עבודה והיווכחות (10)

התקדמותה של האנושות עד כה היא ללא תקדים. עבודתו של אלוהים והיווכחותו של האדם מתקדמות שכם אל שכם, ולפיכך, גם עבודתו של אלוהים היא אירוע מרשים שלא היה כדוגמתו. היווכחותו של האדם עד כה היא פלא שהאדם מעולם לא העלה בדעתו. עבודתו של אלוהים הגיעה לשיאה, וכתוצאה מכך, "היווכחותו" של האדם[1] גם היא הגיעה לנקודה הגבוהה ביותר. אלוהים הנמיך את עצמו כמיטב יכולתו, והוא מעולם לא מחה בפני האנושות, בפני התבל או בפני כל הדברים. לעומת זאת, האדם ניצב על ראשו של אלוהים, והדיכוי שלו את אלוהים הגיע לשיא. הכול הגיע לשיאו, והגיע הרגע שבו יופיע הצדק. מדוע להניח לקדרות לכסות את הארץ ולהניח לחושך להסתיר את כל בני האדם? אלוהים משקיף מזה כמה אלפי שנים – אפילו מזה רבבות שנים – וסובלנותו הגיעה זה מכבר לקצה גבול היכולת. הוא צפה בכל מהלך של האנושות. הוא בחן את השאלה עד מתי תשתולל רשעותו של האדם, אך האדם, שחושיו קהו, אינו מרגיש דבר. ומי אי-פעם הביט במעשיו של אלוהים? מי אי-פעם הרים את מבטו והסתכל למרחקים? מי אי-פעם הקשיב בזהירות? מי היה אי-פעם בידו של האל הכול יכול? כל בני האדם לוקים בפחדים דמיוניים.[2] מה הטעם בערימת חציר וקש? הדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא לענות עד מוות את אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם. על אף שהם רק ערימות של חציר וקש, בכל זאת יש דבר אחד שהם עושים "יותר טוב מכולם":[3] לענות את אלוהים למוות ואז לבכות שזה "משמח את לבם של בני האדם". איזה אוסף של חיילים חסילונים ואלופים סרטנים! באופן מפתיע, בתוך הזרם הבלתי פוסק של בני האדם, הם מתמקדים באלוהים, וצרים עליו במצור בלתי חדיר. כשקנאותם בוערת בחום הולך וגובר,[4] הם מקיפים את אלוהים בהמוניהם כך שלא יוכל לזוז כלל. בידיהם הם אוחזים כלי נשק שונים, והם מביטים באלוהים כאילו היה אויב. עיניהם מלאות כעס, והם משתוקקים "לקרוע את אלוהים לגזרים". כמה מבלבל: מדוע האדם ואלוהים הפכו לאויבים חסרי פשרה? האם ייתכן שיש איבה בין אלוהים החביב כל כך לבין האדם? האם ייתכן שמעשיו של אלוהים אינם מועילים לאדם כלל? האם הם מזיקים לאדם? האדם לוטש עיניים באלוהים במבט יציב, בפחד עמוק שאלוהים יפרוץ את המחסום של האדם, ישוב לרקיע השלישי וישליך את האדם שוב אל הצינוק. האדם חושש מאלוהים, הוא במתח רב והוא מתפתל על הקרקע במרחק, כשבידיו "מקלע" המכוון אל אלוהים שבקרב בני האדם. נדמה שאם אלוהים יניד עפעף, האדם ימחה את כל כולו – את כל גופו ואת כל בגדיו – ולא ישאיר לו זכר. היחסים בין אלוהים והאדם הרוסים ללא תקנה. האדם אינו מסוגל להעלות את אלוהים על דעתו. בינתיים, הוא עוצם את עיניו במכוון ועושה שטויות, מתוך חוסר נכונות לראות את קיומי ולסלוח למשפטי. לפיכך, כשהאדם לא יצפה לכך, ארחף לי מכאן בשקט, ולאחר מכן לא אשווה עוד בין המרומם והשפל באדם. האנושות היא ה"חיה" העלובה ביותר, ואיני מעוניין להתייחס אליה עוד. זה מכבר השבתי את כל חסדי בחזרה למקום שבו אני שוכן בו בשלווה. מאחר שהאדם כל כך מרדן, מדוע שהוא יוסיף ליהנות מחסדי רב הערך? איני מוכן להעניק עוד מחסדי לשווא לכוחות שעוינים אותי. ארעיף את פירותיי היקרים על עובדי האדמה הקנאים של כנען, שמקבלים את שובי בברכה באמת ובתמים. אני רק רוצה שהשמיים יתקיימו לעולמים, ומעבר לכך, אני רוצה שהאדם לעולם לא יזדקן, שהשמיים והאדם יהיו לעולם במנוחה, וש"האורנים והברושים" ירוקי העד האלה תמיד ילוו את אלוהים ותמיד ילוו את השמיים בכניסה לתקופה האידיאלית יחדיו.

