מהי המשמעות של חתירה אל האמת (7)
לאחרונה שיתפתי על סוגים שונים של אמרות מן התרבות המסורתית, שעוסקות בהתנהלות מוסרית. בנוגע לאמרות ספציפיות מסוימות, שיתפתי הרבה מאוד. האם הנושא והתוכן האלה קשורים בדרך כלשהי לאמת? (כן.) האם מישהו חושב שהנושא והתוכן האלה נראים לא קשורים לאמת? אם יש מי שחושבים כך, הם בעלי איכות נמוכה בהחלט ונעדרים אפילו את ההבחנה הקלה ביותר. האם השיתוף שלי על נושא זה היה קל להבנה? (כן.) אילו לא הייתי משתף ומנתח בדרך זו, האם הייתם טועים וחושבים שהאמרות האלה על התנהלות מוסרית, שאנשים תופסים כחיוביות, הן האמת, והייתם ממשיכים לדבוק בהן? ראשית, אני יכול לומר בוודאות שרוב האנשים מתייחסים לאמרות האלה כדברים חיוביים, כדברים שתואמים לאנושיות ושיש לציית להם, וכעולים בקנה אחד עם המצפון, ההיגיון, הדרישות, התפיסות ודברים נוספים כגון אלה, הקשורים לאנושיות. ניתן לומר כי לפני השיתוף שלי על נושא זה, כמעט כולם התייחסו לאמרות השונות האלה אודות התנהלות מוסרית כחיוביות וכתואמות לאמת. לאחר ששמעתם את השיתוף ואת הניתוח שלי, האם כעת אתם מסוגלים להבחין בין האמרות האלה אודות התנהלות מוסרית לבין האמת? האם אתם אוחזים בסוג הבחנה כזה? יש כאלה שיאמרו: "אינני יכול להבחין ביניהן, אבל בכל מקרה, לאחר ששמעתי את השיתוף של האל, אני רואה כעת שיש הבדל בין הדברים האלה לבין האמת. הם לא יכולים לתפוס את מקומה של האמת, ועוד פחות מכך ניתן לומר שהם חיוביים או שהם האמת. מובן שאין מקום לחשוב שהם עולים בקנה אחד עם דברי האל ודרישותיו, או עם הקריטריונים של האמת. אין להם כל קשר לדברי האל, לדרישות האל או לקריטריונים של האמת. לאור כל זאת, וללא קשר להיותם תואמים למצפון ולהיגיון של האנושות, אני כבר לא סוגד לדברים האלה בלבי וכבר לא מתייחס אליהם כאל האמת". הדבר מראה שהיבטים אלה של התרבות המסורתית כבר לא ממלאים תפקיד של הנחייה בלבבותיהם של אנשים. כאשר אנשים שומעים את האמרות האלה על התנהלות מוסרית, הם מבחינים באופן לא מודע בינן לבין האמת ולכל היותר מתייחסים אליהן כאל דבר מה שאנשים מאשרים במצפונם. עם זאת, הם יודעים שהאמרות האלה עדיין שונות מן האמת ובשום אופן לא יכולות להחליף אותה. כאשר אנשים תופשים את מהותן של אמרות אלה אודות התנהלות מוסרית, הם מפסיקים להתייחס אליהן כאל האמת ולציית להן, לסגוד להן או לחפש אותן כאילו היו האמת – זו ההשפעה הבסיסית המושגת. איזו השפעה חיובית יש להבנה של כל אלה על חתירתם של אנשים אל האמת? ללא ספק תהיה לכך השפעה חיובית, אבל ההיקף של השפעה זו תלוי במידה שבה אתה מבין את האמת, או כמה מן האמת אתה מכיר. לאור הנקודות האלה, ברור שחיוני לנתח את ההיבטים האלה של התרבות המסורתית שאנשים דבקים בהם, ושתואמים לתפיסותיהם. לכל הפחות, הניתוח הזה יצליח לסייע לאנשים בהשגת הבנה טהורה של האמת ובמניעת מאמצים עקרים מצדם, או הליכה בנתיב שגוי במהלך חתירתם אל האמת. אלה ההשפעות שאותן ניתן להשיג.
בפעם האחרונה שיתפנו וניתחנו ארבע אמרות אודות התנהלות מוסרית, שהן "אל תשלשל לכיסך את הכסף שמצאת", "התענג על מתן עזרה לאחרים", "היה קפדן עם עצמך וסובלני כלפי אחרים", וכן "על רע יש לגמול בטוב". היום נמשיך ונשתף על אמרות אחרות. התרבות המסורתית הסינית הציבה טענות מפורשות רבות בנוגע להתנהלות מוסרית – לא משנה באיזה עידן או תקופה היסטורית קודמו הטענות האלה לראשונה, כולן עברו מדור לדור עד להווה והשתרשו עמוקות בלבבותיהם של אנשים. ככל שחלף הזמן ודברים חדשים התעוררו בהדרגה, האדם הציע טענות רבות, חדשות ושונות בנוגע להתנהלות מוסרית. הטענות האלה הן בעיקרון דרישות שהוטלו על האופי המוסרי של אנשים ועל התנהגותם. האם ארבע האמרות אודות התנהלות מוסרית שעליהן שיתפנו בפעם האחרונה ברורות לכולכם, פחות או יותר? (כן.) כעת הבה נמשיך ונשתף על האמרה הבאה: "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה". הרעיון "על טובה שהתקבלה יש לגמול בהוקרה" הוא אחד מן הקריטריונים הקלאסיים של התרבות המסורתית הסינית לקביעת המוסריות של התנהגותו של אדם. כאשר מעריכים אם אנושיותו של אדם טובה או רעה, ועד כמה התנהלותו מוסרית, אחד המדדים הוא אם האדם מחזיר את הטובות או את העזרה שהוא מקבל – האם הוא מישהו שגומל בהוקרה על טובה שהוא מקבל. במסגרת התרבות המסורתית הסינית, ובמסגרת התרבות המסורתית של האנושות, אנשים מתייחסים לכך כאל מדד חשוב של התנהלות מוסרית. אם אדם לא מבין שעל טובה שהתקבלה יש לגמול בהוקרה, והוא כפוי טובה, אז יש להתייחס אליו כאל נטול מצפון ומישהו שלא ראוי להתרועע עמו, ועל כולם לבוז לו, לדחות אותו בתיעוב או לפסול אותו. מצד שני, אם אדם מבין שעל טובה שהתקבלה יש לגמול בהוקרה – אם הוא אסיר תודה ומחזיר את הטובות ואת העזרה שהוא מקבל בכל אמצעי שעומד לרשותו – הוא נתפס כאדם בעל מצפון ואנושיות. אם מישהו מקבל הטבות או עזרה מאדם אחר, אבל לא גומל לו, או רק מביע מעט הכרת תודה באומרו "תודה" ותו לא, מה יחשוב האדם האחר? האם הוא עשוי לחוש אי נוחות מסוימת לגבי העניין? האם הוא עשוי לחשוב: "האדם הזה לא ראוי לעזרה, הוא לא אדם טוב. אם כך הוא מגיב אחרי שעזרתי לו כל כך הרבה, אז אין לו מצפון ולא אנושיות והוא לא ראוי שיתרועעו עמו"? אם הוא ייתקל שוב באדם מסוג זה, האם הוא יעזור לו גם אז? לכל הפחות הוא לא ירצה לעשות זאת. האם בנסיבות דומות לא הייתם תוהים אם עליכם לעזור או לא? מן החוויה הקודמת שלכם הייתם לומדים את הלקח הבא: "אני לא יכול לעזור לכל אחד – אנשים צריכים להבין שיש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה. אם הם מהסוג כפוי הטובה, שלא יגמול לי על העזרה שאתן להם, עדיף שלא אעזור". האם זו לא הגישה שבה הייתם נוקטים כלפי העניין? (כן.) בדרך כלל, כאשר אנשים עוזרים לאחרים, מה בדיוק הם חושבים לגבי מעשה הסיוע שלהם? האם יש להם ציפיות או דרישות מסוימות מן האדם שלו הם עוזרים? האם יש מישהו שאומר: "אני עוזר לך מבלי שיש לי ציפיות לפיצוי. אינני רוצה להשיג ממך דבר. מתן עזרה כשאתה נתקל בקשיים הוא פשוט מה שעליי לעשות, וזו חובתי. לא משנה אם יש בינינו קרבה כלשהי, ואם תוכל להחזיר לי בעתיד או לא, אני פשוט מבצע את חובתי הבסיסית כאדם מן השורה ולא אדרוש כל גמול. לא משנה לי אם תגמול לי או לא"? האם יש בנמצא אנשים שאומרים דברים כאלה? גם אם קיימים אנשים כאלה, הם בדותות ולא תואמים לעובדות. ברומנים ההיסטוריים הסיניים יש כל כך הרבה דמויות הרואיות מומצאות, והגיבורים שהומצאו על ידי ארצו של הדרקון הגדול האדום בחברה המודרנית הם דמיוניים אפילו יותר. אף על פי שהאנשים היו קיימים באמת, הסיפורים אודותיהם היו מומצאים. כשאנו בוחנים את העניין על בסיס עובדות אלה, האם כעת ברור לכם יותר מקורה של האמרה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", אותו קריטריון לשיפוט התנהלותם המוסרית של אנשים, וממי היא נובעת? ייתכן שהדבר עדיין לא ברור לאנשים מסוימים. לכל האנשים בגזע האנושי המושחת הזה יש סוג של אידיאל וציפייה מסוימת מהחברה האנושית. איזו ציפייה יש להם? "אם כל אחד ייתן מעט אהבה, העולם יהפוך למקום נפלא". בנוסף לציפייה זו, אנשים גם מקווים לקבל גמול ופיצוי על לבבותיהם האוהבים ועל המחיר שהם משלמים. מצד אחד, זה עשוי להיות פיצוי במובן החומרי, כמו מתנה כספית או גמול חומרי. מצד שני, ייתכן שהמשמעות היא פיצוי במובן הרוחני – דהיינו, הבאת מימוש רוחני לאנשים על ידי מתן גמול שיעצים את המוניטין שלהם ויאפשר מתן תואר כמו "עובד למופת", "מודל חיקוי מוסרי" או "דוגמה ומופת מוסרית". כמעט לכל אחד בחברה האנושית יש סוג ציפיות כזה מן החברה ומן העולם – כולם מקווים להיות אנשים טובים, ללכת בנתיב הנכון ולהושיט יד לעזרה למי שזקוקים לכך, ובכך לאפשר לאנשים לזכות בסיוע שלהם ולהפיק מכך תועלות מסוימות. הם מקווים שכל מי שמקבלים את עזרתם יזכרו מי העניק אותה, וגם את הדרכים שבהן הפיקו מכך תועלת. מובן שהם גם מקווים כי כאשר הם בעצמם יזדקקו לכך, יהיה מישהו שיושיט להם יד לעזרה. מצד אחד, כאשר אדם זקוק לעזרה, הוא מקווה שאנשים מסוימים יפגינו כלפיו לב אוהב; מצד שני, הוא מקווה שכאשר מי שמפגינים לב אוהב יחוו קשיים, גם הם יקבלו את העזרה הדרושה להם. לאנשים יש ציפייה שכזו מן החברה ומן העולם – למעשה, המטרה הסופית שלהם היא שהאנושות תחיה בחברה הרמונית, שלווה ויציבה. כיצד התעוררה הציפייה הזו? הציפייה הזו והטענה המשויכת אליה[א] התעוררו באופן טבעי משום שאנשים לא חשים בטוחים ומאושרים בסוג זה של סביבה חברתית. לפיכך, אנשים החלו להעריך את ההתנהלות המוסרית של אדם ואת האצילות של אופיו על בסיס המידה שבה הוא גומל לאחרים על טובות שעשו, והאמרה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", שהיא קריטריון להערכת ההתנהלות המוסרית של אנשים, צמחה מתוך הנסיבות האלה. האם הדרך שבה האמרה הזו התהוותה לא מוזרה למדי? (כן.) בעידן הנוכחי, האדם לא מחפש את האמת ומקבל אותה, והוא סולד מן האמת. אנשים שרויים במצב כאוטי ולמרות העובדה שהם חיים זה עם זה, לא ברור להם מהי האחריות שמוטלת עליהם, אילו חובות עליהם לבצע, מהו המקום שבו עליהם להימצא ומהי נקודת המבט שעליהם לאמץ כאשר הם מתייחסים לאנשים ולדברים. בנוסף, לאנשים לא ברור מהי האחריות שלהם ומהן החובות שיש להם כלפי החברה, והם לא בטוחים מאיזו עמדה או נקודת מבט עליהם להתייחס לחברה ולגשת אליה. אין להם הסבר מדויק והכרעה לגבי כל מה שמתרחש בעולם, והם לא מצליחים למצוא את הנתיב הנכון של יישום בפועל, אשר יכתיב את אופן התנהלותם ופעולתם. אנשים מתמודדים עם עולם שהופך יותר ויותר אפל ומפחיד, מוכה לחימה, הרג מתוך נקמה, מלחמות וכל מיני סוגים של יחס לא הוגן, והם עורגים לבואו של המושיע וממתינים לו בציפייה. עם זאת, אין להם עניין באמת ואיש לא עוסק בחיפוש פעיל אחר האל או עבודתו. גם אם הם שומעים את אמרותיו של האל, הם לא מחפשים אותן, קל וחומר מקבלים אותן. האנשים חיים כולם במצב כזה של חוסר אונים וחשים שהחברה היא בלתי צודקת בעליל ואפילו לא בטוחה. כולם מואסים בחברה הזו ובעולם הזה והם מלאים בעוינות כלפיהם, אבל למרות היותם מלאים בעוינות, הם עדיין מקווים שביום מן הימים החברה תשתפר. מהי בעיניהם חברה משופרת? הם מדמיינים חברה שבה לא קיימים עוד מלחמות והרג מתוך נקמה, ושבה אנשים מתקשרים בינם לבין עצמם בצורה הרמונית, איש אינו כפוף לדיכוי, לסבל או לכבלי החיים, כולם יכולים לנהל חיים רגועים, נוחים ומאושרים ללא הגבלות, מקיימים אינטראקציה רגילה עם אחרים, מתייחסים אליהם בצורה הוגנת וכמובן זוכים ליחס הוגן מצדם. כיוון שבעולם הזה ובקרב האנושות מעולם לא הייתה הוגנות. מאז ומעולם היו רק קרבות והרג מתוך נקמה, ומעולם לא שרתה הרמוניה בקרב אנשים. אלה היו פני הדברים מאז ומתמיד, לא משנה באיזו תקופה של ההיסטוריה. בעת התמודדות עם נסיבות והקשרים חברתיים אלימים מסוג זה, אין אפילו אדם אחד שיודע כיצד לפתור את הבעיות האלה, כיצד לפתור את המאבקים ואת ההרג מתוך נקמה שקיימים בקרב אנשים, או את המצבים הבלתי הוגנים והלא-צודקים שמתעוררים בחברה. העובדה שבעיות אלה קיימות ואנשים לא יודעים כיצד לפתור אותן, מאיזו נקודת מבט או עמדה עליהם לגשת לפתרון הבעיות, או באיזו שיטה עליהם להשתמש לצורך פתרונן, היא בדיוק מה שגורם להם לפתח חזון אוטופי שכזה במחשבותיהם. בחזון האוטופי הזה, אנשים מסוגלים לחיות יחדיו בהרמוניה וכולם זוכים ליחס הוגן מן החברה ומהאנשים שסביבם. כולם מקווים ש"הכבוד שרוחשים אנשים לזולתם יוחזר עשרת מונים; אם תעזור לי, אני אגמול לך; וכאשר תהיה זקוק לעזרה, יהיו אנשים רבים בחברה שיוכלו להושיט יד לעזרה ולממש את אחריותם החברתית; כאשר אני אזדקק לעזרה, אלה שנהנו בעבר מן הסיוע שלי יבואו לעזרתי. זו אמורה להיות חברה שבה אנשים עוזרים זה לזה". אנשים מאמינים שרק כך האדם יוכל לחיות באושר, בהרמוניה ובחברה יציבה ושלווה. רק כך, הם מאמינים, ניתן יהיה לעקור מן השורש את המאבקים ההדדיים של אנשים ולפתור אותם באופן יסודי. הם סבורים שעם פתרונן של בעיות אלה ניתן יהיה לממש את הציפיות ואת האידיאלים שהם מטפחים במעמקי לבם עבור החברה האנושית.
