מאת יושין, סין

בשנת 2013, המשטרה השתמשה במעקב טלפוני על מנת לעצור אותי. הם הראו לי תמונות של המנהיגים הבכירים ודרשו שאזהה אותם. כשסירבתי לדבר, הם ניסו לאיים עליי ולהפחיד אותי, ואמרו שיכניסו אותי לבידוד ויענו אותי. בזכות הדרכת האל לא פחדתי. לאחר מכן, בזכות תפילה והסתמכות על האל, עמדתי איתן בכל חקירה משטרתית, ולא בגדתי באחיי ובאחיותיי. בהמשך, נידונתי לשלוש שנות מאסר.

באפריל 2014, נשלחתי לכלא נשים כדי לרצות את עונשי. מפקדת האגף בכלא אמרה לי לכתוב הצהרת חרטה ולהישבע שלא אאמין יותר באל, אבל סירבתי ובמקום זאת נשאתי בפניהם עדות על האל. כשמפקדת האגף ראתה את עמדתי הנחרצת, היא הורתה לאסירות אחרות לייסר אותי, להכות אותי ולקלל אותי. הן הכריחו אותי לעמוד ללא תזוזה בחדר קטן במשך שתים עשרה שעות ביום. מרוב עמידה, הרגליים וכפות הרגליים שלי התנפחו ואיבדו כל תחושה, וכל דקה הרגישה כמו שעה. כשהאסירות ראו כמה אני סובלת, הן לעגו לי ואמרו, "תגידי לאל שלך שיהפוך אותך לנשר כדי שתוכלי לעוף מכאן!" התפללתי בלבי, וביקשתי ממנו שינחה אותי להתגבר על העינוי הזה ולא לבגוד בו. בזכות הדרכת האל, החזקתי מעמד. יום אחד, קציני הכלא הורו לי לענות על עשר שאלות; כל אחת מהן הכחישה את האל והשמיצה אותו. זה הרתיח אותי: "השדים האלה ממש מומחים בלהמציא שקרים! עליי לשאת עדות לאל, ולא לאפשר שיחללו את שמו." על כן ניצלתי את ההזדמנות הזו לענות על השאלות באמצעות דברי האל כדי להפריך את כזביהם. המעשה שלי הכעיס את קציני הכלא, והם מנעו ממני ארוחת צהריים במשך שלושה ימים. לפעמים הייתי מסוחררת מרוב רעב, ובלבי זעקתי לאל, וביקשתי שיעצים את אמונתי ושיאפשר לי להמשיך לעמוד איתן. חשבתי על דברי האדון ישוע: "לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־יהוה" (מתי ד' 4). כשהרהרתי בדברי האל, תחושת הרעב שלי פחתה.

שישה חודשים לפני שהשתחררתי, הממונים הפעילו לחץ על הנהלת הכלא, ואמרו שאני היחידה במחוז שעדיין לא "השתכנעה", וכדי להימנע מפגיעה במוניטין של הכלא, הפעם יש "לשכנע" אותי. לאחר מכן, הם העבירו אותי סבב נוסף של ענישה גופנית. בטמפרטורה של מינוס עשרים מעלות צלזיוס בערך, הם הכריחו אותי לעמוד בחדר הרחצה ושפכו עליי מים, אפילו לתוך האוזניים. כל גופי היה ספוג, ובכל זאת הם לא הרשו לי להחליף בגדים. מאוחר יותר, הם לקחו אותי לחדר קטן, ובו שתי רוצחות שאילצו אותי לחתום על שלוש ההצהרות. הן איימו שאם אסרב לחתום, הן ייקחו אותי למסדרון שאין בו מצלמות מעקב, יכו אותי למוות, ואז יגידו שמתתי מסיבות טבעיות. הייתי בסערת רגשות: "אם אחתום, אבגוד באל, אבל אם לא אעשה זאת, הן ימצאו דרכים חדשות לענות אותי. מה אם הן יכו אותי למוות?" פעם שמעתי אסירה אומרת שאסירה אחרת מתה כאן, ושהם גררו את הגופה כמו כלב מת. רק המחשבה על כך מילאה אותי פחד. אם יכו אותי למוות, לא יהיו לי הזדמנויות להיוושע. ואז חשבתי, "האם אני פשוט נצמדת לתקנות בנוקשות בכך שאינני חותמת על שלוש ההצהרות? האל בוחן את לבו של האדם, לא רק את התנהגותו כלפי חוץ. אני לא באמת רוצה לבגוד באל; אני פשוט אשתמש בחוכמה כדי להתמודד עם הדרקון הגדול האדום כאש." על כן חתמתי על שלוש ההצהרות. אבל ברגע שחתמתי, אפלה מילאה את לבי. ובכל זאת המשכתי לנחם את עצמי, "אני לא באמת בוגדת באל; אני רק משתמשת בחוכמה כדי להתמודד עם הדרקון הגדול האדום כאש." אפילו אמרתי להם, "אני לא באמת חותמת על זה. אני רק משתפת פעולה עם העבודה שלכם."

