אנשים רבים מסולקים לאחר שביצעו חובות במשך שנה או שנתיים בלבד, או במשך שלוש עד חמש שנים בלבד. מה הסיבה העיקרית לכך? אפשר לומר שזה בעיקר בגלל שאותם אנשים אינם בעלי מצפון או היגיון, והם חסרי אנושיות. לא רק שאינם מקבלים את האמת, הם גם גורמים לשיבושים ולהפרעות, והם תמיד שטחיים בעת ביצוע חובתם. הם אף פעם לא מקשיבים, לא משנה איך האמת משותפת עימם, והם לא מצייתים, ומתריסים כשגוזמים אותם. בסופו של דבר, אין כל אפשרות אחרת אלא להרחיק אותם ולסלקם. איזו בעיה זה ממחיש? כדי לבצע חובות, אנשים חייבים להיות לפחות בעלי מצפון והיגיון; בלי זה, יהיה להם קשה לשאת עדות. כל מי שחסר מצפון והיגיון אין לו אנושיות, והוא לא יכול לקבל את האמת, ולכן האל אינו יכול להושיע אותו, וגם אם יעמול, הוא לא יעשה זאת כראוי. זה עניין שעליך לראות בבירור. כשתתקל בעתיד באנשים חסרי מצפון או היגיון – כלומר אנשים חסרי אנושיות – עליך להרחיק אותם בהקדם האפשרי.

יש אנשים שאינם לוקחים שום אחריות כשהם מבצעים את חובתם, הם תמיד שטחיים. למרות שהם רואים את הבעיה, הם לא מוכנים לחפש פתרון וחוששים לפגוע באנשים, אז הם רק נחפזים בעת ביצוע הדברים, וכתוצאה מכך יש לבצע את העבודה מחדש. מכיוון שאתה מבצע את החובה הזו, עליך לקחת עליה אחריות. מדוע אינך לוקח אותה ברצינות? מדוע אתה שטחי? והאם אתה מתרשל באחריותך כשאתה מבצע את חובתך בדרך הזו? לא משנה מי לוקח את האחריות העיקרית, כל השאר אחראים לפקוח עין על הדברים, על כולם מוטל העול הזה ותחושת האחריות הזו – אבל אף אחד מכם לא שם לב, אתם אכן שטחיים, אין לכם נאמנות, אתם מתרשלים בחובותיכם! זה לא שאינכם יכולים לראות את הבעיה, אלא אתם לא מוכנים לקחת אחריות – וגם, כשאתם רואים את הבעיה, אינכם רוצים לתת לעניין תשומת לב, אתם מתפשרים על "מספיק טוב". האם להיות שטחי כך זה לא ניסיון לרמות את האל? כשעמלתי ושיתפתי אתכם על האמת, אילו הייתי מרגיש "שמספיק טוב" היה מתקבל על הדעת, אז בהתאם לכל אחת מהאיכויות ומהחתירות שלכם, מה הייתם יכולים להשיג מכך? אם הגישה שלי הייתה כשלכם, לא הייתם יכולים להשיג דבר. מדוע אני אומר זאת? חלק מזה הוא כי אינכם עושים דבר בכובד ראש, וחלק מזה הוא כי אתם באיכות נמוכה למדי, אדישים למדי. בגלל שאני רואה את כולכם אדישים וללא אהבה לאמת, ואתם לא חותרים אל האמת, יחד עם האיכויות הנמוכות שלכם, עלי לדבר בפירוט. עלי להסביר הכול לפרטי פרטים, ולפרק את הדברים ולחלק אותם בדיבור שלי, ולדבר על דברים מכל זווית, בכל דרך אפשרית. רק אז אתם מבינים קצת. אם הייתי שטחי עימכם, ומדבר מעט על כל נושא, מתי שמתחשק לי, לא משקיע מחשבה ולא טורח, מבלי שליבי יהיה בדבר, ולא הייתי מדבר אם לא היה בא לי, מה הייתם יכולים להשיג? עם איכויות כשלכם, לא הייתם מבינים את האמת. לא הייתם משיגים דבר, לא כל שכן משיגים ישועה. אבל איני יכול לעשות את זה, ובמקום זאת עלי לדבר בפרוטרוט. עלי להיכנס לפרטים ולתת דוגמאות לגבי המצבים של כל סוג אדם, לגבי הגישות שיש לאנשים כלפי האמת, ולגבי כל סוג צביון מושחת; רק אז תבינו את מה שאני אומר, ותבינו את מה שאתם שומעים. לא משנה באיזה היבט של האמת משתפים, אני מדבר באמצעים שונים, עם סגנונות שיתוף למבוגרים ולילדים, וגם בצורה של הסברים ושל סיפורים, תוך שימוש בתיאוריה ובפרקטיקה, ובדיבור על חוויות, כדי שאנשים יוכלו להבין את האמת ולהיכנס למציאות. בדרך זו, למי שיש איכות והם בעלי לב תהיה הזדמנות להבין ולקבל את האמת ולהיוושע. אבל הגישה שלכם לחובתכם תמיד הייתה שטחית, של גרירת רגליים, ואינכם מודאגים ממשך העיכוב לו אתם גורמים. אינכם מהרהרים איך לחפש את האמת כדי לפתור בעיות, אינכם משקיעים מחשבה איך למלא את חובתכם כראוי כדי להיות מסוגלים לשאת עדות לאל. זוהי הזנחה של חובתכם. לכן חייכם צומחים לאט מאוד, אך אתם לא נסערים מכמות הזמן שבזבזתם. למעשה, אילו תבצעו את חובתכם עם מצפון ואחריות, לא יידרשו אפילו חמש או שש שנים עד שתוכלו לדבר על חוויותיכם ולשאת עדות לאל, והעבודות השונות יבוצעו בהצלחה רבה – אך אינכם מוכנים להתחשב בכוונות האל, וגם אינכם שואפים אל האמת. ישנם כמה דברים שאתם לא יודעים לעשות, לכן אני נותן לכם הוראות מדויקות. אתם לא צריכים לחשוב, עליכם רק להקשיב ולהתקדם עם זה. זו האחריות המעטה והיחידה שעליכם לקחת על עצמכם – אבל אפילו זה מעבר ליכולתכם. איפה הנאמנות שלכם? היא לא ניכרת בשום מקום! כל מה שאתם עושים הוא לומר דברי נועם. בליבכם אתם יודעים מה עליכם לעשות, אבל אתם פשוט לא מיישמים בפועל את האמת. זהו מרד באל, ובשורש הדבר זהו חוסר אהבה לאמת. אתם יודעים היטב בליבכם איך לפעול בהתאם לאמת – אתם פשוט לא מיישמים את זה בפועל. זו בעיה רצינית; אתם בוהים באמת מבלי ליישמה בפועל. אתם בכלל לא אנשים המתמסרים לאל. כדי לבצע חובה בבית האל, לכל הפחות עליכם לחפש את האמת וליישמה בפועל, ולפעול בהתאם לעקרונות. אם אינך יכול ליישם בפועל את האמת בביצוע חובתך, היכן תוכל ליישם אותה בפועל? ואם אינך מיישם בפועל ולו דבר מהאמת, אזי אתה חסר אמונה. מהי התכלית שלך, באמת, אם אינך מקבל את האמת – לא כל שכן מיישם את האמת בפועל – ופשוט מדשדש לך בבית האל? האם אתה רוצה להפוך את בית האל לבית האבות שלך, או לבית מחסה? אם כן, אתה טועה – בית האל אינו דואג לאוכלי חינם, לבטלנים. כל מי שיש לו אנושיות ירודה, שלא מבצע את חובתו בשמחה, שאינו כשיר לבצע חובה, יש להרחיק את כולם; את כל חסרי האמונה שאינם מקבלים את האמת כלל יש לסלק. יש אנשים שמבינים את האמת אך אינם יכולים ליישמה בפועל בביצוע חובותיהם. כשהם רואים בעיה, הם לא פותרים אותה, ולמרות שהם יודעים שזו אחריותם, הם לא מקדישים למשימה את כל-כולם. אם אתה אפילו לא מבצע את האַחְרָיוּיוֹת שאתה מסוגל להן, איזה ערך או השפעה יכולים בכלל להיות לביצוע חובתך? האם זה משמעותי להאמין כך באל? מי שמבין את האמת אך אינו יכול ליישמה בפועל, מי שאינו יכול לשאת את הקשיים שהוא אמור לשאת – אדם כזה אינו כשיר לבצע חובה. יש אנשים שמבצעים חובה רק כדי לקבל אוכל. הם קבצנים. הם חושבים שאם יבצעו כמה משימות בבית האל, ידאגו להם ללינה וארוחות, וצרכיהם יסופקו מבלי שיצטרכו למצוא עבודה. האם קיימות עסקאות שכאלה? בית האל אינו דואג לבטלנים. אם אדם שאינו מיישם בפועל את האמת כלל וכלל, ובאופן עקבי שטחי בביצוע חובתו, אומר שהוא מאמין באל, האם האל יכיר בו? כל האנשים הללו הם חסרי אמונה, וכפי שהאל רואה זאת, עושי רע.