העברתי ימים ולילות רבים עם האדם, שכנתי בעולם ביחד עם האדם ומעולם לא באתי בדרישות נוספות אל האדם. אני רק מכוון את האדם הלאה והלאה. איני עושה דבר מלבד לכוון את האדם, ולמען גורלה של האנושות, אני מבצע את עבודת ההסדרה ללא-הרף. מי אי-פעם הבין את רצונו של האב שבשמיים? מי חצה בין השמיים והארץ? כבר איני רוצה לבלות עם האדם "בזקנתו", משום שהאדם שמרני מדי, ומשום שהוא לא מבין דבר, ושהדבר היחיד שהוא יודע הוא להתפטם בסעודה שערכתי לו, באדישות מוחלטת לכל דבר אחר – הוא לעולם לא חושב על אף דבר אחר. האנושות קמצנית מדי, והרעש, העגמומיות והסכנה בקרב בני האדם רבים מדי. לכן, איני רוצה לחלוק איתם את הפירות רבי הערך של ההתגברות שמושגים במהלך אחרית הימים. האדם מוזמן ליהנות מהברכות העשירות שהוא עצמו יצר, מכיוון שהאדם לא מקבל אותי בברכה – מדוע שאכפה על האנושות לחייך חיוך מזויף? כל פינה בעולם נעדרת חום, ואין זכר לאביב בכל רחבי נופי העולם, מכיוון שהאדם נעדר כל חום, כמו יצור החי במים – הוא כמו גווייה, ואפילו הדם הזורם בעורקיו הוא כמו קרח קפוא המצנן את לבו. איפה החום? האדם צלב את אלוהים ללא סיבה, ולאחר מכן, אינו חש אפילו שמץ רגשות חרטה. איש לא חש חרטה מעולם, והרודנים האכזריים האלה עדיין מתכננים "ללכוד את בר האנוש בעודו בחיים"[5] פעם נוספת, להציב אותו מול כיתת יורים ולשים קץ לשנאה שבלבם. איזו תועלת יש בכך שאשאר בארץ המסוכנת הזו? אם אשאר, הדבר היחיד שאגרום לאדם הוא סכסוך ואלימות, וצרות עד בלי די, משום שמעולם לא הבאתי לאדם שלום, אלא רק מלחמה. אחרית הימים של האנושות חייבת להיות מלאה במלחמה, ויעדו של האדם חייב להתמוטט באלימות ובסכסוך. איני מוכן לקחת חלב ב"עונג" המלחמה, ואיני מסכים ללוות את שפיכות הדמים ואת ההקרבה של האדם, משום שדחייתו של האדם גרמה לי ל"דכדוך", ואיני מעז להביט במלחמות האדם. האדם מוזמן להילחם כאוות נפשו. אני רוצה לנוח, אני רוצה לישון – השדים יכולים להיות בני לווייתה של האנושות באחרית ימיה! מי יודע מה רצוני? משום שהאדם לא מקבל את פניי בברכה, ומשום שהוא מעולם לא חיכה לבואי, אני יכול רק להיפרד ממנו לשלום, ואני מעניק לו את יעדה של האנושות. אני מוריש את כל עושרי לאדם, זורע את חיי בקרב בני האדם, נוטע את נטע חיי בשדה לבו של האדם, מוריש לו זיכרונות עולם, מוריש לאנושות את כל אהבתי ונותן לאדם את כל מה שהוא נוצר בלבו לגביי, כמתנת אהבה שדרכה אנחנו כמהים זה אל זה. הלוואי שהיינו אוהבים זה את זה לעולמים, ושהאתמול הוא הדבר הטוב שאנחנו נותנים זה לזה, מכיוון שכבר הענקתי את כל כולי לאנושות – אילו תלונות יכולות להיות לאדם? כבר הורשתי לאדם את כל חיי, ובלי לומר מילה, עמלתי קשה כדי לחרוש את ארץ האהבה היפהפייה למען האנושות. מעולם לא באתי לאדם בדרישות הוגנות, ולא עשיתי דבר אלא להישמע להסדריו של האדם וליצור יום מחר יפה עוד יותר למען האנושות.

