פעם הזמנתי אדם כאורח לביתי, אך הוא רץ אנה ואנה משום פניותיי, כאילו במקום להזמין אותו כאורח, הבאתי אותו למקום ההוצאה להורג. לכן, ביתי נשאר ריק, משום שהאדם תמיד דחה אותי, ותמיד עמד על המשמר נגדי. זה הותיר אותי ללא אמצעים לבצע חלק מעבודתי. כלומר, לקחתי בחזרה את הסעודה שהכנתי לאדם, מכיוון שהוא לא היה מוכן ליהנות מהסעודה הזו, ולכן לא כפיתי אותה עליו. אולם לפתע רעב תוקף את האדם, ולכן הוא מתדפק על דלתי ומבקש עזרה. כשאני רואה אותו במצוקה כזו, איך לא אושיע אותו? לפיכך, אני שוב עורך את הסעודה למען האדם כדי שהוא יוכל ליהנות ממנה, ורק אז הוא מרגיש כמה אני נערץ, ולפיכך, הוא מתחיל להסתמך עליי. ומשום גישתי כלפיו, הוא מפתח בהדרגה אהבה כלפיי "ללא הסתייגויות", והוא כבר לא חושב שאשלח אותו אל "ארץ המשרפה", משום שזה לא רצוני. על כן, רק לאחר שהאדם רואה את לבי, הוא מסתמך עליי באמת, מה שמוכיח בדיוק עד כמה הוא "זהיר". אולם אני לא מואס באדם משום ההונאה שלו, אלא מרגש את לבם של בני האדם בחיבוק החם שלי. האין זה מה שאני עושה כרגע? האין זה מה שמתבטא בבני האדם בשלב הנוכחי? מדוע הם מסוגלים לעשות דברים כאלה? מדוע יש להם רגש כזה? האם הסיבה לכך היא שהם מכירים אותי באמת? שהם אוהבים אותי עד בלי די? אני לא כופה על אף אחד לאהוב אותי, אלא רק נותן לכולם את הרצון החופשי לקבל החלטות משלהם. אני לא מתערב ולא עוזר להם לקבל החלטות בנוגע לגורלם. בני האדם גמרו בדעתם בפניי להיות נחושים, הם הביאו בפניי את נחישותם לבדיקתי, וכשפתחתי את השק המכיל את "נחישות האדם", ראיתי בפנים דברים שאמנם היו מגובבים, אולם די "שופעים". בני האדם הביטו בי בעיניים פעורות, בפחד עמוק שאעקור את נחישותם. אולם משום חולשתו של האדם, לא גזרתי משפט תכף ומיד, אלא סגרתי את השק והמשכתי לעשות את העבודה שעליי לבצע. עם זאת, האדם לא נוכח בהכוונתי בעקבות עבודתי, אלא ממשיך לדאוג אם אני מעריך את נחישותו. עשיתי עבודה כה רבה, אמרתי דברים כה רבים, אך עד היום, האדם לא מסוגל לתפוס את רצוני, ולפיכך, כל פעולה תמוהה שלו מסחררת את ראשי. מדוע הוא לעולם לא מסוגל לתפוס את רצוני, ומדוע הוא תמיד עושה דברים בחופזה וכאוות נפשו? האם מוחו חווה הלם? האם ייתכן שהוא לא מבין את הדברים שאני אומר? מדוע הוא תמיד פועל כשעיניו מביטות קדימה, אך הוא לא מסוגל לפלס נתיב ולהוות אות ומופת לאנשי העתיד? האם היה מישהו שהיווה אות ומופת לפני פטרוס? פטרוס שרד תחת הכוונתי, הלא כן? מדוע בני האדם של היום לא מסוגלים לכך? מדוע הם בכל זאת לא מסוגלים לְרַצות את רצוני, על אף שיש להם אות ומופת לחקות? זה מוכיח שהאדם עדיין לא בוטח בי, וזה מה שהוביל לנסיבות האומללות של היום.

