יום אחד באפריל 2006, יצאתי להפיץ את בשורת מלכות האל הכול יכול לקבוצת משיחיים, אבל הם לא הסכימו לקבל אותה. לאחר מכן, חזרתי שוב כדי להפיץ להם את הבשורה, אבל הם שלחו כלב שירדוף אחריי. כעבור ימים אחדים, כשהייתי בעבודה, שני שוטרים בלבוש אזרחי הגיעו למקום העבודה שלי ואילצו אותי לקחת אותם למקום שבו התגוררתי באותה עת. הבנתי שהמשיחיים כנראה דיווחו עליי. חשתי חרדה ופחד – ידעתי שאם המשטרה תמצא את הספרים של דברי האל שהחזקתי בדירתי, אין ספק שיעצרו אותי. התפללתי ללא הרף לאל: "הו אלוהים, אם באמת יעצרו אותי היום, יהיה זה ברשותך. אני מוכן להפקיד את עצמי בידיך. אנא, הגן עליי, הענק לי כוח ואמונה והנחה אותי לשאת עדות." לאחר שהגענו למקום מגוריי, השוטרים החלו לחטט בכל רכושי האישי בלי לספק פרטי זיהוי, ובסופו של דבר מצאו עותק אחד של "הדבר מופיע בבשר", ספר בשורה אחד, ונגן תקליטורים אחד. לאחר מכן הם לקחו אותי ללשכה העירונית לביטחון הציבור.

שוטר שאל אותי: "האם אתה מאמין באל הכול יכול? כמה המרות דת ביצעת? מי המנהיג שלך?" השבתי: "כן, אני מאמין באל הכול יכול, אך אנחנו מיישמים בפועל את האמונה וחולקים את הבשורה מיוזמתנו. אין לנו מנהיגים." התשובה שלי הכעיסה אותו מאוד והוא בעט בי בחוזקה בבטן, עד כדי כך שמעדתי כמה צעדים אחורה. ידעתי שכנראה לא אוכל להימנע מעינויים ומייסורים לאחר מעצרי – היום הזה תמיד מגיע לאלה מאיתנו שחיים בסין כמאמינים וחסידים של האל. היה עליי לסמוך על האל כדי לעבור את מסכת הייסורים הזו – לא אוכל לכרוע ברך בפני השטן. השוטר תחקר אותי באכזריות ושאל: "מתי הצטרפת לכנסייה? מי נתן לך את הספרים האלה? איפה הוא גר?" כשלא הגבתי, הוא משך את הידיים שלי מאחורי גבי ואזק אותי לכיסא מתכת. בדיוק אז, ראש הלשכה לביטחון הציבור, המפקד ואנג, נכנס פנימה וצעק: "מה לעזאזל אתה עושה? שחרר אותו מיד!" ואז הוא ניגש אליי, כשהוא מחייך, טפח לי על הכתף ואמר בנימה כנה: "חבר ותיק, אני רק רוצה את הטוב ביותר בשבילך. אני יודע שהעבודה לא הייתה קלה לך. אם תספר לנו כל מה שאתה יודע על כנסיית האל הכול יכול, תקבל פרס של כמה אלפי יואן." הבנתי שזו מזימתו הערמומית של השטן: השוטר ניסה לפתות אותי למסור מידע על הכנסייה, לבגוד באלוהים ולבגוד באחיי ובאחיותיי בכך שיציע לי פרס כספי. חשבתי לעצמי: "גם אם תציע לי הר של זהב, אני לא איכנע. לעולם לא אבגוד באינטרסים של הכנסייה." בראותו שאני לא משתכנע, הוא הוסיף: "אם רק תגיד לי מה שאתה יודע, תוכל אפילו לקבל נתח מהרווחים שלנו בהמשך." הוא עורר בי סלידה מוחלטת ופשוט התעלמתי מכל מה שהוא אמר. כשהוא הבין שאני לא מתכוון להגיד דבר, הוא נעשה מיד מאיים. הוא הזעיף פנים ואמר בטון חמור סבר: "הוא לא יודע מה טוב בשבילו. תעשו איתו מה שאתם חייבים", ואז יצא בסערה מהחדר. אחד השוטרים איים עליי ואמר: "אם לא תגיד לנו בכנות את מה שאתה יודע, הדברים לא יסתדרו לטובה מבחינתך." כשהוא אמר את זה, הוא סטר לי בחוזקה על הפנים, בעט בי והטיח אותי לרצפה, אחר כך קשר את זרועותיי מאחורי גבי ואזק אותי שוב לכיסא המתכת. פחדתי מעט כשחשבתי על העינויים שצפויים לי, אז התפללתי בשקט לאלוהים: "הו אלוהים, זה לגמרי תלוי בך אם השוטרים יהרגו אותי היום. אנא, מלא אותי באמונה ובכוח – עזור לי להימנע מבגידה באחיי ובאחיותיי ומבגידה בך." לאחר שסיימתי את תפילתי, נזכרתי לפתע בסיפורו של דניאל. דניאל הושלך לגוב האריות, אבל הייתה לו אמונה, והוא התפלל לאל וסמך עליו, ולכן האל סגר את מלתעות האריות כדי למנוע מהם לפגוע בו. ידעתי שגם לי צריכה להיות אמונה באל ושעליי לשאת עדות למענו, לא משנה כמה המשטרה תענה אותי.