על אף שעבודתו של אלוהים עשירה ושופעת, היווכחותו של האדם לוקה בחסר. מתוך ה"עסק" המשותף של האדם ואלוהים, כמעט כולו הוא עבודה של אלוהים. האדם לא מראה כמעט כל היווכחות. האדם המרושש והעיוור אפילו משווה את חוזקו לאלוהים של היום כש"כלי נשק עתיקים" בידיו. "הקופים הפרימיטיביים" האלה בקושי מסוגלים ללכת בזקיפות, והם אינם מתביישים כלל בגופם ה"עירום". מה נותן להם את הסמכות להעריך את עבודתו של אלוהים? עיניהם של רבים מהקופים האלה, בעלי ארבע הגפיים, התמלאו בזעם, והם נאבקים באלוהים עם כלי נשק עתיקים מאבן בידיהם, בניסיון ליזום "תחרות של בני האדם הקופים" שלא היה כמוה בעולם כולו, לקיים "תחרות של אחרית הימים בין בני האדם הקופים ואלוהים" שתהפוך למפורסמת ברחבי הארץ. יתרה מזאת, רבים מבני האדם הקופים העתיקים והזקופים למחצה האלה גדושים בשאננות. בפנים של שיער סבוך, הם מלאים בכוונות רצחניות, והם מרימים את רגליהם הקדמיות. הם עדיין לא התפתחו לבני אדם מודרניים, ולכן לפעמים הם עומדים בזקיפות ולפעמים הם זוחלים, כשאגלי זיעה מכסים את מצחם כמו הצטברות של טל – ניכר שהם להוטים לפעול. הם בקושי מצליחים להתאפק כשהם מביטים באדם הקוף הקדמון והעתיק, בן לווייתם, העומד על ארבע ואשר ארבעה גפיו גמלוניים ואיטיים, כשהוא בקושי מסוגל להדוף מהלומות וכשאין לו כוח להתקיף בחזרה. כהרף עין. – לפני שיש זמן לראות מה קרה – "הגיבור" בזירה נופל ארצה כשגפיו באוויר. הגפיים האלה, שהיו נטועים בקרקע באופן שגוי כבר שנים רבות, התהפכו לפתע, ולאדם הקוף אין כבר כל רצון להתנגד. מרגע זה ואילך, "בני האדם הקופים העתיקים ביותר" נמחים מפני האדמה – זה בהחלט "מצער". האדם הקוף הזה בא על סופו באופן פתאומי. מדוע הוא היה צריך להיחפז מעולמו הנפלא של האדם כל כך מהר? מדוע הוא לא דן בשלב הבא ב"אסטרטגיה שלו" עם בני לווייתו? כמה חבל שהוא נפרד לשלום מהעולם מבלי להותיר מאחוריו את הסוד להשוואה של כוחו של האדם לזה של אלוהים! כמה חסר התחשבות היה האדם הקוף הזקן שהוא מת ללא לחישה, ועזב מבלי להעביר הלאה לצאצאיו את "התרבות והאמנות העתיקות". לא היה לו זמן לקרוא לבני האדם הקרובים אליו ביותר כדי לספר להם על אהבתו. הוא לא הותיר אף הודעה על לוח אבן, הוא לא הבחין בשמש ולא אמר דבר על מצוקתו שבל תתואר. כשהוא נשם את נשמתו האחרונה, הוא לא קרא לצאצאיו להתייצב לרגלי גופו הגוסס כדי להגיד להם "אל תיכנסו לזירה כדי לקרוא תיגר על אלוהים" לפני שהוא עצם את עיניו, וארבעה גפיים הזדקרו בנוקשות לנצח כלפי מעלה כמו צמרות עצים הצומחות אל על. נדמה שהוא מת מוות מר... לפתע, שאגה מתפרצת מתחת לזירה. אחד מבני האדם הקופים הזקופים למחצה רותח מזעם. כשבידו "אלת אבן" שנועדה לציד אנטילופות או צייד פראי אחר שהיא מתקדמת יותר מזו של האדם הקוף הזקן, הוא מזנק אל תוך הזירה בחמת זעם, כשבדעתו תוכנית חכמה.