אני נהנה להביט בציפורים הקטנות המעופפות ברקיע. על אף שהן לא גמרו בדעתן בפניי להיות נחושות, ועל אף שאין להן מילים "לספק" לי, הן מוצאות הנאה בעולם שהענקתי להן. האדם, לעומת זאת, לא מסוגל לכך, ופניו מלאים במרה שחורה – האם ייתכן שאני חייב לו חוב שלא ניתן לשלם? מדוע פניו תמיד שטופות דמעות? אני מתרשם מהחבצלות שפורחות בגבעות. הפרחים והדשא מתפרשים על המדרונות, אך החבצלות מוסיפות ברק לכבודי על פני האדמה לפני בוא האביב – האם האדם יכול להשיג דבר כזה? האם הוא יכול להעיד עליי על פני האדמה לפני שובי? האם הוא יכול להקדיש את עצמו למען שמי בארצו של התנין הגדול האדום כאש? נדמה הדבר כאילו אמירותיי מלאות בדרישות שאני מציב לאדם – הוא מתעב אותי כתוצאה מהדרישות האלה. משום שגופו חלש מדי ושהוא לא מסוגל להשיג כראוי את מה שאני דורש, הוא מפחד מדבריי. כשאני פותח את פי, אני רואה את בני האדם על פני האדמה נסים לכל עבר, כאילו הם מנסים לברוח מרעב המוני. כשאני מכסה את פניי וכשאני מפנה את גופי, בני האדם מוכים מיד בבהלה, והם לא יודעים מה לעשות, מכיוון שהם מפחדים מעזיבתי. בתפיסותיהם, היום שבו אעזוב הוא היום שבו אסון יכה בהם משמיים, היום שבו אעזוב הוא היום שבו העונש שלהם יתחיל. אולם מה שאני עושה הוא ההיפך הגמור מתפיסותיו של האדם, מעולם לא נהגתי לפי תפיסותיו של האדם, ומעולם לא התרתי לתפיסותיו להיות תואמות לי. הרגע שבו אני פועל הוא בדיוק הרגע שבו האדם מתגלה במערומיו. במילים אחרות, לא ניתן למדוד את מעשיי לפי תפיסות אנושיות. מהבריאה ועד היום, איש מעולם לא גילה "יבשת חדשה" בדברים שאני עושה, איש מעולם לא תפס את החוקים שלפיהם אני פועל, ואיש מעולם לא פתח דרך מוצא חדשה. לפיכך, כיום, בני האדם עדיין לא מסוגלים לעלות על דרך הישר – זה בדיוק מה שחסר להם וזה בדיוק מה שהם צריכים להיווכח בו. מהבריאה עד היום, מעולם לא פתחתי במיזם כזה – בסך הכל הוספתי כמה חלקים חדשים לעבודתי באחרית הימים. אולם אפילו בנסיבות הברורות האלה, בני האדם עדיין לא מסוגלים לתפוס את רצוני – האין זה בדיוק מה שחסר להם?

אחרי שאני פותח בעבודה החדשה, יש לי דרישות חדשות מהאדם. בעיני האדם, נדמה שלא הייתה השפעה לדרישות העבר, וזו הסיבה שהוא שוכח אותן. מהם האמצעים החדשים שאני נוקט בעבודתי? מה אני דורש מהאדם? בני האדם עצמם מסוגלים למדוד אם מה שהם עשו בעבר תאם לרצוני ואם מעשיהם היו בגבולות דרישותיי. אין צורך שאבחן כל דבר ודבר. הם מודעים לשיעור קומתם שלהם, ולכן, הם מבינים בבירור בדעתם עד כמה הם יכולים לעשות, ואין צורך שאומר להם בפירוש. ייתכן שכאשר אדבר, יהיו בני אדם שימעדו. לכן, עליי להימנע לומר את החלק הזה של דבריי כדי לא להחליש את בני האדם כתוצאה מכך. האין זה מועיל יותר בחיפושיו של האדם? האין זה מועיל יותר להתקדמותו של האדם? מי לא רוצה לשכוח את עברו ולחתור קדימה? משום "חוסר החשיבה" שלי, אני לא יודע אם בני האדם מבינים שהאמצעים שאני נוקט בדיבורי כבר נכנסו למישור חדש. בנוסף, משום שעבודתי "מעסיקה" אותי כל כך, לא היה לי זמן לברר אם בני האדם מבינים את הנימה שאני מדבר