ביוני 2016 שוחררתי מהכלא. זמן מה לאחר מכן, שמעתי בדרשה שאלה שחתמו על שלוש ההצהרות קיבלו את אות החיה ופתחו את שערי הגיהינום. פתאום הרגשתי משותקת, כאילו השמיים השחירו. סוף סוף הבנתי כמה חמורה הייתה החתימה על שלוש ההצהרות, ושהמעשה פגע בצביון האל. לא ציפיתי שלאחר שהאמנתי באל במשך שנים כה רבות, מסע האמונה שלי יסתיים בבגידה. אי אפשר לתאר במילים את הכאב והייאוש שמילאו את לבי באותו רגע. סבלי היה כה עצום שאפילו חשבתי לקפוץ מבניין על מנת לשים קץ לכל זה. חשבתי על דברי האל: "לא ארחם עוד על אלה שלא הפגינו כלפיי ולו שמץ של נאמנות בעתות צרה, שכן יש גבול לרחמיי. יתרה מכך, איני מחבב את מי שאי פעם בגד בי, וקל וחומר שאיני אוהב להתרועע עם אלה המוכרים את האינטרסים של חבריהם. זהו צביוני, יהיה האדם אשר יהיה. אני חייב לומר לכם זאת: כל מי ששובר את לבי לא יזכה לחנינה נוספת ממני, וכל מי שהיה נאמן לי יישאר בלבי לנצח" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכן מספיק מעשים טובים למען ייעודך). כשהרהרתי בדברי האל, כאב חד כתער פילח את לבי. צביון האל אינו סובל פגיעה, וכל מי שבוגד באל לעולם לא יזכה שוב לרחמיו. חתמתי על שלוש ההצהרות ופגעתי בצביון האל, והרגשתי שנתיב האמונה שלי הגיע לסיומו, ושהאל כבר לא יושיע אדם כמוני. המחשבה על המעשה הרע שעשיתי קרעה את לבי, וייחלתי להיכלא שוב רק כדי לכפר על עבירתי. באותה תקופה, הייתי כגוויה מהלכת. כל יום עבר עליי בערפול חושים, ומרוב בושה, לא התפללתי לאל.

יום אחד פגשתי אח ששיתפתי איתו פעולה פעם בסרט אותו הפיק בית האל, והאשמה והמצוקה שחשתי היו גדולות עוד יותר. אף ששנינו האמנו באל, הוא ביצע את חובתו על מנת לשאת עדות למענו, בעוד שאני סולקתי והייתי עתידה להיענש. שנאתי את עצמי עוד יותר על כך שלא חתרתי אל האמת קודם לכן. הרגשתי שמגיע לי למות ושאינני ראויה לחיות. רציתי רק לחיות את הרגע, ואם יום אחד אמות – תהיה זו צדקת האל. בלילה שכבתי במיטה, התהפכתי אנה ואנה, התקשיתי להירדם, ודברי האל עלו במוחי: "כאשר אנשים מורדים בי, אני גורם להם להכיר אותי מתוך מרדנותם. לאור טבעה הישן של האנושות ולאור רחמיי, במקום להמית בני אנוש, אני מאפשר להם להכות על חטא ולפתוח דף חדש" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 14). "הייתכן שבאמת לא ניתן לשנות את גורלך? האם אתה מוכן למות עם חרטות כאילו?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, מהותו וזהותו של האדם). הרגשתי בבירור שהאל לא נטש אותי, ושהוא עדיין משתמש בדבריו כדי לקרוא לי, בתקווה שאכה על חטא בפניו. דבריו האדיבים של האל הרגישו כשטף חמים ועדין, והם מילאו את לבי בחום. האל לא רצה לראות אותי שוקעת בשליליות ובחוסר הבנה, נופלת לייאוש ומוותרת על עצמי. הוא רצה שאצמח מהכישלון שלי ואהרהר על הסיבה העיקרית לנפילתי. חשבתי כיצד האל אמר שהכאתם על חטא של אנשי נינוה זיכתה אותם ברחמיו. הוא גם קיווה שאני אוכל להכות על חטא, להתחיל מחדש, וללכת שוב בנתיב האמונה. הרגשתי את אהבת האל ואת ישועתו, ולבי התמלא הכרת תודה כלפיו. לכן כרעתי ברך והתפללתי, "הו אלוהים, בגדתי בך ושברתי את לבך. אבל לא ויתרת על ישועתי ועדיין נתת לי הזדמנות להכות על חטא. תודה לך! הו אלוהים, אני מוכנה להכות על חטא. אנא הנחה אותי להרהר בעצמי ולהכיר את עצמי."