בחברת הכופרים יש שיר פופולרי שנקרא "מחר יהיה טוב יותר". אנשים מקווים תמיד שהדברים ישתפרו בעתיד – אין בכך כל פסול – אבל במציאות, האם הדברים באמת יהיו טובים יותר מחר? לא, זה בלתי אפשרי; הדברים יכולים רק להחמיר, משום שהאנושות הופכת רעה יותר ויותר והעולם הופך אפל יותר ויותר. בקרב האנושות, לא רק שפחות ופחות אנשים גומלים בהוקרה על טובה שהתקבלה, אלא שיותר ויותר אנשים נוהגים בכפיות טובה ונושכים את היד שמאכילה אותם. זו המציאות של המצב כעת. האין זו עובדה? (כן.) כיצד הגיעו הדברים לכדי כך? מדוע לא הייתה לקריטריון של ההתנהלות המוסרית, "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", אשר קודם על ידי אנשי מוסר, מחנכים וסוציולוגים, כל השפעה מגבילה על האדם? (כיוון שלאדם יש צביונות מושחתים.) משום שלאדם יש צביונות מושחתים. אבל האם אותם אנשי מוסר, מחנכים וסוציולוגים יודעים זאת? (לא.) הם לא יודעים שסיבת השורש של ההרג מתוך נקמה ושל המאבקים בין אנשים היא לא בעיה בהתנהלותם המוסרית, אלא, בעצם, צביונותיהם המושחתים. לאנשים אין כל מודעות לקריטריונים שעל פיהם עליהם להתנהל. כלומר, הם לא יודעים כיצד להתנהל בצורה נכונה והם לא יודעים מהם בדיוק העקרונות ונתיבי ההתנהלות. בנוסף, לכל האנשים יש צביונות מושחתים וטבע שטני, כולם חיים למען רווח והם מעמידים את האינטרסים שלהם לפני כל דבר אחר. כתוצאה מכך, הבעיה של הרג מתוך נקמה ומאבקים בין אנשים הופכת חמורה יותר ויותר. האם אנשים מושחתים שכאלה יכולים לנהוג על פי קריטריונים של התנהלות מוסרית כגון "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה"? לאור העובדה שאנשים איבדו אפילו את ההיגיון ואת המצפון הבסיסיים ביותר, כיצד הם יכולים לגמול בהוקרה על טובה שהם מקבלים? מאז ומתמיד האל הנחה אנשים, הכין את כל הדרוש להם כדי לשרוד וסיפק להם אור שמש, אוויר, מזון, מים וכן הלאה, ועם זאת, כמה מהם מוקירים לו תודה? כמה מביניהם מסוגלים לתפוס את אהבת האמת של האל כלפי האנושות? יש מאמינים רבים אשר, למרות שהם נהנים מחסדיו הרבים של האל, הם מתרתחים, מתמרמרים נגד האל ומתלוננים על חוסר הצדק של השמיים מיד כאשר האל לא ממלא את רצונותיהם פעם או פעמיים. האם אין זו דרכם של אנשים? גם אם יש אנשים מסוימים שמסוגלים לגמול בהוקרה על טובה שהם מקבלים מאחרים, אילו בעיות פותר הדבר? מובן שלאנשים שהציעו את האמרה הזו אודות התנהלות מוסרית היו כוונות טובות – הם היו מונעים אך ורק על ידי התקווה שאנשים יוכלו לפתור את העוינות שלהם, להימנע מקונפליקט, לעזור זה לזה, לחיות בהרמוניה, להיות בעלי השפעה הדדית מתקנת, להפגין חמימות זה כלפי זה ולהתאחד כדי לסייע זה לזה בזמנים קשים. איזו חברה נפלאה זו הייתה, אילו האנושות הייתה נכנסת למצב שכזה, אבל למרבה הצער, חברה כזו לא תתקיים לעולם, משום שהחברה אינה אלא סך כל הפרטים המושחתים שקיימים בתוכה. בגלל שחיתותו של האדם, החברה הופכת אפלה ורעה יותר ויותר, והאידיאל של האדם בנוגע לחברה הרמונית לעולם לא יושג. מדוע לא ניתן לעולם להשיג את החברה האידאלית הזו? מנקודת מבט בסיסית ותאורטית, לא ניתן להשיג חברה שכזו בגלל צביונותיו המושחתים של האדם. במציאות, התנהגויות טובות רגעיות, מעשים חד פעמיים של התנהלות מוסרית טובה ומופעים חולפים של אהבה, עזרה, תמיכה באחרים וכן הלאה פשוט לא יכולים לפתור את צביונותיו המושחתים של האדם. מובן, וחשוב עוד יותר, שהדברים האלה לא יכולים לפתור שאלות בנוגע לאופן שבו אנשים צריכים להתנהל וכיצד עליהם לעלות על הנתיב הנכון בחיים. לאור העובדה שלא ניתן לפתור את הבעיות האלה, האם ייתכן שחברה זו תשיג את המצב ההרמוני שנתפס כאידיאלי בעיני אנשים ושאליו הם מייחלים? בעיקרון מדובר בחלום באספמיה, שהסיכויים להתגשמותו קלושים. על ידי כך שהם דוגלים בכתבי מוסר ומחנכים אנשים, אנשי המוסר האלה מנסים לעודד אותם להשתמש בהתנהלות מוסרית טובה כדי לסייע לאחרים ולהחיל עליהם השפעה מתקנת, במטרה להשפיע על החברה ולשפר אותה. אבל האם הרעיון הזה, השאיפה הזו שלהם, נכונים או שגויים? הם ללא ספק שגויים ולא ניתנים למימוש. מדוע אני אומר זאת? משום שהם מבינים אך ורק את ההתנהגויות, המחשבות ונקודות המבט וההתנהלות המוסרית של אנשים, אבל הם נטולי הבנה לחלוטין בכל מה שנוגע לסוגיות עמוקות כמו מהותו של האדם, צביונותיו המושחתים של האדם, מקור שחיתותו של האדם וכיצד לפתור את צביונותיו המושחתים של האדם. כתוצאה מכך הם מציעים קריטריונים מטופשים של התנהלות מוסרית, כגון "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה". ואז, הם מקווים להשתמש באמרות מסוג כזה, בקריטריונים כאלה של התנהלות מוסרית, כדי להשפיע על האנושות, דור אחרי דור, לשנות את הקריטריונים ההתנהגותיים של האדם ולשנות את הכיוון ואת המטרות של התנהגויותיו של האדם, ובה בעת לשנות בהדרגה את האקלים החברתי ואת הקשרים בין אנשים ובין שליטים ונשלטים. הם מאמינים שעם שינוי הקשרים האלה, החברה תחדל להיות כה בלתי צודקת וכה נגועה במלחמות, בעוינות ובהרג. בכך תהיה תועלת מסוימת עבור פשוטי העם, אשר ישיגו סביבת מחייה חברתית שוויונית וינהלו חיים שלווים יותר, באופן יחסי. אבל הנהנים הגדולים ביותר לא יהיו פשוטי העם אלא השליטים, המעמד השליט, ושכבת האצולה של כל עידן ועידן. אותם חכמים ואישים בולטים לכאורה, אשר מקדמים בהתמדה דוקטרינות מוסריות, משתמשים בדוקטרינות המוסריות האלה – אשר נתפסות בעיני האנושות כאציליות יחסית וכתואמות לאנושיות ולתחושת המצפון שלהם – כדי לחנך אנשים ולהשפיע עליהם, וכדי לשנות את השקפותיהם המוסריות, על מנת שיחיו מרצון בסביבה חברתית מתורבתת או כזו שמתאפיינת בסטנדרטים מוסריים מסוימים. במובן אחד תהיה בכך תועלת לחיי היום-יום של פשוטי העם, שכן הסביבה החברתית שבה הם חיים תהפוך הרמונית, שוחרת שלום ומתורבתת יותר. במובן אחר, הדבר גם יוצר תנאים מועדפים עבור השליטים ושליטתם בעם. האמרות האלה, שמציבות קריטריונים של התנהלות מוסרית, עולות בקנה אחד עם הרעיונות והתפיסות של רוב האנשים, והן גם תואמות לחזונות האוטופיים של אנשים בנוגע לעתיד מפואר. מובן שכוונתם העיקרית בקידום האמרות האלה היא ליצור תנאים טובים יותר לשלטון המעמד השליט. בתנאים כאלה, פשוטי העם לא יגרמו לצרות, יחיו בהרמוניה ללא מאבק ויוכלו כולם להתנהל מרצון על פי הקריטריונים המוסריים שמכתיבים את ההתנהגות החברתית. במילים פשוטות, הכוונה שמאחורי קידום האמרות האלה היא לגרום לכך שהנתינים במדינה, ההמונים, ינהגו בצייתנות ובצורה נאותה במגבלות הקריטריונים המוסריים של החברה, ילמדו לציית לכללים ויהפכו לאזרחים כנועים. האם השליטים לא יהיו אז נינוחים ורגועים יחסית? אם השליטים לא יצטרכו לחשוש מכך שההמונים יתקוממו ויתפסו בכוח את סמכותם, האם הדבר לא יוביל לחברה הרמונית לכאורה? האם הדבר לא יקבע במסמרות את הכוח הפוליטי של השליטים? באופן עקרוני, זהו המקור של כתבי המוסר האלה וההקשר שבו הם צמחו. אם לומר זאת בסלחנות, קריטריונים בסיסיים מסוימים של מוסריות חברתית גובשו עבור ההמונים כדי לווסת את ההתנהגויות ואת ההתנהלות המוסרית שלהם. כלומר, האמרות האלה מיועדות למענם של אנשים פרטניים; מעצם מהותן הן מקודמות למען יציבות החברה והמדינה, ועל מנת לאפשר לשליטים לשלוט לאורך זמן וברציפות. זו המטרה האמיתית של אותם אנשי מוסר לכאורה, כשהם מקדמים את התרבות המסורתית. בפועל, לשליטים לא אכפת מרווחתם של ההמונים, ואפילו כאשר נדמה שאכפת להם, הם עושים זאת רק כדי לשמר את היציבות של כוחם הפוליטי. אכפת להם רק מאושרם שלהם, מיציבות כוחם ומעמדם, מיכולתם לשלוט על ההמונים באופן רציף ומן האפשרות לשלוט על מדינות נוספות, כשמטרתם הסופית היא להשתלט על העולם כולו. אלה הם המניעים והכוונות של מלכי שדים. לדוגמה, יש אנשים שאומרים: "אנחנו באים משושלת ארוכה של איכרים, שעמלו עבור בעלי אדמות כעובדי אדמה שכירים לטווח ארוך, ושמעולם לא היו להם אדמות משל עצמם. לאחר הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, המפלגה הקומוניסטית הפילה את בעלי האדמות ואת הקפיטליסטים, העניקה לנו חלקות אדמה ומאיכרים הפכנו לבעלי אדמות. אנחנו חבים הכול למפלגה הקומוניסטית, הם המושיעים של העם הסיני ועלינו לגמול בהוקרה על הטובה שלהם ולא לנהוג בחוסר הערכה. יש אנשים שרוצים להתקומם נגד המפלגה הקומוניסטית – כמה כפויי טובה הם! האם הם לא נושכים את היד שמאכילה אותם? אנשים לא צריכים להיות נטולי מצפון כל כך ולשכוח את השורשים שלהם!" המשמעות של ההצהרה הזו היא שלא משנה באיזה סוג של סביבת מחייה אתה מתגורר כעת, לא משנה איזה סוג של יחס קיבלת ואם זכויות האדם שלך מובטחות או לא, או שזכות הקיום שלך מאוימת או שנשללה ממך, עליך תמיד לזכור לגמול בהוקרה על הטובה שקיבלת ולא לשכוח את השורשים שלך. אל לך לנהוג כאדם נבזי וכפוי טובה, ועליך לגמול באופן רציף ומתמשך על הטובה שלהם מבלי לצפות לפיצוי כלשהו. האם אנשים כאלה לא חיים עדיין כעבדים? הם סבורים שהם היו בעבר עבדים של בעלי אדמות וקפיטליסטים, אבל האם הקפיטליסטים ובעלי האדמות באמת ניצלו לרעה את פשוטי העם? האם מצבם של עובדי האדמה היה באמת גרוע יותר מאשר מצבם של האנשים כעת? לא, זהו שקר שנבדה על ידי המפלגה הקומוניסטית. העובדות והמציאות של המצב הולכים ונחשפים כעת. הטענה שלהם, שהקפיטליסטים ניצלו את העמל והיזע של פשוטי עם רבים כל כך, והסיפור של "הנערה לבנת השיער", הם כולם בדותות וכזבים – דבר מכך אינו אמת. מהי המטרה של הבדותות והכזבים האלה? לגרום לאנשים לשנוא את בעלי האדמות ואת הקפיטליסטים, לזמר בהתמדה את שבחיה של המפלגה הקומוניסטית ולהתמסר לה לנצח. בעבר, אנשים רבים נהגו לשיר את השיר "ללא המפלגה הקומוניסטית, לא הייתה סין החדשה". השיר הזה הושר בכל רחבי סין במשך כמה עשורים, אבל כיום איש לא שר אותו. יש פשוט דוגמאות רבות מדי לבדותות ולכזבים של המפלגה הקומוניסטית, שכולם מנוגדים לעובדות האובייקטיביות. כיום, אנשים מסוימים חושפים את האמת בפומבי כדי להציג לכולם את מציאות הדברים. מאז ומתמיד, לא משנה באיזה עידן, לקריטריון של ההתנהלות המוסרית "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" הייתה השפעה מסוימת בחברה האנושית, בכך שהגביל את התנהגותם של אנשים ושימש כמדד לאנושיותם. מובן שההשפעה החשובה יותר של אמרה שכזו היא השימוש שנעשה בה כדי לסייע לשליטים לבסס את שליטתם בהמונים. במובן מסוים, ניתן לטעון כי האמרה הזו משמשת כדרך להגבלת התנהגותם של אנשים והתנהלותם המוסרית, על ידי כך שהיא גורמת לאנשים להרהר בבעיות ולהתייחס אליהן במסגרת קריטריון זה של התנהלות מוסרית, ולאחר מכן לשפוט ולבחור על בסיס הקריטריון הזה. היא לא מטיפה לאנשים לממש את האחריות שאנשים אמורים לממש כלפי משפחתם וכלפי החברה בכללותה, אלא אומרת לאנשים בכפייה מה לחשוב וכיצד לחשוב, מה לעשות וכיצד לעשות זאת, תוך הפרה חמורה של המוסכמות ושל הרצונות של האנושיות הרגילה. האמרה הזו משמשת כשיטה סמויה וכמסגרת בלתי נראית שמנחה, מגבילה וכובלת את האנשים, ומיידעת אותם מה עליהם לעשות ולא לעשות. המטרה היא להשתמש בסוג זה של דעת קהל ושל קריטריון של מוסריות חברתית כדי להשפיע על המחשבות ועל ההשקפות של אנשים, ועל הדרכים שבהן הם מתנהלים ופועלים.
הצהרות בנוגע להתנהלות מוסרית, כמו "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" לא אומרות לאנשים במדויק מהם תחומי האחריות שלהם בחברה ובקרב האנושות. במקום זאת, הן דרך שאוכפת או מאלצת אנשים לפעול ולחשוב בדרך מסוימת, לא משנה אם הם מעוניינים בכך או לא, וללא קשר לנסיבות או להקשר שבהם נעשים כלפיהם מעשי הנדיבות האלה. בסין העתיקה יש שפע של דוגמאות למתן גמול על טובה. למשל, נער קבצן מורעב שנאסף על ידי משפחה שהאכילה אותו, הלבישה אותו, אימנה אותו באמנויות לחימה ולימדה אותו כל מיני סוגים של ידע. הם המתינו עד שגדל, ואז החלו להשתמש בו כמקור פרנסה, שלחו אותו החוצה לעשות רע, להרוג אנשים ולבצע מעשים שהוא לא רצה לעשות. אם תבחנו את הסיפור הזה לאורן של כל הטובות שהוא קיבל, אזי ההצלה שלו הייתה דבר טוב. אבל אם תיקחו בחשבון את מה שהוא אולץ לעשות בהמשך, האם זה באמת היה דבר טוב? (זה היה רע.) אבל תחת ההשפעה של תרבות מסורתית, כגון "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", אנשים לא יכולים לעשות את ההבחנה הזו. על פני השטח, נראה שלנער לא הייתה ברירה אלא לעשות דברים רעים ולפגוע באנשים, להפוך לרוצח – דברים שרוב האנשים לא היו רוצים לעשות. אבל עמוק בפנים, האם העובדה שהוא עשה את הדברים הרעים האלה לפי פקודה מאדונו לא הגיעה מתוך רצון לגמול לו על טובה? במיוחד לאור ההשפעה של תרבות סינית מסורתית, כמו "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", לאנשים אין ברירה אלא להיות מושפעים ונשלטים על ידי הרעיונות האלה. הדרך שבה הם פועלים, והכוונות והמניעים שמאחורי הפעולות האלה, מוגבלים ללא ספק על ידם. כאשר הנער מצא את עצמו במצב הזה, מה הייתה מחשבתו הראשונה? "המשפחה הזו הצילה אותי, והם היו טובים אליי. איני יכול להיות כפוי טובה, עלי לגמול על הטובה שלהם. אני חב להם את חיי, ולכן עלי להקדיש אותם להם. עלי לעשות כל מה שיבקשו ממני, גם אם המשמעות היא לעשות רע ולהרוג אנשים. אינני יכול לשקול אם הדבר נכון או לא נכון, עלי פשוט לגמול על הטובה שלהם. אם לא אעשה זאת, האם אהיה ראוי עדיין להיקרא בן אנוש?" כתוצאה מכך, בכל פעם שהמשפחה רצתה שירצח מישהו או יעשה משהו רע, הוא עשה זאת ללא כל היסוס או הסתייגות. אם כך, האם ההתנהלות, הפעולות והציות המוחלט שלו לא הוכתבו כולם על ידי הרעיון וההשקפה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה"? האם הוא לא מימש את הקריטריון הזה של התנהלות מוסרית? (כן.) מה אתם מבינים מהדוגמה הזו? האם האמרה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" היא דבר טוב, או לא? (לא, אין בה עקרונות.) למעשה, אדם שגומל על טובה אוחז בעיקרון. דהיינו, שיש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה. אם מישהו עושה לך טובה, עליך להחזיר לו טובה. אם אינך עושה זאת, אינך אנושי ואין דבר שתוכל לומר אם יוקיעו אותך בגין זאת. האמרה גורסת: "על החסד שבטיפת מים יש לגמול במעיין גועש", אבל במקרה זה, הנער קיבל לא מעשה קטן של נדיבות, אלא טובה מצילת חיים, ולכן הייתה לו סיבה מוצדקת עוד יותר לגמול עליה בחיים. הוא לא ידע מהם המגבלות או העקרונות של מתן גמול על טובה. הוא האמין שחייו ניתנו לו על ידי אותה משפחה, כך שבתמורה היה עליו להקדיש את חייו להם, ולעשות את כל מה שדרשו ממנו, כולל רצח או מעשים רעים אחרים. לדרך זו של גמול על טובה אין כל עקרונות או מגבלות. הוא שימש כשותף לדבר עבירה של עושי רע ותוך כדי כך הרס את עצמו. האם היה זה נכון מצידו לגמול על הטובה בדרך זו? מובן שלא. זו הייתה דרך מטופשת לעשות דברים. נכון שהמשפחה הזו הצילה אותו ואפשרה לו להמשיך לחיות, אבל הדרך שבה גומל אדם על טובה צריכה להתאפיין בעקרונות, במגבלות ובמתינות. הם הצילו את חייו, אבל מטרת חייו לא הייתה לעשות רע. המשמעות והערך של חיי אדם, וגם משימתו של אדם, הם לא לעשות רע ולרצוח, והוא לא צריך לחיות לשם המטרה האחת של מתן גמול על טובה. הנער האמין בטעות שהמשמעות והערך של החיים הם לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה. זו הייתה אי הבנה חמורה. האם לא הייתה זו תוצאה של השפעת הקריטריון הזה של התנהלות מוסרית, "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה"? (כן.) האם ההשפעה של אמרה זו אודות גמול על טובה גרמה לו לסטות מדרך הישר, או שהוא מצא את הנתיב הנכון ואת העקרונות הנכונים של יישום בפועל? ברור שהוא סטה מדרך הישר – הדבר ברור כשמש. אם הקריטריון הזה של התנהלות מוסרית לא היה קיים, האם אנשים היו מסוגלים לשפוט במקרים פשוטים של נכון ולא נכון? (כן.) הנער היה חושב: "המשפחה הזו אמנם הצילה אותי, אבל נראה שהם עשו זאת רק למען העסק שלהם ועתידם. אני פשוט כלי שבו הם משתמשים כדי להזיק לכל מי שמשבש או מעכב את היוזמות העסקיות שלהם, או להרוג אותו. זו הסיבה האמיתית שהם הצילו אותי. הם הצילו אותי כשהייתי כפסע מן המוות רק כדי לגרום לי לעשות רע ולרצוח – האם הם לא פשוט שולחים אותי לגיהינום? האם זה לא יגרום לי לסבול אפילו יותר? במקרה כזה, מוטב היה שהיו מניחים לי למות. הם לא באמת הצילו אותי!" המשפחה הזו לא הצילה את הנער הקבצן מתוך מניע פילנתרופי ועל מנת לאפשר לו לחיות טוב יותר, הם עשו זאת כדי להשיג שליטה עליו ולגרום לו לפגוע, להזיק ולהרוג אחרים. אם כך, האם הם בעצם עשו טוב או רע? ברור שהם עשו רע ולא טוב – הנדבנים ההם הפכו לאנשים רעים. האם אנשים רעים ראויים לגמול? האם צריך לגמול להם? לא. אם כך, מיד כשאתה מגלה שהם רעים, מה עליך לעשות? עליך להתרחק מהם, להימנע מהם ולמצוא דרך לברוח מהם. זו תבונה. יש כאלה שעשויים לומר: "לאנשים הרעים האלה כבר יש שליטה עליי, ולכן זה לא קל לברוח מהם. בריחה היא בלתי אפשרית!" לעתים קרובות, אלה הן התוצאות של מתן גמול בהוקרה על טובה שהתקבלה. כיוון שיש מעט מדי אנשים טובים וכל כך הרבה אנשים רעים, אם במקרה אתה נתקל באדם טוב, זה בסדר לגמול על טובה שעשה, אבל אם אתה נקלע לידיו של אדם רע, הדבר שווה ערך לנפילה לידיו של שד, של השטן. הם ירקמו נגדך מזימות וישחקו בך, ומנפילה לידיהם לא יכול לצמוח דבר טוב. לאורך ההיסטוריה יש יותר מדי דוגמאות לכך. עכשיו, כשאתם יודעים שלגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה הוא לא קריטריון תקף של האופן שבו עליכם להתנהל ולפעול, כיצד עליכם לפעול כאשר מישהו מרעיף עליכם טובה? מהן ההשקפות שלכם על העניין? (לא משנה מי עוזר לנו, עלינו להחליט אם לקבל או לא לקבל את עזרתו על פי הנסיבות. במקרים מסוימים זה בסדר לקבל עזרה, אבל במקרים אחרים אל לנו לקבל את העזרה בלי שיקול דעת. אם אנו מקבלים עזרה, אנחנו עדיין צריכים לפעול על פי עקרונות ולקבוע מגבלות לאופן שבו אנו גומלים על הטובה, כדי למנוע מאנשים רעים לרמות או לנצל אותנו.) זו דרך מבוססת עקרונות להתייחס למצב. יתרה מכך, אם אינכם יכולים לראות את המצב לאשורו, או שאתם במבוי סתום, עליכם להתפלל לאל ולבקש ממנו לפתוח עבורכם נתיב. הדבר יאפשר לכם להימנע מפיתוי ולחמוק מציפורני השטן. לפעמים האל משתמש בשירותי השטן כדי לעזור לאנשים, אבל במצבים כאלה עלינו להקפיד להודות לאל ולא לגמול על טובה שעשה השטן – זו שאלה של עיקרון. כאשר הפיתוי מגיע בדמותו של אדם רע שמרעיף נדיבות, תחילה עליך להבין בבירור מי עוזר לך ומספק סיוע, מהו מצבך שלך ואם יש נתיבים נוספים שבאפשרותך לבחור. עליך להתמודד עם מקרים כאלה באופן גמיש. אם האל רוצה להושיע אותך, תחילה עליך להודות לאל ולקבל זאת ממנו, ולא משנה באילו שירותים הוא משתמש כדי להשיג זאת. אל לך להפנות את הכרת התודה שלך כלפי אנשים בלבד, קל וחומר להקדיש את חייך למישהו מתוך הוקרה. זו טעות חמורה. הדבר המכריע הוא שעל לבך להיות אסיר תודה לאל, ועליך לקבל זאת מידו. אם מי שמרעיף עליך נדיבות, מסייע לך או מציל אותך הוא אדם טוב, אזי עליך לגמול לו על נדיבותו, אבל עליך לעשות רק את מה שאתה מסוגל באמצעים הקיימים ברשותך. אם לאדם שעזר לך יש כוונות לא נכונות והוא מעוניין לרקום נגדך מזימות ולהשתמש בך כדי להשיג את מטרותיו שלו, אין כל צורך לגמול לו בכל מחיר. בקיצור, האל בוחן את לב האדם, וכל עוד אין לך מצפון אשם ויש לך מניעים נכונים, זו אינה בעיה. דהיינו, בטרם תבין את האמת, מעשיך צריכים לעלות בקנה אחד עם המצפון וההיגיון האנושיים. עליך להיות מסוגל להתייחס למצב הזה בצורה הגיונית, כדי שלעולם, בשום שלב בעתיד, לא תתחרט על מעשיך. כולכם אנשים בוגרים ועברתם לא מעט בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש – האם חייכם היו חסרים דיכוי, רדיפות, התעללות או השפלה? כולכם רואים בבירור עד כמה מושחתת האנושות, כך שלא משנה באיזה פיתוי אתם נתקלים, עליכם להתייחס לכך בתבונה ולא ליפול קורבן לתחבולותיו הבוגדניות של השטן. לא משנה עם איזה מצב אתם מתמודדים, עליכם לחפש את האמת ולקבל החלטות רק לאחר שתגיעו לכדי הבנה של העקרונות דרך תפילה ושיתוף. במהלך השנים האחרונות, הכנסייה ביצעה עבודת טיהור והרבה אנשים רעים, חסרי אמונה וצוררי משיח נחשפו והורחקו או גורשו. רוב האנשים מעולם לא חשבו שכך יקרה. לאור העובדה שאפילו בתוך הכנסייה עדיין יש כל כך הרבה אנשים מבולבלים, אנשים רעים וחסרי אמונה, אני מניח שברור לכם עד כמה מושחתים ורעים הם הכופרים? ללא האמת וללא חוכמה, אנשים לא יכולים לראות דבר בבירור, ואנשים רעים והשטן פשוט ירמו אותם, יונו אותם וישחקו בהם. ככאלה, הם הופכים לעושי דברו של השטן. מי שלא מבינים את האמת והם נטולי עקרונות עושים רק דברים טיפשיים.
