בלבך טמון סוד עצום שמעולם לא היית מודע לו, מפני שאתה חי בעולם שאין בו אור. המרושע גזל את לבך ואת רוחך. עיניך כוסו בחשכה, ואינך יכול לראות את השמש בשמיים ולא את הכוכב המנצנץ של הלילה. אוזניך נסתמו בדברי מרמה, ואינך שומע את קולו הרועם של יהוה ואת קול המים הזורמים מכס המלכות. איבדת את כל מה ששייך לך כדין, את כל מה שהעניק לך האל הכול יכול. נכנסת לים אינסופי של ייסורים, ללא כוח שיציל אותך, ללא תקווה לשרוד, וכל מה שאתה עושה הוא להיאבק ולהתרוצץ... מאותו רגע ואילך, נגזר עליך לסבול מידיו של המרושע, הרחק מברכותיו של האל הכול יכול והרחק מאספקתו, ולפסוע בדרך שאין ממנה חזרה. מיליון קריאות כמעט ואינן יכולות לעורר את לבך ואת רוחך. אתה ישן שנת ישרים בידיו של המרושע, אשר פיתה אותך אל ממלכה ללא גבולות, ללא כיוון וללא ציוני דרך. מעתה ואילך, איבדת את תמימותך וטהרתך המקוריות, והתחלת להימנע מדאגתו של האל הכול יכול. בעומק לבך, המרושע מכוון אותך בכל דבר והפך לחייך. כבר אינך פוחד ממנו, נמנע ממנו או מפקפק בו; במקום זאת, אתה מתייחס אליו כאילו היה האל אשר בלבך. התחלת לקדש אותו ולסגוד לו, ושניכם הפכתם בלתי נפרדים כגוף וצל, מחויבים לחיות ולמות יחד. אין לך שמץ של מושג מאין באת, מדוע נולדת או מדוע תמות. אתה מתייחס לאל הכול יכול כאילו היה זר; אינך יודע את מקורותיו, קל וחומר את כל מה שהוא עשה למענך. כל הדברים שבאו ממנו הפכו שנואים עליך; אינך מוקיר אותם ואינך יודע את ערכם. אתה צועד לצד המרושע, החל מהיום שבו קיבלת את אספקתו של האל הכול יכול. עמדת באלפי שנים של סערות וסופות עם המרושע, ואתה ניצב יחד איתו נגד האל שהיה מקור חייך. אינך יודע לחזור בתשובה, קל וחומר שהגעת אל סף האבדון. שכחת שהמרושע פיתה וייסר אותך; שכחת את ראשיתך. כך ייסר אותך המרושע בכל צעד בדרך עד עצם היום הזה. לבך ורוחך קהו ורָקְבוּ. חדלת להתלונן על תלאות עולם בני האדם; אינך מאמין עוד שהעולם אינו צודק. על אחת כמה וכמה לא אכפת לך אם האל הכול יכול קיים. זאת משום שמזמן החשבת את המרושע לאביך האמיתי ואינך יכול להיפרד ממנו. זהו הסוד שטמון בלבך.

עם עלות השחר, כוכב בוקר מתחיל לזרוח במזרח. זהו כוכב שמעולם לא היה שם, והוא מאיר את השמיים השלווים והמנצנצים, ומצית מחדש את האור שכבה בלבבות בני האדם. האדם אינו בודד עוד בזכות האור הזה, הזורח עליך ועל אחרים כאחד. אך אתה לבדך נותר ישן שנת ישרים בלילה החשוך. אינך שומע קול ואינך רואה אור; אינך מודע לבואם של שמיים חדשים וארץ חדשה, של עידן חדש, כי אביך אומר לך: "ילדי, אל תקום, עדיין מוקדם. מזג האוויר קר, אל תצא החוצה, פן ידקרו חרב וחנית את עיניך." אתה בוטח רק בתוכחות אביך, כי אתה מאמין שרק אביך צודק, שכן הוא מבוגר ממך ואוהב אותך אהבה עזה. תוכחות ואהבה כאלה גורמות לך להפסיק להאמין באגדה שיש אור בעולם; הן מונעות ממך להתעניין אם האמת עדיין קיימת בעולם הזה. אינך מעז עוד לקוות להצלה בידי האל הכול יכול. אתה מסתפק במצב הקיים, אינך מצפה עוד לבואו של האור, אינך נושא עוד מבטך לבואו של האל הכול יכול כפי שמסופר באגדה. מבחינתך, כל מה שיפה אינו יכול לקום לתחייה, אינו יכול להתקיים. בעיניך, המחר של האנושות, עתידה של האנושות, פשוט נעלם, נמחק. אתה נאחז בבגדי אביך בכל כוחך, מוכן לחלוק עמו את קשייו, חושש עד עמקי נשמתך לאבד את שותפך למסע ואת כיוון מסעך הרחוק. עולם בני האדם העצום והמעורפל עיצב רבים מכם, נחושים וללא חת במילוי התפקידים השונים בו. הוא יצר "לוחמים" רבים שאינם חוששים מהמוות. יותר מכך, הוא יצר קבוצות על גבי קבוצות של בני אנוש קהי חושים ומשותקים, שאינם מודעים לתכלית בריאתם. עיניו של האל הכול יכול סוקרות כל אחד ואחד מבני המין האנושי הסובל ייסורים עמוקים. הוא שומע את זעקתם של הסובלים, הוא רואה את חוסר הבושה של המיוסרים, והוא חש את חוסר האונים והאימה של מין אנושי שאיבד את חסד הישועה. האנושות דוחה את השגחתו, בוחרת ללכת בנתיבה-שלה, מנסה לחמוק ממבטו הבוחן, ומעדיפה לטעום את מרירות הים העמוק בחברת האויב, עד הטיפה האחרונה. האדם כבר לא שומע את אנחתו של האל הכול יכול; ידיו של האל הכול יכול אינן חפצות עוד ללטף את האנושות הטרגית הזו. פעם אחר פעם הוא זוכה בה מחדש, ופעם אחר פעם הוא מפסיד שוב, וכך חוזרת על עצמה העבודה שהוא עושה. מאותו הרגע, הוא מתחיל להתעייף, לחוש יָגֵעַ, ולכן הוא מפסיק את העבודה שבידיו וחדל להתהלך בקרב האנושות... האדם אינו מודע כלל לאף אחד מהשינויים הללו, אינו מודע לבואו וללכתו, לעצבונו וליגונו של האל הכול יכול.

