מאת פטרישיה, קוריאה הדרומית

בתחילת מאי 2024, ביצעתי את חובת המחול בכנסייה. ערב אחד, מנהיגת האזור הודיעה לי שנבחרתי להיות מנהיגת כנסייה. כששמעתי את החדשות האלה, לבי פעם בחוזקה. חשבתי לעצמי, "איך יכלו האחים והאחיות לבחור בי כמנהיגה? אין לי מציאויות-אמת, האיכות שלי ירודה, וגם הצביון המושחת שלי חמור. נכשלתי ומעדתי פעמים רבות בחובותיי. איך אוכל לקחת על עצמי את חובת המנהיגה? האם מילוי החובה הזו אין פירושו פשוט לחכות להיחשף ולהיות מסולקת? במיוחד שעבודת המזמורים והמחול כל כך חשובה, ועם הצביון המושחת שלי, אני עלולה יום אחד להפריע לדברים ולשבש אותם. אז המנהיגים הבכירים עלולים לגזום אותי או אפילו להדיח אותי. האם אז לא אהיה הרוסה לחלוטין, ודרכי באמונה תגיע לקיצה?" עצם המחשבה על כך הכבידה על לבי. אפילו חשדתי שאולי האל מתכוון להשתמש בחובה הזו כדי לסלק אותי. לאחר מכן, באתי לפני האל בתפילה, קראתי אליו, וביקשתי ממנו שישמור על לבי רגוע ויעזור לי להבין את כוונתו. בזמן התפילה, הבנתי שכל האנשים, המאורעות והדברים שפגשתי מדי יום היו חלק מריבונותו וסידוריו של האל, ולא קרו במקרה. האל מכיר היטב את האיכות ואת שיעור הקומה שלי, ומכיוון שהוא הרשה לחובה הזו להיקרות על דרכי, ודאי יש אמת שעליי לחפש ולהיכנס אליה. לכן, הייתי צריכה קודם כול לקבל זאת ולהתמסר, ולא לדחות או להתנגד. אחרת, אהיה חסרת היגיון לחלוטין. לאחר התפילה, למרות שכבר לא התחמקתי מחובת ההנהגה, עדיין חשתי כבדות בלבי, כאילו אבן גדולה לוחצת עליו, והייתי מלאת כאב ודאגה.

למחרת, במהלך ההקדשות הרוחניות שלי, צפיתי בשני סרטוני עדויות חווייתיות, ודברי האל שצוטטו בהם לפתו את לבי. האל אומר: "יש אנשים שחושבים, 'כל מי שמנהיג הוא טיפש ובור המביא על עצמו הרס, כי לפעול כמנהיג מביא בהכרח לחשיפת שחיתות שהאל רואה. האם הייתה מתגלה שחיתות כה רבה אילו האדם לא היה עושה עבודה זו?' איזה רעיון אבסורדי! אם לא תפעל כמנהיג, לא תחשוף שחיתות? האם לא להיות מנהיג, גם אם תראה פחות שחיתות, אומר שהגעת לישועה? לפי טיעון זה, האם כל אלו שאינם משרתים כמנהיגים הם האנשים שיכולים לשרוד ולהיוושע? האם הטיעון הזה לא אבסורדי מדי? אנשים המשרתים כמנהיגים מנחים את אנשיו הנבחרים של האל לאכול ולשתות את דברו ולחוות את עבודתו. הדרישה והרף האלו כה גבוהים, כך שבלתי נמנע שמנהיגים יחשפו כמה מצבים מושחתים כשהם רק מתחילים את הכשרתם. זה נורמלי, והאל אינו מוקיע זאת. לא רק שהאל אינו מוקיע זאת, הוא גם מעניק נאורות, מאיר ומנחה את האנשים הללו, ומטיל עליהם עול נוסף. כל עוד הם מסוגלים להתמסר להדרכתו של האל ולעבודתו, הם יתקדמו מהר יותר בחיים מאנשים רגילים. אם הם אנשים החותרים אל האמת, הם יכולים ללכת בנתיב בו ייוושעו ויובאו לכדי שלמות על ידי האל. זה הדבר המבורך ביותר על ידי האל. יש אנשים שלא רואים את הדברים לאשורם, ומעוותים את העובדות. לפי הבנת בני האדם, המידה בה מנהיג משתנה אינה חשובה, לאל לא יהיה אכפת; הוא רק יתבונן כמה שחיתות חושפים מנהיגים ועובדים, ויוקיע אותם על סמך זה בלבד. ואלו שאינם מנהיגים ועובדים, בגלל שהם מגלים מעט שחיתות, גם אם הם לא משתנים, האל לא יוקיע אותם. האין זה אבסורד? האין זה ניאוץ האל? אם בליבך אתה מתנגד לאל בחומרה כה רבה, האם תוכל להיוושע? לא תוכל להיוושע. האל קובע את סופם של אנשים בעיקר על סמך האמת והעדות האמיתית שלהם, וזה תלוי בעיקר אם הם אנשים שחותרים אל האמת. אם הם חותרים אל האמת, ויכולים להכות על חטא באמת אחרי שעברו שיפוט וייסור על עבירה שביצעו, כל עוד הם לא אומרים מילים או עושים דברים המנאצים את האל, הם ודאי יהיו מסוגלים להגיע לישועה. על פי הדמיונות שלכם, כל המאמינים הרגילים שנוהים אחרי האל עד הסוף יכולים להגיע לישועה, ואת אלו המשרתים כמנהיגים יש לסלק. אם הייתם מתבקשים להיות מנהיגים, הייתם חושבים שזה לא בסדר לא לעשות את זה, אבל גם הייתם חושבים שאם תשרתו כמנהיגים תחשפו שלא מרצונכם שחיתות, ושזה כמו לשלוח את עצמכם לגיליוטינה. האם כל זה אינו נגרם מחוסר ההבנה שלכם לגבי האל? אם סופם של אנשים היה נקבע על סמך השחיתות שהם חושפים, איש לא