כאשר אנשים מסוימים נתונים בקשיים או בסכנה, ובמקרה מקבלים עזרה מאדם רע שמאפשר להם להיחלץ מן הצרה, הם מאמינים שהאדם הרע הוא אדם טוב והם מוכנים לעשות עבורו דבר מה כדי להביע את הכרת התודה שלהם. אבל במקרים כאלה האדם הרע ינסה לערב אותם במעשיו הנפשעים ולהשתמש בהם כדי לעשות מעשים רעים. אם הם לא מסוגלים לסרב, המצב עלול להפוך מסוכן. במצבים כאלה, כמה מאנשים אלה חשים מאבק פנימי, משום שהם סבורים שאם לא יעזרו לחברם הרע בעשיית כמה מעשים רעים, ייווצר הרושם שהם לא גומלים על ידידותו, ובה בעת, עשיית רע תגרום להפרה של מצפונם ושל ההיגיון שלהם. כיוון שכך, הם מוצאים את עצמם לכודים בדילמה. זו התוצאה של היותם מושפעים מן הרעיון מתן גמול על טובה של התרבות המסורתית – הם הופכים כבולים, מוגבלים ונשלטים על ידי הרעיון הזה. במקרים רבים, האמרות האלה של התרבות המסורתית תופסות את המקום של מצפונו של אדם ושל השיפוט הרגיל שלו; באופן טבעי, הן גם משפיעות על דרך החשיבה הרגילה ועל קבלת ההחלטות הנכונה של האדם. הרעיונות של התרבות המסורתית הם שגויים ומשפיעים באופן ישיר על גישותיו של אדם לדברים, וגורמים לו לקבל החלטות רעות. מימי קדם ועד היום, אינספור אנשים הושפעו מן הרעיון, הגישה והקריטריון האלה של התנהלות מוסרית בנוגע למתן גמול על נדיבות. גם כאשר האדם שמרעיף עליהם נדיבות הוא אדם רע או נלוז, ומאלץ אותם לעשות מעשים רעים ונפשעים, הם עדיין פועלים בניגוד למצפון ולהיגיון שלהם ומצייתים בצורה עיוורת כדי לגמול לו על נדיבותו, ולכך יש שלל השלכות הרות אסון. ניתן לומר שאנשים רבים שהושפעו, נכבלו, הוגבלו ואולצו על ידי הקריטריון הזה של התנהלות מוסרית, דבקים בצורה עיוורת ושגויה בגישה זו של גמול על נדיבות, וסביר להניח שאפילו יעזרו לאנשים הרעים וייתנו להם יד. כעת, לאחר ששמעתם את השיתוף שלי, יש לכם תמונה ברורה של המצב הזה ואתם יכולים לקבוע שזו נאמנות מטופשת, ושההתנהגות הזו נחשבת להתנהלות של אדם שלא מציב גבולות ושגומל על נדיבות בלי לחשוב, ללא כל הבחנה, ושאין בה כל משמעות וערך. כיוון שאנשים חוששים שדעת הקהל תוקיע אותם ושאחרים ימתחו עליהם ביקורת, הם מקדישים את חייהם בחוסר רצון למתן גמול על נדיבותם של אנשים אחרים, ותוך כדי כך אפילו מקריבים את חייהם, בדרך מופרכת ומטופשת. לא רק שהאמרה הזו של התרבות המסורתית כבלה את חשיבתם של אנשים, היא גם גרמה למעמסה ולאי-נוחות מיותרת בחייהם והעמיסה סבל ועול נוספים על משפחותיהם. אנשים רבים שילמו מחירים כבדים כדי לגמול על טובה שהתקבלה – הם מתייחסים לגמול על טובה כאחריות חברתית, או כחובתם שלהם, ועשויים אפילו להקדיש את כל חייהם למתן גמול על טובה שנעשתה על ידי אחרים. הם מאמינים שזהו דבר מוצדק וטבעי לחלוטין שעליהם לעשות, חובה שאין להשתמט ממנה. האם נקודת המבט הזו והדרך הזו של עשיית דברים הן לא מטופשות ומגוחכות? הן חושפות באופן מלא עד כמה בורים וחסרי נאורות הם אנשים. בכל מקרה, ייתכן שהאמרה הזו אודות התנהלות מוסרית – יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה – תואמת לתפיסותיהם של אנשים, אבל היא לא עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת. היא לא תואמת לדברי האל והיא גישה שגויה ודרך שגויה של עשיית דברים.
לאור העובדה שגמול על טובה לא קשור לאמת ולדרישות האל מן האדם, והיה מושא לביקורת שלנו, איך בדיוק האל מתייחס לאמרה הזו? מה צריכות להיות ההשקפות והפעולות של אנשים רגילים בתגובה לאמרה הזו? האם הדבר הזה ברור לכם? אם מישהו הרעיף עליך נדיבות כלשהי בעבר, שהועילה לך מאוד, או שעשה לך טובה גדולה, האם עליך לגמול לו? כיצד עליך להתייחס למצב שכזה? האין זה עניין הקשור בהשקפותיהם של אנשים? זהו עניין הקשור בהשקפותיהם של אנשים, כמו גם בנתיבי היישום בפועל שלהם. אמרו לי מה דעתכם לגבי הנושא הזה – אם מישהו נדיב כלפיך, האם עליך לגמול לו? אם אתם עדיין לא מצליחים להבין את הסוגייה הזו, זה יהיה בעייתי. בעבר, לא הבנתם את האמת ויישמתם בפועל את מתן גמול על נדיבות כאילו מדובר באמת. עכשיו, לאחר שהקשבתם לניתוח ולביקורת שלי, ראיתם היכן טמונה הבעיה, אבל אתם עדיין לא יודעים כיצד ליישם בפועל או להתמודד עם העניין הזה – האם אתם עדיין לא יכולים להבין את העניין הזה? לפני שהבנת את האמת חיית על פי מצפונך, ולא משנה מי נהג כלפיך בנדיבות או עזר לך, היית גומל לו ללא ספק – גם אם היה מדובר באנשים רעים או בגנגסטרים – והיית מרגיש כאילו אתה מחויב להקריב את עצמך למען חבריך ואפילו לסכן את חייך למענם. אנשים צריכים לשעבד את עצמם למי שמיטיבים עימם כדי לגמול להם, בעוד שנשים צריכות להתחתן איתם וללדת להם ילדים – זה הרעיון שהתרבות המסורתית מטמיעה באנשים, כשהיא פוקדת עליהם לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה. כתוצאה מכך, אנשים חושבים, "רק מי שגומלים על טובות הם בעלי מצפון, ואם הם לא גומלים על טובות, מן הסתם חסר להם מצפון והם לא אנושיים". הרעיון הזה מושרש עמוק בלבבותיהם של אנשים. אמרו לי, האם בעלי חיים יודעים לגמול על נדיבות? (כן.) אם כך, האם בני אנוש באמת יכולים להיחשב מתקדמים רק משום שהם יודעים לגמול על נדיבות? האם נוהגו של אדם לגמול על טובה יכול להיחשב כסימן של אנושיות? (לא.) אם כך, מה צריכה להיות השקפתם של אנשים בנוגע לנושא זה? כיצד יש להבין דבר מסוג זה? לאחר שמבינים אותו, מהי הגישה שבה יש לנקוט כלפיו? אלה הן השאלות שעליכם לנסות לפתור בשלב זה. נא שתפו את דעותיכם בנוגע לעניין. (אם מישהו היה עוזר לי לפתור בעיה או קושי, תחילה הייתי מודה לו בכנות, אבל לא הייתי מוגבל או נשלט על ידי הסיטואציה הזו. אילו הוא היה נתקל בקשיים, הייתי עושה כמיטב יכולתי למענו. הייתי עוזר לו בהתאם ליכולותיי, אבל לא הייתי חורג מהאמצעים שעומדים לרשותי.) זו ההשקפה הנכונה ודרך הפעולה הזו מקובלת. האם עוד מישהו רוצה לשתף את דעותיו בנוגע לעניין? (בעבר, ההשקפה שלי הייתה שאם מישהו עוזר לי, עליי לסייע לו בתמורה כאשר הוא נתקל בקשיים. דרך השיתוף והניתוח של האל אודות ההשקפות "התענג על מתן עזרה לאחרים" ו"יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", הגעתי לכדי הבנה שכאשר אדם עוזר לאחרים, עליו להתנהל על פי עקרונות. אם מישהו היה נדיב כלפיי או עזר לי, צו מצפוני הוא שעליי לסייע לו גם כן, אבל העזרה שבאפשרותי לתת מבוססת על הנסיבות ועל מה שאני מסוגל להעניק. כמו כן, עליי לעזור לו לפתור את קשייו ולהתמודד עם כורח המציאות ותו לא; איני צריך לעזור לו לעשות רע או לבצע מעשים רעים. אם אראה שאח או אחות חווים קשיים, אעזור להם לא משום שהם עזרו לי בעבר, אלא כיוון שזו החובה שלי, האחריות שלי.) עוד משהו? (אני זוכר את דברי האל שאמר, "אם מישהו עושה לנו טובה, עלינו לקבל זאת מידי האל". כלומר, בכל פעם שמישהו מתנהג כלפינו בנדיבות, עלינו לקבל זאת מן האל ולהיות מסוגלים להתמודד עם הדבר בצורה נכונה. בדרך זו, נוכל להבין נכון את הגישה הזו בנוגע למתן גמול על טובה. כמו כן, האל אומר שעלינו לאהוב את מה שאוהב האל ולשנוא את מה ששונא האל. בעת מתן עזרה לאנשים אחרים, עלינו להבחין אם האדם הוא מישהו שהאל אוהב או שהוא שונא. זהו העיקרון שעל פיו עלינו לפעול.) זה קשור לאמת – זהו עיקרון נכון ויש לו בסיס. הבה לא נדבר כעת אודות מה שקשור לאמת, אלא אודות האופן שבו אנשים צריכים להתייחס לעניין זה מנקודת המבט של האנושיות. במציאות, המצבים שבהם אתה עשוי להיתקל הם לא תמיד פשוטים כל כך – הם לא תמיד מתרחשים בתוך הכנסייה ובקרב אחים ואחיות. לעתים קרובות הם מתרחשים מחוץ לתחומי הכנסייה. לדוגמה, קרוב, חבר, מכר או עמית כופר עשוי להפגין כלפיך נדיבות, או לעזור לך. אם אתה מסוגל לגשת לעניין הזה ולהתייחס לאדם שעזר לך בדרך הנכונה, דהיינו, בדרך שתואמת לעקרונות-האמת ושנראית נאותה בעיני אחרים, אזי הגישה שלך לעניין זה והרעיונות שלך בנוגע אליו יהיו מדויקים יחסית. הרעיון של התרבות המסורתית, "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", מצריך הבחנה. החלק החשוב ביותר הוא המילה "טובה" – כיצד עליך להתייחס לטובה זו? לאיזה היבט ולאיזה טבע של טובה הוא מתייחס? מהי החשיבות של "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה"? אנשים צריכים להבין את התשובות לשאלות האלה ובשום מקרה לא להיות מוגבלים על ידי הרעיון של מתן גמול על טובה – עבור כל מי שחותרים אל האמת, זהו עניין חיוני בהחלט. מהי "טובה" על פי התפיסות האנושיות? בקנה מידה קטן יותר, טובה היא כאשר מישהו עוזר לך כשאתה בצרות. לדוגמה, מישהו נותן לך קערת אורז כשאתה גווע מרעב, או בקבוק מים כשאתה מת מצמא, או עוזר לך כשאתה נופל ולא יכול לקום. כל אלה הם מעשי נדיבות. מעשה של נדיבות גדולה הוא כאשר מישהו מציל אותך כשאתה במצוקה גדולה – זו נדיבות מצילת חיים. כשאתה בסכנת מוות ומישהו עוזר לך לחמוק מן המוות, הוא בעצם מציל את חייך. אלה כמה מן הדברים שנתפסים בעיני אנשים כ"נדיבות". סוג זה של נדיבות עולה לאין שיעור על כל טובה חומרית פעוטה – זו נדיבות גדולה, שלא ניתן למדוד אותה בכסף או בדברים חומריים. מי שמקבלים אותה חשים סוג של הכרת תודה שלא ניתן להביעה במילים ספורות. אבל האם מדידה של נדיבות בדרך זו על ידי אנשים היא מדויקת? (לא.) מדוע אתם אומרים שזה לא מדויק? (משום שהמדידה הזו מבוססת על אמות המידה של התרבות המסורתית.) זו תשובה שמבוססת על תיאוריה ודוקטרינה, ואף על פי שהיא עשויה להיראות נכונה, היא לא נוגעת בתמצית העניין. אם כך, כיצד ניתן להסביר זאת במונחים מעשיים? חשבו על כך בקפידה. לפני זמן מה שמעתי על סרטון שמוצג באינטרנט, ובו אדם שומט את ארנקו מבלי לשים לכך לב. את הארנק מרים כלב קטן, שרודף אחריו, וכאשר האדם רואה זאת, הוא מכה את הכלב על כך שגנב את ארנקו. אבסורדי, הלא כן? לאדם הזה יש פחות עקרונות מוסריים מאשר לכלב! מעשיו של הכלב היו תואמים לחלוטין לאמות המידה המוסריות של האדם. בן אנוש היה צועק "הפלת את הארנק שלך!" אבל כיוון שהכלב לא יכול לדבר, הוא פשוט הרים את הארנק בדממה ודהר אחרי האיש. אם כך, אם כלב מסוגל להפגין כמה מן ההתנהגויות הטובות שאותן מעודדת התרבות המסורתית, מה אומר הדבר לגבי בני האדם? בני אנוש נולדים עם מצפון ועם היגיון, ולכן הם עוד יותר מסוגלים לעשות את הדברים האלה. כל עוד לאדם יש מצפון, הוא יכול למלא אחריות ומחויבויות שכאלה. אין צורך להשקיע עבודה רבה או לשלם מחיר, כל שנדרש הוא מעט מאמץ, ולא מדובר אלא בעשיית דבר מה שימושי, דבר מה שמועיל לאחרים. אבל האם מעשה כזה אכן ראוי להיות מוגדר כ"נדיבות" מעצם טבעו? האם הוא מתעלה לרמה של מעשה נדיב? (לא.) כיוון שלא, האם אנשים צריכים לדבר אודות גמול על מעשה שכזה? אין בכך צורך.