כל אשר בעולם הזה משתנה כהרף עין במחשבותיו של האל הכול יכול ולנגד עיניו. דברים שהאנושות לא שמעה עליהם מעולם מופיעים לפתע, ואילו דברים שהיו ברשותה זה מכבר נעלמים מבלי משים. איש אינו יכול לתפוס את מקום הימצאו של האל הכול יכול, קל וחומר לחוש את התעלותו ואת גדולתו של כוח החיים שלו. התעלותו מתבטאת ביכולתו לתפוס את מה שבני אדם אינם יכולים. גדולתו מתבטאת בכך שהוא האחד אותו נטשה האנושות, ובכל זאת הוא מושיע אותה. הוא יודע את משמעות החיים והמוות, ויותר מכך, הוא יודע את חוקי הקיום שעל פיהם צריכה האנושות, אשר נבראה, לנהוג. הוא יסוד הקיום האנושי, והוא הגואל המקים את האנושות לתחייה מחדש. הוא מכביד ביגון על לבבות שמחים ומרים בשמחה לבבות עצובים, כל זאת למען עבודתו ולמען תוכניתו.

לאחר שהאנושות סטתה מאספקת החיים של האל הכול יכול, היא לא יודעת את תכלית הקיום, אך בכל זאת פוחדת מהמוות. אין לה עזרה או משענת, ובכל זאת היא לא רוצה לעצום את עיניה, ובני האדם מתאזרים בכוח לתמוך בשקי בשר חסרי כל תחושה בנשמתם, בעודם גוררים קיום בזוי בעולם הזה. אתה חי כך, ללא תקווה, וכמוך גם אחרים, חיים ללא מטרה. רק הקדוש מהאגדה יושיע את האנשים אשר גונחים בתוך סבלם וכמהים נואשות לבואו. אמונה כזו לא התממשה זה זמן רב בקרב אלה שאין להם מודעוּת. אף על פי כן, בני האדם עדיין כמהים לכך עד מאוד. האל הכול יכול מרחם על האנשים האלה שסבלו עמוקות; ובה בעת, הוא סולד מאלה שאין להם מודעוּת כלל, מפני שהיה עליו לחכות זמן רב מדי לתשובה מבני האדם. הוא חפץ לחפש, לחפש את לבך ואת רוחך, ולהביא לך מים ומזון, כדי שתתעורר ולא תהיה עוד צמא או רעב. כשאתה יגע, וכשאתה חש בשמץ משממונו של העולם הזה, אל תהיה אבוד, אל תבכה. האל הכול יכול, השומר, יקבל בזרועות פתוחות את בואך בכל עת. הוא משגיח עליך לצדך, וממתין שתשוב על עקבותיך. הוא ממתין ליום שבו זיכרונך ישוב אליך פתאום: כשתבין שבאת מהאל, שבזמן לא ידוע כלשהו איבדת את כיוונך, שבזמן לא ידוע כלשהו איבדת את מודעוּתך בדרך, ושבזמן לא ידוע כלשהו רכשת לך "אב"; יותר מכך, כשתבין שהאל הכול יכול תמיד השגיח, והמתין שם זמן רב מאוד לשובך. הוא השגיח בכמיהה נואשת, והמתין לתגובה שאינה מגיעה. השגחתו והמתנתו יקרות מפז, והן למען לב האדם ורוח האדם. אולי ההשגחה וההמתנה האלה הן אינסופיות, ואולי הן הגיעו לקצן. אך עליך לדעת בדיוק היכן נמצאים כעת לבך ורוחך.

28 במאי 2003