נולדתי בכפר חקלאי וגדלתי במשפחה ענייה. הוריי היו חקלאים פשוטים שסבלו לעיתים קרובות מבריונות. כילד, נשבעתי שכשאגדל אעשה מעצמי משהו ואביא לכך ששאר בני הכפר יראו אותנו באור חדש, ויפסיקו להתנשא עלינו ולהציק לנו. התחלתי ללמוד אומנויות לחימה כשהייתי בן 11, ולמרות שזה היה מעייף ונפצעתי לעתים קרובות, מעולם לא ויתרתי, לא משנה כמה קשה זה היה. בהמשך, כשרציתי להקים עסק ולעשות לעצמי שם, הלכתי והילוותי כסף, נתתי מתנות וטיפחתי מערכות יחסים. בשנת 1999, סוף סוף הצלחתי להקים בית ספר לאומנויות לחימה.

לאחר שבית הספר נפתח, הוא שגשג תחת הניהול החרוץ שלי, והרווחים טפחו יותר ויותר. הוא זכה לאישורם של המקומיים וההורים שלי היו גאים בי, כי הרגישו שהבאתי כבוד למשפחה. התלמידים והוריהם כרכרו סביבי, ולשכת הספורט העירונית וראש העיר העריכו אותי מאוד ותמיד היו מסבירי פנים כלפי. ההערצה של כולם גרמה לי להרגיש חשוב ומוערך, והרצון שלי למעמד סופק במלואו. הייתי כל כך מאושר, הרגשתי שסוף סוף הצלחתי בחיים. השתתפתי באירועים חברתיים רבים כדי לעזור לבית הספר להתבסס, נתתי שוחד למחלקות שונות ושלחתי מתנות חג למנהיגים כדי שיעניקו לי תעודות הוקרה ויקדמו את בית הספר. על מנת לזכות בחסדיהם, אמרתי ועשיתי אינספור דברים שסתרו את האמונות שלי בעודי חושש שאם אפול בלשוני עם פקיד, העסק, המעמד והמוניטין שעבדתי קשה לטפחם ייעלמו בן רגע. הייתי כל הזמן במתח ולא יכולתי להירגע. זה היה מתיש פיזית ונפשית – דרך חיים קשה ומעייפת. באותו הזמן, הייתי מבולבל: העסק שלי הצליח, עשיתי לעצמי שם וגם רווח, אז למה החיים היו כל כך קשים ומעייפים?

ואז, במאי 2012, קיבלתי את בשורת אחרית הימים של האל הכול יכול. בכינוס ובאינטראקציה שלי עם האחים והאחיות של כנסיית האל הכול יכול, ראיתי שזהו מקום נקי מרמייה, ללא עסקאות כוח וכסף. כולם פשוט התמקדו בחתירה אל האמת. כשהם גילו צביון מושחת, הם יכלו להיפתח ולשתף על הידע העצמי שלהם, ולחפש את האמת כדי לפתור את בעיותיהם. זה היה משהו שלא ראיתי בחוץ בחברה. הרגשתי שנתיב האמונה הוא הנתיב הנכון ללכת בו בחיים. בקריאת דברי האל, למדתי שבאחרית הימים, האל עושה את עבודת תגמול הטוב וענישת הרע. רק אלה שבאמת מאמינים באל וחותרים אל האמת יזכו לדאגת האל ולהגנתו, ובסופו של דבר יינצלו ויישמרו מהאסונות הגדולים. מי שאין להם אמונה או שאינם חותרים אל האמת, לא משנה כמה טוב הם מנהלים עסק או כמה כסף הם מרוויחים, בסופו של דבר לא יצא מזה כלום, ולא ניתן יהיה להציל את חייהם. ברגע שהבנתי את כל זה, כבר לא הייתי מרוכז כל כך בפיתוח בית הספר. במקום זאת, כשהיה לי זמן פנוי יצאתי ושיתפתי על בשורה.

