עבודה והיווכחות הן מעשיות מטבען והן מתייחסות לעבודה של אלוהים ולהיווכחות של האדם. חוסר יכולתו המוחלט של האדם להבין לעומק את פניו האמיתיים של אלוהים ואת עבודתו של אלוהים גרם לקשיים רבים בהיווכחותו. עד עצם היום הזה, בני אדם רבים עדיין אינם יודעים איזו עבודה אלוהים יבצע באחרית הימים או מדוע אלוהים סבל השפלה קיצונית כדי להתגלם כבשר ודם ולהתייצב לצד האדם בעתות שגשוג ויגון. האדם שרוי בחשיכה בכל הנוגע למטרת עבודתו של אלוהים ולתכלית של תוכניתו לאחרית הימים. מסיבות שונות, בני האדם תמיד פושרים ומעורפלים^[1] בנוגע להיווכחות שאלוהים דורש מהם, והדבר הסב קשיים אדירים לעבודתו של אלוהים כבשר ודם. נדמה שכל בני האדם הפכו למכשולים, ועד עצם היום הזה, הם עדיין אינם מבינים את הדברים בבירור. לפיכך, אני סבור שעלינו לדבר על העבודה שאלוהים עושה על האדם ועל כוונתו הדחופה של אלוהים, כדי שכולכם תהפכו למשרתים נאמנים של אלוהים, אשר, כמו איוב, מעדיפים למות ולא לדחות את אלוהים, אשר יסבלו כל השפלה, ואשר, כמו פטרוס, יעלו את כל הווייתם לאלוהים כקורבן מנחה ויהפכו לידידים הקרובים שאלוהים יזכה בהם באחרית הימים. הלוואי שכל האחים והאחיות יעשו את כל שביכולתם ויעלו את כל הווייתם כקורבן מנחה לרצונו השמיימי של אלוהים, יהפכו למשרתים קדושים בבית האל וייהנו מהבטחת הנצחיות שאלוהים מעניק, כדי שלבו של האל-האב יוכל ליהנות ממנוחה שלווה. "מימוש רצונו של האל-האב" צריך להיות הסיסמה של אוהבי האל. מילים אלו צריכות לשמש לאדם כמדריך להיווכחות וכמצפן שיכוון את מעשיו. זו הנחישות שצריכה להיות לאדם. לסיים באופן יסודי את עבודתו של אלוהים על פני האדמה ולשתף פעולה עם עבודתו של אלוהים כבשר ודם – זו חובתו של האדם, עד אשר יום אחד, כאשר עבודתו של אלוהים תסתיים, האדם ייפרד ממנו לשלום בשמחה, כאשר הוא ישוב מוקדם לאב שבשמיים. האין זו החובה שעל האדם למלא?