לאחר מכן, חקרו אותי ושאלו אותי שוב את אותן שאלות, אך עדיין לא השבתי, ואז הם גררו אותי לחצר, הניחו מולי חמישה או שישה ספרים של דברי האל, ותלו שלט סביב צווארי שעליו כתוב "חבר בכת". הם צילמו אותי ואז לקחו ממני טביעות אצבע והכניסו אותי לחדר עינויים נסתר. ברגע שנכנסתי לחדר, חשתי את הדם קופא בעורקיי – החדר היה מלא במכשירי עינויים שונים. היה שם מתלה גבוה עשוי פלדה מרותכת, כיסא ריתוק ושלשלות לרגליים, כמו גם יותר מעשר קופסאות בגדלים שונים מלאות במכשירי עינויים שונים ומשונים. על הקיר היו תלויים שוטי עור, מוטות בקליט, מלחציים ועוד הרבה מכשירי עינויים קטנים יותר שמעולם לא ראיתי לפני כן. היו בחדר הזה כנראה יותר ממאה מכשירי עינויים. מיד הרגשתי את השיער סומר על עורפי וחשתי חולשה ברגליי. חשבתי לעצמי: "הם לא היו מביאים אותי לכאן אם לא היו מתכננים לענות אותי. מי יודע אם אצליח לצאת מכאן בחיים. אולי אם רק אמסור להם מידע לא רלוונטי, הם ישחררו אותי ולא אצטרך לסבול במקום הזה. אם לא אגיד להם כלום, הם בוודאי יענו אותי בעינויים קשים." בדיוק אז נזכרתי פתאום בסיפורם של שלושת חבריו של דניאל – הם הושלכו לכבשן לוהט כי לא הסכימו להשתחוות לאליל מוזהב, ואמרו שהם מעדיפים למות מאשר לבגוד באל. האל הגן על שלושתם, ואיש מהם לא סבל אפילו מכוויה קלה ביותר. זה הזכיר לי את ריבונותו הכול יכולה של האל. אמונתי בו התחדשה. ידעתי שגורלי, בין אם אחיה או אמות, נתון כולו בידי האל. לא משנה איך יענו אותי, עליי לסמוך על האל ולשאת עדות למענו. לאחר מכן נכנסו שני שוטרים צעירים וכיוונו את מתלה הפלדה לגובה שלי, הם חיברו את ידיי למוט האופקי כך שרק קצות אצבעות הרגליים שלי נגעו ברצפה. אחד השוטרים נהם באכזריות: "בזבזנו יום שלם בניסיון לגרום לך לדבר, עכשיו הגיע הזמן לגרום לך לסבול!" ידיי וזרועותיי תמכו בכל משקל גופי. כל גופי נמלא תחושת אי נוחות גדולה. כעבור זמן מה, ידיי וזרועותיי החלו לכאוב יותר ויותר, כאילו הן נקרעות באטיות לגזרים. כאב לי כל כך עד כדי כך שזעקתי מכאבים. לא אכלתי כל היום וחשתי סחרחורת ובחילה. זה באמת היה מעבר למה שיכולתי לשאת. בעיצומו של הסבל שלי, נזכרתי לפתע בדברי האל: "אולי אתם זוכרים את המילים האלה: 'הֵן צָרָתֵנוּ הַקַּלָּה שֶׁל הָרֶגַע מְכִינָה לָנוּ כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֺד.' כולכם שמעתם את המילים הללו בעבר, אך איש מבינכם לא הבין את משמעותן האמיתית. כיום, אתם מודעים היטב למשמעות האמיתית שלהן. המילים האלה יתגשמו על ידי אלוהים באחרית הימים והן יתגשמו בבני האדם שנרדפו בפראות על ידי התנין הגדול האדום כאש בארץ שבה הוא מתפתל. התנין הגדול האדום כאש רודף את אלוהים והוא אויבו של אלוהים, ולכן בארץ הזו, בני האדם שמאמינים באלוהים חשופים להשפלה ולדיכוי והמילים האלה יתגשמו בקרב קבוצה זו כתוצאה מכך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). באמצעות דברי האל, הבנתי שהוא משתמש בדרקון הגדול האדום כאש שבשירותו כדי להביא לידי שלמות את אנשיו הנבחרים. מענים אותי כדי להביא לידי שלמות את אמונתי – הייתה משמעות מיוחדת לעינוי הזה – כך שאני חייב להפסיק להיות כל כך שלילי וחלש. התפללתי אז לאל ואמרתי: "הו אלוהים! לא משנה איך יענו אותי או כמה איאלץ לסבול, לעולם לא אבגוד באחיי ובאחיותיי ולא אבגוד בך!" לאחר מכן, נותרתי תלוי שם כשעתיים.