היה מגיע לישועה. במקרה כזה, מה הטעם שהאל יעשה את עבודת הישועה? אם זה באמת היה המקרה, היכן הייתה צדקתו של האל? האנושות לא הייתה יכולה לראות את צביונו הצודק של האל. לכן, אתם כולכם טעיתם בהבנת כוונותיו של האל, מה שמראה שאין לכם עליו ידע אמיתי" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל הצביעו במדויק על אמיתות מצבי, וסוף סוף הבנתי שבלבי היו חבויים תפיסות, דמיונות ואי-הבנות לגבי האל. חשבתי שאם לא אהיה מנהיגה בבית האל, פחות שחיתות שלי תיחשף, והמנהיגים הבכירים יגזמו אותי פחות, וכך האמונה באל תהיה בטוחה יותר, ותקוותי לישועה תהיה גדולה יותר. אבל ביצוע חובת המנהיגה כרוך בעקרונות-אמת רבים, האחריות כבדה יותר, וללא מציאויות-אמת, זה בלתי נמנע שאחשוף שחיתות. כך אני עלולה לעשות דברים שמשבשים את עבודת בית האל ומפריעים לה, ובסופו של דבר להיחשף ולהיות מסולקת. ראיתי שהאל אמר שהתפיסות האלה הן אי-הבנות ואפילו ניאוץ נגדו. הייתי המומה וקצת פחדתי. לא הבנתי עד כמה חמור היה טבען של התפיסות האלה. התחלתי להרהר עד כמה ההשקפה הזו הייתה מופרכת. ראיתי שכמה מנהיגים עשו טעויות, הפריעו לעבודת הכנסייה ושיבשו אותה באופן חמור, והודחו או אפילו הורחקו או גורשו. לכן חשבתי שלהיות מנהיגה זה מסוכן מדי, ושברגע שעושים טעות, מודחים או מסולקים. אבל מעולם לא חיפשתי את העקרונות של בית האל להדחת אנשים. בפועל, הדחת מנהיג בבית האל אינה מבוססת על התנהגותו הרגעית או על ביצועיו באירוע בודד, אלא על חתירתו העקבית ועל הנתיב שהוא הולך בו. חשבתי על מנהיגה ושני מפקחים בכנסייה שהודחו. נראה היה שהם הודחו כי נכשלו במשימה מסוימת, הפרו עקרונות, הפריעו לעבודה ועיכבו אותה, אבל בפועל, זה היה מפני שלרוב הם לא התמקדו בחתירה אל האמת. הם ביצעו את חובותיהם במשך זמן רב מבלי לחפש עקרונות ופעלו בשרירותיות. כתוצאה מכך, הם הפריעו לעבודת הכנסייה ושיבשו אותה ועם זאת לא היכו על חטא. זו הסיבה שהם הודחו. מעולם לא חקרתי את שורש הכישלון שלהם. ראיתי שהם עשו טעות אחת והודחו, ואז התחלתי לפרש לא נכון את האל ולהיות חשדנית כלפיו. זה היה מעוות לחלוטין, הלא כן? יתרה מכך, בתפיסות שלי, חשבתי שאם מישהו חושף שחיתות, מבצע עברה, או נחשף ומודח מחובותיו, האל יגנה אותו לעד, ללא תקווה לישועה. גם זו הייתה הבנה מוטעית שלי. בפועל, כשחשבתי לעומק על החוויות שלי ושל אחים ואחיות רבים – על כך שנחשפנו והורשענו, או אפילו הודחנו, בגלל שחשפנו צביון מושחת – ידעתי שאלה צעדים הכרחיים בחוויית המשפט והייסור של האל. אולם, האל לא נטש אותנו בגלל זה, אלא נתן לנו הזדמנויות להכות על חטא ולחולל שינוי. הוא השתמש בדבריו כדי להעניק לנו נאורות ולהדריך אותנו, וכך איפשר למחשבות ולהשקפות שלנו להשתנות בהדרגה, ואיפשר לנו להשליך מעלינו בהדרגה את הצביון המושחת שלנו. את כל ההישגים האלה השגנו דרך חוויית הכישלון והחשיפה. הבנתי שחשיפה במסגרת חובותיי אין משמעה סילוק, אלא הזדמנות לזכות באמת. אבל מטבעי לא אהבתי את האמת ולא רציתי לסבול. לא הייתי מוכנה לקבל את המשפט והייסור של האל, ורק רציתי לחיות ברוגע כמאמינה רגילה. חשבתי שבדרך זו, אימנע מכישלונות גדולים ומחשיפות, ואברח מסבל או מזיכוך, וכך אוכל להיוושע. אבל לא הבנתי שבלי לחוות משפט וייסור, אדם אינו יכול להשליך מעליו את צביונו המושחת, ושהשקפותיו, פעולותיו ומעשיו יישארו מנוגדים לאמת. במקרה כזה, איך אדם כזה יכול להיוושע? הבנתי שאני לא מבינה את האמת ולא מכירה את צביונו הצודק של האל, ושאני חיה בתפיסות ובדמיונות שלי. השקפותיי היו מופרכות ומוטעות לחלוטין. האל אינו קובע את סופו של אדם על סמך כמות השחיתות שהוא חשף או מספר העבירות שביצע, אלא על סמך אם הוא חותר אל האמת ובאמת מכה על חטא. אם אדם חושף שחיתות ואז חותר אל האמת ומשיג הכאה אמיתית על חטא, האל עדיין נותן לו את ההזדמנות להיוושע. אבל אני דאגתי לגבי עברות העבר שלי בחובותיי, ועכשיו, אני עדיין חושפת הרבה שחיתות כי לא הבנתי את האמת. לכן פחדתי שאם לא אהיה זהירה בחובתי כמנהיגה, יצוצו בעיות, ואז האל יתעב ויסלק אותי. אכן שפטתי את צדקת האל בהשקפותיי הצרות והקטנוניות!

