פרק 31

מעולם לא היה לבני האדם מקום עבורי בלבם. כשאני באמת מחפש בני אדם, הם עוצמים את עיניהם בחוזקה ומתעלמים ממעשיי, כאילו שכל מה שאני עושה הוא לנסות לרַצות אותם, וכתוצאה מכך, הם תמיד נגעלים ממעשיי. כאילו שחסרה לי מודעות עצמית, כאילו שאני תמיד מתרברב בפני האדם וגורם לאדם, "הישר והצדיק", לזעום. אולם בתנאים שליליים כל כך, אני שורד וממשיך בעבודתי. לפיכך, אני אומר שטעמתי את הטעמים המתוקים, החמוצים, המרירים והחריפים של החוויה האנושית, ושאני בא עם הרוח ועוזב עם הגשם. אני אומר שחוויתי את רדיפת משפחתי, חוויתי את העליות והמורדות של החיים, וחוויתי את הכאב של היפרדות מהגוף. עם זאת, כשאני בא אל פני האדמה, במקום לברך את פניי בשל המצוקה שסבלתי למען בני האדם, הם מסרבים "בנימוס" לקבל את כוונותיי הטובות. איך ייתכן שהדבר לא יכאיב לי? איך ייתכן שהדבר לא יצער אותי? האם ייתכן שהתגלמתי כבשר ודם רק כדי שהכול ייגמר כך? מדוע האדם אינו אוהב אותי? מדוע האדם גומל לי על אהבתי בשנאה? האם ייתכן שאני אמור לסבול כך? בני האדם הזילו דמעות של אהדה משום מצוקתי על פני האדמה, והם התמרמרו על חוסר הצדק שבגורלי המר. אולם מי הכיר אי-פעם את לבי? מי הבין אי-פעם את רגשותיי? בעבר, האדם רחש כלפיי אהבה עמוקה, ובעבר, הוא השתוקק אליי לעתים קרובות בחלומותיו – אך איך ייתכן שבני האדם בארץ יבינו את רצוני בשמיים? על אף שבני האדם הבינו בעבר את רגשות הצער שלי, מי אי-פעם אהד את כאביי כשותף לסבל? האם ייתכן שמצפונם של בני האדם על פני האדמה יכול לרגש ולשנות את לבי הדואב? האם בני האדם על פני האדמה אינם מסוגלים לספר לי על המצוקה הבלתי ניתנת לביטוי שבלבם? הרוחות ורוח האל תלויות זו בזו, אך משום המחסומים של הבשר, מוחו של האדם "איבד שליטה". פעם הזכרתי לבני האדם להתייצב בפניי, אך קריאותיי לא גרמו לבני האדם להגשים את מה שביקשתי. הם בסך הכול הביטו לשמיים בעיניים מלאות דמעות, כאילו הם חווים מצוקה שלא ניתן לתאר אותה, וכאילו היה משהו שחסם את דרכם. לפיכך, הם ספקו כפיים והשתחוו תחת השמיים בהפצרה אליי. מפני שאני רחום, אני מעניק את ברכותיי בקרב בני האדם, וכהרף-עין, מגיע רגע התגלותי באופן אישי בקרב בני האדם – אך האדם שכח מזמן את הנדר שנדר לשמיים. האין זו המרדנות של האדם? מדוע האדם תמיד סובל מ"מחלת השכחה"? האם דקרתי אותו? האם הכיתי את גופו ארצה? אני מספר לאדם על הרגשות שבלבי. מדוע הוא תמיד מתחמק ממני? בזיכרונם של בני האדם, נדמה תמיד כאילו הם איבדו משהו שלא ניתן למצוא אותו בשום מקום, אך נדמה גם שזיכרונם אינו מדויק. לפיכך, בני האדם תמיד סובלים משכחה בחייהם, וימי חייה של האנושות כולה שרויים באי-סדר. אולם איש אינו עושה דבר לטפל בכך. בני האדם אינם עושים דבר אלא רומסים ורוצחים איש את רעהו, דבר  שהוביל למצב התבוסה ההרסני כיום, וגרם לתבל כולה לקרוס אל תוך מים מרופשים ולביצה, ללא כל סיכוי לישועה.

