היו פעם בביתי בני אדם שהיללו את שמי הקדוש, אשר עבדו ללא מנוח כדי שכבודי על פני האדמה ימלא את רקיע השמיים. משום כך, הייתי מאושר ולבי התמלא עונג. אך מי יכול לעבוד במקומי ולעשות לילות כימים? נחישותו של האדם בפניי מסבה לי עונג, אך מרדנותו מעוררת את כעסי, ולפיכך, משום שהאדם לעולם אינו יכול לעמוד בחובתו, צערי עליו גובר יותר ויותר. מדוע בני האדם תמיד אינם מסוגלים להקדיש את עצמם למעני? מדוע הם תמיד מנסים לעמוד איתי על המקח? האם אני המנכ"ל של מרכז מסחרי? מדוע אני מגשים בלב חפץ את דרישותיהם של בני האדם ממני, ואילו בקשותיי מהאדם מסתיימות בלא כלום? האם ייתכן שאינני בקיא בעסקים, ואילו האדם בקיא בהם? מדוע בני האדם תמיד מרמים אותי בלשון חלקלקה ובדברי חנופה? מדוע בני האדם תמיד נושאים "מתנות" ומבקשים להיכנס בדלת האחורית? האם זה מה שלימדתי את האדם לעשות? מדוע בני האדם עושים דברים כאלה במהירות ובאופן חלק? מדוע יש לבני האדם מוטיבציה תמידית להונות אותי? כשאני בקרב בני האדם, הם רואים בי יציר נברא. כשאני ברקיע השלישי, הם מתייחסים אליי כאל הכול יכול, הריבון על הכול. כשאני ברקיע השמיים, הם רואים בי את רוח האל ששוכנת בכול. לסיכום, אין לבני האדם מקום מתאים לי בלבם. נדמה שאני אורח לא-קרוא. בני האדם מתעבים אותי. לפיכך, כשאני לוקח כרטיס ומתיישב במקומי, הם מגרשים אותי ואומרים שאין לי מקום ישיבה כאן ושהגעתי למקום הלא נכון. לפיכך, אין לי ברירה אלא לעזוב, רותח מזעם. אני גומר בדעתי לא לבוא עוד במגע עם האדם, משום שבני האדם צרי אופקים מדי וידם קמוצה מדי. לא אוכל איתם עוד לאותו שולחן ולא אצעד איתם עוד על פני האדמה. אולם כשאני מדבר, בני האדם נדהמים. הם מפחדים שאעזוב, ולכן הם שוב ושוב מעכבים אותי. כשאני רואה את חיבתם, אני חש מיד קדרות ואומללות מסוימות בלבי. בני האדם פוחדים שאעזוב אותם, ולכן, כשאני נפרד מהם, קול בכי ממלא מיד את הארץ כולה ופניהם של בני האדם נמלאים בדמעות. אני מוחה את הדמעות שלהם ומרים אותם שוב על רגליהם, והם מביטים בי ונדמה שעיניהם המתחננות מפצירות בי לא לעזוב, ומשום "כנותם", אני איתם. אולם מי יכול להבין את הכאב שבלבי? מי שם לב לדברים שלי שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים? בעיני בני האדם, נדמה שאין לי רגשות, ולכן תמיד השתייכנו לשתי משפחות שונות. איך הם יכולים לראות את רגש הצער שבלבי? בני האדם חומדים רק את ההנאות שלהם עצמם, והם אינם שמים לב לרצוני, מפני שעד היום, בני האדם נותרו בלתי מודעים למטרה של תוכנית הניהול שלי, ולכן כיום הם עדיין מתחננים בפניי בשקט – ומה התועלת בכך?

כשאני חי בקרב בני האדם, אני ממלא מקום מסוים בלבם של בני האדם. מפני שהופעתי כבשר ודם ובני האדם חיים בבשר הישן, הם תמיד מתייחסים אליי עם הבשר. משום שבני האדם ניחנים רק בבשר ודם, ואין להם אף תוספת על כך, הם נתנו לי את "כל מה שיש להם". אולם הם אינם יודעים דבר – הם בסך הכול "מגישים את מסירותם" בפניי. מה שאני קוצר הוא אשפה חסרת תועלת, אך בני האדם אינם חושבים כך. כשאני משווה את "המתנות" שהם נתנו לדברים שלי, בני האדם מזהים מיד עד כמה אני יקר ערך, ורק אז מבינים שלא ניתן לאמוד אותי. אינני חש גאווה משום השבחים שלהם, אלא ממשיך להופיע בפני האדם, כדי שבני האדם יוכלו להכיר אותי באופן מלא. כשאני מראה להם את כל כולי, הם מביטים בי בעיניים פקוחות לרווחה ועומדים בפניי ללא ניע, כמו נציב מלח. וכשאני רואה את מוזרותם, אני בקושי מצליח להתאפק לא לצחוק. משום שהם פונים אליי כדי לבקש ממני דברים, אני נותן להם את הדברים שבידי, והם מצמידים אותם אל חיקם ומוקירים אותם כמו תינוק בן יומו, אך עושים את התנועה הזו רק לרגע אחד. כשאני משנה את הסביבה שבה הם מתגוררים, הם מיד משליכים הצדה את "התינוק" ובורחים כשידיהם על ראשם. בעיני בני האדם, אני הסיוע שקיים בלי קשר לזמן ולמקום, כאילו אני מלצר שבא ברגע שקוראים לו. לפיכך, בני האדם תמיד "העריכו" אותי, כאילו יש לי כוח בלתי מוגבל להיאבק באסונות, וכך הם תמיד החזיקו את ידי והובילו אותי במסעות לאורך הארץ, כדי שכל הדברים ייראו שיש להם מושל, כדי שאיש לא יעז להונות אותם. זה מכבר זיהיתי את התכסיס של בני האדם, שבו הם כמו "שועל שמאמץ מלכותיות של נמר", משום שהם כולם "פותחים עסקים חדשים" בשאיפה להפיק רווח באמצעות תכסיסים. זה מכבר זיהיתי את המזימה הזדונית והחתרנית שלהם, ופשוט אינני רוצה לפגוע בקשר שלנו. אינני מקים מהומה על לא מאומה – אין כל ערך או חשיבות בכך. אני בסך הכול עושה את העבודה שעליי לעשות לנוכח חולשותיהם של בני האדם. אלמלא עשיתי זאת, הייתי הופך אותם לאפר ולא מתיר להם להתקיים עוד. אך לעבודה שאני עושה יש משמעות, ולכן אינני ממיט ייסורים על האדם בקלות ראש. זו הסיבה לכך שבני האדם תמיד התירו את הרסן של הבשר. הם אינם מתבוננים ברצוני, אלא תמיד מרמים אותי בפני כס המשפט שלי. בני האדם אמיצים כל כך: כשכל "מכשירי העינויים" מאיימים עליהם, הם אינם מהססים כלל ועיקר. לנוכח העובדות, הם עדיין אינם מסוגלים לספק אף עובדה ואינם עושים דבר מלבד להתנגד לי בעקשנות. כשאני דורש מהם להוציא את כל מה שמטונף, הם עדיין מציגים בפניי שתי ידיים ריקות – איך ייתכן שהזולת לא ישתמש בכך כ"מופת"? הסיבה לכך היא שאמונתם של בני האדם כה רבה עד כדי כך שהם "ראויים להערכה".

