בדומה למאות מיליוני חסידים אחרים של האדון ישוע המשיח, אנחנו מצייתים לחוקים ולדברות של כתבי הקודש, נהנים מחסדו השופע של האדון ישוע המשיח ומתאספים, מתפללים, מהללים ומשרתים בשם האדון ישוע המשיח – ואת כל אלה אנחנו עושים תחת עינו הפקוחה והגנתו של אדוננו. לעתים תכופות אנחנו חלשים ולעתים תכופות אנחנו חזקים. אנחנו מאמינים שכל מעשינו עולים בקנה אחד עם משנתו של האדון. אם כן, מן הסתם, אנחנו גם מאמינים שאנחנו הולכים בנתיב של נהייה אחר רצונו של האב שבשמיים. אנחנו כמהים לשובו של האדון ישוע, לירידתו המהוללת ארצה, לקץ החיים שלנו על פני האדמה, להופעת המלכות, ולכל מה שנחזה בספר ההתגלות: האדון מגיע, הוא מביא אסון, הוא גומל לצדיקים ומעניש את הרעים והוא מעלה למרומים את כל חסידיו, המברכים על חזרתו, לפגוש אותו. בכל פעם שאנחנו חושבים על זה, אנחנו מתרגשים באופן בלתי נמנע. אנחנו מלאי אושר על כך שנולדנו באחרית הימים ועל כך שהתמזל מזלנו להיות עדים לביאתו של האדון. הרדיפות שסבלנו היו בתמורה ל"כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֺד". איזו ברכה! כל הכמיהה הזאת והחסד שמעניק לנו האדון הופכים אותנו דרך קבע לצלולים בתפילתנו ולחרוצים יותר בהתכנסויות שלנו. אולי בשנה הבאה, אולי מחר ואולי אפילו מוקדם יותר מכפי שהאדם יעלה בדעתו, פתאום יירד האדון ויופיע בקרב קבוצת בני אדם שהמתינו לו בדאגה נלהבת. אנו נחפזים להקדים איש את רעהו ואיש אינו רוצה להישאר מאחור, הכול על מנת להיות בקבוצה הראשונה שתחזה בהופעת האדון, להימנות על אלה שיילקחו. נתנו הכול, בכל מחיר, כדי שהיום הזה יגיע. אחדים ויתרו על מקום עבודתם, אחרים עזבו את משפחותיהם, אחרים התכחשו לנישואיהם ואחרים אף תרמו את כל חסכונותיהם. איזו מסירות נטולת אנוכיות! כנות ונאמנות שכאלה הן ודאי גדולות מאלה של קדושים מעידני העבר! מכיוון שהאדון מעניק חסד לכל מי שהוא רוצה ומרחם על כל מי שהוא רוצה, אנחנו מאמינים שהמסירות וההשקעה שלנו כבר נגלו לעיניו. באותו אופן, גם תפילותינו הכנות כבר הגיעו לאוזניו ואנחנו בטוחים כי האדון יגמול לנו על מסירותנו. יתרה מכך, האל העניק לנו מחסדו עוד לפני שברא את העולם ואיש לא יוכל לקחת מאיתנו את הברכות וההבטחות שהאל העניק לנו. כולנו עורכים תוכניות לעתיד ורואים זאת כמובן מאליו שהמסירות וההשקעה שלנו הם קלפי מיקוח או הון בתמורה להילקחותנו כדי לפגוש את האדון במרומים. זאת ועוד, ללא כל היסוס, אנחנו מתיישבים על כס המלכות העתידי כדי למשול על כל האומות והעמים או כדי לשלוט כמלכים. לכל אלה אנחנו מתייחסים כדבר מובן מאליו, כדבר צפוי.