מאוחר יותר, קראתי את דברי האל. האל הכול יכול אומר: "למי שמצוי בתוך הצרה אין את עבודתה של רוח הקודש ואת הכוונתו של האל, אך מי שבאמת נכבש ובאמת חותר אל האל יעמוד איתן בסופו של דבר. אלה הם בני האדם שניחנים באנושיות, שאוהבים את האל באמת ובתמים. בלי קשר למעשיו של האל, המנצחים האלה לא יאבדו את החזיונות והם עדיין יישמו את האמת בפועל ובעדותם לא יכזיבו. אלה בני האדם שבסופו של דבר יצלחו את הצרה הגדולה. אף על פי שכיום, מי שדג במים עכורים יכול עדיין לנהוג כטפיל, איש לא יחמוק מהתלאות הסופיות ואיש לא יחמוק מהמבחן הסופי. עבור מי שמתגבר, התלאות האלה הן הזיכוך האדיר, אך עבור מי שדג במים עכורים, זו תהיה עבודת הסילוק המוחלט. אין זה משנה כמה האל ינסה אותם, נאמנותם של מי שהאל בליבם לא תשתנה. אולם עבור מי שהאל לא בלבם, ברגע שעבודת האל לא מביאה תועלת לבשרו ולדמו, הוא משנה את גישתו כלפי האל ואפילו נפרד ממנו. אלה בני האדם שלא יעמדו איתן בסוף, שרק מחפשים את ברכותיו של האל אך אין להם כל רצון להשקיע מעצמם עבור האל ולהקדיש את עצמם לו. בני אדם שפלים כאלה יגורשו לכשתושלם עבודתו של האל, וכלל לא יהיו כלפיהם רחמים. אלה שאין להם אנושיות לא מסוגלים לאהוב את האל באמת ובתמים. כשהסביבה נוחה, או כשיש רווחים שניתן להשיג, הם נשמעים לאל לחלוטין, אך ברגע שרצונותיהם נפגעים או בסופו של דבר מתנפצים, הם מתקוממים מיד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם הופכים מחייכנים ו'טובי לב' לתליינים בעלי מראה פראי שמתייחסים באופן בלתי צפוי למי שאתמול היטיב איתם כאל אויבם המושבע, ללא היגיון או סיבה. אם השדים הרעים האלה, שהורגים מבלי להניד עפעף לא יגורשו, האם הם לא יהפכו לסכנה סמויה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודת האל ויישום בפועל של האדם). כשהרהרתי בדברי האל, הבנתי שהייתי אדם אנוכי ומתועב. כשהרוצחות איימו עליי, פחדתי שאם יהרגו אותי, לא אוושע, אז חתמתי על שלוש ההצהרות ובגדתי באל. בדרך כלל נהגתי לומר בפי שלא אבגוד באל, ואין זה משנה מי עוד יעשה זאת, ואפילו החשבתי את עצמי כמי שמאמינה באל באמת ובתמים. אבל כשנשקפה סכנה לחיי, הצלתי את עורי ובגדתי באל על מנת להגן על עצמי. באיזה מובן ניחנתי בשמץ של אנושיות? באיזה מובן האמנתי באל באמת ובתמים? רק אלה שמסוגלים לשאת בכל סבל כאשר הדרקון הגדול האדום כאש מענה אותם על מנת לשאת עדות למען האל הם אנשים שניחנו באנושיות, וכאלה שמאמינים באל באמת ובתמים. חשבתי על החסד שהרעיף עליי האל באחרית הימים, להימנות על אלה שמאמינים בו. באמצעות קריאת דברי האל למדתי להבין את האמת על האופן שבו השטן השחית את האנושות, וכן על תוכנית הניהול בת 6,000 השנים של האל להושיע את האנושות. דרך דברי האל, הבנתי כמה אמיתות ודברים רבים התבהרו לי, ודברי האל הם שעזרו לי לעבור את הימים הקשים והכואבים ביותר בכלא. קיבלתי כל כך הרבה מהאל, אבל כשהאל רצה שאשא עדות, חתמתי על שלוש ההצהרות על מנת להגן על עצמי, ובכך בגדתי בו. ביצעתי מעשה בגידה כה גדול, ובאמת הייתי ראויה לקללה! באותו רגע, הבנתי סוף סוף שבשנות אמונתי לא זכיתי כלל באמת ובחיים. הייתי רק מוץ חסר חיים, אז איך יכולתי לא ליפול? כשהבנתי את הדברים האלה, רציתי לשאוף קדימה ולהפסיק להיות שלילית כל כך, ולעתים קרובות התפללתי לאל כדי להכות על חטא. יהיה הקץ שלי אשר יהיה, הייתי מוכנה לבצע את חובתי כיציר בריאה, ולשאוף לחתור אל האמת.