קראתי קטע נוסף מדברי האל שחושף את פחדם של אנשים לקחת אחריות. האל הכול יכול אומר: "יש שחוששים מקבלת האחריות הכרוכה במילוי חובותיהם בכנסייה. אם הם יקבלו תפקיד בכנסייה, הם יבדקו תחילה אם התפקיד מחייב אותם לשאת באחריות, ואם כן, הם לא ייקחו אותו על עצמם. התנאים שלהם למילוי חובותיהם הם ראשית, שהתפקיד שעליהם לבצע יהיה כזה שלא ידרוש מאמץ. התנאי השני הוא שהתפקיד לא יהיה תובעני או מעייף מדי. והתנאי השלישי, שהם לא יישאו בכל אחריות, ולא משנה מה יעשו. זהו סוג החובה היחיד שהם ייקחו על עצמם. איזה מין אדם הוא זה? האם הוא אינו אדם חלקלק וערמומי? אדם שלא רוצה לשאת ולו באחריות הקטנה ביותר. אנשים אלו חוששים אפילו שעלים שנושרים מעצים יישברו את גולגולותיהם. איזו חובה אדם כזה יכול למלא? איזו תועלת הם יכולים להביא לבית האלוהים? עבודת בית האל נוגעת למאבק בשטן, כמו גם להפצת בשורת המלכות. איזו חובה אינה כוללת אחריות? האם הייתם אומרים שמנהיגות נושאת בחובה אחריות? האם האחריות הנדרשת ממנהיגים אינה גדולה פי כמה וכמה, והאם הם אינם מוכרחים לשאת באחריות רבה עוד יותר? אין זה משנה איזו עבודה תבחרו לעשות – בין אם תפיצו את הבשורה, תישאו עדות, תכינו סרטים וכן הלאה – כל עוד היא נוגעת לעקרונות-האמת, יש בצדה אחריות. אם מילוי חובתכם נטול עקרונות, תהיה לכך השפעה על בית האל, ואם אתם חוששים לקבל על עצמכם אחריות, לא תוכלו למלא שום חובה. האם מי שחושש לשאת באחריות במילוי חובותיו הוא פחדן, או שיש בעיה בצביון שלו? עליכם להיות מסוגלים לראות את ההבדל. העובדה היא שזה לא עניין של פחדנות. אם אותו אדם היה מחפש עושר, או פועל למען טובתו האישית, איך הוא יכול היה להיות אמיץ כל כך? הוא היה מוכן לקחת על עצמו כל סיכון אפשרי. אבל כשהוא פועל למען הכנסייה, למען בית האל, הוא לא לוקח על עצמו סיכון כלל. אנשים כאלה הם אנוכיים ושפלים, הם הבוגדניים מכולם. כל מי שלא מקבל על עצמו אחריות בביצוע חובתו אינו כן עם האל ולו במעט, קל וחומר נאמן לו. איזה מי אדם מעז לקבל על עצמו אחריות? לאיזה אדם יש את האומץ לשאת משא כבד? אותו אחד שברגע המכריע ביותר בעבודת בית האל נוטל את ההובלה ומתקדם, שאינו חושש לשאת באחריות כבדה ולסבול קשיים רבים כשהוא רואה את העבודה החשובה והמכרעת ביותר. אדם שהוא נאמן לאל, החייל הטוב של המשיח. האם כל מי שחושש לקבל על עצמו אחריות בחובתו עושה זאת משום שהוא אינו מבין את האמת? לא; זו בעיה באנושיות שלו. אין לו חוש של צדק או של אחריות. אלו אנשים אנוכיים ושפלים, שאינם מאמינים באל באמת, ושכלל אינם מקבלים את האמת. מסיבה זו, לא ניתן להושיע אותם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שמיני: הם רוצים שאחרים יתמסרו רק להם, לא לאמת או לאל (חלק א')). כשראיתי את החשיפה שבדברי האל, חשתי מצוקה עזה בלבי. הבנתי שהפחד שלי מלהיות מנהיגה נבע מכך ששלט בי צביון אנוכי וערמומי. נהגתי לפי העיקרון של "לעולם לא לצאת פראיירית" – רציתי לקבל ברכות מהאל אבל לא לקחת על עצמי סיכונים גדולים. במהותה, זו הייתה התנהגות של אדם חלקלק וערמומי. הרגשתי שלא זו בלבד שהמחול תאם את תחומי העניין והתחביבים האישיים שלי, אלא שגם ביצוע החובה הזו הניב תוצאות. לא הייתי המפקחת הראשית, ולא נשאתי באחריות גדולה, וכך הרגשתי שאני יכולה לבצע את חובותיי בכנסייה בבטחה ושתהיה לי תקווה להיוושע. לאחר שנבחרתי להיות מנהיגה, הרגשתי כאילו נזרקתי לעין הסערה, בסיכון מתמיד להתהפך, אז רק רציתי לברוח מהחובה הזו ולסרב לה. בתפיסותיי, חשבתי שהאפשרות הבטוחה ביותר היא לבצע חובה צנועה ולא להתבלט או לקחת אחריות גדולה, וכל עוד אנהה אחר האל עד הסוף, תהיה לי תקווה לישועה. אבל האל אומר שאדם מסוג זה מפחד לקחת אחריות, יש לו בעיה באנושיות שלו והוא לא באמת מאמין באל, וזה כשלעצמו אומר שהוא לא יכול להיוושע. סוף סוף