כשבני האדם נאספים יחדיו איתי, לבי מתמלא שמחה. תכף ומיד, אני מעניק את הברכות שבידי לבני האדם, כדי שיוכלו להתכנס איתי ולא יהיו אויבים שממרים את פי, אלא ידידים שתואמים אותי. לכן, אני גם מתייחס אל האדם ברצינות. בעבודתי, האדם הוא כמו חבר בארגון יוקרתי, ולכן אני מפנה אליו יותר תשומת לב, מכיוון שהוא תמיד היה מושא עבודתי. ביססתי את מקומי בלבם של בני האדם כדי שלבם יוקיר אותי. עם זאת, הם עדיין אינם מודעים כלל לסיבה שאני עושה זאת, ואך ורק מחכים. על אף שבלבם של בני האדם קיים מקום שביססתי לי, הם אינם דורשים שאשכון בו. במקום זאת, הם מחכים ש"האל הקדוש" שבלבם יופיע לפתע. משום שזהותי "עלובה" מדי, אינני עומד בדרישות של בני האדם, ולכן הם משליכים אותי. הם רוצים את ה"אני" הרם והעוצמתי, ואילו אני, בהגיעי, לא הופעתי כך בפני האדם. לכן, בני האדם המשיכו להביט למרחק בציפייה לאחד שבלבם. כשבאתי בפני בני האדם, הם דחו אותי אל מול ההמון. יכולתי רק לעמוד בצד ולהמתין ל"טיפול" של האדם, בציפייה לגלות מה בני האדם יעשו איתי בסופו של דבר, בהיותי "מוצר" לקוי. אינני מביט בצלקות של בני האדם, אלא בחלק שלהם שאינו מצולק, ומכך אני שואב סיפוק. בעיניהם של בני האדם, אני רק "כוכב קטן" שירד מהרקיע. אני בסך הכול הדבר הפעוט ביותר בשמיים, ואלוהים ציווה על בואי ארצה כיום. כתוצאה מכך, בני האדם פיתחו פירושים נוספים למילים "אני" ו"אלוהים", כיוון שהם מפחדים מאוד לחשוב שאלוהים ואני הם אותו הדבר. מאחר שצלמי אינו דומה כלל למראהו של אלוהים, בני האדם מאמינים שאני משרת שאינו שייך למשפחתו של אלוהים, והם אומרים שאין זה צלם אלוהים. ייתכן שיש בני אדם שראו את אלוהים, אך בשל היעדר התובנה שלי על פני האדמה, אלוהים מעולם לא "הופיע" בפניי. ייתכן שאין לי מספיק "אמונה", ולכן בני האדם סבורים שאני עלוב. בני האדם מדמיינים שאם מישהו הוא באמת אלוהים, הוא לבטח יהיה בקיא בשפת האדם, מכיוון שאלוהים הוא הבורא. אך העובדות מעידות על ההיפך הגמור: לא רק שאינני מומחה לשפת האדם, אלא שישנם רגעים שבהם אינני יכול אפילו "לספק" עבור "ליקוייו" של האדם. כתוצאה מכך, אני מרגיש מעט "אשם" משום שאינני פועל כפי שבני האדם "דורשים", אלא רק מכין את החומרים ועובד לפי מה ש"חסר" להם. דרישותיי מהאדם אינן בשום אופן רבות, אך בני האדם סבורים אחרת. באופן זה, ה"צניעות" שלהם מתגלה בכל צעד ושעל שלהם. הם תמיד עשויים לצעוד לפניי ולהורות לי את הדרך, מפוחדים שמא שאלך לאיבוד וחרדים שאתעה ואיכנס אל היערות העתיקים, עמוק בינות להרים. כתוצאה מכך, בני האדם תמיד הובילו אותי קדימה, מפוחדים שמא אצעד אל הצינוק. יש לי "רושם חיובי" מסוים לגבי אמונתם של בני האדם, מכיוון שהם עמלו למעני מבלי לחשוב על מזון או שינה, עד כדי כך שעמלם למעני הדיר שינה מעיניהם יומם ולילה ואפילו הלבין את שיערם – די בכך כדי להוכיח שאמונתם "התעלתה" מעל היקום ו"עקפה" את זו של שליחים ונביאים לאורך העידנים.