בפברואר 2018, לקחתי על עצמי חובות מבוססות טקסט. הרגשתי אסירת תודה מאוד, ורציתי לבצע את חובתי כראוי ולכפר על עבירתי הקודמת. כאשר ביצעתי את חובותיי, בכל פעם שנזכרתי בבגידה שביצעתי, לבי כאב, והרגשתי כאילו ננעץ בלבי קוץ, שהסב לי כאב ואשמה גדולים. לפעמים, הייתי שואלת את עצמי, "כשחתמתי על שלוש ההצהרות, חשבתי שאני משתמשת בחוכמה כדי להתמודד עם המשטרה, אבל איך האל רואה את זה?" חשבתי על דברי האדון ישוע: "וְכָל הַמְכַחֵשׁ בִּי לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם גַּם אֲנִי אֲכַחֵשׁ בּוֹ לִפְנֵי אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי י' 33). מאז שחתמתי על שלוש ההצהרות, הכחשתי את האל ובגדתי בו בפני השטן, האל לא הכיר בי כמאמינה, משום שה"חוכמה" שלי הייתה כעין וכאפס לעומת האמת; בסך הכול רימיתי את עצמי ואחרים. חוכמה היא דבר חיובי שמקורו באל, והשימוש בה הוא נוהג שמגן על האינטרסים של בית האל. אבל אני השתמשתי ב"חוכמה" כדי להגן על עצמי; טבעה היה בגידה באל. האל מוקיע את מי שמתכחש לו ובוגד בו בפני בני האדם, והוא מתעב את בגידתם של אנשים כאלה. האל רוצה שאנשים ישאו לו עדות לפני השטן, שתמיד ירוממו את שמו, ולעולם לא יתכחשו לו. אבל ה"חוכמה" כביכול שלי הייתה רק תירוץ להציל את עורי ולחיות חיים מבישים. כשהבנתי את זה, שנאתי את עצמי עוד יותר, ובסתר לבי נדרתי שבמצבים דומים בעתיד, אעמוד איתן בעדותי, ולעולם לא אנסה שוב להציל את עורי.

מאוחר יותר, גם הרהרתי בלבי, "למה נכשלתי? איך יכלו כמה אחים ואחיות לסבול עינויים קשים ולעמוד איתן, אפילו עד מוות, מבלי לבגוד באל, בעוד שאני בגדתי בו? מה היה שורש כישלוני?" לאחר שהרהרתי בכך, הבנתי שהערכתי את חיי יתר על המידה. בגדתי באל משום שפחדתי מהמוות, ואיבדתי את עדותי. יום אחד, קראתי קטע מדברי האל, ולמדתי להבין כיצד להתמודד עם המוות. האל הכול יכול אומר: "איך מתו תלמידיו של ישוע אדוננו? מבין תלמידיו, היו כאלה שנסקלו באבנים, שנגררו מאחורי סוס, שנצלבו במהופך ושבותרו בידי חמישה סוסים – הומטו עליהם מיתות שונות ומשונות. מה הייתה הסיבה למותם? האם הם הוצאו להורג על פשעיהם על פי חוק? לא. הם הוקעו, הוכו, ננזפו, והומתו משום שהפיצו את בשורת האדון ואנשי העולם דחו אותם – כך הם הפכו לקדושים מעונים... למעשה, גופם הוא שמת ונפטר באופן זה; כך הם עזבו את עולם בני האנוש, אך אין זה אומר שגם קצם היה כזה. אין זה משנה כיצד הם מתו ועזבו את העולם, ואף לא איך זה קרה, לא כך הגדיר האל את הקץ הסופי של החיים האלה, של יצירי הבריאה האלה. עליך לראות זאת בבירור. ההפך הוא הנכון, אמצעים אלה בדיוק שימשו אותם להוקיע את העולם הזה ולשאת עדות למעשי האל. יצירי הבריאה האלה השתמשו בחייהם היקרים – הם השתמשו ברגעי החיים האחרונים שלהם על מנת לשאת עדות למעשי האל, ולכוחו האדיר של האל, וכדי להצהיר לפני השטן והעולם כולו שמעשי האל צודקים, שישוע אדוננו הוא האל, שהוא האדון, והאל בהתגלמותו כבשר ודם. הם מעולם לא התכחשו לשמו של ישוע אדוננו, גם לא ברגעי חייהם האחרונים. האם לא הייתה זו צורת שיפוט על העולם הזה? הם השתמשו בחייהם על מנת להצהיר לפני העולם, על מנת לאשר לבני האדם כי ישוע אדוננו הוא האדון, כי ישוע אדוננו הוא המשיח, כי הוא האל בהתגלמותו כבשר ודם, כי עבודת הגאולה שהוא ביצע באנושות כולה מאפשרת לאנושות להמשיך ולחיות – זוהי עובדה שלא משתנה לעולם. באיזו מידה ביצעו את חובתם אלה שהפכו קדושים מעונים על שהפיצו את בשורת ישוע אדוננו? האם עד קצה גבול יכולתם? איך בא לידי ביטוי קצה גבול היכולת הזה? (הם הקריבו את