כיום, כולכם יודעים שאלוהים מוביל את בני האדם אל דרך הישר של החיים, שהוא מוביל את האדם לקחת עוד צעד אל תוך עידן חדש, שהוא מוביל את האדם להתעלות על התקופה החשוכה הישנה הזו, לצאת מהבשר הזה, להתרחק מהדיכוי של כוחות החושך ומהשפעתו של השטן, כדי שכל אדם ואדם יוכל לחיות בעולם של חירות. למען עתיד יפהפה, וכדי שבני האדם יוכלו להיות נועזים יותר בצעדיהם מחר, רוח האל מתכננת הכול למען האדם, ועל מנת שהאדם יוכל לזכות בהנאה רבה יותר. אלוהים מקדיש את כל מאמציו כבשר ודם להכנת הנתיב של האדם לעתיד, ובכך מזרז את בואו של היום שהאדם מצפה לו. הלוואי שכולכם הייתם מוקירים את הרגע היפהפה הזה. לא קל להתאחד עם אלוהים. על אף שמעולם לא הכרתם את אלוהים, הייתם ביחד איתו זה מכבר. הלוואי שכולם היו יכולים לזכור את הימים היפהפיים ובני החלוף האלה לנצח, ולהפוך אותם לרכושם האהוב על פני האדמה. עבודתו של אלוהים התגלתה לאדם זה מכבר – אך משום שלבם של בני האדם מורכב מדי, ומשום שמעולם לא היה להם עניין בכך, עבודתו של אלוהים נשארה כפי שהייתה על התשתית המקורית שלה. נדמה שהמחשבות, התפיסות וההשקפה המנטלית של בני האדם נותרו עד כדי כך מיושנות, שההשקפה המנטלית של רבים מהם דומה לזו של בני האדם הקדמונים מימי קדם, ולא השתנתה כהוא זה. כתוצאה מכך, בני האדם עדיין מבולבלים וחסרי בהירות ביחס לעבודה שאלוהים עושה. הם אפילו יותר לא מבינים את מה שהם עושים ואת מה שעליכם להיווכח בו. הדברים האלה מהווים קשיים עצומים בעבודתו של אלוהים, והם מונעים מחייהם של בני האדם להתקדם אי-פעם. משום מהותו של האדם ואיכותו הירודה, הוא לא מסוגל באופן יסודי לתפוס את עבודתו של אלוהים, והוא לעולם לא מייחס חשיבות לדברים אלו. אם אתם רוצים להתקדם בחייכם, עליכם להתחיל לשים לב לפרטים של קיומכם, לתפוס כל אחד ואחד מהם על מנת לשלוט בהיווכחותכם בחיים, לחולל שינוי מהותי בלבו של כל אחד מכם ולפתור את בעיות של הריקנות בלבכם והקיום העבש והקודר שאתם לוקים בהן, כדי שכל אחד מכם יתחדש מבפנים וייהנה באמת מחיים נשגבים, מרוממים וחופשיים. המטרה היא שכל אחד מכם יהיה מסוגל להתעורר לחיים, שרוחו תוכל להתאושש ושיהיה לכם צלם של יצור חי. מתוך כל האחים והאחיות שאתם באים איתם במגע, מעטים אלו שהם מלאי חיים ורעננים. הם כמו קופי אדם עתיקים, רפי שכל וטיפשים, ונדמה שאין להם שום סיכוי להתפתח. גרוע מכך – האחים והאחיות שבאתי איתם במגע היו חסרי תרבות ובלתי מתורבתים כמו פראים מההרים. הם בקושי יודעים דבר על נימוסים, וקל וחומר שהם לא מבינים את חוקי ההתנהגות הבסיסיים ביותר. אחיות צעירות רבות אומנם נראות נבונות והגונות, ואומנם נהיו יפות כמו פרחים, אך הן עדיין חובבות אופנה "אלטרנטיבית". שיערה של אחות אחת^[א] מכסה את כל פניה, כך שלא ניתן לראות כלל את עיניה. על אף שתווי פניה נקיים וישרים, התסרוקת שלה דוחה, ועושה רושם משונה, כאילו היא הפושעת הגרועה ביותר בבית סוהר לבני נוער. עיניה השלוות והבהירות הן כמו אבני ברקת במים, ועומדות בניגוד ללבושה ושיערה, מה שגורם להן להיראות כמו זוג פנסים המופיעים לפתע בלילה שחור משחור ומהבהבים בבהירות מסנוורת שמבעית את לבם של בני האדם, אך נדמה גם כאילו היא מסתתרת בכוונה ממישהו. כשאני פוגש בה, היא תמיד רוקמת תוכניות להימלט מה"זירה", כמו שרוצח, שזה עתה הרג מישהו וחרד שיתפסו אותו, מתחמק ללא-הרף. היא גם כמו האפריקאים השחורים^[1] שהיו עבדים דור אחר דור, ולעולם לא יכולים להרים את ראשיהם בפני הזולת. יידרשו כמה וכמה חודשי עבודה כדי לשפר את קשת ההתנהגויות האלה, הכוללות את האופן שבו בני האדם מתלבשים ומטפחים את עצמם.