קצת אחרי השעה 20:00, ארבעה צעירים במסכות סקי נכנסו לחדר ואחד מהם הקניט אותי ברשעות: "נו, נו, מה שלומנו? נוח לך?" בעודו אומר זאת, הוא לקח שוט עור מהקיר והתחיל להצליף על זרועותיי. עם כל הצלפה, הרגשתי כאילו הבשר נתלש בכוח מעצמותיי – הכאב היה בלתי נסבל. הוא הצליף בי לפחות חמישים או שישים פעמים וכשהוא התעייף, בחור אחר החליף אותו. באותו זמן חששתי מעט שאם הם יצליפו בי כל כך חזק, הם יטילו מום בזרועותיי ולא אהיה מסוגל לחיות חיים רגילים, אז התפללתי לאל: "הו אלוהים, אני מפקיד הכול בידיך. בין אם אהפוך לנכה ובין אם לאו, אני מתמסר לתזמורים ולסידורים שלך." רק לאחר שהם התעייפו מכל ההצלפות, הם שחררו אותי מהמתלה. כל גופי היה רפוי ונפלתי מיד על הרצפה. אבל הם עדיין לא סיימו איתי – לאחר מכן הם קשרו אותי לכיסא הריתוק והמשיכו לחקור אותי. אחד השוטרים נהם: "אל תסמוך על זה שתצא מכאן בחיים אם לא תגיד לנו את האמת! פשוט ספר לנו על מה שאתה יודע ונשחרר אותך. המפלגה הקומוניסטית מתייחסת אליכם בעוינות קטלנית – היא מתייחסת אליכם המאמינים כאל אויביה המושבעים. היא רוצה להשמיד אתכם ולהרוג את כולכם. זוהי מדיניות המפלגה – בכוחה ליטול את חייהם של כל המאמינים באל הכול יכול, ולצאת מזה בשלום!" עניתי בנחישות: "אני לא יודע כלום. אין לי מה לומר לכם." בראותם שאני עדיין לא משתף פעולה, הם שחררו אותי מכיסא הריתוק והשכיבו אותי על הרצפה. לאחר מכן כל אחד מהם לקח מוט בקליט שחור, שאורכו כ-75 ס"מ, ורוחבו בין שבעה לעשרה ס"מ, מלא בכדורי פלדה, נעמדו משני צדי והמשיכו להכות אותי באכזריות בכל גופי עם המוטות. הגוף שלי רעד עם כל מכה מהמוטות הללו. התפתלתי מכאבים וזעקתי באומללות מוחלטת. התקשיתי לנשום; אין מילים לתאר כמה מייסר היה הכאב הזה. הם הכו אותי הכי הרבה באזור הישבן – המהלומות נמשכו עוד ועוד, והרגשתי שהם הורגים אותי במכות. סבלתי כאב בלתי נסבל וצעקתי בזעם: "אתם מנסים להכות אותי למוות! אתם רוצים ליטול את חיי! אולי תלכו לתפוס רוצחים ומציתים בזדון אמיתיים? איזה חוקים הפרתי שמגיעה לי אכזריות כזו? אתם אנושיים בכלל?" אחד השוטרים התרגז עוד יותר כששמע את זה והתחיל להכות אותי כל כך חזק שמוט הבקליט שלו נשבר לשניים, וכדורי הפלדה התפזרו על הרצפה. כל השוטרים פרצו בצחוק צורם. ואז אחד השוטרים אמר לי מבעד לשיניים חשוקות: "באמת? לא הפרת שום חוק? המפלגה לא מרשה את קיומה של אמונה דתית כלשהי. הסינים חייבים להאמין אך ורק במפלגה הקומוניסטית. אתם אויבי המפלגה והיא תשמיד אתכם, תהרוג אתכם