הדבר מופיע בבשר

תוכן

עבודה והיווכחות (9)

זה מכבר, "מסורות תרבותיות" ו"השקפות מנטליות" מבוססות מטילות צל על רוחו הטהורה והתמימה של האדם. הן תקפו את נפשו של האדם ללא "אנושיות" כהוא זה, כאילו הן נטולות כל רגש או תפיסה של "עצמי". השיטות של השדים האלה אכזריות במיוחד, ונדמה ש"חינוך" ו"טיפוח" הפכו לשיטות המסורתיות ששר השדים משתמש בהן לשחוט את האדם. באמצעות "התורה העמוקה" שלו, הוא מכסה את נפשו המכוערת לגמרי, ולובש עור של כבש כדי לזכות באמונו של האדם ואז לנצל זאת בשנתו של האדם, כדי לטרוף אותו כליל. האנושות המסכנה – איך בני האדם היו יכולים לדעת שהארץ שבה הם גדלו היא ארצו של השטן, ושזה שגידל אותם הוא למעשה אויב שפוגע בהם? אולם האדם לא מתעורר כלל. לאחר שהוא סיפק את רעבו וצימאונו, הוא מתכונן להשיב להוריו על "האדיבות" שהם הפגינו כלפיו בילדותו. כזה הוא האדם. כיום, הוא עדיין לא יודע שה"שר" שגידל אותו הוא אויבו. העולם מכוסה בעצמות המתים. השטן חוגג בשיגעון בלי הפסקה וממשיך לטרוף את בשרו ודמו של האדם ב"שאול". הוא חולק קבר עם שלדי אדם ומנסה לשווא לבלוע את שאריות הגוף המרופט של האדם. אולם האדם עדיין לא מודע לכך, והוא מעולם להתייחס אל השטן כאל אויבו, אלא שהוא משרת אותו בלב שלם. בני אדם מסואבים כאלה פשוט לא מסוגלים להכיר את אלוהים. האם קל לאלוהים להתגלם כבשר ודם ולבוא אל קרב בני האדם, כדי לבצע את כל עבודת הישועה שלו? איך ייתכן שהאדם, שכבר צלל למעמקי השאול, יוכל לעמוד בדרישותיו של אלוהים? אלוהים הדיר שינה מעיניו לילות רבים כדי לבצע את העבודה של האנושות. מלמעלה ועד למעמקים, הוא ירד אל הגיהינום שבו האדם חי כדי להעביר את ימיו עם האדם. הוא מעולם לא התלונן על מצב המחיה העלוב בקרב בני האדם ולא הוכיח את האדם על מרדנותו, אלא שהוא סובל השפלה מאין כמוה בעת שהוא מבצע את עבודתו באופן אישי. איך ייתכן שמקומו של אלוהים יהיה בגיהינום? איך ייתכן שהוא יעביר את חייו בגיהינום? אולם למען כל האנושות, וכדי שהאנושות כולה תוכל למצוא מנוח כמה שיותר מהר, אלוהים סבל השפלות ועוולות כדי לרדת ארצה, ונכנס באופן אישי ל"גיהינום" ול"שאול", אל גוב האריות, כדי להושיע את האדם. איך ייתכן שהאדם כשיר להתנגד לאלוהים? איזו סיבה יש לו להתלונן שוב על אלוהים? איך ייתכן שתהיה לו שוב עזות המצח להביט באלוהים? אלוהים משמיים ירד אל ארץ החטא הזו, המזוהמת מאין כמותה, והוא מעולם לא התמרמר או התלונן על האדם, אלא שהוא מקבל בשקט את ההרס[א] והדיכוי של האדם. הוא מעולם לא השיב לאדם על הדרישות בלתי סבירות שלו, מעולם לא דרש דרישות מוגזמות מהאדם, ומעולם לא דרש דרישות בלתי סבירות מהאדם. הוא בסך הכל עושה את כל העבודה שהאדם דורש מבלי להתלונן: הוראה, הארה, הוכחה, זיכוך במילים, הזכרה, שכנוע, ייעוץ, שיפוט וגילוי. איזה משלביו לא היה למען חייו של האדם? על אף שהוא הסיר את הסיכויים העתידיים של האדם ואת גורלו, איזה מהשלבים שאלוהים ביצע לא נועד לגורלו של