אנשים שבאמת מאמינים באל מבצעים את חובותיהם ברצון, מבלי לחשב את הרווחים וההפסדים שלהם. לא משנה אם אתה מישהו שחותר אל האמת או לא, עליך לסמוך על המצפון וההיגיון שלך ובאמת לעשות מאמץ כשאתה מבצע את חובתך. מה זה אומר באמת לעשות מאמץ? אם אתה מסתפק בעשיית מאמץ סמלי, וסובל מעט קשיים פיזיים, אך אינך לוקח את חובתך ברצינות כלל ולא מחפש את עקרונות האמת, אז אתה שטחי ותו לאו – אינך באמת עושה מאמץ. המפתח בעשיית מאמץ הוא להשקיע את ליבך בדבר, להיות ירא-אל בליבך, להתחשב בכוונות האל, להיות חרד מלמרוד באל ומלפגוע בו, ולסבול כל קושי כדי לבצע את חובתך כראוי ולרצות את האל: אם ליבך אוהב כך את האל, תוכל לבצע את חובתך כראוי. אם אין יראת-אל בליבך, לא יהיה לך כל עול בעת ביצוע חובתך, לא יהיה לך עניין בה, ובהכרח תהיה שטחי ותפעל כלאחר יד, מבלי לייצר שום השפעה ממשית – וזה אינו ביצוע חובה. אם באמת יש לך תחושת עול, ואתה מרגיש שביצוע חובתך הוא באחריותך האישית, ושאם לא תעשה זאת אינך כשיר לחיות ואתה חיה, שרק אם תבצע את חובתך כראוי אתה ראוי להיקרא בן אדם, ואתה יכול להתמודד עם המצפון שלך – אם יש לך את תחושת העול הזו כשאתה מבצע את חובתך – אזי תוכל לעשות הכול באופן מצפוני, ותוכל לחפש את האמת ולעשות דברים בהתאם לעקרונות, וכך תוכל לבצע את חובתך כראוי ולרַצות את האל. אם אתה ראוי לשליחות שהאל נתן לך, ולכל מה שהאל הקריב עבורך ולציפיות שלו ממך, זוהי אכן עשיית מאמץ. עכשיו אתה מבין? אם בביצוע חובתך אתה רק פועל כלאחר יד ואינך מחפש להשיג תוצאות כלל, אתה צבוע, זאב בעור כבש. אולי אתה מערים על אנשים, אבל אינך יכול לשטות באל. אם אין מחיר אמיתי ואין נאמנות כשאתה מבצע את חובתך, אז זה לא עומד ברף. אם אתה לא באמת עושה מאמץ באמונתך באל ובביצוע חובתך; אם אתה תמיד רוצה לפעול כלאחר יד ולהיות שטחי במעשיך, כמו כופר שעובד עבור הבוס שלו; אם אתה עושה מאמץ סמלי בלבד, לא משתמש בשכל שלך, מדשדש לך מדי יום ביומו, לא מדווח על בעיות כשאתה רואה אותן, רואה משהו שנשפך ולא מנקה אותו, ומבטל כל מה שאינו מועיל לך ללא הבחנה – האין זו בעיה? איך מישהו כזה יכול להיות חבר בבית האל? אנשים כאלה הם כופרים; הם לא מבית האל. האל אינו מכיר באף אחד מהם. אם אתה נאמן או לא ואם עשית מאמץ בעת ביצוע חובתך או לא, האל עוקב אחר הדברים, וגם אתה יודע זאת היטב. אז האם אי פעם באמת עשיתם מאמץ בביצוע חובתכם? האם אי פעם לקחתם את זה ברצינות? האם התייחסתם לזה כאחריות שלכם, מחויבות שלכם? האם לקחתם על זה בעלות? עליך להרהר על העניינים הללו כראוי ולהכיר אותם, מה שיקל על הטיפול בבעיות הקיימות בביצוע חובתך, ויועיל לך בהיווכחות בחיים. אם אתה תמיד חסר אחריות כשאתה מבצע את חובתך, ואינך מדווח על בעיות למנהיגים ולעובדים כשאתה מגלה אותן, וגם לא מחפש אחר האמת כדי לפתור אותן בעצמך, אלא תמיד חושב "כמה שפחות צרות יותר טוב", תמיד חי לפי פילוסופיות להתנהלות בעולם, תמיד שטחי בעת ביצוע חובתך, אף פעם אין לך נאמנות, ואינך מקבל את האמת כלל בזמן גיזום – אם אתה מבצע את חובתך בצורה זו, אתה בסכנה; אתה אחד מהעובדים. עובדים אינם חברים בבית האל אלא מועסקים, עובדים שכירים. בתום העבודה הם יסולקו, ומטבע הדברים ידרדרו לכדי אסון. אנשי בית האל שונים; כאשר הם מבצעים את חובתם, זה לא בשביל כסף, או כדי להשקיע מאמץ או לזכות בברכות. הם חושבים, "אני חבר בבית האל. עניינים הנוגעים לבית האל נוגעים לי. ענייני בית האל הם ענייני. עלי להשקיע את ליבי בבית האל". בשל כך, הם משקיעים את ליבם בכל עניין הנוגע לבית האל, ולוקחים עליו אחריות. הם לוקחים אחריות על כל מה שהם יכולים לחשוב עליו ולראות אותו. הם שמים לב לדברים שדורשים טיפול, והם לוקחים את הדברים ללב. אלה הם אנשי בית האל. האם אתם כאלו? (לא). אם אתם רק מתאווים לנוחות הבשר, אינכם מקדישים תשומת לב כשאתם רואים שיש דברים הזקוקים לטיפול בבית האל, אינכם מרימים בקבוק שמן שנפל, וליבכם יודע שיש בעיה אבל אינכם רוצים לפתור אותה, אזי אינכם מתייחסים לבית האל כשלכם. האם כך אתם נוהגים? אם כן, נפלתם כה רחוק עד שאין הבדל בינכם לבין הכופרים. אם לא תכו על חטא, אתם בהכרח תיחשבו כמי שנמצא מחוץ לבית האל; חייבים לגנוז אתכם ולסלקכם. העובדה היא, שבליבו האל רוצה להתייחס אליכם כאל בני משפחתו, אך אינכם מקבלים את האמת, ואתם תמיד שטחיים וחסרי אחריות בביצוע חובותיכם. אינכם מכים על חטא, לא משנה איך משתפים עימכם על האמת. אתם אלה שהצבתם את עצמכם מחוץ לבית האל. האל רוצה להושיע אתכם ולהפוך אתכם לבני משפחתו, אבל אתם לא מקבלים זאת. אם כך, אתם מחוץ לביתו; אתם כופרים. מי שאינו מקבל ולו מעט מהאמת יוכל להיות מטופל רק ככופר. אתה הוא זה שקבע את הקץ שלך ואת מקומך. אתה קבעת אותו מחוץ לבית האל. מי מלבדך אשם בכך? שמתי לב שאנשים רבים הם כמו חיות חסרות רוח: מדי יום ביומו, כל שהם יודעים הוא לאכול ולעבוד, הם אף פעם לא אוכלים או שותים את דבר האל, והם אף פעם לא משתפים על האמת. הם לא מבינים דבר בעניינים הרוחניים של החיים, והם חיים כל הזמן ככופרים; הם חיות מחופשות לבני אדם. אנשים כאלה הם חסרי תועלת לחלוטין, ואי אפשר אפילו להשתמש בהם לעבודה. הם בטלנים, יש לסלקם ולשלח אותם הלאה במהירות, ואין לאפשר לאף אחד מהם להישאר. אנשים שבאמת מאמינים באל הם אלה שמסוגלים לקבל את האמת, הם אלה המסוגלים להתמסר בלי קשר לאופן בו האמת משותפת עימם או לאופן בו הם נגזמים; הם אנשים שיש להם את ההיגיון הזה, והם גם מסוגלים להקשיב ולהתמסר כשהם מבצעים את חובתם. לא משנה איזו חובה הם מבצעים, הם מסוגלים לקחת אחריות, לבצע את המשימה כראוי, ולקחת על עצמם את העבודה הזו. רק אנשים כאלה ראויים להיקרא בני אדם, ורק הם חברים בבית האל. אנשים שעובדים הם אוכלי חינם ותו לאו, האל דוחה אותם בתיעוב, הם אינם אחים ואחיות, והם חסרי האמונה. אם אתה מתייחס אליהם כאל אחים ואחיות, אתה עיוור וטיפש. הגיע הזמן בו כולם יקובצו לסוגיהם. הגיע הזמן בו האל חושף ומסלק אנשים. אם אתם מאמינים אמיתיים באל, עליכם לחתור אל האמת כראוי ולבצע את חובתכם כראוי. אם אתה יכול לשאת עדות חווייתית כלשהי, זה מוכיח שאתה אדם שאוהב את האמת, ושיש לך כמה מציאויות-אמת. אבל אם אינך יכול לשאת עדות חווייתית כלשהי, אז אתה עובד ונמצא בסכנה להיות מסולק. אם אתה מבצע את חובתך כראוי ואתה אחראי ונאמן, אזי אתה עובד נאמן ויכול להישאר. כל מי שאינו עובד נאמן יש לסלק. לכן, רק על ידי ביצוע חובתך כראוי תוכל לשאת עדות בבית האל, ולהינצל מפורענות. ביצוע חובתך כראוי הוא דבר קריטי. לכל הפחות, אנשי בית האל הם אנשים ישרים. הם אנשים אמינים בחובתם, שיכולים לקבל את מה שהאל הטיל עליהם, ולבצע את חובתם בנאמנות. אם לאנשים אין אמונה, מצפון והיגיון אמיתיים, ואם אין להם לב ירא-אל ולב של התמסרות לאל, אזי הם לא מתאימים לביצוע חובות. למרות שהם מבצעים את חובתם, הם מתרשלים בכך. אלו הם עובדים – אנשים שלא באמת הכו על חטא. עובדים מהסוג הזה יסולקו במוקדם או במאוחר. רק עובדים נאמנים יינצלו. למרות שלעובדים נאמנים אין את מציאויות-האמת, יש להם מצפון והיגיון, הם מסוגלים לבצע את חובותיהם בכנות, והאל מותיר להם להינצל. אלו שיש להם את מציאויות-האמת, ושיכולים לשאת עדות מהדהדת על האל, הם אנשיו, והם יינצלו ויובאו אל תוך ממלכתו.

ברגע זה, אם לשפוט לפי הגישה שלכם לחובותיכם, לפי יעילותכם בביצוע דברים ולפי התוצאות שאתם משיגים בחובותיכם, אתם עדיין לא מבצעים את חובותיכם כראוי. הסיבה לכך היא שאתם שטחיים מדי, ואתם ניגשים כלאחר יד לדברים רבים מדי; אתם ניגשים בחוסר תשומת לב לנושאים רבים מדי, ומפגינים יותר מדי גילויי ציות לתקנות. מה הסיבה לכך? האם זה קשור לאיכויות ולחתירות שלכם? כך מבצעים את חובותיהם אנשים בעלי איכויות נמוכות מאוד ואנשים פזורי נפש, וכך גם מבצעים את חובותיהם כל אלו שאינם חותרים אל האמת. אז אל מה אתם חותרים, בדיוק? האם אתם אנשים החותרים אל האמת? (לא). זה די ברור שאתם לא אנשים החותרים אל האמת. שכן, בהתחשב בשיעור קומתכם הנוכחי, לא משנה עד כמה עמוקה או רדודה ההבנה שלכם לגבי האמת, על כולכם ליישם בפועל במידה שאתם מבינים את האמת – האם קל לכם לעשות זאת? בהתבסס על סביבכם החיצונית ועל הגורמים הסובייקטיביים שלכם, לכולכם יש וודאי קושי מסוים לעשות זאת. עם זאת, אינכם אנשים רעים, אתם לא צוררי משיח, והאנושיות שלכם לא כל כך גרועה. יתרה מכך, למרות שלרובכם יש איכות ממוצעת, אתם עדיין אמורים להיות מסוגלים לתפוס את האמת. זה מבטיח שלא יהיה לכם קשה עד כדי כך לחתור אל האמת. אולי מספר אמיתות עמוקות יותר יחלפו מעל לראשיכם, אבל אם אדבר עליהן במונחים קונקרטיים ומפורטים יותר, תוכלו להבין ולתפוס אותן. כל עוד אתם יכולים להבין את האמת, לא משנה כמה ההבנה שלכם מעמיקה או שטחית, וכל עוד יש לכם נתיב, אתם תדעו איך ליישם את האמת בפועל. זהו תנאי בסיסי להשגת החתירה אל האמת ויישומה בפועל, תנאי שכולכם עומדים בו. בהתאם לכך, כולכם צריכים להיות מסוגלים לחתור אל האמת וליישם אותה בפועל. אז מדוע לא הצלחתם ליישם את האמת בפועל? האם משהו עומד בדרככם? לא אמור להיות דבר בדרככם, וכולכם אמורים להיות מסוגלים ליישם את האמת בפועל ולעשות דברים על פי העקרונות במסגרת חובותיכם. יש לכם את ההזדמנות הנפלאה הזו, ובכל זאת אינכם מסוגלים להשיג זאת. מה זה ממחיש? ראשית, זה ממחיש שאינכם אוהבים את האמת ושאתם חסרי עניין בה. שנית, זה ממחיש שחסרה לכם הבנה אמיתית לגבי אופן החתירה אל האמת ויישומה בפועל, ושחסרה לכם הבנה לגבי המשמעות של יישום האמת בפועל, החשיבות של יישום האמת בפועל והערך הטמון בזה, ומה כה יקר-ערך בליישם את האמת בפועל. ללא כל הבנה בדברים הללו, אתם פשוט מדשדשים, בלי שום עניין באמת או ביישומה בפועל, ואתם עדיין חושבים לעצמכם: "מה היתרון בעשיית דברים על פי העקרונות וביישום האמת בפועל?" מחשבות אלו מוכיחות שאינכם מבינים את ערכה של האמת, שעדיין לא חוויתם באופן אישי את היתרונות של עשיית דברים על פי העקרונות ושל יישום האמת בפועל, ושאין לכם בכלל מושג לגבי חשיבותם, ומכאן חוסר העניין שלכם ביישום האמת בפועל. למרות שבמידת מה אתם מתעניינים בהאזנה לדרשות ויש לכם סקרנות מסוימת, אתם מגלים עניין מועט כשנושא יישום האמת בפועל עולה על הפרק. יש אנשים שמוכנים להקשיב לדרשות ולקרוא את דברי האל, והם מוכנים ליישם בפועל את האמת תוך כדי עשיית דברים, אבל הם כושלים כשמגיע הזמן לבצע זאת הלכה למעשה. ההעדפות שלהם והפילוסופיות שלהם להתנהלות בעולם מתגלות, והצביונות המושחתים שלהם נחשפים – כגון עצלות, תַּאֲוות נוחות, רמאות והִתְחרות על מעמד. הם חסרי אחריות לחלוטין בחובותיהם ואינם מטפלים בדברים על פי עקרונות האמת כלל. הם רק עמלים ועובדים, הם מרוצים כל עוד הם יכולים להימנע מסבל, והם חסרי מצפון בכול. אפילו כשהם יודעים שלא ביצעו את חובותיהם כראוי, הם לא עושים חשבון נפש, אלא ממשיכים לבצע את חובותיהם באופן שטחי. בטווח הארוך, הם הופכים אדישים, רפי שכל וחסרי תגובה. זהו מצבו של עובד.

