מהי המשמעות לכך שהאל בהתגלמותו כבשר ודם הוא רגיל ונורמלי? האם הם רק דברים שקיימים כדי שהוא יוכל לבצע עבודה? האם זה כדי להוכיח שהוא המשיח? ישנם אנשים שאומרים, "האל בהתגלמותו בוודאי חייב להיות מבשר רגיל ונורמלי". האם זוהי המשמעות היחידה שיש לכך? האם בכך שאומרים "אם הוא המשיח, הוא חייב להיות מבשר רגיל ונורמלי?" לא מגבילים את האל? מה הכוונה ב"חייב"? ישנם אנשים שאומרים, "זה כדי להביע את דברי האל, כדי שהאדם יוכל לבוא איתו במגע בקלות". האם זוהי המטרה היחידה? בהסתכלות על כך במונחים של תמצית המשיח, תמצית המשיח היא האל עצמו, באופן מלא ומוחלט. כל דבר שהאל עושה הוא בעל משמעות. גוף בשר שנקבע במיוחד, בעל מראה שנקבע במיוחד, משפחה שנקבעה במיוחד, סביבת חיים שנקבעה במיוחד – כל הדברים האלה שהאל עושה הם כולם בעלי משמעות. ישנם כאלה ששואלים: "מדוע אינני יכול לראות את המשמעות הגדולה לכך שהאל לובש בשר רגיל ונורמלי? האם בשרו איננו קליפה חיצונית בלבד? האם לאחר שהאל יסיים את עבודתו, הקליפה החיצונית הזו לא תהפוך להיות חסרת תועלת"? בדמיונם של אנשים ובמודעות שלהם, הם חושבים שלקליפה החיצונית של הבשר הרגיל והנורמלי הזה אין שימוש רב, שהיא איננה משרתת שום מטרה גדולה בעבודתו של האל או בתוכנית הניהול שלו, ושהיא קיימת רק כדי להשלים את השלב הזה של העבודה. אנשים מאמינים שהיא קיימת כדי שהם יוכלו לבוא איתו במגע בקלות ולשמוע את דבריו, כדי שהם יוכלו לראות ולהרגיש אותו, ושאין לה שימושים אחרים. כך אנשים הבינו בעבר את המשמעות של ההתגלמות כבשר ודם. אך למעשה, במהלך עבודת הבשר הרגיל והנורמלי ובזמן ההתגלמות, בנוסף לכך שהוא נושא בעבודתו שלו, הוא לוקח על עצמו גם עבודה שאיש עדיין לא חשב עליה. איזו מין עבודה זו? בנוסף לכך שהוא מבצע את עבודתו של האל עצמו, הוא גם בא כדי לחוות את סבלו של האדם. בעבר, אנשים לא היו מודעים לכך.

בעבר, אנשים מעולם לא הבינו מדוע האל בהתגלמותו כבשר ודם תמיד סובל ממחלות, או למה נועד הסבל הזה. אנשים מסוימים אמרו, "האל הוא צנוע ונסתר, האל חווה את הסבל הזה כדי להושיע את האדם, האל אוהב את האדם"! זהו ההסבר המבולבל שלהם. האם זה לגמרי הכרחי שהוא יסבול את הדברים האלה על מנת להציל את האנושות? אם האל בהתגלמותו לא היה חווה את הסבל הזה, האם האל עצמו היה יכול להשיג זאת? הוא היה יכול. ישנם אנשים שאומרים, "בעידן החסד כל שעלינו לעשות הוא להתפלל לאל, ואז יהיה אפשר לרפא כל מחלה ברגע שהיא מופיעה. מעולם לא השתמשנו בתרופות, ומספר אנשים התפללו ואפילו נרפאו מסרטן. אזי מדוע מחלות תמיד מייסרות את האל בהתגלמותו? מדוע הוא לעולם איננו בקו הבריאות? מדוע האל בהתגלמותו לא השיג חסד רב כמו האדם?" זו תמיד הייתה תעלומה עבור האנושות. זהו פצע בליבו של האדם, ואולם אנשים אינם מתייחסים לעניין הזה ברצינות רבה. במקום זאת, הם מציעים הסברים מבולבלים, ואומרים שהאל אוהב את האדם, שהאל סובל עבור האנושות. אפילו כעת, אנשים עדיין אינם מבינים את זה נכונה. זו