בהתחלה, משפחתי תמכה באמונתי. עם זאת, כעבור זמן, בני הבכור ראה בחדשות שהממשלה מדכאת ועוצרת מאמינים. מחשש שאמונתי תאיים על בית הספר, בני התחיל להתנגד לאמונתי, ואפילו איים לדווח עליי למשטרה. פקיד ממשלתי שהיה לי קשר טוב איתו ייעץ לי גם כן, "אמונה אסורה במדינה הזו. אתה צריך לוותר עליה. אם תיעצר, לא רק שתעמוד למשפט, אלא סביר להניח שגם בית הספר שלך ייסגר. האם זה לא יהרוס את המשפחה שלך?" אמרתי לו שאמונתי היא הדרך האמיתית ואני נחוש לשמור עליה עד הסוף. כשלא הצליח לשכנע אותי, הוא סיפר לאשתי כמה מהשקרים של המפלגה הקומוניסטית המשמיצים את כנסיית האל הכול יכול. הוא גם אמר שהממשלה רואה במאמיני "הברק ממזרח" מטרות למעצר מדרגה ראשונה, ושהדורות הבאים של משפחותיהם יושפעו לרעה, ילדיהם לא יורשו ללמוד באוניברסיטה, להתגייס לצבא או להיות פקידי ממשלה. כשאשתי שמעה זאת, היא החלה לחשוש שאמונתי תשפיע לרעה על ילדינו. היא פרצה בוויכוח גדול איתי, ואפילו איימה עליי בגירושין. הכול היה כל כך כואב עבורי: "בני השני מצא עבודה כל כך טובה אחרי שסיים את התואר השני שלו. אם הוא יאבד את כל זה בגלל אמונתי, הוא וודאי ילך איתי ראש בראש. כמו כן, בית הספר שעבדתי כל כך קשה להקים משגשג עכשיו. אם הוא ייסגר בגלל אמונתי באל, האם כל שנות העמל האלה לא יהיו לשווא? מה יחשבו עליי השכנים?" בזמן ההוא, לא היה לי תיאבון ולא יכולתי לישון. הייתי בכזו מצוקה שאפילו היו לי מחשבות לוותר על אמונתי, אבל יחד עם זאת ידעתי שאמונה היא הדרך היחידה להיוושע, לכן לא יכולתי שלא להאמין.

באחד הכינוסים נפתחתי וסיפרתי על מצבי. המנהיגה שיתפה איתי על דברים רבים מדברי האל, כולל הקטע הבא: "מהרגע שבו אתה מגיח בבכי לעולם הזה, אתה מתחיל למלא את האחריות שלך. אתה ממלא את תפקידך ומתחיל את מסע חייך למען התוכנית והייעוד של האל. לא משנה מה הרקע שלך, ומה המסע הצפוי לך, בכל מקרה איש אינו יכול להימלט מהתזמורים ומהסידורים שהותוו לו משמיים, ואיש אינו יכול לשלוט בגורלו, מפני שרק האל הריבון על הכול מסוגל לבצע עבודה כזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם). היא שיתפה: "גורלנו כולו בידי האל. מרגע לידתו של כל אחד מאיתנו, כל מה שאנו נחווה בחיים האלה, כל המכשולים והקשיים שנתמודד איתם, כולם נקבע מראש על ידי האל. גם היכולת שלנו להאמין ולקבל עכשיו את ישועתו של האל נקבעה מראש על ידו. העובדה שאנחנו בסין ועוברים דיכוי וקושי כאלה למען אמונתנו היא באישורו של האל, והוא משתמש בדיכוי הזה כדי להביא לכדי שלמות את האמונה ואת המסירות של אנשיו הנבחרים של האל. אם תיעצר, אם בית הספר שלך ייסגר, מה יהיו סיכויי ילדיך – כל זה לחלוטין בידיו של האל. אף אדם לא יכול לקבוע את זה, וגם לממשלה אין את המילה האחרונה." דברי האל והשיתוף של המנהיגה העניקו לי נאורות: "זה נכון. כבר חייתי מחצית מחיי וחוויתי כל כך הרבה דברים, ואני מבין ששום דבר ממה שקרה לא היה באמת בשליטתי. כשהייתי בצבא, למשל, התאמנתי קשה והביצועים שלי היו טובים. הייתי אמור לעלות לדרגת קצין, אבל אז מישהו אחר תפס את מקומי בצורה לא הוגנת. מצד שני, חוויתי כל מיני קשיים כשהקמתי את בית הספר שלי, אבל בסופו של דבר הצלחתי להפעיל אותו בצורה חלקה, ועכשיו הולך טוב. ההצלחות והכישלונות האלה הם מעבר לשליטתו של אדם". כשחשבתי על כל זה, הבנתי שכל מה שאנחנו חווים בחיים נקבע על ידי שלטון האל, ואין לנו קביעה בדבר. זה חסר תועלת לדאוג אם איעצר או לא. האל החליט זאת מזמן, לכן היה עליי להשאיר הכול בידי האל ולהתמסר לסידוריו. ואז, המנהיגה שיתפה איתי על משהו אחר: "הדרך האמיתית מדוכאת מאז ימי קדם. ככל שזו יותר הדרך האמיתית, כך כוחות השטן רודפים אותה באכזריות. כיצד יכול השטן להשלים עם כך שהאל מושיע אנשים? כשישוע אדוננו הגיע לעבוד, הוא נתקל בהתנגדות חריפה ונרדף על ידי השלטון הרומי ועל ידי העולם הדתי, וכך גם חסידיו. כיום, אנו מאמינים באל האמיתי, לכן זה בלתי נמנע שנעצר ונֵרדף על ידי משטר המפלגה הקומוניסטית השטנית. האל משתמש ברדיפה הזו כדי לעזור לנו להשיג הבחנה, כדי שנוכל לראות בבירור את המהות השטנית ונוגדת האל של המפלגה."