ראיתי שהתפיסות והדמיונות שלי היו מנוגדים לאמת. התחלתי להרהר, "מדוע האל אומר שמי שנמנע מאחריות הוא אדם שאנושיותו גרועה ושאינו מקבל את האמת כלל?" כשביצעתי את חובותיי בבית האל, תמיד דבקתי בעיקרון של "לעולם לא לצאת פראיירית". בכל דבר שעשיתי ובכל חובה שעמדה בפניי, קודם כל בחנתי אם משהו מועיל לי, ואם כן, הייתי עושה זאת, אבל אם לא, לא רציתי לעשות זאת. גם אם ידעתי שזה כרוך בעבודה ובאינטרסים של בית האל, עדיין לא הייתי מוכנה לשאת בעול. באיזה אופן הייתי מאוחדת בלב עם האל? האם זו לא הייתה התנהגות של אדם אנוכי ומתועב? היום, האל מספק לאנשים הכול בחינם, נותן להם את האמת ללא תשלום, בתקווה שאנשים יוכלו ליישם בפועל את האמת ולהשתמש בלב כן כדי למלא את חובותיהם כיצירי בריאה. אך אני האמנתי באל במשך שנים רבות, נהניתי כל כך מהאספקה שלו, ובכל זאת מעולם לא ידעתי להשיב לו טובה כלל. במקום זאת, הייתי חשדנית כלפי האל, זממתי נגדו, ורק שקלתי ותכננתי את עתידי ואת רווחיי או הפסדיי. באיזה אופן האמנתי באל באמת ובתמים? האם לא הייתי סתם חסרת אמונה אנוכית וחלקלקה? עם הלך רוח כזה ועם השקפות כאלה כלפי האמונה, איך יכול היה האל שלא לתעב אותי? אז התפללתי, "אלוהים, אני רואה שאני באמת ערמומית ומרושעת. אני לא רוצה לחיות בתפיסות, בדמיונות, באי-ההבנות ובחשדות שלי. אני מוכנה לתת לך את לבי ולהסתמך על מצפוני כדי לשאת באחריותי. אנא עזור לי והנחה אותי".

אז ראיתי שני קטעים נוספים מדברי האל שצוטטו בסרטון עדות חווייתית אחר, ומצאתי נתיב ליישום בפועל. האל אומר: "מהם הגילויים של אדם ישר? ראשית, היעדר ספקות בנוגע לדברי האל. זהו אחד הגילויים של אדם ישר. מלבד זאת, הגילוי החשוב ביותר הוא חיפוש האמת ויישומה בפועל בכל דבר – זה דבר קריטי ביותר. אתה אומר שאתה ישר, אבל אתה תמיד מדחיק את דברי האל ועושה רק את מה שאתה רוצה. האם זהו גילוי של אדם ישר? אתה אומר, 'אף על פי שהאיכות שלי ירודה, יש לי לב ישר'. אך כאשר מוטלת עליך חובה, אתה חושש מכך שתסבול ותיאלץ לשאת באחריות אם לא תמלא אותה כהלכה, ולכן אתה מתרץ תירוצים כדי להתחמק מן החובה או מציע שאדם אחר ימלא אותה. האם זהו גילוי של אדם ישר? ברור שלא. אם כך, איך צריך להתנהג אדם ישר? עליו לציית להסדרי האל, להיות מסור לחובה שהוא אמור למלא ולשאוף להשביע את רצון האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). "בין אם האיכות שלך גבוהה או נמוכה, ובין אם אתה מבין את האמת ובין אם לאו, בכל מקרה, עליך להחזיק בגישה הזאת: 'מכיוון שהעבודה הזאת ניתנה לי לביצוע, עליי להתייחס אליה ברצינות, לקחת אותה לתשומת לבי, ועליי להשתמש בכל ליבי ובכל כוחי כדי לבצע אותה היטב. באשר לשאלה אם אוכל לבצע אותה באופן מושלם, איני יכול להתחייב על כך, אבל גישתי היא שאעשה כמיטב יכולתי לבצע אותה היטב, ובוודאי שלא אהיה שטחי לגביה. אם תצוץ בעיה בעבודה, עליי לקחת אז אחריות ולהבטיח שאלמד ממנה לקח ואבצע את חובתי היטב'. זוהי הגישה הנכונה" (הדבר, כרך חמישי: תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים, תחומי האחריות של מנהיגים ושל עובדים (8)). לאחר שקראתי את שני הקטעים האלה מדברי האל, הרגשתי שהאל באמת בוחן את הלב האנושי הפנימי ביותר ומבין היטב את צורכי האנשים. כששמעתי שנבחרתי להיות מנהיגה, שני תירוצים עלו במוחי במהירות, "האיכות שלי ירודה, וכמנהיגה, כל יום אעמוד מול אנשים, מאורעות ודברים רבים, ויהיו לי גם הרבה נושאים לטפל בהם. בהחלט לא אוכל להתמודד עם זה. שנית, אני לא מבינה את האמת ולא יכולה לראות דברים לאשורם, אז באיזה אופן אני ראויה להנהיג את האחים והאחיות?" בהתחלה, הרגשתי שהחשיבה שלי די מוצדקת, ושהיא מעידה על מודעות עצמית, אבל אז קראתי את דברי האל: "בין אם האיכות שלך גבוהה או נמוכה, ובין אם אתה מבין את האמת ובין אם לאו, בכל