פסוקים מכתבי הקודש, להתייחסות:

"הֵן הָאֱלֹהִים לֹא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ אֶל הָעוֹלָם לִשְׁפֺּט אֶת הָעוֹלָם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל־יָדָיו" (יוחנן ג' 17).

דברי אלוהים רלוונטיים:

ישוע מייצג את כלל העבודה של עידן החסד – הוא התגלם כבשר ודם ונצלב, והוא גם חנך את עידן החסד. הוא נצלב כדי להשלים את העבודה הגואלת, כדי לסיים את עידן החוק ולהתחיל את עידן החסד, ולפיכך הוא מכונה "המפקד העליון", "קורבן החטאת", "הגואל". לפיכך, תוכן עבודתו של ישוע היה שונה מתוכן עבודתו של יהוה, על אף שעבודתם הייתה זהה באופן עקרוני. יהוה החל את עידן החוק וכונן את הבסיס, כלומר את נקודת המקור של עבודתו בעולם, ומסר את חוקיו ודברותיו. אלה היו שניים מהישגיו, שמייצגים את עידן החוק. עבודתו של ישוע בעידן החסד לא הייתה למסור חוקים, אלא לממש אותם, וכך הוא נתן את האות לעידן החסד וסיים את עידן החוק שנמשך אלפיים שנה. הוא היה החלוץ שבא כדי לפתוח את עידן החסד, אך הגאולה נותרה מוקד עבודתו. על כן, הישגיו היו כפולים: פתיחתו של עידן חדש והשלמת עבודת הגאולה באמצעות צליבתו. לאחר מכן הוא עזב. ומכאן ואילך, הסתיים עידן החוק והחל עידן החסד.

עבודתו של ישוע הושלמה בהתאם לצורכי האדם באותו עידן. משימתו הייתה לגאול את האנושות, לסלוח לה על חטאיה, ולכן טבעו היה כל כולו ענווה, סבלנות, אהבה, אדיקות, צניעות, רחמים ורוחב לב. הוא בירך את האנושות ברוחב לב והעניק לה חסד בשפע, והוא העניק לבני האדם את כל הדברים שהם יכולים ליהנות מהם להנאתם: שלווה ואושר, סבלנותו של ישוע ואהבתו, רחמיו ורוחב לבו. באותם ימים, כל מה שידע האדם היה שפע של דברים מהנים: לבו היה שלו ובטוח, רוחו זכתה לעידוד ונחמה, והוא שאב את כוחותיו מישוע המושיע. עצם היכולת להשיג את הדברים האלה הייתה תוצאה של העידן שבו הוא חי. בעידן החסד, האדם כבר הושחת ביד השטן, ולכן, כדי להשיג את התוצאה הרצויה, עבודת הגאולה של כלל האנושות הצריכה מידה רבה של חסד, סבלנות ואיפוק אינסופיים, ואף יותר מכך, קורבן שיכול היה לכפר על חטאי האנושות, על מנת להשיג את השפעתו. בעידן החסד האנושות רק נחשפה לקורבן שלי לכפרה על חטאי האנושות – ישוע. כל מה שבני האדם ידעו היה שאלוהים יודע להיות רחום וחנון, וכל מה שהם ראו היו רחמיו של ישוע ורוחב לבו. הסיבה היחידה לכך הייתה שהם נולדו בעידן החסד. לכן, בטרם הם יכלו להיגאל, היה עליהם ליהנות מסוגי החסד הרבים שהעניק להם ישוע – זה היה הדבר היחיד שהיטיב עמם. כך, דרך התענגותם על החסד, הם יכלו לקבל מחילה על חטאיהם ויכלו גם להיגאל דרך איפוקו ורחמיו של ישוע. רק הודות לאיפוקו ולסבלנותו של ישוע, הם זכו בזכות לקבל מחילה וליהנות משפע החסד שישוע העניק להם – ממש כפי שאמר ישוע, "לא באתי לגאול את הצדיקים, כי אם את החוטאים, מה שיאפשר לחוטאים לקבל מחילה על חטאיהם". אילו היה ישוע מתגלם כבשר ודם וטבעו היה משפט, קללה וחוסר סובלנות לחטאי האדם, הרי שלאדם לא הייתה ניתנת אפשרות להיגאל והיה נגזר עליו להישאר חוטא לנצח. אם כך היה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה מצליחה להתקדם מעבר לעידן החוק, ועידן החוק היה מתארך לששת אלפי שנים. חטאי האדם היו רק מתרבים והופכים לחמורים יותר, ובריאת האדם הייתה כל כולה לחינם. בני האדם היו יכולים לשרת את יהוה על פי החוק, אולם חטאיהם היו חמורים יותר מחטאי בני האנוש הראשונים. ככל שהרבה ישוע לאהוב את האנושות, למחול לבני האנוש על חטאיהם ולהעניק להם שפע רחמים ורוחב לב, כך גדלה יכולתו של האדם להיגאל ולהיקרא "הטלאים האובדים" שהחזיר ישוע במחיר כבד. השטן לא יכול היה להפריע לעבודה זו כיוון שישוע נהג במאמיניו כפי שאם אוהבת נוהגת בפעוט שבחיקה. הוא לא כעס עליהם או תיעב אותם, אלא היה מלא ברחמים. הוא מעולם לא נהג בהם בזעם אלא בסבלנות והעלים עין מטיפשותם ומבורותם, ומחל להם לא "עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע." כך לבו חולל שינוי בלבם של אחרים ובני האדם זכו למחילה על חטאיהם דרך איפוקו.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