במשך אלפי שנים, בני האדם הסינים חיו חיי עבדות, והדבר כל כך כבל את מחשבותיהם, תפיסותיהם, חייהם, שפתם, התנהגותם ומעשיהם, עד שהם נותרו ללא שמץ חירות. כמה אלפי שנות היסטוריה לקחו בני אדם מלאי חיים שניחנו ברוח ושחקו אותם עד שהם הפכו לדבר מה הדומה לגוויות חסרות חיים. רבים הם אלה שחיים תחת סכין הקצבים של השטן, רבים הם אלה שחיים בבתים הדומים למאורות של חיות פרא, רבים הם אלה שאוכלים את אותו אוכל כמו פרים וסוסים, ורבים הם אלה ששוכבים ללא תחושה ובאנדרלמוסיה ב"שאול". במראה החיצוני, בני האדם לא שונים מהאדם הקדמון. מקום מנוחתם הוא כמו גיהינום, ובני לווייתם המקיפים אותם הם שדים מטונפים ורוחות רעות. כלפי חוץ, נדמה שבני האנוש הם "בעלי החיים" הנעלים ביותר. למעשה, הם חיים יחד עם שדים מטונפים. מבלי שיהיה מי שידאג להם, בני האדם חיים בתוך המארב של השטן ולכודים במלתעותיו ללא יכולת להימלט. במקום לומר שהם נאספים עם יקיריהם בביתם החמים והנעים וחיים חיים שמחים ומספקים, צריך לומר שבני אנוש חיים בשאול, מתמודדים עם שדים ומתרועעים עם שדים. למעשה, בני האדם עדיין נמצאים בשבי השטן. הם חיים במקום איסופם של שדים מטונפים, והשדים המטונפים האלה מתמרנים אותם, כאילו מיטותיהם הן מקום מנוחתן של גוויות, וכאילו הן קנים נוחים. כשנכנסים בשער ביתם, החצר קרה ובודדה ורוח קור נושבת בענפים היבשים. כשפותחים את הדלת של "חלל מגוריהם", החדר חשוך לגמרי – לא רואים את קצות האצבעות כשמושיטים את היד קדימה. מעט אור חודר מבעד לסדק בדלת, מה שגורם לחדר להיראות אפילו יותר קודר ונורא. מעת לעת, עכברושים מצייצים ציוצים מוזר, כאילו הם עולצים. כל מה שנמצא בחדר מבחיל ומבעית, כמו בית שגר בו פעם אדם, שזה עתה הושם בארון קבורה. המיטה, השמיכות והארונית הקטנה והשגרתית שבחדר כולם מכוסים באבק. על הרצפה, כמה כיסאות קטנים חושפים ניבים ומאיימים בטופריהם. קורי עכביש תלויים על הקירות. מראה מונחת על השולחן ומסרק עץ נח לידה. אתה מתקדם לקראת המראה, מרים נר ומדליק אותו. אתה רואה שהמראה מכוסה באבק, וכאילו "מאפרת" את ההשתקפויות^[ב] של בני האדם, כך שהם נראים כאילו זה עתה יצאו מתוך קבר. המסרק מלא בשערות. כל הדברים האלה ישנים ופשוטים, ונדמה שהם שימשו אדם שמת לאחרונה. ממבט במסרק, נדמה כמו גווייה מונחת לצדו. השערות במסרק, שדם כבר לא זורם בהן, מריחות כמו מוות. רוח קור חודרת מבעד לסדק בדלת, כאילו רוח רפאים נדחקת בסדק וחוזרת לשכון בחדר. יש צינה מדכאת בחדר, ופתאום מופיעה צחנה כמו של גווייה מרקיבה, ובאותו רגע, אפשר לראות שיש ערבוביה של דברים שתלויים על הקירות, שעל המיטה יש מצעים לא מסודרים, מלוכלכים ומסריחים, שיש פירורים בפינה, שהארונית מכוסה באבק, שהרצפה מכוסה בזרדים ובאדמה וכן הלאה – כאילו החדר שימש אדם מת לאחרונה, והוא גישש קדימה, חרק שיניים ושרט את האוויר בציפורניו. די בכך כדי לגרום לך לצמרמורת. אין