[6] הוא כאילו עשה דבר ראוי לשבח. באמצעות "כוחה" של אלת האבן שלו, הוא מצליח לעמוד זקוף במשך "שלוש דקות". "חוזקה" של "רגלו" השלישית כה רב! היא אפשרה לאדם הקוף זה, הגדול, המגושם, הטיפש והזקוף למחצה, לעמוד במשך שלוש דקות – מה הפלא שהאדם הקוף הזקן והמכובד[7] הוא כל כך שתלטן. "המוניטין" של כלי האבן העתיק בהחלט היה מוצדק: יש ידית של סכין, קצה וחוד, והחיסרון היחיד הוא שהקצה אינו בוהק כלל – כמה שזה מצער. הביטו שוב ב"גיבור הקטן" של ימי קדם, הניצב בזירה ומתבונן בבני האדם שמתחתיו בארשת בוז, כאילו שהם חסרי אונים ונחותים ושהוא הגיבור האמיץ. בלבו, הוא מתעב בסתר את בני האדם שלמרגלות הבמה. "המדינה בצרות וכל אחד מאיתנו אחראי. מדוע אתם בורחים מאחריותכם? האם ייתכן שאתם רואים שהמדינה שלכם ניצבת בפני אסון, אך אינכם מוכנים לקחת חלק בקרב העקוב מדם? המדינה נמצאת על סף אסון – מדוע אינכם הראשונים להביע דאגה והאחרונים ליהנות? איך אתם יכולים לעמוד מנגד בזמן שהמדינה נכשלת ואנשיה הולכים ונרקבים? האם אתם מוכנים לשאת את הבושה של שיעבוד לאומי? איזה אוסף של חסרי תועלת!" בעודו חושב זאת, מתפרצות קטטות בפני הבמה, ועיניו מתמלאות בכעס עוד יותר, כאילו הן עומדות לירוק[8] להבות. הוא משתוקק שאלוהים ייכשל לפני הקרב ונואש להמית את אלוהים כדי לשמח את בני האדם. הוא לא יודע שאף על פי שהמוניטין של כלי האבן שלו מוצדק, הוא לעולם לא יוכל לפגוע באלוהים. לפני שיש לו זמן להגן על עצמו, לפני שיש לו זמן ליפול ארצה ולקום על רגליו, הוא מתנדנד אנה ואנה, ושתי עיניו כבר לא "רואות". הוא מועד אל הקרקע אל "אביו הזקן" ולא קם עוד על רגליו. הוא אוחז את אדם הקוף העתיק וכבר אינו זועק, הוא מכיר בנחיתותו ואין לו עוד כל רצון להתנגד. שני בני האדם הקופים המסכנים האלה מתים לפני הזירה. כמה "מצער" ש"אבות האנושות" ששרדו עד ימינו אנו מתו בבורות ביום שבו שמש הצדקה הופיעה! כמה טיפשי שהם הניחו לברכה כזו אדירה לפסוח עליהם – שביום ברכתם, בני האדם הקופים שחיכו במשך אלפי שנים לקחו את הברכות לשאול כדי "ליהנות" מהן עם שר השדים! מדוע לא לשמור את הברכות האלה בעולם החיים כדי ליהנות מהן עם "בניהם ובנותיהם"? הם פשוט מחפשים צרות! איזה בזבוז הוא זה שלמען עלייה קלה במעמד, מוניטין ויוהרה, הם סובלים את "הקטילה המצערת", כשהם נאבקים לפתוח ראשונים את שערי הגיהינום ולהפוך לבניו של השטן. המחיר הזה כל כך מיותר. כמה חבל ש"האבות העתיקים" האלה, שהיו כה "חדורים ברוח לאומית", היו יכולים "להקשות עם עצמם כל כך אך להיות כה סובלניים עם אחרים", לנעול את עצמם בגיהינום ולנעול את "חסרי האונים הנחותים" האלה מחוץ לשעריו. איפה אפשר למצוא "נציגי אנושות" כאלה? למען "שלומם של צאצאיהם" ו"חייהם השלווים של דורות העתיד", הם לא מתירים לאלוהים להתערב, ולכן אינם חוששים לאבד את חייהם שלהם. ללא רסן, הם מקדישים את עצמם ל"מטרה הלאומית" ונכנסים לשאול מבלי לומר מילה. איפה אפשר למצוא לאומנות כזו? הם נלחמים באלוהים ואינם פוחדים ממוות או משפיכות דמים, ויתרה מזאת, אינם דואגים מיום המחר. הם פשוט יוצאים לשדה הקרב. כמה חבל שהדבר היחיד שהם מקבלים כגמול ל"רוח המסירות" שלהם הוא צער אינסופי ונצח של הישרפות בלהבות העולם של הגיהינום!