אנשים רבים רוצים לבצע חובות, ויש אנשים המוכנים לבצע אותן, אבל מדוע כל כך קשה לכולם ליישם את האמת בפועל? למה אפילו את האמיתות שהם מבינים הם לא מסוגלים ליישם בפועל? מה בדיוק קורה כאן? האם אתם חושבים שקשה ליישם את האמת בפועל? (לא). אז למה אינכם מסוגלים ליישמה בפועל? (אנחנו לא אוהבים את האמת). למה קשור חוסר אהבת האמת? (לטבעו של האדם). זה קשור לאנושיותו של האדם ולטבעו. לאנשים ללא אנושיות אין מצפון או היגיון, ולכן הם לא יכולים לאהוב את האמת, והם מרגישים שהיא מביאה תועלת מועטה בלבד. הם גם מאמינים שהם יפסידו אם יישמו את האמת בפועל, ושרק לשוטים מתאים להיות אנשים ישרים, אז הם חושבים שאין צורך לחתור אל האמת. למשל, יש אנשים שכשהם נעלבים מאחרים, הם מתחילים לחשוב: "אני צריך לעשות משהו כדי לנקום ולהראות להם עד כמה אני אכזרי". ברגע שמתעוררת אצלם מחשבה כזו, האם הם חייבים להוציא אותה אל הפועל? מחשבות רעות מתעוררות באנשים בגלל שהם נשלטים על ידי טבעם, אבל האם כל האנשים פועלים על פי המחשבות הללו ונענים להן? (לא בכל המקרים). כמה מקרים שונים יש? (לפעמים המצב אינו מאפשר זאת, כך שאנשים אינם יכולים להוציא אל הפועל את המחשבות הרעות שלהם. ייתכן גם שיש להם מצפון והיגיון, והם מודעים לכך שהמחשבות שלהם רעות, ולכן הם שולטים בעצמם במודע). כן, יש אנשים שנענים למחשבות הרעות שלהם, ופועלים על פיהן כדי לספק את עצמם ברגע שמגיעה ההזדמנות – אלה הם אנשים רעים. לא משנה איזה רעיון רע יש בראשו של אדם רע, הוא תמיד חושב שהרעיון נכון והוא תמיד רוצה לחפש הזדמנות להפוך אותו למציאות. כלומר, הם הופכים את מחשבותיהם הרעות למעשים, הופכים את הרע שבמוחם למעשים אמיתיים כדי להשיג את מטרותיהם. הם חסרי היגיון, אינם מאופקים ולא משתמשים במצפונם כדי לרסן את עצמם, וגם לא עושים חשבון נפש כדי לשפוט את נאותות מעשיהם או השלכותיהם, או את ההשפעה או הנזק שהם עלולים לגרום לעצמם או לאחרים. הם לא מתייחסים לדברים האלה. הם עושים כרצונם, ובנוסף לכך, הם מאמינים: "אדם אמיתי אינו חף מארס. אנשים חייבים להיות רעים ואכזריים, שכן אם הם אינם אכזריים, כולם יציקו להם, אולם כולם מפחדים מאדם רע". ככל שהם חושבים על זה יותר, כך הם משתכנעים שנכון לחשוב בצורה כזו, ואז הם נוהגים בהתאם. האם התנהגותו של אדם כזה מרוסנת על ידי ההיגיון והמצפון? (היא לא). היא אינה תחת שום ריסון שכזה. מחשבות כאלה יש גם לסוג אחר של אנשים, וכשזה קורה, הם עלולים לשבור דברים כדי לפרוק את התסכול שלהם, אבל כשיגיע הזמן לפעול, הם לא יהפכו את המחשבות שלהם למעשים. מדוע הם לא יעשו זאת? (מפני שהמצפון וההיגיון שלהם יכולים לרסן אותם מלעשות מעשים רעים). יש להם מצפון והיגיון, כמו גם יכולת להבחין בין נכון ללא-נכון, והם יכולים להחליט: "איני יכול לנהוג בצורה שכזו, שכן זה יגרום נזק לאחרים וגם הפסדים לעצמי. אולי אפילו יהיה לכך עונש!" הם מסוגלים לשפוט אם המחשבות שלהם נכונות או לא נכונות, או טובות או רעות. לאחר התפרצות של כעס, הם יהרהרו: "עלי להיות סובלני בכל מקום אפשרי. לא משנה; אני פשוט לא אקיים אינטראקציה עם האדם הזה בעתיד. אלמד מכך לקח ואשתדל שלא ירמו אותי שוב בעתיד. אין צורך בנקמה". אחרי זה, הם ירסנו את עצמם. על איזה יסוד בנוי ה"ריסון" הזה? הוא בנוי על בסיס זה שיש להם מצפון והיגיון, יכולת לקבוע מה נכון ומה לא, קו מנחה בסיסי להתנהלותם כמו גם לבחירותיהם ולנטייתם. מהי נטייתם? הם אינם נוטים להשיב רעה תחת רעה, אלא נוטים להימנע מעשיית דברים רעים וממעשים מרושעים, ולכן הם בסופו של דבר מחליטים לרסן את עצמם, ולא מוציאים אל הפועל את מחשבותיהם. גם הם כועסים, ובכעס שלהם, גם הם רוצים לבצע כמה מעשים אכזריים או לומר כמה מילים אכזריות. אך כשמגיע הזמן לפעול, הם מתאפקים, עוצרים את עצמם ואינם פועלים. הרע מרוסן בתוך תחום המחשבה שלהם, ואינו הופך לפעולה או לעובדה. לשני סוגי האנשים הללו יש מחשבות רעות, אז מה ההבדל מבחינת הטבע בין אדם מהסוג הזה לבין הסוג שהוזכר קודם לכן, שנותן למחשבות הרעות שלו להנחות את מעשיו? (לאדם מהסוג הזה יש טבע מוסרי, כך שמחשבות רעות אינן יכולות לשלוט בו). יש הבדל בין הטבע של שני סוגי האנשים הללו. יש אנשים שמתמלאים בשנאה, במרדנות ובחוסר שביעות רצון כשמבקרים אותם, כשהם נחשפים או נגזמים על ידי אחרים, והם מאמצים גישה נקמנית. לעומת זאת, אנשים אחרים יכולים להתמודד עם המצבים הללו בצורה נכונה והגיונית, הם יכולים לקבל את מה שנאמר אם זה נכון, ואז ללמוד מכך לקח, הם מאמצים גישה של התמסרות וקבלה. איזה מבין שני סוגי האנשים הללו יכול ליישם את האמת בפועל? (זה שיש לו מצפון והוא יכול לקבל את האמת ולהתמסר לאל). מדוע אתה אומר שלאנשים כאלה יש לפחות קצת מצפון? (כי למצפון שלהם יש השפעה עליהם, הוא שולט במחשבות הרעות שלהם). כן, זה מה שקורה. המצפון שלהם משפיע עליהם, הוא שולט, מנחה והופך את מחשבותיהם להגיוניות; יש לו השפעה. האם למצפון של סוג האדם השני יש השפעה? לא; אין לו השפעה. האנשים הללו אולי מקדישים למצפון מעט מחשבה מדי פעם, אבל אחר כך הם עדיין פועלים כהרגלם. המצפון שלהם הוא לא יותר מאשר קישוט ולמעשה כלל לא קיים. למי מבין סוגי האנשים הללו יש אנושיות, באופן יחסי? (זה שמצפונו וההיגיון שלו בעלי השפעה). לאלו שמצפונם משפיע יש את היכולת לשפוט בין טוב לרע ולשלוט במעשיהם הרעים. סוג זה של אדם יכול ליישם את האמת בפועל ולהשיג את החתירה אל האמת. כשאתה מבקש מאנשים מסוימים לעשות דברים טובים, או לטפל בדברים על פי עקרונות האמת, אין למצפונם כל השפעה עליהם. הם לא עושים את מה שהם יודעים שהוא הדבר הנכון, אלא פשוט עושים מה שמתחשק להם. הם מוכנים לרכל, לשפוט אחרים ולהחמיא או להתחנף אליהם, והם עושים את הדברים הללו ללא כל היסוס. איזה סוג אדם אתם? (אני חושב שאני מְרַצה אנשים). האם אנשים שמְרַצים אחרים מרוסנים על ידי המצפון וההיגיון שלהם? האם הם יכולים להבדיל בין נכון ולא-נכון? (אני חושב שאנשים שמְרַצים אחרים יכולים למעשה לדעת מי צודק ומי טועה, אבל הם חסרי תחושת צדק, אינם מגינים על עבודת הכנסייה, ונשלטים במידה קיצונית למדי על ידי פילוסופיות שטניות. למשל, כשמישהו שואל אותי על משהו, אם אני מתייחס לאדם אחר שאיננו נמצא שם, אני יכול לדבר בכנות, אבל אם הוא שם, אני מתאפק, ולא מדבר בישירות כזו). למרות שאנשים רבים לא אוהבים את האמת או חותרים אליה, למעשה יש להם הבנה מסוימת של המצבים השונים שלהם. לעת עתה, הנח לשאלה האם אתה אוהב את האמת או יכול ליישם את האמת בפועל; ראשית, נסה לשפר בהדרגה ולשנות את המצבים המושחתים שלך שאתה מזהה. בדרך זו, אט אט תגיע למסלול הנכון. התחל בשינוי של הדברים שאתה מודע להם – כלומר, אלו שהמצפון וההיגיון שלך יכולים לתפוס, או אותם המצבים, ההצהרות, הרעיונות וההשקפות השגויים שהשכל שלך יכול להרגיש ולזהות – התחל בשינוי של הדברים האלה שאתה יכול להרגיש. אם תוכל לשנות את הדברים הללו, אתה תרוויח הרבה. לכל הפחות אתה תהיה אדם בעל מצפון והיגיון, תנהג בצורה הגיונית, תוכל להבחין במצבים הלא-נכונים שלך ולשאוף אל האמת. בדרך זו תוכל להתמודד עם דברים על פי עקרונות, ולהיכנס למציאויות-האמת. אז ביצוע חובתך יעמוד ברף. אם אתה יכול להבין את האמת ולפתור בעיות מעשיות בחובתך, אתה תתמודד עם פחות ופחות קשיים. למשל, נגיד שבעבר תמיד היה משהו בליבך שעצר אותך מלדבר בחופשיות, לכן לא הצבעת בצורה ישירה על בעיות שראית אצל אחרים. במקום זאת, תמיד הלכת סחור סחור עם דברי נועם, כי חששת לפגוע באחרים, ותמיד דאגת לגאווה, לרגשות וליחסים בין אישיים. כעת אתה כבר לא הולך סחור סחור; כשיש בעיה, אתה מדבר עליה בישירות ובבירור, ואתה יכול להצביע על בעיות של אחרים ולמלא את האחריות שלך. אין יותר דאגות או קשיים בליבך ואתה מסוגל לדבר ישר מהלב כשאתה פותח את פיך, מבלי להיות מושפע או מוגבל מגורמים אחרים. כעת אתה יודע שעליך ללכת על פי עקרונות במעשיך, שאינך יכול לחיות על פי פילוסופיות להתנהלות בעולם, ושעליך להניח בצד את הגאווה שלך ולדבוק בעקרונות. הדברים הללו הולכים ומתבהרים עוד ועוד, והגאווה שלך כבר לא משפיעה עליך בעוצמה כזו, ואתה יכול לדבר בלי להיות מוגבל על ידי הגאווה או הרגשות שלך. אתה מסוגל לדבר כמה מילים הוגנות וכבר אינך מרגיש אי נוחות בליבך. במילים אחרות, יש פחות ופחות דברים שיכולים להפריע לך; אתה מסוגל לפרוץ דרכם, להרפות מהם ולהיות חופשי משליטתם. כשאתה מיישם את האמת בפועל, ועובד ומדבר על פי העקרונות, אתה לא תהיה מוגבל על ידי צביונות מושחתים, וליבך לא יסבול עוד. במקום זאת, הדבר ייראה לך טבעי לחלוטין, המצפון שלך יהיה רגוע, ואתה תרגיש שהמעשים שלך בדיוק כפי שהם צריכים להיות. הביטויים שלך ומעשיך יהיו טבעיים והקשיים שלך קלים בלבד. האם זהו איננו שינוי?

