מאת יה צ'יו, הממלכה המאוחדת

נולדתי בעיירה קטנה בדרום סין. אבי היה רופא מוכר באזור, ומצבנו הכלכלי היה טוב למדי. כבר מגיל צעיר, חייתי ברמת חיים גבוהה יותר משל חבריי, וזה הקנה לי תחושת עליונות. מאז שאני זוכרת את עצמי, אבי נהג ללמד אותי ש"רק מי שסובל את הקשיים הגדולים ביותר, יכול להתעלות מעל האחרים." הקשבתי לסיפורים שלו על איך שעבר מהכפר לעיר וביסס את מעמדו. ראיתי איך אנשים כל הזמן באו אלינו הביתה כדי להתחנף אליו, ואיך בכל מקום קיבלו אותו בהערצה ובחום. הבורות שלי בנעוריי גרמה לי להבין את הערך שבהתעלות מעל אחרים, וגמרתי אומר להיות אישה בעלת מעמד, כזו שאחרים יעריצו וישאו אליה עיניים. אבל כשהייתי בת 12, אבי נכלא בגלל עסקאות לא חוקיות שביצע לכאורה. הבית שלנו, שהיה פעם שוקק חיים, הפך שומם בבת אחת. נשארנו רק אני, אמי ואחותי, תלויות זו בזו. כל האנשים שהיו כל כך מסבירי פנים אלינו, פשוט נעלמו. במיוחד אחרי שראיתי כמה אמי התקשתה ללכת מאדם לאדם וללוות כספים, חשתי דיכאון עצום, ןגמרתי אומר להיות חרוצה בלימודיי ולהצטיין בהם, כדי שאוכל לחיות את החיים שתמיד רציתי, חיים מעוררי קנאה והערצה, וכך להשיב לנו את כבודנו העצמי. עבודתי הקשה השתלמה, ולבסוף התקבלתי לאוניברסיטה. אבל לא העזתי להאט. מילותיו של אבא, "רק מי שסובל את הקשיים הגדולים ביותר, יכול להתעלות מעל האחרים," תמיד הדהדו לי בראש. האמנתי שאם רק אמשיך להתאמץ, יום אחד אזכה להצלחה וגם לתהילה ורווח.

כשסיימתי את הלימודים ב-2006, עברתי לבד לשנגחאי והתחלתי לעבוד במכירות. כדי להשיג יותר הזמנות, הייתי נוסעת כל הזמן לערים אחרות לפגוש לקוחות. בגלל הבחילות בנסיעה, המסעות האלה התישו אותי לגמרי, אבל אחרי הירידה מהאוטובוס הייתי חייבת לאזור את כל כוחותיי לפגישה עם הלקוחות. מעבר לעייפות הפיזית, האירועים העסקיים וההתנהלות האינסופית עם קולגות ולקוחות שחקו אותי עוד יותר. כדי להבטיח הזמנות, קניתי ספרים כמו "תורת השחור העבה" ו"דרך הזאב". למדתי מהם על כל מיני חוקים נסתרים של התעשייה ועל פילוסופיה להתנהלות בעולם. בעבודה, זה התבטא בתחרות גלויה וסמויה עם הקולגות שלי על ביצועים. כלפי חוץ, לא רק שהחנפתי ללקוחות, אלא גם נתתי להם שוחד ועשיתי עסקאות מתחת לשולחן. בהתחלה, הרגשתי מאוד לא בנוח עם זה. פחדתי שאם הכול יתגלה, זה לא רק יהרוס את המוניטין של החברה, אלא גם ישלח אותי לכלא. אז הייתי דרוכה מדי יום. כשהלחץ גבר, הייתי מתעוררת בלילות מסיוטים. חייתי בפחד ובאי שקט תמידי. לפעמים, בלילה, כשהיה שקט, הייתי חושבת לעצמי: "הלחץ במכירות פשוט בלתי נסבל, אולי אני צריכה להחליף מקצוע." אבל אז הייתי נזכרת: "רק מי שסובל את הקשיים הגדולים ביותר, יכול להתעלות מעל האחרים." והייתי מעודדת את עצמי: "אם אני רוצה להצליח, אני חייבת לעבור את הסבל הזה. אחרת, מתי אצליח לזכות בהצלחה ותהילה בעיר הגדולה הזאת, השופעת אנשים מוכשרים?" אז התמדתי. שנתיים אחר כך, הפכתי מטירונית לאלופת המכירות של הצוות. לא רק שהמנהלים העריכו אותי והקולגות קינאו בי, אלא גם המשכורת שלי עלתה משמעותית. סוף סוף חייתי את חיי הצווארון הלבן שתמיד חלמתי עליהם. אמי אמרה לי בשמחה: "יקירתי, סוף סוף נגמרו הימים הקשים שלנו. עכשיו שהוכחת את עצמך, אנחנו כבר לא צריכות לפחד מהצקות. אני מרגישה שאני יכולה ללכת בראש מורם. את חייבת להמשיך לעבוד קשה!" בלב, אמרתי לעצמי: "אני לא רק אקנה בית ומכונית בשנגחאי, אני אהפוך למובילה בתעשייה כדי שאוכל לחיות חיים מכובדים לאורך זמן."