כאשר באתי לחיות בקרב בני האדם, זה היה הרגע הראשון שבו בני האדם הפכו לנאמנים לי. באותה עת, גם התנין הגדול האדום כאש החל להניח את ידיו הרצחניות על בני האדם. קיבלתי את ה"הזמנה" ובאתי "לשבת לשולחן הסעודה החגיגית" בקרב בני האדם ובידי "מכתב ההזמנה" שקיבלתי מהאנושות. כשבני האדם ראו אותי, הם לא התייחסו אליי כלל, מכיוון שלא התקשטתי במלבושי פאר והבאתי רק את "תעודת הזהות" שלי כדי לשבת לשולחן עם האדם. לא היה על פניי איפור יקר, לא היה כתר לראשי ונעלתי רק זוג נעליים רגילות שנעשו במלאכת יד. בני האדם התאכזבו יותר מכול שלא היה שפתון על שפתיי. יתר על כן, לא דיברתי במילים מנומסות, ולשוני לא הייתה כקולמוס ביד הסופר. במקום זאת, כל אחת מדבריי דקרה את תוככי לבו של האדם, דבר שהוסיף להתרשמות ה"חיובית" של האדם מפי. די היה במה שתואר עד כה כדי לגרום לבני האדם להעניק לי "יחס מועדף", ולפיכך הם התייחסו אליי כאל בת כפר פשוטה שאין לה ידע על העולם או חוכמה. אולם, כשכולם העניקו "מתנות כספיות", בני האדם עדיין לא ראו בי אדם מכובד, אלא פשוט באו לפניי בחוסר כבוד כשהם גוררים רגליים וקצרי רוח. כשהושטתי את ידי, הם מיד נדהמו, כרעו ברך ופלטו צעקות רמות. הם אספו את כל "המתנות הכספיות" שלי. משום שהסכום היה נכבד, הם מיד חשבו אותי למיליונר וקרעו מעל גופי את בגדיי המרופטים ללא הסכמתי והחליפו אותם בבגדים חדשים – אך זה לא הסב לי אושר. משום שלא הייתי רגיל לחיים קלים ובזתי ליחס הזה של "מחלקה ראשונה", משום שנולדתי לבית הקדוש ומשום שאפשר לומר שנולדתי ל"עוני", לא הייתי רגיל לחיי פאר שבהם משרתים עושים הכול למעני. אני רק רוצה שבני האדם יוכלו להבין את הרגשות שבלבי, ושהם יוכלו לשאת מעט קושי על מנת לקבל את האמיתות הלא נעימות מפי. מפני שמעולם לא הייתי מסוגל לדבר על תיאוריה או להשתמש בסודות ההתנהלות של בני האדם בחברה על מנת ליצור עימם קשר, ומפני שאינני מסוגל להתאים את דבריי להבעת פניהם או לפסיכולוגיה של בני האדם, בני האדם תמיד תיעבו אותי, סברו שאינני ראוי לבוא איתם במגע ואמרו שלשוני חדה ושאני תמיד פוגע בבני אדם. אולם אין לי ברירה: בעבר "למדתי" את הפסיכולוגיה של האדם, בעבר "חיקיתי" את פילוסופיית חייו של האדם, ופעם הלכתי ל"מכללה לשפות" כדי ללמוד את שפתו של האדם, כדי שאתמחה באופן דיבורו של האדם ואדבר בהתאם להבעות פניו. אך על אף שהשקעתי מאמצים רבים וביקרתי "מומחים" רבים, לא השגתי דבר. מעולם לא היה בי שמץ של אנושיות. במשך כל השנים הללו, מאמציי מעולם לא השיגו אפילו שמץ של השפעה, ומעולם לא שלטתי כהוא זה בשפתו של האדם. לפיכך, דברי האדם ש"עבודה קשה משתלמת" "ניתזו" הלאה ממני, וכתוצאה מכך, הדברים האלה תמו על פני האדמה. מבלי שבני האדם מבינים זאת, אלוהים שבשמיים הפריך את הפתגם הזה והוכיח באופן מספק שדברים כאלה הם חסרי שחר. לפיכך, אני מתנצל בפני האדם, אך אין מה לעשות – מי הפך אותי ל"טיפש" כל כך? אינני מסוגל ללמוד את שפתו של האדם, להפוך לבקיא בפילוסופיית חייו או בהתרועעות עם בני האדם. אני רק מייעץ לבני האדם לנהוג באיפוק, להדחיק את הכעס שבלבם ולא לפגוע בעצמם בגללי. מי גרם לנו לבוא במגע זה עם זה? מי גרם לנו להיפגש ברגע זה? מי גרם לנו לחלוק אידיאלים משותפים?

