ב-1998, אני ושלוש אחיותיי קיבלנו עלינו את עבודת אחרית הימים של האל הכול יכול. שיתפנו לעיתים קרובות על דברי האל, שרנו מזמורים, היללנו יחד את האל, ועודדנו זו את זו לחפש בכנות אחר האמת ולחפש אחר ישועה. מאוחר יותר התחלנו לבצע חובות בכנסייה, ובכל פעם שנתקלנו זו בזו דיברנו על מצבנו הנוכחי ועל מה שלמדנו בביצוע חובתנו. אבל אחותי הצעירה ביותר, שיאו ז'י, כשהיא לא התלוננה על קשיים בביצוע חובתה, דיברה בעיקר על בעיות שהיו קשורות לאנשים אחרים. פעם אחת, שיאו ז'י אמרה שהיא נתקלה בבעיות רבות כשהחלה לשמש כראש צוות השקיה, אבל שמנהיג הכנסייה לא סייע לה. היא גם התלוננה שהאחים והאחיות לא מצליחים להבין את העקרונות של ביצוע חובותיהם, ושהמנהיג לא שיתף על כך ולא פתר את הבעיה, ולא היה מסוגל לבצע עבודה אמיתית. עם זאת, אני הכרתי את מנהיג הכנסייה וידעתי שהוא כן מסוגל לבצע עבודה אמיתית. כשראיתי כיצד אחותי לא מנסה ללמוד מהניסיון שלה ובמקום זאת נטפלת לפגמים שמצאה במנהיג, חשבתי שפשוט חסר לה ניסיון ושהיא עוד לא למדה להכיר את עצמה, אז עזרתי לה לעיתים קרובות ושיתפתי עימה על דברי האל. אמרתי לה שעליה להפסיק להתמקד באנשים אחרים, להתחיל להתמקד בהיווכחותה שלה בחיים ולנסות ללמוד מהקשיים שבהם היא נתקלת. הזמן חלף, ולא יצא לנו להתראות במשך זמן רב, כי היינו די עסוקות.

יום אחד, באוגוסט 2018, ראיתי במקרה מכתב שמנהיג כתב לאחות שיאנג יושון, וביקש ממנה לספק פרטים לשם איסוף מידע על אדם רע שהיה מועמד לגירוש. להפתעתי, אותו אדם רע היה אחותי הצעירה, שיאו ז'י. באותו זמן, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. בדמיונותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שאחותי תגורש. בחנתי שוב מקרוב את מה שיושון כתבה, וראיתי שבתקופה שבה שיאו ז'י עבדה כאחראית עבודת השקיה, היא ניצלה לעיתים קרובות את מעמדה כדי לנזוף באחרים ולזלזל בהם. כשאחת האחיות ציינה בפניה את הבעיה הזו, שיאו ז'י סירבה לקבל את הביקורת ואפילו לעגה לאותה אחות ותקפה אותה. בסופו של דבר, אותה אחות חשה כה מוגבלת וכה אומללה שכבר לא רצתה לבצע את חובתה יותר. גם אחים ואחיות אחרים חשו ששיאו ז'י מגבילה אותם במידה זו או אחרת, והיו מיואשים. כשקראתי זאת, התקשיתי להאמין ששיאו ז'י יכולה לעשות מעשים רעים שכאלה, ואפילו פיתחתי דעות מסוימות לגבי יושון, וחשבתי: "יש לך איזו טינה נגד אחותי? אולי ההיווכחות שלה בחיים לא טובה במיוחד, אבל היא לא אדם רע. יכול להיות שאת מגזימה?" ככל שחשבתי על כך יותר, כך נעשיתי נסערת יותר. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי איך אחותי עזבה את משפחתה ואת עבודתה, ועד כמה היה לה קשה לנוע ולנוד במשך כל אותן שנים כדי להפיץ את הבשורה ולבצע את חובתה. נזכרתי איך פעם אדם רע דיווח עליה בזמן שהפיצה את הבשורה, והיא נאלצה להתחבא למשך הלילה בבית מט לנפול כדי שלא להיעצר. בשנים בהן הפיצה את הבשורה, היא ספגה מכות וקללות מידי אנשים דתיים, ישנה על ערימות חציר ובדירי חזירים, ולעיתים קרובות לא היה לה מה לאכול. היא אולי לא התקדמה הרבה במשך שנותיה כמאמינה, אבל היא עבדה קשה מאוד. איך ניתן לסלק אותה כעת כאדם רע? אולם, אז נזכרתי שהכנסייה פועלת בהתאם לעקרונות, ושגירושים תמיד מתבססים על דפוס ההתנהגות של האדם ועל מהות הטבע שלו. הכנסייה אף פעם לא מאשימה אנשים בשוגג. האם שיאו ז'י היא באמת אדם רע? רק המחשבה על כך העציבה אותי מאוד. אם היא באמת תגורש, היא לא תזכה לישועה, וכל הקשיים שהיא חוותה יהיו לשווא. חשתי איום ונורא בכל פעם שחשבתי על זה בימים שלאחר מכן, כאילו סלע נח והעיק על לבי.