בשנת 2008, קצת אחרי שהתחתנתי, חמי וחמותי הטיפו לי את בשורת האל הכול יכול של אחרית הימים. כשקראתי את דברי האל, עבודתו בת שלושת השלבים לישועת האנושות נגעה בי עמוקות. במיוחד כשראיתי שהדברים שהביע האל הכול יכול הם האמת, ושהם חשפו סודות שהאנושות מעולם לא ידעה, נמשכתי מאוד לדבריו של האל הכול יכול, ובעלי ואני קיבלנו יחד את הבשורה. אחרי שמצאנו את האל, היינו מתכנסים יחד, קוראים את דבריו ושרים מזמורים כדי לשבח אותו. האחים והאחיות נהגו אף הם לשתף אותנו בהבנה החווייתית שלהם. ראיתי כמה כל אחד מהם היה טהור ופשוט, שונה לגמרי מהאנשים שהכרתי בעבודה. הם לא עסקו בשום חנופה או בגידה, והם פשוט אמרו את מה שעל ליבם. שמחתי להיות בחברתם, להתכנס ולשתף על דברי האל.

ביוני 2008, בעלי ואני לקחנו הלוואה וקנינו בית. הקולגות, החברים מהלימודים ובני המשפחה, כולם הסתכלו עלינו בקנאה. במיוחד כשהשכנים שלנו גילו שאנחנו זרים שקנו בית אחרי שנתיים בלבד, הם העריצו ושיבחו אותנו עוד יותר. הרגשתי כל כך מרוצה, חשבתי לעצמי שאני מתקרבת לחיים האלה שבהם אני מעל האחרים, החיים שתמיד חלמתי עליהם. מאוחר יותר זכיתי לקידום בעבודה. התואר על כרטיס הביקור שלי השתנה ל"מנהלת מכירות", והמשרד שלי עבר מפינה נידחת לחלל בולט ועצמאי. הקולגות הנהנו אליי בכבוד, והלקוחות פנו אליי בתור "מנהלת יה". הלכתי עם גב זקוף, ופתאום הרגשתי שאני אחרת, שאני מעל כולם. כל כך נהניתי מההרגשה הזאת של להיות מעל כולם. באותה תקופה, חוץ מהזמן שהייתי בכינוסים, הקדשתי את כל כולי לעבודה. כל מה שחשבתי עליו היה איך להרוויח כסף מהר כדי להחזיר את ההלוואה, כדי שאוכל לקנות בית גדול יותר ולהביא את אמא שלי לגור איתנו, כדי שגם היא תיהנה מהחיים האלה שבהם היא מעל כולם. ככל שהחברה גדלה, התקנות הפכו נוקשות ומסורבלות יותר. כמנהלת מכירות, הייתי חייבת להשתתף בכל מיני פעילויות של החברה ששימשו להערכות עובדים. מצאתי את עצמי בדילמה: אם אעשה את עבודתי היטב בחברה, זה יפריע לחיי הכנסייה שלי, אבל אם אחיה חיי כנסייה, העבודה שלי תיפגע, ואם לא אעשה את עבודתי כמו שצריך, החיים הטובים שהשגתי ייעלמו כלא היו. בהתחלה עוד הצלחתי להמשיך להגיע לכינוסים, אבל יום אחד שמעתי מהקולגות שהעובדים שלי מרכלים שאני יוצאת מהעבודה כל יום בדיוק בזמן, ושאין לי גינונים של מנהלת. הם גם אמרו שבטח השתמשתי באיזה טריק כדי לרצות את המנהלים ולקבל את התפקיד. ההערות האלה גרמו לי להרגיש לחוצה ומודאגת מאוד. חשבתי לעצמי, "התחרות בשוק כל כך עזה. אם לא אתאמץ יותר כדי לשמור על המעמד שלי, מישהו פשוט יחליף אותי, וכל מה שעבדתי כל כך קשה להשיג – העבודה