חייהם). נכון, הם שילמו את המחיר בחייהם. משפחה, עושר והדברים החומריים של החיים האלה הם כולם דברים חיצוניים; החיים הם הדבר היחיד שקשור לעצמיותו של אדם. חייו של כל אדם חי באשר הוא הם הדבר שעליו לשמור מכל משמר, הדבר היקר ביותר, וכפי שמסתבר, האנשים האלה היו מסוגלים להציע את הרכוש היקר להם מכל – החיים – כאישור וכעדות לאהבת האל כלפי האנושות. הם לא התכחשו לשם האל, ואף לא לעבודתו, עד ליום מותם, והם השתמשו ברגעי חייהם האחרונים על מנת לשאת עדות לקיומה של עובדה זו – האין זו עדות בצורתה הנעלה ביותר? זוהי הדרך הטובה ביותר לבצע את חובתו של אדם; זוהי משמעות הדבר, מילוי אחריותו של אדם. כשהשטן איים עליהם והטיל עליהם מורא, ובסופו של דבר אף אילץ אותם לשלם בחייהם, הם לא נטשו את האחריות שלהם. זוהי משמעות הדבר, אדם המבצע את חובתו עד קצה גבול יכולתו. למה כוונתי? האם אני מתכוון שתשתמשו באותה שיטה על מנת לשאת עדות לאל ולהפיץ את בשורתו? אינך צריך לעשות זאת בהכרח, אך עליך להבין שזוהי אחריותך, שאם האל צריך שתעשה זאת, עליך לקבל זאת כדבר שאתה מחויב אליו מוסרית" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הטפת הבשורה היא החובה שכל המאמינים מחויבים למלא). דברי האל נגעו ללבי. התלמידים שנהו אחר האדון ישוע מתו מות קדושים בדרכים שונות משום שהפיצו את בשורת האדון; מותם היה משפט על הדור הרע הזה, והם נשאו עדות לאל במחיר חייהם. זוהי ההשפלה הגדולה ביותר לשטן. הם מילאו את אחריותם, היו יצירי בריאה אמיתיים, והאל אישר אותם. גופם אמנם מת, אולם נשמותיהם חזרו לאל. אלה שרוצים להציל את עורם ופוחדים מהמוות, גם אם הם חיים, הם כמו גופות מהלכות חסרות חיים, ואחרי המוות, הם עדיין צריכים לסבול עונש נצחי. כפי שאמר האדון ישוע: "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, אֲבָל הַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָאֶנָּה" (מתי ט"ז 25). בכל פעם שנזכרתי כיצד בגדתי באל כדי להגן על עצמי אל מול איום המוות, לבי כאב מאשמה, ונשמתי התייסרה מאוד. הכאב הזה היה גרוע בהרבה מסבל גופני. הבנתי גם שגורלו של אדם נתון בידי האל, ושהדרקון הגדול האדום כאש אינו יכול להחליט על חיי או מותי. אם יום אחד, הדרקון הגדול האדום כאש ירדוף אותי למוות, גם זה יהיה ברשות האל, דבר שהוא קבע מראש. עליי להתמסר לתזמורו ולסידוריו של האל. למות כדי לרצות את האל זה דבר משמעותי.

לילה אחד בדצמבר 2023, קיבלתי מכתב מהמנהיגים הבכירים, בו נכתב שהם עומדים לחקור את מי שחתם בעבר על שלוש ההצהרות. כשראיתי את המכתב, הייתי המומה, ונזכרתי כיצד חתמתי אני על שלוש ההצהרות. במיוחד לאחר שראיתי את דברי האל, שאמרו: "האם אלה שחותמים על 'שלוש ההצהרות' אינם אלה שהפעילו את הפצצה ופוצצו את עצמם לרסיסים?" (הדבר, כרך שביעי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (5)). הרגשתי שאני באמת אבודה, ושבא הקץ על חיי האמונה שלי. הרגשתי שאפסה תקוותי. ידעתי שנועדתי לגיהינום ולעונש משום שחתמתי על שלוש ההצהרות ובגדתי באל. הרגשתי שאין זה משנה כיצד יטפל בי בית האל, תהיה לכך הצדקה, ושאפילו מוות יהיה גמול ראוי עבורי. באותו לילה, לא היה לי מרץ לטפל בבעיות בעבודתי. לא היה לי כוח כלל, ולא דיברתי מילה כל הלילה. במהלך הימים הבאים, לא יכולתי לאכול או לישון, ובכל פעם שחשבתי על העבירה שביצעתי, הרגשתי שאין לי קץ או יעד טובים. הרגשתי מדוכדכת, ולא התחשק לי לעשות דבר. רק חיכיתי שהכנסייה תודיע לי שהרחיקו אותי. בכאבי ובייאושי, התפללתי לאל, וביקשתי ממנו שיעניק לי נאורות וינחה אותי על מנת שאבין את כוונתו.