מקרה, עליך להחזיק בגישה הזאת: 'מכיוון שהעבודה הזאת ניתנה לי לביצוע, עליי להתייחס אליה ברצינות, לקחת אותה לתשומת לבי, ועליי להשתמש בכל ליבי ובכל כוחי כדי לבצע אותה היטב...' זוהי הגישה הנכונה." לאחר שקראתי זאת, נותרתי פתאום ללא מילים. שני התירוצים האלה נראו לי די תקפים, אבל האל לא רואה בהם תירוצים או קשיים, וקל וחומר שהם לא צריכים למנוע ממני לקבל את חובתי. הרגשתי כאילו האל מזהיר אותי פנים אל פנים, מלב אל לב. האל לא בוחן את האיכות שלי או כמה אמיתות אני מבינה. הוא דורש שנהיה חרוצים ואחראים בחובותינו, ושנשקיע את כל לבנו וכוחנו בביצוע חובותינו בצורה טובה. התרגשתי עמוקות בלבי, והרגשתי שאין לי יותר תירוץ לברוח מחובתי או לסרב לה. למרות שחובת המנהיגה תהיה קשה עבורי, הייתי מוכנה לנהוג בכנות על פי דברי האל, ולהתחיל בקבלה ובהתמסרות.

לאחר מכן, התחלתי לעבוד בשיתוף פעולה עם אחותי. אני הייתי אחראית בעיקר על עבודת צוות המחול, בעוד שהמשימות האחרות, כמו מזמורים, צילום ועניינים כלליים, טופלו בעיקר על ידה. באותו זמן, קבוצת מחול שהייתי אחראית עליה לא הפיקה שום תוכנית במשך חודשיים. בהתחלה, הייתי לחוצה מעט, ופחדתי שלא אוכל להתמודד עם העבודה. המשכתי להתפלל ולקרוא לאל, וביקשתי ממנו שייתן לי את האמונה ואת הנחישות להתמסר כדי שאוכל לקחת על עצמי את חובתי. בתפילותיי, נזכרתי בשני ביטויים מדברי האל שקראתי קודם לכן: האחד היה "חיובי ויוזם" והשני היה "כמיטב היכולת". הבנתי שאלה היו הנאורות וההנחיה של האל, ושעליי לנקוט בגישה חיובית ויוזמת כלפי חובתי. האיכות שלי הייתה ירודה, לא הבנתי את האמת, ולא יכולתי למצוא או לפתור בעיות רבות, ולכן היה עליי להסתמך יותר על האל כדי לחפש את האמת, ולעשות קודם כל מה שיכולתי לחשוב עליו ומה שהייתי מסוגלת לעשות כמיטב יכולתי. לאחר מכן, הפקדתי מדי יום את מצבי ואת קשיי בידי האל, ובתחושה שזהו הנטל שלי, התמקדתי במצבן של האחיות בקבוצה. כשמצאתי בעיות, מצאתי גם עקרונות רלוונטיים כדי לשתף ולפתוח יחד איתן, וכשהן נתקלו בקשיים בסידורי התוכנית, הייתי משתפת איתן על כוונות האל ומנסה לחקור פתרונות על פי העקרונות. לאט לאט, התוכנית התקדמה. כל יום ויום העניק לי סיפוק ותחושת חיבור. לבי התקרב בהדרגה לאל, ואי-ההבנות והמחסומים ביני לבין האל פחתו מאוד. תחושת המעמסה על לבי נעלמה לאט לאט. קבוצת המחול גם הפיקה תוכנית תוך חודש, שהועלתה לרשת, והתקבלה היטב בקרב המנהיגים. הייתי אסירת תודה לאל.

אבל באופן בלתי צפוי, כשלושה חודשים לאחר מכן, אחת האחיות הודחה כי היא הלכה כעיוורת אחר סידורים שגויים של מנהיג שקר. כתוצאה מכך, עבודת הקלטת המזמורים הושעתה למספר ימים, והדבר גרם שיבוש והפרעה חמורים לעבודת הכנסייה. יתרה מכך, לדעת המנהיגים הבכירים, היא לא הייתה מסוגלת לבצע עבודה אמיתית עקב איכותה הירודה. כששמעתי על כך, לבי התחיל שוב לדהור, וחשבתי, "זה נגמר, כשאחותי תודח, אצטרך לשאת על כתפיי את כל העבודה בכנסייה. האיכות ויכולות העבודה שלי לא מספיק טובות! שמעתי על הבעיות שאחותי נתקלה בהן בחובתה, אבל לא הבחנתי בטעויות האלה שלה. אם הייתי במקומה, גם אני הייתי גורמת לעיכוב בעבודה, והיום, אני הייתי זו שמודחת. עם האיכות והיכולת שלי להבחין בדברים, האם זה לא רק עניין של זמן עד שאודח מהחובה הזו? כבר מוטב שאתפטר ואסוג ללא פגע לפני שאבצע מעשה נורא". אבל כשחשבתי כך, הרגשתי אשמה, "תמיד רציתי להתפטר; זה מראה שחסרה לי התמסרות לאל ונאמנות לחובתי! אם אתפטר ואוותר על חובתי, האם העבודה לא תתעכב? אם אתפטר, אפחית מעצמי את הנטל, אבל אנהג בחוסר אחריות כלפי עבודת בית האל". לאחר שחשבתי על הדברים האלה, לא העזתי להתפטר. התפללתי לאל, וביקשתי ממנו שישמור על לבי, יעניק לי נאורות וינחה אותי להבין את האמת, וייתן לי את האמונה שאני זקוקה לה כדי לחוות את המצב הזה.