היוקרתית, הכבוד, החיים הנוחים – הכול יאבד. אני לא יכולה לתת לזה לקרות. אני חייבת להראות תוצאות." מאותו רגע, התחלתי לקצר את זמן ההקדשות הרוחניות שלי בבקרים. לפעמים אפילו לא היה לי זמן להקדשות רוחניות ופשוט רצתי לעבודה. אחרי העבודה, אם לא היה כינוס, הייתי נשארת במשרד לשעות נוספות. בנוסף, השתדלתי להגיע לכל ארוחת ערב עם מנהלים ולקוחות, שם הייתי צריכה להכריח את עצמי לחייך. עמוק בפנים ידעתי שמה שאני עושה לא עולה בקנה אחד עם כוונת האל. נגעלתי מעצמי על החנופה הזאת, אבל אז חשבתי שזו הדרך היחידה לשמור על המעמד שלי, אז פשוט המשכתי.

באותה תקופה, כמעט תמיד הייתי מגיעה לכינוסים ממש בדקה האחרונה. היו אפילו פעמים שנאלצתי לפספס כינוסים בגלל נסיעות עבודה של כמה ימים. בכל פעם שהאחים והאחיות שאלו על מצבי, הרגשתי אשמה, אבל לא הייתה לי ברירה. השגרה הלא סדירה והלחץ הנפשי המתמיד פגעו בבריאות שלי. זה התחיל בנשירת שיער, אבל אחר כך התחלתי לעלות במשקל, ועל השוקיים שלי הופיעו כתמים סגולים. בבית החולים אבחנו אצלי כולסטרול גבוה וארגמנת אלרגית. הרופא אמר שהמחלה שלי קשורה ישירות למקצוע שלי. הוא הסביר שלחץ העבודה והשגרה הלא סדירה שיבשו לי את המערכת החיסונית, ושהאירועים העסקיים התכופים והתזונה הלא בריאה גרמו להפרעה מטבולית. הוא הזהיר שאם אמשיך ככה, המצב רק יחמיר, ועלול להוביל למחלות לב וכלי דם, ואפילו לסכן את חיי. דאגתי, אבל הרגשתי חסרת אונים. חשבתי, "בחברה של היום, כדי להתעלות מעל אחרים, צריך לשלם מחיר. יש רווח ויש הפסד. אם יום אחד לא אהיה תחת לחץ ולא אצטרך ללכת לאירועים עסקיים, זה אומר שכבר לא אהיה בעמדה בכירה. אני עדיין צעירה, הגוף שלי יחזיק מעמד. אני רק צריכה לעבור את התקופה הזאת."

יום אחד באפריל 2009, מנהיגת כנסייה שאלה אותי, "את מוכנה לבצע את חובת השקיית המצטרפים החדשים?" חשבתי על כך שביצוע חובה הוא אחריותו של כל יציר בריאה, ודרך ביצוע חובות אפשר להבין יותר אמיתות, אז הסכמתי בשמחה. אבל אז גיליתי שזה דורש השתתפות בכינוס כמעט כל ערב, והתחלתי להסס. "החברה כל הזמן בודקת את מספר ביקורי הלקוחות, ואני גם אחראית על הובלת המכירות במחלקה. אם יהיו לי כינוסים כל יום, איך אבצע את העבודה? אם לא אנהל את הצוות כמו שצריך ולא אגיע ליעדים, ברור שיפטרו אותי מתפקיד המנהלת. ואז מה? כל מה שעבדתי כל כך קשה להשיג – המעמד, החיים הנוחים – פשוט ייעלם? יהיה לי עוד יותר קשה להתקדם בעתיד, לא?" המחשבות האלה הציפו אותי, אז אמרתי לאחות, "אני צריכה לחשוב על זה קצת." בימים הבאים, לא הפסקתי לחשוב על זה. לא הצלחתי לישון בלילות, והרגשתי קרועה ומיוסרת.