כשאלוהים חזר לרקיע השלישי בעידן החסד, עבודתו של אלוהים לגאול את האנושות כולה עברה למעשה לחלק האחרון שלה. כל מה שנשאר על פני האדמה היו הצלב שישוע נשא על גבו, הפשתן הרך שישוע נעטף בו וכתר הקוצים וגלימת השני שישוע עטה (אלה היו האמצעים שהיהודים השתמשו בהם כדי ללעוג לו). כלומר, אחרי שעבודת הצליבה של ישוע גרמה למהומה רבה, המצב נרגע שוב. מאותו רגע ואילך, תלמידיו של ישוע החלו לעשות את עבודתו, לרעות את הכנסיות בכל מקום ולהשקות אותן. תוכן עבודתם היה כדלקמן: הם ביקשו מכל בני האדם להכות על חטא, להתוודות על חטאיהם ולהיטבל. וכל התלמידים הפיצו את הסיפור הפנימי, את תיאור צליבתו של ישוע כפשוטו. באופן זה, הכול לא יכלו אלא להשתטח אפיים ארצה בפני ישוע ולהתוודות על חטאיהם. יתר על כן, התלמידים מסרו את הדברים שישוע דיבר. מאותו שלב, החלה בניית הכנסיות בעידן החסד. מעשיו של ישוע באותו עידן כללו גם דברים אודות חייו של האדם ועל רצונו של האב שבשמיים. עם זאת, מאחר שהיה זה עידן שונה, רבים מהאמירות והנוהגים ההם היו שונים מאוד מאלה של ימינו. אולם המהות שלהם זהה. בשני המקרים, מדובר בעבודתה של רוח האל כבשר ודם, בפירוש ובדיוק כך. עבודה כזו ואמירות כאלה נמשכו עד עצם היום הזה, ולכן דברים מעין אלה עדיין משותפים למוסדות הדת של ימינו, ולא חל בהם כל שינוי. כשעבודתו של ישוע נחתמה והכנסיות עלו כבר על דרך הישר של ישוע המשיח, אלוהים יזם בכל זאת את תוכניתו לשלב נוסף בעבודתו, אשר היה התגלמותו כבשר ודם באחרית הימים. בעיני האדם, צליבתו של אלוהים חתמה את עבודת ההתגלמות של אלוהים, גאלה את כל האנושות והתירה לו לחטוף את המפתח אל השאול. הכול חושבים שעבודתו של אלוהים הושלמה לחלוטין. למען האמת, מנקודת מבטו של אלוהים, רק חלק קטן מעבודתו הושלם. הוא רק גאל את האנושות. הוא לא כבש את האנושות, וקל וחומר שהוא לא שינה את פני השטן של האדם. זו הסיבה לכך שאלוהים אומר, "על אף שהתגלמותי כבשר ודם חוותה את חבלי המוות, זו לא הייתה המטרה המלאה של התגלמותי. ישוע הוא בני יקירי, והוא נצלב למעני, אך הוא לא חתם את עבודתי לחלוטין. הוא עשה רק חלק ממנה". לכן, אלוהים יזם את הסיבוב השני של תוכניותיו כדי להמשיך את עבודת ההתגלמות. הכוונה הסופית של אלוהים היא להביא את כל בני האדם שחולצו מציפורני השטן לידי שלמות ולזכות בהם, וזו הסיבה לכך שאלוהים התכונן שוב להסתכן כדי להפוך לבשר ודם. המונח "התגלמות כבשר ודם" מתייחס לזה שאינו נושא עמו כבוד (משום שעבודתו של אלוהים טרם נשלמה), אלא מופיע בזהותו של הבן היקיר, ושהוא המשיח שאלוהים רווה נחת ממנו. לכן נאמר שהוא "מסתכן". כוחה של ההתגלמות כבשר ודם דל מאוד, ולכן עליה להיזהר מאוד,^[2] וכוחה רחוק כרחוק מזרח ממערב מסמכותו של האב שבשמיים. אלוהים כבשר ודם מגשים רק את כהונת הבשר והדם ומשלים את עבודתו של האל-האב ואת המשימה שהוא הטיל עליו, מבלי להיות מעורב בעבודה אחרת, והוא משלים רק חלק אחד מהעבודה. לכן אלוהים כונה "המשיח" ברגע שהוא הגיע אל פני האדמה. זו המשמעות הטבועה בכינוי זה. הסיבה לכך שנאמר שביאתו מלווה בפיתויים היא שרק חלק אחד של העבודה הושלם. יתר על כן, הסיבה לכך שהאל-האב רק קורא לו "המשיח" ו"הבן יקיר" ואינו מעניק לו את כל התהילה היא בדיוק משום שההתגלמות כבשר ודם באה לעשות רק חלק אחד של העבודה, ולא כדי לייצג את האב שבשמיים, אלא כדי להגשים את כהונתו של הבן היקיר. כשהבן היקיר ישלים במלואה את המשימה שהוא קיבל על עצמו, האב יעניק לו את מלוא התהילה וכן את הזהות של האב. ניתן לומר שזהו "הקוד השמיימי", מפני שההתגלמות