שום זכר לחיים בשום מקום בחדר. הוא כולו חשוך ולח, כמו השאול והגיהינום שאלוהים דיבר עליהם. החדר הזה הוא כמו קברו של אדם, שבו הארונית, הכיסאות, מסגרת החלון והדלת, שכולם אינם צבועים, לבושים כולם בבגדי אבל וחולקים עם המת כבוד אחרון. האדם חי בשאול הזו מזה כמה עשורים, מזה כמה מאות או אפילו מזה כמה אלפי שנים, כשהוא יוצא מוקדם וחוזר מאוחר. הם יוצאים מ"קברם" עם שחר, כשהתרנגולים מקרקרים, מרימים את מבטם לשמיים ומביטים מטה בקרקע, ומתחילים את פעילויות יומם. כשהשמש שוקעת בין ההרים, הם גוררים את גופם העייף בחזרה אל "הקבר". עד שמילאו את כרסם, כבר מגיעה שעת בין ערביים. לאחר מכן, לאחר שסיימו את ההכנות ליציאה מ"קברם" למחרת בבוקר, הם מכבים את האור, שנדמה שמקרין זוהר של להבות אור. בשלב הזה, כל מה שאפשר לראות לאור הירח הן הגבעות האפלות שנמשכות כתלוליות קטנות בכל כיוון. מתוך ה"קבר" בוקע מדי פעם קול נחרות עולה ויורד. כל בני האדם ישנים עמוק, ונדמה גם שהשדים המטונפים ורוחות הרפאים נחים בשלווה. מעת לעת, אפשר לשמוע עורבים קוראים במרחקים – קולן של הקריאות המדכאות האלה בלילה שקט ודומם כזה די בו כדי לעורר צמרמורת במורד עמוד השדרה ולגרום לשערותיך לסמור... מי יודע כמה שנים האדם העביר בתנאים כאלה, שבהם הוא מת ונולד מחדש שוב ושוב? מי יודע כמה זמן הוא נותר בעולם האנושי שבו בני אדם ורוחות רפאים מתרועעים זה עם זה? יתרה מזאת, מי יודע כמה פעמים הוא נפרד מהעולם? בגיהינום הזה עלי אדמות, בני האדם חיים את חייהם בשמחה, כאילו אין להם אפילו מילה אחת של תלונה, משום שהם התרגלו זה מכבר לחיים בשאול. על כן, בני האדם מרותקים למקום הזה, שבו שוכנים שדים מטונפים, כאילו השדים המטונפים הם חבריהם ובני לווייתם, וכאילו עולמם של בני האדם הוא כנופיית חוליגנים^[2]. זאת מכיוון שמהותו המקורית של האדם נעלמה חרישית לפני זמן רב – נמוגה ללא זכר. יש למראה של בני האדם נופך כלשהו של שדים מטונפים. יתרה מזאת, מעשיהם נובעים ממניפולציות של שדים מטונפים. כיום, מראם אינו שונה מזה של שדים מטונפים, כאילו הם צאצאיהם של שדים מטונפים. יתר על כן, בני האדם גם רוחשים אהבה עזה ותמיכה כלפי אבותיהם. איש אינו יודע שהשטן כבר רמס את בני האדם באופן מוחץ, ושהם הפכו למעין גורילות בהרים. עיניהם האדומות מביטות בתחנונים, והאור העמום שמאיר מהם נגוע בשמץ קלוש של זדון מלא שטנה של שד מטונף. פניהם מכוסים בקמטים, סדוקים כמו גזע של עץ אורן, פיהם משתרבב קדימה כאילו השטן פיסל אותו, אוזניהם מכוסות ברפש לפני ולפנים, גבם מקומר, רגליהם מתקשות לתמוך בגופם וזרועותיהם השלדיות מתנועעות אנה ואנה בקצב. נדמה שהם רק עור ועצמות, אך בעת ובעונה אחת, הם גם שמנים כמו דוב הרים. לפניי ולפנים, הם מטופחים ולבושים כמו קוף אדם מימי קדם – נדמה שקופי האדם האלה כיום טרם התפתחו^[3] לצורתו של האדם המודרני. הם עד כדי כך נחשלים!

