכות בעבודת רוח הקודש בחובה שלי, ולא ראיתי כל התקדמות גם לאחר יישום בפועל במשך זמן רב כל כך. התפללתי לאל מתוך רצון לשנות את מצבי ולהפסיק להעריץ אנשים אחרים.

לאחר מכן, קרו מספר דברים שהראו לי את אנני האמיתית. לאחר פיטוריה, ולמרות שידעה היטב שאחים ואחיות רבים מעריצים אותה, במהלך הכינוסים היא בכל זאת לא ניתחה ולא ניסתה להכיר את עצמה. במקום זאת, היא התנהגה כאילו עשו לה עוול, אמרה שהיא מעריצה את השותפה שלה, האחות ורה, וכשהיא ביצעה את חובתה, היא פשוט עשתה כל מה שוורה אמרה לה לעשות. נדהמתי לראות שהיא מטילה את האשמה על ורה, וחשבתי, "המנהיגה חשפה וניתחה את הבעיות של אנני בצורה ברורה, אז מדוע אין לה כל הבנה עצמית ומדוע היא לא לוקחת כל אחריות? זה לא ביטוי של קבלת האמת!" לאחר מכן, המנהיגה שיבצה מחדש את אנני לעבודת בשורה יחד איתי, ולמרות שההערכה שלי כלפיה כבר לא הייתה גבוהה כמקודם, בכל זאת שמחתי מאוד. יש אימרה שגורסת, "דוב חלש עדיין חזק יותר מצבי", והרגשתי שלמרות כל הבעיות שלה, אנני עדיין הרבה יותר טובה ממני. אולם כשעבדתי איתה, גיליתי שהיא כבר לא כל כך נינוחה ונגישה כבעבר, ושבמקום זאת היא הפכה להיות לחוצה מאוד. כשדיברנו על עבודה, היא לא הקשיבה לדעות שלי ולעתים תכופות פשוט דחתה אותן מכול וכול. פעמים רבות, היא נמנעה מלדבר איתי, ופנתה לדון בדברים עם האחות שהייתה השותפה שלה לפני כן. זה גרם לי לחוש מוגבלת ודחויה. באותו זמן, לא השגנו כל תוצאות בחובה שלנו, ולכן ניגשתי אליה כדי לשתף איתה על הבעיות שגיליתי במהלך התקופה שעבדנו יחד. נדהמתי לגלות שהיא לא מקבלת אף אחת מהן, ושלדעתה אין לה בעיות כלל. היא הייתה בוטה בתגובה שלה כלפי, ואמרה, "אני אהיה גלויה, אז אל תכעסי. אני לא רגילה לעבוד איתך. אני לא אוהבת את אופן העבודה שלך, ולכן אני חסרת סבלנות." כששמעתי זאת הרגשתי אפילו יותר שלילית, וחשתי כאילו שאני מעכבת אותה.

מאוחר יותר, המנהיגה שמעה על הבעיות שלנו והיא גזמה את אנני על כך שהייתה גאוותנית וצדקנית, ועל כך שלא קיבלה את האמת. במהלך אחד הכינוסים, אנני אמרה לכולם שהעובדה שנגזמה הייתה אהבת האל. היא בכתה, מתוך הכרה שאכזבה את האל בכך שלא מילאה את חובתה היטב. היא נראתה כנה כל כך, כאילו היא באמת מכירה את עצמה. עם זאת, במהלך הקשר האישי בינינו, היא רק הפיצה שליליות, ואמרה שנמאס לה, ופשוט אין לה כל רצון לבצע את חובתה. ניסיתי לשתף איתה, אך היא לא הקשיבה. כשהמנהיגה דיברה על ההתקדמות של אח או אחות מסוימים, וכמה טובים הביצועים שלהם בחובתם, אנני הייתה הופכת שלילית עוד יותר, במחשבה שהמנהיגה מעריכה אחרים יותר ממנה. היא כל הזמן שאלה אותי אם האחרים צוחקים עליה מאחורי גבה. היא ללא ספק הייתה שלילית ועברה התמוטטות פיזית ונפשית, אך בכינוסים היא הפגינה כלפי חוץ הרבה חשיבות ועוצמה, והעמידה פנים שהיא מקבלת את האמת ומתחשבת בכוונות האל. רק ההתבוננות בה גרמה לי לחוש מותשת. לפעמים שאלתי את עצמי, "האם זה באמת האדם שכל כך הערכתי והערצתי? היא לא נראית כמו אדם שאוחז במציאות-האמת!" הבנתי שהיא