כמה מסקרן! מדוע בני האדם תמיד דחו ותיעבו את התגלמותו של אלוהים כבשר ודם? מדוע בני האדם לעולם לא מבינים כלל את התגלמותו של אלוהים כבשר ודם? האם ייתכן שאלוהים בא בזמן הלא נכון? האם ייתכן שאלוהים בא אל המקום הלא נכון? האם ייתכן שזה קורה משום שאלוהים פעל לבדו, ללא "חתימתו המאשרת" של האדם? האם ייתכן שהסיבה לכך היא שאלוהים קיבל החלטות לבדו, ללא אישור מהאדם? לפי העובדות, אלוהים הודיע על כך מראש. אלוהים לא עשה שום דבר רע בכך שהוא התגלם כבשר ודם – האם הוא צריך לבקש רשות מהאדם? יתרה מזאת, אלוהים הזכיר זאת לאדם לפני זמן רב. אולי בני האדם שכחו. אין זו אשמתם, משום שהשטן משחית את האדם זמן כל כך רב שהאדם כבר לא יכול להבין דבר ממה שמתרחש מתחת לשמיים, ועל אחת כמה וכמה שהוא לא יכול להבין את מה שקורה בעולם הרוחני! כמה חבל שאבותיו של האדם, בני האדם הקופים, מתו בזירה. אך זה לא מפתיע: השמיים והארץ מעולם לא היו תואמים זה לזה, ואיך ייתכן שבני האדם הקופים, שדעתם עשויה מאבן, יבינו שאלוהים יכול להתגלם שוב כבשר ודם? כמה עצוב שאדם זקן כזה שנמצא "בשנה השישים לחייו", מת ביום שבו אלוהים הופיע. האין זה פלא, שהוא עזב את העולם ללא ברכה ביום בואה של ברכה כזו גדולה? התגלמותו של אלוהים כבשר ודם שלחה גלי הלם ברחבי כל הדתות והתחומים, היא "הפרה" את הסדר המקורי של החוגים הדתיים וזעזעה את לבם של כל בני האדם הכמהים להופעתו של אלוהים. מי לא מעריץ אותו? מי לא משתוקק לראות את אלוהים? אלוהים עצמו נמצא בקרב בני האדם מזה שנים רבות, אך האדם מעולם לא הבין זאת. כיום, אלוהים עצמו הופיע והראה את זהותו להמונים – איך ייתכן שהדבר לא ימלא שמחה את לב האדם? פעם, אלוהים שיתף את האדם בשמחה ועצב, וכיום הוא התאחד עם האנושות והוא מספר לה סיפורים עליה מימים עברו. לאחר שהוא יצא מארץ יהודה, בני האדם לא מצאו לו זכר. הם השתוקקו לפגוש שוב את אלוהים, מבלי לדעת שכיום הם פגשו אותו שוב והתאחדו איתו. איך ייתכן שזה לא יעורר מחשבות על יום האתמול? לפני אלפיים שנה, שמעון בר יונה, צאצאם של יהודים, ראה את ישוע המושיע ואכל איתו לאותו שולחן, ולאחר שהיה חסיד שלו במשך שנים רבות, הוא חש אליו חיבה עמוקה: הוא אהב אותו מעומק לבו – הוא אהב את האדון ישוע עמוקות. בני העם היהודי לא ידעו כלל שהתינוק זהוב השיער הזה, שנולד באבוס קריר, היה צלמו הראשון של אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם. הם כולם חשבו שהוא כמוהם, ואיש לא חשב אותו לשונה – איך ייתכן שבני האדם היו מזהים את ישוע המצוי והשגרתי הזה? בני העם היהודי חשבו אותו ליהודי בן זמנם. אף אחד לא הביט בו כבאלוהים חביב, ובני האדם רק באו אליו בדרישות בעיוורון ודרשו ממנו שייתן להם הון ושפע של חסדים, ושלום ושמחה. הם רק ידעו שכמו אדם אמיד, יש לו כל שאדם יכול לרצות. עם זאת, בני האדם מעולם לא התנהגו אליו כאל אדם אהוב. בני האדם של הימים ההם לא אהבו אותו, הם רק מחו נגדו ובאו אליו בדרישות לא סבירות. הוא מעולם לא התנגד, אלא העניק לאדם ללא-הרף מחסדיו, על אף שהאדם לא הכיר אותו. הוא אך ורק העניק לאדם חום, אהבה ורחמים מבלי לומר מילה, ויתרה מזאת, הוא העניק לאדם דרכי