ההתנהלות האנושית מעולם לא נגעה ללבי ומעולם גם לא נראתה לי יקרת ערך. בעיני האדם, אני תמיד נוהג בו בחומרה, ובעיניו, אני תמיד רודה בו. בכל מעשיו של האדם, כמעט אין דבר שנעשה למעני, כמעט אין דבר שעומד איתן אל מול עיניי. בסופו של דבר, כל דבר שקשור לאדם מתפורר בפניי בלי להשמיע קול. רק לאחר מכן, אני ממחיש את מעשיי וגורם לכולם להכיר אותי באמצעות כישלונותיהם. האופי האנושי לא השתנה. מה שיש בלב בני האדם אינו תואם את רצוני – אין זה מה שאני צריך. מה שאני מתעב יותר מכל הוא קשיחותם של בני האדם והידרדרותם שוב ושוב לפשע, אבל מהו הכוח שמדרבן את האנושות להמשיך לא להכיר אותי, לשמור תמיד מרחק ממני ולעולם לא לפעול בפניי על פי רצוני, ובמקום זאת להתנגד לי מאחורי גבי? האם זו נאמנותם? האם זו אהבתם כלפיי? מדוע הם אינם יכולים להכות על חטא ולהיוולד מחדש? מדוע בני האדם תמיד מוכנים לחיות בבצה ולא בְּמָקום נקי מבוץ? האם ייתכן שהתנהגתי אליהם לא יפה? האם ייתכן שהנחיתי אותם לכיוון הלא נכון? האם ייתכן שאני מוביל אותם לגיהינום? כולם מוכנים לחיות ב"גיהינום". כשהאור יבוא, הם יתעוורו מיד, משום שכל מה שיש בהם נובע מהגיהינום. עם זאת, האנושות לא יודעת זאת והיא רק נהנית מ"ברכות הגיהינום" האלו. בני האדם אפילו מאמצים אותם אל לבם כאוצרות, בפחד עז שמא אבזוז להם אותם ואותיר אותם בלי "מקור קיום". בני האדם פוחדים ממני וזו הסיבה שהם מתרחקים ממני ושונאים להתקרב אליי כשאני יורד ארצה. זאת משום שהם לא מוכנים "להביא על עצמם צרות", אלא רוצים לנהל חיי משפחה שלווים כדי ליהנות מ"אושר על פני האדמה". אולם אני לא יכול לאפשר לאנושות להגשים את רצונה, משום שהרס משפחת האדם הוא בדיוק המעשה שלכבודו אני כאן. מרגע בואי, תיעלם השלווה בבתיהם של בני האדם. בכוונתי לנפץ את כל האומות לרסיסים, ועל אחת כמה וכמה את משפחת האדם. מי יוכל להימלט מידיי? האם ייתכן שמי שמקבל ברכות יוכל להימלט בזכות סרבנותו? האם ייתכן שמי שסובל מייסורים יוכל לזכות באהדתי הודות לפחד שלו? בני האדם ראו את רצוני ואת מעשיי בכל דבריי, אך מי יוכל להיחלץ אי-פעם מתסבוכת מחשבותיו שלו? מי יוכל למצוא אי-פעם מוצא מתוך דבריי או מחוץ להם?

האנושות חוותה את חמימותי, האדם שירת אותי בכנות, נשמע לי בכנות ועשה הכול למעני בנוכחותי. אולם בני האדם כיום אינם מסוגלים להשיג זאת. הם רק מייבבים ברוחם, כאילו שזאב רעב חטף אותם בשיניו. הם יכולים רק להביט בי בחוסר אונים ולקרוא אליי לעזרה ללא-הרף, אך בסופו של דבר, הם לא יכולים להיחלץ ממצבם הקשה. אני נזכר בהבטחות שבני האדם הבטיחו בנוכחותי בעבר ובשבועות שהם נשאו בנוכחותי על השמיים והארץ שהם יכירו לי תודה על חסדי בגילוי חיבה. הם בכו בצער בפניי וקול בכיים היה שובר לב וקשה מנשוא. לעתים קרובות עזרתי לאנושות הודות לנחישות שלה. בני האדם התייצבו בפניי אינספור פעמים כדי להישמע לי והתנהלותם שובת הלב הייתה בלתי נשכחת. אינספור פעמים הם אהבו אותי באמונה איתנה וכנותם הייתה ראויה להערכה. אינספור פעמים הם אהבו אותי עד כדי כך שהקריבו את חייהם, הם אהבו אותי יותר מאשר את עצמם ולנוכח הכנות שלהם, קיבלתי את אהבתם. הם העלו את עצמם כקורבן מנחה בנוכחותי אינספור פעמים, למעני ובאדישות לנוכח המוות ואני מחיתי את הדאגה מפניהם ובחנתי את ארשת פניהם בקפידה. היו אינספור פעמים שבהן אהבתי אותם כבבת עיני והיו אינספור פעמים שבהן שנאתי אותם כאויביי. למרות זאת, האדם עדיין לא יכול לתפוס את דעתי. כשבני האדם עצובים, אני בא לנחם אותם וכשהם חלשים, אני בא לעזור להם. כשהם אובדים בדרך, אני מכוון אותם. כשהם בוכים, אני מוחה את דמעותיהם. עם זאת, כשאני עצוב, מי יכול לנחם אותי בלבו? כשאני מודאג מאוד, מי מתחשב ברגשותיי? כשאני עגמומי, מי יכול לרפא את הפצעים שבלבי? כשאני זקוק למישהו, מי מתנדב לשתף פעולה איתי? האם ייתכן שהיחס שהיה לבני האדם כלפיי בעבר נמחק כלא היה? מדוע לא נותר דבר בזיכרונם? איך ייתכן שבני האדם שכחו את כל הדברים האלה? כל זה קרה משום שאויב האנושות השחית אותה, הלא כן?