התנהלותם של אנשים ודרכי התמודדותם עם העולם חייבות להתבסס על דברי האל; זהו העיקרון הבסיסי ביותר להתנהלות אנושית. כיצד יוכלו אנשים ליישם את האמת בפועל אם הם לא מבינים את העקרונות של ההתנהלות האנושית? יישום האמת בפועל אינו עניין של אמירת מילים ריקות או זעקת סיסמאות. במקום זאת, לא משנה במה אנשים נתקלים בחיים – כל עוד הדבר כרוך בעקרונות של ההתנהלות האנושית, בנקודת המבט שלהם לגבי דברים, או בביצוע חובתם – הם עומדים בפני בחירה, ועליהם לחפש את האמת, לחפש בסיס ועקרונות בדברי האל, ואז למצוא נתיב של יישום בפועל. אלו שיכולים ליישם בפועל בדרך זו הם אנשים החותרים אל האמת. להיות מסוגל לחתור אל האמת בדרך זו, לא משנה כמה גדולים הקשיים שאדם נתקל בהם, משמעו ללכת בנתיב של פיטר, בנתיב החתירה אל האמת. לדוגמה: לפי איזה עיקרון יש לפעול כשמדובר באינטראקציה עם אחרים? אולי ההשקפה המקורית שלך היא ש"הרמוניה היא אוצר; אורך רוח הוא זֹהַר", ושעליך להיות ביחסים טובים עם כולם, להימנע מלגרום לאחרים להתבזות, ולא לפגוע באף אחד, ובכך להשיג קשרים טובים עם אחרים. מוגבל על ידי השקפה זו, אתה שומר על שתיקה כשאתה עד לכך שאחרים עושים דברים רעים או מפרים את העקרונות. אתה מעדיף שעבודת הכנסייה תספוג הפסדים מאשר לפגוע במישהו. אתה שואף להיות ביחסים טובים עם כולם, לא משנה מי הם. כשאתה מדבר אתה חושב רק על רגשות אנושיים ושמירה על כבוד, ואתה תמיד אומר מילים שנשמעות יפה כדי לרַצות אחרים. אפילו אם אתה מגלה שלמישהו יש בעיות, אתה בוחר לסבול זאת ורק מדבר עליו מאחורי גבו, אבל בפניו אתה שומר על השלום ומשמר את הקשר ביניכם. מה דעתך על התנהלות כזו? האם זו לא התנהגות של מְרַצה אנשים? האם היא לא חלקלקה למדי? היא מפרה את העקרונות של ההתנהלות האנושית. האין זה שפל שאתה מתנהל בצורה כזו? אלו שנוהגים כך אינם אנשים טובים, זו אינה דרך התנהגות אצילית. לא משנה כמה סבלת, ולא משנה כמה מחירים שילמת, אם תנהג ללא עקרונות אזי נכשלת מבחינה זו, והתנהלותך לא תוכר, לא תיזכר, ולא תהיה מקובלת בפני האל. לאחר שהבנת בעיה זו, האם אתה חש מצוקה? (כן). מה מצוקה זו מוכיחה? היא מוכיחה שאתה עדיין אוהב את האמת, ושיש לך לב אוהב-אמת ורצון לאהוב את האמת. היא מוכיחה שלמצפונך יש עדיין מודעות, ושהמצפון שלך לא מת לגמרי. לא משנה עד כמה עמוק אתה מושחת, או כמה צביונות מושחתים יש לך, באנושיות שלך עדיין קיימת תמצית שאוהבת את האמת ואת הדברים החיוביים. כל עוד יש לך מודעות, ואתה יודע אילו בעיות קיימות בכל הנוגע לאנושיותך, לצביונות שלך, לביצוע חובתך ולאופן בו אתה מתייחס לאל, ויש לך אפילו מודעות כשהמילים והמעשים שלך נוגעים להשקפות, לעמדות ולגישות, ואתה מסוגל להבין שההשקפות שלך שגויות, שהן לא עולות בקנה אחד עם האמת או עם כוונות האל, אך לא קל לשחרר אותן, ואתה רוצה ליישם את האמת בפועל אבל אינך מסוגל לעשות זאת, וליבך נאבק, כאוב ומיוסר, ואתה מרגיש מחויב כאסיר תודה – זהו גילוי אחד של אנושיות שאוהבת דברים חיוביים. זוהי מודעות מצפונית. אם לאנושיות שלך יש מודעות מצפונית, ויש בה חלק שאוהב את האמת ודברים חיוביים, יהיו לך התחושות הללו. התחושות הללו מוכיחות שיש לך את היכולת להבחין בין דברים חיוביים לדברים שליליים, ושאין לך גישה מזניחה או אדישה כלפי הדברים הללו; אתה לא אדיש או חסר מודעות, אלא יש לך מודעות. וכיוון שיש לך מודעות, יש לך את היכולת להבחין בין נכון ולא נכון, ובין דברים חיוביים ודברים שליליים. אם יש לך מודעות ואת היכולת הזו, האם לא יהיה לך קל לשנוא את הדברים השליליים הללו, את ההשקפות הלא-נכונות האלה ואת הצביונות המושחתים? זה יהיה יחסית קל. אם אתה מבין את האמת, אז בהחלט תוכל לשנוא דברים שליליים ודברים של הבשר, כי יש לך את הדבר המינימלי והכי בסיסי: מודעות מצפונית. מודעות מצפונית היא בעלת ערך כה רב, כמו היכולת להבדיל בין אמת ושקר, וכמו תחושת צדק בכל הנוגע לאהבת דברים חיוביים. שלושת הדברים הללו הם הרצויים ביותר ובעלי הערך הרב ביותר באנושיות רגילה. אם יש לך את שלושת הדברים הללו, אז בהחלט תוכל ליישם את האמת בפועל. גם אם יש לך רק אחד או שניים מהם, עדיין תוכל ליישם חלק מהאמת בפועל. הבה נסתכל על המודעות המצפונית. לדוגמה, אם אתה נתקל באדם רע שמפריע ומשבש את עבודת הכנסייה, האם תוכל להבחין בכך? האם אתה מסוגל להבחין במעשים רעים ברורים? כמובן שאתה יכול. אנשים רעים עושים דברים רעים, ואנשים טובים עושים דברים טובים; אדם ממוצע יכול להבחין בהבדל במבט אחד. אם יש לך מודעות מצפונית, האם לא יהיו לך תחושות והשקפות? אם יש לך השקפות ותחושות, אז אתה מחזיק באחד התנאים הבסיסיים ביותר ליישום האמת בפועל. אם אתה יכול לדעת ולחוש שהאדם הזה עושה רע, ואתה יכול להבחין בכך ואז לחשוף את אותו אדם, ולאפשר לאנשיו הנבחרים של האל להבחין בעניין, האם הבעיה לא תיפתר? האם אין אלה יישום בפועל של את האמת והחזקה בעקרונות? באילו שיטות משתמשים כאן כדי ליישם את האמת בפועל? (חשיפה, דיווח ועצירת מעשי הרוע). אכן. כשאתה נוהג בדרך זו אתה מיישם את האמת בפועל, ועל ידי כך אתה ממלא את אחריותך. אם אתה יכול לפעול לפי עקרונות-האמת אשר אתה מבין כשאתה נתקל במצבים כאלה, זהו יישום האמת בפועל, זו עשיית דברים עם עקרונות. אבל אם לא הייתה לך מודעות מצפונית, והיית רואה אנשים רעים עושים רע, האם היית מודע לכך? (לא הייתי מודע). ומה אנשים ללא מודעות יחשבו על זה? "מה זה קשור אלי אם האדם הזה עושה רע? הוא לא מזיק לי, אז למה שאפגע בו? האם זה באמת הכרחי? איך אני ארוויח מזה?" האם אנשים כאלה חושפים, מדווחים ועוצרים אנשים רעים מלעשות רע? בהחלט לא. הם מבינים את האמת אבל אינם מסוגלים ליישם אותה בפועל. האם לאנשים כאלה יש מצפון והיגיון? אין להם לא מצפון ולא היגיון. למה אני אומר זאת? כי הם מבינים את האמת אבל לא מיישמים אותה בפועל; זה אומר שאין להם מצפון או היגיון, ושהם מורדים באל. הם מתמקדים רק בהגנה על האינטרסים שלהם מפני נזק; הם אינם מייחסים שום חשיבות לשאלה האם עבודת הכנסייה סופגת הפסדים, או האם נגרם נזק לאינטרסים של אנשיו הנבחרים של האל. הם רק מנסים להגן על עצמם, ואם הם מגלים בעיות, הם מתעלמים מהן. גם כשהם רואים מישהו עושה רע, הם מעלימים עין וחושבים שזה בסדר, כל עוד זה לא פוגע באינטרסים שלהם. לא משנה מה אחרים עושים, נראה שזה לא מעניינָם; הם אינם חשים כל תחושת אחריות, ולמצפון שלהם אין כל השפעה עליהם. בהתבסס על גילויים אלה, האם יש לאנשים הללו אנושיות? אדם ללא מצפון והיגיון הוא אדם ללא אנושיות. אנשים ללא מצפון והיגיון הם רעים כולם: הם חיות מחופשות לבני אדם, שמסוגלות לעשות כל מיני דברים רעים.