אנחנו בזים לכל מי שמתנגד לאדון ישוע. סופם של כל אלה יהיה השמדה. מי אמר להם לא להאמין שהאדון ישוע הוא המושיע? מובן שלפעמים אנחנו עושים כדוגמת האדון ישוע ומגלים חמלה כלפי האנשים בעולם, משום שהם אינם מבינים ונכון הדבר שנהיה סובלניים וסלחניים כלפיהם. כל מעשינו נעשים על פי הדברים בכתבי הקודש, משום שכל מה שלא עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש הוא אפיקורסיות וכפירה. אמונה מסוג זה מושרשת עמוקות בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו. האדון שלנו נמצא בכתבי הקודש ואם לא נסטה מכתבי הקודש, לא ניפרד מהאדון. אם נציית לעיקרון הזה, נזכה בישועה. אנחנו מדרבנים האחד את השני ותומכים האחד בשני ובכל פעם שאנחנו נאספים יחד, אנחנו מקווים שכל דברינו ומעשינו הם בהתאם לכוונות האדון ויתקבל על ידי האדון. למרות העוינות הקשה בסביבתנו, לבנו מלא בחדווה. כשאנחנו חושבים על הברכות הנמצאות ממש בהישג ידינו, היש דבר שאיננו יכולים לוותר עליו? היש דבר שאנחנו ממאנים להיפרד ממנו? כל הדברים האלה הם משתמעים מאליהם וכולם מצויים תחת עיניו הפקוחות של האל. אנחנו, קומץ הנזקקים שהועלו מאשפתות, זהים לחסידיו הרגילים של האדון ישוע, אנחנו חולמים על הילקחות, על קבלת ברכות ועל שליטה על כל האומות. השחיתות שלנו גלויה לעיני האל והרצונות והחמדנות שלנו מגונים בעיניו. ובכל זאת, כל הדברים האלה מתרחשים באופן רגיל כל כך והגיוני כל כך עד שאיש מאיתנו אינו תוהה אם כמיהתנו נכונה ועוד פחות מכך, איש מאיתנו אינו מפקפק במידת הדיוק של כל מה שאנחנו נאחזים בו. מי יכול לדעת את כוונות האל? איננו יודעים לחפש או לחקור מהו בדיוק הנתיב שבו האדם הולך ועל אחת כמה וכמה איננו מתעניינים בחקר העניין. זאת משום שאנו רק דואגים אם נוכל להילקח, אם נוכל לקבל ברכה, אם שמור לנו מקום במלכות השמיים ואם נזכה לחלק ממימיו של נהר החיים ומפרי עץ החיים. האין אנחנו מאמינים באדון והאין אנחנו חסידיו כדי שנוכל לזכות בדברים האלה? חטאינו נסלחו, חזרנו בתשובה, שתינו מהכוס של יין המרורים והעמסנו את הצלב על גבינו. מי יכול לומר שהאדון לא יקבל את המחיר ששילמנו? מי יכול לומר שלא הכנו מספיק שמן? אנחנו לא רוצים להיות כמו העלמות הטיפשות ההן או אחת מאלה שהאדון זונח. יתרה מזאת, אנחנו מתפללים לעתים קרובות ומבקשים מהאדון שישמור אותנו מהולכת השולל של משיחי שקר, שכן נאמר בכתבי הקודש כי "אִם יֺאמַר לָכֶם אִישׁ בָּעֵת הַהִיא, 'הִנֵּה פֺּה הַמָּשִׁיחַ' אוֹ 'הִנֵּהוּ שָׁם,' אַל תַּאֲמִינוּ, כִּי יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים" (מתי כ"ד 23-24). כולנו שיננו את הפסוקים האלה מכתבי הקודש. אנחנו יודעים אותם בעל פה ורואים בהם אוצר יקר ערך, כחיים וכמסמך שיקבע את ישועתנו והילקחותנו...