האדם? איזה מהם לא היה למען להישרדותו של האדם? איזה מהם לא נועד לשחרור האדם מהסבל והדיכוי של כוחות החושך האפלים כמו הלילה? איזה מהם לא הה למען האדם? מי יכול להבין את לבו של אלוהים, שהוא כלבה של אם אוהבת? מי יכול לתפוס את לבו הנלהב של אלוהים? לבו הלהוט של אלוהים וציפיותיו המשולהבות נענו בלב קר, בעיניים אדישות וחסרות רגש, בנזיפות ועלבונות חוזרים ונשנים מצד האדם, בהערות פוגעות ובעוקצנות וזלזול. הם נענו בלעגו של האדם, בדריסתו ודחייתו, בחוסר תפיסתו, באנחתו, בהתנכרותו ובהתרחקותו, ואך ורק בהונאה, מתקפות ומרירות. מילים חמות נענו בעזות מצח ובהתרסה של אלף אצבעות מנוענעות לשלילה. אלוהים לא יכול לעשות דבר אלא לשאת זאת בראש מורכן ולשרת את בני האדם כשור מסור.[ב] כל כך הרבה פעמים, אלוהים ראה את השמש והירח; כל כך הרבה פעמים, הוא הביט בכוכבים; כל כך הרבה פעמים, הוא יצא עם שחר וחזר בשעת דמדומים, והתהפך על משכבו לנוכח ייסורים האדירים פי אלף מהכאב של עזיבתו את אביו, ולנוכח התקפות האדם ו"שבירתו" את האדם, ולנוכח "טיפולו" באדם ו"גיזומו" את האדם. ענוותו וחביונו של אלוהים נענו באמונות התפלות[ג] של האדם, בהשקפות הלא הוגנות של האדם וביחסו. האלמוניות, ההבלגה והסובלנות שלו נענו במבטו תאב הבצע של האדם. האדם מנסה להלום באלוהים ולהרוג אותו ללא נקיפות מצפות, והוא מנסה לרמוס את אלוהים. יחסו של האדם ביחסו לאלוהים הוא כזה של "פיקחות נדירה", ואלוהים, שהאדם מתעמר בו ובז לו, נרמס תחת רגליהם של רבבות בני אדם בעוד האדם עצמו עומד זקוף, כאילו הוא "מלך הארמון", כאילו הוא רוצה "לזכות לכוח אבסולוטי",[ד] "להיות במרכז העניינים מאחורי הפרגוד", להפוך את אלוהים ל"במאי מאחורי הקלעים", המצפוני והצייתן, שלא רשאי להתנגד או לגרום לבעיות. אלוהים חייב לגלם את התפקיד של "הקיסר האחרון", עליו להיות "בובה על חוט"[ה] ללא כל חירות. מעשיו של האדם בל יתוארו, ולכן איך ייתכן שהוא כשיר לבוא בדרישות כאלה ואחרות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר להציע הצעות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר לדרוש שאלוהים יאהוד את חולשתו? איך ייתכן שהוא ראוי לרחמיו של אלוהים? איך ייתכן שהוא ראוי לרוחב הלב של אלוהים פעם אחר פעם? איך ייתכן שהוא ראוי למחילתו של אלוהים פעם אחר פעם? איפה מצפונו? הוא שבר את לבו של אלוהים לפני זמן רב. הוא הותיר את לבו של אלוהים שבור לחתיכות זה מכבר. אלוהים בא אל קרב בני האדם בהתלהבות ובהתחשבות, בתקווה שהאדם ינהג בו באדיבות, ושהאדם ינהג בו ולו במעט חום. עם זאת, האדם מנחם את לבו של אלוהים לאט מאוד. כל מה שהוא קיבל הוא מתקפות מתגלגלות וגדלות ככדור שלג[ו] וייסורים. לבו של האדם יותר מדי תאב בצע; רצונו של האדם גדול מדי, הוא לעולם לא יודע שובע; האדם תמיד שובב ופזיז; הוא לעולם לא נותן לאלוהים חירות או חופש ביטוי, והוא לא מותיר לאלוהים ברירה אלא לנחול השפלה ולאפשר לאדם לתמרן אותו כאוות נפשו.