ותכחיד את כולכם לחלוטין!" בעודו אומר זאת, הם לקחו שני שוטים ארוכים מאחת הקופסאות ואמרו: "אתה עדיין לא מוכן לומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע? אז בוא ננסה טעם אחר – נראה איך תאהב את הטעם של זה!" אחר כך הם הורו לי לקום ושניים מהם התחילו להצליף בי בחוזקה ובזעם דורסני, תוך שהם גורמים לי כאב בלתי נסבל. כשהתעייפו מההצלפות, תפסו את מקומם שני שוטרים אחרים והמשיכו להכות אותי, והם התחלפו ביניהם עוד לפחות ארבע פעמים, וכל הכאה נמשכה לפחות 30 דקות. בסוף נפלתי משותק על הרצפה, אבל הם משכו אותי מיד למעלה והמשיכו לחקור אותי. כשלא אמרתי כלום, הם המשיכו להצליף בי ולבעוט ברגליי. הרגשתי כאילו הם שברו לי את הרגליים. התחלתי להרגיש קצת חלש וחשבתי: "אם לא אגיד להם כלום, הם ימשיכו להשתמש בטקטיקות עינויים שונות כדי לייסר אותי. הם עלולים אפילו לענות אותי למוות. אבל אם אגיד משהו, אהפוך ליהודה איש קריות והנדר שנדרתי בפני האל יהפוך לרמיה. הדבר יפגע באל, וגרוע מכך, יעורר את שנאתו המרה." התלבטתי רבות – האם לומר משהו או לא? בדיוק אז נזכרתי בצליבתו של ישוע אדוננו וזכרתי את דברי האל: "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, אולם לא הייתה לו כל כוונה להפר את מילתו. תמיד היה כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא היה עתיד להיצלב. בסופו של דבר, הוא נצלב והפך לדמותו של הבשר החוטא והשלים את עבודת גאולתה של האנושות והשתחרר מכבלי המוות והשאול. התמותה, הגיהינום והשאול איבדו את כוחם מולו ונחלו תבוסה מידיו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, איך לשרת בהרמוניה עם רצון האל). כדי לגאול את האנושות כולה, ישוע אדוננו היה מוכן להיצלב, לעבור השפלה וייסורים ולהקריב את חייו שלו. אהבתו של האל לאנושות היא כה גדולה! מחשבה זו גרמה לי להתעודד מאוד ונדרתי נדר שקט: "לא אהפוך ליהודה איש קריות ואבגוד באלוהים, גם אם המשמעות היא שיענו אותי למוות!" לאחר מכן, הם המשיכו לאיים עליי ואמרו: "אם לא תספר לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת, נכה אותך למוות ונשלח אותך למשרפה, שם תישרף עד אפר. או לחילופין, נשלח את גופך לחצר הלבנים, שם יטחנו אותך לעיסה ויהפכו אותך ללבנים." באותה עת חשתי מפוחד, אבל ידעתי שאין זה בסמכותם לומר אם אשרוד בעקבות המכות שנתנו לי. הכול היה נתון בידי האל, והייתי מוכן להתמסר לתזמוריו ולסידוריו. בדיוק אז עלה לפתע בדעתי שספרי הכנסייה עדיין ברשותי ואיש מהאחים ומהאחיות שלי לא ידע שעצרו אותי. אם המשטרה תשים את ידיה על הספרים האלה, זה יהיה אובדן עצום לכנסייה. התחלתי להילחץ, אז התפללתי לאל, "אלוהים, החיים שלי לא חשובים, אבל כשומר על ספרי הכנסייה, אני חייב לוודא שהספרים האלה יישארו בטוחים. אבל אני לא יודע אם אצליח לצאת מכאן בחיים. אני מפקיד את כל הדאגות האלה בידיך ומבקש ממך לפתוח לי דרך." לאחר שסיימתי את תפילתי, קרה דבר מופלא: כבר לא הרגשתי שום כאב מההצלפות. ידעתי שאלוהים עוזר לשכך את סבלי והייתי אסיר תודה לו עד מאוד. כשהם ראו שאני פשוט שוכב שם חסר תזוזה ושהפסקתי לצרוח, הם מיהרו להפסיק את ההצלפות. אחד מהם העביר אצבע מתחת לאף שלי ואז אמר בעצבנות: "הוא במצב לא טוב. תוציאו אותו מכאן – נהיה בצרות צרורות אם הוא ימות במשמרת שלנו." ידעתי שאלוהים פתח לי דרך ושהוא משגיח עליי, אחרת אין ספק שהייתי מת שם.