אחריות של האל בהתגלמותו לחוות את סבלו של העולם. איזו מטרה משרתת חווית סבלו של העולם? זהו עניין נוסף. האל בא לחוות את סבלו של העולם, וזה דבר שהרוח לחלוטין אינה יכולה להשיג. רק האל בהתגלמותו, שהוא בשר רגיל, נורמלי ושלם, שנהיה אנושי לגמרי, יכול לחוות באופן מלא את סבלו של העולם. אם הרוח הייתה עושה את העבודה הזו, אז היא לחלוטין לא הייתה מסוגלת לחוות כל סבל שהוא. היא הייתה יכולה רק לראות ולהבין. האם לראות, להבין ולחוות הם דברים זהים? לא הם אינם זהים. בעבר, האל אמר, "אני מכיר את ריקנותו של העולם ואני יודע את הקשיים שקיימים בחייו של האדם. הסתובבתי בעולם וראיתי עליבות מוחלטת. ראיתי את הקשיים, האומללות והריקנות בחייו של האדם". אבל לגבי השאלה האם הוא חווה את זה, זהו עניין אחר לחלוטין. חשוב למשל על משפחה שמתקשה להתקיים. אתה רואה את זה ויש לך הבנה מסוימת, אך האם חווית בעצמך את מצבם? האם הרגשת את הקשיים שלהם, את הסבל שלהם וחשת את הרגשות האלו או חווית את החוויה הזו? לא, לא חווית זאת. זאת אומרת, לראות ולחוות הם שני דברים שונים. אפשר לומר שהדבר הזה, העבודה הזאת, בהכרח חייבת להיעשות על ידי האל בהתגלמותו. בעניינים כאלה, אין לרוח שום יכולת. זהו היבט נוסף של חשיבות ההתגלמות כבשר ודם: האל בא לחוות את סבלו של העולם ואת הסבל שהאדם חווה. איזה סבל הוא חווה? הוא חווה את הקשיים שקיימים בחיי האדם, אסונות משפחתיים, מרמה, נטישה ורדיפה של האדם, כמו גם מחלות של הגוף – כל אלה מסתכמים בסבלו של העולם. נגעי מחלות, התקפות של אנשים מסביב, אירועים ודברים, אסונות במשפחה, נטישה של אנשים, חילול הקודש, השמצות, התנגדות, מרד, עלבונות ואי הבנות, וכן הלאה – האל בהתגלמותו חווה את כל הדברים הללו כהתקפה. גם עבור אנשים שסובלים מכל הדברים הללו זוהי התקפה. בין אם הם אנשים דגולים, אנשים יוצאי דופן או אנשים רחבי אופקים, הסבל הזה, הדברים הללו, הם התקפה עבורם. האל חווה את רדיפת העולם, בלי מקום להניח את ראשו, בלי מקום לגור בו, ובלי איש סוד... כל הדברים הללו כואבים. ייתכן אמנם שהדברים האלה לא מגיעים לשיא הסבל, אך למרות זאת הוא חווה את כולם. אנשים מסוימים נהגו לתהות, "בעבודת האל בהתגלמותו, האם האל אינו יכול להסיר את המחלות הללו? כדי לאפשר לו לעשות את עבודתו בקלות, ולא לאפשר לאנשים למרוד בו או להתנגד לו – האם הוא אינו יכול לעשות את הדברים האלה? אם הוא יעניש אנשים, אז הם לא יעזו להתנגד לו. לאל ישנה הסמכות, לכן מדוע הוא מאפשר לעצמו לחלות? אם לאדם יש מחלה, עליו רק להתפלל והיא תרפא, לכן מדוע האל עצמו סובל חולי"? הוא עושה זאת כדי לחוות את סבלו של העולם. הוא אינו מסיר מהבשר שהוא לוקח כהתגלמות קשיים או נגעים של מחלות, ולא מסיר ממנו את סבלי הנטישות בידי האדם. הוא פשוט צומח באופן טבעי ועובד בתוך הסביבה הקשה הזו. כך הוא יכול לחוות את סבלו של העולם. לולא היה קיים דבר מהדברים האלה, הוא לא היה חווה את הסבל הזה. אם לא היו באות עליו מחלות, או אם