האדם חי לצד בעלי החיים, והם חיים בהרמוניה, ללא ויכוחים או מריבות. האדם בררן בדאגה ובתמיכה שהוא מעניק לבעלי החיים, ובעלי החיים קיימים למען הישרדותו של האדם, במפורש לתועלתו, ללא כל יתרון עבורם ובציות מוחלט וגמור לאדם. למראית עין, הקשר בין האדם והחיות קרוב^[4] והרמוני^[5] – ונדמה ששדים מטונפים הם השילוב המושלם בין אדם וחיה. לפיכך, האדם והשדים המטונפים על פני האדמה אפילו יותר קרובים ובלתי נפרדים: על אף שהאדם מרוחק מהשדים המטונפים, הוא נותר מחובר אליהם. במקביל לכך, יחסם של השדים המטונפים כלפי האדם לא מאופק כלל, והם "מקדישים" את כל כולם למענו. מדי יום, בני האדם מפזזים ב"ארמונו של מלך הגיהינום", משתעשעים בחברת "מלך הגיהינום" (אביהם) ועוברים מניפולציות שלו, כך שכיום, בני האדם מכוסים לגמרי ברפש, ולאחר שהעבירו זמן כה רב בשאול, הפסיקו כבר מזמן לייחל לחזור ל"עולם החיים". לפיכך, ברגע שהם רואים את האור וחוזים בדרישותיו של אלוהים, באופיו של אלוהים ובעבודתו, הם חשים מתוחים וחרדים, ועדיין כמהים לשוב לשאול ולגור עם רוחות רפאים. הם שכחו את אלוהים לפני זמן רב, ולכן הם תעו בבית הקברות במשך זמן כה רב. כשאני פוגש בת אנוש, אני מנסה לדבר איתה, ורק אז אני מגלה שבת האנוש שעומדת בפניי אינה אנושית כלל. שיערה פרוע, פניה מטונפים, והחיוך מלא השיניים שלה נראה קצת זאבי. היא גם נראית מגושמת כמו רוח רפאים שזה עתה עלתה מקבר וראתה את האדם בעולם החיים. האישה הזו תמיד מנסה לעוות את פיה לכדי חיוך. החיוך נראה גם ערמומי וגם מרושע. כשהיא מחייכת אליי, נדמה שיש לה משהו לומר אך היא אינה מצליחה למצוא את המילים, ולכן כל מה שהיא יכולה לעשות הוא לעמוד בצד ולהיראות ריקנית וטיפשה. מאחור, נדמה שהיא מייצגת את "צלם עוצמתי של העם הסיני העמל". ברגעים האלה, היא נראית אפילו יותר מתועבת, ומזכירה את הצלם של הצאצאים של יאן חואנג/יאן וואנג האגדי והעתיק^[ג] שבני האדם מדברים עליו. כשאני מתחקר אותה, היא מרכינה ראש בדממה. לוקח לה הרבה זמן להשיב, והיא מאוד עצורה כשהיא עונה. ידיה לא מפסיקות לזוז, והיא מוצצת את שתי אצבעותיה כמו חתול. רק עכשיו אני מבין שידיו של האדם נראות כאילו הוא חיטט זה עתה באשפה. ציפורניו המהוהות דהו עד כדי כך שאי-אפשר לדעת שהן היו אמורות להיות לבנות. אלה ציפורניים "דקות" המלאות באדמה. באופן מגעיל עוד יותר, גב כפות ידיו נראה כמו עורה של תרנגולת מלוקה. החריצים בכפות ידיו מלאים כמעט בדם וביזע של עמלו של האדם. בכל אחד מהם יש משהו שנראה כמו לכלוך, שנדמה שהוא