כמה ימים לאחר מכן קיבלתי מכתב מאחות אחרת שלי, שיאו יו, שכתבה שמצבה של אחותנו הצעירה לא טוב ושהיא זקוקה לניתוח. כשקראתי את המכתב, חשבתי: "אם שיאו ז'י תוכל להשתמש בתקופת המחלה הזו כדי להרהר בעצמה ולהכות על חטא בפני האל, אולי היא תצליח להימנע מגירוש?" מיד כתבתי לשיאו ז'י, והשתמשתי בדברי האל כדי לספר לה על צביונו הצודק של האל. אמרתי לה שהיא צריכה להשתמש במחלה שלה כהזדמנות להרהור עצמי והכאה על חטא, במקום לחפש גורמים חיצוניים. אבל העניין עם שיאו ז'י לא היה פשוט כפי שחשבתי. כשביקרתי בבית חודשיים לאחר מכן, שיאו יו סיפרה לי על התנהגותה של אחותנו הקטנה. צביונה של שיאו ז'י היה גאוותן במיוחד. לאחר שמונתה לעבודת ההשקיה, היא התעקשה שהכול ייעשה בדרך שלה. כשאחות שהיא צוותה אליה חלקה עליה לגבי העבודה ולא הסכימה להיות שותפה לדעותיה, היא החלה לנטור טינה ותקפה את האחות הזו והרחיקה אותה. היא אפילו ניסתה להסית אחרים כנגד אותה אחות, והפיצה דעות קדומות כנגדה בקרב אחרים כך שהם הלכו שולל ושפטו גם הם את האחות. מאוחר יותר, כשאותה אחות לא הייתה במצב טוב, שיאו ז'י לא רק שלא עזרה לה אלא גם נעצה טריז בינה לבין האחרים, ואמרה שאותה אחות לא מסוגלת לבצע את חובתה בגלל שמצבה לא טוב, וכך מנעה מהאחרים לעזור לה. דבר זה גרם לאותה אחות להפוך שלילית עוד יותר, עד שהיא כבר לא יכלה לבצע את חובתה, ופוטרה מתפקידה. כשאחות נוספת אמרה שהיא חשה ששיאו ז'י מגבילה אותה, שיאו ז'י כעסה מאוד וניצלה כל הזדמנות לנקום באותה אחות ולתקוף אותה. היא גם שפטה את האחות וזלזלה בה מול שאר האחים והאחיות. כשהאחות החלה להילחץ ולהיות שלילית כתוצאה מכך, שיאו ז'י ניצלה את ההזדמנות וסיפרה למנהיג ולאחרים שהאחות איבדה את עבודת רוח הקודש ושהיא לא מתאימה לחובה הזו, ואמרה שהיא רוצה בפיטוריה. האחים והאחיות הושפעו בצורה שלילית מהמתקפות ומהעונשים הבלתי פוסקים של שיאו ז'י, ומהאופן שבו היא מידרה אותה וזלזלה בהם, וכתוצאה מכך הם לא הצליחו להתקדם בעבודתם. זה יצר שיבוש רציני בעבודת ההשקיה של הכנסייה. המנהיג שלה ציין בפניה את הבעיות שלה וניסה לעזור לה מספר פעמים, אבל היא סירבה להקשיב לביקורת שלו ותמיד גם התווכחה איתו. עד לרגע שבו היא פוטרה היא לא הראתה שמץ של הכרה עצמית והמשיכה להתריס. היא אפילו ציינה את פגמיו של המנהיג וביקרה אותו מאחורי גבו. כששיאו יואו ניסתה לדבר איתה על בעיותיה, היא התלוננה ששיאו יואו לא מבינה אותה ושהיא מסרבת לדבר לטובתה. היא אפילו טענה: "לא מאפשרים לי לדבר בחופשיות בכנסייה. פוטרתי רק כי הבעתי את מחשבותיי בפתיחות." כששמעתי זאת, הייתי בהלם. לא ידעתי שאחותי הצעירה עסוקה כל כך בענייני מעמד, שיש לה טבע כה אכזר, ושהיא מסוגלת לתקוף ולהעניש את מי שחולקים על דעתה. זו לא הייתה שחיתות רגילה, זו הייתה בעיה בטבע שלה! מאוחר יותר, כשנפגשתי איתה, שיתפתי איתה בדחיפות ויעצתי לה להרהר במעשיה המרושעים. אם היא לא תכה על חטא, אמרתי, היא תגורש ותאבד את