האם מי שאינו בעל מודעות מצפונית מסוגל להבחין במעשים טובים ובדברים רעים? האם יש להם מושג כלשהו לגבי נכון לעומת לא נכון, או לגבי ראוי לעומת שגוי? (אין להם). אז מה הגישה שלהם כלפי אנשים אחרים? מה ההשקפה שלהם לגבי המין האנושי המושחת? הם מאמינים שכל האנושות רעה למדי, שהם עצמם אינם הגרועים ביותר בקרב האנושות, ושרוב האנשים גרועים מהם. אם תגיד להם שאנשים חייבים להיות בעלי מצפון והיגיון, ושאנשים צריכים להכין מעשים טובים, הם יגידו שזה שקר ולא יאמינו לזה. אנשים כאלו, שאין להם מודעות מצפונית, לעולם לא ידעו את המשמעות ואת הערך של יישום האמת בפועל. אז האם אפשר לגרום לאדם מסוג זה לאהוב את האמת? (לא). אין דבר בתמצית הטבע שלהם שאוהב את האמת, ולכן הם לעולם לא יוכלו לאהוב את האמת. אדם מסוג זה לעולם לא יבין מהי אמת, מהו טוב או מהו רע. בשכלם, דברים חיוביים הם שליליים ודברים שליליים הם חיוביים; שני המושגים מעורבבים יחד. על אילו עקרונות הם מבססים את מעשיהם? הם לא מבחינים בין נכון ולא נכון, או טוב ורע, ולא אכפת להם מעונש או גמול; כל מה שהם עושים או אומרים פשוט צריך להיות לטובתם האישית. באשר להשקפות שלהם, הם משנים אותן בהתאם לסביבה שלהם לפי הצורך כדי להתאים לאינטרסים שלהם. הם מחזיקים בהשקפות שיעזרו לאינטרסים שלהם עד שהם משיגים את המטרות והרצונות שלהם. האם אפשרי לאדם עם סוג כזה של אנושיות, עם תמצית טבע זו, ליישם את האמת בפועל? (לא). מה צריך להיות לאדם כדי ליישם את האמת בפועל? (מודעות מצפונית, היכולת להבחין בין נכון ללא נכון, ולב עם אהבה לצדק ולדברים חיוביים). מה מאלו יש לכם? מבין שלושת אלו, רכישת היכולת להבחין בין נכון ללא נכון ואהבה של צדק ודברים חיוביים הם אלו שעלולים לחייב מעט מאמץ. שני הדברים הללו מאוד קשים להשגה למי שלא אוהב את האמת. אבל אנשים עם מצפון והיגיון, לכל הפחות, חייבים לעשות דברים בהתאם למצפונם ולהיגיון שלהם – לכל הפחות לא לפגוע באחרים, לא לגרום לאחרים נזק לשם תועלתם האישית, ולא לעשות דברים רעים או חסרי מצפון – כך המצפון שלהם יכול להיות שקט ורגוע. אם הם באמת מאמינים באל, אז הם חייבים לכל הפחות להיות כנים, ולפעול בהתאם למצפונם ולהיגיון שלהם בכל דבר שהם עושים. אלו הן אמות המידה להיותו של מישהו אדם טוב. אם יש להם מעט איכות והם יכולים לתפוס את האמת, זה אפילו יותר טוב; אז הם יכולים לחפש את האמת בכל מעשיהם, ולהרהר ללא הרף במעשיהם כדי למצוא הפרות של עקרונות. עמוק בליבך, האם יש לך אמת מידה? אם אתה עושה משהו לא נכון, או מפר את העקרונות, אם אתה שטחי, או אם אתה מגן על קשרי הבשר שלך, האם אתה מודע לכך? אם כן, אזי יש לך קצת מצפון. אם אין לך מודעות מצפונית, אתה בצרות. עליכם לפחות להיות בעלי מודעות מצפונית כדי שתהיה לכם תקווה להיוושע; אם אין לכם אפילו את זה, אתם בסכנה, מכיוון שהאל אינו מושיע את אלה שהם ללא אנושיות. איזו השפעה יש למודעות המצפונית בתוך האנושיות שלך? ההשפעה היא שעליך להשתמש במצפונך כדי להעריך את הנכונות ואת אי-הנכונות של מה שאתה חווה באופן אישי, מה שאתה רואה בעינייך ושומע באוזניך, מה שאתה חושב, מה שאתה מתכנן לעשות, ומה שכבר עשית. להתנהלות ולעשייה שלך חייב להיות לפחות רף בסיסי. לדוגמה, נגיד שאתה רואה מישהו שחותר בהתלהבות רבה, אבל הוא גם מאוד פשוט ותמים, ואתה תמיד מזלזל בו ורוצה להתנהג כלפיו בבריונות, לעצבן אותו וללעוג לו עם המילים שלך. יש לך את המחשבות הללו, ומדי פעם אתה גם חושף כמה התנהגויות כאלה – האם אתה תהיה מודע לכך בליבך? האם תדע שהמחשבות והפעולות הללו לא נכונות ומכוערות? האם תבין מהו טבע המעשים שלך? (כן). אם כן, זה אומר שיש לך מודעות מצפונית. אם אינך מסוגל אפילו להבחין האם ההשקפות שלך לגבי אנשים, מאורעות ודברים, או המחשבות בעומק ליבך, הן מכוערות או יפות וטובות, אם אין לך אמות מידה בליבך, אזי אין לך אנושיות. לאנשים חסרי מצפון אין אנושיות. אם אינך אפילו מכיר אנושיות בסיסית, אז אין לך כל ערך ולא ניתן להושיע אותך. מדוע הטיל האל על יהודה את התפקיד למעול באדון? הוא עשה זאת על פי טבעו של יהודה. יהודה היה כזה שיבגוד באדונו למען רווח עצמי, והאל אינו מושיע אנשים כאלה. יהודה היה מסוגל לגנוב כסף, אז האם היה לו מצפון? (לא). כך נראה חוסר מצפון. בפרט, עצם העובדה שהכסף שגנב היה של האדון משמעותה שהוא היה דבר חסר כל מצפון והיגיון; הוא היה שד, לחלוטין בלתי מרוסן מעשיית דברים רעים. הוא לא היה בעל מודעות מצפונית ולא יכול היה לרסן את עצמו, לכן היה מסוגל לבזבז בסתר את אותן המנחות לאל. אם אדם יכול לבזבז בסתר את מנחות האל, איזו מין אנושיות יש לו? (זו של אדם רע). אין להם אנושיות. הסימן הראשון לחוסר אנושיות הוא שאין מודעות מצפונית, ושמצפונו של אדם אינו מושל בשום מעשה שלו. ליהודה היה חסר אפילו הדבר הזה הבסיסי כל כך, משמע שלא הייתה לו אנושיות, אז זה היה נורמלי בשבילו לעשות דבר שכזה. לכן, כשהאל סידר שיהודה ישחק את תפקיד הבוגד באדון, וגרם לו להעניק את השירות הזה, זו הייתה הבחירה הנאותה ביותר; אף אחד מהחומרים של האל אינו יורד לטמיון, כל מה שהאל עושה הוא נכון. כשיהודה גנב את הכסף מתיק הכסף, ואף אחד לא ידע על כך, הוא האמין שגם האל לא ראה אותו עושה זאת. לא הייתה לו מודעות מצפונית, והוא חשב שאף אחד אחר לא יודע, ומה הייתה התוצאה של כך? הוא ביצע את החטא החמור של מעילה באדון, של בגידה באדון, וכך הפך להיות נודע כחוטא לכל הדורות. אחר כך הוא תלה את עצמו, ומת כשבטנו בקועה. האם צריך לרחם על אדם כזה? חיה ללא אנושיות שנענשת בצורה כזו אינה ראויה לרחמים כלל.

אנשים עם אנושיות עושים הכול בהתאם למצפון ולהיגיון שלהם. לכל הפחות, הרף הבסיסי להתנהלותם לא שוקע מתחת לאמת המידה של מצפונם. אם הם מודעים לכך שזה לא נכון לעשות דבר מה, הם יכולים לפקח ולרסן את התנהגותם. המצפון יכול לומר לאנשים מה הדרך הנאותה שבה יש לפעול, כך שאנשים עם מצפון מסוגלים לדבר ולפעול על סמך מצפונם. לאחר שהפכו למאמינים, מצפונם ממשיך לשחק תפקיד כפי שעשה עד כה. לכן, כשיש דברים רבים שהם לא יכולים לראות בבירור, הם עדיין יכולים, לכל הפחות, לגשת ולטפל בדברים הללו על פי מצפונם. אם, בנוסף ליסוד זה, הם יבינו את האמת, אז הם יטפלו בדברים על פי עקרונות-האמת; למצפונם תהיה מודעות האם הפעולה שלהם תואמת את עקרונות האמת או לא, והוא ישפיע עליהם. אם אנשים מפרים את העקרונות ומגנים על האינטרסים הגשמיים שלהם, זה נובע משליטת הצביונות המושחתים שלהם, ואלו שיש להם מצפון צריכים להיות מודעים לכך. אם מישהו מבין את האמת אבל אינו מיישם אותה בפועל, האם הוא מרגיש את ההאשמה של מצפונו? האם ליבו יכול להיות שקט ורגוע? כל האנשים כולם מסוגלים לחוות זאת. בחיי היומיום שלכם, בין אם אתם מתעסקים עם אנשים או עושים דברים, האם המודעות המצפונית שלכם ברורה? האם אתם לעיתים מרגישים מחויבים כאסירי תודה או שגוערים בכם? האם אתם לעיתים מרגישים אי נוחות והאשמה פנימית, או כאב ומאבק פנימי? האם יש לכם אי פעם את התחושות הללו? אם כן, זה לא כל כך נורא, אבל אם לא, אז אתם בסכנה. לא משנה מי אתם, אם אין לכם תחושת מצפון, אז אינכם באמת מאמינים באל. יש אנשים ששואלים: "איך זה קשור בכלל לשאלה האם אמונתו של אדם אמיתית או שקרית?" מה הייתם אומרים שמחבר בין הדברים הללו? (כשאדם בעל מודעות מצפונית עושה משהו לא נכון, התוכחה העצמית, האומללות, החרטה ותחושת מחויבות אסירוּת התודה שהם חשים מגיעות כולן מהאל. העובדה שהם מסוגלים לחוש את תוכחת האל מעידה על כך שבליבם הם קיבלו את בחינתו של האל. לחלק מהאנשים אין את המודעות הזו כלל, מה שמעיד על כך שבליבם, הם כלל לא מאמינים שהאל בוחן הכול. כשהם עושים משהו לא נכון, הם אינם חשים מחויבים כאסירי תודה; אין להם את הסוג הזה של המודעות). זה נכון חלקית. האם יש עוד משהו? (אנשים בעלי מצפון מכירים בקיומו של האל וכשהם עושים משהו לא נכון, הם יודעים להתפלל לאל ולעשות חשבון נפש, ולחפש את האמת כדי לפתור את הבעיה. כאשר אדם חסר מצפון נתקל בבעיה, הוא אינו מושפע מהמצפון; אין לאל מקום בליבו, והוא לא מחפש את האמת כדי לפתור את הבעיה. הוא לא מאמין שהאמת היא משהו שהוא זקוק לה, אז הוא לא מנסה ליישם את האמת בפועל. אלה שמאמינים באל אבל לא מיישמים את האמת בפועל הם חסרי אמונה). לא משנה במה נתקל אדם בעל אמונה אמיתית, הוא יכול לקבל את בחינתו של האל, ובדרך זו למצפון שלו יש מודעות לגבי מה נכון ולא נכון, או טוב ורע. חשוב עוד יותר, הוא שהם מאמינים בקיומו של האל ומאמינים בדברי האל. הם שומרים בליבם את דברי האל שהם שומעים, ואלו משמשים להם אחר כך כאמת מידה להתנהגותם ולדרך בה הם מתמודדים עם העולם, ולכל מה שהם עושים. מהי אמת המידה הזו? לא משנה אם הם מבינים את האמת או לא, רוב הזמן הם לוקחים את דברי האל כאמת המידה שלהם, מכיוון שהם מאמינים באל, הם מאמינים בקיומו והם מאמינים שדברי האל הם האמת. מכיוון שהם מאמינים שדברי האל הם האמת, כאשר הם נתקלים בבעיות, באופן טבעי הם משתמשים בדברי האל כדי לאמוד אותן. לכל הפחות, הם יודעים שהמחשבות והתפיסות שלהם אינן האמת. לכן, כשהם נתקלים בבעיות, המודעות המצפונית אומרת להם שהם חייבים לקחת את דברי האל בתור הבסיס שלהם, ואם הם לא יכולים לעשות זאת, ולא יכולים ליישם אותם בפועל, המצפון שלהם לא יוכל לנוח בשקט ויחוש מיוסר. לדוגמה, איך אנשים יודעים שדברים כמו הגנה על קשרי הבשר שלהם עם אחרים, ההתענגות על נוחות והיותם מְרַצי אנשים הם דברים שליליים? (זה נחשף בדברי האל). כן, אם אתה מודד את הדברים הללו לפי דברי האל, כולם שליליים, כולם גילויים של צביונות מושחתים, וכולם נגרמים על ידי טבעם של אנשים. כשהאנשים האלה חושפים את הדברים הללו, האם הם מרגישים אושר ושמחה בליבם, או שהם נסערים וכאוּבים? הם חשים מאבק פנימי והם נסערים, כאילו סכין ננעצת בסיבוב בבשרם. בכל פעם שהם נתקלים בדברים הללו, כשהם לא מסוגלים להתמודד איתם על פי עקרונות האמת, או לפרוץ מבעד לאילוצי התחושות שלהם, הלב שלהם חש כאוּב. כיצד הכאב הזה נוצר? הוא נוצר בתנאי שיש להם מודעות מצפונית והם מבינים את האמת של דברי האל. כשכל הכאב, התוכחה וההאשמות הללו מתעוררים בהם, עמוק בליבם, הם חשים שנאה ושאט-נפש כלפי עצמם, ואולי אפילו מסתכלים על עצמם בבוז ואומרים: "אני אולי מדבר גְבֹהָה, אומר שאני רוצה לאהוב את האל ולְרַצוֹת את האל, ואני מצהיר את הסיסמאות האלה בקול רם, אבל כשקורים לי דברים אני תמיד מתחשב בגאווה שלי. לא משנה כמה פעמים אנסה, אינני מסוגל לפרוץ את המגבלה הזו. אני פשוט לא מוכן לפגוע באחרים, ואני כל הזמן פוגע באל". עם הזמן הם מפתחים דעה על עצמם בעומק ליבם – מהי דעה זו? הם לא חושבים שהם אנשים טובים; הם יודעים שהם מסוגלים לעשות דברים רעים רבים, והם רואים שהם מעולים בהעמדת פנים, ושהם צבועים. בנסיבות אלה הם מתחילים להתכחש לעצמם, ואינם מאמינים עוד בעצמם. כיצד משיגים תוצאות אלו? משיגים אותן על היסוד של הבנת דברי האל, כאשר למצפונם יש מודעות והוא ממלא את תפקידו.