הבה נתמקד כעת בנושא הנדיבות לכאורה של האדם. לדוגמה, קחו את המקרה של אדם שמציל קבצן אשר התמוטט בשלג מרוב רעב. הוא מכניס את הקבצן לביתו, מאכיל ומלביש אותו ומאפשר לו לחיות בקרב משפחתו ולעשות עבורו עבודות. לא משנה אם הקבצן התנדב לעבוד מרצונו החופשי, או אם עשה זאת כדי לגמול על טובה, האם הצלתו הייתה מעשה של נדיבות? (לא.) אפילו בעלי חיים קטנים מסוגלים לעזור ולהציל זה את זה. ביצוע מעשים כאלה מצריך רק מאמץ קטן מצד אנשים, וכל מי שניחנים באנושיות מסוגלים לעשות דברים שכאלה ולהתעלות לרמתם. ניתן לומר שמעשים כאלה הם אחריות ומחויבות חברתית, שכל אדם שניחן באנושיות נדרש למלא. האם אפיונם כ"נדיבות" על ידי האדם אינו מוגזם מעט? האם זהו אפיון נאות? לדוגמה, אם בתקופת רעב, כאשר אנשים רבים סובלים, אדם עשיר מחלק שקי אורז למשפחות עניות כדי לעזור להם לעבור את הזמנים הקשים, האין זו רק דוגמה לסוג העזרה המוסרית והתמיכה הבסיסית שאמורות להתקיים בין בני אנוש? הוא בסך הכול נתן להם מעט אורז – לא חילק את כל מזונו לאחרים וסבל חרפת רעב בעצמו. האם הדבר באמת נחשב כמעשה נדיבות? (לא.) האחריות והמחויבות החברתית שהאדם מסוגל למלא, אותם מעשים שהאדם צריך להיות מסוגל לעשות באופן אינסטינקטיבי וששומה עליו לעשות, וכן מעשי שירות פשוטים שעוזרים ומועילים לאחרים – הדברים האלה לא צריכים להיחשב בשום אופן כנדיבות, שכן הם כולם מקרים שבהם האדם פשוט מושיט יד לעזרה. מתן עזרה למישהו שזקוק לכך, בזמן ובמקום המתאימים, הוא תופעה רגילה ביותר. זו גם האחריות של כל חבר במין האנושי. אין זה אלא סוג של אחריות ומחויבות. האל העניק לבני האדם את האינסטינקטים האלה כאשר ברא אותם. לאילו אינסטינקטים אני מתייחס כאן? אני מתייחס למצפון ולהיגיון של האדם. כשאתה רואה שמישהו נופל, התגובה האינסטינקטיבית שלך היא "עלי לעזור לו". אם ראית אותו נופל, אך העמדת פנים שלא הבחנת בדבר ולא ניגשת לעזור לו, הדבר יעיק על מצפונך ואתה תרגיש רע בגלל התנהגותך זו. מישהו שבאמת ובתמים ניחן באנושיות יחשוב מיד שעליו לעזור לאדם שאותו ראה נופל. לא יהיה לו אכפת אם האדם הזה יהיה אסיר תודה כלפיו, משום שהוא מאמין שזה מה שעליו לעשות, והוא לא רואה כל צורך להמשיך ולשקול את העניין. מדוע? אלה הם האינסטינקטים שהאל העניק לאדם, וכל מי שיש בו מצפון והיגיון יחשוב שעליו לנהוג כך ויהיה מסוגל לפעול בדרך זו. האל העניק לאדם מצפון ולב אנושי – כיוון שלאדם יש לב אנושי, הוא ניחן במחשבות אנושיות, וגם בנקודות המבט ובהשקפות שבהן עליו לאחוז בנוגע לעניינים מסוימים, ולכן הוא מסוגל לעשות את הדברים האלה בצורה טבעית ובקלות. הוא לא זקוק לעזרה או להנחיה אידאולוגית כלשהן מגורם חיצוני, הוא לא זקוק אפילו לחינוך או להכוונה חיובית – הוא לא זקוק לאף אחד מהדברים האלה. הדבר זהה לאופן שבו אנשים מחפשים מזון כאשר הם רעבים, או מחפשים מים כאשר הם צמאים – זה אינסטינקט, שאין צורך ללמוד אותו מהורים או ממורים – הוא מתעורר באופן טבעי, משום האדם ניחן בחשיבה של אנושיות רגילה. באותו אופן, אנשים מסוגלים לבצע את חובותיהם ואת האחריות המוטלת עליהם בבית האל, וזה מה שצריך לעשות כל מי שניחן במצפון ובהיגיון. לכן, הושטת עזרה לאנשים והפגנת נדיבות כלפיהם אינן כרוכות כמעט בכל מאמץ מבחינתם של בני אנוש, הן נכללות בתחום האינסטינקט האנושי ומהוות דבר מה שאנשים מסוגלים להשיג באופן מוחלט. אין צורך לדרג אותן ברמה גבוהה כמו זו של נדיבות. עם זאת, אנשים רבים רואים עזרה מצד אחרים כשווה לנדיבות, והם תמיד מדברים על כך וגומלים על כך בהתמדה, מתוך מחשבה שאם לא יעשו כן, אין להם מצפון. הם מזלזלים ובזים לעצמם, ואפילו חוששים שדעת הקהל תוכיח אותם. האם צריך לדאוג לגבי הדברים האלה? (לא.) יש אנשים רבים שאינם רואים מעבר לעניין הזה, והם תמיד מוגבלים על ידו. זו המשמעות של אי הבנה של עקרונות-האמת. לדוגמה, אילו היית יוצא למדבר עם חבר ומלאי המים שלו היה אוזל, ללא ספק היית נותן לו מעט מן המים שלך, ולא היית מניח לו למות בצמא. אף על פי שהיית יודע שבקבוק המים האחד שלך ייגמר במחצית הזמן אם ישתו ממנו שני אנשים, בכל זאת היית חולק אותו עם חברך. מדוע שתעשה זאת? משום שלא היית מסוגל לשתות את המים שלך בעוד חברך ניצב בצד וסובל מצמא – פשוט לא היית עומד במראה. מה היה גורם לך לא להיות מסוגל לעמוד במראה של חברך הסובל מצמא? תחושת המצפון שלך היא שמעוררת את ההרגשה הזו. גם אם לא היית רוצה למלא את סוג האחריות והמחויבות הזה, המצפון שלך היה גורם לכך שלא היית יכול לנהוג אחרת, הוא היה גורם לך לחוש מועקה. האם זו לא התוצאה של אינסטינקטים אנושיים? האם העניין כולו לא נקבע על ידי המצפון וההיגיון של אדם? אילו החבר היה אומר, "אני חב לך חוב של הכרת תודה על כך שחלקת איתי את המים שלך בנסיבות ההן!" האם לא היה זה שגוי גם לומר את הדברים האלה? אין לכך כל קשר לנדיבות. אילו המצב היה הפוך, ואותו חבר היה ניחן באנושיות, מצפון והיגיון, גם הוא היה חולק את המים שלו איתך. אין זו אלא אחריות חברתית בסיסית, או קשר בסיסי בין אנשים. הקשרים החברתיים, האחריות והמחויבויות החברתיות הבסיסיות האלה מתעוררות כולן בגלל תחושת המצפון של האדם, אנושיותו והאינסטינקטים שהאל נתן לאדם במועד בריאתו. בנסיבות רגילות, אין צורך שהורים ילמדו את הדברים האלה או שהם יוחדרו על ידי החברה, קל וחומר שיצריכו אזהרות חוזרות ונשנות מאחרים, אשר ינחו אותך לממש אותם. חינוך נדרש אך ורק עבור מי שאינם ניחנים במצפון ובהיגיון, ומי שנעדרים יכולות קוגניטיביות רגילות – לדוגמה, אנשים מוגבלים מבחינה מנטאלית או שוטים – או מי שאיכותם ירודה והם בורים ועיקשים. מי שניחנים באנושיות רגילה לא צריכים שיילמדו אותם את הדברים האלה – אנשים בעלי מצפון והיגיון ניחנים בהם ממילא. לכן, אין זה ראוי להפריז עד מאוד בערכם של התנהגות או מעשה מסוים ולהגדירם כצורה של נדיבות, כאשר לא מדובר אלא במעשה אינסטינקטיבי שעולה בקנה אחד עם המצפון ועם ההיגיון. מדוע אין זה ראוי? על ידי כך שאתה מרומם התנהגויות שכאלה לתחום הזה, אתה מעמיס על כל אדם מטען ומשקל כבד, ומובן שהדבר מעיק על אנשים. לדוגמה, אם בעבר מישהו נתן לך כסף, עזר לך בזמנים קשים, סייע לך למצוא עבודה או הציל אותך, אתה חושב: "איני יכול להיות כפוי טובה, עלי להיות מצפוני ולגמול לו על נדיבותו. אם לא אגמול על נדיבות, האם עדיין אהיה אנושי?" למעשה, בין אם תגמול לו ובין אם לא, אתה עדיין אנושי ואתה עדיין חי במסגרת האנושיות הרגילה – גמול שכזה לא ישנה דבר. האנושיות שלך לא תשתנה וצביונך המושחת לא יוכנע רק משום שגמלת לו כראוי. באותו אופן, צביונך המושחת לא יחמיר רק משום שגמלת לו בצורה לא ראויה. בין אם תגמול ותרעיף נדיבות ובין אם לאו, אין לכך כל קשר לצביונך המושחת. כמובן, לא משנה אם קשר כזה קיים או לא, עבורי סוג כזה של "נדיבות" פשוט לא קיים, ואני מקווה שהדבר נכון גם עבורכם. אם כן, כיצד עליך להתייחס לכך? פשוט התייחס לכך כמחויבות וכאחריות, וכדבר-מה שאדם שניחן באינסטינקטים אנושיים צריך לעשות. עליך להתייחס לכך כאחריותך ומחויבותך כבן אנוש, ולעשות זאת כמיטב יכולתך. זה הכול. יש כאלה שעשויים לומר: "אני יודע שזו האחריות שלי, אבל אני לא רוצה לממש אותה". גם זה בסדר. אתה יכול לעשות את הבחירה שלך על בסיס המצב והנסיבות שבהם אתה נתון. אתה גם יכול להחליט בצורה גמישה יותר, על בסיס הלך הרוח שלך באותו זמן. אם אתה חושש שלאחר שתממש את אחריותך מקבל הטובה ינסה באופן מתמיד לגמול לך, יתעניין בך ויודה לך לעתים תכופות כל כך עד שהדבר יגרום לאי נוחות ולהפרעה, וכתוצאה מכך לא תרצה לממש את האחריות הזו, זה גם בסדר – זו החלטה שלך. יש כאלה שישאלו: "האם אנשים שלא רוצים לממש אחריות חברתית כזו ניחנים באנושיות ירודה?" האם זו הדרך הנכונה לשפוט את אנושיותו של אדם? (לא.) מדוע היא לא נכונה? בחברה הרעה הזו, יש לאמוד את האדם על פי התנהגותו, ועליו להפגין הגינות בכל מעשיו. מובן, שעוד יותר מכך נחוץ שהאדם יכיר בסביבה ובהקשר באותו רגע נתון. כדברי הכופרים, בעולם הכאוטי הזה, אנשים נדרשים להיות חכמים, פיקחים ונבונים בכל מעשיהם – אל להם להיות בורים, ובשום מקרה אסור להם לעשות מעשים טיפשיים. לדוגמה, במקומות ציבוריים של מדינות מסוימות, אנשים מוציאים לפועל מעשי הונאה, שבמסגרתם הם מביימים תאונות כדי שיוכלו לאחר מכן לתבוע פיצויים במרמה. אם אינך מזהה את התרמית של האנשים הרעים האלה, ופועל בצורה עיוורת על פי מצפונך, אתה מועד ליפול קורבן להונאה ולהיקלע לצרות. למשל, אם אתה רואה אישה מבוגרת שנפלה ברחוב, אתה עשוי לחשוב: "עלי לממש את האחריות שלי כלפי החברה, אני לא צריך שהיא תגמול לי. כיוון שיש בי אנושיות ותחושת מצפון, עלי להושיט לה יד, ולכן אגש לעזור לה". אבל כשאתה ניגש כדי להרים אותה, היא סוחטת אותך ובסופו של דבר אתה נאלץ לקחת אותה לבית החולים ולשלם את ההוצאות הרפואיות, פיצוי בגין נזק נפשי והוצאות פרישה. אם לא תשלם, תקבל זימון לתחנת המשטרה. נראה שהסתבכת בצרות, נכון? איך קרה הדבר הזה? (בעקבות פעולה על בסיס כוונות טובות והיעדר תבונה.) היית עיוור, חסר הבחנה, ולא הצלחת לזהות את המגמות העכשוויות או להבחין במהות המצב. בחברה רעה כמו זו, אדם נדרש לשלם מחיר רק על כך שסייע באופן מקרי לאישה מבוגרת שנפלה. אילו היא באמת הייתה נופלת וזקוקה לעזרתך, לא הייתה סיבה להוקיע אותך על כך שמימשת את אחריותך החברתית והיית ראוי לכל שבח, שכן התנהגותך הייתה עולה בקנה אחד עם האנושיות ועם תחושת מצפונו של אדם. אבל לאישה המבוגרת הזאת היה מניע נסתר – היא לא באמת הייתה זקוקה לעזרתך, היא פשוט הונתה אותך ואתה לא זיהית את המזימה הערמומית שלה. על ידי כך שמימשת את אחריותך כלפיה כבן אנוש נפלת קורבן למזימה שלה, וכעת היא לא תרפה ותמשיך לסחוט ממך עוד ועוד כספים. המשמעות של מימוש אחריות חברתית צריכה להיות הושטת עזרה לאנשים בשעת צורך ומילוי אחריותו של אדם. היא לא צריכה לגרום לכך שיוליכו אותך שולל ושתיפול למלכודת. אנשים רבים נפלו קורבן למזימות כאלה ונוכחו לדעת בבירור עד כמה רעים הם אנשים בימים אלה, ועד כמה הם מיומנים בהונאת אחרים. הם מרמים את כולם, ולא משנה אם מדובר בזרים, בחברים או בבני משפחה. איזה מצב נורא! מי גרם לשחיתות הזו? זה היה הדרקון הגדול האדום כאש. הדרקון הגדול האדום כאש השחית את האנושות באופן יסודי ואכזרי! הדרקון הגדול האדום כאש יעשה כל מיני דברים לא מוסריים כדי לקדם את האינטרסים שלו, והדוגמה הרעה שהוא נותן גרמה לאנשים לסטות מדרך הישר. כתוצאה מכך, יש כיום רמאים וגנבים רבים. על בסיס העובדות האלה ניתן לראות שאנשים רבים אינם טובים מכלבים. ייתכן שאנשים מסוימים לא ירצו להקשיב לדברים האלה, יחושו אי נוחות ויחשבו: "האם באמת איננו טובים מכלבים? על ידי כך שאתה משווה אותנו תמיד לכלבים, אתה מפגין כלפינו חוסר כבוד ומזלזל בנו. אין לך כבוד כלפינו כבני אנוש!" הייתי שמח להתייחס אליכם כבני אנוש, אבל מהי ההתנהגות שהפגינו בני האדם? בכנות, אנשים מסוימים אינם טובים מכלבים. זה כל מה שיש לי לומר בנושא לעת עתה.
זה עתה שיתפתי מדוע מתן מעט עזרה לאחרים לא יכול להיחשב כמעשה של נדיבות ואינו אלא אחריות חברתית. מובן, שאנשים יכולים לבחור אילו סוגים של אחריות חברתית הם יכולים לממש כמיטב יכולתם. הם יכולים לממש את סוגי האחריות שמתאימים מבחינתם למימוש, ולבחור שלא למלא את אלה שאינם מתאימים בעיניהם. אלה הם חופש ובחירה שנתונים לאדם. באפשרותך לבחור אילו מחויבויות ואחריות חברתית למלא על בסיס הנסיבות והיכולות שלך, וכמובן, על פי ההקשר והנסיבות באותו רגע. זו זכותך. מהו ההקשר שבו נוצרה הזכות הזו? העולם הוא מקום אפל מדי, האנושות רעה מדי ובחברה חסר צדק. בנסיבות אלה, תחילה עליך להגן על עצמך, להימנע מלפעול בצורה טיפשית ובבורות ולנהוג בתבונה. מובן, שכוונתי ב'להגן על עצמך' היא לא להגן על הארנק שלך ועל רכושך מפני גניבה, אלא להגן על עצמך מפני נזק – לכך יש חשיבות עליונה. עליך לממש את האחריות והמחויבויות שלך כמיטב יכולתך, תוך דאגה לביטחונך. אל תתמקד בהשגת כבוד מצד אחרים, ואל תושפע או תוגבל על ידי דעת הקהל. כל שעליך לעשות הוא לממש את האחריות ואת המחויבות שלך. עליך להחליט כיצד למלא את חובתך על בסיס מצבך; אל תיקח על עצמך יותר מכפי יכולתך, בהתאם לנסיבות שלך וליכולותיך. אל תנסה להרשים אנשים על ידי העמדת פנים שאתה ניחן ביכולות שאין לך, ואל לך לחשוש מחוסר כבוד, שיפוט או הוקעה מצד אחרים. לא נכון לעשות דברים כדי לרצות את יהירותך שלך. פשוט עשה כמיטב יכולתך, קבל על עצמך לעשות דברים בהתאם לתחושת האחריות שלך וממש מחויבויות רבות ככל שאתה מסוגל לממש. זו זכותך. אינך צריך להכריח את עצמך לעשות דברים שהאל לא דורש ממך. אין כל משמעות בהתנהלות על פי צו מצפונך כדי לעשות דברים שאין להם כל קשר לאמת. לא משנה כמה תעשה, האל לא ישבח אותך על כך והדבר לא יהווה הוכחה לכך שנשאת עדות אמיתית, קל וחומר שצברת מעשים טובים. באשר לדברים שאינם נוגעים לדרישות האל, ואשר אנשים דורשים ממך לעשות, עליך לנהוג על פי בחירתך ועל פי עקרונות משלך. אל תהיה מוגבל על ידי אנשים. די בכך שלא תעשה דברים אשר מפרים את מצפונך, את ההיגיון שלך ואת האמת. אם תעזור למישהו על ידי כך שתפתור בעיה רגעית עבורו, הוא יתחיל להסתמך עליך ויאמין שאתה צריך וחייב לפתור את בעיותיו. הוא יהפוך תלוי בך לחלוטין, ואם לא תפתור את בעיותיו ולו פעם אחת, הוא יצא נגדך. הדבר גורם לך צרות וזו לא התוצאה שאתה מעוניין בה. אם יעלה בידך לחזות את התוצאה הזו, תוכל לבחור שלא לעזור לו. במילים אחרות, במקרה כזה זה בסדר להימנע מביצוע האחריות או המחויבות החברתית המסוימת. זה סוג הגישה וההשקפה שבהן עליך להחזיק ביחס לחברה, לאנושות, ובאופן ספציפי יותר, לקהילה שבה אתה חי. דהיינו, להעניק לאחרים את האהבה שיש בך ולעשות כפי יכולתך, ותו לא. אל תנהג בניגוד לתפיסת עולמך בניסיון להרשים אחרים, אל תנסה לעשות דברים שאינך מסוגל לעשות. כמו כן, אין כל צורך שתיאלץ את עצמך לשלם מחיר שאדם ממוצע לא מסוגל לשלם. בקיצור, אל תדרוש מעצמך יותר מדי. פשוט עשה את מה שאתה מסוגל לעשות. איך נשמע העיקרון הזה? (הוא נשמע טוב.) לדוגמה, חבר מבקש לשאול ממך את מכוניתך, ואתה שוקל את העניין: "הוא השאיל לי דברים בעבר, ולכן, מן הצדק שאשאיל לו את המכונית שלי. אבל הוא לא מטפל בדברים כמו שצריך ולא משתמש בהם בזהירות. הוא אפילו עלול להרוס את המכונית שלי. מוטב שלא אשאיל לו אותה". וכך אתה מחליט שלא להשאיל לו את המכונית שלך. האם זה הדבר הנכון לעשות? אין זה עניין גדול אם תשאיל לו את המכונית או לא – כל עוד יש לך הבנה מדויקת ומבוססת תובנות של המצב, עליך פשוט לבחור באפשרות שאתה מאמין כי היא המתאימה ביותר, וזה יהיה הדבר הנכון לעשותו. אבל מה אם תחשוב לעצמך: "בסדר, אשאיל לו את המכונית. כשביקשתי לשאול ממנו דברים בעבר, הוא מעולם לא סירב לבקשתי. הוא לא חסכוני או זהיר במיוחד בשימוש שהוא עושה בדברים, אבל זה בסדר. אם ייגרם נזק למכונית שלי, אני פשוט אשקיע קצת כסף בתיקון", ואז אתה מסכים להשאיל לו את הרכב ולא דוחה אותו – האם זה הדבר הנכון לעשות? גם בכך אין שום בעיה. לדוגמה, אם מישהו שעזר לך בעבר פונה אליך כשמשפחתו חווה קשיים מסוימים, האם עליך לעזור לו או לא? הדבר תלוי במצבך שלך, וההחלטה בנוגע לעזרה לא תהיה עניין של עיקרון. כל שעליך לעשות הוא לבוא ממקום של כנות ושל אינסטינקט ולמלא את האחריות שמוטלת עליך כמיטב יכולתך. כשתעשה זאת, תפעל בתחומי האנושיות ותחושת המצפון שלך. לא חשוב אם תמלא את האחריות הזו באופן מלא, או אם תעשה זאת היטב. יש לך זכות להסכים או לסרב – אם אתה מסרב, אי אפשר לומר שאתה חסר מצפון, ואם חברך עוזר לך, אי אפשר לומר שהוא עשה מעשה של נדיבות. מעשים כאלה לא מתעלים לרמה שכזו. האם אתם מבינים? (כן.) זה היה דיון אודות נדיבות, דהיינו, הדרך שבה עליכם להתייחס לנדיבות, כיצד לגשת לנושא של עזרה לאחרים וכיצד למלא את האחריות החברתית שלכם. בעניינים כאלה אנשים צריכים לחפש את עקרונות-האמת – אי אפשר לפתור את הסוגיות האלה אך ורק על ידי הסתמכות על המצפון וההיגיון שלכם. יש נסיבות מיוחדות שעלולות להיות מורכבות למדי, ואם לא תטפלו בהן בהתאמה לעקרונות-האמת, אתם מועדים לגרום לצרות ולתוצאות שליליות. לכן, בעניינים אלה, אנשיו הנבחרים של האל נדרשים להבין את כוונות האל ולפעול עם אנושיות, היגיון, חוכמה ועקרונות-האמת. זו תהיה הגישה המתאימה ביותר.