בהמשך, קראתי את הקטע הבא מדברי האל: "במשך אלפי שנים, זו הייתה ארץ של זוהמה. היא מטונפת באופן בלתי נסבל ומוכה באומללות. רוחות רפאים משתוללות בה בכל פינה, משטות בבני האדם, מוליכות אותם שולל ומעלות האשמות חסרות שחר. הן אכזריות וחסרות רחמים, דורסות את עיר הרפאים הזו ומותירות אותה גדושה בגוויות. צחנת הריקבון ממלאת את הארץ ומתפשטת באוויר, והעיר מוקפת שומרים. מי יכול לראות את העולם מעל הרקיע? השטן כורך את גופו של האדם באופן הדוק, שם כיסוי על שתי עיניו וחותם היטב את פיו. שר השדים השתולל במשך כמה אלפי שנים, ממש עד היום. הוא עדיין משגיח מקרוב על עיר הרפאים, כאילו הייתה ארמון שדים בלתי חדיר. בו-בזמן, חבורת כלבי השמירה הזו נועצת מבטים נוקבים, בפחד עמוק שאלוהים יתפוס אותם בהפתעה, ימחה אותם לגמרי ויותיר אותם ללא מקום של שלווה ואושר. איך ייתכן שתושבי עיר רפאים כזו ראו אי-פעם את אלוהים? האם הם אי-פעם נהנו מקסמו ומחביבותו של אלוהים? איך הם יכולים להבין את העניינים של העולם האנושי? מי מהם יכול להבין את כוונותיו הלהוטות של האל? אין פלא, לפיכך, שאלוהים בהתגלמותו כבשר ודם נשאר חבוי לגמרי: בחברה חשוכה כמו זו, שבה שדים הם חסרי רחמים ולא אנושיים, איך ייתכן שמלך השדים, שהורג בני אדם בלי להניד עפעף, יסבול את קיומו של אלוהים, שהוא חביב, אדיב וגם קדוש? כיצד ייתכן שהוא יריע וימחא כפיים לבואו של אלוהים? המשרתים האלה! הם גומלים לנדיבות בשנאה, הם החלו להתייחס לאל כאויב לפני זמן רב, הם עולבים באלוהים, הם פראיים עד מאוד, אין להם שמץ כבוד לאל, הם תוקפים ובוזזים, הם איבדו כל מצפון, הם יוצאים נגד כל מצפון, והם מפתים אנשים תמימים למצב של תרדמת. אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על רוע!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). דברי האל הראו לי שהמפלגה הקומוניסטית היא מפלגה אתאיסטית, אויבת האל שאינה מאפשרת את קיומו של האל. היא טוענת שהיא מאפשרת חופש דת, אבל זה שקר מטעה. היא חוששת שאם אנשים יזכו באמונה, יקראו את דברי האל וילמדו את האמת, הם יבינו שהמפלגה היא השטן בעצמו שפוגע באנשים, ימרדו נגדה וידחו אותה. אז, תתנפץ שאיפתה ומטרתה לשלוט לנצח באנשים. לכן, כדי למנוע מאנשים מלהאמין באל ולנהות אחריו, היא עוצרת ורודפת בחירוף את אנשיו הנבחרים של האל ומשתמשת בתקשורת כדי להעליל על כנסיית האל הכול יכול ולהשמיץ אותה. היא אפילו מאיימת על משפחות המאמינים, גורמת להם לדכא מאמינים ולצאת נגדם עד שהם יוותרו על אמונתם, יאבדו את ישועת האל ויושמדו בגהינום יחד עם המפלגה. המפלגה הקומוניסטית היא נתעבת ומרושעת במידה שלא תתואר! המשפחה שלי הלכה שולל על ידה והחלה לדכא אותי. אם אֶכנע לדיכוי של משפחתי, אני פשוט אפול בתחבולותיו של השטן. אל לי להילכד בתוך זה. לא משנה כמה משפחתי עמדה בדרכי, ידעתי שעליי לשמור על אמונתי ולהמשיך למלא את חובתי.