אף על פי שישוע בהתגלמותו היה חסר רגשות, הוא ניחם תמיד את תלמידיו, דאג להם, סייע להם ותמך בהם. חרף העבודה שביצע והסבל שבו עמד, הוא מעולם לא הפנה אל בני האדם דרישות מוגזמות ותמיד נהג בסבלנות ואיפוק כלפי חטאיהם, עד כדי כך שבעידן החסד נקרא בחיבה "המושיע האהוב ישוע." עבור בני האדם של אותו עידן – עבור כל בני האדם – ישוע היה סמל של רחמים ואהבה. הוא מעולם לא זכר את עבירותיהם של בני האדם ולא הניח לעבירות האלה להשפיע על יחסו אליהם. כיוון שזה היה עידן שונה, הוא העניק לבני האדם לעתים קרובות מזון ומשקה בשפע, כדי שיאכלו לשובע. הוא התייחס אל כל חסידיו בחסד, ריפא את החולים, גירש שדים, החיה את המתים. כדי שבני האדם יאמינו בו ויראו שכל מעשיו נעשו מתוך רצינות וכנות, הוא אף החיה גווייה מרקיבה והוכיח שבידיו גם המתים יכולים לחזור לחיים. כך הוא סבל בשקט וביצע את עבודתו הגואלת בקרבם. גם לפני שהוא נצלב, ישוע כבר קיבל על עצמו את חטאי האנושות והפך לקורבן החטאת של בני האדם. עוד טרם צליבתו, הוא פתח את הדרך שהובילה אל הצלב כדי לגאול את בני האדם. בסופו של דבר הוא נצלב, הקריב את עצמו למען הצלב והרעיף את רחמיו, רוחב לבו וקדושתו על האנושות. עבור האנושות, הוא תמיד היה סובלני ומעולם לא חיפש נקמה, אלא מחל לבני האדם על כל חטאיהם, עודד אותם להכות על חטא, לימד אותם מה הם סבלנות, איפוק ואהבה, עודד אותם ללכת בעקבותיו ולהקריב עצמם למען הצלב. אהבתו לאחים ולאחיות עלתה על אהבתו למרים. העיקרון שבבסיס עבודתו היה ריפוי בני האדם וגירוש שדים – והכל מכוח גאולתו. בכל מקום שאליו פנה הוא נהג בכל חסידיו בחסד. הוא הפך את העניים לעשירים, גרם לפסחים ללכת, לעיוורים לראות ולחירשים לשמוע. הוא אף הזמין את השפלים ביותר והמופקרים מכל, את החוטאים, לסעוד עמו, ולא דחה אותם אלא נהג תמיד בסבלנות, ואף אמר, "אם יש לאיש מאה כבשים ואבד אחד מהם, האם לא יעזוב את התשעים ותשעה על ההרים וילך לחפש את האובד? אמן אני אומר לכם, כאשר ימצא אותו, הוא ישמח עליו יותר מאשר על התשעים ותשעה שלא אבדו." הוא אהב את מאמיניו כפי שכבשה אוהבת את טלאיה. אף על פי שהיו טיפשים ובורים, והיו חוטאים בעיניו, וכן בני האדם הצנועים ביותר בחברה, הוא התייחס לחוטאים האלה – שעוררו בוז בקרב אחרים – כאל בבת עינו. כיוון שכך, הוא מסר את חייו למענם, כטלה המועלה לקורבן על המזבח. הוא הילך ביניהם כמשרתם, הניח להם להשתמש בו ולטבוח אותו, ומסר עצמו לידיהם ללא תנאי. בעיני חסידיו הוא היה ישוע המושיע האהוב, אולם כלפי הפרושים שהטיפו לעם מעמדת התנשאות, הוא לא הפגין רחמים ולא אהבה, אלא תיעוב וטינה. הוא לא הרבה לעבוד בקרב הפרושים ורק מעת לעת הטיף להם ונזף בהם. הוא לא פעל בקרבם כדי לגאול אותם ולא עשה אותות ומופתים ביניהם. הוא העניק את כל רחמיו ורוחב לבו לחסידיו וסבל למען החוטאים עד הסוף, כשמסמרו אותו לצלב, וספג כל השפלה אפשרית עד לגאולה מלאה של בני האדם. זה היה סך כל עבודתו.