באחד הכינוסים, שיתפתי את האחים והאחיות במצוקה שלי, וקראנו יחד את דברי האל: "האדם, שנולד בארץ כה טמאה, נדבק במידה חמורה מהחברה, ספג את ההתניות של המוסר הפיאודלי, וקיבל את החינוך של 'מוסדות להשכלה גבוהה'. המחשבה הנחשלת, המוסר המושחת, השקפת החיים השפלה, הפילוסופיה הבזויה להתנהלות בעולם, הקיום חסר הערך לחלוטין, והמנהגים והחיים היומיומיים השפלים – כל הדברים האלה מסתננים בצורה חמורה ללבו של האדם, ופוגעים ותוקפים בחומרה את מצפונו. כתוצאה מכך, האדם מתרחק מהאל יותר ויותר, ומתנגד לו יותר ויותר. צביונו של האדם נעשה אכזרי יותר מיום ליום, ואין ולו אדם אחד שמוכן לוותר על דבר מה למען האל, ולו אדם אחד שמוכן להתמסר לאל מרצון, וקל וחומר שאין ולו אדם אחד שמוכן לחפש את הופעת האל. במקום זאת, האדם רודף אחר תענוגות כאוות נפשו תחת השפעתו של השטן, ומשחית את בשרו בבוץ ללא מעצורים. לאלה החיים באופל אין רצון ליישם את האמת בפועל גם כשהם שומעים אותה, והם אינם נוטים לחפש גם כשהם רואים שהאל כבר הופיע. איך ייתכן שלאנושות כה מושחתת יהיה סיכוי כלשהו לישועה? איך ייתכן שאנושות כה מנוונת תחיה באור?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הישארות ללא שינוי בצביון היא עוינות לאל). "במשך עשרות, אלפים ורבבות של שנים עד היום, בני האדם בזבזו כך את זמנם, מבלי שאיש יצר חיים מושלמים. כולם מתמקדים רק בטבח הדדי בעולם החשוך הזה, במרוץ לפרסום ועושר ובמזימות זה נגד זה. מי אי-פעם חיפש את רצונו של אלוהים? מי אי-פעם נתן דעתו לעבודתו של אלוהים? כל חלקי האנושות ששקועים בהשפעת החושך הפכו לפני זמן רב לאופי האנושי, ולכן קשה לבצע את עבודתו של אלוהים, ובני האדם אפילו פחות מעוניינים להקדיש תשומת לב למה שאלוהים מטיל עליהם כיום" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודה וכניסה (3)). אחרי שקראתי את דברי האל, שקעתי במחשבות עמוקות. במבט לאחור, מאז ילדותי הושפעתי מרעיונות כמו "עושה לעצמו שם ומביא כבוד לאבותיו", "בני האדם נאבקים כלפי מעלה; המים זורמים כלפי מטה", ו"צריך לסבול את הקשיים הגדולים ביותר כדי להתעלות מעל האחרים." גמרתי אומר להצטיין, לעשות לעצמי שם ולחיות חיים של עליונות אחרי שאתבגר. כדי להשיג זאת, למדתי עד שעות הלילה המאוחרות בתקופת הלימודים, ואחרי שנכנסתי לשוק העבודה, התפשרתי על העקרונות שלי כדי להשיג דריסת רגל, וביצעתי עסקאות מתחת לשולחן כדי לזכות בהזמנות. כל הזמן דאגתי שמעשיי ייחשפו ושאאבד את מעמדי, והלחץ העצום גבה ממני מחיר גופני ונפשי. כשהשגתי את המשכורת הגבוהה ואת התואר שתמיד חלמתי עליהם, וזכיתי להערצה ולקנאה של הסובבים אותי, המשכתי לרקום מזימות ולהתחרות בעמיתיי, להתחנף ללקוחות ולמנהלים, ולהשתתף באירועים עסקיים שונים מדי יום, וכל זאת כדי לבסס את מעמדי. תקופות ארוכות של שגרה לא סדירה ואורח חיים לא בריא גרמו לגופי להראות סימני אזהרה. אבל לא העזתי לעצור כדי לא לאבד את התהילה והרווח. למרות שידעתי שההערצה והחנופה של אחרים מלאות שקר, ולמרות שידעתי שהאל לא אוהב את מעשיי הערמומיים ואת שקריי, לא יכולתי לוותר על המרדף אחר תהילה ורווח. גם אם המשמעות היתה להקריב את בריאותי, להחמיץ כינוסים ולעכב את צמיחתי