ממוקדת מאוד ביוקרה ובמעמד, ושהיא לא מקבלת את האמת כלל. כשקרו לה דברים, היא לא ניסתה להכיר את עצמה ולעתים פשוט העמידה פנים. היא לא הייתה אדם טוב. לאחר מכן, המצב שלה המשיך להידרדר. המנהיגה שיתפה איתה די הרבה פעמים, ולמרות שנראה היה שהיא מקבלת זאת, למעשה היא לא השתנתה כלל. היא אפילו שנאה את האחים ואת האחיות והסתכלה בהם במבט ארסי. כשהמנהיגה גזמה אותה וחשפה את בעיותיה, היא שנאה את האל והאשימה אותו. היא לא הצליחה לעצור את עצמה מלהשליך את האחריות לכל דבר רע שקרה לה על כתפי האל. הבנתי שיש לה טבע מרושע, ושהיא שונאת את האל ואת האמת. היא הייתה שד, צוררת משיח. לאחר מכן, היא לא הורשתה יותר לחיות חיי כנסייה או לבצע חובות.

לאחר שאנני עזבה, לא הצלחתי להירגע במשך זמן רב. תהיתי מדוע סגדתי לה והערכתי אותה כל כך, עד כדי כך שאפילו רציתי להיות כמוה. חשבתי על כך שתמיד הערצתי אנשים רהוטים, שיכולים לעמוד מול ייסורים רבים, ולנטוש הכול כדי להשקיע מעצמם למען האל, ואנשים שנאסרו ועונו ולא בגדו באל. מדוע סגדתי לאנשים כאלה והערכתי אותם כל כך? מהו הרעיון ששלט בי? ואז, יום אחד, ראיתי שני קטעים מדברי האל שאמרו: "יש אנשים שמסוגלים לשאת קשיים, מסוגלים לשלם את המחיר, כלפי חוץ הם מתנהגים יפה מאוד, הם זוכים בהוקרה מסוימת ונהנים מהערצתם של אחרים. האם הייתם אומרים שהתנהגות חיצונית מסוג זה יכולה להיחשב כיישום בפועל של האמת? האם ניתן לקבוע שאנשים כאלה משביעים את רצונו של אלוהים? מדוע, פעם אחר פעם, אנשים רואים בני אדם כאלה וחושבים שהם מרַצים את אלוהים, הולכים בנתיב של יישום האמת בפועל ונצמדים לדרכו של אלוהים? למה אנשים אחדים חושבים כך? יש לכך רק הסבר אחד. איזה הסבר? ההסבר הוא שעבור אנשים רבים מאוד, שאלות מסוימות – כגון מה פירושו ליישם את האמת בפועל, מה פירושו לרַצות את אלוהים ומה הפירוש של בעלות אמיתית על מציאות האמת – אינן ברורות ביותר. לפיכך, ישנם כמה אנשים שלעתים קרובות הולכים שולל אחר אלה שכלפי חוץ נראים רוחניים, אצילים, נשגבים ודגולים. באשר לאנשים שיכולים לדבר ברהיטות על אותיות ודוקטרינות ושדיבורם ומעשיהם נראים ראויים להערצה, אלה שהולכים שולל על ידיהם מעולם לא התבוננו במהות של מעשיהם, בעקרונות שמאחורי מעשיהם או במטרות שלהם. יתר על כן, הם מעולם לא בדקו אם אנשים אלה אכן נשמעים לאלוהים והם גם מעולם לא קבעו לבטח שאנשים אלה אכן יראי אלוהים וסרים מרע. הם מעולם לא הבחינו במהות של האנושיות של אותם אנשים. במקום זאת, החל מהשלב הראשון של ההיכרות עימם, הם החלו, אט-אט, להעריץ ולהוקיר את האנשים האלה ובסופו של דבר, אותם אנשים הופכים לאלילים שלהם. יתר על כן, במחשבתם של אנשים מסוימים, האלילים שהם סוגדים להם – שהם מאמינים שיכולים לנטוש את משפחותיהם ועבודתם ואשר נראים, במבט שטחי, ככאלה שמסוגלים לשלם את המחיר – הם אלה שבאמת ובתמים מרַצים את אלוהים ויכולים באמת ובתמים להשיג גורל וייעוד טובים. בעיניהם, אותם אלילים הם אלה שאלוהים משבח" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, כיצד