בהקשר של האמרה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" עשוי להתעורר מצב נוסף, כאשר העזרה המתקבלת אינה עניין פעוט כמו בקבוק מים, מעט ירקות או שק אורז, אלא צורת סיוע שמשפיעה עליך ועל מקור הפרנסה של משפחתך, ואשר יש לה השלכות אפילו על הייעוד ועל האפשרויות העתידיות שלך. לדוגמה, מישהו עשוי להעניק לך הדרכה או עזרה כספית, שמאפשרות לך להתקבל לאוניברסיטה טובה, למצוא עבודה ראויה ושידוך הולם וליהנות משפע של דברים טובים שקורים בחייך. זו לא רק טובה קטנה או עזרה פעוטה – אנשים רבים מתייחסים לדבר כזה כמעשה של נדיבות גדולה. כיצד עליכם לגשת למצב כזה? צורות סיוע כאלה קשורות לאחריות חברתית ולהתחייבויות שאותן מממש האדם ושעליהן דיברנו זה עתה, אבל כיוון שיש להן השלכות על הישרדותו של האדם, גורלו ואפשרויותיו העתידיות, ערכן גדול לאין שיעור מערכו של בקבוק מים או שק אורז – יש להן השפעה גדולה בהרבה על חייהם של אנשים, פרנסתם וימיהם על פני האדמה. לפיכך, ערכן גדול בהרבה. האם יש לרומם את צורות הסיוע האלה למדרגה של נדיבות? גם במקרה זה, איני ממליץ להתייחס לסוגי עזרה אלה כנדיבות. לאור העובדה שאין להתייחס לצורות עזרה אלה כנדיבות, מהי אפוא הדרך המתאימה וההולמת שבה יש להתייחס אל מצבים כאלה? האם זו לא בעיה שעומדת בפני אנשים? לדוגמה, ייתכן שמישהו חילץ אותך מחיי פשע, העלה אותך על דרך הישר והשיג לך עבודה בתחום חוקי, וכך אפשר לך לנהל חיים טובים, להתחתן ולהתיישב ולשנות את גורלך לטובה. או שאולי, כשהיית במצב קשה והרגשת אבוד וחסר כול, אדם טוב נתן לך עזרה והכוונה ובכך שינה את העתיד שלך באופן חיובי ואפשר לך להתרומם מעל לכל השאר ולנהל חיים טובים. כיצד עליך להתייחס למצבים כאלה? האם עליך לזכור את הנדיבות של אותו אדם ולגמול לו? האם עליך למצוא דרכים לפצות אותו ולהחזיר לו טובה? במקרה זה, עליך לאפשר לעקרונות להכווין את החלטותיך, הלא כן? עליך לקבוע איזה סוג אדם הוא זה שעזר לך. אם הוא אדם טוב וחיובי, אז בנוסף לאמירת "תודה", תוכל להמשיך ולקיים איתו קשר רגיל, להתיידד איתו, ואז, כאשר הוא יהיה זקוק לעזרה, תוכל למלא את אחריותך ואת המחויבות שלך כמיטב יכולתך. עם זאת, מימוש זה של אחריות והתחייבות לא צריך להיות נתינה ללא תנאי, אלא צריך להיות מוגבל על ידי מה שביכולתך לעשות לאור הנסיבות שלך. זו הדרך הראויה להתייחס לאנשים כאלה במצבים מסוג זה. אין כל הבדל ברמה בין שניכם – אף על פי שהאדם הזה עזר לך והרעיף עליך נדיבות, בכל זאת אי אפשר לכנות אותו המושיע שלך, משום שרק האל יכול להושיע את האנושות. כל שאותו אדם עשה היה לפעול דרך הריבונות והסידורים של האל כדי להושיט לך יד לעזרה – זה בהחלט לא אומר שהוא נעלה עליך, קל וחומר שאתה בבעלותו ושהוא יכול לתמרן אותך ולשלוט בך. אין לו זכות להשפיע על גורלך והוא לא צריך למתוח ביקורת על חייך או להעיר לגביהם; אתם עדיין שווים. לאור העובדה שאתם שווים, באפשרותכם להתרועע זה עם זה, וכאשר הדבר מתאים, תוכל לעזור לו כמיטב יכולתך. זהו עדיין מימוש של האחריות והמחויבות החברתית שלך בתחום האנושיות, ומילוי מה שמוטל עליך לעשות על בסיס האנושיות ובתחומה – אתה ממלא את האחריות ואת המחויבויות שלך באופן ממוקד. מדוע עליך לעשות זאת? הוא עזר לך בעבר ואפשר לך להפיק תועלת ולזכות ברווחים משמעותיים, כך שצו המצפון שמקורו באנושיות שלך מכתיב שיש להתייחס אליו כאל חבר. יש אנשים שישאלו: "האם אוכל להתייחס אליו כאיש סוד קרוב?" הדבר תלוי באופן שבו אתם מסתדרים זה עם זה, ואם האנושיות וההעדפות שלכם, כמו גם הדברים שאתם מחפשים וההשקפה שלכם על העולם, דומים. התשובה תלויה בך. האם במסגרת הקשר הייחודי הזה, עליך לגמול למיטיבך בחייך? לאור העובדה שהוא עזר לך כל כך ושהייתה לו השפעה כבירה כל כך עליך, האם עליך לגמול לו בחייך? אין בכך צורך. אתה הוא הבעלים הנצחי של חייך – האל העניק לך את חייך, ואיש פרט לך אינו רשאי לנהל אותם. אין כל צורך לתת בקלות דעת למישהו אחר לנהל את חייך בגלל ההקשר והנסיבות המסוימים. זו דרך טיפשית ביותר לעשות דברים והיא כמובן גם לא רציונלית. לא משנה כמה קרובים אתם כחברים, או כמה חזק הקשר ביניכם, באפשרותך רק לממש את אחריותך כאדם, לקיים אינטראקציה רגילה ולסייע זה לזה בתחום האנושיות וההיגיון. קשר ברמה כזו הוא רציונלי ושוויוני יותר. הסיבה העיקרית שבגינה הפכתם לחברים היא שהאדם הזה סייע לך בעבר, ולכן חשת שכדאי שהוא יהיה חברך, ושהוא עומד ברף שאתה דורש מחבריך. רק משום כך היית מוכן להפוך לחברו. חשוב גם על המצב הבא: מישהו עזר לך בעבר, הפגין כלפיך נדיבות בדרכים מסוימות והייתה לו השפעה על חייך או על מאורע משמעותי כלשהו, אבל האנושיות שלו והנתיב שבו הוא הולך לא עולים בקנה אחד עם הנתיב שלך ועם מה שאתה מחפש. אין לכם שפה משותפת, אתה לא מחבב את האדם הזה, וייתכן שברמה מסוימת אפשר לומר שתחומי העניין שלכם והדברים שאתם מחפשים שונים לחלוטין. הנתיבים שלכם בחיים, השקפות העולם שלכם והגישה שלכם לחיים שונים בתכלית – אתם סוגי אנשים שונים לחלוטין. אם כך, כיצד עליך להתייחס לעזרה שהוא נתן לך בעבר ואיך עליך להגיב לה? האם זה מצב מציאותי, שעשוי להתעורר? (כן.) אם כן, מה עליך לעשות? זהו גם מצב שקל להתמודד איתו. לאור העובדה שאתם הולכים בנתיבים שונים, הרי שלאחר שהענקת לו את ההחזר החומרי שבו אתה מסוגל לעמוד במגבלות האמצעים העומדים לרשותך, אתה מגלה שהאמונות שלכם רחוקות מדי זו מזו, שאינכם יכולים לפסוע באותו נתיב ואפילו לא להיות חברים או להמשיך לקיים קשר כלשהו. מה עליך לעשות, נוכח העובדה שכבר אין באפשרותכם לקיים אינטראקציה? שמור מרחק ממנו. יכול להיות שהוא היה נדיב כלפיך בעבר, אבל הוא מפלס את דרכו בחברה באמצעות מרמה והונאה, עושה כל מיני מעשים נבזיים ואתה לא מחבב אותו, ולכן הגיוני לחלוטין שתשמור מרחק ממנו. יש כאלה שיאמרו: "האם התנהגות כזו היא לא חסרת מצפון?" אין כאן חוסר מצפון – אילו הוא היה נתקל בקושי כלשהו בחייו, היית עדיין יכול לעזור לו, אבל אתה לא יכול להיות מוגבל על ידו או לשתף עמו פעולה בעשיית רע ובביצוע מעשים לא מצפוניים. אין כל צורך שתהיה משועבד על ידו רק משום שהוא עזר לך או עשה לך טובה גדולה בעבר – זו לא המחויבות שלך, והוא לא ראוי לסוג יחס שכזה. אתה רשאי לבחור עם מי לקיים קשר ולבלות, ואפילו להתרועע עם אנשים שמוצאים חן בעיניך ושאיתם אתה מסתדר, אנשים נכונים. אתה יכול למלא את האחריות והמחויבות שלך כלפי האדם הזה, זו זכותך. מובן שאתה יכול גם לסרב לידידות ולקשרים עם אנשים שאינך מחבב, ואינך צריך לממש כל מחויבות או אחריות כלפיהם – גם זו זכותך. גם אם תחליט לנטוש את האדם הזה ותסרב לקיים כל אינטראקציה איתו או לממש כל אחריות או התחייבות כלפיו, זה לא יהיה שגוי. עליך לקבוע מגבלות מסוימות עבור האופן שבו אתה מתנהל, ולהתייחס לאנשים שונים בדרכים שונות. אל לך להתרועע עם אנשים רעים או לנהוג על פי הדוגמה הרעה שהם מציבים, זו הבחירה החכמה. אל תושפע מגורמים שונים כמו הכרת תודה, תחושות ודעת הקהל – זוהי נקיטת עמדה ואחיזה בעקרונות, וזה מה שעליך לעשות. האם אתם יכולים לקבל את השיטות ואת הטענות האלה? (כן.) אף על פי שהתרבות והתפיסות המסורתיות מעבירות ביקורת על ההשקפות, נתיבי היישום בפועל והעקרונות שבהם דנתי, ההשקפות והעקרונות האלה מגנים בנחרצות על הזכויות ועל הכבוד של כל אדם שניחן באנושיות ובתחושת מצפון. הם מאפשרים לאנשים לא להיות מוגבלים וכבולים על ידי אותן אמות מידה של התנהלות מוסרית כביכול, שמאפיינות את התרבות המסורתית, וגם להשתחרר מן המרמה ומהולכת השולל של הדברים המטעים האלה, שמתאפיינים בהתחסדות מזויפת. ההשקפות והעקרונות האלה גם יאפשרו לאנשים להבין את האמת דרך דברי האל, לחיות על פי דברי האל והאמת, לא להיות מושפעים מדעת הקהל בנוגע למוסריות, ולהשתחרר מן האילוצים ומן הכבלים של דרכי העולם, כביכול, כדי שיוכלו להתייחס לאנשים ולכל הדברים על פי דברי האל ותוך שימוש בגישות נכונות, ולהשליך מעליהם לחלוטין את הכבלים ואת ההטעיה של הדברים, המסורת והמוסריות החברתית של העולם. כך הם יוכלו לחיות באור, להביא לידי ביטוי אנושיות רגילה, להתקיים בכבוד ולהשיג את הערכתו של האל.
איזה סוג של שינוי יכול להתחולל בפועל בקרב אנשים בהשפעתן של אמרות אודות מוסריות חברתית כגון "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" ו"התענג על מתן עזרה לאחרים"? האם הן יכולות לשנות את צביונו השטני של אדם, אשר להוט להשיג מעמד ורווחים? האם הן יכולות לחולל שינוי בשאיפה וברצון של האדם? האם הן מסוגלות לפתור את המאבקים ואת ההרג בין בני האדם? האם הן יכולות לאפשר לאנשים לעלות על הנתיב הנכון בחיים ולנהל חיים מאושרים? (לא.) אם כן, איזו השפעה יש באמת לקריטריונים אלה של מוסריות חברתית? לכל היותר, האם הן פשוט מעודדים כמה אנשים טובים לעשות מעשים טובים ולתרום לבטיחות ולביטחון של החברה? (כן.) זה כל שהם עושים, והם לא פותרים ולו בעיה אחת. אפילו אם אנשים היו מסוגלים בסופו של דבר, מכוח ההתניה של אמות המידה של ההתנהלות המוסרית, כביכול, לקיים ולהביא אותן לידי ביטוי, אין זה אומר שהם היו יכולים להשתחרר מן הצביונות המושחתים שלהם ולהביא לידי ביטוי דבר-מה קרוב לאנושיות. לדוגמה, נניח שאדם עשה לך טובה, כך שאתה עושה ככל שביכולתך כדי לגמול לו – כאשר הוא נותן לך שק אורז, אתה גומל לו בשק גדול של קמח, וכאשר הוא נותן לך קילו של בשר חזיר, אתה גומל לו בקילו של בקר. מה תהיה התוצאה של הגמול המתמשך שלכם זה לזה? בסתר, שניכם תערכו חישובים, מי הרוויח יותר מן העסקה ומי הפסיד, והדבר יוביל לאי-הבנות, מאבקים ומזימות בין שניכם. מה כוונתי בכך? אני מתכוון שהדרישה של ההתנהלות המוסרית "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה" לא רק מגבילה את דרך החשיבה של האנשים ומטעה אותה, אלא גם מעמיסה על חייהם של אנשים אי נוחות, מטענים ואפילו מועקה. ואם היא הופכת אותך לאויב של מישהו, אזי נכונו לך צרות רבות עוד יותר וסבל בל יתואר! מעורבות בקשרים כאלה, שבנויים על "תן וקח", היא לא הנתיב שבו צריכים אנשים ללכת. אנשים חיים תמיד על פי תחושות כאלה ועל פי דרכי העולם, ובסופו של דבר התוצאה תהיה רק צרות רבות ומיותרות. אין זה אלא עינוי עצמי וסבל חסר טעם. זו הדרך שבה הטיעונים של התרבות המסורתית בנוגע להתנהלות מסורתית שותלים את עצמם בנפשותיהם של אנשים ומסיטים אותם מדרך הישר. בגלל חוסר ההבחנה המוחלט שלהם, אנשים מאמינים בטעות שהיבטים אלה של התרבות המסורתית הם נכונים, ורואים בהם את אמות המידה ואת המצפן שלהם, תוך שהם מקפידים לקיים אותם וחיים תחת הפיקוח של דעת הקהל. בהדרגה ומבלי משים הם הופכים מותנים, מושפעים ונשלטים על ידי הדברים האלה והופכים חסרי אונים ומיוסרים, ועם זאת אין להם יכולת להשתחרר. כאשר האל מתבטא כדי לחשוף את ההיבטים האלה של התרבות המסורתית שמצויים בקרבם של אנשים ולשפוט אותם, הדבר אפילו מכעיס אנשים רבים. לאחר שהדברים האלה מטוהרים באופן יסודי מנפשותיהם, מחשבותיהם ותפיסותיהם של אנשים, הם מרגישים לפתע ריקנות, כאילו אין להם במה להיאחז, והם שואלים: "מה עלי לעשות בעתיד? כיצד עלי לחיות? ללא הדברים האלה, אין לי נתיב או כיוון בחיי. מדוע אני מרגיש חלול וחסר מטרה כל כך, לאחר שהדברים האלה טוהרו ממחשבותיי? אם אנשים לא חיים על פי האמרות האלה, האם הם עדיין יכולים להיחשב לבני אנוש? האם הם עדיין יהיו ניחנים באנושיות?" זו דרך מחשבה לא נכונה. במציאות, לאחר שאתה מטוהר מהיבטים אלה של התרבות המסורתית, ליבך מטוהר, אתה כבר לא מוגבל וכבול על ידי הדברים האלה, אתה זוכה בחופש ובשחרור וכבר לא חווה את הטרדות האלה – איך ייתכן שלא תרצה להיות מטוהר מהם? לכל הפחות, כאשר אתה זונח את ההיבטים האלה של התרבות המסורתית שאינם מגיעים מן האמת, תחווה פחות סבל וייסורים ותוכל להיפטר מחלק ניכר של המגבלות והדאגות חסרות המשמעות. אם תוכל לקבל את האמת ולחיות על פי דברי האל, תעלה על הנתיב הנכון בחיים ותוכל לחיות באור. ייתכן שנראה מוצדק לחלוטין לדבוק באמות המידה של ההתנהלות המוסרית שמגיעות מן התרבות המסורתית, אבל האם אתה מביא לידי ביטוי צלם אנוש? האם עלית על הנתיב הנכון בחיים? היבטים אלה של התרבות המסורתית פשוט לא יכולים לשנות דבר. הם לא יכולים לחולל שינוי בחשיבה המושחתת של האנשים, וגם לא בצביונותיהם המושחתים, קל וחומר במהותם המושחתת. אין להם כל השפעות חיוביות, ובמקום זאת הם גורמים לאנושיותו של האדם להפוך מעוותת ומסולפת דרך התורה שהם מלמדים, ההתניות שלהם והשפעתם. אנשים מזהים בבירור שהאדם שהרעיף עליהם נדיבות הוא לא אדם טוב, ועם זאת הם הולכים נגד אמונתם וגומלים לו, רק משום שבעבר הוא עשה להם טובה. מה גורם לאנשים לגמול לאחרים למרות האמונות שלהם? הם עושים זאת משום שהרעיון של מתן גמול בהוקרה על טובה שהתקבלה, שמקורו בתרבות המסורתית, השתרש בלבם. הם חוששים שאם לא ילכו כנגד אמונתם ולא יגמלו למי שעזרו להם, דעת הקהל תבקר אותם בחריפות והם ייתפסו ככפויי טובה שלא גמלו על טובה שהתקבלה, כטיפוסים שפלים ובזויים וכאנשים נטולי מצפון ואנושיות. בדיוק משום שהם יראים מכל זה וחוששים שאיש לא יעזור להם בעתיד, אין להם ברירה אלא לחיות תחת ההתניות והכבלים של הרעיון של מתן גמול בהוקרה על טובה שהתקבלה, אשר לקוח מן התרבות המסורתית. כתוצאה מכך, כל האנשים מנהלים חיים מעוותים ומיוסרים, שבמהלכם הם פועלים בניגוד לאמונותיהם ולא מסוגלים לצאת כנגד המצוקות שבהן הם נתונים. האם הדבר מצדיק את כל הקושי? האם הרעיון הזה, של מתן גמול בהוקרה על טובה, לא גרם לאנשים לסבול?