בה. לפיכך, אני דורש רק שבני האדם יגלו כלפיי יותר הבנה. משום שעבודתי "מעסיקה" אותי כל כך, אני לא מסוגל לבקר באופן אישי בכל בסיסי העבודה שלי כדי לכוון את בני האדם, ולכן אני "לא מבין אותם היטב". לסיכום, בלי קשר לדברים אחרים, התחלתי כעת להכניס את האדם באופן רשמי לדף חדש ולשיטה חדשה. בכל אמירותיי, בני האדם ראו שיש שנינות, הומור ונימה עזה במיוחד של לעג. לפיכך, ההרמוניה ביני לבין האדם מופרת מבלי משים, מה שגורם לעננים כבדים לכסות את פניהם של בני האדם. עם זאת, זה לא מגביל אותי. אני ממשיך בעבודתי, מכיוון שכל מה שאני אומר ועושה הוא חלק הכרחי מתוכניתי, מכיוון שכל מה שאני מבטא עוזר לאדם, ומכיוון ששום דבר שאני עושה הוא לא טריוויאלי, אלא מעניק תובנות לכל בני האדם. העובדה שהאדם לקוי היא הסיבה לכך שאני לא עוצר בעצמי אלא ממשיך לדבר. ייתכן שבני אדם מסוימים ממתינים בשקיקה שאציב להם דרישות חדשות. אם כן, אני מספק את הצרכים שלהם. אולם יש דבר אחד שעליי להזכיר לכם: כשאני מדבר, אני מקווה שבני האדם זוכים בתובנה רבה יותר, ואני מקווה שיכולת ההבחנה שלהם משתפרת, כדי שהם יוכלו להפיק דברים רבים יותר מדבריי וכך לעמוד בדרישותיי. בעבר, בכנסיות, בני האדם התמקדו בטיפול ובשבירה שהם עברו. האכילה והשתייה של דבריי היו על יסוד הבנת מטרותיהם ומקורן. עם זאת, ההווה שונה מהעבר – בני האדם כלל לא מסוגלים לתפוס את מקור אמירותיי, ולכן אין להם הזדמנות לעבור את הטיפול והשבירה שלי, משום שהם הקדישו את כל מאמציהם רק באכילה ושתייה של דבריי. אולם אפילו בנסיבות האלה, הם עדיין לא מסוגלים לעמוד בדרישותיי, ולכן אני מציב להם דרישות חדשות: אני דורש שהם ייכנסו לניסיונות ביחד איתי, ושהם ייכנסו לייסורים. עם זאת, ברצוני להזכיר לכם דבר אחד: לא מדובר כאן בהמתת האדם, אלא במה שעבודתי דורשת, מכיוון שבשלב הנוכחי, דבריי יותר מדי בלתי נתפסים לאדם, והאדם לא מסוגל לשתף איתי פעולה – שום דבר לא יכול להיעשות! אני יכול רק להכניס את האדם לשיטה חדשה ביחד איתי. מה עוד אפשר לעשות? משום ליקוייו של האדם, גם אני חייב להיכנס לזרם שהאדם נכנס אליו – האם אני לא זה שישלים את בני האדם? האם אני לא זה שבונה את התוכנית הזו? על אף שהדרישה השנייה לא קשה, היא לא משנית לראשונה. עבודתי בקרב קבוצת בני האדם של אחרית הימים היא מיזם חסר תקדים, ולכן, כל בני האדם חייבים לסבול את המצוקה האחרונה למעני, כדי שכבודי ימלא את היקום כולו. האם אתם מבינים את רצוני? זו הדרישה הסופית שאני מציב לאדם. כלומר, אני מקווה שכל בני האדם יוכלו לשאת עליי עדות חזקה ומהדהדת בפני התנין הגדול האדום כאש, שהם יוכלו להעלות את עצמם כקורבן מנחה למעני בפעם אחרונה ולעמוד בדרישותיי בפעם אחת אחרונה. האם אתם באמת יכולים לעשות זאת? לא הייתם מסוגלים לְרַצות את לבי בעבר – האם תוכלו לחרוג ממנהגכם במקרה האחרון? אני נותן לבני האדם הזדמנות להרהר, אני מאפשר להם לחשוב היטב לפני שהם נותנים לי תשובה – האם זה לא בסדר מצדי? אני ממתין לתשובתו של האדם, אני ממתין ל"מכתב המענה" שלו – האם יש לכם האמונה לעמוד בדרישותיי?

20 באפריל, 1992