ניתן להכיר את טבעו של אלוהים ואת התוצאות שעבודתו תשיג). "ישנה רק סיבה יסודית אחת שגורמת לאנשים לקיים מעשים והשקפות נבערים שכאלה או דעות ונוהגים חד-צדדיים – והיום אספר לכם עליה: הסיבה היא שלמרות שאנשים עשויים להיות חסידי אל, להתפלל לאלוהים מדי יום ולקרוא את אמירותיו בכל יום, הם לא ממש מבינים את רצונו. כאן טמון שורש הבעיה. לו אדם מסוים הבין ללבו של אלוהים וידע מה אלוהים אוהב, מה הוא מתעב, מה הוא רוצה, מה הוא דוחה, איזה סוג של אדם הוא אוהב, איזה סוג של אדם הוא אינו אוהב, באיזה מין סטנדרט הוא משתמש כשהוא מציב לבני האדם דרישות ובאיזו מין גישה הוא נוקט כדי להביאם לידי שלמות – האם היו עדיין יכולות להיות לאותו אדם דעות אישיות משלו? האם אדם כזה היה פשוט יכול ללכת ולעבוד מישהו אחר? האם אדם רגיל היה יכול להפוך לאליל שלו? לאנשים שמבינים את רצונו של אלוהים יש נקודת מבט קצת יותר רציונלית מזו. הם לא יעריצו באופן שרירותי אדם מושחת, וכאשר הם צועדים בנתיב של יישום האמת בפועל, הם לא יאמינו שהיצמדות עיוורת לאי-אילו כללים או עקרונות פשוטים שקולה ליישום האמת בפועל" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, כיצד ניתן להכיר את טבעו של אלוהים ואת התוצאות שעבודתו תשיג). דברי האל תיארו במדויק את המצב שלי. הבנתי שלאורך כל אותן שנים נקודת המבט שלי לגבי אמונתי הייתה שגויה, כשחשבתי שאם מישהו מאמין באל במשך זמן רב, ואם הוא משקיע מעצמו, סובל, משלם מחיר ומבצע עבודה רבה, המשמעות היא שהוא מיישם את האמת בפועל וניחן במציאות-האמת, ושהוא אדם מסוג שמרצה את האל ויש לו מקום בכנסייה. לכן, כשראיתי שאנני מאמינה במשך כל כך הרבה שנים, שהיא הקריבה וסבלה רבות כדי להפיץ את הבשורה, ושהיא הייתה ברורה והגיונית בהטפה ובשיתוף שלה, הלכתי שולל אחר התדמית המרשימה שלה והתנהגותה הטובה, והתחלתי להעריך אותה מאוד ולסגוד לה. רק לאחר שקראתי את הקטעים האלה של דבר האל הבנתי עד כמה הייתי טיפשה וחסרת מודעות, ובאיזה רעיון מגוחך נאחזתי. כשאדם מקריב ומשקיע מעצמו, כשהוא סובל ומשלם את המחיר בחובתו, אלה התנהגויות טובות באופן שטחי בלבד. אין זה אומר שיש לו אנושיות טובה או שהוא אוהב את האמת, וזה בהחלט לא אומר שיש לו מציאות-אמת. למרות שאנני הייתה רהוטת דיבור ונטשה והשקיעה מעצמה בהתמדה במשך 20 השנים שבמהלכן הייתה מאמינה, היא התייחסה לדברים האלה כהון אישי, והשתמשה בהם תמיד כדי להתרברב, לפאר את עצמה ולגרום לאנשים להעריץ אותה. היא כלל לא הייתה מסוגלת לקבל את האמת או ליישם אותה בפועל. לא משנה כמה פעמים גזמו אותה, או כמה כשלונות היו לה או כמה טעויות היא ביצעה, היא מעולם לא הרהרה כדי להכיר את עצמה, והיא בהחלט לא היכתה על חטא באמת. כאשר אחרים העריכו אותה וכאשר היה לה מעמד גבוה, היה לה שפע של אנרגיה עבור החובה שלה, והיא הייתה מסוגלת להישאר עד מאוחר ולהשקיע בכך את כל כולה. אך לאחר שפיטרו אותה, היא איבדה כל רצון לבצע את חובתה, והייתה מלאה בהתנגדות ובטינה. ביחידות היא הפיצה שליליות, אך על פני השטח, היא