במשך אלפי שנים, בני האדם החיים הלכו לעולמם ולקחו איתם את כמיהתם וחלומותיהם. אולם איש אינו יודע באמת אם הם הגיעו למלכות השמיים. המתים חוזרים לאחר ששכחו את כל הסיפורים שקרו בעבר והם בכל זאת הולכים אחר משנתם ונתיבם של האבות הקדמונים. באופן זה, ככל שהשנים עוברות והימים חולפים, איש אינו יודע אם ישוע אדוננו, אלוהינו, באמת מקבל את כל מה שאנחנו עושים. כל שנוכל לעשות הוא לצפות לתוצאה ולשער את כל מה שיקרה. אך כל הזמן הזה האל שמר על שתיקתו ומעולם לא הופיע בפנינו ולא דיבר אלינו. על כן, אנחנו שופטים בקלות דעת את כוונותיו ואת צביונו של האל על פי כתבי הקודש והאותות. התרגלנו לשתיקתו של האל, התרגלנו להעריך מה נכון ומה לא נכון בהתנהגותנו באמצעות הלך המחשבה שלנו עצמנו, התרגלנו להסתמך על הידע שלנו, על תפיסותינו ועל המידות המוסריות שלנו כחלופה לדרישותיו של האל מאיתנו. התרגלנו ליהנות מחסדו של האל, התרגלנו לכך שהאל עוזר לנו בכל פעם שאנחנו זקוקים לעזרה, התרגלנו להושיט את ידינו אל האל בכל דבר ועניין ולפקוד על האל. התרגלנו גם להתאים עצמנו לתקנות בלי לשים לב לאופן שבו רוח הקודש מובילה אותנו. יתרה מכך, התרגלנו לימים שבהם אנחנו אדונים לעצמנו. אנחנו מאמינים באל שכזה, שמעולם לא פגשנו פנים-אל-פנים. שאלות כגון מהו צביונו של האל, מהן תכונותיו ומהותו, מהו צלמו, האם נזהה או לא נזהה אותו בבואו, וכן הלאה – אף אחת מהשאלות האלה אינה חשובה. מה שחשוב הוא שהוא נמצא בלבנו, שכולנו מחכים לו ודי בכך שאנחנו מסוגלים לדמיין כי הוא כזה או אחר. אנחנו מעריכים את אמונתנו ומוקירים את הרוחניות שלנו. אנחנו מתייחסים לכל הדברים כאל זבל ורומסים את הכול ברגלינו. משום שאנחנו חסידיו של האדון המהולל, אין זה משנה עד כמה הדרך ארוכה וקשה ואין זה משנה כמה סבל וסכנות פוקדים אותנו, דבר לא יוכל לעצור את צעידתנו בעקבות האדון. "נְהַר מַיִם חַיִּים, מַבְהִיק כִּבְדֺלַח, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶּׂה. בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה – עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֺדֶשׁ וְחֺדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם. שׁוּם קְלָלָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. כִּסֵּא אֱלֹהִים וְהַשֶּׂה יִהְיֶה בָּהּ וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתוּהוּ. הֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו, וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם. וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם וְיִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים" (ההתגלות כ"ב 1-5). בכל פעם שאנחנו שרים את הדברים האלה, לבנו עולה על גדותיו מרוב סיפוק ואושר ודמעות זולגות מעינינו. נודה לאדוננו על כי בחר בנו, נודה לאדוננו על חסדו. הוא העניק לנו פי מאה בחיים האלה, הוא העניק לנו חיי נצח בעולם הבא. לו האל ביקש מאיתנו למות עכשיו, היינו עושים זאת ללא כל תלונה. אדוננו! אנא בוא במהרה! אל תתעכב דקה נוספת, אף לא רגע נוסף, בהתחשב בכמיהתנו הנואשת אליך ובאופן שבו זנחנו את הכול למענך.

האל אמנם שותק והוא מעולם לא נגלה לעינינו, אולם עבודתו מעולם לא נפסקה. הוא בוחן את כל הארצות ומצווה על הכול והוא מביט בכל דבריו, מעשיו ותנועותיו של האדם. ניהולו מתבצע בשלבים ובהתאם לתוכניתו, בדממה ומבלי להרעיד את השמיים ואת הארץ, אך פסיעותיו של האל מקרבות אותו, צעד-צעד, לאנושות יותר מאי-פעם וכס משפטו נפרס בתבל במהירות הברק ומיד אחר כך יורד אל קרבנו כס מלכותו. איזה מראה מלכותי הוא זה, איזה מחזה מפואר וחגיגי! כיונה וכאריה שואג, הרוח מגיעה אל תוך המונינו. האל הוא החוכמה, הוא הצדק והמלכותיות והוא יורד אלינו בשקט, מקרין סמכות ומלא חסד ורחמים. איש אינו מודע לבואו, איש אינו מברך את בואו ולא כל שכן, איש אינו יודע את כל מה שהוא עומד לעשות. חיי האדם נמשכים כמקודם, לבו אינו שונה והימים חולפים כרגיל. האל חי בקרבנו, כאדם מן השורה, כחסיד חסר כל חשיבות וכמאמין מן השורה. יש לו עיסוקים משל עצמו ומטרות משל עצמו ועל אחת כמה וכמה שיש בו אלוהות שאין לבני אדם מן השורה. איש לא הבחין בקיום של אלוהותו ואיש לא תפס את ההבדל שבין מהותו לבין זו של האדם. אנחנו חיים במחיצתו ללא מעצורים וללא פחד משום שאנחנו רואים בו מאמין חסר חשיבות ותו לא. הוא עוקב אחר כל תנועה שלנו וכל המחשבות והרעיונות שלנו גלויים בפניו. איש אינו מתעניין בקיומו, איש אינו מדמיין דבר לגבי התפקיד שהוא מבצע ולא כל שכן שאיש אינו חושד מי הוא. אנחנו פשוט ממשיכים בעיסוקינו, כאילו אין לו כל קשר אלינו...