אלה המאמינים באל באמת הם אלה שיש להם אמונה אמיתית בו. להם יש תחושות המונעות על ידי המצפון וההיגיון שלהם; הם מאמינים בליבם שדברי האל הם האמת; הם מאמינים שכל מה שהאל עושה הוא נכון, ונועד להושיע ולטהר אנשים. לא משנה אם הדבר עולה בקנה אחד עם התפיסות והדמיונות של אנשים, הוא מועיל להם. אלו שאינם מאמינים באל באמת הם חסרי מצפון וחסרי היגיון, וגם לא אכפת להם אם יש להם מצפון או היגיון. הם תמיד בעלי גישה של חצי אמונה וחצי חוסר-אמונה לגבי דברי האל; ליבם אינו מסוגל לחוש שדברי האל הם האמת. אז מהי השקפתם לגבי קיומו של האל? בליבם הם חושבים: "אם האל קיים, אז איפה הוא? אני לא רואה אותו. אני לא יודע אם האל קיים באמת. אם אתה מאמין שהוא קיים, אז הוא קיים; אם אתה לא, אז הוא לא קיים". זוהי השקפתם. עם זאת, הם מהרהרים בדבר וחושבים: "כל כך הרבה אנשים מאמינים באל ונשאו לו עדות. אולי באמת יש אלוהים. אני מקווה שכן, כי אז אוכל לנצל את המצב ולזכות בברכות. יתמזל מזלי". הם משתמשים במנטליות של מזל ושל הימורים ורוצים לקחת חלק רק בשביל קצת כיף; הם חושבים שגם אם לא יתברכו, אין זה הפסד, כי הם לא השקיעו דבר. השקפתם ויחסם לקיומו של האל הם: "האם האל אכן קיים? אינני יכול לומר כך או כך. איפה האל? אני לא בטוח. האם כל האנשים האלה שנשאו עדות דברו ברצינות? או שהם משקרים? גם לגבי זה אני לא בטוח". ליבם מציב סימן שאלה על כל הנושאים הללו; הם לא יכולים להבין את זה, ולכן הם תמיד מטילים ספק בדבר. אמונתם באל נגועה בגישה ספקנית ובהשקפות מוטעות. כשהאל מדבר ומבטא את האמת, מהי גישתם כלפי דבריו? (ספק וחוסר אמון). זו אינה השקפתם העיקרית; אתם לא רואים את העניין הזה בבירור. האם הם לוקחים את דברי האל כאמת? (לא). מה הם חושבים? "כל כך הרבה אנשים אוהבים לקרוא את דברי האל, אז למה אותי זה לא מעניין? מה אפשר להרוויח מקריאת דברי האל ומהבנת האמת? מהי התועלת? האם באמת אפשר להיכנס למלכות השמים? אנשים לא יכולים לראות את מלכות השמים. כפי שאני רואה זאת, חייבת להיות תועלת ממשית באמונה באל; חייב להיות יתרון אמיתי". הם דואגים שאם לא יבינו את האמת הם יסולקו, ולכן מדי פעם הם מקשיבים לדרשות. אבל אז הם חוככים בדעתם וחושבים: "אומרים שלדברי האל יש סמכות וכוח, אז למה איני שומע או חש את זה? אומרים שדברי האל יכולים לשנות אנשים, אז למה דבריו לא שינו אותי? אני עדיין מתאווה לנוחות הבשר כבעבר; אני אוהב אוכל ובגדים; המזג שלי רע כפי שתמיד היה; אני עדיין מפחד כשרודף אותי הדרקון הגדול האדום כאש. למה עדיין אין לי אמונה? האל מבקש מאנשים להיות כנים; הוא מבקש מהם להיות אנשים של אמת ואנושיות. האם אנשים כנים הם לא טיפשים? האל דורש מאנשים להיות יראי אל ולסור מרע, אך כמה אנשים באמת יכולים להשיג זאת? הטבע האנושי אנוכי. אם אתה הולך לפי הטבע האנושי שלך, עליך לחשוב איך לזכות בברכות לעצמך. עליך לתכנן איך תביא לעצמך תועלת. כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון. עליך לקחת את גורלך בידיך; עליך לבנות את האושר של עצמך. זה הדבר הכי מעשי. אם אנשים לא ילחמו וייקחו דברים לעצמם, ואם הם לא יחיו למען תהילה, רווח ותועלת, הם לא יקבלו דבר. אף אחד לא ייקח על עצמו לשים את הדברים הללו על מפתן ביתך. מן לעולם לא נופל מהשמים!" אלו הן המחשבות וההשקפות שלהם, הפילוסופיות שלהם להתנהלות בעולם, וההיגיון והכללים שלפיהם הם שורדים. האם האנשים שיש להם את המחשבות וההשקפות האלה הם חסרי אמונה? זו בדיוק הגישה שיש לחסרי אמונה כלפי האמת. השכל שלהם אינו יודע אמת מהי, אינו יודע היכן מתגלים הסמכות והכוח של דברי האל, ואינו יודע כיצד האל מסדר את הקיצין של אנשים. הם פשוט סוגדים לכוח ומחפשים את התועלות שנמצאות ממש מולם. הם חושבים שאם הם מאמינים באל הם אמורים להתברך; ושרק אם האל מעניק לאנשים מזל טוב, ממלא את חייהם בעושר ובשפע ונותן להם חיים מאושרים, זו דרך האמת. הם לא מאמינים שדברי האל הם אמת, ולא מאמינים שלאל ריבונות על כל הדברים, קל וחומר שדבריו יכולים לשנות את צביונו של אדם או את גורלו. לכן, בעודם מאמינים באל, הם מעולם לא חתרו אל האמת. בקיצור, כיוון שהם אינם מקבלים את דברי האל בתור חייהם וכמטרת חייהם, אמונתם באל הולכת ונחלשת; אין להם עניין בקריאת דברי האל, וגם לא בשמיעת דרשות; הם אפילו נרדמים בזמן שמשתפים באמת. נוסף על כך, הם חשים שביצוע חובתם הוא נטל נוסף ושהם עובדים לחינם. ליבם מייחל לרגע בו תושלם עבודת האל, אז ייתן להם הצהרת החלטה, והם יוכלו לראות אם אכן יזכו לברכות. אילו הם יבינו שבדרך זו של אמונה באל הם לעולם לא יזכו לברכות, שהם לבטח יסולקו ושהם עדיין ימותו באסון, אז יוכלו לסגת כבר עכשיו. למרות שהם אומרים שהם מאמינים באל, ליבם מפקפק בו. הם אומרים שדברי האל הם האמת, אך ליבם אינו מאמין באמת. הם מעולם לא קראו את דברי האל, ואף פעם לא באמת הקשיבו לדרשה. הם מעולם לא שיתפו על האמת, ומעולם לא חיפשו אחר האמת בעת מילוי חובתם; הם פשוט משתמשים במאמצים שלהם. זהו אדם חסר אמונה טיפוסי. הם אינם שונים מהכופרים.