הסיכוי לישועה. להפתעתי, היא לא רק סירבה לעצתי, אלא גם ענתה לי בכעס: "את לא יודעת מה קורה ואני לא רוצה להמשיך לדבר על זה. אם אגיד דבר נוסף כולכם רק תגידו שאני מנסה להיחלץ מזה בעזרת וויכוח." הייתי בהלם כשראיתי שהיא כה כועסת. לא היה לי מושג שהיא כזו עיקשת ושהיא לא מקבלת אפילו שמץ מהאמת. האם היה מאוחר מדי עבורה לזכות בגאולה? כשחשבתי כך, ליבי שקע בקרבי. נזכרתי איך, כשנפגשנו, היא תמיד מתחה ביקורת על אחרים, שפטה אותם, ומעולם לא הרהרה בעצמה. היא גם תמיד נטפלה לפגמים של המנהיג. חשבתי על הנאמר בדברי האל: "צריך היה לסלק מהכנסייה את אלה שמבטאים דברי ארס וזדון, מפיצים שמועות, מחרחרים מדון ויוצרים מחנות בין האחים והאחיות. אולם משום שעבודתו של אלוהים נמצאת בתקופה שונה, בני האדם האלה מוגבלים, כיוון שנגזר עליהם להיות מנודים. כל מי שהשטן השחית אותו ניחן בטבע מושחת. שאחדים פשוט ניחנים בטבע מושחת, ואחרים אינם כאלה: לא זו בלבד שיש להם צביון שטני מושחת, אלא גם אופיים זדוני באופן קיצוני. לא רק שמעשיהם ודבריהם חושפים את צביונם המושחת והשטני, אלא שהם עצמם הם התגלמות השדים והשטנים. התנהגותם משבשת ומפריעה לעבודתו של אלוהים, מפריעה להיווכחות של האחים והאחיות בחיים ופוגמת בחיים הרגילים של הכנסייה. במוקדם או במאוחר יש לטהר ולסלק את בני האדם האלה, שהם זאבים בעור של כבש, ויש לאמץ גישה חסרת רחמים, גישה של דחייה, כלפי משרתים אלה של השטן. רק כך ניתן לעמוד לצדו של אלוהים, ומי שלא יכול לעשות זאת מתפלש ברפש עם השטן" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אזהרה למי שלא מנהיג את האמת). באמצעות דברי האל, גיליתי שהתנהגותה של אחותי הצעירה לא הייתה רק חשיפה רגעית של צביון מושחת, אלא השתקפות של טבע אכזר שטבוע בה עמוקות. היא הענישה, הציקה ונקמה באחרים, והייתה מוכנה להדיר ולתקוף כל אחד שחלק על דעתה או סיכן את האינטרסים שלה. היא עיוותה את העובדות כדי לשפוט ולגנות אחרים, עד שהם הגיעו למצב של שליליות. המנהיג ואחרים גזמו אותה ועזרו לה בהתנהגותה בחלק מהמקרים, אבל היא מעולם לא הודתה בטעותה ותמיד התנגדה והתווכחה בחזרה. לא היו בה כל חרטה או הרהור עצמי, והיא אפילו שנאה ותקפה את המנהיג. שיאו יואו ואני שיתפנו עימה ועזרנו לה מספר פעמים, אבל היא לא הסכימה להקשיב לנו וכעסה עלינו והתנגדה לנו כי היא חשבה שאנחנו סתם מקשות עליה. לאחר פיטוריה, היא לא הרהרה בעצמה ועיוותה את העובדות, ואמרה שאי אפשר לדבר בחופשיות בכנסייה ושפיטרו אותה כי אמרה את אשר על ליבה. האם בכך היא לא הפכה את האמת על פיה והטעתה את האחרים? האם היא לא הכחישה את צדקתו של האל ואת העובדה שהאמת שולטת בבית האל? בעבר, תמיד חשבתי שחסרה לה היווכחות בחיים, ושמעשיה הרעים נבעו רק מחשיפה זמנית של שחיתות, אז המשכתי לעזור לה ולתמוך בה. אבל עכשיו הבנתי שלא מדובר כאן בהיווכחות לקויה בחיים או בחשיפה זמנית של שחיתות. היא שנאה את האמת וסלדה ממנה, ומהותה הייתה של אדם רע.