כבשר ודם והאב שבשמיים נמצאים בשני מישורים שונים ורק מתבוננים זה בזה ברוחם. האב פוקח עין על בנו יקירו, אבל הבן אינו מסוגל לראות את האב מרחוק. מאחר שתפקודיה של ההתגלמות כבשר ודם דלים מדי והיא עלולה להיהרג בכל רגע, ניתן לומר שביאה זו מלווה בסכנה אדירה. הדבר שקול לכך שאלוהים שוב מותיר את בנו יקירו בלוע הטיגריס, בסכנת חיים – מציב אותו במקום שבו ישנו הריכוז הגדול ביותר של השפעת השטן. אפילו בנסיבות מסוכנות אלה, אלוהים עדיין מסר את בנו יקירו לבני האדם המתגוררים במקום מלא בטינופת ובהפקרות, כדי שהם "יגדלו אותו עד שיתבגר". זאת מפני שזו הדרך היחידה שבה עבודתו של אלוהים תיראה הולמת וטבעית וזו הדרך היחידה להגשים את כל משאלותיו של האל-האב ולהשלים את החלק האחרון בעבודתו בקרב האנושות. ישוע רק ביצע שלב אחד בעבודתו של האל-האב. בשל המחסום שמציבה ההתגלמות כבשר ודם וההבדלים בעבודה שיש להשלימה, ישוע עצמו לא ידע שתהיה חזרה שנייה כבשר ודם. לפיכך, שום פרשן של כתבי הקודש או נביא לא העז לנבא בבירור שאלוהים יתגלם בשנית כבשר ודם באחרית הימים, דהיינו, שהוא ישוב אל הבשר והדם לעשות את השלב השני של עבודתו כבשר ודם. לפיכך, איש לא הבין שאלוהים זה מכבר הסתתר כבשר ודם. אין פלא, שהרי רק אחרי שישוע קם לתחייה ועלה השמיימה, הוא קיבל עליו את המשימה הזאת. לפיכך, אין שום נבואה ברורה אודות ההתגלמות השנייה של אלוהים כבשר ודם והיא אינה עולה בדעתם של בני האדם. בכל ספרי הנבואה בכתבי הקודש, אין מילים שמציינות זאת בבירור. אבל כאשר ישוע בא לעבוד, כבר הייתה נבואה ברורה אשר אמרה שהבתולה תהרה ותלד בן, כלומר, שהוא נוצר מרוח הקודש. למרות זאת, אלוהים עדיין אמר שהדבר אירע תחת סכנת חיים. אם כן, עד כמה וכמה הדבר נכון כיום? אין פלא שאלוהים אומר שההתגלמות הנוכחית נתונה בסכנות רבות פי אלפי מונים מאלו שהיו קיימות בעידן החסד. אלוהים ניבא במקומות רבים שהוא יזכה בקבוצה של מתגברים בארץ הסינים. כיוון שהמתגברים אמורים ליפול בנחלתו של אלוהים במזרח העולם, אין ספק שהמקום שבו אלוהים יציב את רגלו בהתגלמותו השנייה כבשר ודם הוא ארץ הסינים, בדיוק במקום שבו התנין הגדול האדום כאש מתפתל. שם יזכה אלוהים בצאצאיו של התנין הגדול האדום כאש כדי שהוא יובס ויבויש באופן מלא. אלוהים יעורר את בני האדם האלה, אשר נושאים עול כבד של ייסורים, יעיר אותם עד אשר יקיצו לחלוטין ויגרום להם לצעוד מתוך הערפל ולדחות את התנין הגדול האדום כאש. הם יקיצו מחלומם, יזהו את מהותו של התנין הגדול האדום כאש ויוכלו לתת את כל לבם לאלוהים, להתקומם כנגד הדיכוי של כוחות החושך, לעמוד זקופים במזרח העולם ולהיות הוכחה לניצחונו של אלוהים. רק כך אלוהים יזכה בתהילה. זו הסיבה היחידה לכך שאלוהים הביא את העבודה שהסתיימה בעם ישראל אל הארץ שבה התנין הגדול האדום כאש מתפתל, וכמעט אלפיים שנה אחרי שאלוהים עזב, הוא התגלם שוב כבשר ודם כדי להמשיך את העבודה של עידן החסד. בעינו הבלתי-מזוינת של האדם, אלוהים משיק עבודה חדשה כבשר ודם. אולם, מבחינת אלוהים, הוא ממשיך את העבודה של עידן החסד, תוך תקופת מעבר של כמה אלפי שנים ותוך שינוי במיקום ובתוכנית העבודה. על אף שהצלם שגוף הבשר והדם אימץ לו בעבודה הנוכחית נראה שונה מאוד מישוע, הם נובעים מאותם מהות ושורש והם בני אותו מקור. אולי יש ביניהם הבדלים חיצוניים רבים, אך האמיתות הפנימיות של עבודתם זהות לחלוטין. אחרי הכול, העידנים שונים זה מזה כמו לילה ויום. אז איך ייתכן שעבודתו של אלוהים תישאר במתכונת קבועה? איך ייתכן ששלבים שונים של עבודת האל יפריעו זה לזה?