מהבריאה עד היום, אלוהים סבל כל כך הרבה כאב, ועבר כל כך הרבה מתקפות. אולם עד היום, האדם עדיין לא מקל בדרישותיו מאלוהים. הוא עדיין חוקר את אלוהים, והוא עדיין לא סובלני כלפיו כלל, ורק "מייעץ" לו, "מבקר" אותו ומטיל עליו "משמעת", כאילו הוא מפחד מאוד שאלוהים יצעד בנתיב השגוי, שאלוהים על פני האדם אכזרי וחסר היגיון, כאילו הוא משתולל או כאילו שאלוהים לא יגיע לשום הישג. זה תמיד היחס של האדם לאלוהים. איך ייתכן שזה לא יעציב את אלוהים? בכך שאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא סבל כאב והשפלה אדירים. אם כן, גורע אף יותר לדרוש מאלוהים יקבל את תורתו של האדם. בואו אל קרב בני האדם נישל אותו מחירות, כאילו שהוא נאסר בשאול, והוא קיבל את "ניתוחו" של האדם מבלי להתנגד כהוא זה. זה דבר מביש, הלא כן? בכך שישוע בא אל קרב משפחה של אדם רגיל, הוא סבל עוולות איומות. אפילו יותר משפילה העובדה שהוא בא אל העולם המאובק הזה והצטנע באופן עמוק ולבש בשר שגרתי לגמרי. בכך שהוא הופך לבן אנוש עלוב, אלוהים המרומם לא סובל מצוקה, הלא כן? והוא עושה את כל זאת למען האנושות, הלא כן? האם היו זמנים כלשהם שבהם הוא חשב על עצמו? לאחר שהיהודים דחו אותו והמיתו אותו, ולאחר שבני האדם לעגו לו ולגלגו בו, הוא מעולם לא התלונן בפני השמיים או מחה בפני הארץ. כיום, הטרגדיה הזו בת אלפי השנים חזרה והופיעה בקרב העם הזה, הדומה לעם היהודי. הם עושים את אותם חטאים, הלא כן? מה הופך את האדם לכשיר לקבל את הבטחותיו של אלוהים? הוא מתנגד לאלוהים ואז מקבל את ברכותיו, הלא כן? מדוע האדם אף-פעם לא נשפט או מחפש את האמת? מדוע הוא אף-פעם לא מתעניין במה שאלוהים עושה? איפה צדיקותו? איפה הגינותו? האם יש לו החוצפה לייצג את אלוהים? איפה חוש הצדק שלו? כמה מהדברים שהאדם אוהב אהובים על אלוהים? האדם לא מסוגל להבדיל בין מזרח ומערב,[ז] הוא תמיד מבלבל בין שחור ולבן, הוא מדחיק צדק ואמת ומעלה ומרומם חוסר הגינות ורשע. הוא מבריח את האור ומדלג בחשיכה. בני האדם שמחפשים את האמת ואת הצדק מבריחים את האור במקום זאת, ובני האדם שמחפשים את אלוהים רומסים אותו מתחת לרגליהם ומרוממים את עצמם. האדם הוא כמו שודד.[ח] איפה ההיגיון שלו? מי יכול להבדיל בין טוב ורע? מי יכול לדגול בצדק? מי מוכן לסבול למען האמת? בני האדם אכזריים ושטניים! לאחר שהם מסמרו את אלוהים לצלב, הם מוחאים כפיים ומריעים, ומייללים בפראות ללא הפסק. הם כמו תרנגולות וכלבים; הם קושרים קשר וזוממים; הם ייסדו מלכות משלהם; ההתערבות שלהם לא הותירה אף מקום כפי שהיה. הם עוצמים עיניים ומייללים בטירוף ללא הפסקה בעודם לכודים יחדיו בלול. אווירה בומבסטית מתפשטת – היא שוקקת ומלאת חיים. צצים עוד ועוד בני האדם שנוהים אחר אחרים בעיוורון, והם כולם נושאים באוויר את שמותיהם ה"מהוללים" של אבות אבותיהם. הכלבים והתרנגולות האלה דחפו את אלוהים לפינה אחורית בדעתם זה מכבר, והם מעולם לא התייחסו כהוא זה למצבו של לבו של אלוהים. מה הפלא שאלוהים אומר שהאדם הוא כמו כלב או תרנגולת – כלב נובח שגורם למאות כלבים אחרים ליילל אחריו. כך הוא הביא את עבודתו של אלוהים להווה ברעש ובצלצולים, בלתי להתייחס לטיבה של העבודה, לשאלה אם יש צדק ולשאלה אם יש לאלוהים מקום ללכת אליו, לטיב המחר, לעליבותו שלו ולסיאובו שלו. האדם מעולם לא חשב כל כך הרבה ומעולם לא דאג ליום המחר, והוא אסף לחיקו את כל הדברים המועילים והיקרים ולא הותיר לאלוהים דבר פרט לפסולת ולשאריות.[ט] כמה שהאנושות אכזרית! האדם לא מותיר לאלוהים אף רגש, ולאחר שהוא טורף את כל כולו של אלוהים, הוא משליך את אלוהים הרחק מאחוריו ולא מתייחס עוד לקיומו. הוא נהנה מאלוהים, אך הוא מתנגד לאלוהים ורומס אותו תחת רגליו, תוך שהוא מודה לאלוהים ומהלל אותו בשפתיו. הוא מתפלל לאלוהים ונסמך על אלוהים, תוך שהוא גם מרמה את אלוהים. הוא "מרומם" את שמו של אלוהים, ומרים את מבטו להביט בפניו של אלוהים, אך הוא גם יושב על כס מלכותו של אלוהים בחוצפה וללא בושה ו"שופט" את "רשעותו" של אלוהים. בדבריו, הוא אומר שהוא "אסיר תודה לאלוהים", והוא מביט בדברי האל, אך בלבו הוא מטיח באלוהים דברי גינוי. הוא "סובלני" אל אלוהים, אך הוא מדכא את אלוהים, ובשפתיו הוא אומר שהדבר נעשה "למען