בדרך מקרה, רוח הקודש מבטאת קטע של דברים "דרכו", ועל אף שהדבר נראה בלתי צפוי מאוד, אנחנו מזהים שזו אמירה שמגיעה מהאל ומקבלים אותה ללא היסוס מהאל. זאת משום שללא קשר למי שמבטא את הדברים, כל עוד הם באים מרוח הקודש, עלינו לקבל אותם ואסור לנו להתכחש אליהם. האמירה הבאה יכולה לבוא דרכי או דרכך או דרך מישהו אחר. יהיה מי שיהיה – הכול בחסדי האל. אולם יהיה מי שיהיה, אל לנו לעבוד את אותו אדם כאל, כי בשום פנים ואופן לא ייתכן שהאדם הזה הוא האל ובשום אופן לא נבחר באדם פשוט כזה להיות אלוהינו. אלוהינו אדיר ונכבד כל כך – כיצד ייתכן שאדם חסר חשיבות כל כך ימלא את מקומו? יתרה מכך, אנו מחכים לבואו של האל כדי שייקח אותנו חזרה אל מלכות השמיים. לכן, איך ייתכן שאדם חסר חשיבות כל כך יהיה כשיר לבצע משימה כה חשובה וקשה? אם האדון יבוא שוב, הוא ודאי יבוא על גבי ענן לבן לנגד עיני ההמונים. כמה נפלא זה יהיה! איך ייתכן שהוא יסתתר בשקט בקרב חבורה של בני אדם פשוטים?

אף על פי כן, מי שעושה את העבודה החדשה של ישועתנו הוא האדם הפשוט הזה המסתתר בקרב בני האדם. הוא איננו מבהיר לנו דבר ואינו אומר לנו מה הסיבה לבואו. הוא פשוט עושה את העבודה שבכוונתו לעשות בהתאם לתוכניתו ולנוהל שלו. דבריו ואמירותיו הופכים לתכופים יותר ויותר, החל בדברי נחמה, עידוד, בתזכורות ובאזהרות וכלה בדברי תוכחה והטלת משמעת; החל בנימה עדינה ומתונה, וכלה במילים עזות ומלכותיות – כל דבריו גורמים לאדם לחוש רחמים גדולים ואימה מוחלטת. כל דבריו קולעים למטרה, לסודות החבויים עמוק בתוכנו. דבריו צובטים את לבנו ואת רוחנו ומותירים אותנו מלאי בושה שקשה לשאת אותה, כשאנו בקושי יודעים היכן להסתיר את עצמנו. אנחנו מתחילים לתהות אם האל שבלבו של האדם הזה באמת אוהב אותנו ומהן בדיוק כוונותיו. אולי נוכל להילקח רק אחרי שנעבור סבל שכזה? אנחנו עושים חישובים בראשינו... על היעד המצפה לנו ועל גורלנו העתידי. אולם, כבעבר, איש מאיתנו אינו מאמין שהאל לבש בשר ודם ושהוא עובד בקרבנו. על אף שהוא כבר נמצא איתנו זמן רב כל כך, על אף שהוא כבר אמר לנו דברים רבים כל כך פנים-אל-פנים, אנחנו עדיין ממאנים לקבל אדם פשוט כל כך בתור האל העתידי שלנו ועל אחת כמה וכמה אנו ממאנים להפקיד את השליטה על עתידנו ועל גורלנו בידי אדם חסר חשיבות כל כך. אנחנו מקבלים ממנו אספקה אינסופית של מים חיים והודות לו אנו חיים פנים-אל-פנים עם האל. אולם אנחנו אסירי תודה רק על חסדו של האדון ישוע שבשמיים ומעולם לא הקדשנו תשומת לב כלשהי לרגשותיו של האדם הפשוט הזה הניחן באלוהות. בכל זאת, הוא עוד עושה את עבודתו, תוך שהוא מסתתר בענווה בגוף בשר ודם, נותן ביטוי לקול לבו, כשהוא אינו חש לכאורה בכך שהאנושות דוחה אותו, סולח לכאורה לעד לאדם על הילדותיות והבורות שלו ותמיד סובלני כלפי חוסר הכבוד של האדם כלפיו.