נוהג חדשות והוביל את האדם מעבדות לחוק לחירות. האדם לא אהב אותו, אלא רק קינא בו וזיהה את "כישרונותיו יוצאי הדופן". איך יכולה הייתה האנושות העיוורת לדעת את גודל ההשפלה שסבל ישוע המושיע החביב כשבא אל קרב האנושות? איש לא חשב על מצוקתו, איש לא ידע לגבי אהבתו לאלוהים האב, ואיש לא יכול היה לדעת את בדידותו. אפילו שמרים הייתה "אמו הביולוגית", איך הייתה היא יכולה לדעת מהן המחשבות שעברו בלבו של האדון ישוע הרחום? מי ידע לגבי הסבל הבלתי נתפס שעבר בר האנוש? לאחר שבני האדם של אותם ימים באו אליו בדרישות, הם הרחיקו אותו בקור לב לפינה נידחת של דעתם, והשליכו אותו החוצה. לכן הוא שוטט ברחובות, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ונדד במשך שנים רבות עד שהוא חי שלושים ושלוש שנים קשות, חיים שהיו ארוכים וקצרים כאחד. כשבני האדם הזדקקו לו, הם הזמינו אותו לביתם בסבר פנים יפה וניסו לבוא אליו בדרישות, ולאחר שהוא נתן להם את תרומתו, הם מיד דחפו אותו החוצה מפתח ביתם. בני האדם אכלו את מוצא פיו, שתו את דמו ונהנו מהחסדים שהוא העניק להם, אך הם גם התנגדו לו, משום שהם אף-פעם לא ידעו מי העניק להם את חייהם. בסופו של דבר, הם מסמרו אותו אל הצלב, אך הוא עדיין לא פצה את פיו. אפילו כיום, הוא נשאר דומם. בני האדם אוכלים את בשרו, שותים את דמו, הם אוכלים את המזון שהוא מכין להם וצועדים בדרך שהוא פילס להם, אך הם עדיין מתכוונים לדחות אותו. למעשה, הם מתנהגים אל אלוהים שנתן להם את חייהם כאל אויב, ולעומת זאת מתייחסים לבני אדם, שהם עבדים כמוהם, כאל האב שבשמיים. בכך, האין הם מתנגדים לו במכוון? איך קרה שישוע מת על הצלב? האם אתם יודעים? האם לא בגד בו יהודה איש-קריות, שהיה קרוב אליו ואכל איתו, שתה איתו ונהנה איתו? האם הסיבה לבגידתו של יהודה לא הייתה שישוע היה רק מורה חסר חשיבות ורגיל? אם בני האדם באמת היו רואים שישוע יוצא מן הכלל, ושהוא הגיע מהשמיים, איך היו יכולים לצלוב אותו בחיים במשך עשרים וארבע שעות, עד שלא נותרה נשימה באפו? מי יכול להכיר את אלוהים? בני האדם אך ורק נהנים מאלוהים בתאוות בצע שלא יודעת שובע, אך הם מעולם לא הכירו את אלוהים. הם קיבלו אצבע ולקחו את כל היד, והם גורמים ל"ישוע" להישמע לגמרי לפקודותיהם ולצוויהם. מי אי-פעם הפגין רחמים כלשהם כלפי בר האנוש, שאין לו מקום להניח את ראשו בלילה? מי אי-פעם חשב לאחד איתו כוחות כדי להשלים את משימתו של אלוהים האב? מי אי-פעם הקדיש לו מחשבה? מי אי-פעם התחשב בקשייו? ללא אהבה כהוא זה, האדם מעקם אותו אנה ואנה. האדם לא יודע מה מקורם של אורו ושל חייו, והוא אך ורק עורך תוכנית סודית לצלוב שוב את "ישוע" של לפני אלפיים שנה, שחווה סבל בקרב בני האדם. האם "ישוע" באמת מעורר כזו שנאה? האם כל מעשיו נשכחו מזמן? השנאה שהתערבבה במשך אלפי שנים תתפרץ סוף-סוף. אתם, שהנכם כמו היהודים של פעם! מתי היה "ישוע" אי-פעם עוין אליכם, שתשנאו אותו כל כך? הוא עשה כל כך הרבה, דיבר כל כך הרבה – האם דבר ממעשיו ודבריו לא מועיל לכם? הוא העניק לכם את חייו מבלי לבקש דבר בתמורה. הוא נתן לכם את כל כולו – האם אתם בכל זאת רוצים לאכול אותו בחיים? הוא נתן לכם את כל כולו