אלוהים". בידיו, הוא מחזיק את הדברים של אלוהים, ובפיו הוא לועס את המזון שאלוהים נתן לו, אך עיניו נעוצות בקור ובחוסר רגש באלוהים, כאילו האדם רוצה לזלול את כל כולו. הוא מביט באמת אך הוא ממשיך להתנגד ואומר שהיא תכסיס של השטן. הוא מביט בצדק אך כופה עליו להפוך להכחשה עצמית. הוא מביט במעשיו של האדם, אך מתעקש שהם מה שאלוהים הינו. הוא מביט בכישרונותיו הטבעיים של האדם, אך הוא מתעקש שהם האמת. הוא מביט במעשיו של אלוהים אך מתעקש שהם יהירות ושחצנות, התרברבות וצדקנות. כשהאדם מביט באלוהים, הוא מתעקש לתייג אותו כאנושי, והוא מנסה מאוד להושיב אותו במקומו של יציר נברא שמשתף פעולה עם השטן. הוא יודע היטב שמדובר באמירותיו של אלוהים, אך הוא קורא להם רק כתבים של בן אדם. הוא יודע היטב שרוח האל התגשמה כבשר ודם, שאלוהים התגלם כבשר ודם, אך הוא רק אומר שהבשר הזה הוא צאצא[י] של השטן. הוא יודע היטב שאלוהים צנוע ונסתר, אך הוא אומר שהשטן בויש ושאלוהים ניצח. איזה לא-יוצלח! האדם אפילו לא ראוי לשרת ככלב שמירה! הוא לא מבדיל בין שחור ולבן ואפילו מעוות שחור כך שיהיה לבן. האם כוחותיו של האדם והמצור שלו על אלוהים יכולים לשאת את יום שחרורו של אלוהים? לאחר שהאדם התנגד לאלוהים במתכוון, לא אכפת לו כלל, והוא אפילו מוכן להמית את אלוהים ולא להניח לו להתגלות. איפה הצדיקות? איפה האהבה? הוא יושב לצד אלוהים ודוחף את אלוהים אל ברכיו כדי שיתחנן למחילה, כדי שאלוהים יישמע לכל הסדריו של האדם, וכדי שהוא יקבל ללא עוררין את כל התמרונים של האדם. האדם גורם לאלוהים לפעול בהתאם למעשיו שלו בכל אשר הוא יפנה, ואחרת הוא רותח מזעם[יא] ומתמלא חמה. איך ייתכן שאלוהים לא יהיה שרוי באבל תחת השפעה כזו של חושך שמעוותת שחור כך שיהיה לבן? איך ייתכן שהוא לא ידאג? מדוע נאמר שכאשר אלוהים החל בעבודתו האחרונה, הדבר היה כמו שחר של תקופה חדשה? מעשיו של האדם כה "עשירים", כך ש"המעיין הלא נגמר של מים חיים" "משקה" את ללא-הרף את השדה שהוא לבו של האדם, בעוד "מעיין המים החיים" של האדם "מתחרה" באלוהים ללא נקיפות מצפון.[יב] השניים סותרים זה את זה, והמעיין מקיים את בני האדם במקום אלוהים ללא סייג, והאדם משתף איתו פעולה ללא כל שיקול של הסכנות שבכך. ומה התוצאה? הוא משליך את אלוהים מעליו ומרחיק אותו ממנו אל מקום שבו בני האדם לא יתייחסו אליו, משום שהוא פוחד שאלוהים ימשוך את תשומת לבם, ומשום שהוא חושש מאוד שמעיין המים החיים של אלוהים יפתה את האדם ויפיל אותו בנחלתו של אלוהים. לפיכך, לאחר שהאדם חווה שנים כה רבות של דאגות ארציות, הוא זומם וחורש רעה נגד אלוהים, ואפילו הופך את אלוהים למטרת ה"ענישה" שלו. נדמה שאלוהים הפך לקורה בין עיניו, והוא נואש לתפוס את אלוהים ולהשליך אותו לאש כדי לזכך ולנקות אותו. לנוכח חוסר הנוחות של אלוהים, האדם מכה על חטא וצוחק. הוא מתרונן ואומר שאלוהים צלל גם הוא לזיכוך, ואומר שהוא יטהר את הפגמים המטונפים של אלוהים, כאילו זה דבר רציונלי וסביר, וכאילו שאלו השיטות ההוגנות וההגיוניות של השמיים. ההתנהגות האלימה הזו של האדם נראית גם מכוונת וגם לא מודעת. האדם מגלה גם את פרצופו המכוער ואת נשמתו הדוחה והמטונפת וגם את המראה העלוב של קבצן. לאחר שהוא השתולל בכל מקום, הוא מאמץ מראה עלוב ומתחנן למחילה משמיים, כשהוא נראה כמו כלב פאג. האדם תמיד מתנהג באופן בלתי צפוי; הוא תמיד "רוכב על טיגריס כדי להפחיד את הזולת"; הוא מצטרף להנאות בכל הזדמנות; הוא לא מתייחס כלל ללבו של אלוהים; הוא לא משווה כלל בינו לבין מצבו שלו. הוא בסך הכל מתנגד לאלוהים בשקט, כאילו אלוהים פגע בו ושהוא צריך לא להתייחס אליו כך, וכאילו השמיים עיוורים ומקשים עליו בכוונה. לכן, האדם תמיד מבצע מזימות זדוניות ולא מקל בדרישותיו מאלוהים כהוא זה. הוא מביט הלאה בעיניים של טורף ונועץ מבטים זועמים באלוהים בכל מהלך. הוא אף-פעם לא חושב שהוא אויבו של אלוהים, והוא מקווה שיבוא יום שבו אלוהים יעלים את הערפל, יבהיר את הדברים, יושיע אותו מ"פיו של הטיגריס" ויתנקם בשמו. מדי יום, בני האדם עדיין לא חושבים שהם מגלמים תפקיד מנוגד לאלוהים שגילמו בני אדם כה רבים לאורך העידנים. איך ייתכן שהם ידעו שבכל מעשיהם, הם סטו מהדרך זה מכבר, ושכל מה שהם הבינו מוקף זה מכבר בים?