למחרת, ראיתי בסרטון עדויות חווייתיות ציטוט של קטע מדברי האל: האל הכול יכול אומר: "מרבית האנשים ביצעו עבירות והכתימו את עצמם בדרכים מסוימות. לדוגמה, יש אנשים שהתנגדו לאלוהים והשמיעו דברי לעז; יש אנשים שדחו את התפקיד שהאל הטיל עליהם ולא ביצעו את חובתם, ואלוהים דחה אותם; יש אנשים שבגדו באל כשעמדו מול פיתויים; יש שבגדו באלוהים על ידי חתימה על 'שלושת המכתבים' בעת שהיו במעצר; יש שגנבו מנחות; יש שבזבזו מנחות; יש שהפריעו לעיתים קרובות לחיי הכנסייה וגרמו נזק לעמו הנבחר של אלוהים; יש שהקימו קליקות, נהגו עם זולתם בגסות וחוללו טלטלה בכנסייה; יש שהפיצו לעיתים קרובות תפיסות ומוות ופגעו באחים ובאחיות; ויש שעסקו ביחסי מין אסורים ובהתנהגות מופקרת והייתה להם השפעה נוראה. די אם נאמר כי אין מי שלא ביצע עבירות והוכתם. עם זאת, יש אנשים המסוגלים לקבל את האמת ולהכות על חטא, ויש שאינם מסוגלים ושיעדיפו למות לפני שיכו על חטא. לכן יש להתייחס לאנשים בהתאם למהות טבעם ולהתנהגותם העקבית. אלה שמסוגלים להכות על חטא הם אלה שבאמת מאמינים באלוהים; אבל לגבי אלה שאין בהם ולו שמץ של חרטה – מי שצריך להיות מפונה ומגורש, יפונה ויגורש. יש רשעים, יש בורים, יש טיפשים ויש בעלי טבע בהמי. כולם שונים זה מזה. יש רשעים שנכנסו בהם רוחות רעות, ויש המשרתים את השטן. יש שהם זדוניים במיוחד מטבעם, ויש שהם ערמומיים במיוחד. יש אנשים שהם תאבי בצע במיוחד, ויש הנהנים מחיי הפקרות מינית. התנהגותו של כל אדם היא שונה, על כן יש לבחון כל אחד בחינה מקיפה על פי טבעו והתנהגותו העקבית... האופן שבו האל מטפל בכל אדם קשור לנסיבות ולרקע של אותו אדם באותה עת, וכן למעשיו ולהתנהגותו של אותו אדם ולמהותם הטבעית. אלוהים לעולם לא יעולל עוול לאף אחד. זהו היבט אחד של צדקתו של האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). כשהרהרתי בדברי האל, התרגשתי עמוקות. בית האל מטפל באנשים על פי עקרונות, ובצביון האל יש גם מלכותיות וגם זעם, גם חסד וגם רחמים. חתמתי על שלוש ההצהרות וביצעתי את חטא ניאוץ האל, שהוא בלתי נסלח בחיים האלה ובעולם הבא. לאחר שבגדתי באל, הייתה אפלה בלבי, והתייסרתי מכאבים, חייתי כמו גופה מהלכת. הייתה זו צדקת האל. אבל האל לא נטש אותי; דרך דבריו, הוא העניק לי נאורות והנחיה, ואפשר לי להיחלץ משליליות ומחוסר הבנה. הרגשתי שבצביונו הצודק של האל קיימים גם רחמיו וישועתו. האל קובע את קצם של אנשים על סמך הרקע למעשיהם, מהות טבעם והתנהגותם העקבית, וכן על סמך השאלה אם הם הכו על חטא באמת ובתמים, או לא. בדיעבד, כשאני נזכרת ברגע שבו תפסו ועינו אותי, בגדתי באל ברגע של חולשה גופנית, כשנשקפה סכנה לחיי, ולאחר מכן התמלאתי חרטה ואשמה. הכנסייה ראתה שבמידת מה, אני מבינה את עצמי ומכה על חטא, ונתנה לי את ההזדמנות לבצע את חובתי. מאז, לא חדלתי לעשות כמיטב יכולתי על מנת למלא את חובתי. לעומת זאת, מבין אלה שחתמו על שלוש ההצהרות, אלה שהורחקו תמיד ביצעו את חובותיהם בצורה גרועה, ולאחר שבגדו באל, הם לא הכו על חטא באמת ובתמים ולא ביצעו את חובותיהם כראוי. אנשים מעין אלה האל חושף ומסלק. האל אמר שמי שחותם על שלוש ההצהרות מתפוצץ לרסיסים, ומבצע חטא שדנו מוות. אבל האל מתייחס לאנשים על סמך מהות טבעם והכאתם על חטא. לאחר שחתמתי על שלוש ההצהרות, לבי נמלא חרטה עמוקה ותוכחה עצמית. האל השתמש בדבריו כדי לשפוט ולייסר אותי, ואפשר לי להבין את הטבע וההשלכות של החתימה על שלוש ההצהרות, לדעת שצביונו הצודק של האל אינו סובל פגיעה, לפתח לב ירא-אל, ולהכות על חטא באמת ובתמים. זה אפשר לי לחוות כליל את מה שאמר האל ב"רחמי אלוהים וסובלנותו אינם נדירים – חרטת אמת מצד האדם נדירה היא" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ב').

לאחר מכן קראתי קטע נוסף מדברי האל. האל הכול יכול אומר: "אנשים מאמינים באל כדי לזכות בברכות, כדי לזכות בתמורה, כדי לזכות בעטרת. האם אין הדבר קיים בליבו של כל אדם? עובדה היא שאכן כן. על אף שאנשים אינם מדברים על כך לעתים קרובות, והם אפילו מסווים את המניע ואת הרצון להשיג ברכות, הרצון והמניע הללו עמוק בליבם של אנשים תמיד היה בלתי ניתן לערעור. בלי קשר לכמה תאוריה רוחנית אנשים מבינים, איזה ניסיון או ידע יש להם, איזו חובה הם יכולים לבצע, כמה הם סובלים, או איזה מחיר הם משלמים, הם לעולם לא מוותרים על המוטיבציה לברכות המוסתרת עמוק בליבם, והם תמיד עמלים בדממה בשירותה. האם אין זה הדבר הטמון במקום העמוק ביותר בליבם של אנשים? בלי המוטיבציה הזאת לזכות בברכות, איך הייתם מרגישים? עם איזו גישה הייתם מבצעים את חובתכם והולכים בעקבות האל? מה היה עולה בגורלם של אנשים אילו היו נפטרים מהמוטיבציה הזאת לקבל ברכות, החבויה בליבם? יתכן שאנשים רבים היו נעשים שליליים, בעוד שאחדים היו מאבדים את המוטיבציה שלהם בחובותיהם. הם היו מאבדים עניין באמונה שלהם באל, כאילו שנפשם נעלמה כלא הייתה. הם היו נראים כאילו ליבם נחטף מהם. לכן אני אומר שהמוטיבציה לברכות היא דבר שחבוי עמוק בליבם של אנשים. אולי, בשעה שהם מבצעים את חובתם או חיים את חיי הכנסייה, הם מרגישים שהם מסוגלים לוותר על המשפחות שלהם ולהשקיע מעצמם בשמחה למען האל, ושכעת יש להם ידע על המוטיבציה שלהם לקבל ברכות, ושהם הניחו בצד את המוטיבציה הזאת, וכבר לא נשלטים או מוגבלים על ידה. ואז הם חושבים שכבר אין להם את המוטיבציה לקבל ברכות, אך האל מאמין שאין הדברים כך. אנשים רואים עניינים רק באורח שטחי. ללא ניסיונות, יש להם תחושה טובה ביחס לעצמם. כל עוד הם לא עוזבים את הכנסייה או מכחישים את שמו של האל, והם מתמידים בהשקעה מעצמם למען האל, הם מאמינים שהם השתנו. הם מרגישים שהם כבר לא מונעים על ידי התלהבות אישית או דחפים רגעיים בביצוע חובתם. במקום זאת, הם מאמינים שהם מסוגלים לחתור אל האמת ושהם יכולים לחפש את האמת וליישם אותה בפועל, כל העת, בעודם מבצעים את חובתם, כך שהצביונות המושחתים שלהם יטוהרו והם ישיגו מידה של שינוי אמיתי. אלא שכשקורים דברים הקשורים באופן ישיר ליעד ולסוף של אנשים, כיצד הם מתנהגים? האמת מתגלה בשלמותה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). האל חשף את מצבי המדויק. במהלך השנים, חשבתי שלמדתי להפסיק לחתור אל ברכות, אבל התשוקה לברכות הייתה חבויה עמוק בלבי, ואלמלא העובדות היו נחשפות, עדיין הייתי חושבת שהשתניתי מבחינה זו. במהלך השנים הללו, בזכות רחמי האל, ביצעתי את חובותיי בכנסייה, לכן עדיין נאחזתי בתקוות שווא, וחשבתי שאולי האל סלח לי. סבלתי ושילמתי מחיר בחובותיי, סבלתי מחלה כדי להתמיד בחובותיי, ולכן חשבתי שאני נאמנה לאל. אבל כשנוכחתי שקצו של מי שחותם על שלוש ההצהרות הוא גיהינום, הייתי משותקת, וכשנוכחתי