הוא לא היה סובל מנגעים שפוגעים באנשים רגילים, האם סבלו לא היה קטן יותר? האם ניתן לארגן שהוא לעולם לא יסבול מכאב ראש או ירגיש עייפות לאחר ש השתמש יותר מדי במוחו, כאשר אנשים אחרים סובלים? כן, ניתן לארגן את זה; אך הפעם הדברים נעשים אחרת. בעידן שבו עבד ישוע, הוא היה מסוגל להתקיים ללא מזון או מים במשך 40 ימים ולילות ולא להרגיש רעב. אך בעידן הנוכחי, האל בהתגלמותו חש רעב אפילו אם הוא מחמיץ ארוחה אחת. ישנם אנשים שאומרים, "האם האל אינו כל יכול? לדעתי, הוא לא. הוא אפילו אינו יכול לעשות דבר קטן שכזה. אנו רואים מהאופן שבו הוא מדבר שהוא האל, לכן מדוע הוא אינו יכול להשיג את הדברים האלה"? זה לא שהאל אינו יכול להשיג את הדברים האלה, אלא שהוא אינו עושה אותם באופן הזה. האל לא התגלם במטרה לעשות את הדברים שאנשים חושבים שהוא יכול לעשות. הוא חווה את סבלו של העולם ויש חשיבות לכך שהוא עושה זאת.

האל בהתגלמותו חווה את סבלו של העולם כדי להכין את ייעודה העתידי של האנושות טוב יותר, להפוך אותו ליפה יותר, מושלם יותר. זהו ההיבט החשוב ביותר של ההתגלמות כבשר ודם, וזהו חלק אחד מעבודתה של ההתגלמות. יש כאן עניין נוסף. בכך שהוא מתגלם כבשר וחווה את הסבל הזה, האל מאוחר יותר יסיר את הסבל הזה מהאנושות. אך אם לא הייתה התגלמות ולא הייתה חוויה, האם ניתן היה להסיר את הסבל הזה? כן, עדיין ניתן היה להסיר אותו. בעידן החסד, כאשר ישוע נצלב, הוא היה איש צדיק שהפך לדמות של בשר חוטא והפך את עצמו לקורבן חטאת, ובכך הוא גאל את כל האנושות והושיע אותה מאחיזתו של השטן. זו הייתה המטרה והחשיבות של צליבתו של ישוע: הוא גאל את האנושות בדמו היקר כדי שחטאי האנושות יימחלו. כעת האל חווה סבל אנושי, כלומר הוא חווה הכול במקומו של האדם, ולאחר מכן האדם לעולם לא יצטרך לסבול זאת שוב. אינכם יכולים לשכוח את המילים הבאות: בכל שלב בעבודתו של האל הוא נמצא במלחמה עם השטן, וכל שלב בעבודתו קשור בדרך כלשהי למלחמה הזו עם השטן. בשלב של העבודה שבוצע במהלך עידן החסד, נמחלו כל חטאיה של האנושות – היא נגאלה על ידי הצליבה. אם העובדה הזאת לא הייתה מתרחשת, עובדת הצליבה, ואם במקום זאת המחילה על חטאי האדם הייתה נסמכת על מילים בלבד, אזי השטן לא היה משתכנע. הוא היה אומר: "לא סבלת כלל, ולא לקחת על עצמך את חטאי האדם. חטאי האנושות נמחלים במילה אחת? זה בלתי מתקבל על הדעת! האנושות נוצרה על ידך, כך שאם אינך לוקח על עצמך חטאים במקומה של האנושות, אינך יכול למחול על חטאיהם". כעת, בשלב הנוכחי של העבודה, יש להביא את כל האנשים שנושעו אל היעד היפה, להביאם לעידן הבא. האנושות כבר לא תסבול ולא תיפגע עוד ממחלות. אבל מהו הבסיס לכך האדם לא יסבול עוד נגע של מחלה? מהו הבסיס לכך שלא יהיה עוד סבל בעולם? סביר לומר שכיוון שלאנשים יש צביונות מושחתים והם מסוגלים להתנגד לאל, עליהם לעבור את הסבל הזה. כיצד ניתן לפתור את הבעיה הזו? לכן, האל בהתגלמותו עושה הפעם גם משהו משמעותי ביותר, וזה לקחת את מקומה