ישוע לבש דמות של יהודי, התאים עצמו למלבושים של יהודים וגדל על אוכל יהודי. זה ההיבט האנושי הרגיל שלו. אולם ההתגלמות כבשר ודם כיום לובשת צורה של אזרח מאסיה ומתבגרת באומת התנין הגדול האדום כאש. דברים אלה אינם סותרים בשום צורה את מטרת התגלמותו של אלוהים, אלא הם משלימים זה את זה ומשלימים באופן מלא יותר את חשיבותה של התגלמות האל כבשר ודם. מאחר שההתגלמות כבשר ודם מכונה "בר האנוש" או "המשיח", לא ניתן לדבר על החיצוניות של המשיח של ימינו באותם מונחים כמו על ישוע המשיח. אחרי הכול, הבשר הזה מכונה "בר האנוש" וצלמו הוא צלם של בשר ודם. כל שלב בעבודתו של אלוהים מכיל משמעות עמוקה ביותר. הסיבה לכך שישוע נוצר מהתעברות עם רוח הקודש היא שהוא נועד לגאול את החוטאים. היה עליו להיות ללא חטא. אולם רק בסוף, כשנכפה עליו לאמץ דמות של בשר ודם חוטאים וכאשר הוא לקח על עצמו את החטאים של החוטאים, הוא חילץ אותם מהצלב המקולל – הצלב שאיתו אלוהים ייסר את האנושות. (הצלב הוא הכלי של אלוהים לקלל את האנושות ולהמיט עליה ייסורים. כל אזכור של הקללות והייסורים מתייחס באופן ספציפי לחוטאים). המטרה הייתה לגרום לכל החוטאים להכות על חטא ולהשתמש בצליבה כדי לגרום להם להתוודות על חטאיהם. כלומר על מנת לגאול את האנושות כולה, אלוהים התגלם כגוף בשר ודם שנוצר מהתעברות על ידי רוח הקודש, והוא לקח על עצמו את חטאי האנושות כולה. במילים יום-יומיות, אלוהים העלה כקורבן מנחה את גוף הבשר ודם הקדוש בתמורה לכל החוטאים, והדבר שווה ערך לכך שישוע הוצב כ"קורבן חטאת" בפני השטן כדי "להפציר" בשטן לקחת את האנושות התמימה כולה שהוא רמס תחת רגליו ולהשיבה לאלוהים. לפיכך, נדרשה התעברות על ידי רוח הקודש לשם השלמת השלב הזה של עבודת הגאולה. זה היה תנאי הכרחי – "הסכם שלום" בקרב בין האל-האב לבין השטן. זו הסיבה לכך שרק אחרי שישוע נמסר לידי השטן, שלב העבודה הזה נחתם. עם זאת, עבודת הגאולה של אלוהים כיום כבר השיגה רמת נפלאות חסרת תקדים שלא הייתה כמותה, ואין לשטן תירוץ נוסף להציב דרישות, ולכן התגלמותו של אלוהים אינה מחייבת עוד התעברות על ידי רוח הקודש. מכיוון שאלוהים קדוש ותמים מטבעו, התגלמות זו של אלוהים כבר איננה ישוע מעידן החסד. עם זאת, אלוהים עדיין מתגלם כבשר ודם כדי להגשים את רצונו של האל-האב ואת משאלות לבו של האל-האב. לבטח אין זה הסבר בלתי סביר, לא כן? האם אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם חייב לציית לכללים מסוימים?