אמרה שהיא חייבת לאל ונראה שהיא באמת הכתה על חטא. משום כך אחרים הרגישו שהיא מתחשבת בכוונות האל, שיש לה שיעור קומה ומציאות, לכן כולם העריכו אותה וסגדו לה. לאחר שנגזמה, היא אמרה לכולם שזו הייתה אהבת האל, אך בסתר היא האשימה את האל ושנאה אותו. האם היא לא הייתה צוררת משיח ששונאת את האמת ואת אלוהים? בסופו של דבר הבנתי שגם אם מישהו מאמין באל זמן רב, יכול להקריב ולדבר באופן רהוט, יש לו ניסיון, והוא מוערך על ידי אחרים, אין זה אומר שהוא אוחז במציאות-האמת, לא כל שכן שהוא מרצה את האל. לא משנה כמה זמן אדם מאמין או כמה קשה הוא עובד, אם הוא כלל אינו מיישם את האמת בפועל ולא משנה את צביונו השטני, במהותו, הוא עדיין יהיה אדם שמתנגד לאל, ובסופו של דבר ייחשף ויסולק. זו ההתגשמות של דברי ישוע אדוננו: "רַבִּים יֺאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ וּבְשִׁמְךָ גֵּרַשְׁנוּ שֵׁדִים וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת'. אָז אוֹדִיעַ לָהֶם: 'מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי אֶתְכֶם, סוּרוּ מִמֶּנִּי עוֹשֵׂי רֶשַׁע" (מתי ז' 22-23). לאחר מכן, חשבתי על דברי האל: "לא אכפת לי עד כמה ראויה לשבח עבודתכם הקשה, עד כמה מרשימים כישוריכם, עד כמה אתם דבקים בי, עד כמה אתם ידועים או עד כמה השתפרה הגישה שלכם. כל עוד אינכם עומדים בדרישותיי, לעולם לא תוכלו לזכות בשבחיי. ותרו בהקדם האפשרי על כל הרעיונות והחישובים שלכם והתחילו להתייחס לדרישותיי ברצינות. אחרת, אהפוך את כל האנשים לאפר על מנת לשים קץ לעבודתי, ובמקרה הגרוע, אהפוך את שנות עבודתי וסבלי ללא כלום, מפני שאינני יכול להכניס למלכותי ואל העידן הבא את אויביי ואת האנשים בדמות השטן שמצחינים מרוע" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, פשעים יובילו את האדם לגיהינום). "אני קובע את ייעודו של כל אדם לא על סמך גילו, בכירותו, מידת סבלו, ולא כל שכן על סמך המידה שבה הוא מעורר רחמים, אלא על פי החזקתו באמת. אין ברירה אחרת. עליכם להבין שכל אלה שלא ינהו אחר רצון האל יבואו על עונשם. זוהי עובדה שלא משתנה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). דברי האל ממש נגעו לליבי. האל אינו קובע את הקץ או את הייעוד של אדם על פי המידה שבה עמל ותרם, התנהג כראוי, או ביצע עבודה, אלא מבסס זאת על היותו ניחן באמת או לא. אלוהים אינו שופט אנשים על סמך הדברים שעל פני השטח, הוא שופט אותם על פי מהותם. הוא בוחן אם הם אוהבים את האמת ומסוגלים ליישם אותה בפועל, ואם הם מתמסרים לו ונוהים אחר רצונו. הבנתי שלאל יש באמת צביון צודק וקדוש. האל שופט אנשים על פי סטנדרטים, ומתייחס לאנשים על פי עקרונות מסוימים, ללא כל הפרעה של תחושות הבשר. האל לא יקבע שאדם מסוים הוא צדיק או טוב רק משום שהוא מפגין מעט התלהבות, או אם הוא תורם או סובל מעט. להיפך, לא משנה כמה זמן אדם מאמין באל, כמה עבודה הוא מבצע, או עד כמה טוב המוניטין שלו, בסופו של דבר הוא יסולק על ידי האל אם הוא לא מיישם את האמת בפועל ולא משנה