בהמשך, שני שוטרים גררו אותי החוצה, השליכו אותי בשדה והשאירו אותי שם. שכבתי על הקרקע ללא תזוזה. השעה הייתה בטח שתיים לפנות בוקר. באותה עת, חלפה רק מחשבה אחת במוחי: עליי להודיע לאחיי ולאחיותיי שצריך להעביר את הספרים למקום אחר לפני הזריחה, כדי שלא יגיעו לידי המשטרה. ניסיתי להתרומם, אבל נפצעתי קשה מדי. השקעתי כל שביב של אנרגיה שנותר בי, אבל פשוט לא הצלחתי לעמוד. הרגשתי מודאג ומבוהל מאוד, ולכן מיהרתי להתפלל לאל וביקשתי ממנו כוח. לאחר תפילתי, נזכרתי בפסקה מדברי האל: "אל תפחדו. אל הצבאות הכול יכול יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל העניקו לי אמונה. כעבור כ-30 דקות נוספות, ניסיתי שוב להתרומם, ואחרי ארבעה או חמישה ניסיונות, סוף סוף נעמדתי על רגליי. השמש עדיין לא זרחה והכבישים היו חשוכים לגמרי. גררתי את עצמי וסבלתי כאבי תופת בעודי מדשדש צעד אחר צעד לעבר ביתו של האח צ'נג יי. כשהגעתי, סיפרתי לו מיד מה קרה וביקשתי ממנו להורות מיד לאחים ולאחיות להעביר את הספרים של דברי האל למקום אחר. אחרי שיידעתי אותו, צלעתי בחזרה לדירה שלי. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר. כשהדלקתי את האור, גיליתי שהמקום מבולגן לגמרי. מה קרה לבית שלי? השמיכות, הכריות, המזרן והבגדים שלי היו זרוקים על הרצפה. כל הדירה הייתה הפוכה. כשבחנתי את הפציעות שלי, ראיתי שפגעו בי באופן חמור: הבשר של רגליי נדבק לחלק הפנימי של מכנסיי, וכעשרה סנטימטרים מהחלחולת שלי צנחו ונראה היה שנוצר בהם נמק. סבלתי כאבי תופת, נשימתי הייתה מאומצת והרגשתי שאני באמת על סף מוות. הפציעות שלי היו חמורות ביותר – לא יכולתי לזוז ולא הצלחתי לבלוע לגימה אחת של מים. חשבתי לעצמי: "האם אוכל לשרוד בעקבות הפציעות האלה? וגם אם זה יקרה, האם אהיה נכה? האם אוכל לתפקד בכוחות עצמי בהמשך? אשתי וילדיי הולכו שולל על ידי השקרים של המפלגה והם מתנגדים לאמונתי. אם אהפוך נכה, הם לא יטפלו בי..." ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי גרוע יותר, ולכן התפללתי לאל. כשהתפללתי, נזכרתי בדברי האל: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). אכן, גורלי נתון בידי האל. רק האל יחליט אם אחיה או אמות ואם אהפוך נכה או לא. ידעתי שאני צריך להתמסר לאל ולהניח לו לנהל את הסידורים. גם אם אהפוך לנכה, עליי להתמסר. גם אם אשתי וילדיי לא יטפלו בי, ידעתי שאלוהים איתי ושאחיי ואחיותיי יטפלו בי, כך שאשרוד בכל מקרה. כשהבנתי את זה, הרגשתי פחות מיוסר ואומלל.