בחיים, העדפתי לשמור בקנאות על עבודתי, מה שגרם לי לחיות כל יום בכאב ובייסורים. ואז הרהרתי, "מה באמת שווים כל המעמד והכסף הזה?" חשבתי על כל המפורסמים, העשירים והמכרים שלי, שאחרי שהשיגו תהילה, רווח ומעמד, חיפשו ריגושים בגלל הריקנות שחשו בתוכם. חלקם הפרו את החוק ביודעין ונכלאו, אחרים הרסו את המשפחות שלהם והתדרדרו, והיו כאלה שאפילו התאבדו כי לא נשאר להם שום נתיב. אבא שלי היה דוגמה חיה לזה. פעם הוא היה בשיא תהילתו, כולם העריצו אותו, אבל החמדנות שלו גרמה לו לפנות לדרכים רעות, ובסוף הוא הפר את החוק ונכנס לכלא. פתאום הבנתי: תהילה, רווח ומעמד הם הכלים של השטן להשחית אנשים. באותו רגע קלטתי, שלמרות שכלפי חוץ האמנתי באל, למעשה הייתי עדיין בשליטת השטן. השטן השתמש בתהילה וברווח כדי לפתות ולענות אותי, וגרם לי לחיות בלי יושרה, בלי כבוד, ובלי טיפת מצפון. הבנתי שהמרדף הזה רק יגרום לי לאבד את דרכי, להתדרדר, ובסופו של דבר לעזוב את האל, לבגוד בו, ולאבד את הסיכוי שלי לישועה.

מאוחר יותר, קראתי עוד מדברי האל: "אותם גברים ונשים שנהנים מפרסום וממון אישי ורודפים אחר מעמד אישי בין אחרים, ואותם בני אדם חסרי חרטה הלכודים בחטא – האין כולם מעבר לאפשרות של ישועה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, יישום בפועל (7)). "אתם נמצאים באותן נסיבות שאני מצוי בהן, אך אתם מכוסים בזוהמה, אתם לא ניחנים אפילו במקצת בצלם האנוש שנברא בראשית, ומשום שמדי יום אתם מחקים את צלמן של הרוחות הטמאות ועושים את מה שהן עושות ואומרים את מה שהן אומרות, כל חלק מכם ואפילו לשונכם והשפתיים שלכם רוויים במימיהם המעופשים. המצב חמור עד כדי כך שאתם מכוסים כולכם בכתמים האלה, ואין אפילו חלק אחד שיכול לשמש לעבודתי. זה כל כך שובר לב! אתם חיים בעולם כזה של סוסים ובקר, ואף על פי כן אתם לא מודאגים. אתם מלאים באושר וחיים בחופשיות ובקלות. אתם שוחים סביב במים המעופשים האלה, אך למעשה אינכם מבינים שנקלעתם לנסיבות כאלה. בכל יום אתם מתרועעים עם רוחות טמאות ומתעסקים ב'צואה'. חייכם גסים מאוד, אך אתם לא מודעים לכך שאתם בשום אופן לא מתקיימים בעולם האנושי, ושאינכם שולטים בעצמכם. האם אינכם יודעים שהרוחות הרעות רמסו זה מכבר את חייכם, ושהמים המעופשים העכירו את האופי שלכם? האם אתם חושבים שאתם חיים בגן העדן הארצי, ושאתם מאושרים? האם אינכם יודעים שחייתם את חייכם לצד רוחות טמאות, ושחייתם עם כל מה שהן הכינו לכם? איך ייתכן שתהיה לדרך החיים שלכם איזושהי משמעות? איך ייתכן שיהיה לחייכם איזשהו ערך?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, היושרה שלכם כה עלובה!). אחרי שקראתי את דברי האל, הבנתי שבעיני האל, כל מי שרודף אחר תהילה, רווח ומעמד בכל מחיר, הוא מרושע וטמא, ואין לו תקנה. חשבתי על כל המפורסמים, הפוליטיקאים והמנהלים הבכירים בעולם. לרובם יש כישורים חברתיים מעולים והם יודעים כיצד להתנהל בצורה חלקלקה. הם נראים זוהרים ומצליחים, אבל המעשים שלהם מושחתים, מנוונים, בוגדניים ומרושעים. הם בדיוק מה שהאל חושף כרוחות טמאות. חשבתי על עצמי, איך במשך שנים למדתי כל מיני טקטיקות כדי להצליח בעבודה – בין אם זה היה שוחד ועסקאות מתחת לשולחן, או חנופה