מבלי שהיינו מודעים לכך, האדם חסר החשיבות הזה הוביל אותנו שלב אחר שלב לתוך עבודתו של האל. אנחנו עוברים אינספור ניסיונות ותוכחות ועומדים למבחן המוות. אנחנו לומדים על צביונו הצודק והמלכותי של האל וגם נהנים מחסדו ומהרחמים שלו. אנחנו מפתחים הערכה לעוצמתו ולחוכמתו של האל, עדים לחביבותו של האל ורואים את כוונתו הנלהבת של האל להושיע את האדם. בדבריו של האדם הפשוט הזה, אנחנו מכירים את צביונו ותמציתו של האל, מבינים את כוונות האל ומכירים את מהות טבעו של האדם ורואים את הדרך לישועה ולשלמות. דבריו "ממיתים" אותנו וגורמים לנו "להיוולד מחדש". דבריו מביאים לנו נחמה, אך גם מותירים אותנו אכולי אשמה ובתחושת חבות. דבריו מביאים לנו שלווה ואושר, אך גם כאב אין סופי. לפעמים אנחנו כצאן בידיו, המובלים לטבח על פי רצונו; לפעמים אנחנו כבבת עינו ונהנים מאהבתו הרכה. לפעמים אנו כמו אויביו שתחת מבטו הופכים לאפר על ידי חמתו. אנחנו האנושות שהוא הושיע, אנחנו שרצים בעיניו ואנחנו השה האבוד שהוא מחפש בנחישות יומם וליל. הוא רחום כלפינו, הוא מתעב אותנו, הוא מרומם אותנו, הוא מנחם אותנו ודוחק בנו, הוא מדריך אותנו, הוא הופך אותנו לנאורים, הוא מוכיח אותנו ומטיל עלינו משמעת והוא אפילו מקלל אותנו. הוא אינו חדל לדאוג לנו יומם ולילה, הוא מגן עלינו ודואג לנו, ולעולם לא עוזב אותנו. הוא שופך את כל דם לבו ומשלם כל מחיר עבורנו. באמירותיו של הבשר הפשוט וחסר המשמעות הזה נהנינו מהאל בכללותו וחזינו בייעוד שהאל העניק לנו. אף על פי כן, היהירות עדיין חורשת רעות בתוך לבנו ואנחנו עדיין מסרבים לקבל בפועל אדם כזה כאלוהינו. על אף שהוא נתן לנו מן כה רב ודברים כה רבים ליהנות מהם, דבר מכל אלה לא יכול לתפוס את מקומו של האדון בלבנו. אנו מכבדים את זהותו המיוחדת ואת מעמדו של האדם הזה בחוסר רצון. כל עוד הוא אינו פוצה את פיו ומבקש מאיתנו להכיר בכך שהוא הוא האל, לעולם לא נקבל על עצמנו להכיר בו כאל שעומד להגיע בקרוב, ושבכל זאת הוא עובד בקרבנו זמן רב.