מי אי-פעם קיבל את האמת? מי אי-פעם קיבל את אלוהים בברכה ובזרועות פתוחות? מי אי-פעם ייחל בשמחה להופעתו של אלוהים? התנהגותו של האדם נרקבה זה מכבר, והוא חילל את מקדש האל זה מכבר ושינה אותו לבלי היכר. במקביל לכך, האדם עודנו ממשיך בעבודתו שלו, ותמיד מביט בהתנשאות באלוהים. נדמה שהתנגדותו לאלוהים הפכה לחקוקה באבן ולקבועה, וכתוצאה מכך, הוא מעדיף להיות מקולל על פני "התעמרות" נוספת מצד דבריו ומעשיו. איך ייתכן שבני אדם כאלה יוכלו להכיר את אלוהים? איך ייתכן שהם ימצאו מנוחה עם אלוהים? ואיך ייתכן שהם יהיו ראויים להתייצב בפני אלוהים? אין ספק שאין כל פגם בהקדשת החיים לתוכנית הניהול של אלוהים, אך מדוע בני האדם תמיד דוחקים את עבודתו של אלוהים ואת כל כולו של אלוהים לפינה נידחת בדעתם ומקדישים את "דמם ודמעותיהם" באופן חסר אנוכיות? אין ספק שרוח המסירות חסרת האנוכיות של בני האדם יקרת ערך, אך איך הם היו יכולים לדעת שה"משי" שהם טווים לא מסוגל כלל לייצג את מה שאלוהים הינו? אין ספק שהכוונות הטובות של בני האדם הן יקרות ערך ונדירות, אך איך הם היו יכולים לבלוע את "האוצר שלא יסולא בפז"?[יג] כל אחד מכם צריך לחשוב על עברו: מדוע מעולם לא נפרדתם מהייסורים והקללה האכזריים? מודע בני האדם תמיד "בקשר אינטימי" עם מילים מלכותיות ומשפט צדק? האם אלוהים באמת מנסה אותם? האם אלוהים מזכך אותם במתכוון? וכיצד בני האדם זוכים בהיווכחות במהלך הזיכוך? האם הם מכירים באמת את עבודתו של אלוהים? אילו לקחים למדו בני האדם מעבודתו של אלוהים ומההיווכחות שלהם עצמם? מי ייתן שבני האדם לא ישכחו את דברי התוכחה של אלוהים, ומי ייתן שהם יזכו בתובנות על עבודתו של אלוהים, יאמינו בה היטב וינהלו כראוי את ההיווכחות שלהם עצמם.

הערות שוליים:

א. המילה "הרס" משמשת כדי לחשוף את המרדנות של האנושות".

ב. במקור, הקטע "בעזות מצח ובהתרסה של אלף אצבעות מנוענעות לשלילה... לשאת זאת בראש מורכן ולשרת את בני האדם כשור מסור," מופיע כמשפט אחד, אך כאן הוא חולק לשניים כדי להבהיר את הדברים. המשפט הראשון מתייחס לפעולותיו של האדם, ואילו השני מציין את הסבל שאלוהים עובר, ואת העובדה שאלוהים צנוע ונסתר.

ג. המילים "אמונות תפלות" מתייחסות להתנהגותם המרדנית של בני האדם.

ד. המילים "לזכות לכוח אבסולוטי" מתייחסות להתנהגותם המרדנית של בני האדם. הם מרוממים את עצמם, כובלים את הזולת וגורמים לו לנהות אחריהם ולסבול למענם. הם הכוחות שעוינים לאלוהים.

ה. המילים "בובה על חוט" באות ללעוג לבני האדם שלא מכירים את אלוהים.

ו. המילים "מתקפות מתגלגלות וגדלות ככדור שלג" משמשות כדי להדגיש את התנהגותם העלובה של בני האדם.

ז. המילים "לא מסוגל להבדיל בין מזרח ומערב" מתייחסות למצב שבו בני האדם מעוותים את רצון האל והופכים אותו למשהו שטני. הדבר מתייחס באופן כללי להתנהגות שבה בני האדם דוחים את אלוהים.

ח. המילה "שודד" משמשת כדי לציין שבני האדם חסרי היגיון ותובנה.

ט. המילים "פסולת ושאריות" משמשות כדי לציין התנהגות שבה אנשים דוחים את אלוהים.

י. המילה "צאצא" משמשת בלעג.

יא. המילים "רותח מזעם" מתייחסות לפרצופו המכוער של האדם כשהוא רוגז ומתקצף.

יב. המילים "ללא נקיפות מצפון" מתייחסות למצב שבו בני האדם פזיזים ולא יראים את אלוהים כהוא זה.

יג. המילים "האוצר שלא יסולא בפז" מתייחסות לכל כולו של אלוהים.