כשבני הבכור ראה עד כמה אני נחוש ללכת בעקבות האל, הוא הגביר את הרדיפה שלו. יום אחד, הוא אפילו גירש אותי מבית הספר ממש מול עיניהם של תלמידיי. הוא צעק עליי בכעס, "הממשלה לא מרשה דת, אבל אתה מתעקש להאמין! אם תיעצר, כל המשפחה תופלל, אפילו ילדיי. איך זה מקובל? אם אתה רוצה לשמור על אמונתך אתה צריך לעזוב את בית הספר, ולא לגרור אותנו לתוך זה!" פשוט לא האמנתי למשמע אוזניי, שבני שלי יכול להגיד לי משהו כל כך אכזרי, ולגרש אותי רק בגלל שאני מאמין באל. נפגעתי מאוד: "אם יגרשו אותי מבית הספר שלי, האין זה אומר שכל הדם, היזע והדמעות של חיי היו לשווא? מי יקרא לי 'מנהל', ומי ישא אלי עיניים? לא אוכל יותר להנות מהדברים הללו. אהפוך חזרה להיות סתם חקלאי ממוצע. איך אוכל לעמוד בפני חבריי ומכריי?" המחשבות האלו גרמו לי כאב בלתי נסבל. "לאן אלך אם בני יגרש אותי? האם עליי פשוט להקשיב לו?" כשכל זה עלה בדעתי, חשבתי על דברי האל: "אם אין לבני האדם אמון כלשהו, לא קל להם להתקדם בנתיב הזה. כולם יכולים להבין כעת שעבודתו של אלוהים כלל אינה עולה בקנה אחד עם התפיסות והדמיונות של בני האדם. אלוהים עשה עבודה כה רבה ודיבר דברים כה רבים שחורגים לחלוטין מהתפיסות האנושיות ואף על פי שאנשים עשויים להכיר בכך שזו האמת, הם עדיין מועדים לתפיסות בנוגע לאל שעשויות להתעורר בהם. אם אנשים רוצים להבין את האמת ולזכות בה, צריכים להיות להם אמון וכוח רצון כדי שיהיו מסוגלים לדבוק במה שכבר ראו ובדברים שהשיגו מההתנסויות שלהם. אין זה משנה מה אלוהים עושה בבני האדם, עליהם לשמר את הדברים שהם עצמם ניחנים בהם, להיות כנים בפני אלוהים, ולהישאר מסורים לו עד הסוף. זו חובתה של האנושות. על בני האדם לשמר את מה שעליהם לעשות" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עליכם לשמר את מסירותכם לאלוהים). "אל תתייאש, אל תהיה חלש, ואני אבהיר לך את המצב. הדרך למלכות איננה כה חלקה. שום דבר איננו פשוט כל כך! אתם רוצים שהברכות יבואו אליכם בקלות, לא כן? כיום כולם יצטרכו להתמודד עם ניסיונות מרים. ללא ניסיונות כאלה, הלב האוהב שיש לכם כלפיי לא יתחזק, ולא תהיה לכם אהבה אמיתית כלפיי. אפילו אם ניסיונות אלה יהיו כרוכים רק בנסיבות פשוטות, כולם חייבים לעבור אותם. אלא שעוצמת הניסיונות תשתנה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). דברי האל עזרו לי להירגע. זה נכון, נתיב האמונה באל אינו תמיד חלק. עלינו לסבול קשיים מסוימים, ובלי אמונה קשה להישאר בנתיב. אם אהפוך לשלילי ואסוג בגלל הדיכוי הזה, היכן אמונתי? לפני שהאמנתי באל, כשהייתי בעולם ונאבקתי כל השנים כדי להתקדם, זו הייתה דרך חיים קשה, מעייפת וחסרת תקווה. עכשיו, אני בר מזל שנתקלתי בהזדמנות חד פעמית זו – האל בא להושיע את האנושות. איך אוכל לוותר עליה סתם כך? איך אוכל להיוושע