מבלי לשמור אף חלק לעצמו, ומבלי ליהנות אי-פעם מכבוד עולם, מחום בקרב בני האדם, מאהבה בקרב בני האדם או מכל הברכות בקרב בני האדם. בני האדם כל כך נבזים כלפיו. הוא מעולם לא נהנה מהעושר אשר על פני האדמה. הוא מקדיש לאדם את כל לבו הישר ומלא הלהט. הוא מקדיש את כל כולו לאנושות – ומי אי-פעם נתן לו חום? מי אי-פעם נתן לו נחמה? האדם הפעיל עליו את כל לחצו, נתן לו את כל אסונותיו, כפה עליו את החוויות המצערות ביותר שעבר האדם והאשים אותו בכל העוולות, והוא קיבל זאת בשתיקה. האם הוא אי-פעם מחה? האם הוא אי-פעם ביקש פיצוי מאיש? מי אי-פעם הפגין כלפיו סימפתיה? כבני אדם רגילים, למי מכם לא הייתה ילדות רומנטית? למי מכם לא הייתה בחרות מלאת צבע? מי לא מקבל חום מהיקרים לו? למי אין אהבה מצד קרוביו וחבריו? למי אין כבוד מצד הזולת? למי אין משפחה חמה? למי אין הנחמה שמעיקים לו אנשי סודו? והאם אלוהים נהנה בכל אלה מעולם? מי אי-פעם נתן לו קצת חום? מי אי-פעם נתן לו קמצוץ של נחמה? מי אי-פעם הפגין כלפיו קצת מוסר אנושי? מי היה אי-פעם סובלני כלפיו? מי אי-פעם היה איתו ברגעים קשים? מי אי-פעם עבר איתו את חייו הקשים? האדם מעולם לא הקל בדרישותיו ממנו. האדם רק בא אליו בדרישות ללא נקיפות מצפון, כאילו בבואו של אלוהים לעולמו של האדם, עליו להיות שורו או סוסו של האדם, אסירו של האדם, ועליו לתת את כל כולו לאדם – ולא, האדם לעולם לא יסלח לו, לעולם לא יקל עליו, לעולם לא יקרא לו אלוהים ולעולם לא יעריך אותו. האדם מחמיר מדי ביחסו לאלוהים, כאילו הוא גמר בדעתו לענות את אלוהים עד המוות, ורק לאחר מכן הוא יקל מדרישותיו מאלוהים. ולא, האדם לעולם לא ינמיך את רף הדרישות שהוא מציב לאלוהים. איך יכול אלוהים שלא לתעב אדם כזה? האין זו הטרגדיה של ימינו? אין לאדם כל מצפון. הוא חוזר ואומר שהוא יגמול לאלוהים על אהבתו, אך הוא מנתח את אלוהים ומענה אותו למוות. זה "המתכון הסודי" שלו לאמונה באלוהים, שאותו הוא קיבל בירושה מאבותיו, הלא כן? אין שום מקום שבו לא נמצאים "היהודים הקדומים", וכיום, הם עדיין עושים את אותה עבודה – הם עדיין מבצעים את אותה עבודה של התנגדות לאלוהים – אך הם מאמינים שהם מרוממים את אלוהים. איך ייתכן שעיניו של האדם יכירו את אלוהים? איך ייתכן שהאדם, החי בבשר, יתייחס לאלוהים כאל אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם שהגיע מרוח האל? מי מבין בני האדם יכול להכיר אותו? איפה האמת בקרב בני האדם? איפה ישנה צדיקות אמיתית? מי מסוגל להכיר את טבעו של אלוהים? מי יכול להתחרות עם אלוהים בשמיים? מה הפלא שכאשר אלוהים בא אל קרב בני האדם, איש לא הכיר את אלוהים, והאנושות דחתה אותו. איך ייתכן שהאדם יסבול את קיומו של אלוהים? איך ייתכן שהאדם יניח לאור להבריח את החושך בעולם? כל זאת המסירות המכובדת של האדם, הלא כן? זו ההיווכחות הישרה של האדם, הלא כן? ועבודתו של אלוהים מתמקדת בהיווכחות של האדם, הלא כן? הלוואי שתמזגו בין עבודתו של אלוהים והיווכחותו של האדם, תבססו קשר טוב בין האדם ואלוהים, ותמלאו את החובה שהאדם צריך למלא כמיטב יכולתכם. כך, כתוצאה מכך, עבודתו של אלוהים תבוא אל קצה והוא יסיים לזכות בכבוד!