התחלתי בביצוע עבודתי בכל רחבי תבל. בני האדם בתבל מתעוררים לפתע ונעים סביב ליבה, שהיא עבודתי, וכשאני "נודד" בקרב בני האדם, הם כולם משתחררים מכבלי השטן וכבר אינם סובלים את עינויי השטן. משום בואו של יומי, בני האדם נמלאים בשמחה, הצער בלבם נמוג, ענני העצב ברקיע הופכים לחמצן באוויר ומרחפים שם, ובאותו רגע אני נהנה מהשמחה והאחדות עם האדם. מעשיו של האדם מעניקים לי דבר להתענג עליו וכבר אינני מתייסר. ולצד בואו של יומי, שורש קיומם של היצורים החיים על פני האדמה שב אליהם, כל הדברים על פני האדמה נעורים לחיים שוב ולוקחים אותי כיסוד של קיומם, מכיוון שאני גורם לכל הדברים להאיר מרוב חיים וגם גורם להם להיעלם בדממה. לפיכך, כל הדברים ממתינים להוראות מפי ומוצאים עונג במעשיי ובדבריי. מקרב כל הדברים, אני הנשגב ביותר, אך אני גם חי בקרב כל בני האדם ואני משתמש במעשי האדם כביטוי לכך שבראתי את השמיים ואת הארץ. כשבני האדם מרעיפים עליי דברי שבח אדירים, אני נשגב בקרב כל הדברים, וכך פרחי העולם גדלים ומתייפים תחת השמש הקופחת, הדשא הופך ירוק יותר והעננים ברקיע נראים כחולים יותר. משום קולי, בני האדם מתרוצצים אנה ואנה. כיום, פניהם של בני האדם במלכותי מלאים שמחה וחייהם צומחים. אני עובד בקרב כל אנשיי הנבחרים ואינני מתיר לעבודתי להיות מוכתמת בדעות אנושיות, מכיוון שאני מבצע באופן אישי את עבודתי שלי. כשאני עובד, השמיים והארץ וכל צבאם משתנים ומתחדשים, וכשאני משלים את עבודתי, האדם מתחדש לחלוטין וכבר איננו חי במצוקה בשל דרישותיי, מכיוון שניתן לשמוע את צלילי האושר בכל רחבי העולם, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להעניק לאדם את הברכות שאני נותן לו. כשאני מלך המלכות, בני האדם פוחדים ממני, אך כשאני מלך בקרב בני האדם וכשאני חי בקרב בני האדם, בני האדם אינם רווים נחת ממני, מפני שתפיסותיהם לגביי חמורות מדי ונטועות עמוק מדי עד קשה לעקור אותן. משום ביטויו של האדם, אני עושה את עבודתי הנאותה, וכשאני עולה גבוה אל הרקיע ומתיר את חרון אפי על האדם, דעותיהם השונות של בני האדם לגביי הופכות מיד לאפר. אני מבקש שהם יבטאו עוד כמה מהתפיסות שלהם לגביי, אך הם מוכי תימהון, כאילו אין להם דבר וכאילו הם צנועים. ככל שאני חי יותר בתפיסותיהם של בני האדם, כך הם אוהבים אותי יותר, וככל שאני חי יותר מחוץ לתפיסותיהם של בני האדם, כך הם מתרחקים ממני יותר וכך יש להם יותר דעות לגביי, זאת מכיוון שמאז שבראתי את העולם ועד היום, תמיד חייתי בתוך תפיסותיהם של בני האדם. כשאני בא בקרב בני האדם כיום, אני מפריך את כל התפיסות של בני האדם, ולכן בני האדם פשוט מסרבים. עם זאת, יש לי שיטות נאותות לטפל בתפיסותיהם. בני האדם אינם צריכים להיות מודאגים או חרדים. אני אושיע את כל האנושות בשיטות שלי, אגרום לכל בני האדם לאהוב אותי ואאפשר להם ליהנות מברכותיי בשמיים.

17 באפריל, 1992