על ידי האל אם אעשה זאת? ישוע אדוננו אמר: "הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם: אֵינָם זוֹרְעִים וְאֵינָם קוֹצְרִים, אַף אֵינָם אוֹסְפִים אֶל אֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְכַלְכֵּל אוֹתָם. הֲלֹא אַתֶּם חֲשׁוּבִים יוֹתֵר מֵהֶם" (מתי ו' 26). האל בורא את הציפורים, שאינן זורעות או קוצרות, אך הוא עדיין מאפשר להן לשרוד. עכשיו שאני מאמין באל וממלא את חובתי, האל יפתח עבורי נתיב. אם בני יגרש אותי מהבית, אני מאמין שהאל יוביל אותי, ושאין לי מה לדאוג. מחשבה זו חידשה את אמונתי ולא הרגשתי יותר שאני מוגבל על ידו. כשראה שנותרתי איתן באמונתי, הוא דחף אותי בכעס לעבר כניסת בית הספר. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב את בית הספר ולשהות בבית הוריי לזמן מה.

באותו ערב, כשחשבתי על מצוקתי, הרגשתי אומלל. התפללתי לאל: "אלוהים, אינני יודע מהי כוונתך בזה. אני יודע שעל ידי האמונה בך אני הולך בנתיב הנכון, אז מדוע בני מתייחס אליי כך? אנא הנחה אותי שאבין את כוונתך." ואז, חשבתי על קטע מדברי האל שכמה אחים ואחיות ששיתפו אותי עליו: "בכל שלב בעבודתו של אלוהים בקרב בני האדם נדמה שמבחינה חיצונית מדובר בקשרי גומלין בין בני אדם, כאילו שהדבר הוא סידורים מעשה ידי אדם או בגלל הפרעה של האדם. אך מאחורי הקלעים, כל שלב בעבודה וכל דבר שמתרחש הוא התערבות שעושה השטן עם אלוהים, ובני האדם נדרשים לעמוד איתן בעדותם על אלוהים. קחו את ניסיון איוב כדוגמה: מאחורי הקלעים, השטן ערך התערבות עם אלוהים. ומה שקרה לאיוב היה מעשים של בני אדם והפרעות של בני אדם. מאחורי כל מהלך עבודה שאלוהים עושה בקרבכם, השטן מהמר עם אלוהים – מאחורי הכול ניטש קרב" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים). על ידי הרהור בדברי האל יכולתי לראות שעל פני השטח, העניין הזה נראה כאילו בני הוטעה על ידי השקרים של המפלגה הקומוניסטית, בעודו מדכא את אמונתי ומפריע לה, ומסלק אותי מבית הספר שלי. אולם, במציאות, השטן הוא זה שהטריד, הטעה ותמרן את המצב רק כדי לראות מה אבחר – האם אשמור על קשרי המשפחה שלי, אגן על שמי ומעמדי, ואבגוד באל? או שמא אוותר על האינטרסים האישיים האלה ואמשיך לנהות אחר האל? המצב שלי הדאיג והרגיז אותי, כי הייתה חסרה לי אמונה אמיתית באל, ולא הייתה לי הנחישות לוותר על הכול למענו. השטן כיוון לנקודות התורפה שלי – הרצון שלי למוניטין ולמעמד, ודאגַתי למשפחתי – כדי לגרום לי לבגוד באל, לנטוש אותו. כך, בסופו של דבר, זה יהרוס אותי ויבלע אותי. השטן כל כך אפל ורע! להבין את זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב. החלטתי שלא משנה מה משפחתי עושה כדי לעצור אותי ועם אילו קשיים אתמודד בהמשך חיי, אשאר חזק באמונתי ואלך בעקבות האל עד הסוף, ואשפיל את השטן.