האח יו ג'ה-ג'יין הגיע לביתי ב-4:00 לפנות בוקר. כשהוא נכנס וראה שאני שוכב על המיטה בלי יכולת לזוז, הוא משך לאחור את השמיכה שלי וראה שהמכנסיים שלי מכוסים בכתמי דם, הגפיים התחתונות שלי היו מלאות בחתכים עמוקים ובפצעים פתוחים, ופי הטבעת וחתיכות מהבשר שלי נדבקו למכנסיים. לנוכח המראה הזה, הוא פרץ בבכי והביא לי אגן מים חמים, תוך כדי בכי. אחרי שגזר את מכנסיי והניח קומפרסים חמים, הוא הפריד לאט לאט את המכנסיים מבשרי, חתיכה אחר חתיכה. העור מתחת לברכיים שלי היה מלא בפצעים פתוחים וכל כך עמוקים עד כדי כך שהעצם נחשפה. עד היום אני לא מצליח להביא את עצמי להיזכר בחוויה הקשה ההיא. הפציעות שלי היו חמורות מאוד, אבל לא העזתי ללכת לבית החולים מחשש שהמשטרה תמצא אותי ותעצור אותי כשאציג שם את תעודת הזהות שלי. אני גם אסכן כך את האחים והאחיות שלי. במשך הזמן הזה לא יכולתי לטפל בעצמי בכלל, וג'ה-ג'יין הסתכן במעצר כדי לבוא ולטפל בי מדי יום. הוא היה חדש באמונה וחששתי שהוא יפחד וייחלש אחרי שראה איך הכו אותי. אמרתי לו: "העובדה שעברתי את מסכת הייסורים הזו הייתה דבר טוב עבורי – היא אפשרה לי לראות את השטן כפי שהוא באמת." להפתעתי, ג'ה-ג'יין אמר: "אל תחשוש בנוגע אליי. עכשיו ראיתי בעצמי שהמפלגה היא שד שמתנגד לאל ומפיץ אכזריות בקרב האנושות. אנחנו חייבים לשאת עדות למען האל." במהלך אותו שבוע, ניקיתי בכל יום את הפגיעה שלי בחלחולת עם מי מלח ונטלתי גם תרופות סבתא. לבסוף, בסביבות היום השמיני לאחר מעצרי, הצניחה נרפאה. כעבור שבועיים הצלחתי שוב ללכת.

לאחר מכן, המשטרה נהגה להגיע לחקור אותי ולהטריד אותי מדי 15 ימים. בכל פעם הם היו מתחקרים אותי, שואלים שאלות על הכנסייה ושואלים אותי אם אני עדיין בקשר עם חברים אחרים. הם אפילו איימו עליי ואמרו: "אם לא תתוודה, לעולם לא נניח לחקירה שלך!" חשבתי לעצמי: "אני כבר רואה את כולכם כפי שאתם באמת. לא משנה כמה תלחצו עליי או תאיימו עליי, לעולם לא איכנע לכם. תשכחו מזה, לא תוכלו לגרום לי לבגוד באלוהים!" בשנתיים הקצרות שבין מעצרי ב-2006 ל-2008, המשטרה הגיעה לחקור אותי לפחות 25 פעמים. מאחר שהם עקבו אחריי ללא הרף, לא העזתי להיפגש עם אחים ואחיות מחשש שאסבך אותם, ולכן נאלצתי לחזור לבית משפחתי בכפר.