בעבר, חשבתי שמאחר שאחותי הקטנה הקריבה מעצמה, השקיעה מעצמה, סבלה רבות בביצוע חובתה ועבדה קשה, אפילו שלא השיגה דבר בעל משמעות, האל ישים לב לכך גם אם היא לא חתרה אל האמת. אבל מאוחר יותר, לאחר שקראתי בדברי האל, הבנתי שההבנה הזו הייתה מעוותת. בדברי האל נאמר: "אני קובע את ייעודו של כל אדם לא על סמך גילו, בכירותו, מידת סבלו, ולא כל שכן על סמך המידה שבה הוא מעורר רחמים, אלא על פי החזקתו באמת. אין ברירה אחרת. עליכם להבין שכל אלה שלא ינהו אחר רצון האל יבואו על עונשם. זוהי עובדה שלא משתנה. לפיכך, כל אלה שבאים על עונשם נענשים משום צדקתו של אלוהים וכגמול על המעשים הרעים הרבים שהם עשו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). דברי האל לימדו אותי שהאל לא מחליט על יעדו של כל אדם על פי הוותק או על פי כמות הסבל שאותה אדם חווה, או בהתאם לכמה שהוא הקריב והשקיע, אלא רק על פי מידת השינוי שהשיג בצביונו והאם זכה באמת. כל המקבלים את האמת, מיישמים אותה בפועל ולבסוף משיגים שינוי בצביונם, הם אלו שיזכו בישועה. באשר לאנשים הרעים, לחסרי האמונה ולצוררי משיח שסולדים מהאמת ושונאים אותה, לא משנה כמה הם יסבלו, הם לבסוף יסולקו ולא יזכו בישועה כי הם מבצעים מעשים רעים מסוגים שונים ולא משיגים ולו שמץ של שינוי. חשבתי איך אחותי הצעירה נהתה אחר האמונה במשך מספר שנים, ועדיין, למרות שכלפי חוץ היא הקריבה והשקיעה מעצמה וסבלה בביצוע חובתה, היא לא חיפשה אחר האמת בשום אופן, לא למדה להכיר את עצמה ולא חשה שום חרטות על כך שגרמה שיבושים כה רבים בעבודת הכנסייה. היא יכלה להאשים רק את עצמה שהדברים הגיעו לכדי גירוש. זו הייתה צדקתו של האל. תמיד האמנתי שיכולתה להקריב, להשקיע מעצמה ולסבול בביצוע חובתה מראה שהיא מאמינה אמיתית, אבל רק עכשיו הבנתי שהיא עשתה כל זאת למען פרסום ומעמד, במקום לחתור אל האמת ולהשיג שינוי בצביונה. לא משנה כמה זמן היא האמינה או סבלה, היא לא קיבלה עליה את האמת בשום צורה, ולא היכתה על חטא או השתנתה, ואין ספק שבסוף היא תסולק. חשבתי כיצד כלפי חוץ, פאולוס הקריב, השקיע מעצמו ועבד קשה בביצוע חובתו, לאחר שנע ונד במחצית מיבשת אירופה והפיץ את הבשורה, ואיך בגלל שלא השיג שינוי בצביונו ולא חיפש לבצע את חובתו כיציר בריאה... ובמקום זאת השקיע מעצמו בחתירה אל עטרת ואל ברכות של מלכות השמיים... הוא היה מסוגל לומר את הדברים הבאים: "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). פאולוס תבע ללא בושה עטרת מאלוהים, ובהקרבה שלו לא היה שמץ כנות או התמסרות לאל. הכול היה סוג של עסקה, שהמניעים לה היו שאפתנות ורצון. הוא הלך בנתיב ההתנגדות לאל, ולבסוף פגע בצביונו של האל וסבל עונש נצחי. הבנתי שהאמונה לא עוזרת אם אינך מחפש את האמת ומקבל אותה ובמקום זאת מתמקד בהקרבה ובסבל כלפי חוץ. זה עלול אפילו להסתיים בעונש, כי כך גדל הסיכוי שלך לבצע מעשים רעים.

מאוחר יותר, מצאתי קטע בדברי האל שהעניק לי נתיב ליישום בפועל. בדברי האל נאמר: "מיהו השטן, מיהם השדים ומיהם אויבי האל אם לא המתנגדים אשר אינם מאמינים באלוהים? האין הם אותם אנשים שמורדים באלוהים? האין הם אלה שטוענים שיש להם אמונה, בשעה שאין להם אמת? האין הם אלה שרק מבקשים לקבל ברכות בזמן שאינם מסוגלים לשאת עדות על אלוהים? אתם עדיין מתרועעים עם השדים האלה כיום, וחשים נקיפות מצפון ורגשות אהבה כלפיהם. אם כן, האם אינכם מפנים כוונות טובות כלפי השטן? האם אינכם עושים יד אחת עם שדים? אם בימים אלה בני האדם עדיין לא מסוגלים להבחין בין טוב לרע וממשיכים להיות אוהבים ורחמנים ללא כל כוונה לשאוף לרצונו של אלוהים או להיות מסוגלים לקבל את כוונותיו של אלוהים כשלהם, אזי סופם יהיה אומלל פי כמה. כל מי שלא מאמין באלוהים בהתגלמותו כבשר ודם הוא אויבו של אלוהים. אם אתם יכולים לחוש נקיפות מצפון ורגשות אהבה כלפי אויב, חסר לכם חוש צדק, הלא כן? אם אתם תואמים את מי שאני מתעב ואת מי שאני חולק עליו, ובכל זאת חשים רגשות אהבה או רגשות אישיים כלפיו, אם כך, אתם מרדנים, הלא כן? אתם מתנגדים לאלוהים בכוונה תחילה, הלא כן? האם אדם כזה מחזיק באמת? אם בני האדם חשים נקיפות מצפון כלפי אויבים ורגשות אהבה כלפי שדים ורחמים כלפי השטן, אזי הם מפריעים בכוונה תחילה לעבודתו של אלוהים, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, אלוהים והאדם יבואו יחד למנוחה). לאחר הקריאה בדברי האל חשתי תחושת אשמה עמוקה. אלוהים מבקש שנאהב את מה שהוא אוהב ונשנא את מה שהוא שונא. אלו שאינם מקבלים את האמת או אפילו בזים לה הם אנשים רעים. הם בני מינו של השטן ועלינו לתעבם. אחותי הצעירה עשתה כל מיני מעשים רעים, לא היכתה על חטא, ונחשפה כאדם רע, לא הבחנתי במהותה האמיתית בהתאם לדברי האל, והמשכתי לטעון שעושים לה עוול, כי היא סבלה רבות בביצוע חובתה, הקריבה הרבה ועבדה קשה, למרות שלא הגיעה להישגים רבים. האם בכך לא שיתפתי פשוט פעולה עם השטן וסייעתי לו בהתנגדות לאל? אני מאמינה כבר שנים רבות, אכלתי ושתיתי רבים מדברי האל, אבל לא הצלחתי לאמוד אנשים ומצבים לאור דבריו. במקום זאת, נתתי לחיבתי לאחותי להכתיב את דבריי, ולא הייתי מסוגלת להפריד בין טוב לרע ולא היה בי שמץ של עיקרון. הייתי פזורת נפש ומבולבלת, והאל תיעב אותי ושנא אותי. כשהבנתי זאת, הצלחתי להרפות מחלק מחיבתי לאחותי הצעירה והתייחסתי אל סילוקה בגישה הנכונה.

יום אחד, שלושה חודשים לאחר מכן, כששמעתי במקרה את האחות שצוותה אליי אומרת שכל המידע שנדרש לסילוקה של אחותי הצעירה כבר מוכן, חשתי דקירה של עצב. "לא נותרה עכשיו שום תקווה שהיא תיוושע," חשבתי. ככל שחשבתי על כך יותר, כך ריחמתי על אחותי יותר. אפילו המשכתי לקוות שאולי המידע שנצבר לשם סילוקה לא יהיה מספיק והיא תוכל להמשיך לעבוד בכנסייה. אבל אז הבנתי שזו הגישה הלא נכונה. היה לי ברור שאחותי היא אדם רע במהותה ושהיא לא תזכה בישועת האל, אבל עדיין הזדהיתי עימה וריחמתי עליה, וקיוויתי שהיא תישאר בכנסייה. האם זה לא היה גילוי רחמים כלפי שד והתנגדות לאל? מיהרתי להתפלל לאלוהים, וביקשתי ממנו שידריך אותי כיצד להתגבר על מגבלות החיבה שלי. לאחר התפילה, חשבתי על הקטעים הבאים מדברי האל: "האנושות כולה חיה במצב של רגש – ועל כן, אלוהים לא נמנע מאף אחד מהם, וחושף את הסודות החבויים בלבם של בני האדם. מדוע בני האדם מתקשים כל כך להתנתק מהרגשות שלהם? האם מעשה זה גבוה מרף המצפון? האם המצפון יכול להגשים את רצונו של אלוהים? האם הרגש יכול לעזור לבני האדם כשהם במצוקה? בעיניו של אלוהים, הרגש הוא אויבו – זה נאמר בבירור בדברי האל, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 28). "אני לא נותן לאדם את ההזדמנות להביע את רגשותיו, משום שאין לי את תחושות הבשר, והתחלתי לתעב באופן קיצוני את רגשותיהם של בני האדם. הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם השליכו אותי הצדה, ושהפכתי ל'זר' בעיניהם; הרגשות בין בני האדם הם הסיבה לכך שהם שכחו אותי; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא מנצל את ההזדמנות לשכך את 'מצפונו;' רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא תמיד חש סלידה כלפי הייסור שאני מטיל עליו; רגשותיו של האדם הם הסיבה לכך שהוא טוען שאני לא הוגן ולא צודק ואומר שאני מתעלם ברגשותיו של האדם כשאני מטפל בדברים. האם יש גם לי שאר בשר על פני האדמה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 28). באמצעות החשיפה שבדברי האל, למדתי שרגשות החיבה שלנו הם המכשול הגדול ביותר ליישום האמת בפועל. שאנו נותנים לרגשות החיבה שלנו להוביל אותנו, אנו לא מסוגלים לאמוד אנשים ומצבים לאורם של עקרונות-האמת. כשגיליתי שאחותי הצעירה עומדת להיות מגורשת מהכנסייה, הזדהיתי עימה וריחמתי עליה, ואפילו קיוויתי שהמקרה שלה לא יעמוד בקריטריון לגירוש ושהיא תוכל להישאר בכנסייה. כל זה קרה בגלל חיבתי המוגזמת אליה. בגלל שחייתי לפי רעלים שטניים כגון: "אדם אינו דומם; כיצד ייתכן שלא יהיו לו רגשות?" ו"דם סמיך ממים," לא הייתי מסוגלת להבחין בין טוב לרע ולדעת מה יש לאהוב ומה יש לתעב. כשיושון הגישה את המידע הקשור לאחותי הצעירה, הגנתי על אחותי מול מה שחשבתי שהוא אי צדק מבלי תחילה להבין את העובדות. חשבתי שיושון הגזימה בדיווח שלה, והתלוננתי שהיא לא עוזרת לאחותי. למעשה, האחים והאחיות שיתפו עימה ועזרו לה מספר פעמים, אבל היא סירבה לעזרתם ואז הלכה ומתחה עליהם ביקורת מאחורי גבם. למעשה עיוותתי את המצב ודיברתי בשמו של השטן. למרות שאחותי ביצעה הרבה מעשים רעים, לא שנאתי אותה ואפילו רציתי שהיא תישאר בכנסייה. הרשיתי לחיבה שלי אליה להכתיב את מעשיי. כל יום שבו אדם רע כמוה מורשה להישאר בכנסייה הוא עוד יום שבו הרוע פועל, וגורם נזק נוסף לאחים ולאחיות ולעבודת הכנסייה. האם בכך שרציתי ששיאו ז'י תישאר בכנסייה, לא איפשרתי לה לבצע את מעשיה הרעים ולהמשיך לשבש את עבודת הכנסייה? סייעתי למעשיו הנלוזים של אדם רע! ואז סוף סוף הבנתי מה המשמעות בהצהרה הזו שבדברי האל: "הרגש הוא אויב האל." הבנתי שאם לא אחפש אחר האמת ואתן לחיבה שלי להכתיב את התנהגותי כשאני נתקלת בבעיות, יש תמיד סיכוי שאעשה רע ואתנגד לאל.

מאוחר יותר, ראיתי קטע מדברי האל שבו נאמר: "אהבו מה שאלוהים אוהב ושנאו מה שאלוהים שונא: זהו העיקרון שאותו יש לקיים. אלוהים אוהב את אלו המשחרים לאמת ומסוגלים למלא אחר רצונו. אלו גם האנשים שאותם עלינו לאהוב. אלו שאינם ממלאים אחר רצון האל, ששונאים את אלוהים ומורדים בו, אלו האנשים שאותם אלוהים מתעב, ולכן גם עלינו לתעב אותם. זה מה שמבקש האל מהאדם. אם הוריך לא מאמינים באל, אם הם יודעים היטב שהאמונה באל היא הנתיב הנכון שיכול להוביל אל הישועה, אך הם נותרים אטומים לכך, אז אין כל ספק שהם אנשים חולים ששונאים את האמת ושהם מתנגדים לאל ושונאים אותו – ואלוהים, באופן טבעי, סולד מהם ומתעב אותם. האם תוכל לתעב הורים שכאלה? הם מתנגדים לאל ומגדפים אותו, מה שאומר שהם לבטח שדים ושטנים. האם תהיה מסוגל לסלוד מהם ולקלל אותם? כל אלו הן שאלות אמיתיות. אם הוריך מונעים ממך להאמין באל, איך עליך להתייחס אליהם? כפי שהאל מבקש, עליך לאהוב מה שאלוהים אוהב ולשנוא מה שאלוהים שונא. במהלך עידן החסד, ישוע אדוננו אמר, 'מִי הִיא אִמִּי וּמִי הֵם אֶחָי?' 'כִּי כָּל הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם הוּא אָחִי וַאֲחוֹתִי וְאִמִּי.' מילים אלו היו קיימות כבר בעידן החסד, וכיום, מילותיו של האל ברורות עוד יותר: 'אהבו מה שאלוהים אוהב ושנאו מה שאלוהים שונא.' המילים הללו ניגשות ישר לעניין, אך לעיתים קרובות אנשים מתקשים להבין את משמעותן האמיתית" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק זיהוין של השקפות פסולות מאפשר שינוי אמיתי). באמצעות דברי האל, הבנתי את הצדק שבו. האל מתייחס לאנשים לפי עקרונות ומבקש מהם שיעשו אותו הדבר. אלו שמחפשים אחר האמת, מאמינים באל באמת ובתמים ומבצעים את חובתם נאמנה, הם אלו שאותם עלינו לאהוב, ממש כפי שאלה שגורמים כל העת לשיבושים בכנסייה, ומענישים ותוקפים אחים ואחיות בזמן שהם שונאים את האמת ואת האל, הם כולם אנשים רעים שעלינו לדחות בתיעוב. אפילו אם הם קרובי משפחתנו, עלינו לראות אותם לאור דברי האל, לאהוב מה שהאל אוהב ולשנוא מה שהאל שונא. אבל אני הייתי נטולת אמת. ראיתי הכול מנקודת המבט של החיבה שחשתי. לא היו לי עקרונות או יכולת הבחנה, גיליתי אהבה וחמלה כלפי אדם רע, שד שללא ספק נחשף. זו הייתה אהבה עיוורת! כשהבנתי זאת, היללתי את צדקתו של האל וראיתי במו עיניי שהאמת והצדק שולטים בבית האל ואינם מאפשרים לאף אדם רע להשיג בו דריסת רגל. כעת, בעזרת דברי האל, עלה בידי להשתחרר מכבלי החיבה ולזכות בהבנה מסוימת לגבי עצמי. תודה לאל!