ומציאת חן בעיני מנהלים ולקוחות – כל אלה היו שיטות של רמאות, תחבולות כדי להונות ולתמרן אנשים. האם לא למדתי לעשות מעשים רעים, בדיוק כמו אותן רוחות טמאות? מה ההבדל ביני לבינם? כשהבנתי את זה, פחד ואימה מילאו אותי. האל הוא אל שמתעב את הרוע, והמלכות שלו לא סובלת טומאה. אם לא אכה על חטא ואמשיך להיות שקועה במרדף הזה אחר תהילה, רווח ומעמד, אז לא משנה כמה גבוה אגיע או כמה תענוגות חומריים יהיו לי, עדיין אהיה מקוללת בעיני האל, ובסופו של דבר אאבד לחלוטין את הסיכוי שלי לישועה.

מאוחר יותר, קראתי את דברי האל: "רחמיי מובעים כלפי אלה שאוהבים אותי ומוותרים על עצמם. ואילו העונש הפוקד את עושי הרע הוא בדיוק הוכחה לצביוני הצודק, ויתרה מכך, עדות לזעמי. כשיבוא האסון, כל המתנגדים לי יבכו כשיפלו קורבן לרעב ולמגיפה. אלה שביצעו כל מיני מעשים רעים, אך נהו אחריי שנים רבות, לא יימלטו מלשלם על חטאיהם; גם הם יוטלו אל תוך האסון, שכמותו לא נראה אלא רק לעתים רחוקות במשך מיליוני שנים, והם יחיו במצב מתמיד של בהלה ופחד. ואלה מבין חסידיי, שהפגינו כלפיי נאמנות מוחלטת, ישמחו ויהללו את עוצמתי. הם יחוו סיפוק שאין לתארו ויחיו בתוך שמחה שכמוה לא הענקתי מעולם לאנושות. כי אני מוקיר את מעשיו הטובים של האדם ומתעב את מעשיו הרעים. מאז שהתחלתי להנהיג את האנושות, קיוויתי בשקיקה לזכות בקבוצת אנשים שמאוחדים עמי בנפש. ואילו את אלה שאינם מאוחדים עמי בנפש, מעולם לא שכחתי; אני תמיד מתעב אותם בלבי, וממתין להזדמנות לגרום להם לתת את הדין על מעשיהם הרעים, דבר שאתענג לראות. עתה יומי הגיע סוף סוף, ואיני צריך להמתין עוד!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכן מספיק מעשים טובים למען ייעודך). דברי האל הבהירו לי שמי שבסופו של דבר יזכה בברכות האל הוא זה שישיג את האמת ויהיה בעל לב אחד עם האל. ההזדמנות שהאל נתן לי היום לבצע את חובתי נועדה כדי שאשיג את האמת, אשאף להכיר את האל, ובסופו של דבר אזכה בישועת האל. אם אתמקד רק במרדף אחר תהילה ורווח, ולא בחתירה אל האמת ובביצוע חובתי כדי להכין מעשים טובים, אפספס את ההזדמנות שלי לישועה. ברגע זה, סוף סוף הבנתי את כוונת האל. הבנתי שההזדמנות הזאת לבצע את חובתי היא בעצם ישועתו של האל עבורי, שעוזרת לי להיחלץ ממלכודת התהילה, הרווח והמעמד. הודיתי לאל על הנאורות שהעניק לי, והרגשתי הקלה גדולה בליבי. אז התפללתי לאל, "הו אלוהים, תודה לך על הנאורות שבדבריך. אני כבר לא חושבת על קשיי העבודה, או על רווח והפסד הכרוכים במעמד. אני מוכנה להתמסר לסידוריך ולבצע את חובתי." מאוחר יותר, קיבלתי על עצמי את חובת השקיית המצטרפים החדשים. במהלך היום עבדתי בחברה, ואחרי העבודה הייתי נפגשת עם אחים ואחיות כדי לשתף על דברי האל. כמעט והפסקתי להשתתף באירועים החברתיים של החברה. למרות שהחובה שלי הייתה קצת קשה ומעייפת, הלב שלי היה רגוע ושמח. מה שלא ציפיתי לו היה שבמשך כמה חודשים רצופים, לא רק שהביצועים של הצוות שלי עמדו ביעדים, אלא גם הלקוחות ששמרתי איתם על קשר רק בטלפון חתמו על כמה הזמנות, והמנהל שלי אפילו שיבח אותי בשמי בישיבת חברה. התרגשתי ושמחתי מאוד, וראיתי את ידו של האל מתזמרת את כל הדברים הללו ומהווה ריבון עליהם.