מכיוון שלא יכולתי להישאר בבית הוריי זמן רב, הייתי צריך לחזור לבית הספר. אחרי שחזרתי, המשכתי להשתתף בכינוסים ולשתף על הבשורה. בני הבכור ואשתו הגבירו את הדיכוי כשראו שאני לא מוותר על אמונתי. לעתים קרובות הם אמרו לי דברים נוראיים, קיללו אותי ואמרו לי ללכת. הם גם השתלטו על כספי בית הספר שלי, והותירו אותי בלי אגורה. לעתים קרובות הם אמרו דברים פוגעניים רק כדי להרגיז אותי, ובמשך זמן מה כעסתי ללא הפסקה והתקשיתי לאכול, לכן בריאותי הדרדרה. הראייה שלי הייתה מתערפלת בעודי הולך, וכמעט התעלפתי מספר פעמים. פיתחתי דלקת בקיבה, וסבלתי מכאבים כל כך חזקים בערבים שהדרך היחידה להקל על הכאב ולו במעט הייתה לדחוף כרית על בטני. כשלא יכולתי לישון בלילה הייתי יוצא לשטח בית הספר ומסתכל על בניין האימונים, על המשרדים, על הקפיטריה והמעונות. להתבונן כך בבית הספר שעבדתי כל כך קשה לבנות הכביד עליי מאוד. תהיתי בכמה דרכים פסעתי, כמה קשרים יצרתי, וכמה סבלתי רק כדי לפתוח את בית הספר הזה. עכשיו, אחרי שצברתי קצת הצלחה, הוא נלקח ממני על ידי בני שלי. זה היה מפעל חיי. עכשיו, אם אשמור על אמונתי, אני מסתכן בלאבד הכול. המחשבה הזו הייתה כמו סכין בליבי. הייתי כל כך חלש בתקופה הזו, תמיד בכיתי בסתר בלילה. עם דמעות, התפללתי לאל, "אלוהים, אני הולך לאבד את העסק הזה שהשקעתי את חיי בבנייתו, ואני פשוט לא יכול לשאת את זה שעלי לוותר עליו. אנא הנחה אותי להתגבר על המצב הזה."

בהמשך, אחיי ואחיותיי שיתפו על כמה מדברי האל שנתנו לי נתיב של יישום בפועל. דברי האל אומרים: "כעת תוכל לראות בבירור את הנתיב המדויק שפטרוס בחר בו. אם תוכל לראות בבירור את הנתיב של פטרוס, אזי תהיה בטוח בקשר לעבודה שנעשית כיום ולא תתלונן או תהיה שלילי ולא תכמה לדבר. עליך לחוות את הלך רוחו של פטרוס בזמן ההוא: הוא היה מוכה צער וכבר לא ביקש עתיד או ברכות. הוא לא ביקש לו רווח, אושר, תהילה או הון בעולם הזה ורק שאף לחיות את החיים המשמעותיים ביותר על מנת להשיב לאלוהים על אהבתו ולהקדיש לאלוהים את היקר לו מכול. אז לבו יחוש סיפוק" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, כיצד פטרוס הכיר את ישוע). המחשבה על דברי האל פקחה את עיניי. בימים ההם, פטרוס סבל דיכוי מצד משפחתו בגלל אמונתו. משפחתו רצתה שיעשה לעצמו שם ויביא תהילה על ביתם, אבל הוא לא היה מוגבל על ידם. כאשר ישוע אדוננו קרא לו, הוא ויתר על הכול כדי ללכת אחרי האדון ולחתור לחיים בעלי משמעות. החוויה של פטרוס העניקה לי נאורות. לפטרוס הייתה אמונה אמיתית באל והוא היה מסוגל לוותר על הכול כדי ללכת אחריו. הוא חתר אל האמת, והגיע להכיר את האל לאהוב אותו, ובסופו של דבר זכה באישורו של האל. אני הייתי מאמין זמן קצר בלבד והייתה לי הבנה שטחית של האמת, אבל המחשבה על האומללות שהביאה לי בעבר החתירה שלי לשם ולמעמד, ואז להביט בנתיב שפטרוס לקח שהעניקה את אישורו של האל היה דבר שבאמת עורר בי השראה. רציתי ללכת בעקבות הדוגמא של פטרוס, לוותר על שם ומוניטין, ולחתור אל האמת. בהמשך, החלטתי לעזוב את בית הספר ולהמשיך ליישם בפועל את אמונתי ולמלא את חובתי.