כשהמלאכים מנגנים כדי להלל אותי, הדבר מעורר בי אהדה בלתי נמנעת כלפי האדם. לבי נמלא פתאום צער ואינני מסוגל להיפטר מהרגש הכאוב הזה. בשמחה ובצער של ההיפרדות מהאדם ושל ההתאחדות מחדש עימו, איננו יכולים לשתף זה את זה ברגשות. מכיוון שאנחנו נפרדים זה מזה, בשמיים ממעל ובארץ מתחת, האדם ואנוכי יכולים להיפגש רק לעיתים נדירות. מי יכול להיחלץ מנוסטלגיה לרגשות העבר? מי יכול להפסיק להעלות זיכרונות מהעבר? מי לא יקווה להמשך הרגשות הטובים מהעבר? מי לא כמה לשובי? מי לא נכסף להתאחדותי מחדש עם האדם? אני מוטרד מעומק לבי והאדם מודאג מאוד ברוחו. על אף שאנחנו דומים ברוחנו, איננו יכולים להיות יחד לעתים קרובות ואיננו יכולים להתראות לעתים קרובות. לפיכך, חיי האנושות כולה עגמומיים מאוד וחסרי חיוניות, משום שהאדם תמיד כמהּ אליי. נדמה שבני האנוש הם חפצים שנפלו מהשמיים. הם קוראים בשמי על פני האדמה ונושאים את מבטם אליי מהקרקע – אך איך הם יוכלו להימלט ממלתעותיו של הזאב המשחר לטרף? איך הם יוכלו להיחלץ מאיומיו ופיתויו? איך ייתכן שבני האנוש לא יקריבו את עצמם בשל צייתנותם להסדרי התוכנית שלי? כשהם מתחננים בקול, אני מפנה להם את גבי – אינני יכול לשאת את המראה הזה עוד. אולם איך ייתכן שלא אשמע את קול בכיים? אני אתקן את העוולות של העולם האנושי. אעשה את עבודתי במו ידיי ברחבי העולם כולו ואאסור על השטן לפגוע שוב באנשיי, אאסור על אויביי לעשות שוב כאוות נפשם. אהפוך למלך על פני האדמה ואעביר את כס מלכותי לשם, ואגרום לכל אויביי ליפול ארצה ולהתוודות על חטאיהם בפניי. בצער מלווה בכעס, אשטח את התבל כולה, לא אחוס על איש ואעורר אימה בלב אויביי. אהפוך את פני האדמה כולם לעיי חורבות ואהפוך את כל אויביי לעיי חורבות, כך שלא יוכלו עוד להשחית את האנושות. תוכניתי כבר נקבעה ואיש לא יוכל לשנות אותה, יהיה אשר יהיה. כשארחף מעל התבל בפאר מלכותי, האנושות כולה תתחדש והכול ישוב לחיים. האדם לא יבכה עוד וכבר לא יקרא אליי לעזרה. אז אשמח בלבי ובני האדם ישובו אליי בחדווה. התבל כולה, מן המסד עד הטפחות, תתעורר בצהלה...

כיום, אני עושה את העבודה שגמרתי אומר להשלים בקרב אומות העולם. אני נע בקרב האנושות ועושה את כל העבודה הכלולה בתוכנית שלי וכל האנושות מפצלת את מגוון אומות העולם לפי רצוני. תשומת לבם של בני האדם על פני האדמה מתמקדת ביעד שלהם עצמם, משום שהיום הולך וקרב ותרועות המלאכים כבר נשמעות. לא יהיו עוד עיכובים וכל הבריאה תתחיל לרקד בצהלה בעקבות זאת. מי יכול להאריך את יומי כאוות נפשו? יצור על פני האדמה? כוכבי הרקיע? או המלאכים? כשאביע אמירה לתחילת הישועה של עם ישראל, יומי יבוא אל האנושות כולה. כולם פוחדים משובו של עם ישראל. כשהוא ישוב, יהיה זה יום כבודי, יום שבו הכול ישתנה ויתחדש. מכיוון שהתבל כולה תזכה למשפט צדק בקרוב, כל בני האדם יחששו ויחרדו, מפני שאין צדק בעולם האנושי. כששמש הצדק תופיע, המזרח יואר, והוא בתורו יאיר את התבל כולה ויגיע לכל אדם ואדם. אם האדם יוכל באמת להוציא לפועל את הצדק שלי, ממה יש לחשוש? כל אנשיי מחכים לבואו של יומי, והם כולם כמהים להגעתו של יומי. הם מחכים שאבוא לגמול לכל האנושות ולהסדיר את יעדה של האנושות בתפקידי כשמש הצדק. מלכותי מתגבשת על פני התבל כולה וכס מלכותי שובה את לבם של מאות מיליוני בני אדם. בסיועם של המלאכים, הישגיי האדירים יישאו פרי בקרוב. כל בניי ואנשיי מחכים בקוצר רוח לשובי, משתוקקים לכך שאתאחד איתם ושלעולם לא ניפרד שוב. איך יוכל המון האדם במלכותי לא לשעוט יחד בצהלה על כך שאני נמצא איתם? הייתכן שיהיה זה איחוד שלא יגבה מחיר? כל בני האדם חושבים שאני מכובד וכולם מהללים אותי. יתר על כן, כשאשוב, אביס את כל אויביי. הגיע הזמן! אניע את עבודתי. אמשול כמלך בקרב בני האדם! אני עומד לחזור! אני עומד לצאת! זה מה שכולם מקווים לו ומה שכולם מייחלים לו. אני אאפשר לאנושות כולה לחזות בבואו של יומי וכולם יקבלו בשמחה את בוא יומי!

2 באפריל, 1992