בני אדם רבים מחפשים ראיות בכתבי הקודש בתקווה למצוא נבואה אודות התגלמותו של אלוהים כבשר ודם. איך ייתכן שהאדם שמחשבותיו מבולבלות ופזורות יידע שאלוהים הפסיק זה מכבר "לעבוד" במסגרת כתבי הקודש ו"דילג" אל מחוץ למסגרת שלהם כדי ליטול עליו, במרץ ובהתלהבות, את העבודה שתכנן לעשות זה זמן רב, אך מעולם לא סיפר עליה לאדם? ההיגיון של בני האדם לקוי מדי. לאחר טעימה קלה מטבעו של אלוהים, הם עולים על במה גבוהה ומתיישבים בשוויון נפש ב"כיסא גלגלים" משובח ובוחנים את עבודתו של אלוהים, ואפילו מרחיקים לכת ומתחילים לחנך את אלוהים בדיבור בומבסטי ומקושקש אודות כל מה שמצוי תחת השמש. רבים דומים ל"זקן" אשר חובש משקפי קריאה, מעביר את ידו על זקנו ופותח את "ספר העיון הישן" ואת דפיו המצהיבים (כתבי הקודש) שבו קרא כל חייו. הוא ממלמל מילים ונדמה שעיניו נוצצות ברוחניות, פונה פעם אל ספר ההתגלות, פעם אל ספר דניאל, ופעם אל ספר ישעיהו, המוכר לכולם. הוא לוטש מבט בעמוד הדחוס במילים זעירות וקורא בדממה, כשראשו מסתחרר ללא הפסק. לפתע, ידו חדלה למשש את זקנו ומתחילה למשוך אותו. מדי פעם נשמע צליל של שערות זקן נתלשות. התנהגות יוצאת דופן זו מרתיעה מאוד. "מדוע להשתמש בכוח כזה? על מה הוא כועס כל כך?" בהתבוננות חוזרת בזקן, אנו רואים שגבותיו סומרות עכשיו וששערות הגבות הכסופות נוחתות כנוצות אווז במרחק שני סנטימטרים בדיוק מעפעפיו הבּלים, כאילו במקרה אך גם באופן מושלם כל כך, בעוד שהזקן ממשיך לנעוץ מבטו בדפים כאילו היו מעופשים. אחרי שהוא חוזר על אותם דפים כמה פעמים, הוא אינו יכול שלא לזנק על רגליו ולהתחיל לפטפט כאילו הוא מנהל שיחה על הא ועל דא^[3] עם מישהו, בזמן שהנצנוץ בעיניו לא עוזב את ספר העיון. לפתע, הוא מכסה את העמוד הנוכחי ועובר ל"עולם אחר". תנועותיו כה נחפזות^[4] ומבהילות, והן כמעט מפתיעות את הזולת. ברגע הזה, העכבר, שיצא מחורו וחש בדממה רגוע מספיק להתרוצץ סביב, נבעת כל כך מהתנועות הלא צפויות של האיש הזה עד שהוא נס חזרה לחורו ונעלם כמו טבעת עשן ואינו שב עוד. כעת, יד שמאלו של האיש הזקן שנעצרה חוזרת ללטף את זקנו. הוא מתרחק מכיסאו ומשאיר את הספר על השולחן. מחרך הדלת ומהחלון הפתוח, הרוח נושבת פנימה וסוגרת את הספר ללא רחמים, ואז פותחת אותו שוב. התמונה משדרת בדידות שאין לתארה, ופרט לצליל של דפי הספר המתבדרים ברוח, נדמה שכל הבריאה דוממת. האיש פוסע הלוך וחזור בחדר, ידיו שלובות מאחורי גבו, פעם עוצר ופעם ממשיך, ומעת לעת מניד בראשו ופיו נראה כממלמל את המילים הבאות, "הו, אלוהים! האם באמת תעשה את זה?" מעת לעת, הוא גם מהנהן ואומר, "הו, אלוהים! מי יכול לרדת לעומקה של עבודתך? האין זה קשה לחפש את עקבות רגליך? אני מאמין שאינך עושה בעיות ללא סיבה טובה". בשלב הזה, גבותיו של האיש הזקן מתכווצות, עיניו נעצמות בחוזקה והבעת פניו נבוכה אך גם כואבת יותר ויותר, כאילו שבכוונתו להרהר עמוקות וממושכות. זקן אומלל! הוא חי את כל חייו ואז "למרבה הצער" נתקל בעניין זה מאוחר כל כך ביומו. מה ניתן לעשות בנדון? גם לי אין מושג, ואין לי יכולת לעשות דבר. מי גרם לספר העיון שלו להצהיב? מי גרם לזקנו ולגבותיו להלבין באכזריות כמו שלג לבן ולכסות חלקים שונים בפניו? נדמה כאילו זקנו מייצג את בכירותו. אולם מי ידע שהאדם יוכל להיות מטופש עד כדי כך שהוא יחפש את נוכחותו של אלוהים בספר עיון ישן? כמה דפי נייר יכול ספר העיון הישן לכלול? האם הוא באמת יכול לתעד במדויק את כל מעשיו של אלוהים? מי מעז להבטיח זאת? ובכל זאת, האדם חושב לחפש את הופעתו של אלוהים ולקלוע לרצונו של אלוהים בכך שיפרש מילים ויתפלפל^[5] בתקווה שבכך ייווכח בחיים. האם זה קל כמו שזה נשמע להיווכח כך בחיים? האין זה היגיון לקוי ומגוחך עד אימה? האין הדבר נלעג בעיניך?

הערות שוליים:

1. המילה "מעורפלים" מצביעה על כך שאין לבני האדם תובנה ברורה בנוגע לעבודתו של אלוהים.

2. המילים "כוחה... דל מאוד, ולכן עליה להיזהר מאוד" מצביעות על כך שהקשיים של הבשר והדם רבים מדי ושהעבודה שנעשית מוגבלת מדי.

3. המילים "שיחה על הא ועל דא" הן מטאפורה לסבר הפנים המכוער של בני האדם כשהם חוקרים את עבודתו של אלוהים.

4. המילה "נחפזות" מתייחסת לתנועות מהירות ונמרצות של "האיש הזקן" כשהוא מתייחס אל כתבי הקודש.

5. המילים "יפרש מילים ויתפלפל" משמשות ללעוג למומחים לתפיסות מופרכות, אשר מתפלפלים סביב המילים אך אינם מחפשים את האמת או מכירים את עבודתה של רוח הקודש.