המצב שהאל סידר היה די מופלא. באותו ערב, קיבלנו מכתב שהועבר מסין. במכתב צוין שבסין, הדרקון הגדול האדום כאש עוצר בפראות את מאמיני האל, ושאחים ואחיות יכולים לבצע את חובותיהם רק על ידי הסתתרות, ושהם נאלצים להחליף בתי מארחים לעתים קרובות. המכתב גם עודד את האחים והאחיות שיצאו אל מעבר לים להוקיר את ההזדמנות שיש להם לבצע את חובותיהם, ולמלא את חובותיהם. המכתב גם ציטט קטע מדברי האל. האל אומר: "אי-אפשר לקבל ברכות בתוך יום או יומיים – יש לזכות בהן במחיר גבוה. כלומר, חייבת להיות לכם אהבה שעברה זיכוך, חייבת להיות לכם אמונה גדולה וחייבות להיות לכם אמיתות רבות שהאל דורש מכם להשיגן. בנוסף, עליכם להיות מסוגלים להישיר מבט אל הצדק ולעולם לא לפחד או להירתע. עליכם להיות ניחנים בלב אוהב-אל אשר לא ישתנה עד יום מותכם. עליכם להיות נחושים, צריך לחול שינוי בצביון חייכם. יש לרפא את שחיתותכם ועליכם לקבל את כל התזמורים של האל ללא תלונות ועליכם אפילו להיות מסוגלים להתמסר עד המוות. זה מה שעליכם להשיג. זו מטרתה הסופית של עבודתו של האל ואלה הדרישות שהאל מציב לקבוצת בני האדם הזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם עבודתו של האל פשוטה כפי שהאדם חושב?). לאחר שקראתי את המכתב, התביישתי עמוקות. אחים ואחיות בסין מסכנים את חייהם ועדיין דבקים בחובותיהם, והם אפילו כתבו כדי לעודד את האחים והאחיות מעבר לים לבצע את חובותיהם כראוי. אבל מה איתי? נחסכו ממני המעצרים והרדיפות של הדרקון הגדול האדום כאש ויכולתי לבצע את חובתי בסביבה נוחה, אבל כשעמדתי בפני מעט קושי ולחץ בחובתי, רציתי לברוח ממנה ולוותר עליה. האם זה לא הפך אותי לפחדנית? איפה היה עמוד השדרה שלי? איפה הייתה העדות שלי? האל אמר שכדי להאמין באל ולנהות אחריו, יש לחוות זיכוך ולהיות בעלת נחישות לסבול, וחשוב מכך, יש לחתור אל האמת, לעבור שינוי בצביון החיים, וכן לקבל את כל תזמוריו של האל ולהתמסר להם. הרגשתי שהאל מציב לי דרישות בכל מילה. אלו היו האמיתות שהייתי צריכה ליישם בפועל ולהיכנס אליהן בשלב זה, ואם אתפטר, לא איישם בפועל אף אחת מהן. האם זה לא יאכזב את האל ויעורר בו דחייה? למחרת, מנהיגת צוות מחול רצתה להתפטר כי היא לא יכלה לשתף פעולה בהרמוניה עם האחרים. כששיתפתי איתה, נפתחתי לגבי החולשות והקשיים שלי, ובקריאת דברי האל, חשתי התרגשות מתעצמת בליבי. הבנתי שחובות הן שליחות האל, ושהן אחריות שאי אפשר להתחמק ממנה. לא משנה כמה כואבים או קשים היו הדברים, לא יכולתי לדחות את חובתי או לפגוע בלבו של האל.