ב-14 בנובמבר 2009, נבחרתי למנהיגת כנסייה. ידעתי שזו הזדמנות מצוינת להבין את האמת ולהיכנס למציאויות-האמת, ושאסור לי לאכזב את האל. חובת המנהיגות הייתה עמוסה מאוד, וכדי למלא אותה היטב, לא יכולתי לעבוד במקביל, אז ידעתי שהגיע הזמן להתפטר. בדיוק כשאזרתי אומץ להתפטר, החברה פרסמה הודעה שהם יכולים לסדר לנו, העובדים הוותיקים, אישורי תושבות מקומיים, ובמקרה שלי, אוכל להגיש בקשה ישירה לאזרחות מקומית. כשראיתי את ההטבה הזו, התחלתי להסס. חשבתי, "אזרחות מקומית זה משהו שהרבה זרים חולמים עליו! לא רק שאיהנה מחיים טובים יותר ומהטבות סוציאליות, אלא גם המעמד החברתי שלי ישתפר, ואזכה לכבוד רב יותר מאנשים. זו הזדמנות נדירה שקשה להשיג! אם אתפטר, לעולם לא תהיה לי הזדמנות כזו שוב. אולי אחכה עד שאקבל את האזרחות ואז אתפטר?" אבל אז חשבתי על כוונתו הדחופה של האל להושיע אנשים, והבנתי שאם אמשיך לתכנן למען השגת תהילה, רווח ומעמד, אאכזב את האל. אחרי שחזרתי הביתה, התפללתי לאל, וביקשתי ממנו שינחה אותי להבין את כוונתו ולקבל את ההחלטה הנכונה. קראתי את דברי האל: "כחלק מהמין האנושי וכנוצרים אדוקים, זוהי אחריותנו ומחויבותנו להקדיש את נפשנו ואת גופנו למילוי שליחות האל, שכן כל הווייתנו באה מהאל, והיא מתקיימת בזכות ריבונותו. אם נפשנו וגופנו אינם מוקדשים לשליחות האל ולעניינה הצודק של האנושות, אזי נשמותינו יבושו בפני אלה שמסרו את נפשם למען שליחות האל, ועל אחת כמה וכמה בפני האל, המספק לנו הכול" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נספח 2: האל הוא ריבון על גורל האנושות כולה). "אם אתם יכולים להקדיש לאלוהים את לבכם ואת גופכם, ואת כל אהבתכם הכנה, להציב אותם בפניו, להתמסר לו לחלוטין, ולהתחשב לגמרי ברצונו, וכל זאת לא למען הבשר והדם, לא למען המשפחה, ולא למען הרצונות האישיים שלכם, אלא למען העניינים של בית האל, ואם אתם יכולים לאמץ את דבר האל כעיקרון וכיסוד בכל דבר – בעשותכם כך, כוונותיכם ונקודות המבט שלכם יהיו כולן במקום הנכון, ותהיו בני אדם שזוכים בשבחו של אלוהים בפניו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, מי שבאמת אוהב את האל הוא מי שיכול להתמסר לחלוטין למעשיוּת של האל). "עודני דורש שתמסרו את כל כולכם למען כל עבודתי; על אחת כמה וכמה, שעליך להבחין בבירור ולהבין בדייקנות את כל העבודה שעשיתי בך, ולהשקיע את כל מרצך כדי שעבודתי תוכל להשיג תוצאות טובות יותר. זה הדבר שעליך להבין. חדל להתחרות באחרים ולחפש תוכנית חלופית או נחמה לבשרך, כדי למנוע עיכוב של עבודתי ושל עתידך המופלא. הדבר עלול רק להביא עליך הרס ובשום אופן לא להגן עליך. זה יהיה טיפשי מצדך, הלא כן?