את צביונו המושחת. לאחר שהבנתי זאת, הרגשתי בורה ופתטית אף יותר. בכל שנות אמונתי, לא חתרתי אל האמת ולא הבנתי את כוונות האל. ביססתי את אמונתי אך ורק על התפיסות והדמיונות שלי עצמי, וסגדתי בהתמדה לאנשים אחרים. הייתי עיוורת ובורה כל כך! חשבתי על דבר האל: "בכל האנושות, אין אפילו אדם אחד שיכול להיות מופת לאחרים, מפני שבני האדם זהים זה לזה בעיקרו של עניין, הם לא שונים זה מזה וכמעט דבר לא מבדיל ביניהם. זו הסיבה שאפילו כיום בני האדם עדיין אינם מסוגלים להכיר את עבודותיי לגמרי. רק כשהייסור שלי ירד על האנושות, מבלי משים, בני האדם יהפכו למודעים לעבודותיי, ומבלי שאעשה דבר או אכפה על איש, בני האדם יכירו אותי, וכך הם יצליחו לראות את עבודותיי. זו התוכנית שלי – זהו ההיבט הגלוי של עבודותיי וזה מה שהאדם צריך לדעת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 26). דבר האל ברור לגמרי. השטן משחית אנשים וכך הם מקבלים את מהותו. איננו חושפים דבר פרט לצביונות שטניים. אף אחד מאיתנו אינו ראוי לסגידה. אם הייתי מבינה זאת מוקדם יותר, לא הייתי סוגדת או מעריצה אדם כלשהו.

זמן קצר לאחר מכן פוטרתי, כיוון שלא השגתי דבר בחובתי במשך זמן רב. באותה עת, חשבתי רבות והרהרתי מדוע נכשלתי. נזכרתי כיצד נתקעתי במצב של סגידה והערצה כלפי אנני, וכיצד האמנתי שהיא מבינה את האמת ואוחזת במציאות רק משום שהיא האמינה במשך זמן רב, הטיפה את הבשורה במשך שנים, סבלה רבות, והיה לה ניסיון רב בעבודה. לעתים קרובות חיקיתי את ההתנהגות שלה ופניתי אליה עם הבעיות שלי. קיבלתי מייד כל דעה שהיא הביעה, מבלי לחשוב על כך בכלל, ופשוט עשיתי כל מה שאמרה. לא השארתי בלבי מקום לאל כלל. כשנתקלתי בבעיות לא חיפשתי אחר האמת, והפעולות שלי לא התבססו על עקרונות. פשוט הקשבתי לאדם – לאנני. כיצד זה נחשב כאמונה באל? הרי פשוט נהיתי אחר אדם, הלא כן? זה ממש כפי שהאל אומר: "אתם לא מעריצים את הענווה של המשיח, אלא את אותם רועי שווא שמעמדם רם ונישא. אתם לא אוהבים את חביבותו או את חוכמתו של המשיח, אלא את אותם פוחזים המתפלשים בתועבות העולם. אתם צוחקים לנוכח כאבו של המשיח, שאין לו מקום להניח את ראשו, אך מעריצים את אנשי הגוויות האלה הצדים מנחות וחיים חיי הוללות. אתם לא מוכנים לסבול עם המשיח, אך הולכים בשמחה לזרועותיהם הפתוחות של צוררי המשיח הפזיזים, על אף שהם מספקים לכם אך ורק בשר ודם, אותיות ושליטה. למרות זאת, לבכם נמשך אליהם, אל המוניטין שלהם, אל מעמדם, אל השפעתם ואל סמכותם. אתם ממשיכים, עם זאת, להחזיק בעמדה ממנה קשה לכם לבלוע את עבודתו של המשיח ואינכם מוכנים לקבל אותה. זו הסיבה שאני אומר שחסרה לכם האמונה של הכרה במשיח. הסיבה היחידה שהלכתם בעקבותיו עד היום היא שלא הייתה לכם ברירה. בלבכם מיתמרות תמונותיהם הנשגבות; אינכם יכולים לשכוח את הדברים והמעשים שלהם, ולא את דבריהם וידיהם רבי העוצמה. בלבכם הם לעולם עליונים ומלאי גבורה. אבל לא כך נראה בעיניכם המשיח של היום. הוא לעולם חסר חשיבות בלבכם, ולעולם לא ראוי ליראה. זאת מפני שהוא יותר