של האנושות ולסבול את כל הכאב שלה. "החוויה" הזו של האל שהתגלם כבשר וחווה כאב אנושי נוגעת לכך שהוא סובל במקומה של האנושות. יש כאלה שאומרים: "עכשיו כשהאל סובל במקומה של האנושות, מדוע אנחנו עדיין סובלים?" אתה חווה כעת את עבודתו של האל. אתה עדיין לא הובאת לגמרי לידי שלמות, עדיין לא נכנסת לגמרי לעידן הבא, וצביונך עדיין מושחת. עבודתו של האל עדיין לא הגיעה לאפותיאוזה והיא עדיין נמשכת. לכן, אסור לאנשים להתלונן על סבלם; האל בהתגלמותו עדיין סובל, קל וחומר האדם. האם לכך שהאל חווה סבל אנושי אין חשיבות גדולה? האל בהתגלמותו אינו בא לבצע כמה חלקי עבודות ואז לעזוב. ההבנה של אנשים שטחית מדי – הם מאמינים שהאל בהתגלמותו בא לבצע את עבודתו של האל עצמו, שהבשר הזה בא רק כדי להביע את דבר האל ולעבוד למען האל. ישנם אנשים שאפילו חושבים שהבשר הזה הוא רק צורה חיצונית, אבל זוהי השקפה שגויה לגמרי, והיא חילול קודש גמור כלפי האל בהתגלמותו. משמעותה של עבודת הבשר היא, שהאל עצמו הגיע והוא התגלם כבשר ודם כדי לחוות סבל אנושי; המשמעות היא שהאל התגלם כאדם כדי לחוות סבל אנושי. האם אנשים צודקים בכך שהם מאמינים שצורתו החיצונית של בשרו של האל באה לחוות את הסבל הזה, ושרוחו בפנים אינה סובלת? רוח האל סובלת כפי שהבשר סובל. כאשר ישוע עמד להיצלב, הוא התפלל: "אָבִי, אִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר, הַעֲבֵר נָא מִמֶּנִּי אֶת הַכּוֹס הַזֺּאת, אַךְ לֹא כִּרְצוֹנִי אֲנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ אַתָּה" (מתי כ"ו 39). הוא חפץ בכך, כי כפי שבשרו סבל גם רוחו סבלה בתוך הבשר. אם אתה אומר שרק הקליפה החיצונית של הבשר סובלת, שהאל באלוהיותו כלל אינו סובל, שהוא אינו סובל שום ייסורים, אז אתה טועה. אם אתה מבין זאת כך, אזי זוהי הוכחה לכך שלא ראית את ההיבט של תמצית האל בהתגלמותו. מדוע אומרים שהאל התגשם כעת בתוך גוף של בשר? האל יכול לבוא וללכת כרצונו, אך הוא אינו עושה את זה. הוא הפך להיות אנושי כדי לעבור את הסבל הזה, סבל אמיתי ומוחשי, כדי שאנשים יוכלו לראות ולהרגיש אותו כאשר הוא מתרחש. הוא יכול להרגיש את הסבל שהוא עובר, הוא חווה אותו בעצמו. רוחו תמיד מרגישה כל חלק של הסבל או של הייסורים שבשרו מרגיש – בשרו ורוחו כאחד מרגישים ועוברים את הסבל. האם קל להבין זאת? זה לא קל. זה לא קל כיוון שהאדם יכול לראות את הבשר בלבד, והוא אינו יכול לראות שהרוח סובלת כפי שהבשר סובל. האם אתה מאמין שכאשר מישהו סובל גם נשמתו סובלת? מדוע אנשים אומרים שהם מרגישים תחושה כלשהי עמוק בליבם? כיוון שבשרו ורוחו של האדם הם אחד. רוחו ובשרו של כל אדם חד הם; הם סובלים באותה מידה וחשים שמחה באותה מידה. אין ולו אדם אחד שכאשר הוא סובל כאב אמיתי, הוא מרגיש אותו רק על בשרו בזמן שליבו שמח; וגם אין אדם שיאמר שבשרו אינו סובל כלל בזמן שליבו סובל. הדברים בלב שמעוררים רגשות או כאב, או דברים שניתן לחוות בלב – גם הבשר יכול להרגיש את הדברים האלה.