אינני מוחא כפיים בהתלהבות לכישרונם האדיר של בני האדם, אך גם איני מביט בהם בקרירות משום חסרונותיהם. אני רק עושה את מה שנתון בידיי. אינני מעניק לאיש יחס מועדף, אלא פשוט עובד בהתאם לתוכניתי. אולם בני האדם אינם מודעים לרצוני וממשיכים להתפלל לדברים ממני, כאילו שהעושר שהענקתי להם אינו עומד בדרישותיהם וכאילו הביקוש עולה על ההיצע. אך בעידן הנוכחי, כל בני האדם חשים שיש "אינפלציה", וכתוצאה מכך, ידיהם מלאות במה שהענקתי להם להנאתם. משום כך, הם מואסים בי, ולכן חייהם מלאים בתוהו ובוהו והם אינם מבינים מה מותר ומה אסור להם לאכול. מקצתם אפילו נאחזים בדברים שנתתי להם להנאתם ומביטים בהם היטב. משום שבני האדם סבלו בעבר מרעב ומשום שלא קל להם להשיג את ההנאות של ימינו, הם כולם "אסירי תודה עד אין קץ" וחל שינוי מסוים ביחסם כלפיי. שוב ושוב הם בוכים לפניי. משום שאני נותן להם הרבה כל כך, הם שוב ושוב לוקחים את ידי ומשמיעים "קולות תודה". אני נע מעל היקום, ובעודי צועד, אני מביט בבני האדם ביקום כולו. מבין המוני האדם על פני האדמה, מעולם לא ראיתי אחד שראוי לעבודתי או שאוהב אותי באמת ובתמים. לפיכך, ברגע הזה, אני נאנח בצער, ובני האדם מתפזרים תכף ומיד ואינם נאספים שוב, בפחד עז שמא "אלכוד את כולם ברשת אחת." אני משתמש בהזדמנות זו כדי לבוא בקרב בני האדם, לעשות את עבודתי – עבודה הולמת – בקרב בני האדם המפוזרים האלה, ולבחור את אלה המתאימים לי לעבוד בתוכם. איני רוצה "לאסור" בני אדם בייסוריי כך שלא יוכלו להימלט לעולם. אני פשוט עושה את העבודה שאני חייב לעשות. באתי לבקש "עזרה" מהאדם. משום שהניהול שלי חסר את מעשיו של האדם, אינני מסוגל להשלים את עבודתי בהצלחה, וזה מונע מעבודתי להתקדם ביעילות. אני רק מקווה שבני האדם יהיו מספיק נחושים כדי לשתף איתי פעולה. אינני מבקש שהם יבשלו לי אוכל טעים, יארגנו לי מקום ראוי להניח בו את ראשי, או יכינו לי בגדים נאים – לא איכפת לי כלל מדברים כאלה. כשבני האדם יוכלו להבין את רצוני ולהתקדם איתי לצדי, אהיה מרוצה בלבי.

מי על פני האדמה אי-פעם קיבל אותי בלבו? מי אי-פעם אהב אותי בלבו? אהבתם של בני האדם תמיד מהולה. אפילו אני "אינני יודע" מדוע אהבתם לא יכולה להיות מרוכזת וטהורה. לפיכך, יש גם "תעלומות" רבות הגלומות באדם. מבין יצירי הבריאה, האדם נתפס כ"פלאי" ו"בלתי נתפס", ולכן יש לו "הסמַכות" בפניי, כאילו מעמדו שווה לשלי – אך הוא אינו רואה שום דבר מוזר ב"מעמד" הזה שלו. משום כך, העניין איננו בכך שאני לא מתיר לבני האדם לעמוד בעמדה הזו וליהנות ממנה, אלא שאני רוצה שיהיו בעלי חוש הגינות ולא יעריכו את עצמם יותר מדי. יש פער בין השמיים לבין הארץ, ועל אחת כמה וכמה פער בין אלוהים לבין האדם. האין הפער בין אלוהים לבין האדם גדול אף יותר? על פני האדמה, האדם ואני נמצאים "באותה סירה", ואנחנו "צולחים ביחד את הסופה". זהותי אינה פוטרת אותי מלחוות את המצוקה בעולם האנושי, ומשום כך, נקלעתי לנסיבות שבהן אני נמצא כיום. מעולם לא היה לי מקום לשכון בו בשלווה על פני האדמה, ולכן בני האדם אומרים ש"לבר האנוש לא היה מעולם מקום להניח בו את ראשו". כתוצאה מכך, בני האדם גם בכו דמעות של חמלה על מר גורלי וחסכו כמה עשרות יואן ב"קרן סיוע" למעני. רק משום כך, יש לי מקום לנוח. אלמלא "עזרתם", של בני האדם, מי יודע מה היה סופי!