לאחר מכן, קראתי קטע מדברי האל שהזכיר מאוד את מצבי ועזר לי רבות. האל אומר: "אנשים צריכים לגשת לחובותיהם ולאל בלבבות כנים. אם הם יעשו כן, הם יהיו אנשים שיראים את האל. איזו מין גישה יש לאנשים בעלי לב כן כלפי האל? לכל הפחות, יש להם לב ירא-אל, לב של התמסרות לאל בכל הדברים. הם אינם שואלים על ברכות ואסונות, הם אינם מדברים על תנאים, הם מותירים את עצמם בידי התזמור של האל – אלו אנשים בעלי לב כן. אלו שתמיד ספקנים ביחס לאל, תמיד בוחנים אותו, תמיד מנסים להגיע לעסקה איתו – האם אם אנשים בעלי לבבות כנים? (לא.) מה שוכן בליבם של אנשים כאלו? ערמומיות ורשעות; הם תמיד בוחנים. ומה הם בוחנים? (את גישתו של האל כלפי אנשים.) הם תמיד בוחנים את גישתו של האל כלפי אנשים. איזו בעיה היא זאת? ומדוע הם בוחנים את זה? כיוון שהדבר מערב את האינטרסים החיוניים שלהם... אנשים שמעריכים במיוחד את תוכניותיהם, את הגורלות ואת האינטרסים שלהם, תמיד בוחנים אם עבודת האל מועילה לתוכניותיהם, לגורלות שלהם ולסיכויים שלהם להשיג ברכות. בסופו של דבר, מה התוצאה של בחינתם? כל מה שהם עושים הוא להתמרד נגד האל ולהתנגד לו. אפילו כשהם מתעקשים על ביצוע חובותיהם, הם עושים זאת באורח שטחי, במצב רוח שלילי; בליבם, הם ממשיכים לחשוב על דרכים לנצל ולא להיות בצד המפסיד. אלו המניעים שלהם כשהם מבצעים את חובותיהם, ובכך הם מנסים להגיע לעסקה עם האל. איזה צביון הוא זה? זאת ערמומיות, זה צביון מרושע. זה כבר לא צביון מושחת רגיל: הוא עלה לרמה של רשעות. וכשבליבו של אדם יש צביון מרושע מהסוג הזה, זה מאבק נגד האל! הבעיה הזו צריכה להיות ברורה לכם. אם אנשים תמיד בוחנים את האל ומנסים לעשות עסקות כשהם מבצעים את חובותיהם, האם הם מסוגלים לבצע את חובותיהם כראוי? בשום פנים ואופן לא. הם אינם סוגדים לאל בליבם, או בכנות, אין להם לבבות כנים, הם מתבוננים בעודם מבצעים את חובותיהם, תמיד נרתעים – ומה התוצאה? האל לא מבצע בהם עבודה, והם נעשים מבולבלים ונבוכים, הם אינם מבינים את עקרונות-האמת והם פועלים על פי נטיותיהם שלהם, והדברים תמיד משתבשים. ומדוע הם תמיד משתבשים? כיוון שליבם יותר מדי חסר בהירות, וכשדברים קורים להם, הם אינם מהרהרים על עצמם, או מחפשים את האמת כדי למצוא פתרון, והם מתעקשים לעשות דברים כפי שהם רוצים, על פי העדפותיהם הפרטיות – והתוצאה היא שהדברים תמיד משתבשים כשהם מבצעים את חובותיהם. הם לעולם לא חושבים על עבודת הכנסייה וגם לא על האינטרסים של בית האל, הם תמיד זוממים לטובתם שלהם, הם תמיד מתכננים לטובת האינטרסים, הגאווה והמעמד שלהם, ולא רק שהם מבצעים את חובותיהם בצורה גרועה, אלא שהם גם מעכבים את עבודת הכנסייה ומשפיעים עליה לרעה. האם אין זה בגדר סטייה מהדרך והפקרת חובותיהם? אם אדם תמיד מתכנן לטובת האינטרסים והסיכויים שלו לעתיד כשהוא מבצע את חובתו, ואינו מקדיש שום מחשבה לעבודת הכנסייה או לאינטרסים של בית האל, הרי שזה לא נקרא ביצוע של חובה. זה אופורטוניזם, זה עשיית דברים לטובתו האישית וכדי להשיג ברכות לעצמו. בדרך זאת, הטבע שמאחורי ביצוע חובתו משתנה. כל העניין הוא רק לעשות עסקה עם האל, ולרצות להשתמש בביצוע חובתו כדי להשיג את מטרותיו שלו. סביר מאוד שהדרך הזאת של עשיית דברים תשבש את העבודה של בית האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אתם יכולים למלא את חובתכם היטב רק על ידי חיפוש עקרונות-האמת). האל אומר: "הם אינם שואלים על ברכות ואסונות, הם אינם מדברים על תנאים, הם מותירים את עצמם בידי התזמור של האל – אלו אנשים בעלי לב כן." המילים האלה ממש הלמו בלבי. האל מבקש שברכות או אסונות לא יהוו חלק משיקוליהם של אנשים, אבל אני ייחסתי חשיבות רבה מדי לשאלה אם אבורך או אסבול מאסונות. פחדתי מאוד שבזמן ביצוע חובת המנהיגה, אעשה משהו רע שיפריע לעבודה וישבש אותה, וישאיר אחריי כתמים ועבירות, ושהאל יגנה ויסלק אותי, ובסופו של דבר, לא רק שלא אוושע, אלא גם אפול קורבן לאסון. הרגשתי זאת חזק מאוד כשגיליתי ששניים משלושת מנהיגי האזור הקודמים פעלו בשרירותיות ולא חיפשו עקרונות-אמת בחובותיהם, ובכך הפריעו לעבודת בית האל ושיבשו אותה באופן חמור וגרמו להדחתם. עכשיו, כשאחת מאחיותיי הודחה, הרגשתי שאם אדם לא מבין את האמת ואין לו לב ירא-אל, אז מסוכן לבצע חובת הנהגה, הוא עלול להיחשף ולהיות מסולק בקלות, ולא ברור מה יהיו סופו או ייעודו העתידיים. רציתי להבטיח את עתידי ואת ייעודי, אז תכננתי להתפטר לפני שאעשה טעויות כלשהן ולסגת ללא פגע. האל חושף שזה למעשה מהווה מאבק נגדו באמצעות צביון ערמומי ומרושע! רק אז הבנתי שתכנון בלתי פוסק למען האינטרסים והעתיד שלי, תוך התעלמות מעבודת הכנסייה או מהאינטרסים של בית האל – אין פירושו לבצע את חובתי. זה ניסיון להערים על האל וללכת נגדו. כשביצעתי את חובתי באמצעות גישה ומצב מעין אלה, גם אם לא שימשתי כמנהיגה ולא עשיתי טעויות כלפי חוץ, לבי זמם נגד האל והתנגד לו. זהו מעשה רע, והאל מתעב ומגנה אותו. האל הראה לי נתיב ברור מאוד, כלומר, להיות אדם עם לב כן, לא לשאול על ברכות או אסונות, לא לדבר על תנאים, ולהיות נתונה לחסדי תזמורו של האל. מכיוון שבית האל לא הדיח או סילק אותי, הייתי צריכה להתמסר לריבונותו ולסידוריו של האל, ולדבוק בחובתי באדיקות, ולעשות כמיטב יכולתי לשאת באחריות שהייתי צריכה.