האל בהתגלמותו בא לבצע את עבודתו – לחוות את סבלו של העולם – כדי לקחת על עצמו את כל כאבו של האדם. לאחר שהוא עובר את הסבל הזה עד סופו, אין צורך לחזור על סוג העבודה הזה בשלב הבא של העבודה. במקום זאת, ניתן להביא את האנושות אל היעד היפה. כיוון שהוא סבל את הכאב הזה במקום האדם, הוא מוסמך להביא את האדם ליעד היפה – זוהי תוכניתו. ישנם אנשים מגוחכים שאומרים: "מדוע לא ראיתי את האל בהתגלמותו סובל את כל הסבל הזה? לא כל הסבל נחווה באופן מלא. יש לחוות כל מיני סוגים של סבל, ולכל הפחות עליו לסבול צליבה". כאב הצליבה נסבל בעבר ואין צורך לסבול אותו שוב. מעבר לכך, אסור לאנשים להגיד דברים כאלה. האם האל בהתגלמותו לא סבל הרבה במהלך השנים הללו? רק אנשים מגוחכים חושבים כך. בעיקרון, כל הסבל שפוגע באנושות עשוי לפקוד את האל בהתגלמותו בתחום הסבל שהוא יכול לסבול. לגבי סבל שהוא גדול מדי, עבור הסבל שרק אדם אחד מתוך אלף יכול לסבול, האל לא צריך לסבול אותו, כיוון שכל הסבל הזה כבר נחווה באופן מייצג. האל יכול לחוות סבל מסוג כזה, וזה מוכיח שהוא אינו שונה מאנשים רגילים, שאין הבדל בינו לבין אנשים, שאין הבחנה בינו לבין אנשים, ושהוא סובל בדיוק כפי שאנשים סובלים. כאשר אנשים סובלים גם האל סובל. מדי פעם, אנשים חולים וסובלים כאב, והאל חווה זאת באופן אישי – הוא טעם את כל הסבל הזה. הפעם, סבלו של האל בהתגלמותו אינו דומה לפעם הקודמת, כאשר הוא נאלץ לטעום את המוות על הצלב. זה איננו הכרחי כיוון שזה כבר נחווה. הפעם הזאת הוא רק חווה סבל אנושי ולוקח על עצמו את סבלו של האדם. בעבר, יהוה עבד כרוח, ומכך האדם היה יכול לזכות במספר דברים. עם זאת, את עבודתו של האל בהתגלמותו אנשים יכולים לראות ולהרגיש, דבר שהופך אותה לנוחה יותר ולנגישה יותר עבור אנשים מאשר עבודת הרוח. זהו היבט אחד. ההיבט השני הוא, שהאל בהתגלמותו יכול לחוות את סבלו של העולם. בשום אופן לא ניתן להשיג זאת על ידי עבודת הרוח; בהכרח, רק האל בהתגלמותו יכול להשיג זאת. אם הרוח הייתה עובדת, היא הייתה אומרת את מה שהיה לה להגיד ואז עוזבת. גם כשהיא במגע עם אנשים, היא עדיין אינה יכולה לחוות את סבלו של העולם. ייתכן שיש כאלה שרוצים לשאול: "אם האל בהתגלמותו סובל, האם הרוח אינה סובלת גם כן? האם גם הרוח אינה יכולה לחוות את זה"? האם הרעיון הזה איננו מגוחך? הרוח יכולה לחוות סבל רק לאחר שהיא עוטה בשר. הרוח והבשר הם בלתי ניתנים לחלוקה; גם הרוח חווה את סבלו של הבשר. אם הרוח לא הייתה עוטה בשר, היא לא הייתה מסוגלת לחוות זאת. תחושות הסבל של הבשר הרבה יותר מפורטות, יותר אמיתיות ויותר מוחשיות. אלו דברים שהרוח איננה יכולה להגיע אליהם. ישנם כמה דברים בעולם הפיזי שעבודת הרוח אינה יכולה להחליף. זוהי המשמעות המקיפה ביותר של ההתגלמות כבשר ודם.