כשעבודתי תסתיים, לא אזדקק עוד ל"קרן הסיוע" הזו מהאדם. במקום זאת, אמלא את תפקידי הטבעי, וארעיף את כל "הדברים של ביתי" על בני האדם, להנאתם. כיום, כולם נבחנים במהלך ניסיונותיי. כשידי תונח באופן רשמי על האדם, בני האדם כבר לא יביטו בי בהערצה, אלא יתייחסו אליי בשנאה, וברגע הזה, אני מיד אעקור את לבם כאזהרה לאחרים. אני בוחן את לבו של האדם ב"מיקרוסקופ" – אין שם אהבה אמיתית אליי. במשך שנים, בני האדם הונו אותי ושיטו בי – מתברר שגם העלייה השמאלית וגם החדר הימני של לבם מכילים את רעל השנאה כלפיי. אין פלא, אם כך, שאני נוקט גישה כזו כלפיהם. ולמרות זאת, הם אינם מודעים לכך כלל ואפילו אינם מכירים בכך. גם כשאני מראה להם את תוצאות המחקר שלי, הם עדיין לא מתעוררים. נדמה שלדעתם, אלה עניינים של העבר שאין להעלותם שוב כיום. לפיכך, בני האדם פשוט מתבוננים ב"תוצאות המעבדה" באדישות. הם מחזירים את גיליון הבדיקות ומסתלקים. יתר על כן, הם אומרים דברים, כגון "אלה אינם דברים חשובים. הם לא משפיעים כלל על הבריאות שלי." הם מחייכים חיוך קטן של בוז, ואז עיניהם שולחות מבט מאיים במקצת, כאילו הם רומזים שאסור לי להיות גלוי-לב כל כך ושעליי להיות שטחי. נדמה כאילו העובדה שגיליתי את סודותיהם הכמוסים הפרה את ה"חוקים" של האדם, ולכן הם שונאים אותי עוד יותר. רק אז, אני רואה את מקור שנאתם של בני האדם. זאת מפני שכאשר אני צופה בהם, דמם זורם, ולאחר שהוא עובר בעורקי גופם, הוא נכנס ללבם, ורק בשלב הזה אני מגלה "תגלית" חדשה. אולם בני האדם אינם מתייחסים לכך כלל. הם אדישים לגמרי ואינם מקדישים מחשבה כלשהי למה שהם זוכים בו או למה שהם מפסידים, ודי בכך כדי להוכיח את רוח המסירות "חסרת האנוכיות" שלהם. הם אינם מתייחסים כלל למצבם הבריאותי ו"מתרוצצים" למעני. זו גם "נאמנותם", ומה ש"ראוי להערכה" בהם, ולכן אני שולח להם שוב מכתב מלא "שבחים", כדי לשמח אותם. אך כשהם קוראים את "המכתב" הזה, הם מיד מתרגזים במקצת, מכיוון שדחיתי במכתבי השקט את כל מה שהם עושים. תמיד הנחיתי את בני האדם בעודם פועלים, אך נדמה שהם מתעבים את דבריי. לפיכך, ברגע שאני פוצה פה, הם עוצמים את עיניהם בחוזקה וסותמים את אוזניהם בידיהם. הם לא מביטים בי בכבוד משום אהבתי, אלא תמיד שונאים אותי, מכיוון שאני מצביע על הלקויות שלהם וחושף את כל רכושם, ובשל כך הם סובלים מהפסדים בעסקיהם ופרנסתם אובדת. לפיכך, שנאתם כלפיי הולכת וגוברת.

14 באפריל, 1992