למחרת, כתבתי מכתב למנהיגים הבכירים, אבל לא הזכרתי התפטרות. במקום זאת, הכרתי באחריות שהייתי צריכה לשאת על העיכוב בעבודת המזמורים, התוודיתי על כך בפני המנהיגים, ואמרתי שאני מוכנה להתמסר לסידורים של בית האל. לאחר כתיבת המכתב, הרגשתי רגועה ונינוחה, מוכנה לקבל את תזמורו של האל. אם המנהיגים הבכירים יגזמו או ידיחו אותי, אתמודד עם זה ברוגע ואקח אחריות. אם לא אודח, אדבק בחובתי ואמלא את אחריותי. להפתעתי, המנהיגים הבכירים לא הדיחו אותי לאחר קריאת המכתב, ונתנו לי להמשיך להתאמן בחובתי. דרך החוויה הזו, הרגשתי שלמדתי להבין יותר את צביונו הצודק של האל, והבנתי שמה שהאל מעריך הוא אם לבו של אדם יכול לקבל את האמת, ואם הוא יכול להיות פשוט וכן כלפי האל, מבלי לשקול או לתכנן למען האינטרסים או העתיד שלו, אלא לחשוב על עבודת בית האל. אם כוונותיו של אדם נכונות, אז גם אם הוא עושה לפעמים דברים מטופשים, האל לא יזכור את הדברים האלה, אלא ייתן לו את ההזדמנות לבצע את חובותיו ולפצות על חסרונותיו. זמן מה לאחר מכן, הכנסייה עדיין לא בחרה מנהיג חדש, אז התפללתי והסתמכתי על האל כדי לבצע מעקב על עבודת הכנסייה. בכל פעם שהיו בעיות, שיתפתי פעולה עם האחים והאחיות כדי לפתור אותן. גיליתי שכשהייתי מוכנה לקחת אחריות באופן פעיל ולהשקיע יותר דאגה ומחשבה בעבודה, תחושת הנטל והאחריות שלי לעבודת הכנסייה, יחד עם יכולתי להבחין בדברים וכישורי העבודה שלי, השתפרו כולם מבלי משים. זה היה כאילו הפכתי חכמה יותר מבעבר. ביצוע העבודה לא היה קשה כפי שדמיינתי, וידעתי שהתוצאות האלה הושגו באמצעות עבודת רוח הקודש. אכן חוויתי את העובדה שהאל מגן על עבודתו, ושהאדם פשוט משתף פעולה. האל לא מטיל על אנשים נטל כבד מכפי שביכולתם לשאת, ואמונתי באל גדלה. מאוחר יותר, הכנסייה בחרה מנהיגה חדשה, ושיתפתי איתה פעולה בביצוע מעקב על עבודת הכנסייה.

כשביצעתי חובת הנהגה בחודשים האחרונים, הרגשתי את טובו וחביבותו של האל, והרפיתי מחלק מהתפיסות, הדמיונות, אי-ההבנות והחשדנות שלי כלפי האל. יתרה מכך, החוויה שחוויתי הייתה שהאל נותן לי את ההזדמנות לבצע את חובת המנהיגה לא כדי להקשות עליי או לחשוף אותי, אלא כדי לתקן את השקפותיי השגויות לגבי האמונה ולטהר את צביוני המושחת. זה היה כדי לעודד אותי להיות מתחשבת יותר ולמצוא דרכים להגן על האינטרסים של בית האל ולעשות דברים באופן שיועיל לעבודת האחים והאחיות. יתרה מכך, לגבי מצבם של האחים והאחיות והקשיים והבעיות המקצועיים שלהם, חיפשתי עקרונות-אמת, התאמנתי בפתרון בעיות בעזרת האמת, ומבלי משים, התובנה ושיעור הקומה שלי גדלו במידת מה. הרגשתי שהאימון שלי להיות מנהיגה, מקורו היה באמת באל שמביא אותי לידי שלמות, ושהייתה זו אהבת האל. כשנזכרתי בזמן שבו ביצעתי לראשונה את החובה הזאת, הייתי ביישנית ומפוחדת מאוד. אפילו לא הבנתי נכון את האל, וחשבתי שהוא משתמש בחובה הזו כדי לסלק אותי. באמת לא יכולתי להבחין בין נכון ללא נכון, או בין שחור ללבן! הייתי לגמרי לא הגיונית! עכשיו אני כבר לא מפחדת להיות מנהיגה. לא משנה מה אחווה או מול מה אעמוד בעתיד, אני פשוט אתמקד בחיפוש האמת וביישומה בפועל, ובמילוי החובה שעליי לבצע. השינוי והכניסה המעטים שהשגתי היו כולם תוצאה של הנחיית דברי האל. תודה לאל!