למרות שחסרי האמונה מכירים בקיומו של האל, הם לא מאמינים באמת ואינם מקבלים אותה. בליבם הם יודעים שהאל אינו מציל חסרי אמונה, אז מדוע הם ממשיכים לשהות בבית האל? (לזכות בברכות). כדי שיוכלו לזכות בברכות; זה קשור לאינטרסים שלהם. בליבם של חסרי האמונה יש ציפייה לזכות בברכות, והם מאמינים שבסופו של דבר ישפר עליהם מזלם אם הם יאמינו באל, יכירו בו, ולא יפקפקו בו או יעזבו אותו. כתוצאה מכך, חמושים ב"אמונה" זו, הם מתקינים את עצמם בבית האל, ודבר לא יגרום להם לעזוב. בשכלם הם מבינים הכול ואינם טיפשים כלל; הם פשוט לא מבינים את האמת. הם מאמינים שכל עוד הם לא עושים דברים רעים או מפריעים לעבודת הכנסייה, הם לא יפונו או יגורשו מהכנסייה, ושאז, אם ימתינו עד ליום בו עבודת האל תושלם, הם ינצחו ויזכו בברכות. יש להם את החישובים שלהם, אבל יש דבר אחד שהם לא יכולים לשנות: מכיוון שהם לא מאמינים שהאל בהתגלמותו הוא האל האמיתי האחד, והם מפקפקים בריבונות האל על הכול, הם לעולם לא יקבלו את האמת. מה קורה בסופו של דבר למי שאינו יכול לקבל את האמת? (הם מסולקים) כן, כולם מסולקים. חסרי אמונה אלה אינם מעוניינים באמת, אך תמיד מטפחים תקווה להתברך. הבנתם והגדרתם את צדקתו של האל נגועות בדמיונות ובציפיות שלהם, והם אוחזים בקש, נאחזים בביטוי "האל צודק" בחירוף נפש. מה זה בדיוק אומר שהם נאחזים בביטוי הזה בחירוף נפש? זה אומר שתמיד יש להם דעות קדומות ופרשנויות מוטעות לגבי צדקתו של האל. הם חושבים: "אלוהים, מכיוון שאתה צודק, עליך לגשת לכל מה שאני עושה על פי צדק זה. לא עשיתי מעשים רעים, וגם לא גרמתי לשיבושים או הפרעות, אז אתה צריך לגלות כלפי שפע רחמים ולתת לי להישאר". זה הקש שהם נאחזים בו בחירוף נפש. האם הרעיון הזה שלהם אובייקטיבי ומציאותי? (הוא לא מציאותי). מדוע הוא לא מציאותי? הם אינם מאמינים לחלוטין בצדקת האל, הם רוצים להמר עליה מתוך מנטליות של אדם שמנסה את מזלו, ומקווים שהאל ימלא אחר רצונותיהם. האם אין זו רק תקוות שווא? הם אינם יודעים מהו צביונו הצודק של האל, הם לא מחפשים אחר האמת, אינם מבקשים להכיר את האל, ובמיוחד אינם מחפשים את דברי האל. הם פשוט מאמינים בדרך זו מתוך תקוות שווא, ויש בכך תכונה של הימור. למה הם יכולים לחשוב באופן הזה? כי זה מועיל להם: הקש הזה הוא חבל ההצלה האחרון שלהם; זו תקוותם האחרונה, עליה הם שמו את כל ההימורים שלהם. בהצבת חייהם על הכף עם המשאלה הזו, האם הם מקווים להפסיד? (לא). כשאנשים מהמרים, הם בדרך כלל מקווים לנצח, אז במה האנשים האלה צריכים להיאחז כדי להרגיש שהם מסוגלים לנצח, ולהרגיש בטוחים שהם ינצחו? זהו הביטוי: "האל צודק". האם חסרי האמונה הללו שאומרים שהאל צודק אכן מאמינים שהוא צודק? האם הם באמת מאמינים שהאל יגמול לכל אדם על פי מעשיו? האם צדקתו של האל כפי שהם מבינים אותה זהה לצדקתו האמיתית של האל? (היא לא). האם הם יודעים שהיא לא אותו הדבר? (הם יודעים). אז למה הם עדיין ממשיכים לומר ש"האל צודק"? מה מכיל הביטוי הזה שלהם? אילו כוונות הוא מכיל? (הם רוצים להשתמש במילים הללו כדי לגרום לאל למלא אחר דרישותיהם, ולאפשר להם לשרוד ולהיכנס למלכות השמים). כן, יש מטרה מאחורי הביטוי הזה: הם מנסים לכפות את רצונם על האל באמצעותו. באמירת המילים הללו, הם מתכוונים לומר: "האין אתה צודק? שילמתי כל כך הרבה מחירים, אז עליך לפעול על פי צדקתך. התרוצצתי כל כך הרבה וסבלתי כל כך הרבה, עכשיו איך מגיע לי להתברך?" זו כפייה, סחיטה ותובענות. הם חושבים שהם כופים את עצמם על בן אדם ומתרפסים אליו, ושבדרך זו הם יכולים לזכות בברכות ולהשיג את מבוקשם. האם האל באמת ינהג כך? לא, הוא לא ינהג כך. בגלל שהם לא מאמינים שהאל קיים, ואינם מאמינים בצביונו, ובוודאי שאינם מאמינים שדברי האל הם אמת, הם מעזים לצאת בתובענות בוטה נגד האל, להתווכח עימו ולהמר בצורה כזו. בדיוק בגלל שהם חסרי אמונה הם עושים דברים כאלה. חסרי אמונה מתנהגים כך, ומדי פעם אומרים: "סבלתי כל כך הרבה, ומה הרווחתי?" או "האל צודק, ויש לי אמונה באל, לא באנשים". חסרי אמונה מדברים כך פעמים רבות, חושפים צביון כזה ומפגינים התנהגויות כאלה; זוהי גישתם לאל. הם לא מאמינים בקיומו, אבל הם עדיין רוצים לזכות באהדת האל על ידי מאמץ ותשלום מחירים, ומשתמשים בדברי האל, במילים ובדוקטרינות ובתיאוריות האלו כדי לכפות דברים על האל ולהאשים אותו, כדי להשיג את מטרתם לזכות בברכות. אבל האם הם לא עושים טעות בסוג זה של תקוות שווא? האם ההימור הזה שלהם ישתלם בסופו של דבר? (הוא לא). והאם הם יודעים שיפסידו? האם הם יודעים שהם עושים התערבות והימור? (הם כן). אתם טועים. הם לחלוטין אינם יודעים, והם מאמינים שהאמונה שלהם אמיתית. מדוע הם חושבים שהאמונה שלהם אמיתית? תגיד לי, כיצד אנשים יכולים לזהות את המצבים והצביונות הללו? אם הם חיים בעולם של כופרים ולומדים כמה מהיצירות הקלאסיות של התרבות המסורתית, כמו "מאמרות קונפוציוס" ו"טאו טה צ'ינג", האם הם יוכלו לזהות את ההתנהגויות והמהויות הללו? (לא). הם לעולם לא יוכלו. מה אנשים צריכים לעשות כדי להיות מסוגלים לזהות את הבעיות הללו במהויות הטבע שלהם? (לקבל את דברי האל). ראשית, עליהם לקבל את דברי האל ואת האמת. עליהם להיות בעלי אמונה שכל דברי האל נכונים, לקבל את דברי האל ולהתייחס אליהם כאל מראה להשוות את עצמם מולה. רק אז הם יוכלו להכיר במצבים ובהשקפות שלהם, ובבעיית הצביונות המושחתים הקיימים בטבעם. אם הם לא יקבלו את האמת או יראו את דברי האל כאמת, האם המראה הזו תתקיים עבורם? (לא). היא לעולם לא תתקיים עבורם. כשהם מתעמתים ובאים בתביעה נגד האל בצורה כה בוטה עמוק בליבם, האם הם יכולים להבין שזו בעיה? הם לעולם לא יבינו זאת. הם מניחים שהאופן שבו הם חושבים ופועלים הוא נכון, הגיוני והוגן. הם מתנהגים כמו תמיד, ומאמינים כמו תמיד, ואינם חשים צורך לנתח או לוותר על אף אחת מנקודות המבט שלהם, והם לא רואים שום תועלת בקבלת הגיזום, השיפוט, הייסורים או החשיפה של דברי האל. הם חיים למען עצמם, חיים בעולמות הפנימיים שלהם. שום דבר שהם עושים לא קשור לדברי האל. הם חושבים בכל דרך שהם רוצים לחשוב, וכל דבר שהם מאמינים בו או חושבים עליו כנכון הם רואים כאמת. בהתבסס על הגישה שיש להם כלפי דברי האל, הם לעולם לא יזהו את הבעיות הקיימות עמוק בליבם. כשהם משלמים מחירים ומתרוצצים כל יום, למען מי ולשם מה הם מתרוצצים? מה מושל על ההתנהגות הזו? מה המניע שלהם? מבחינה אחת, אין להם אמונה אמיתית באל, אבל הם רוצים להמר עימו מתוך מנטליות של אדם שמנסה את מזלו. מבחינה אחרת, הם נשלטים על ידי הרצון שלהם לברכות. בכל פעם שהם חושבים על זכיה בברכות, על קבלת הבטחת האל, הם מתרוצצים בהתלהבות רבה עוד יותר. מעמקי ליבם מלבלבים משמחה, וחלקם מתרגשים ומתחילים להזיל דמעה, מתוך מחשבה שהאל נותן להם כל כך הרבה ושהוא כל כך חביב. האין אלו תפיסות שגויות? המצבים והתחושות הללו נראים זהים למה שהאנשים החותרים אל האמת חשים עמוק בליבם כשהם חווים את האל הולם, מטיל משמעת וגוער. מי שחותר אל האמת גם כן מזיל דמעה ומודה לאל, אבל במה טבעם של שני סוגי האנשים הללו שונה? כאשר החותרים אל האמת עומדים בכאב ובסבל, זה בגלל שהם חשים אסירי תודה לאל ושאינם ראויים להבטחותיו ולברכותיו. הם חשים שמחה רבה על כך שהאל כבר נתן להם כל כך הרבה, אבל עמוק בלב הם נסערים, כי הם מרגישים שלא עשו מספיק ושהם אסירי תודה לאל. לעיתים הם מתרגשים ודומעים, אבל זה כי הם מודים לאל על חסדו, רחמיו וסובלנותו. כשהם רואים כיצד האל אינו מתבונן על עבירותיהם, או על מרדנותם ושחיתותם, אלא עדיין מגלה כלפיהם רחמים וסובלנות, מנחה אותם ומעניק להם חסד, הם למעשה חשים אסירי תודה ודואבים עמוק בליבם. הם נמצאים במצב של ייסורי מצפון וחרטה, ואפילו לא מעזים לחשוב אם יש להם תקווה כלשהי לזכות בברכות, כי הם חשים שאינם ראויים. מה טיב הדמעות של חסרי האמונה? תנו לי לתאר לכם ותראו אם זה מדויק. כשמשהו קורה להם, והם רואים את עבודתה הגדולה של רוח הקודש ואת החסד שהאל מעניק, כשהם מונעים על ידי רוח הקודש, ומכוונים על ידי האל ומקבלים נאורות ממנו, ועבודתם נושאת פרי, הם חשים מאושרים ומתפללים לאל עמוק בליבם: "אלוהים, תודה לך על הברכות וההכוונה שלך. תהילה זו כולה שלך". הם מאוד מרוצים מעצמם בעומק ליבם, וחושבים: "האל עדיין לא עזב אותי. פעם חשבתי שאינני באמת מאמין באל, כמו אדם חסר אמונה, אבל עכשיו אני רואה שאני עדיין מבורך על ידי האל והוא לא עזב אותי. זה אומר שהתקווה והסיכויים שלי לזכות בברכות וביעד יפה הולכים וגדלים. נראה שההחלטה שלי להאמין באל הייתה נכונה; אני נבחרתי על ידי האל". כשיש להם מחשבות כאלה, האם הם מרגישים אסירי תודה? האם הם מבינים את עצמם? האם הם באמת שונאים את הטבע השטני שלהם ואת הצביונות הגאוותניים שלהם? (הם לא). האם הם חשים הכרת תודה אמיתית על העבודה שהאל עשה בהם? (הם לא). גם אם הם מביעים הכרת תודה שטחית, עמוק בליבם הם חושבים, "זה נכון בהחלט שהאל בחר בי. איך יכולתי