כמה ימים לאחר מכן, כמה מחבריי הוותיקים מהצבא כעסו מאוד כשנודע להם שבני גירש אותי מבית הספר, והם העלו רעיונות על ימין ועל שמאל כדי שאקבל אותו בחזרה. חברים וקרובי משפחה גינו את העוול, ומזכיר הכפר עזר לי בכך שסיפק לי אישור רשמי שאני בניתי את בית הספר בכוחות עצמי, ולאף אחד אחר לא היתה מעורבות בו. לאחר ששמעתי את כל מה שאמרו, חשבתי: "עכשיו, עם האישור הזה, אם חבריי מהצבא יעזרו לי להחזיר את בית הספר, אשיב אלי חזרה את כל היוקרה שאיבדתי". הבנתי שיש לי דחף לחתור שוב אחר שם ומעמד, אז התפללתי בשקט לאל, וביקשתי ממנו לתת לי את הכוח למרוד בבשר. לאחר תפילתי, חשבתי על חווייתו של איוב. כל רכושו נלקח ממנו בן לילה, ולמרות שזה היה כואב במידה שלא תתואר, הוא לא הסתמך על כוחותיו שלו כדי להחזירו. במקום זאת, הוא התפלל והתמסר לסידורי האל. רכושי לא היה קרוב כלל לעושרו של איוב, אבל אם לנוכח המצב הזה לא אתפלל ולא חפש עם האל, ובמקום זאת ארצה להחזירו בכוחות עצמי, איך זה יכול להיחשב התמסרות לאל? בנוסף, אם אשיג חזרה את בית הספר ואצטרך להקדיש את כל היום לניהולו, לא תהיה לי האנרגיה ליישם בפועל את אמונתי ולמלא את חובתי. עכשיו, כשבני לקח ממני את בית הספר, יכולתי ליישם בפועל את אמונתי ולמלא את חובתי בלב שלם. זה היה דבר נפלא. המחשבה הזו האירה למדי את ליבי. הבנתי שלעולם לא אוכל לוותר על בית הספר כי הייתי מושחת מדי והיה לי אכפת יותר מדי ממוניטין וממעמד.

בהמשך, קראתי את הקטע הבא מדברי האל: "האדם, שנולד לתוך ארץ כה מטונפת, זוהם על ידי החברה במידה חמורה, הושפע ממוסר פיאודלי, וקיבל חינוך ב'מוסדות להשכלה גבוהה'. החשיבה הנחשלת, המוסר המושחת, ההשקפה הבזויה על החיים, הפילוסופיה הנתעבת להתנהלות בעולם, הקיום חסר התוחלת לחלוטין, ומנהגים וחיי יום-יום מושחתים – כל הדברים האלה פלשו באופן חמור לתוך לבו של האדם, פגעו במצפונו ותקפו אותו באופן חמור. כתוצאה מכך, האדם הולך והופך מרוחק עוד יותר מהאל ומתנגד לו עוד יותר. צביון האדם הולך ונעשה אכזרי יותר מיום ליום, ואין ולו אדם אחד שיוותר מרצון על דבר כלשהו למען לאל, אין ולו אדם אחד שיתמסר לאל מרצון, קל וחומר, שאין ולו אדם אחד שיחפש מרצונו את הופעת האל. במקום זאת, תחת השפעתו של השטן, האדם חותר אל תענוגות כאוות נפשו, ומשחית את בשרו ברפש בצורה מופקרת. גם כשאלה שחיים בחשיכה שומעים את האמת, אין להם כל רצון ליישם אותה בפועל, והם לא נוטים לחפש גם לאחר שהם רואים שהאל כבר הופיע. כיצד יכול להיות לאנושות כה מושחתת מרווח כלשהו לישועה? כיצד יכולה אנושות כה מנוונת לחיות באור?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, מי שטבעו אינו משתנה צורר את אלוהים). דברי האל חשפו את מצבי המדויק. מאז שהייתי קטן, הוריי ומורי לימדו אותי דברים כמו "בני האדם נאבקים כלפי מעלה; המים זורמים כלפי מטה", "על האדם לסבול את הקשיים הגדולים ביותר כדי להפוך לגדול שבגדולים", "לעשות לעצמו שם", ו"להביא כבוד לאבותיו". פילוסופיות שטניות אלה השתרשו עמוק בליבי, וביססו בי פרספקטיבה מעוותת על החיים ועל ערכי החיים. חשבתי שלהתקדם בחיים, להיות טוב יותר מאחרים, ולצבור מוניטין ומעמד היו הדרך