הערות שוליים:

1. המילים "'היווכחותו' של האדם" מתייחסות כאן להתנהגותו המרדנית של האדם. במקום להתייחס להיווכחותם של בני האדם בחיים – שהיא דבר חיובי – היא מתייחסת להתנהגותם ומעשיהם השלילית. היא מתייחסת באופן רחב לכל מעשיו של האדם שמתנדים לאלוהים.

2. המילים "לוקים בפחדים דמיוניים" משמשות כדי ללעוג לחיי האנושיות הלקויים של האדם. הן מתייחסות למצב המכוער של חיי האנושות, שבו בני האדם חיים ביחד עם שדים.

3. המילים "יותר טוב מכולם" נאמרות בלעג.

4. המילים "כשקנאותם בוערת בחום הולך וגובר" נאמרות בלעג ומתייחסות למצבו המכוער של האדם.

5. המילים "ללכוד את בר האנוש בעודו בחיים" מתייחסות להתנהגותו האלימה והבזויה של האדם. האדם אכזרי ולא סלחן כלל כלפי אלוהים, והוא מציב לו דרישות מגוחכות.

6. מילים "כשבדעתו תוכנית חכמה" נאמרות בלעג, והן מתייחסות לאופן שבו בני האדם לא מכירים את עצמם ולא יודעים מה שיעור הקומה שלהם עצמם.

7. המילה "מכובד" נאמרת בלעג.

8. המילה "לירוק" מתייחסת למצב המכוער של בני האדם שרותחים מזעם כשאלוהים מביס אותם. היא מתייחסת למידת התנגדותם לאלוהים.

קודם: עבודה והיווכחות (9)

הבא: חזון עבודתו של אלוהים (1)

אם יש לכם אי-אילו קשיים או שאלות בנוגע לאמונתכם, אנא צרו עמנו קשר בכל עת.
צרו קשר ב-Whatsapp
צרו קשר ב-Messenger

תוכן דומה

בנוגע לחוויות

במהלך חוויותיו של פטרוס, הוא עמד במאות ניסיונות. אף על פי שבני האדם מודעים כיום למונח "ניסיון", הם כלל מבולבלים באשר למשמעותו האמיתית או...

פרק 31

מעולם לא היה לבני האדם מקום עבורי בלבם. כשאני באמת מחפש בני אדם, הם עוצמים את עיניהם בחוזקה ומתעלמים ממעשיי, כאילו שכל מה שאני עושה הוא...

פרק 6

האל הכול יכול, ראש וראשון לכל דבר, מפעיל את כוחו המלכותי מכס מלכותו. הוא מושל בתבל ובכל ומכוון אותנו על פני האדמה כולה. בכל עת נהיה קרובים...

הנתיב... (4)

העובדה שבני האדם מסוגלים לגלות את חביבותו של אלוהים ולחפש את הדרך לאהוב את אלוהים בעידן הנוכחי, והעובדה שהם מוכנים לקבל את ההכשרה של המלכות...

הגדרות

  • טקסט
  • ערכות נושא

צבעים אחידים

ערכות נושא

גופן

גודל גופן

מרווח בין שורות

מרווח בין שורות

רוחב דף

תוכן

חיפוש

  • חיפוש טקסט
  • חיפוש בספר זה