שתקוותיי לברכות התנפצו לחלוטין, איבדתי כל חשק לבצע את חובותיי, ואפילו לא רציתי לטפל בעבודת הכנסייה. כשניצבתי אל מול העובדות, הבנתי שאני עדיין מנסה לעשות עסקאות עם האל, ושסבלתי במסגרת חובתי רק למען ברכות. ראיתי כמה עמוק הייתה מושרשת כוונתי לזכות בברכות. הודיתי לאל על התגלותו, שגרמה לי להכיר את עצמי וגם עוררה את נחישותי לחתור אל האמת. לאחר מכן, החלטתי להפקיד את עצמי בידי האל, וידעתי שלא משנה איך יתייחס אליי האל, היה עליי להתמסר ולמלא את החובות שהיה עליי למלא. התפללתי לאל, "אלוהים, לאור העבירות שביצעתי, הייתי צריכה להיות מטוהרת מזמן. לאורך השנים, נהניתי רבות מההשקיה ומהאספקה של דבריך בחינם, והשגתי לא מעט. גם אם תגרש אותי עכשיו, עדיין אודה לך. אלוהים! אני רוצה לנהות אחריך לנצח, ולא ארצה עוד שום ברכות." חשבתי על דברי האל: "אינני מבקש לזכות בחסדים; כל מבוקשי הוא שאוכל ללכת בדרך שבה אני אמור ללכת ברצון האלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הדרך... (6)). כשהרהרתי בדברי האל, דמעותיי זלגו מעצמן. לבי התמלא הכרת תודה כלפי האל, ורוחי הרגישה משוחררת כפי שלא הרגישה מעולם.

יום אחד, קיבלתי מכתב מהמנהיגים הבכירים. בהתחשב ברקע שהוביל לחתימתי על שלוש ההצהרות, ובאופן העקבי בו ביצעתי את חובותיי במסגרת אמונתי, הם נתנו לי הזדמנות להכות על חטא, והורו לי לבצע את חובותיי בראש שקט. כשקיבלתי את המכתב, התרגשתי עמוקות. הרגשתי שצביונו הצודק של האל כלפי אנשים הוא משפט וישועה, והכול כדי שאוכל ללכת בנתיב הנכון של חתירה אל האמת. באותו רגע, אי-הבנותיי לגבי האל נפתרו. בה בעת, גם שנאתי את ערמומיותי שלי ואת חוסר הבנתי את כוונותיו הקפדניות של האל, והבנתי עוד יותר כמה מדם לבו הוא השקיע בי. קראתי את דברי האל: "היום האל שופט אתכם, מייסר אתכם ומגנה אתכם, אך אתה חייב לדעת שמטרת הגינוי שלך היא שתכיר את עצמך. האל מגנה, מקלל, שופט ומייסר כדי שתוכל להכיר את עצמך, כדי שצביונך ישתנה, ויתרה מכך, כדי שתכיר את ערכך, ותראה שכל מעשי האל צודקים ותואמים לצביונו ולדרישות עבודתו, שהוא פועל בהתאם לתוכניתו לישועת האדם, ושהוא האל הצודק שאוהב, מושיע, שופט ומייסר את האדם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עליכם להניח בצד את הטבות המעמד ולהבין את כוונת האל להושיע את האדם). קראתי את הקטע הזה מדברי האל פעמים רבות בעבר, אבל מעולם לא הבנתי אותו באמת. עכשיו, לאחר החוויה הזו, הבנתי שבמעשי האל אין שום שנאה כלפי אנשים. אין זה משנה איך פועל האל, גם אם הדבר כרוך בהוקעה או בקללה, הוא עושה זאת על מנת לטהר אנשים, לשחרר אותם מהמגבלות ומהכבלים של צביונות מושחתים, ולהושיעם מכוחו של השטן. חשיפת צביונו הצודק של האל בפני אנשים היא הישועה הגדולה ביותר עבורם. אני מוכנה לחתור אל האמת ולשאוף לעמוד בדרישות האל. יהיה אשר יהיה קצי, גם אם אוכל רק לעמול עבור הבורא, אני מוכנה ומרוצה. תודה לאל!