באשר לאמרה "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה", זה עתה שיתפתי על מהותה המדויקת של "נדיבות", כיצד האל מתייחס להגדרת הנדיבות על ידי האדם, כיצד צריך האדם להתייחס לנדיבות הזו, כיצד להתייחס למי שהפגינו כלפיך נדיבות או הצילו את חייך, מהם באמת נקודת המבט והנתיב הנכונים ומה העמדה שהם צריכים לתפוס בחייך, כיצד אנשים צריכים למלא את ההתחייבויות שלהם, וכן כיצד צריך אדם להתמודד עם נסיבות מיוחדות מסוימות ומאיזו נקודת מבט עליו להתייחס אליהן. אלה הם עניינים מורכבים יחסית, שאותם לא ניתן להבהיר באמצעות כמה הערות קצרות, אבל שיתפתי עמכם את הנושאים העיקריים, את תמצית הסוגיות הקשורות בנושא זה וכן הלאה. האם אתם לא חשים כעת שאם תיתקלו שוב בנושא כזה, יהיה לכם ברור פחות או יותר איזו נקודת מבט עליכם לאמץ ובאיזה נתיב של יישום בפועל עליכם לבחור? יש כאלה שאומרים: "בתיאוריה זה ברור לי, אבל אנשים הם בשר ודם. כיוון שאנו חיים בעולם הזה, אנו מועדים להיות מושפעים מן הקריטריונים המוסריים האלה ולהיות מוטים על ידי דעת הקהל. אנשים רבים חיים כך, כשהם מעריכים מעשי נדיבות וגומלים בהוקרה על טובה שהתקבלה. אם לא אחיה בדרך הזו, אין ספק שאחרים ידונו אותי בחומרה וידחו אותי בתיעוב. אני חושש שאנשים יוקיעו אותי כלא-אנושי, שאחיה כמנודה, ואיני יכול לשאת זאת". מהי הבעיה כאן? מדוע אנשים מוגבלים על ידי דבר זה? האם זו בעיה שקל לפתור? אכן כן, ואגיד לך איך. אם אתה חש שתהיה מנודה אם לא תחיה בהתאם להשקפת התרבות המסורתית שיש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה; אם אתה חש שכבר אינך דומה לאדם סיני מסורתי, שעל ידי סטייה מן התרבות המסורתית אינך חי כבן אנוש ואתה חסר את התכונות שהופכות אותך לאנושי; אם אתה חושש שלא תשתלב בחברה הסינית, שבני עמך הסינים יבוזו לך ויראו בך תפוח רקוב; אם זהו המצב, בחר לנהות אחר מגמות חברתיות – איש לא מכריח אותך ואיש לא יוקיע אותך. עם זאת, אם אתה חש שהחיים באופן שאותו מכתיבה התרבות המסורתית, תוך הערכה מתמדת של מעשי נדיבות, לא היטיבו עמך לאורך השנים, ושהיו אלה חיים מתישים, ואם אתה נחוש לוותר על אורח החיים הזה ולנסות להתייחס לאנשים ולדברים ולהתנהל ולפעול על פי דברי האל, מובן שזה יהיה אפילו טוב יותר. אף על פי שכעת אתם מבינים את הדברים האלה באופן עקרוני ויש לכם תפישה נאותה של המצב, האופן המדויק שבו תתייחסו לאנשים ולדברים והאופן שבו תחיו ותתנהלו בהמשך הם עניינכם הפרטי. המידה שבה תוכל לקבל את שאמרתי, המידה שבה תיישם זאת בפועל, ועד כמה רחוק תיקח את הדברים – כל אלה הם בחירתך שלך ותלויים בך. איני מכריח אותך. אני פשוט מראה לך את הדרך. עם זאת, דבר אחד בטוח: אני אומר לך את האמת כשאני קובע שאם אתה חי בהתאם לתרבות המסורתית, חייך יהיו פחות ופחות אנושיים ומכובדים, ואתה תגלה שחוש המצפון שלך הופך יותר ויותר קהה. בהדרגה, חייך יהפכו אומללים ואתה לא תדמה לבן אנוש ולא לרוח רפאים. לעומת זאת, אם תיישם בפועל בהתאם לדבריי ולעקרונות שעליהם דיברתי, אני מבטיח שתחיה עם יותר ויותר צלם אנוש, מצפון, היגיון וכבוד – זה ודאי. לאחר מכן, כשתתמודד עם מצבים כאלה, תוכל לחיות כשאתה חופשי ומשוחרר ותרגיש שליו ושמח. הצללים והמועקות בלבך יפחתו, ואתה תרגיש בטוח ותוכל לזקוף את קומתך. דרכי העולם החילוני כבר לא יטרידו, יטעו או ישפיעו עליך, ואתה תחיה בכבוד. אתה תרגיש מדי יום ביומו שיש לך בסיס, ותתייחס לכל העניינים ותטפל בהם באופן המדויק ביותר, כשאתה נמנע מאינספור מעקפים ומסבל רב שאינך צריך לעבור. לא תעשה דבר שאתה לא אמור לעשות, וגם לא תשלם מחירים שאתה לא אמור לשלם. כבר לא תחיה למען אנשים אחרים. כבר לא תושפע מנקודות המבט והדעות של אנשים אחרים. הדעות והגינויים של אחרים כבר לא יגבילו אותך. האין אלה חיים של כבוד? האין אלה חיים חופשיים ומשוחררים? בזמן הזה תרגיש שהחיים על פי דברי האל הם הנתיב הנכון היחיד בחיים, ושרק על ידי חיים בדרך הזו יש לאדם צלם אנוש ואושר. כשאתה חי בערפל של התרבות המסורתית, אינך יכול לראות בבירור את הנתיב ואתה סבור בטעות שאתה בדרכך לאוטופיה אידיאליסטית כלשהי, ששוכנת בעולמו של האדם. אבל בסופו של דבר השטן יסיט אותך מדרך הישר, ישטה בך ויענה אותך. היום, לאחר ששמעת את קול האל, גילית את האמת וראית את האור יורד אל עולמו של האדם, פיזרת את הערפל וראית בבירור את הנתיב ואת הכיוון שבהם צריכים להתנהל חייך. אתה נע קדימה במהירות ושב לפני האל. האין אלה חסדו של האל וברכתו? אם כן, האם פיזרתם את הערפל ההוא כעת וראיתם את השמים הבהירים שמעל? ייתכן שכבר הבחנתם בנצנוץ ואתם מתקדמים לעבר האור – זו הברכה הגדולה מכולן. אם אתם יכולים לשמוע את קולו של האל, לקבלים את האמת ולהבין אותה, לפזר את הערפל, לנטוש את כל הדברים השגויים של התרבות המסורתית ולהסיר את כל המכשולים, תוכלו לעלות על הנתיב לישועה. אלה כל הדברים יש לי לשתף בנוגע לאמרה אודות ההתנהלות המוסרית "יש לגמול בהוקרה על טובה שהתקבלה". בהמשך, תוכלו להוסיף ולשתף על הדברים האלה ביחד, ותגיעו לכדי הבנה מלאה. לא ניתן להשיג כניסה מיידית לעניינים אלה לאחר כינוס אחד בלבד של שיתוף. אף על פי שזה עתה סיימתי את השיתוף שלי על האמרה הזו אודות התנהלות מוסרית, ואתם מבינים אותה באופן תיאורטי ועקרוני, בחיים האמיתיים לא קל להשיל את התפיסות המסורתיות הישנות האלה. ייתכן שתדבקו ברעיונות הישנים האלה ותתחבטו בהם במשך זמן מה. לכל הפחות, יידרש עוד זמן בטרם תוכלו לזנוח לחלוטין את ההיבטים האלה של התרבות המסורתית, ולקבל באופן מלא את האמת של דברי האל. עליכם לחוות בהדרגה, להתנסות בחייכם ולמצוא אישוש בחיים האמיתיים ובעת התמודדות עם החברה ועם האנושות. דרך החוויות האלה תלמדו בהדרגה להכיר את דברי האל ותבינו את האמת. בעשותכם כן, תתחילו להשיג יתרונות, להפיק תועלות ולקצור פירות, ותתקנו את ההשקפות והרעיונות השגויים שלכם בנוגע לכל מיני אנשים, מאורעות ודברים. זהו התהליך וזה הנתיב של חתירה אל האמת.
כעת אשתף על האמרה "הקריבו את האינטרסים שלכם למען אחרים". האמרה הזו מתייחסת למידה טובה בתרבות הסינית המסורתית, אשר נתפסת על ידי אנשים כאצילית ונשגבת. מובן שדעות אלה מעט מוגזמות ולא מציאותיות, ובכל זאת היא זוכה להכרה אוניברסלית כמידה טובה. בכל עת שמישהו שומע על המעלה הזאת, במוחו מתעוררות תמונות מסוימות, כגון: אנשים שאוכלים יחד ומגישים מזון זה לצלחתו של זה, כשהם שומרים את המנות היפות ביותר לאחרים; אנשים שמאפשרים לאחרים להיכנס לפניהם לתור שבחנות המכולת; אנשים שמניחים לאחרים לקנות כרטיסים לפניהם בתחנת הרכבת או בנמל התעופה; אנשים שמוותרים לאחרים במהלך הליכה או נסיעה ומאפשרים להם לעבור לפניהם... כל אלה הן דוגמאות "יפות" כל כך של "כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם". כל אחת מן התמונות האלה מראה עד כמה חמימים, הרמוניים, שמחים ושלווים הם החברה והעולם. מפלס האושר גבוה כל כך, עד שהוא מרקיע שחקים. אם מישהו שואל אותם: "מדוע אתם כל כך שמחים?" הם משיבים: "התרבות המסורתית הסינית מעודדת את האדם להקריב את האינטרסים שלו למען אחרים. כולנו מיישמים בפועל את הרעיון הזה, ולא קשה לנו לעשות זאת. אנחנו פשוט מרגישים כל כך מבורכים". האם תמונות כאלה חלפו בראשיכם? (כן.) היכן ניתן למצוא תמונות כאלה? ניתן למצוא אותן בציורים של פסטיבל האביב, שאותם היה נהוג לתלות על הקירות במהלך השנה החדשה הסינית לפני שנות ה-90 של המאה הקודמת. הן נמצאות בראשים של אנשים ואפילו במה שנקרא "מיראז'ים", או ארמונות בשמיים. בקיצור, תמונות כאלה לא קיימות בחיים האמיתיים. "הקריבו את האינטרסים שלכם למען אחרים" היא, כמובן, גם דרישה שמציבים אנשי המוסר בהקשר של קריטריונים מוסריים. זו אמרה שנוגעת להתנהלותו המוסרית של אדם, ודורשת שלפני שיעשו מעשה, אנשים יתחשבו תחילה באחרים ולא בעצמם. קודם כול עליהם להתחשב באינטרסים של אנשים אחרים ולא של עצמם. עליהם לחשוב על אחרים וללמוד להקריב את עצמם – דהיינו, עליהם לזנוח את האינטרסים, הדרישות, הרצונות והשאיפות האישיים שלהם, ואפילו להרחיק לכת ולנטוש את כל ששייך להם ולחשוב תחילה על אחרים. לא משנה אם הדרישה הזו ניתנת להשגה על ידי האדם, קודם כול יש לשאול: איזה סוג של אנשים הם אלה שמציעים את הגישה הזו? האם הם מבינים את האנושיות? האם הם מבינים את האינסטינקטים ואת המהות האנושית של היצור הזה, שהוא האדם? אין להם ולו שמץ של הבנה. האנשים שניסחו את האמרה הזו היו ללא ספק טיפשים ביותר, בכך שהציבו את הדרישה הלא-מציאותית להקריב את האינטרס האישי למען אחרים בפני יצור אנוכי כמו האדם, שלא רק שהוא ניחן במחשבות וברצון חופשי, אלא הוא גם מלא בשאיפות וברצונות. לאור מהותם של אנשים ונוכח האינסטינקטים שלהם כיצורים, אנשי המוסר שקידמו את הדרישה הזו היו באמת ובתמים לא אנושיים, ולא משנה אם אנשים מסוגלים לממש את הדרישה הזו. מדוע אני אומר שהם היו לא אנושיים? לדוגמה, כאשר אדם רעב, הוא יחוש באופן אינסטינקטיבי ברעב שלו עצמו, ולא ישאל את עצמו אם מישהו אחר סובל מרעב. הוא יאמר: "אני רעב, אני רוצה לאכול משהו". הוא חושב קודם כול על "אני". זה נורמלי, טבעי וראוי. אף אדם שחש רעב בעצמו לא יפעל בניגוד לתחושותיו הכנות וישאל: "מה אתה רוצה לאכול?" האם זה נורמלי שאדם שרעב בעצמו ישאל מישהו אחר מה ברצונו לאכול? (לא.) בלילה, כשאדם עייף ומותש, הוא אומר: "אני עייף. אני רוצה ללכת לישון". איש לא יאמר: "אני עייף, אז האם אתה יכול ללכת למיטה ולישון בשבילי? כשאתה ישן, אני מרגיש עייף פחות". האם זה לא היה חריג אילו אדם היה מביע את עצמו באופן זה? (כן.) כל מה שאנשים מסוגלים לחשוב ולעשות באופן אינסטינקטיבי מיועד לענות על צורכיהם שלהם. אם הם מסוגלים לדאוג לעצמם, הם כבר במצב לא רע – זהו האינסטינקט האנושי. אם אתה יכול לחיות באופן עצמאי, לאחר שהגעת לנקודה שבה אתה מסוגל לחיות ולהתמודד עם עניינים בעצמך, לדאוג לעצמך, לדעת שעליך ללכת לרופא כשאתה חולה, להבין כיצד להחלים ממחלות ולהבין כיצד לפתור את כל הבעיות והקשיים שמתעוררים בחיים, אזי אתה כבר במצב טוב למדי. לעומת זאת, הקרבה של האינטרסים שלך למען אחרים מחייבת אותך לזנוח את כל הצרכים שיש לך לטובת האינטרסים של אנשים אחרים; לא לעשות דבר למען עצמך, ובמקום זאת להתחשב תחילה באינטרסים של הזולת ולעשות הכול למענם של אחרים – האם זה לא בלתי אנושי? כפי שאני רואה את הדבר, הוא לחלוטין שולל מאנשים את זכותם לחיות. הצרכים הבסיסיים של החיים הם דבר מה שעמו עליך להתמודד בעצמך, ואם כך, מדוע שאחרים יקריבו את האינטרסים שלהם כדי לעשות זאת ולטפל בדברים האלה עבורך? לאיזה מין אדם זה הופך אותך? האם אתה מאותגר מנטלית באופן כלשהו, מוגבל, או חיית מחמד? כל אלה הם דברים שאנשים צריכים לעשות באופן אינסטינקטיבי – מדוע שאחרים יזנחו את הדברים שהם אמורים לעשות ויקריבו את האנרגיה שלהם כדי לעשות את הדברים האלה עבורך? האם זה ראוי? האם הדרישה להקריב את האינטרסים שלך למען אחרים אינה סתם דברי רהב? (כן.) איך נשמעים הדברים האלה, ומה מקורם? האם הם לא מגיעים מאותם אנשי מוסר כביכול, שחסרים ולו את ההבנה הבסיסית ביותר בנוגע לאינסטינקטים, לצרכים ולמהותו של אדם, ומלהיטותם להתרברב בעליונות המוסרית שלהם? (כן.) האם זה לא בלתי אנושי? (כן.) אילו כל אחד היה מקריב את האינטרסים האישיים שלו לטובת אחרים, כיצד היה עולה בידו לטפל בענייניו שלו? האם אתה באמת סבור שכל האחרים הם מוגבלים, לא מסוגלים לנהל את חייהם, אווילים, מאותגרים מנטלית או רפי שכל? אם לא, מדוע עליך להקריב את האינטרסים שלך לטובת אחרים, ולדרוש שאחרים יזנחו את האינטרסים שלהם למענך? אפילו אנשים מסוימים שסובלים ממוגבלות לא רוצים שאחרים יושיטו להם יד לעזרה, אלא מעוניינים להתפרנס ולנהל את חייהם בעצמם – הם לא צריכים שאחרים ישלמו מחיר נוסף בגינם, או יעניקו להם כל עזרה נוספת. הם רוצים שאחרים יתייחסו אליהם כראוי; בשבילם זו דרך לשמור על כבודם. מאחרים הם זקוקים לכבוד, לא לסימפטיה ורחמים. הדבר נכון עוד יותר עבור מי שמסוגלים לדאוג לעצמם, הלא כן? לכן, הדרישה להקריב את האינטרסים שלך לטובת אחרים לא סבירה בעיניי. היא מפרה את האינסטינקטים של האדם ואת תחושת המצפון שלו, ולכל הפחות היא לא אנושית. גם אם המטרה היא לשמר מוסכמות חברתיות, סדר ציבורי וקשרים בינאישיים תקינים, אין כל צורך לדרוש באופן לא הגיוני ובלתי אנושי שכזה שכולם יחיו כנגד רצונם ולמען אחרים. אילו אנשים היו חיים למען אחרים ולא למען עצמם, האם לא היה בכך משהו מעוות וחריג?