מאוחר יותר, החלחולת והגב שלי נרפאו לחלוטין, אבל המשכתי לחוות תופעות לוואי שונות מהפציעות שנגרמו ברגליי. אני עדיין סובל מכאבים רבים ומחולשה ברגל ימין ואני צולע כשמזג האוויר מעונן או גשום. תופעות הלוואי החמורות ביותר באות לידי ביטוי בעור שלי. הגלדים שנוצרו על החתכים נשרו ואז נחשפו כתמים שחורים דהויים, וכל גופי מכוסה בחורים מכוערים, גושים מרוכזים בצפיפות עם פצעים לבנים וקטנים שמגרדים בטירוף. כשאני מתקלח או כשחם לי מדי, תחושת הגירוד הנובעת מהפצעים גרועה יותר מזריית מלח על פצע פתוח. כל כך מגרד לי, שאני בקושי מסוגל לשאת את זה – לפעמים אני צריך לשפשף את האזורים הפגועים עם חלוקי נחל מהנהר, או להשתמש בסכין כדי לנקז את המוגלה עד שאני מרגיש הקלה כלשהי. אני סובל כאבים כאלה לילה ויום כבר יותר מ-15 שנים. במהלך התקופה הזו, הלכתי לכמה רופאים לרפואה סינית מסורתית במרפאות פרטיות, וצברתי חשבונות רפואיים בשווי 10,500 יואן, אך ללא כל שיפור. ספגתי עינויים פיזיים נוראיים ולא יכולתי ליצור קשר עם אחיי ואחיותיי ולחיות חיי כנסייה רגילים, חוויתי אומללות עמוקה ולעתים קרובות התפללתי לאל עם דמעות בעיניים, וביקשתי שיישאר לצדי ויעניק לי אמונה וכוח. לולא ההגנה וההכוונה של האל באותם ימים אפלים, בחיים לא הייתי שורד.

עברו 15 שנים מאז שנעצרתי, וכשאני מהרהר בכך, אני מבין שאף שסבלתי במידה מסוימת, ראיתי גם את הדרקון הגדול האדום כאש כפי שהוא באמת וזיהיתי את מהותו הדמונית. כעת אני קורא את דברי האל שאומרים: "אלפי שנות שנאה מרוכזות בלב, אלפי שנות חטאים חקוקות בלב – איך ייתכן שזה לא יעורר תיעוב? התנקמו בשם אלוהים, חסלו לגמרי את אויבו, אל תניחו לו עוד להשתולל ללא רסן, ואל תתירו לו עוד לשלוט כעריץ! עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את מלוא כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הנתעב של השד הזה ולאפשר לבני האדם, שהתעוורו ועברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולמרוד בשטן המרושע והעתיק הזה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). כשאני מהרהר בדברי האל, אני מבין אפילו עוד יותר טוב עד כמה אכזרית ופראית היא המפלגה הקומוניסטית. הם טוענים שהם מכבדים את חופש הדת, אבל בסתר הם עוצרים בזדון ורודפים משיחיים, ושואפים לדכא לחלוטין את עבודתו של האל לישועת האנושות ולהפוך את סין למדינה אתאיסטית. מדובר בקבוצת קושרים דמונית שמתעבת את האמת ומתנגדת לאל. ראיתי באמת את פניה המכוערות של המפלגה הקומוניסטית ולמדתי לתעב אותה ולהתמרד נגדה לחלוטין. באמצעות החוויה הזו, למדתי גם להבין איך האל תמיד משגיח עליי ומגן עליי. בכל פעם שסבלתי כאבים או הרגשתי חלש, דברי האל הדריכו והנחו אותי והעניקו לי כוח ואמונה. חוויתי את אהבתו האותנטית של האל לאנושות ואת נפלאותו וכל-יכולתו. הדבר חיזק מאוד את אמונתי באל. לא משנה עד כמה רעועה תהיה הדרך שלפניי או כמה גופי ייאלץ לסבול, אני אנהה אחר האל עד הסוף!