טבעי מצוי בכל דבריי, אך בני האדם אינם מסוגלים לתפוס זאת בדבריי. הם בסך הכול מתפלפלים על דבריי – מה הטעם בכך? האם התפיסות שלהם לגביי יכולות להפוך אותם למושלמים? האם הדברים על פני האדמה יכולים להגשים את רצוני? שוב ושוב ניסיתי ללמד את בני האדם כיצד לומר את דבריי, אך נדמה היה שהאדם כבד לשון והוא מעולם לא הצליח ללמוד לומר את דבריי כפי שרציתי. לימדתי אותו מפה אל פה, אך הוא מעולם לא הצליח ללמוד. רק לאחר מכן גיליתי תגלית חדשה: איך ייתכן שבני האדם בארץ יבטאו את דברי השמיים? האין זה מפר את חוקי הטבע? אולם משום ההתלהבות והחקרנות של בני האדם לגביי, פתחתי בחלק נוסף של העבודה על האדם. מעולם לא ביישתי את האדם משום ליקוייו, אלא במקום זאת סיפקתי לאדם את מה שחסר לו. רק משום כך יש לבני האדם רושם חיובי מסוים לגביי, ואני מנצל את ההזדמנות הזו כדי ללכד שוב את בני האדם, כדי שהם יוכלו ליהנות מחלק נוסף מהעושר שלי. ברגע זה, בני האדם שוב מתמלאים באושר, וצהלות וקולות צחוק נישאים בינות לעננים הצבעוניים שברקיע. אני פותח את לבו של האדם, והאדם מיד ניחן בחיוניות חדשה ואינו מוכן להסתתר ממני עוד, מכיוון שהוא טעם את טעם הדבש המתוק ולכן הוא מוציא את כל הזבל שלו כדי להחליפו – כאילו הפכתי לנקודה לאיסוף אשפה או לתחנת מיון פסולת. לפיכך, לאחר שבני האדם ראו את "הפרסומות" שהוצגו, הם באים בפניי ומשתתפים בלהיטות, מכיוון שנדמה שהם חושבים שיוכלו לזכות בכמה "מזכרות". כך, כולם שולחים לי "מכתבים" בבקשה להשתתף באירועים שארגנתי. ברגע זה, הם אינם פוחדים להפסיד, משום שה"הון" הכרוך בפעילויות האלה אינו רב, ולכן הם מעזים להסתכן בהשתתפות. לולא השתתפות לא הייתה מזכה במזכרות, בני האדם היו עוזבים את הזירה ודורשים החזר כספי ואף היו מחשבים את ה"ריבית" שאני חייב להם. זאת משום שתנאי החיים של היום השתפרו והגיעו ל"רמה מתונה של שגשוג" ול"מודרניזציה", כאשר ה"חבר הצוות הבכיר" "ילך לאזור הכפר" באופן אישי כדי לארגן עבודה – לפיכך, אמונתם של בני האדם התחזקה עשרות מונים תכף ומיד. ומשום שה"מכלול" שלהם משתפר והולך, הם מביטים בי בהערצה ומוכנים לבוא איתי במגע כדי לרכוש את אמוני.

11 באפריל, 1992

קודם: פרק 30

הבא: פרק 32

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

פרק 32

כשבני האדם נאספים יחדיו איתי, לבי מתמלא שמחה. תכף ומיד, אני מעניק את הברכות שבידי לבני האדם, כדי שיוכלו להתכנס איתי ולא יהיו אויבים שממרים...

תעלומת ההתגלמות (1)

בעידן החסד, יוחנן סלל את הדרך לישוע. יוחנן לא היה יכול לעשות את עבודתו של אלוהים עצמו ורק מילא את חובתו של אדם. על אף שיוחנן היה מבשרו של...

פרק 28

כשבאתי מציון, כל הדברים ציפו לי, וכששבתי לציון, כל בני האדם קידמו את פניי בברכה. גם כשבאתי וגם כשעזבתי, דברים שהיו עוינים כלפיי מעולם לא...

פרק 9

בדמיונם של בני האדם, אלוהים הוא אלוהים, והאדם הוא האדם. אלוהים לא מדבר בשפת בני האדם, והאדם לא מדבר בשפתו של אלוהים. בעיני אלוהים, הדרישות...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה