זה מכבר, "מסורות תרבותיות" ו"השקפות מנטליות" מבוססות מטילות צל על רוחו הטהורה והתמימה של האדם. הן תקפו את נפשו של האדם ללא שמץ אנושיות, כאילו הן נטולות כל רגש או מודעות עצמית. השיטות של השדים האלה אכזריות במיוחד, ונדמה ש"חינוך" ו"טיפוח" הפכו לשיטות המסורתיות שבאמצעותן שר השדים שוחט את האדם. באמצעות "התורה העמוקה" שלו, הוא מכסה את נפשו המכוערת לגמרי, ולובש עור של כבש כדי לזכות באמונו של האדם ואז לנצל את ההזדמנות, כאשר האדם ישן שינה עמוקה, כדי לטרוף אותו כליל. האנושות המסכנה – איך בני האדם היו יכולים לדעת שהארץ שבה הם גדלו היא ארצו של השטן, ושזה שגידל אותם הוא למעשה אויב שפוגע בהם? אולם האדם לא מתעורר כלל. לאחר שהוא סיפק את רעבו וצימאונו, הוא מתכונן להשיב להוריו על "הנדיבות" שהפגינו כלפיו בילדותו. כזה הוא האדם. כיום, הוא עדיין לא יודע שה"מלך" שגידל אותו הוא אויבו. עצמות המתים פזורות על פני האדמה. השטן חוגג בשיגעון בלי הפסקה וממשיך לטרוף את בשרו ודמו של האדם ב"שאול". הוא חולק קבר עם שלדי אדם ומנסה לשווא לבלוע את שאריות הגוף המרופט של האדם. אולם האדם נותר בבורותו. הוא מעולם לא התייחס אל השטן כאל אויבו, אלא משרתו בלב שלם. בני אדם מסואבים כאלה פשוט לא מסוגלים להכיר את אלוהים. האם קל לאלוהים להתגלם כבשר ודם ולבוא אל קרב בני האדם, כדי לבצע את כל עבודת הישועה שלו? איך יוכל האדם, שכבר צלל למעמקי השאול, לעמוד בדרישותיו של אלוהים? לילות רבים הדיר אלוהים שינה מעיניו כדי לבצע את העבודה של האנושות. מלמעלה ועד למעמקים, הוא ירד אל הגיהינום שבו האדם חי כדי להעביר את ימיו עם האדם. הוא מעולם לא התלונן על מצב המחיה העלוב בקרב בני האדם ולא הוכיח את האדם על מרדנותו, אלא שהוא סובל השפלה מאין כמוה בעת שהוא מבצע את עבודתו באופן אישי. איך ייתכן שמקומו של אלוהים יהיה בגיהינום? איך ייתכן שהוא יעביר את חייו בגיהינום? אולם למען כל האנושות, וכדי שהאנושות כולה תוכל למצוא מנוח בהקדם האפשרי, אלוהים סבל השפלות ועוולות כדי לרדת ארצה, ונכנס באופן אישי ל"גיהינום" ול"שאול", אל גוב האריות, כדי להושיע את האדם. מה נותן לאדם את הזכות להתנגד לאלוהים? איזו סיבה יש לו להתלונן על אלוהים? איך ייתכן שתהיה לו עזות המצח להביט באלוהים? אלוהים משמיים ירד אל ארץ החטא הזו, המזוהמת מאין כמותה, והוא מעולם לא התמרמר או התלונן על האדם, אלא שהוא מקבל בשקט את ההרס^[1] והדיכוי של האדם. הוא מעולם לא השיב לאדם על הדרישות בלתי סבירות שלו, מעולם לא דרש דרישות מוגזמות מהאדם, ומעולם לא דרש דרישות בלתי סבירות מהאדם. הוא בסך הכול עושה את כל העבודה שהאדם דורש מבלי להתלונן: הוראה, הארה, הוכחה, זיכוך במילים, הזכרה, שכנוע, ייעוץ, שיפוט וגילוי. איזה משלביו לא היה למען חייו של האדם? על אף שהוא הסיר את הסיכויים העתידיים של האדם ואת גורלו, איזה מהשלבים שאלוהים ביצע לא נועד לגורלו של האדם? איזה מהם לא היה למען להישרדותו של האדם? איזה מהם לא נועד לשחרור האדם מהסבל והדיכוי של כוחות החושך האפלים כמו הלילה? איזה מהם לא היה למען האדם? מי יכול להבין את לבו של אלוהים, שהוא כמו לבה של אם אוהבת? מי יכול לתפוס את לבו הנלהב של אלוהים? לבו הלהוט של אלוהים וציפיותיו המשולהבות נענו בלב קר, בעיניים אדישות וחסרות רגש, בנזיפות ועלבונות חוזרים ונשנים מצד האדם. הם נענו בהערות פוגעות, בעוקצנות ובזלזול. הם נענו בלעגו של האדם, בדריסתו ודחייתו, בחוסר תפיסתו, באנחתו, בהתנכרותו ובהתרחקותו, ואך ורק בהונאה, מתקפות ומרירות. מילים חמות נענו בגבות קמוצות ובהתרסה של אלף אצבעות מנוענעות לשלילה. אלוהים לא יכול לעשות דבר אלא לשאת זאת בראש מורכן ולשרת את בני האדם כשור מסור.^[2] כל כך הרבה ימים וחודשים, כל כך הרבה פעמים, אלוהים הביט בכוכבים; כל כך הרבה פעמים, הוא יצא עם שחר וחזר בשעת דמדומים, והתהפך על משכבו לנוכח ייסורים האדירים פי אלף מהכאב של עזיבתו את אביו, ולנוכח התקפות האדם ו"שבירתו" את האדם, ולנוכח "טיפולו" באדם ו"גיזומו" את האדם. ענוותו וחביונו של אלוהים נענו באמונות התפלות^[3] של האדם, בהשקפות הלא הוגנות של האדם וביחסו הלא הוגן. האופן השקט שבו אלוהים עובד באלמוניות, ההבלגה והסובלנות שלו נענו במבטו תאב הבצע של האדם. האדם מנסה להלום באלוהים ולהרוג אותו ללא נקיפות מצפון, והוא מנסה לרמוס את אלוהים עד עפר. עמדתו של האדם ביחסו לאלוהים היא של "פיקחות נדירה", ואלוהים, שהאדם מתעמר בו ובז לו, נרמס תחת רגליהם של רבבות בני אדם בעוד האדם עצמו עומד זקוף, כאילו הוא "מלך הגבעה", כאילו הוא רוצה "לזכות לכוח אבסולוטי",^[4] "לשפוט מאחורי הפרגוד", להפוך את אלוהים ל"במאי מאחורי הקלעים", המצפוני והצייתן, שלא רשאי להתנגד או לגרום לבעיות. אלוהים חייב לגלם את התפקיד של "הקיסר האחרון", עליו להיות "בובה על חוט"^[5] משולל כל חירות. מעשיו של האדם לא יתוארו, על כן איך ייתכן שהוא כשיר לבוא בדרישות כאלה ואחרות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר להציע הצעות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר לדרוש שאלוהים יאהוד את חולשתו? איך ייתכן שהוא ראוי לרחמיו של אלוהים? איך ייתכן שהוא ראוי לרוחב הלב של אלוהים פעם אחר פעם? איך ייתכן שהוא ראוי למחילתו של אלוהים פעם אחר פעם? איפה מצפונו? הוא שבר את לבו של אלוהים לפני זמן רב. הוא הותיר את לבו של אלוהים שבור לחתיכות זה מכבר. אלוהים בא אל קרב בני האדם בהתלהבות ובשמחה, בתקווה שהאדם ינהג בו ברוחב לב, ולו גם במעט חום. עם זאת, האדם מנחם את לבו של אלוהים לאט מאוד. כל מה שהוא קיבל הוא מתקפות מתגלגלות וגדלות ככדור שלג^[6] וייסורים. לבו של האדם יותר מדי תאב בצע; רצונו של האדם גדול מדי, הוא לעולם לא יודע שובע; האדם תמיד שובב ופזיז; הוא לעולם לא נותן לאלוהים חירות או חופש ביטוי, והוא לא מותיר לאלוהים ברירה אלא להיכנע להשפלה ולאפשר לאדם לתמרן אותו כאוות נפשו.

מהבריאה עד היום, אלוהים סבל כל כך הרבה כאב, ועבר כל כך הרבה מתקפות. אולם עד היום, האדם עדיין לא מקל בדרישותיו מאלוהים. הוא עדיין בוחן את אלוהים בדקדקנות, והוא עדיין לא סובלני כלפיו כלל, ורק "מייעץ" לו, "מבקר" אותו ו"מטיל עליו משמעת", כאילו הוא ירא שאלוהים יצעד בנתיב השגוי, שאלוהים על פני האדמה הינו אכזרי וחסר היגיון, כאילו הוא משתולל או לא מסוגל לשום הישג. זהו תמיד יחסו של האדם לאלוהים. איך ייתכן שהדבר לא יעציב את אלוהים? בכך שאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא סבל כאב והשפלה אדירים. אם כן, האין זה גרוע אף יותר לדרוש מאלוהים שיקבל את תורתו של האדם? בואו אל קרב בני האדם נישל אותו מכל חירות, כאילו שהוא נאסר בשאול, והוא קיבל את "ניתוחו" על-ידי האדם מבלי להתנגד כהוא זה. האין זה דבר מביש? בכך ש"ישוע" בא אל קרב משפחה של אדם רגיל, הוא סבל עוולות איומות. אפילו יותר משפילה העובדה שהוא בא אל העולם המאובק הזה והצטנע באופן עמוק ולבש בשר שגרתי לגמרי. בכך שהוא הופך לבן אנוש עלוב, האם אלוהים המרומם לא סובל מצוקה? והאם אין הוא עושה את כל זאת למען האנושות? האם היו זמנים כלשהם שבהם הוא חשב על עצמו? לאחר שהיהודים דחו אותו והמיתו אותו, ולאחר שבני האדם לעגו לו ולגלגו עליו, הוא מעולם לא התלונן בפני השמיים או מחה בפני הארץ. כיום, הטרגדיה הזו בת אלפי השנים חזרה והופיעה בקרב העם הזה, הדומה לעם היהודי. האם הם אינם עושים את אותם חטאים? מה מכשיר את האדם לקבל את הבטחותיו של אלוהים? הוא מתנגד לאלוהים ואז מקבל את ברכותיו, הלא כן? מדוע האדם אף-פעם לא נשפט או מחפש את האמת? מדוע הוא אף-פעם לא מתעניין במה שאלוהים עושה? איפה צדיקותו? איפה הגינותו? האם יש לו החוצפה לייצג את אלוהים? איפה חוש הצדק שלו? כמה מהדברים שהאדם אוהב אהובים על אלוהים? האדם לא מסוגל להבדיל בין מזרח ומערב,^[7] הוא תמיד מבלבל בין שחור ולבן,^[8] הוא מדחיק צדק ואמת ומעלה ומרומם חוסר הגינות ורשע. הוא מבריח את האור ומכרכר באפילה. בני האדם שמחפשים את האמת ואת הצדק מבריחים את האור במקום זאת, ובני האדם שמחפשים את אלוהים רומסים אותו תחת רגליהם ומרוממים את עצמם. האדם לא שונה משודד.^[9] איפה ההיגיון שלו? מי יכול להבדיל בין טוב ורע? מי יכול לדגול בצדק? מי מוכן לסבול למען האמת? בני האדם אכזריים ושטניים! לאחר שצלבו את אלוהים הם מוחאים כפיים ומריעים, ומייללים בפראות ללא הפסק. הם כמו תרנגולות וכלבים; הם קושרים קשר וזוממים; הם ייסדו מלכות משלהם; ההתערבות שלהם לא הותירה אף מקום כפי שהיה. הם עוצמים עיניים ומייללים בטירוף ללא הפסקה בעודם כלואים יחדיו. אווירה דלוחה מתפשטת, שוקקת ומלאת חיים, וצצים עוד ועוד בני אדם שנוהים אחר אחרים בעיוורון, והם כולם נושאים באוויר את שמותיהם ה"מהוללים" של אבות אבותיהם. הכלבים והתרנגולות האלה דחפו את אלוהים לפינה אחורית בדעתם זה מכבר, והם מעולם לא התייחסו כהוא זה למצבו של לבו של אלוהים. מה הפלא שאלוהים אומר שהאדם הוא כמו כלב או תרנגולת – כלב נובח שגורם למאות כלבים אחרים ליילל אחריו. כך הוא הביא את עבודתו של אלוהים להווה ברעש ובצלצולים, בלתי להתייחס למהות העבודה, לשאלה אם יש צדק ולשאלה אם יש לאלוהים מקום לעמוד עליו, לטיב המחר, לעליבותו שלו ולסיאובו שלו. האדם מעולם לא חשב הרבה על דברים ומעולם לא דאג ליום המחר. הוא אסף לחיקו את כל הדברים המועילים והיקרים ולא הותיר לאלוהים דבר פרט לפסולת ולשאריות.^[10] כמה שהאנושות אכזרית! האדם לא מותיר לאלוהים אף רגש, ולאחר שהוא טורף בחשאי את כל כולו של אלוהים, הוא משליך את אלוהים הרחק מאחוריו ולא מתייחס עוד לקיומו. הוא נהנה מאלוהים, אך מתנגד לאלוהים ורומס אותו תחת רגליו, תוך שבשפתיו הוא מודה לאלוהים ומהלל אותו. הוא מתפלל לאלוהים ונסמך על אלוהים, תוך שהוא גם מרמה את אלוהים. הוא "מרומם" את שמו של אלוהים, ומרים את מבטו להביט בפניו של אלוהים, אך הוא גם יושב על כס מלכותו של אלוהים בחוצפה וללא בושה ו"שופט" את "רשעותו" של אלוהים. בפיו הוא אומר שהוא "אסיר תודה לאלוהים", והוא מביט בדברי האל, אך בלבו הוא מטיח באלוהים דברי גינוי. הוא "סובלני" כלפי אלוהים, אך הוא מדכא את אלוהים, ובשפתיו הוא אומר שהדבר נעשה "למען אלוהים". בידיו, הוא מחזיק את הדברים של אלוהים, ובפיו הוא לועס את המזון שאלוהים נתן לו, אך עיניו נעוצות בקור ובחוסר רגש באלוהים, כאילו האדם רוצה לבלוע את כל כולו. הוא מביט באמת אך הוא מתעקש לומר שהיא תכסיס של השטן. הוא מביט בצדק אך כופה עליו להפוך להכחשה עצמית. הוא מביט במעשיו של האדם, ומתעקש שהם מה שאלוהים הינו. הוא מביט בכישרונותיו הטבעיים של האדם, ומתעקש שהם האמת. הוא מביט במעשיו של אלוהים אך מתעקש שהם יהירות ושחצנות, התרברבות וצדקנות. כשהאדם מביט באלוהים, הוא מתעקש לתייג אותו כאנושי, והוא מנסה כמיטב יכולתו להושיב אותו במקומו של יציר נברא שמשתף פעולה עם השטן. הוא יודע היטב שמדובר באמירותיו של אלוהים, אך הוא קורא להם רק כתבים של בן אדם. הוא יודע היטב שרוח האל התגשמה כבשר ודם, שאלוהים התגלם כבשר ודם, אך רק אומר שהבשר הזה הוא צאצא של השטן. הוא יודע היטב שאלוהים צנוע ונסתר, אך רק אומר שהשטן בויש ושאלוהים ניצח. איזה לא-יוצלח! האדם אפילו לא ראוי לשרת ככלב שמירה! הוא לא מבדיל בין שחור ולבן ואפילו מעוות שחור כך שיהיה לבן. האם כוחותיו של האדם והמצור שלו על אלוהים יכולים לשאת את יום שחרורו של אלוהים? לאחר שהאדם התנגד לאלוהים במתכוון, לא אכפת לו כלל, והוא אפילו מוכן להמית את אלוהים ולא להניח לו להתגלות. איפה הצדיקות? איפה האהבה? הוא יושב לצד אלוהים ודוחף את אלוהים אל ברכיו כדי שיתחנן למחילה, כדי שאלוהים יישמע לכל הסדריו של האדם, וכדי שהוא יקבל ללא עוררין את כל התמרונים של האדם. האדם גורם לאלוהים לפעול בהתאם למעשיו שלו בכל אשר הוא יפנה, ואחרת הוא רותח מזעם^[11] ומתמלא חמה. איך ייתכן שאלוהים לא יהיה שרוי באבל תחת השפעה כזו של חושך שמעוותת שחור כך שיהיה לבן? איך ייתכן שהוא לא ידאג? מדוע נאמר שכאשר אלוהים החל בעבודתו האחרונה, הייתה זו כמו עבודת הבריאה של השמיים והארץ? מעשיו של האדם כה "עשירים", כך ש"המעיין הלא נגמר של מים חיים" "משקה" ללא-הרף את השדה שהוא לבו של האדם, בעוד "מעיין המים החיים" של האדם "מתחרה" באלוהים ללא נקיפות מצפון.^[12] השניים סותרים זה את זה, והמעיין מקיים את בני האדם במקום אלוהים ללא חשש מעונש, והאדם משתף איתו פעולה ללא כל שיקול של הסכנות שבכך. ומה התוצאה? הוא משליך את אלוהים מעליו בקרירות ומרחיק אותו ממנו אל מקום שבו בני האדם לא יתייחסו אליו, משום שהוא פוחד שאלוהים ימשוך את תשומת לבם, ומשום שהוא חושש מאוד שמעיין המים החיים של אלוהים יפתה את האדם ויפיל אותו בנחלתו של אלוהים. לפיכך, לאחר שהאדם חווה שנים כה רבות של דאגות ארציות, הוא זומם וחורש רעה נגד אלוהים, ואפילו הופך את אלוהים למטרת ה"ענישה" שלו. נדמה שאלוהים הפך לקורה בין עיניו, והוא נואש לתפוס את אלוהים ולהשליך אותו לאש כדי לזכך ולנקות את עצמו. לנוכח חוסר הנוחות של אלוהים, האדם מכה על חזהו וצוחק. הוא רוקד משמחה ואומר שאלוהים צלל גם הוא לזיכוך, ואומר שהוא יטהר את הפגמים המטונפים של אלוהים, כאילו זה דבר רציונלי וסביר, וכאילו שאלו השיטות ההוגנות וההגיוניות של השמיים. ההתנהגות האלימה הזו של האדם נראית גם מכוונת וגם לא מודעת. האדם מגלה גם את פרצופו המכוער ואת נשמתו הדוחה והמטונפת וגם את המראה העלוב של קבצן. לאחר שהוא השתולל בכל מקום, הוא מאמץ מראה עלוב ומתחנן למחילה משמיים, כשהוא נראה כמו כלב פאג. האדם תמיד מתנהג באופן בלתי צפוי; הוא תמיד "רוכב על טיגריס כדי להפחיד את הזולת",^[א] הוא תמיד מגלם תפקיד, הוא לא מתחשב כלל בלבו של אלוהים, הוא לא משווה כלל בינו לבין מצבו שלו. הוא בסך הכול מתנגד לאלוהים בשקט, כאילו אלוהים פגע בו ושהוא צריך לא להתייחס אליו כך, וכאילו השמיים עיוורים ומקשים עליו בכוונה. לכן, האדם תמיד מבצע מזימות זדוניות ולא מקל בדרישותיו מאלוהים כהוא זה. הוא צופה בעיניים של טורף ונועץ מבטים זועמים בכל מהלך של אלוהים. הוא אף-פעם לא חושב שהוא אויבו של אלוהים, והוא מקווה שיבוא יום שבו אלוהים יפזר את הערפל, יבהיר את הדברים, יושיע אותו מ"פיו של הטיגריס" ויתנקם בשמו. אפילו כיום, בני האדם עדיין לא חושבים שהם מגלמים תפקיד מנוגד לאלוהים שגילמו בני אדם כה רבים לאורך העידנים. איך ייתכן שהם ידעו שבכל מעשיהם, הם סטו מהדרך זה מכבר, ושכל מה שהם הבינו מוקף זה מכבר בים?

מי אי-פעם קיבל את האמת? מי אי-פעם קיבל את פניו של אלוהים בזרועות פתוחות? מי אי-פעם ייחל בשמחה להופעתו של אלוהים? התנהגותו של האדם נרקבה זה מכבר, והוא חילל את מקדש האל זה מכבר עד שהשתנה לבלי הכר. במקביל לכך, האדם ממשיך בעבודתו שלו, ותמיד מביט בהתנשאות באלוהים. נדמה שהתנגדותו לאלוהים הפכה לחקוקה באבן ובלתי משתנה, וכתוצאה מכך, הוא מעדיף להיות מקולל על פני "התעמרות" נוספת מצד דבריו ומעשיו. איך יוכלו בני אדם כאלה להכיר את אלוהים? איך יוכלו למצוא מנוחה עם אלוהים? ואיך ייתכן שהם יהיו ראויים להתייצב בפני אלוהים? אין ספק שאין כל פגם בהקדשת החיים לתוכנית הניהול של אלוהים, אך מדוע בני האדם תמיד דוחקים את עבודתו של אלוהים ואת כל כולו של אלוהים לפינה נידחת בדעתם ומקדישים את "דמם ודמעותיהם" באופן חסר אנוכיות? אין ספק שרוח המסירות חסרת האנוכיות של בני האדם יקרת ערך, אך איך הם היו יכולים לדעת שה"משי" שהם טווים לא מסוגל כלל לייצג את מה שאלוהים הינו? אין ספק שהכוונות הטובות של בני האדם הן יקרות ערך ונדירות, אך איך הם היו יכולים לבלוע את "האוצר שלא יסולא בפז"?^[13] כל אחד מכם צריך לחשוב על עברו: מדוע מעולם לא נפרדתם מהייסורים והקללה האכזריים? מדוע בני האדם תמיד "בקשר אינטימי" עם מילים מלכותיות ומשפט צדק? האם אלוהים באמת מנסה אותם? האם אלוהים מזכך אותם במתכוון? וכיצד בני האדם זוכים בהיווכחות במהלך הזיכוך? האם הם מכירים באמת את עבודתו של אלוהים? אילו לקחים למדו בני האדם מעבודתו של אלוהים ומההיווכחות שלהם עצמם? מי ייתן שבני האדם לא ישכחו את דברי התוכחה של אלוהים, ומי ייתן שהם יזכו בתובנות על עבודתו של אלוהים, יזהו אותה בבהירות וינהלו כראוי את ההיווכחות שלהם עצמם.

הערות שוליים:

1. המילה "הרס" משמשת כדי לחשוף את המרדנות של האנושות.

2. במקור, הקטע "בעזות מצח ובהתרסה של אלף אצבעות מנוענעות לשלילה... לשאת זאת בראש מורכן ולשרת את בני האדם כשור מסור," מופיע כמשפט אחד, אך כאן הוא חולק לשניים כדי להבהיר את הדברים. המשפט הראשון מתייחס לפעולותיו של האדם, ואילו השני מציין את הסבל שאלוהים עובר, ואת העובדה שאלוהים צנוע ונסתר.

3. המילים "אמונות תפלות" מתייחסות להתנהגותם המרדנית של בני האדם.

4. המילים "לזכות לכוח אבסולוטי" מתייחסות להתנהגותם המרדנית של בני האדם. הם מרוממים את עצמם, כובלים את הזולת וגורמים לו לנהות אחריהם ולסבול למענם. הם הכוחות שעוינים לאלוהים.

5. המילים "בובה על חוט" באות ללעוג לבני האדם שלא מכירים את אלוהים.

6. המילים "מתקפות מתגלגלות וגדלות ככדור שלג" משמשות כדי להדגיש את התנהגותם העלובה של בני האדם.

7. המילים "לא מסוגל להבדיל בין מזרח ומערב" מתייחסות למצב שבו בני האדם מעוותים את רצון האל והופכים אותו למשהו שטני. הדבר מתייחס באופן כללי להתנהגות שבה בני האדם דוחים את אלוהים.

8. המילים "מבלבל בין שחור ולבן" מתייחסות לבלבול בין אמת ואשליות, בין צדק ורוע.

9. המילה "שודד" משמשת כדי לציין שבני האדם חסרי היגיון ותובנה.

10. המילים "לפסולת ולשאריות" משמשות כדי לציין התנהגות שבה אנשים דוחים את אלוהים.

11. המילים "רותח מזעם" מתייחסות לפרצופו המכוער של האדם כשהוא רוגז ומתקצף.

12. המילים "ללא נקיפות מצפון" מתייחסות למצב שבו בני האדם פזיזים ולא יראים את אלוהים כהוא זה.

13. המילים "האוצר שלא יסולא בפז" מתייחסות לכל כולו של אלוהים.

א. זה תרגום המבוסס על טקסט המקור, "hú jiǎ hǔ wēi", שהוא ניב סיני. הוא מתייחס לסיפור, שבו השועל מבריח חיות אחרות על-ידי שהוא מתהלך בחברתו של נמר, ובכך "משאיל" את הפחד שהנמר מטיל ואת יוקרתו. זו מטאפורה, שמשמשת כאן ביחס לאנשים ש"משאילים" את יוקרתו של אדם אחר כדי להפחיד או לדכא אחרים.