היחידה לחיות חיים של יושרה וערך. הייתי מוכן לסבול כל קושי כדי שאוכל לעשות לעצמי שם. כשניהלתי את בית הספר לאמנויות לחימה, כל יום היה מעייף במיוחד. השתמשתי בכסף שהרווחתי בזיעת אפיי כדי לזכות בחסדיהם של פקידי ממשלה, הייתי מתרפס ומתחנף אליהם, וחייתי ללא כבוד. הייתי צריך לשלוח מראש למנהיגי הממשלה מתנות חג, מתוך פחד שאסתבך בצרות אפילו על הטעות הקטנה ביותר. השימרה על מערכות היחסים הבין-אישיות המורכבות הללו הייתה מתישה נפשית ופיזית כאחד, אבל הייתי שקוע עמוק בזה ולא יכולתי לחלץ את עצמי. האנשים סביבי ביצעו בפזיזות כל מיני מעשים רעים לאחר שצברו שם ומעמד, עסקו בשחיתות ובשוחד, הלכו לזונות והימרו – לא היו להם גבולות. כך בדיוק השטן משחית ופוגע באנשים. השתלטותו של בני על בית הספר שבניתי במו ידי גם כן קרתה בגלל שהוא נכבש בפיתויי הרווח והמעמד. הוא התעלם מהאהבה שבין אב לבן למען רווח זה. זה הזכיר לי את המשפחות הקיסריות העתיקות שבהן אחים, אבות ובנים היו רוצחים זה את זה כדי לתפוס את כס המלוכה. הטעיותיו של השטן ומילותיו השטניות הם אלה שהשחיתו אנשים עד כדי אובדן כל האנושיות וההיגיון. בנקודה זו ראיתי כיצד מוניטין ומעמד הם אזיקים שבהם השטן כובל את האנושות. אם נחיה לפי הפילוסופיות של השטן, בחיפוש אחר מוניטין ומעמד, אנחנו פשוט נהפוך עוד ויותר למושחתים והחיים יהפכו לכואבים יותר ויותר. האל לא רצה יותר לראות אותי מושחת על ידי השטן, ולכן, כשהייתי שקוע עמוק בבוץ של מוניטין ומעמד, דברי האל הראו לי שחתירה אל האמת היא הנתיב הנכון, הנתיב היחיד לחיות חיים בעלי משמעות. הייתי כבול ומוגבל על ידי פילוסופיות שטניות, ולכן, כאשר איבדתי את הנאות הכסף, המוניטין והמעמד, היה לי קשה לוותר עליהם, והייתי אומלל. אפילו רציתי להגיש תביעה כדי לקבל את הדברים האלה בחזרה. הייתי כל כך טיפש. אם הייתי הולך בנתיב הזה, הייתי פשוט ממשיך לתת לשטן לפגוע בי, ובסופו של דבר הייתי מושמד עם זה. ישוע אדוננו אמר: "מַה תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח לְאָדָם אִם יַרְוִיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְיַפְסִיד אֶת נַפְשׁוֹ, אוֹ מַה יִּתֵּן אָדָם כִּתְמוּרָה בְּעַד נַפְשׁוֹ?" (מתי ט"ז 26). זה נכון. לא משנה כמה כסף או מוניטין יש למישהו, זה לא יכול לקנות את האמת או את החיים! כעת, איבדתי את הרכוש, המוניטין והמעמד שצברתי במשך רוב חיי, אבל דרך החוויה הזו למדתי איך הדברים האלה פוגעים באנשים, וכמה מפחידות יכולות להיות ההשלכות של רדיפה אחריהם. למדתי גם את המשמעות והערך שבחתירה אל האמת, והפכתי מסוגל לוותר על רכוש חומרי כדי לנהות אחר האל ולבצע את חובתי. זוהי ישועתו הגדולה של האל עבורי. ברגע שהבנתי את כוונת האל, לא רציתי יותר לריב עם בני או לתבוע אותו. היה לי אכפת רק להתמסר לריבונות האל ולסידוריו, לחתור אל האמת כראוי ולבצע את חובתי.

מאז, אני משתף על הבשורה בכנסייה ועושה את חובתי. למרות שאין לי יותר את הערצתם של האחרים, אני מרגיש שלווה יותר מאי פעם, וכל יום הוא הגשמה. בליבי אני בטוח שלהיות בעל אמונה ולנהות אחר האל הם הבחירה הטובה ביותר והדרך המשמעותית ביותר לחיות. תודה לאל!