בעבר נאמר שהמשיח לא לקח חלק באושר המשפחתי של העולם. ישנם oכאלה שאומרים: "המשיח התקבל יפה בכל מקום שאליו הוא הלך. אנשים מסוימים אפילו קנו לו דברים יפים, והוא זכה להערכה רבה בכל מקום. המצב בטח היה די מהנה עבורו והוא לא סבל הרבה בכלל, לכן כיצד ניתן לומר שהוא לא לקח בכך חלק"? איזו מין הצהרה זאת? המשמעות של להגיד שהוא לא לקח בכך חלק איננה שהוא לא נהנה מהדברים האלה, אלא שהוא לא סבל פחות בשל הדברים הללו. זו המשמעות של "הוא לא לקח בכך חלק". למשל, נניח שאתה נדבק במחלה כלשהי ומישהו נותן לך בגדים יפים. האם תהיה הקלה בסבל של מחלתך בגלל הבגדים האלה? לא. לא תהיה כל הקלה. אתה עדיין חייב לסבול את מה שעליך לסבול, וזו הכוונה ב"לא לקח בכך חלק". לדוגמה, את הסבל הנובע ממחלה, או אילוצי סביבתו של האדם, לא ניתן להקל על ידי הנאות הגוף, והמשיח לא לקח את הדברים האלה להנאתו. לכן נאמר "לא נטל בזה חלק". ישנם אנשים מגוחכים שחושבים, "אם האל לא לוקח חלק באושר המשפחתי של העולם, אזי זה לא משנה כיצד נקבל אותו, כיוון שהאל יסבול ללא קשר למה שנעשה". ההבנה הזו מגוחכת לגמרי, והיא מראה שיש בליבם זדון. יש להשתמש בליבם של אנשים בצורה הטובה ביותר; על אנשים לבצע את חובותיהם באופן הטוב ביותר שהם יכולים. ויש אנשים שמבינים את הדברים הבאים: "בעבר האל נהנה מאושר עילאי מוחלט, ועכשיו הוא בא לנסות משהו שונה – סבלו של העולם". האם זה כל כך פשוט? עליך להבין מדוע האל בא לחוות את סבלו של העולם. למשמעות של כל מה שהאל עושה יש עומק ניכר. חשוב למשל על צליבתו של ישוע. מדוע ישוע היה חייב להיצלב? האם זה לא היה כדי לגאול את כל האנושות? לכן, ישנה משמעות רבה להתגלמותו הנוכחית של האל ולכך שהוא חווה את סבלו של העולם – זה למען יעדה היפה של האנושות. בעבודתו, האל תמיד עושה בדיוק את הדבר המעשי ביותר. מדוע האל רואה את האדם כנקי מחטא, ולאדם יכול להיות המזל הטוב לבוא אל לפני האל? זה כיוון שישוע מוסמר לצלב, נשא את חטאי האדם וגאל את האנושות. מדוע, אם כן, האנושות לא תסבול יותר, לא תרגיש צער, לא תזיל דמעות ולא תיאנח יותר? זה כיוון שהתגלמותו הנוכחית של האל לקחה על עצמה את כל הסבל הזה, והסבל הזה נסבל כעת עבור האדם. הדבר דומה לאם שמתבוננת בילדה החולה ומתפללת לשמיים, מייחלת לכך שחייה שלה יקוצרו אם המשמעות תהיה שילדה יירפא. גם האל עובד באופן הזה, מציע את כאבו בתמורה ליעד