מפיץ "ניחוח של קרקע", כדי לייצג טוב יותר את הערך הרב והתפארת של רוח הסבל של האדם. לפיכך, רוח הסבל חלחלה אפילו עמוק יותר לכל אחד מהחריצים בכפות ידיו של האדם. מכף רגל ועד ראש, אף אחד מהבגדים שהאדם לובש לא נראה כמו עור של חיה, אך הוא לא יודע שאף על פי שהם כה "מכובדים", ערכם נמוך מזה של פרוות שועל – הוא אפילו נמוך מזה של נוצת טווס אחת. זאת מכיוון שהלבוש שלהם הפך אותם זה מכבר למכוערים כל כך עד שהם נראים יותר גרוע מחזיר ומכלב. החולצה החושפנית של האישה הזו מתנדנדת מעל אמצע גבה, ומכנסיה – כמו קרביים של תרנגולת – חושפים לחלוטין את כיעורה לאור השמש הבהיר. הם קצרים וצרים, כאילו על מנת להראות שכפות הרגליים שלה כבר אינן כפותות: אלה כפות רגליים גדולות – הן כבר לא "הלוטוסים הזהובים באורך שמונה סנטימטרים" של החברה הישנה. התלבושת של האישה הזו מערבית מדי, אך גם זנותית מדי. כשאני פוגש בה, היא תמיד מתביישת, פניה מאדימים והיא לא מסוגלת להרים את ראשה כלל, כאילו שדים מטונפים רמסו אותה ולכן היא לא מסוגלת עוד להישיר מבט אל בני אדם. אבק מכסה את פניו של האדם. נדמה שהאבק הזה, שנפל מהשמיים, נופל באופן לא שווה על פניו של האדם, דבר הגורם להם להיראות כמו נוצות של ציפור דרור. גם עיניו של האדם נראות כמו עיניים של ציפור דרור: קטנות ויבשות, ונטולות כל בהירות. כאשר בני אדם אלו מדברים, קולם מהסס וחמקני, והם נשמעים מתועבים ודוחים לזולת. אולם בני אדם רבים משבחים את בני האדם האלה ורואים בהם מי "שמייצגים את האומה." האין זו בדיחה? אלוהים רוצה לשנות את בני האדם, להושיע אותם, לחלץ אותם מקבר המוות, כדי שהם יוכלו להימלט מהחיים שלהם בשאול ובגיהינום.

הערות שוליים:

1. המילים "האפריקאים השחורים" מתייחסות לבני האדם השחורים שאלוהים קילל, אשר היו עבדים דור אחרי דור.

2. "כנופיית חוליגנים" מתייחסת לשחיתות של האנושות ולכך שאין בני אנוש קדושים בקרב האנושות.

3. "אבולוציה" מתייחסת לאבולוציה של בני האדם הקופים לכדי צורתם של בני האדם כיום. הכוונה היא סאטירית: למעשה, אין אף תיאורה שלפיה קופי אדם עתיקים התפתחו לבני אנוש זקופים.

4. המילה "קרוב" משמשת בלעג.

5. המילה "הרמוני" משמשת בלעג.

א. בטקסט המקורי נכתב "השיער שלה."

ב. בטקסט המקורי נכתב "פניהם של בני האדם."

ג. "יאן" ו"חואנג" הם שמות של שניים מהקיסרים המיתולוגיים שהיו בין האבות הראשונים של התרבות הסינית. "יאן וואנג" הוא השם הסיני של "מלך הגיהינום". "יאן חואנג" ו"יאן וואנג" מבוטאים כמעט אותו דבר במנדרינית.