מדי רגיל, משום שהשפעתו מעטה מדי ומשום שכלל אינו נשגב" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם אתם מאמינים באלוהים באמת?). דברי האל חשפו את מצבי האמיתי. כשנזכרתי בשנות האמונה שלי, הבנתי שכל האנשים שהערצתי ניחנו באיכות ובכשרונות, ונתמכו והוערכו על ידי אחרים, ואני החשבתי כל מילה וכל מעשה שלהם כדבר שצריך לחקותו. מעולם לא שאלתי את עצמי מה הייתה כוונת האל, האם הפעולות שלי הן מה שהאל רוצה, או האם הן עולות בקנה אחד עם עקרונות-האמת. פשוט סגדתי לאנשים אחרים ונהיתי אחריהם מתוך עיוורון, ואפילו קיוויתי להיות בדיוק כמוהם. לאורך כל אותו הזמן הייתי על הנתיב הלא נכון, כשאני חותרת ליותר סבל ועבודה, ומסתמכת על איכות ועל ניסיון בעת ביצוע חובתי. לא התמקדתי בחיפוש אחר עקרונות-האמת, ועוד פחות מכך שמתי את הדגש על היווכחותי בחיים. כתוצאה מכך, לאורך שנות האמונה שלי לא הבנתי חלק גדול מהאמת, וחיי נפגעו. הבנתי עד כמה הייתי בורה ופתטית. האל נתן לנו אמירות רבות, וכמעט שלא זכרתי אף אחת מהן, אך יכולתי לזכור בברור כל דבר שאנני אמרה, וכל דעה שהיא הביעה, ומיהרתי תמיד ליישם אותם. תמיד הסתמכתי עליה בחובתי, וכלל לא השארתי מקום בליבי לאלוהים. המצב הזה עם אנני חשף אותי לחלוטין. במיוחד לאחר שפוטרה, כאשר רבות מהבעיות שלה כבר נחשפו והתחלנו שוב לעבוד יחד, התדמית שלה בעיניי עדיין הייתה נעלה. המשכתי להסתמך עליה בחובתי והמשכתי לחשוב על האמירה הזאת, "דוב חלש עדיין חזק יותר מצבי," מתוך אמונה שגם אם לאנני יש כמה בעיות, היא עדיין טובה יותר ממני. זו הייתה נקודת מבט שטנית לחלוטין. סגדתי לה בצורה מוגזמת, בקשרים שלנו לא חיפשתי את עקרונות-האמת ולא היה לי כל כושר הבחנה. הסתכלתי כל הזמן על הדברים על פי דברי השטן הזדוניים. ובהמשך, גם לאחר שנחשפו עוד ועוד בעיות של אנני, עדיין לא הבחנתי בה ולא חשפתי אותה. פשוט המשכתי לנהות אחריה ולהיות מוגבלת על ידה, כשאני חיה במצב של שליליות ואומללות. לגמרי הגיע לי כל מה שקיבלתי! הערצתי את אנני והסתמכתי עליה בחובתי, אך מה היא נתנה לי אי פעם? הולכת שולל, הגבלה ודחייה. היא גם גרמה לי להרגיש אומללה ומדוכאת, ללא כל תקווה לשחרור, ואני התרחקתי מאלוהים יותר ויותר. למרות שהאמנתי באל, לא הסתמכתי עליו ולא נשאתי אליו את מבטי, וגם לא חתרתי כלל אל האמת. אני רק סגדתי לבני אדם ונהיתי אחריהם. הייתי טיפשה ללא כל כושר הבחנה. הכישלון והנפילה שלי היו באמת ובתמים צדקתו וישועתו של האל. בזכות חשיפה זו הצלחתי להביט היטב על הנתיב השגוי שבו הלכתי, לבחון את הדעות המגוחכות שטיפחתי, ולחפש את האמת כדי לפתור את הבעיות שלי. בה בעת, חשתי גם את החשיבות של חתירה אל האמת. אלוהים אמר "אלה שאינם חותרים אל האמת לא יוכלו להיות חסידי אל ממש עד הסוף" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עליכם לשמר את מסירותכם לאלוהים), וזה כל כך אמיתי. אלה שאינם חותרים אל האמת נידונים לחשיפה ולסילוק על ידי האל. הכישלונות של האדם שהערצתי – וגם כישלונותיי שלי – הם ההוכחה הטובה ביותר לכך.