להאמין בו אם הוא לא היה בוחר בי?" בסופו של דבר, הם זוקפים את הכול לכך שגומלים להם על הסבל שבו עמדו ועל המחירים ששילמו, וחושבים שלבטח יזכו בברכות. הם לא חשים אסירי תודה כלפי האל, אין להם כל הבנה עצמית, ועוד פחות מזה יש להם הכרת תודה אמיתית כלפי האל, ובמקביל, הרצון שלהם לברכות מתעצם. מה ההבדל בין אנשים שרצונם לזכות בברכות הולך וגובר ובין אנשים שמרגישים לא ראויים לברכות, לא ראויים לקבל את הבטחת האל, ולא ראויים להיות מונחים ומכוונים על ידי האל? האחד צועד לאחור, אינו מעוניין להילחם, ומרגיש לא ראוי לזכות בברכות, בעוד השני תמיד רוצה להילחם, הם תמיד מתכננים תוכניות, מחשבים איך הם יסגרו חשבון עם האל, וחושבים: "אני מאמין במשך כל כך הרבה שנים וסבלתי כל כך הרבה, אז כמה טובים סיכויי לזכות בברכות? האם האל יעניק לי ברכות בעתיד?" הניגוד בולט: האחד נלחם, בעוד השני חש לא ראוי. למי משני סוגי האנשים הללו יש מצפון והיגיון? (זה שחש שאינו ראוי לברכות). זה שחש שאינו ראוי לברכות מבין את המצב בפועל. הם חשים שיציר בריאה חסר חשיבות אינו ראוי לברכות אל מול הבורא. הם חשים אסירי תודה ויש להם ייסורי מצפון, תוך שיש להם גם הבנה אמיתית, ועוד יותר מכך יש להם הכרת תודה אמיתית כלפי האל בעומק ליבם. הם מצאו את מקומם האמיתי. הסוג השני נלחם: נלחם על יעד, על מעמד ועל ברכות. מהי מטרתם בעמידה הכל הסבל הזה ובתשלום כל המחירים האלה? הם עושים את הדברים הללו כדי לקבל תמורתם ברכות ויעד. הם מקווים למכור את העבודה שלהם כדי לקבל גמול מהאל. האם אדם כזה הוא יציר בריאה אמיתי בעיני האל? האם זהו יציר הבריאה שהאל רוצה? (לא). האם האל אי פעם אמר שהדרך היחידה להשיג ברכות או תגמול היא להילחם עבורם? (לא). אז מה האל דורש מאנשים? (שנתנהג כך שנבצע היטב את חובתו של יציר בריאה). (שנהיה לאנשים ישרים). אלו כמה דרישות מוחשיות, אילו אחרות יש? (שנפעל בהתאם לדברי האל ולדרישותיו במעשינו). (שניישם את כל האמיתות שאנו מכירים). אלו לא המטרה. אתם כל הזמן מפספסים את עיקר העניין. אתם עדיין לא יודעים מה האל דורש מאנשים. הדרישות שלו הן למעשה די פשוטות: הקשיבו לדבריו והתמסרו אליו. אלו הן הדרישות. הקשבה לדברי האל פירושה ליישם בפועל את הדרישות שלו מאנשים. בנוסף לדרישות שציינתם זה עתה, ישנן עוד רבות. מה לגבי התמסרות לאל? אינך תמיד מבין את כוונות האל, אבל האם אתה מסוגל להתמסר אליו? זה נוגע לגישה של יציר בריאה כלפי הבורא. לפעמים אתה עשוי שלא להבין את דברי האל לאחר קריאתם, מכיוון שהוא פשוט נותן לך פקודה – האם אתה נשמע לה? אתה חייב להישמע לה, מבלי לשאול אם זה נכון או לא נכון, או מה הסיבה מאחורי זה. כל דבר שהאל אומר או מורה לך, או פוקד עליך לעשות, עליך להישמע; זוהי התמסרות. רק כשתשיג התמסרות אתה יציר בריאה בעיני האל. להקשיב לדברי האל ולהתמסר אליו: אלו הן דרישות האל מאנשים. ישנו עוד ביטוי: ללכת בדרך האל. מה משמעות ה"ללכת" הזה? זה אומר ליישם בפועל על פי דברי האל, לחיות לפי דברו ולהיות אדם שהולך בדרך האל. מהי דרך האל? זו המילה שלו. למעשה, "להקשיב לדברי האל ולהתמסר אליו" ו"ללכת בדרך האל" שניהם פירושם זהה, וזהו סוג האדם שהאל רוצה. האם האל אי פעם אמר לאנשים, "אתה לא צריך להקשיב לדברי. אתה יכול פשוט לחתור לברכות. לעולם אל תשכח שאתה יכול להתברך. למען מטרה זו, עליך לוותר על הכול, לשאת יותר קשיים, לשלם יותר מחירים ולהתרוצץ יותר"? האם יש לאל דרישות כאלו? האם הן מופיעות איפשהו בדבריו? (לא). האם המילים הללו הן האמת? (לא). האם זה לא מרדני מצד חסרי אמונה להתייחס למילים הללו כאמת? מה קורה כשהם מתייחסים למילים הללו כאמת? הם יכולים להפיק תועלת מהמילים הללו, הן בדיוק החתירה והשאפתנות שלהם. האם הם שמים לב למה שהאל דורש מאנשים בליבם? האם הם יכולים לעמוד בדרישות אלה או להשיג אותן? (הם לא יכולים). למה הם לא יכולים? כי ברגע שהם משיגים את הדרישות הללו – הקשבה לדברי האל והתמסרות אליו – זה אומר שהם צריכים לוותר על הרצון שלהם להתברך, ועל הרעיון שיש להם זכות לחתור לברכות ולתגמול. ברכות ותגמול הם נשמת אפם, אז האם יסכימו לוותר עליהם? (לא). הדברים האלה הם חייהם ממש, אז אם יוותרו עליהם, הם יאבדו את נשמתם ולחייהם כבר לא תהיה משמעות. הם חיים למען ברכות, אז אם אתם מבקשים מהם לוותר על זכיה בברכות, אתם מבקשים מהם ללכת נגד העקרונות והמגמה של התנהלותם, ולמרוד נגד עצמם, ולכן הם לא מסוגלים לקבל זאת. זה אומר שלבקש מהם ליישם בפועל את האמת, להקשיב לדברי האל ולהתמסר אליו זה פשוט קשה מדי עבורם, זה כרוך ביותר מאמץ מאשר לגרום לפרה זקנה לטפס על עץ. טבעם מכתיב שהם אינם מסוגלים לעשות את הדברים הללו.

האם אתם רוצים לחיות לפי הרצון והכוונה לזכות בברכות, או לבצע את חובתכם היטב עם שתי רגליים איתנות על הקרקע, להיות יצירי בריאה נאותים ואנשים המקשיבים לדברי האל ומתמסרים אליו? איזה סוג אדם אתם רוצים להיות? (אני רוצה להיות יציר בריאה עם שתי רגלי על הקרקע). יש אנשים שאינם מוכנים לעשות זאת. הם אומרים: "לחיות ככה זה מעיק מדי. אני מעדיף למות, או פשוט להפסיק להאמין. בלי מעט רצון לברכות, ללא קצת שאפתנות, אנשים הופכים לחסרי מוטיבציה. אין שום סיכוי שאוכל לחיות ככה; זה מעיק מדי". האם מישהו מכם כזה? (אלוהים, אני לפעמים כזה. אני במצב כזה מדי פעם). האם המצבים האלה נפוצים? האם יש לך אותם לעתים קרובות, או לעתים רחוקות? מה חזק יותר: הרצון שלכם לברכות, או הרצון שלכם להיות יצירי בריאה? האם הרעיון של ויתור על כל רצון לקבל ברכות וביצוע חובתכם עם רגליים איתנות על הקרקע גורם למישהו מכם להרגיש כמו בלון שהתרוקן, כאילו חייכם חסרי משמעות, ושאין לכם עניין בכלום, ואי אפשר לעורר ולהעלות את האנרגיה שלכם? (זה מתאר אותי בצורה מושלמת). אז האם המצב הזה חמור? האם אתה חש מדי פעם דחף קל לזכות בברכות, או שזה רגיל אצלך? מה מהם? האם אתם יודעים כרגע אם אתם מאמינים אמיתיים או חסרי אמונה? אם אתם חשים שכל המצבים וההתנהגויות שלכם הם כשל מאמינים אמיתיים, לא כשל חסרי אמונה, ושאתם באמת ובתמים מאמינים בקיומו של האל ומוכנים לקבל את דברו, אבל יש לכם רק כמה שאיפות וקצת יוהרה, ואתם מקווים לזכות בברכות, אין זו בעיה; אתם עדיין יכולים להיוושע ועדיין יכולים להשתנות. אם אתם חסרי אמונה עם רצון עז במיוחד לברכות, אז אתם בבעיה. לאיזה נתיב הולכים אנשים כאלה? (לנתיב של צורר משיח). אם הם מסוגלים ללכת לכיוון נתיב של צורר משיח, לאיזה מצב תגיע בסופו של דבר מערכת היחסים שלהם עם האל? (מצב של התנגדות לאל). האם אתם מסוגלים להגיע כל כך רחוק, להתנגד לאל? (איני רוצה להתנגד אליו). לא לרצות זו רק משאלתך. האם הדברים הללו חלק מתמצית הטבע שלך? האם אפשרי שתלך בנתיב הזה? (אם לא אשקיע מאמץ לגבי האמת, אני בקלות יכול למצוא את עצמי בנתיב הזה, אבל אם אני מודע לכך ורוצה להשתנות, להפוך את מסלולי ולא ללכת בנתיב הזה, אני יכול להשתפר מעט). ההכרה בדבר מעידה על כך שעדיין יש בליבך מעט מודעות, שעדיין יש לך שאיפה, ושעדיין אתה רוצה לשאוף אל האמת, אבל צביונות מושחתים מושרשים עמוק בליבך, אז תמיד מתקיים שם עימות. עם כל צעד שאתם עושים לקראת האמת, ובכל פעם שאתם מקבלים את האמת, מתרחש בליבכם עימות, ואתם תמיד חיים בתקופת מאבק. ככה זה אצל מאמינים חדשים. זה די רגיל שיש עימות, וזה בלתי נמנע עבור אלה שרוצים לחתור אל האמת. העימות הזה מגיע לסופו כשהם זוכים באמת, כשהשטן מובס, כשהצביונות, הפילוסופיות וההיגיון השטניים שלהם מושמדים, וכשהאמת מנצחת ולוקחת פיקוד על ליבם. אלה שאינם חותרים אל האמת, שחיים על פי הצביונות השטניים שלהם, חשים בליבם שהכול כשורה, ואין שם כל עימות. הם אדישים ורפי שכל, הם מהמתים; כל אלה שאינם מקבלים את האמת הם מתים. מה היתרון בכך שיש עימות בליבו של אדם? לדוגמה, אם מחצית מהמחשבות שלך שליליות ומחציתן חיוביות, אז המחשבות החיוביות הללו יעניקו לך את ההזדמנות לבחור ללכת בנתיב החתירה אל האמת עם תום העימות, משמע שיש לך תקווה של 50/50 להיוושע. המחשבות השליליות עשויות לגרום לך ללכת בעקבות מחשבות ורעיונות הבשר שלך, או ללכת בעקבות הכוונות, המניעים וההשקפות שלך, במהלך העימות. זה עשוי להציב אותך בנתיב של צורר משיח, ולגרום לך להתקדם לכיוון נתיב ההתנגדות לאל. עם זאת, אם אהבתך לאמת גדולה ואתה מסוגל לקבל את האמת ולמרוד בשטן, אז גם הסיכויים שלך להיוושע גדולים. הדבר נקבע לפי המידה בה אתה יכול לקבל את האמת ולהשתמש בה כדי לטהר את עצמך מהצביונות המושחתים שלך. זה תלוי לחלוטין בך, אף אחד אחר לא יכול לעזור לך; זהו עניינך שלך בלבד. אם אתה אוהב את האמת או לא, זה העניין שלך, וכאשר יש עימות בעומק ליבך, אף אחד לא יכול לעזור לך להחליט אם תבחר באמת או אם בסופו של דבר תספק את הרצונות האנוכיים שלך. זה עניינך הפנימי. אחרים יכולים רק להדריך אותך באמצעות שיתוף וייעוץ; עם זאת, הנתיב שתבחר בסופו של דבר אינו עניינו של אף אחד מלבדך. על כולם להבין זאת.

22 באוגוסט, 2019