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודת הפצת הבשורה היא גם עבודת ישועת האדם). אחרי שקראתי את דברי האל, הרגשתי כאילו שמעתי את קריאתו של האל. האל מקווה שנקדיש את כל מרצנו לחתירה אל האמת ולביצוע חובותינו, והוא מצפה שנשאף לחיות חיים בעלי משמעות. אם אתפטר מהעבודה, אולי התנאים החומריים שלי לא יהיו טובים כבעבר והמעמד החברתי שלי לא יהיה גבוה, אבל אוכל לחיות בבית האל, ליהנות מהשקיה ומהזנה של דבריו מדי יום, ואוכל לשתף פעולה עם האחים והאחיות בביצוע חובותינו ובחתירה אל האמת יחד איתם. באמצעות חובותיי, אוכל להבין את האמת, להשליך מעליי את צביון השטן המושחת, ולקבל את ישועת האל. זהו הנתיב הנכון בחיים, ואלו החיים בעלי המשמעות הרבה ביותר. באותו רגע, הרגשתי כאילו האל מחכה לבחירה שלי, לתשובה שלי. לבי התעורר והתרגש עמוקות מדברי האל, והרגשתי נחישות לוותר על הכול בשמחה כדי לרצות את האל. התפללתי לאל, "הו אלוהים, אני רואה שאין בי אמת, ושאין לך מקום בליבי. כמעט נפלתי שוב למלכודת של תהילה, רווח ומעמד רק כדי לקבל אזרחות מקומית. דבריך הגנו עליי, ואני מודה לך. הם גרמו לי להבין שהחובה שהופקדה בידיי היא בבחינת אהבתך אליי, ולהבין שחתירה אל האמת וביצוע חובתי הם הדברים המשמעותיים ביותר. אני רוצה לתת לך תשובה שתשביע את רצונך." וכך, הגשתי את התפטרותי לחברה. הנהלת החברה ניסתה שוב ושוב לשכנע אותי להישאר, אבל נותרתי איתנה. הודות להגנת האל, הצלחתי להתגבר על הפיתוי.

ברגע שהתפטרתי מהחברה, הבטתי בשמיים הכחולים ובעצים השופעים, והרגשתי שמחה שלא תתואר. הרגשתי כמו ציפור קטנה שעפה מהכלוב שלה, וחזרה לשמיים כדי לעוף בחופשיות, ונזכרתי בקטע אהוב עליי מדברי האל: "כשמטרות החיים של אנשים הן נכונות, והם מסוגלים לחתור אל האמת ולנהוג לפי האמת, כאשר הם מתמסרים באופן מוחלט לאל וחיים לפי דבריו, כאשר הם מרגישים שלווים ומוארים עד עומק ליבם, כאשר לבבותיהם נקיים מאופל, וכאשר הם יכולים לחיות לגמרי חופשיים וחסרי מעצורים בנוכחות האל, רק אז הם מנהלים חיים אנושיים אמיתיים, ורק אז הם הופכים לבעלי אמת ואנושיות. בנוסף, כל האמיתות שהבנת ושהשגת הגיעו מדברי האל ומהאל עצמו. רק כשתזכה באישורו של האל הנשגב ביותר – הבורא, והוא יאמר שאתה יציר בריאה ראוי שמביא לידי ביטוי צלם אנוש, חייך יהיו בעלי המשמעות הרבה ביותר" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד להכיר את טבע האדם). רק אמונה באל וסגידה לו, חתירה אל האמת, הימלטות מהשפעתו האפלה של השטן, יחד עם חיים על פי דברי האל, יאפשרו לנו לחיות את החיים בעלי הערך הרב ביותר, ורק אז ליבנו ימצא שלווה ושקט אמיתיים. דברי האל הם שהובילו אותי לקבל את ההחלטה הנכונה. תודה לאל הכול יכול!