ללא הגאולה של ישוע, בני האדם היו ממשיכים לחיות לעד בחטא והיו הופכים לילדי החטא ולצאצאיהם של שדים. אם כך היה, השטן היה מגיע לשכון על פני האדמה, ופני האדמה כולם היו הופכים למשכנו. אולם העבודה הגואלת הצריכה הפגנת רחמים ואהבה כלפי בני האדם – רק דרכה היו בני האדם זוכים במחילה והיו מקבלים את הזכות להיעשות שלמים וליפול בנחלתו של אלוהים. ללא שלב העבודה הזה, תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים לא הייתה יכולה להתקדם. אלמלא נצלב ישוע – אילו רק ריפא את בני האדם וגירש את השדים שאחזו בהם – הרי שבני האדם לא היו זוכים למחילה שלמה בגין חטאיהם. בשלוש השנים וחצי של עבודתו של ישוע על פני האדמה, הוא השלים רק מחצית מעבודת הגאולה. אז, כשמוסמר אל הצלב והפך דמות של בשר ודם השרוי בחטא על ידי כך שנמסר לידי השטן, עלה בידו להשלים את עבודת הצליבה ולשלוט בגורלם של בני האדם. רק לאחר שהוא נמסר לידיו של השטן, הוא גאל את האנושות. במשך שלושים ושלוש שנים וחצי הוא סבל בעולם, היה מושא ללעג ולקלס, הוכפש, ננטש ואף נותר ללא מקום שבו הוא יכול היה להניח את ראשו ולנוח. לאחר מכן, הוא נצלב, וכל הווייתו – גוף קדוש ותמים – מוסמרה אל הצלב. הוא סבל כאבים שונים ומשונים. אלה שהיו בעמדת כוח לעגו לו והלקו אותו, והחיילים אף ירקו בפניו. ובכל זאת הוא נותר דומם וסבל עד הסוף. הוא קיבל על עצמו בכניעה את רגע המוות, שבו הוא גאל את האנושות כולה. רק אז הותר לו לנוח. עבודתו של ישוע מייצגת אך ורק את עידן החסד. היא לא מייצגת את עידן החוק ולא מהווה תחליף לעבודה המתבצעת באחרית הימים. זו מהות עבודתו של ישוע בעידן החסד, העידן השני שהאנושות עברה – עידן הגאולה.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הסיפור האמיתי בנוגע לעבודה בעידן הגאולה

"ישוע" הוא עמנואל, ומשמעו קורבן החטאת המלא באהבה ובחמלה, אשר מושיע את האדם. הוא עשה את העבודה של עידן החסד, הוא מייצג את עידן החסד, והוא יכול לייצג רק חלק אחד מתוכנית הניהול. ...רק ישוע הוא גואל האנושות. הוא קורבן החטאת שגאל את האנושות מחטא. כלומר שמו של ישוע בא מעידן החסד, והתקיים משום עבודת הגאולה בעידן החסד. שמו של ישוע התקיים כדי לאפשר לבני האדם בעידן החסד להיוולד מחדש ולזכות בישועה, וזהו שם מיוחד לגאולת האנושות כולה. על כן, שמו של ישוע מייצג את עבודת הגאולה ומסמל את עידן החסד. ..."ישוע" מייצג את עידן החסד, והוא שמו של אלוהי כל בני האדם שזכו לגאולה במהלך עידן החסד.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, המושיע כבר חזר על "ענן לבן"

עבודתו של ישוע בזמנו הייתה גאולת האנושות כולה. חטאיהם של כל מאמיניו נסלחו. כל עוד בני האדם האמינו בו, הוא היה גואל אותם; אם בני האדם האמינו בו, הם כבר לא היו חוטאים – הם שוחררו מחטאיהם. זו הייתה משמעותה של ישועה ושל הצדקה על ידי אמונה. אולם בקרב המאמינים נותר חלק מרדני שהתנגד לאלוהים, ושעדיין היה צריך להסיר באיטיות. משמעותה של ישועה לא הייתה שהאדם נפל לחלוטין בנחלתו של ישוע, אלא שהאדם לא היה שייך עוד לחטא, שנמחל לו על חטאיו: אם הם האמינו, בני האדם לא היו שייכים עוד לחטא.

– הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חזון עבודתו של אלוהים (2)