מהן הנסיבות שבהן הדרישה הקריבו את האינטרסים שלכם למען אחרים רלוונטית? מקרה אחד כזה הוא כאשר הורים פועלים למען ילדיהם. סביר להניח שדבר זה מתבצע במשך פרק זמן מוגבל בלבד. הורים צריכים לעשות כמיטב יכולתם כדי לדאוג לילדיהם בטרם יתבגרו. על מנת לגדל את ילדיהם עד הגיעם לבגרות ולהבטיח שינהלו חיים בריאים, מאושרים ושמחים, ההורים מקריבים את נעוריהם, משקיעים אנרגיה, דוחקים הצדה את הנאות הבשר ואפילו מקריבים את הקריירה ואת התחביבים שלהם. הם עושים כל זאת למען ילדיהם. זו אחריות. מדוע ההורים צריכים למלא את האחריות הזו? כיוון שלכל הורה יש מחויבות לגדל את ילדיו. זו אחריות שאי אפשר להתנער ממנה. עם זאת, לאנשים אין מחויבות שכזו כלפי החברה והאנושות. אם אתה דואג לעצמך, ולא גורם צרות לאחרים, אתה כבר במצב טוב למדי. יש מקרה אחר, שבו אנשים בעלי ליקויים פיזיים לא מסוגלים לדאוג לעצמם וזקוקים לסיוע של הוריהם, אחיהם ואפילו ארגוני רווחה חברתיים במהלך חייהם ולצורך הישרדותם. מקרה מיוחד נוסף הוא כאשר אסונות טבע פוקדים אזורים או אנשים, ואין להם כל דרך לשרוד ללא סיוע חירום. במקרה כזה הם זקוקים לעזרתם של אחרים. האם יש נסיבות נוספות מלבד אלה, שבהן אנשים צריכים להקריב את האינטרסים שלהם כדי לעזור לאחרים? אולי לא. בחיים האמיתיים, החברה היא תחרותית במיוחד, ואם אדם לא משקיע את כל האנרגיה המנטאלית שלו בביצוע נאות של עבודתו, יהיה לו קשה להצליח ולשרוד. בני האדם לא מסוגלים להקריב את האינטרסים שלהם למען אחרים; די בכך שהם יכולים להבטיח את הישרדותם שלהם ולא להפר את האינטרסים של הזולת. למעשה, מראה פניה האמיתי של האנושות משתקף בצורה מדויקת יותר בקונפליקטים ובהרג הנקמני שבהם עוסקים בני האדם בהקשר החברתי ובנסיבות החיים האמיתיים. באירועי ספורט, כאשר אתלטים משקיעים כל טיפת אנרגיה שיש להם כדי להראות מי הם באמת ובסופו של דבר מנצחים, ניתן לראות כי אף אחד מהם לא אומר: "אינני רוצה בתואר האליפות. אני חושב שאתה צריך לקבל אותו". איש לא יעז לעשות זאת. האינסטינקט של בני האדם הוא להיות ראשונים, הטובים ביותר והמנצחים. במציאות, אנשים פשוט לא מסוגלים להקריב את האינטרסים שלהם למען אחרים. הצורך או הרצון הזה להקריב אינטרסים למען אחרים פשוט לא קיים באינסטינקטים של האדם. לאור מהותו של האדם וטבעו, הוא יכול ורוצה לפעול אך ורק למען עצמו. אם אדם פועל למען האינטרסים האישיים שלו, ובעשותו כן הוא מסוגל לעלות על הנתיב הנכון, זהו דבר טוב והאדם הזה יכול להיחשב כיציר בריאה טוב בקרב האנושות. אם בעת שאתה פועל לטובתך האישית אתה מסוגל לעלות על הנתיב הנכון, לחתור אל האמת ואל דברים חיוביים ולהשפיע באופן חיובי על האנשים שסביבך, אתה כבר במצב טוב. קידום ועידוד הרעיון של הקרבת האינטרסים האישיים למען אחרים הוא לא יותר מאשר דברי רהב. הוא לא עולה בקנה אחד עם צורכי האדם, קל וחומר עם מצבה הנוכחי של האנושות. למרות העובדה שהדרישה להקריב את האינטרסים האישיים של אדם למען אחרים לא עולה בקנה אחד עם המציאות ואינה אנושית, עדיין שמור לה מקום מסוים עמוק בליבם של אנשים, ובמידה זו או אחרת מחשבותיהם עדיין מושפעות ממנה וכבולות על ידה. לעתים קרובות, כאשר אנשים פועלים רק למען עצמם, לא פועלים למען אחרים, לא עוזרים לאחרים או לא מתחשבים בהם, הם מרגישים הלקאה עצמית. הם חשים לחץ בלתי נראה ולעתים אפילו את מבטם הביקורתי של אחרים שמופנה לעברם. תחושות כאלה מתעוררות בגלל השפעת האידיאולוגיה המוסרית המסורתית, שמושרשת עמוק בליבם. האם גם אתם הושפעתם במידה זו או אחרת מן התרבות המסורתית, שמחייבת אתכם להקריב את האינטרסים שלכם למען אחרים? (כן.) אנשים רבים עדיין מסכימים עם הדרישות של התרבות המסורתית, ואם מישהו מסוגל לקיים את הדרישות האלה, אנשים מעריכים אותו ואיש לא יגער בו או יתנגד לו, ולא משנה כמה מן הדרישות האלה הוא מקיים. אם אדם רואה מישהו נופל ברחוב ולא ניגש לעזור לו, כולם יהיו חסרי שביעות רצון מהאדם הזה ויאמרו שהוא לא אנושי. דבר זה מראה שלאמות המידה הנדרשות על ידי התרבות המסורתית, אשר חלות על האדם, שמור מקום מסוים בלבבותיהם של אנשים. אם כך, אם אדם נמדד על בסיס דברים אלה מן התרבות המסורתית, האם הדבר מדויק? מי שלא מבינים את האמת לא יוכלו לעולם להבין את הנושא הזה במלואו. ניתן לומר שהתרבות המסורתית מהווה חלק מן החיים האנושיים במשך אלפי שנים, אבל איזו השפעה היא השיגה בפועל? האם היא שינתה את ההשקפה הרוחנית של האנושות? האם היא הביאה לחברה ציוויליזציה וקדמה? האם היא פתרה בעיות של ביטחון הציבור בתוך החברה? האם היא הצליחה לחנך את בני האדם? היא לא פתרה אף אחד מאלה. התרבות המסורתית הייתה נטולת השפעה לחלוטין, כך שאפשר לומר בבטחה שאמות המידה שהיא דורשת ואשר מוחלות על האדם לא יכולות להיחשב כקריטריונים – אין הן אלא מגבלות שנועדו לכבול את האנשים, להגביל את מחשבותיהם ולווסת את התנהגותם. המטרה היא שהאדם יתנהג למופת, יפעל על פי הכללים, ייראה כבעל אנושיות, יכבד את הקשישים וידאג לצעירים וידע כיצד לכבד את הבכירים ממנו, ולא משנה לאן הוא הולך. המטרה היא שאדם לא יכעיס אחרים בכך שייראה נאיבי וחסר נימוס. לכל היותר, אמות המידה האלה גורמות לאנשים להיראות מעט ייצוגיים ומעודנים יותר – במציאות, אין לכך כל קשר למהותם של אנשים, והן מתאימות אך ורק להשגת אישור רגעי מאחרים ולריצוי יוהרתו של אדם. אתה מרוצה כל כך כשאנשים אומרים לך איזה אדם טוב אתה כשאתה מבצע שליחויות עבורם. אתה חש שביעות רצון גם כשאתה מפגין אכפתיות כלפי הצעירים והקשישים ומוותר על מושבך באוטובוס למענם, ואחרים אומרים איזה בחור טוב אתה, ושאתה הוא עתיד האומה. אתה גם מרוצה כשאתה עומד בתור לרכישת כרטיסים ומאפשר למישהו שנמצא מאחוריך לקנות כרטיסים לפניך, ואחרים משבחים אותך על התחשבותך. לאחר שאתה דבק במספר כללים ומפגין מספר התנהגויות טובות, אתה מרגיש שאתה ניחן באופי אצילי. אם אתה מאמין שאתה נמצא במעמד גבוה יותר מזה של אחרים לאחר כמה מעשים טובים חד-פעמיים – האין זה טיפשי? הטיפשות הזו יכולה לגרום לך לאבד את דרכך ואת ההיגיון שלך. אין טעם להקדיש זמן רב לשיתוף על האמרה הזו של התנהלות מוסרית, אודות הקרבת האינטרסים האישיים שלך למען אחרים. קל למדי להבחין בבעיות המשויכות אליה, שכן היא מעוותת ומסלפת את האנושיות, האופי והכבוד של אנשים במידה רבה. היא גורמת להם להפוך לפחות כנים, פחות מעשיים ויותר מרוצים מעצמם, ומפחיתה את יכולתם לדעת כיצד עליהם לחיות, כיצד להבחין באנשים, מאורעות ודברים בחיים האמיתיים וכיצד להתמודד עם הבעיות השונות שנקרות על דרכם בחיים האמיתיים. אנשים מסוגלים רק להושיט מעט עזרה ולהקל על חששותיהם ובעיותיהם של אחרים, אבל מאבדים את עשתונותיהם בכל מה שקשור לנתיב שבו עליהם לבחור בחיים, מתומרנים על ידי השטן והופכים מושא ללעג שלו – האין זה סימן להשפלה? בכל מקרה, אמת המידה המוסרית לכאורה של הקרבת האינטרסים האישיים למען אחרים היא אמרה צבועה ומעוותת. מובן שבהקשר זה, האל פשוט דורש מבני האדם שימלאו את ההתחייבויות, האחריות והחובות אשר הוטלו עליהם, לא יגרמו פגיעה, נזק או רעה לאחרים, ושיפעלו בדרך שמאפשרת לאחרים להרוויח ולהפיק תועלת – די בכך. האל לא דורש מאנשים לקחת על עצמם אחריות או התחייבויות נוספות. אם אתה מסוגל לבצע את העבודה שלך, את חובותיך, התחייבויותיך והאחריות שלך, מצבך כבר טוב – האין זה פשוט? (כן.) ניתן להשיג זאת בקלות. לאור העובדה שהדבר עד כדי כך פשוט, ושכל אחד יכול להבינו, אין צורך לשתף על כך ביתר פירוט.
כעת אדון בהצהרה בנוגע להתנהלות מוסרית, "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית". ההבדל בין הצהרה זו לבין אמות המידה הנוספות שנדרשות עבור התנהלות מוסרית הוא, שאמת מידה זו ממוקדת בנשים. "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית" היא דרישה לא אנושית ולא מעשית שמופנית אל נשים ומוצעת על ידי אנשי מוסר כביכול. מדוע אני אומר זאת? אמת המידה הזו דורשת שכל הנשים, בין אם מדובר בבתו של אדם או באשתו, יהיו חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות. כדי להיחשב לנשים טובות ומכובדות, עליהן ליישם בפועל סוג כזה של התנהלות ומוסריות ולהיות ניחנות באופי המוסרי הזה. ההשלכה מבחינת הגברים היא, שנשים חייבות להיות חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, בעוד שגברים פטורים מכך – גברים לא צריכים להיות חסודים או אדיבים, קל וחומר עדינים או מוסריים. מה צריכים גברים לעשות? אם נשותיהם לא מצליחות להיות חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, הם יכולים להתגרש מהן או לנטוש אותן. אם גבר לא מסוגל לנטוש את אשתו, מה עליו לעשות? עליו להפוך אותה לאישה חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית – זו האחריות והמחויבות שלו. אחריותם החברתית של גברים היא להנחות את הנשים, להשגיח ולפקח עליהן. עליהם לגלם באופן מעמיק את תפקידיהם כעליונים, לדכא נשים חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, לשמש כאדונים שלהן וכראשי המשפחה ולוודא כי הנשים עושות את המוטל עליהן ועומדות במחויבויות הראויות להן. גברים, לעומת זאת, לא צריכים ליישם בפועל סוג כזה של התנהלות מוסרית – הם פטורים מן הכלל הזה. לאור העובדה שגברים פטורים מן הכלל הזה, הטענה הזו בנוגע להתנהלות מוסרית אינה אלא אמת מידה, שעל פיה גברים יכולים לשפוט נשים. דהיינו, כאשר גבר רוצה להתחתן עם אישה שאוחזת בהתנהלות מוסרית טובה, כיצד עליו לשפוט את האישה? הוא יכול פשוט לקבוע אם האישה היא חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית. אם היא חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית, הוא יכול להתחתן איתה – אם לא, אל לו להתחתן איתה. אם יתחתן עם אישה כזו, אחרים יבוזו לה ואפילו יאמרו שהיא אדם לא טוב. אם כך, מהן הדרישות הספציפיות אשר לדברי אנשי המוסר צריכות נשים למלא כדי להיחשב חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות? האם לשמות התואר האלה יש משמעויות ספציפיות? מאחורי כל אחת מארבע המילים "חסודה", "אדיבה", "עדינה" ו"מוסרית" יש משמעות רבה, ולא קל לאף אחד לממש את התכונות האלה. אף גבר או אינטלקטואל אינו מסוגל לממש את התכונות האלה, ועם זאת הם דורשים שנשים רגילות יעשו זאת – זה בלתי הוגן בעליל כלפי נשים. אם כך, מהן ההתנהגויות הבסיסיות והצורות הספציפיות של התנהלות מוסרית אשר אותן נדרשות נשים להפגין כדי להיחשב חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות? ראשית, נשים לעולם לא ידרכו מחוץ לחדרי ביתן הפנימיים, ועליהן למנוע את גדילת כפות רגליהן מעבר לעשרה סנטימטרים בקירוב, פחות מאורך כף ידו של ילד קטן. הדבר יגביל את הנשים ויבטיח שלא יוכלו ללכת לכל מקום שירצו. לפני הנישואין, לא תותר יציאה של נשים אל מחוץ לחדרי ביתן הפנימיים, עליהן לתחום את עצמן לחדרים מסוגרים ולא להראות את פניהן בציבור. אם הן מסוגלות לציית לכללים האלה, הן ניחנות באופי המוסרי של אישה לא נשואה שהיא חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית. לאחר נישואיה, אישה חייבת לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כלפי הורי בעלה ולהתייחס בנועם לקרובי משפחתו האחרים. לא משנה כיצד מתייחסת אליה משפחת בעלה או אם היא מתעמרת בה, עליה לספוג את הקושי ואת הביקורת, כמו סוס עבודה נאמן. לא רק שעליה לשרת את כל בני המשפחה, צעירים ומבוגרים כאחד, היא גם חייבת ללדת ילדים כדי להמשיך את השושלת המשפחתית, וכל זאת מבלי להשמיע ולו את התלונה הקלה ביותר. לא משנה כמה הורי בעלה מכים אותה או עושים לה עוול, ולא משנה כמה היא עייפה וכמה קשה עליה לעבוד, היא לא יכולה אף פעם להתלונן על הדברים האלה באוזני בעלה. לא משנה כמה הורי בעלה מתעללים בה, היא לא יכולה לספר זאת לאיש מחוץ למשפחה ולהפיץ רכילות אודות משפחתה. לא משנה כמה עוולות נעשים לה, אל לה לדבר על כך ועליה לבלוע את העלבונות ואת ההשפלה בדממה. לא רק שעליה להשלים עם הקושי ועם הביקורת, אלא שהיא גם צריכה ללמוד כיצד להיכנע בענווה לדיכוי, להחניק את כעסה ולשאת את ההשפלה ובעול האחריות – עליה ללמוד את אמנות ההבלגה והסיבולת. לא משנה איזה מזון משובח מוגש בארוחה, תחילה עליה לאפשר לבני המשפחה האחרים לאכול אותו; כדי להפגין כבוד כלפי בני המשפחה, תחילה עליה לאפשר להורי בעלה לאכול, ואז לבעלה ולילדים. לאחר שכולם אוכלים וכל המזון המשובח נגמר, לא נותר לה אלא להשביע את רעבונה בשאריות שנותרו. בנוסף לדרישות שזה עתה עסקתי בהן, בזמנים המודרניים הציפייה היא שנשים "יבלטו בכינוסים חברתיים, כמו גם במטבח". כאשר שמעתי את המשפט הזה, תהיתי מה עושים כל הגברים, אם נשים אמורות לבלוט בכינוסים חברתיים וגם במטבח. נשים צריכות לבשל למשפחה כולה, לבצע את מטלות הבית ולדאוג לילדים, וגם לצאת לשדות ולעבוד עבודה פיזית – עליהן להצטיין הן בבית והן מחוצה לו, על ידי ביצוע כל העבודות האלה. בניגוד לכך, גברים רק צריכים ללכת לעבודה ואז לחזור הביתה ולהעביר את זמנם בנעימים, מבלי לבצע מטלות כלשהן בבית. אם משהו מכעיס אותם בעבודה, הם פורקים זאת על האישה ועל הילדים – האם זה הוגן? מה למדתם מהעניינים האלה שבהם דנתי? איש לא מציב בפני גברים דרישות שנוגעות להתנהלות מוסרית, אולם הציפייה מנשים היא לבלוט בכינוסים חברתיים כמו גם במטבח, בנוסף לשמירה על אופי חסוד, אדיב, עדין ומוסרי. כמה נשים מסוגלות לעמוד בדרישות כאלה? האם זה הוגן להציב דרישות כאלה בפני נשים? אם אישה עושה ולו את הטעות הקטנה ביותר, בעלה מכה אותה, מעליב אותה ואולי אפילו נוטש אותה. נשים פשוט צריכות לסבול את כל זה, ואם הן באמת לא מסוגלות עוד לעמוד בכך, הן יכולות רק לבחור בהתאבדות. האין זה סוג של דיכוי, להציב ספציפית בפני נשים דרישות בלתי אנושיות כל כך, כאשר נשים הן חלשות יותר מבחינה גופנית, ובעלות יכולות פיזיות פחותות מאשר גברים? מבין הנשים שנמצאות כאן היום, אילו אנשים היו מציבים בפניכן דרישות כאלה בחיים האמיתיים, האם לא הייתן סבורות שזה מוגזם? האם גברים באמת אמורים לשלוט בנשים? האם הם אמורים לרדות בהן ולגרום להן לסבול קשיים? לאור מצב העניינים המעוות הזה, האם לא נוכל לקבוע שהאמרה "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית" גורמת לשסעים בחברה? האם היא לא מרוממת באופן ברור את מעמדם של גברים בחברה, תוך הנמכה מכוונת של מעמד הנשים? דרישה זו גורמת לגברים ולנשים להאמין בנחישות כי מעמדן החברתי של נשים וערכן בחברה פחותים מאלה של גברים, במקום שיהיו שווים להם. לכן, נשים צריכות להיות חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, לסבול התעמרות, אפליה והשפלה ולהיות משוללות זכויות אדם בחברה. בניגוד לכך, הגברים נתפסים באופן מובן מאליו כראשי המשפחה, וכך גם זכותם לדרוש כי נשים יהיו חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות. האין זו גרימה מכוונת של קונפליקטים בחברה? האין זו יצירה מכוונת של שסעים בחברה? האם לאחר שנשים מסוימות סובלות התעמרות במשך פרק זמן ארוך, הן לא יתקוממו? (כן.) בכל מקום שבו יש אי צדק, תהיה גם התקוממות. האם אמרה זו בנוגע להתנהלות מוסרית הוגנת וצודקת כלפי נשים? לכל הפחות, הדבר לא הוגן ולא צודק כלפי נשים – הוא פשוט נותן לגברים רישיון לנהוג בעזות מצח גדולה יותר, מעמיק את הפערים בחברה, מעצים את מעמדם של גברים בחברה ומקטין את מעמדן של נשים, ובה בעת שולל מנשים אפילו עוד יותר את זכות הקיום שלהן, תוך החמרה מתוחכמת של אי השוויון בין מעמדם של גברים ושל נשים בחברה. אני יכול לסכם את התפקיד שממלאות נשים בבית ובחברה בכללותה, כמו גם את סוג ההתנהלות המוסרית שהן מפגינות, בשתי מילים בלבד: שק איגרוף. האמרה בנוגע להתנהלות מוסרית "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית" דורשת מאישה לכבד את זקני המשפחה, לאהוב את בני המשפחה הצעירים ולדאוג להם, לכבד במיוחד את בעלה ולשרת אותו בכל דרך אפשרית. על הנשים לטפל בכל ענייני המשפחה בבית ומחוצה לו מבלי שיהיו רשאיות להתלונן, ולא משנה עם אילו קשיים הן מתמודדות – האין זו שלילה של זכויות הנשים? (כן.) זו שלילה של החופש של נשים, של זכות הדיבור שלהן ושל זכותן לחיות. האם זה אנושי לשלול מנשים את כל זכויותיהן ועדיין לדרוש שימלאו את האחריות המוטלת עליהן? הדבר שווה ערך לעינוי הנשים ולרמיסתן.