היפה שנכון לאנושות. לא יהיה יותר צער, לא יהיו יותר דמעות, לא יהיו יותר אנחות ולא יהיה יותר סבל. האל משלם את המחיר – העלות – על ידי כך שהוא חווה באופן אישי את סבלו של העולם בתמורה ליעד היפה שיבוא עבור האנושות לאחר מכן. המשמעות של האמירה שזה נעשה "בתמורה" ליעד היפה אינה שלאל אין כוח או סמכות להעניק לאנושות יעד יפה, אלא שהאל רוצה למצוא הוכחה מעשית וחזקה יותר כדי לשכנע אנשים באופן מוחלט. האל כבר חווה את הסבל הזה, לכן הוא ראוי, יש לו את הכוח, ויתרה מכך יש לו את הסמכות להביא את האנושות ליעד היפה, לתת לאנושות את היעד היפה ואת ההבטחה הזו. השטן ישתכנע לגמרי; כל הדברים הנבראים ביקום ישתכנעו לגמרי. בסופו של דבר, האל יאפשר לאנושות לקבל את הבטחתו ואהבתו. כל דבר שאלוהים עושה הוא מעשי, שום דבר ממה שהוא עושה אינו ריק מתוכן והוא חווה את הכול בעצמו. אלוהים משלם את מחיר התנסותו בסבל בתמורה ליעד סופי עבור האנושות. האין זו עבודה מעשית? הורים עשויים לשלם מחיר ממשי למען ילדיהם והדבר מייצג את אהבתם לילדיהם. בעשותו כך, האל בהתגלמותו פועל, כמובן, ביושר ובנאמנות עמוקה לאנושות. מהות האל נאמנה. הוא מקיים את דברו, ומעשיו משיגים מטרתם. כל דבר שהוא עושה למען בני האדם נעשה ביושר. הוא לא סתם משמיע מילים. כשהוא אומר שישלם מחיר, הוא משלם מחיר ממשי. כשהוא אומר שייקח על עצמו את סבל האנושות ויסבול במקומה, הוא ממש בא לחיות בקרבה, לחוש ולהתנסות בסבל באופן אישי. לאחר מכן, כל הדברים ביקום יכירו בכך שכל מעשי האל צודקים ונכונים, ושהם כולם מעשיים: זוהי ראייה חזקה ביותר. בנוסף, האנושות תגיע ליעד יפהפה, וכל הנותרים ישבחו את אלוהים. הם יהללו את מעשי האל שאכן נעשו מתוך אהבתו לאנושות. אלוהים בא בקרב האדם בענווה, כאדם רגיל. הוא לא רק מבצע עבודה כלשהי, מדבר כמה מילים ואז עוזב, אלא הוא מדבר ועובד בצורה מעשית תוך שהוא חווה את מכאובי העולם. רק כשיסיים לחוות את המכאוב הזה, הוא יעזוב. כל כך אמיתית ומעשית היא עבודתו של אלוהים. כל הנותרים יהללו אותו בשלה ויחזו בנאמנותו של האל לאדם ובטוב לבו. מהות האל היפה והטובה מתגלית בחשיבות התגלמותו כבשר ודם. כל מעשיו נעשים ביושר. כל אמירותיו כנות ונאמנות. כל דבר שהוא מתכוון לעשות, הוא עושה בצורה מעשית וכאשר צריך לשלם מחיר, הוא משלם אותו בפועל. הוא לא סתם מפזר מילים. אלוהים אל צודק, אלוהים אל נאמן.

אביב 1997