מספר חודשים לאחר מכן, ציוותו אותי לעבודת הבשורה עם שרה. שמעתי שלאחר שהיא התחילה להאמין באל, היא ויתרה על עבודה מעולה כדי לבצע את חובתה, ושהיא ממש הצליחה לסבול קשיים, ניחנה באיכות גבוהה, והיה לה ניסיון בהפצת הבשורה. הכרתי אותה במשך זמן מה וראיתי שמאוד אכפת לה מהעבודה בכנסייה. היא שיתפה בכינוסים באופן פעיל, ובלי קשר לנסיבות או למספר האנשים שנכחו במקום, היא מעולם לא הרגישה מוגבלת, ודיברה בשלווה רבה וללא פחד. כשאחים ואחיות נתקלו בבעיות, היא שיתפה איתם ועזרה להם, וכולם התייחסו אליה בחיוב. הרגשתי שהיא אדם שחותר אל האמת, והערכתי אותה מאוד. ובעוד ששמחתי שיש לי הזדמנות לעבוד איתה, זכרתי גם את הכישלון הקודם שלי, ואיך הערכת האיכות והכישרונות של אחרים גרמה לי לסגוד להם ולנהות אחריהם. כתוצאה מכך לקחתי את הנתיב הלא נכון וזה פגע בחיי. ידעתי שבכל הנוגע ליחסיי עם שרה, אסור לי לראות את הדברים מנקודת המבט המופרכת הזו, וכי עלי להתייחס אליה בהתאמה עם עקרונות-האמת. שרה הייתה בעלת איכות טובה וניסיון בשיתוף הבשורה, כך שהיה לי הרבה מה ללמוד ממנה, כדי להשלים את מה שהיה חסר אצלי. אך גם היא הייתה אדם מושחת, עם צביונות מושחתים, ליקויים ומגרעות. לא יכולתי לסגוד לה ולהסתמך עליה. אם יש לה בעיות או סטיות בחובתה, אינני יכולה פשוט לנהות אחריה בצורה עיוורת. היה עלי להפעיל כושר הבחנה ולהתייחס אליה על פי עקרונות-האמת. לאחר מכן, בדיונים שלנו על העבודה, הבחנתי שרוב ההצעות של שרה לא כל כך מעשיות. כמה מהאחיות ואני חשנו שהן לא יעבדו, אך שרה ממש התעקשה. בכל פעם שהיא לא הצליחה לקבל אישור על רעיון שלה, היינו נתקעות על העניין, ונשארות במבוי סתום במשך זמן רב, דבר שממש עיכב את התקדמות העבודה שלנו. הבנתי בהדרגה ששרה היא גאוותנית, צדקנית ועקשנית, ושהיא מתרגזת כאשר ההצעות שלה לא מתקבלות. היא הייתה יוצאת מכליה, וזה הגביל אנשים אחרים. היא לא מילאה תפקיד חיובי בקבוצה שלנו, והיא שיבשה וחסמה את התקדמות העבודה, לכן דיווחתי למנהיגה על ההתנהגות העיקבית שלה. לאחר שהבינה את המצב, המנהיגה חשפה וניתחה את הבעיות של שרה וניסתה לעזור לה, אך היא סירבה לקבל זאת, ולכן המנהיגה פיטרה אותה. לאחר החוויה הזאת, הרגשתי לגמרי שלמה עם עצמי. הרגשתי שסוף-סוף הפכתי על פיהם את הרעיונות המופרכים שלי ואני כבר לא סוגדת לאנשים ולא נוהה אחריהם כפי שעשיתי בעבר. הייתי אסירת תודה לאל על שסידר עבורי את המצבים האלה, כדי לעזור לי להשיג יכולת הבחנה וללמוד את הלקחים האלה.