ברור שאנשי המוסר, אשר הציבו את הדרישה הזו בפני נשים ותוך כדי כך ייסרו אותן, היו גברים ולא נשים. נשים לא היו בוחרות לרמוס את בנות מינן, כך שאין ספק שהדבר נעשה על ידי גברים. הם חששו שאם נשים יהפכו בעלות יכולת רבה מדי, ישיגו סמכות רבה מדי וייהנו מחופש רב מדי, הן יהפכו להיות שוות לגברים, אלא אם כן יציבו עליהן פיקוח והשגחה מחמירים. בהדרגה, נשים מוכשרות ישיגו מעמד גבוה מזה של גברים ויפסיקו לבצע את חובותיהן בבית, ולדבר זה – לשיטתם – תהיה השפעה על ההרמוניה הביתית. אם בבתי האב הפרטניים לא תשרור הרמוניה, אז החברה בכללותה תהפוך לנטולת הרמוניה, והדבר הדאיג את שליטי הארץ. אתה רואה, לא משנה במה אנו דנים, השיחה תמיד חוזרת למעמד השליט. הם מטפחים כוונות רעות ורוצים לטפל בנשים ולנקוט נגדן צעדים – זה לא אנושי. הם דורשים שנשים יהיו צייתניות לחלוטין, יתמסרו בענווה לדיכוי, ישפילו וימעיטו בערך עצמן, יבלעו את כל העלבונות, יהיו משכילות ורגישות, צנועות ומתחשבות, ויספגו את כל הקשיים והביקורת, וכן הלאה – הן בבית והן בחברה בכללותה. ברור שהם מצפים שנשים לא יהיו אלא שקי איגרוף ואסקופה נדרסת – אילו הן יעשו את כל זה, האם הן עדיין יהיו אנושיות? אילו הן באמת יהיו מסוגלות לקיים את כל הדרישות האלה, הן לא יהיו אנושיות; הן יהיו כמו אותם אלילים שלהם סוגדים הכופרים, אשר לא אוכלים ולא שותים, והם מנותקים מענייני העולם החומריים, ולעולם לא כועסים ואין להם כל אישיות. או שהן עשויות להיות כמו בובות או מכונות, שלא חושבות ולא פועלות באופן עצמאי. לכל אדם ממשי יש דעות והשקפות בנוגע לאמרות ולמגבלות של העולם החיצון – לא ייתכן שאנשים יתמסרו בענווה לכל סוג של דיכוי. זו הסיבה שבתקופה המודרנית התפתחו תנועות לקידום זכויותיהן של נשים. במהלך מאה השנים האחרונות, לערך, עלה בהדרגה מעמדן של הנשים בחברה, והן השתחררו לבסוף מן הכבלים שהגבילו אותן בעבר. במשך כמה שנים היו הנשים נתונות בכבלים אלה? במזרח אסיה הן היו משועבדות במשך אלפי שנים לפחות. השעבוד הזה היה אכזרי וברוטלי – כפות רגליהן נחבשו כך שהן לא יכלו אפילו ללכת, ואיש לא הגן עליהן מפני אי צדק. שמעתי שבמאות ה-17 וה-18, גם מדינות ואזורים מסוימים במערב הטילו הגבלות על חירותן של נשים. כיצד הגבילו את הנשים באותם ימים? הכריחו אותן ללבוש קרינולינות, שהיו מקובעות למותניהן באמצעות תפסי מתכת ואחוזות בטבעות מתכת כבדות ומיטלטלות. דבר זה הקשה מאוד על הנשים לצאת מן הבית או ללכת ברחוב, וצמצם באופן דרמטי את הניידות שלהן. לכן, נשים התקשו מאוד ללכת למרחקים ארוכים או לעזוב את בתיהן. מה עשו הנשים בנסיבות המורכבות האלה? כל שהן יכלו לעשות היה להשלים עם המצב בדממה ולהישאר בבית, ללא יכולת ללכת למרחקים ארוכים. היה בלתי אפשרי לצאת החוצה כדי להתאוורר, לראות נופים, להרחיב אופקים או לבקר חברות. זו הייתה השיטה שבה נעשה שימוש בחברה המערבית כדי להגביל נשים – החברה לא רצתה שנשים יצאו מן הבית ויבואו במגע עם כל מי שימצאו לנכון. באותם ימים, גברים יכלו להגיע לכל מקום ללא הגבלה בכרכרות רתומות לסוסים, אך נשים היו כפופות לכל מיני מגבלות בצאתן מן הבית. בעידן המודרני מוטלות על נשים פחות ופחות מגבלות: קשירת כפות הרגליים הוצאה אל מחוץ לחוק, ונשות המזרח חופשיות לבחור עם מי הן רוצות להיות בקשר. כיום הנשים חופשיות יחסית ויוצאות בהדרגה מצללי השעבוד. עם היציאה מצללים אלה, נשים נכנסו לחברה ובהדרגה החלו לקבל על עצמן לא מעט אחריות. הנשים כבשו לעצמן מעמד גבוה יחסית בחברה, והן נהנות מזכויות ומהטבות רבות יותר מאשר בעבר. במדינות מסוימות, נשים החלו להיבחר בהדרגה לראשות הממשלה ולנשיאות. האם השיפור ההדרגתי במעמדן של נשים הוא דבר טוב או רע לאנושות? לכל הפחות, שיפור המעמד הזה איפשר לנשים לטעום חופש ושחרור – ככל שזה נוגע לנשים, אין ספק שזה דבר טוב. האם העובדה שנשים הן חופשיות ורשאיות להביע את עצמן מועילה לחברה? למעשה, היא מועילה; נשים מסוגלות לעשות דברים רבים שגברים לא עושים היטב, או שאינם רוצים לעשות. נשים מצטיינות בתחומי עבודה רבים. כיום, לא רק שנשים נוהגות במכוניות, הן גם מסוגלות להטיס מטוסים. נשים מסוימות מכהנות גם כפקידות ממשל בכירות או כנשיאות ושולטות בענייניהן של מדינות, והן מבצעות את עבודתן בדיוק כמו גברים – זהו ביטוי ברור לכך שנשים שוות לגברים. כיום, הזכויות המגיעות לנשים מקודמות ומוגנות באופן מלא, וזו תופעה נורמלית. כמובן, אין זה אלא ראוי שנשים ייהנו מזכויותיהן, אבל רק עכשיו, לאחר אלפי שנים של עיוות, הדבר הפך שוב לנורמה, ושוויון בין נשים לבין גברים הושג באופן עקרוני. אם נבחן זאת מנקודת המבט של החיים האמיתיים, נשים מרחיבות בהדרגה את נוכחותן בכל המעמדות החברתיים ובכל הענפים. מה זה אומר לנו? זה אומר לנו שנשים בעלות מגוון התמחויות מממשות בהדרגה את כישוריהן ותורמות ערך לאנושות ולחברה. לא משנה כיצד נתייחס למצב, אין ספק שיש בו תועלת למין האנושי. אם זכויותיהן של נשים ומעמדן בחברה לא היו מושבים על כנם, איזה סוג עבודה הן היו מבצעות? הן היו דואגות לבעליהן ומגדלות את ילדיהן בבית, מטפלות בענייני הבית ומממשות התנהלות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית – הן לא היו מסוגלות למלא את אחריותן החברתית כלל ועיקר. כעת, כשזכויותיהן מקודמות ומוגנות, נשים יכולות לתרום לחברה באופן רגיל, והאנושות נהנית מן התועלת שמתלווה לערך ולתרומה שמביאות הנשים לחברה. עובדה זו מבהירה לחלוטין שגברים ונשים שווים, ושאל לגברים להפחית בערכן של נשים או להתעמר בהן, וכי יש להיטיב את מעמדן החברתי של נשים, וכל אלה מעידים על כך שהחברה הולכת ומשתפרת. לאנושות יש כעת הבנה נכונה, סדורה ומבוססת תובנות של תחום המגדר, וכתוצאה מכך, נשים החלו למלא תפקידים שאנשים סברו בעבר כי הן לא יכולות לבצע. לא רק שנשים מועסקות כיום בארגונים פרטיים, הן גם מאיישות כדבר שבשגרה משרות במחלקות של מחקר מדעי, וכן חל גידול באחוז הנשים בתפקידי מנהיגות ממלכתיים. כמו כן, כולנו שמענו על סופרות, זמרות, יזמיות ומדעניות, נשים רבות הפכו לאלופות ולמנצחות באירועי ספורט, והיו אפילו נשים גיבורות בעתות מלחמה, כשכל זה מוכיח שיכולתן של נשים זהה לזו של עמיתיהן הגברים. שיעור הנשים המועסקות בכל ענף הולך וגדל, וזהו דבר רגיל למדי. יש פחות ופחות אפליה של נשים בכל המקצועות ומשלחי היד, החברה הוגנת יותר ויש שוויון אמיתי בין גברים לנשים. נשים כבר לא מוגבלות ונשפטות על פי אמרות וקריטריונים של התנהלות מוסרית כמו "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית" או "אישה צריכה לתחום את עצמה לחדרה המסוגר". באופן יחסי, זכויות הנשים מוגנות יותר כיום, והדבר משקף בצורה אמיתית את האקלים החברתי של שוויון מגדרי.
נדמה שאנו רואים רק גברים אשר דורשים שנשים יהיו חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, ואף פעם איננו רואים נשים שדורשות דברים דומים מגברים. זו דרך לא הוגנת בעליל להתייחס לנשים, ובמידה מסוימת היא אפילו אנוכית, בזויה וחסרת בושה. אפשר גם לומר שהתייחסות לנשים בדרך זו היא לא חוקית ופוגענית. בחברה העכשווית, מדינות רבות חוקקו חוקים שאוסרים על ניצול לרעה של נשים ושל ילדים. למעשה, לאל אין דבר ספציפי לומר בנוגע למגדרים האנושיים, שכן הן גברים והן נשים הם יציריו ומקורם באל. אם להשתמש באמרה ששגורה בפי בני האדם, "הן כף היד והן גב היד עשויים מבשר" – האל לא נוטה במיוחד לעבר גברים או לעבר נשים, והוא גם לא מפנה דרישות שונות כלפי מגדר זה או אחר, שניהם היינו הך. לכן, האל משתמש באותן אמות מידה מעטות כדי לשפוט אותך, ולא משנה אם אתה גבר או את אישה – הוא יבחן מהי מהות האנושיות שבה אתה אוחז, מהו הנתיב שבו אתה הולך, מהי הגישה שלך לאמת, אם אתה אוהב את האמת, אם יש בך לב ירא-אל ואם אתה יכול להתמסר לו. כאשר האל בוחר מישהו ומטפח אותו כדי שיבצע חובה מסוימת או ימלא אחריות כלשהי, הוא לא בוחן אם מדובר בגבר או באישה. האל מקדם אנשים ומשתמש בהם, ללא קשר להיותם גברים או נשים, על ידי כך שהוא בוחן אם יש בהם מצפון והיגיון, אם האיכות שלהם קבילה, אם הם מקבלים את האמת ומהו הנתיב שבו הם הולכים. מובן שכאשר הוא מושיע את האנושות ומביא אותה לידי שלמות, האל לא עוצר כדי לשקול מהו המגדר של אנשים. אם את אישה, האל לא מתחשב בהיותך חסודה, אדיבה, עדינה או מוסרית, או בהיותך ניחנת בהתנהגות טובה, והוא לא מעריך גברים על פי הגבריות שלהם – אלה לא אמות המידה שעל פיהן האל מעריך גברים ונשים. ועם זאת, בקרב האנושות המושחתת יש תמיד כאלה שנוקטים באפליה כלפי נשים, שמציבים בפני נשים דרישות לא מוסריות ולא אנושיות מסוימות כדי לשלול מהן את זכויותיהן, את המעמד החברתי המגיע להן ואת הערך שהן צריכות לייצג בחברה, ומנסים להגביל ולתחום את ההתפתחות החיובית ואת קיומן של הנשים בחברה, תוך עיוות הלך הרוח הפסיכולוגי שלהן. הדבר גורם לנשים להעביר את כל חייהן במצב של דיכאון וייסורים, כשאין להן ברירה אלא לחיות חיים משפילים בסביבות חברתיות ומוסריות מעוותות ולא בריאות. דבר זה התרחש רק משום שהחברה והעולם כולו נשלטים על ידי השטן, ומשום שכל מיני שדים מוליכים שולל את האנושות ומשחיתים אותה בזדון. כתוצאה מכך, אנשים לא מצליחים לראות את האור האמיתי, לא מחפשים את האל, ובמקום זאת חיים תחת התחבולנות והתמרונים של השטן, בין אם בכפייה או מחוסר ידע, ולא מסוגלים לחלץ את עצמם. דרך המוצא היחידה שלהם היא חיפוש דברי האל, הופעתו ועבודתו, על מנת להשיג הבנה של האמת ולהיות מסוגלים לראות ולהבחין בבירור באמירות מוטעות שונות, דברי כפירה, דברים שטניים וטענות מופרכות שמגיעים כולם מן השטן ומן האנושות הרעה. רק אז יעלה בידם להשתחרר מן המגבלות, הלחצים וההשפעות האלה. ורק על ידי התייחסות לאנשים ולדברים, והתנהלות ופעולה בהתאם לדברי האל ולאמת יעלה בידיו של אדם להביא לידי ביטוי צלם אנוש, לחיות בכבוד, לחיות באור, לעשות את המוטל עליו, למלא את ההתחייבויות שעליו למלא וכמובן, לתרום ערך ולהשלים את משימתו בחיים בהובלת האל ובהנחיית המחשבות וההשקפות הנכונות – האם החיים בדרך זו הם לא בעלי משמעות רבה? (אכן כן.) כאשר אתם מהרהרים באופן שבו השטן השתמש באמרה "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית" על מנת להציב דרישות בפני נשים ולהגביל אותן, לשלוט בהן ואף לשעבד אותן במשך אלפי שנים, איזה סוג של תחושות עולה בכם? כשאתן, הנשים, שומעות אנשים שמשתמשים במשפט "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית", האם אתן מרגישות מיד התנגדות כלפיו ואתן אומרות: "אל תזכיר את זה! אין לכך כל קשר אלי. למרות שאני אישה, דברי האל קובעים שלאמרה הזו אין שום קשר לנשים"? יש גברים שיאמרו: "אם אין לכך קשר אליך, למי מכוונת האמרה הזו? האם את לא אישה?" ואת תשיבי: "אני אישה, זו עובדה. אבל הדברים האלה לא מגיעים מן האל, הם לא האמת. הדברים האלה מגיעים מן השטן ומן האנושות, הם רומסים נשים ושוללים מהן את הזכות לחיים. הדברים האלה לא אנושיים ולא הוגנים כלפי נשים. אני מתקוממת נגדם!" למעשה, אין צורך להתקומם. כל שעליך לעשות הוא לנקוט גישה נכונה כלפי סוג האמרות הזה, לדחות אותן ולא להיות מושפעת מהן ומוגבלת על ידן. אם, בעתיד, מישהו יאמר לך: "את לא נראית כמו אישה, ואת מדברת בגסות, כמו גבר. מי ירצה להתחתן איתך?" איך יהיה עליך לענות לו? באפשרותך לומר: "אם איש לא יתחתן איתי, ניחא. כוונתך לומר שהדרך היחידה לחיות בכבוד היא להתחתן? כוונתך לומר שרק נשים חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, שאהובות על כולם, הן נשים אמיתיות? לא יכול להיות שזה נכון – חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות לא צריכות להיות המילים שעל פיהן נשים מוגדרות. נשים לא צריכות להיות מוגדרות על פי המגדר שלהן, ואין לשפוט את אנושיותן על בסיס היותן חסודות, אדיבות, עדינות ומוסריות, אלא על פי אמות המידה שבאמצעותן האל מעריך את אנושיותו של אדם. זו הדרך ההוגנת והאובייקטיבית להערכתן". האם כעת יש לכם הבנה בסיסית של האמרה הזו, "אישה צריכה להיות חסודה, אדיבה, עדינה ומוסרית"? בשלב זה, השיתוף שלי היה אמור להבהיר את האמיתוֹת הרלוונטיוֹת של אמרה זו, ואת ההשקפות הנכונות שעל פיהן אנשים צריכים לגשת אליה.
יש אמרה נוספת: "כששותים את מי הבאר, זכרו מי חפר אותה". איני רוצה לשתף על האמרה הזו. מדוע איני רוצה לשתף על האמרה הזו? האמרה הזו דומה בטבעה למשפט "הקריבו את האינטרסים שלכם למען אחרים", וגם בה יש משהו מעוות מעט. כמה לא נוח זה יהיה, אם אדם יידרש להנציח את חופר הבאר בכל פעם שירצה לשאוב ממנה מים? בארות מסוימות מעוטרות בסרטים אדומים ובקמעות – האם זה לא יהיה מוזר, אם אנשים גם ישרפו קטורת ויביאו לכאן מנחות של פירות? בהשוואה למשפט "כששותים את מי הבאר, זכרו מי חפר אותה", אני מעדיף בהרבה את האמרה, "דורות העתיד יתענגו על צלם של עצים שניטעו על ידי דורות עברו", כיוון שהאמרה הזו משקפת מציאות שאנשים יכולים לחוות בפועל ולחיות באופן אישי. נדרשות עשר עד עשרים שנים כדי שעץ שניטע יצמח במידה שתאפשר לו להיות מצל, כך שהאדם שנטע את העץ לא יוכל לנוח בצילו לאורך זמן, ורק הדורות הבאים יפיקו ממנו הנאה במהלך כל חייהם. זהו סדר הדברים הטבעי. בניגוד לכך, יש משהו נוירוטי בהנצחת מי שחפר את הבאר בכל פעם שאדם שותה ממימיה. האם זה לא ייראה מטורף מעט אם בכל פעם שאדם יגיע לבאר כדי לשאוב ממנה מים, יהיה עליו לזכור את מי שחפר את הבאר? נניח שבשנה מסוימת תהיה בצורת, ואנשים רבים יצטרכו לשאוב מים מאותה באר, האם הצורך לעמוד שם ולהרהר בחופר הבאר לפני שאיבת המים לא ימנע מאנשים לשאוב מים ולבשל מזון? האם באמת יהיה בכך צורך? זה רק יעכב את כולם. האם נשמתו של חופר הבאר שוכנת בקרבתה? האם הוא יכול לשמוע את ההנצחה שלהם? לא ניתן לאשש אף אחד מדברים אלה. לכן, המשפט "כששותים את מי הבאר, זכרו מי חפר אותה" הוא מגוחך וחסר משמעות לחלוטין. התרבות המסורתית הסינית הציעה שלל אמרות כאלה בנוגע להתנהלות מוסרית, שבחלקן הגדול הן מגוחכות, והאמרה המסוימת הזו אפילו מגוחכת יותר מרובן. מי היה זה שחפר את הבאר? עבור מי הוא חפר אותה ומדוע? האם הוא באמת חפר את הבאר למען כל האנשים והדורות הבאים? לא בהכרח. הוא עשה זאת למען עצמו וכדי לאפשר למשפחתו גישה למי שתייה – לא הייתה כאן כל התחשבות בדורות מאוחרים יותר. אם כך, האם הכפייה על הדורות הבאים לחשוב שחופר הבאר חפר אותה למען כל האנשים, להנציח אותו ולהודות לו, אין בה משום הולכת שולל והטעיה? לכן, האדם שהציע את האמרה הזו כפה פשוט את מחשבותיו ואת השקפותיו שלו על אנשים אחרים, ואילץ אותם לקבל את רעיונותיו. זה לא מוסרי, ויגרום אפילו לאנשים רבים עוד יותר לחוש שאט נפש, דחייה ותיעוב כלפי אמרה שכזו. מי שמקדמים אמרה שכזו פשוט סובלים מליקויים שכליים מסוימים, וכתוצאה מכך בלתי נמנע שהם יאמרו ויעשו דברים מגוחכים מסוימים. אילו השפעות יש לרעיונות ולהשקפות של התרבות המסורתית, כמו האמרות "כששותים את מי הבאר, זכרו מי חפר אותה" ו"על החסד שבטיפת מים יש לגמול במעיין גועש", על אנשים? מה מרוויחים אנשים משכילים ואנשים שיש להם מעט ידע מן האמרות האלה של התרבות המסורתית? האם הם באמת הופכים לאנשים טובים? האם הם מביאים לידי ביטוי צלם אנוש? בהחלט לא. מומחי המוסריות האלה, שסוגדים לתרבות המסורתית, יושבים על מושבם הרם בפסגת המוסריות, ומציבים בפני אנשים דרישות מוסריות שלא תואמות כהוא זה למצב האמיתי של חייהם – זה לא מוסרי ולא אנושי כלפי כל מי שחיים על פני האדמה. נקודות המבט המוסריות של התרבות המסורתית שאותן הם מקדמים יכולות להפוך אדם שמחזיק ברציונליות רגילה למדי לאדם שחוש ההיגיון שלו לא רגיל, שמסוגל לומר דברים אשר בעיני אחרים ייראו כדברים בלתי מובנים שאינם עולים על הדעת. האנושיות של אנשים כאלה מעוותת ומחשבותיהם מסולפות. אין זה פלא, אפוא, שבאירועי ספורט, באירועים ציבוריים ובמקומות רשמיים, סינים רבים נוטים לומר דברים שלא במקומם ושאנשים מתקשים להבין. כל דבריהם הם תיאוריות ריקות מתוכן ומגוחכות, ואין בהם ולו שמץ של אמירות כנות או מעשיות. זו ההוכחה האותנטית, תוצאת ההשחתה של האנושות בידי השטן, והתולדה של חינוך העם הסיני על פי התרבות המסורתית במשך אלפי שנים. כל זה הפך אנשים שניהלו חיים כנים ואותנטיים לאנשים שעוסקים בכזבים ומצטיינים בהתחפשות ובהסוואת עצמם כדי להונות אחרים, אנשים שנראים מתורבתים להפליא וכמסוגלים להביע את דעתם ברהיטות בנוגע לתאוריות, אך במציאות מחזיקים בהלכי רוח מעוותים ואינם יכולים לדבר בהיגיון או לקיים אינטראקציה ולתקשר עם אנשים – באופן עקרוני, לכולם יש טבע כזה. למען הדיוק, אנשים כאלה מצויים על סיפה של מחלת נפש. אם אינך מסוגל לקבל את הדברים האלה, אני מעודד אותך לחוות אותם. בכך מסתיים השיתוף של היום.
2 באפריל 2022
הערות שוליים:
א. בטקסט המקורי נכתב "הטענה הזו".