אמירותיו של האל נמשכות והוא משתמש בשיטות ובזוויות מבט רבות כדי להזהיר אותנו באשר למה שעלינו לעשות, ובו בזמן מביע את קול לבו. דבריו נושאים כוח חיים, הם מעניקים לנו את הדרך שבה עלינו ללכת ומאפשרים לנו להבין מהי האמת בדיוק. דבריו מתחילים למשוך אותנו, אנחנו מתחילים לשים לב לנימה ולאופן הדיבור שלו, ובאופן לא מודע, אנחנו מתחילים לשים לב לקול לבו של האדם הבלתי-בולט הזה. הוא עובד למעננו מכל הלב, לא אוכל ולא ישן למעננו, בוכה למעננו, נאנח למעננו, ונאנק מחולי למעננו; הוא סובל השפלה למען ייעודנו וישועתנו ולבו מדמם ומזיל דמעות בגלל המרדנות וקהות החושים שלנו. לאף אדם מן השורה אין הוויה כזו ואין תכונות כאלה, ואף אדם מושחת לא יכול להיות ניחן בהם או להשיגם. הוא מפגין סבלנות וסובלנות שאין כמותן לאף אדם פשוט ושום יציר בריאה לא ניחן באהבה שיש לו. איש מלבדו אינו יכול לדעת את כל מחשבותינו, או להכיר את טבענו ומהותנו ככף ידו, או לשפוט את המרדנות והשחיתות של האנושות או לדבר אלינו ולעבוד בנו כפי שהוא עובד בשמו של האל שבשמיים. איש מלבדו לא ניחן בסמכות, בחוכמה ובכבוד של האל. צביונו של האל, תכונות האל ומהותו מוצגים בו במלואם. איש מלבדו אינו יכול להראות לנו את הדרך ולהביא לנו אור. איש מלבדו לא יכול לחשוף את התעלומות שהאל לא חשף מאז הבריאה ועד היום. איש מלבדו לא יכול להושיע אותנו משעבוד השטן ומהצביונות המושחתים שלנו. הוא מייצג את האל; הוא מביע את קול לבו של האל, את תוכחות האל ואת דברי המשפט של האל כלפי האנושות כולה. הוא פותח עידן חדש, תקופה חדשה, ומביא שמיים וארץ חדשים ועבודה חדשה, והוא הביא לנו תקווה ושם קץ לחיים שניהלנו במצב מעורפל, ובכך אפשר לכל הווייתנו לחזות בנתיב הישועה באופן מלא. הוא כבש את כל הווייתנו וזכה בלבנו. מרגע זה ואילך, ליבנו השיג מודעות ורוחנו כאילו קמה לתחייה: האדם הפשוט וחסר החשיבות הזה, האדם הזה שחי בקרבנו ונדחה על ידינו במשך זמן כה רב – האין זה האדון ישוע, הנמצא תמיד במחשבותינו ושאליו אנחנו כמהים יומם וליל? זה הוא! זה באמת הוא! הוא האל שלנו! הוא האמת, הדרך והחיים! הוא אפשר לנו לחיות שוב ולראות את האור והוא שם קץ לנדודי לבנו. חזרנו אל בית האל, חזרנו לפני כס מלכותו. אנחנו ניצבים מולו פנים-אל-פנים, חזינו בארשת פניו וראינו את הדרך שלפנינו. באותו רגע, הוא כבש לחלוטין את לבנו. כבר אין לנו ספק מי הוא ואיננו מתנגדים עוד לעבודתו ולדברו ואנחנו נופלים אפיים ארצה בפניו. כל רצוננו הוא ללכת בעקבות האל בשארית חיינו שהאל יהפוך אותנו למושלמים ואנחנו רוצים לגמול לו על חסדו ועל אהבתו, להישמע לתזמוריו והסדריו, לשתף פעולה עם עבודתו ולעשות כל שביכולתנו כדי להשלים את מה שהוא מפקיד בידינו.

כיבוש בידי האל כמוהו כתחרות של אומנויות לחימה.

כל מילה של האל מכה בנקודות הכי רגישות שלנו ומותירה אותנו פגועים ומפוחדים. האל חושף את תפיסותינו, את הדמיונות שלנו ואת הצביונות המושחתים שלנו. מהות טבענו מתגלה בדבריו מכל מה שאנחנו אומרים ועושים, ומכל תנועה שלנו, בכל אחד ואחד מהמחשבות והרעיונות שלנו, דבר שגורם לנו חיל ורעדה ואין לנו לאן להוליך את החרפה. הוא מספר לנו על כל מעשינו, מטרותינו וכוונותינו, אפילו על הטבע המושחת שאנו עצמנו מעולם לא גילינו, דבר שגורם לנו להרגיש חשופים בחוסר השלמות העלוב שלנו ואף יותר מכך – משוכנעים לחלוטין. הוא שופט אותנו על התנגדותנו אליו, מייסר אותנו על כך שחיללנו את קדושתו וגינינו אותו וגורם לנו להרגיש שבעיניו אנחנו חסרי ערך לחלוטין ושאנחנו שטנים חיים. התקוות שלנו מתנפצות, איננו מעזים עוד להציב לו דרישות בלתי סבירות או לחרוש מזימות נגדו, ואפילו החלומות שלנו נעלמים בין-לילה. זאת עובדה שאף אחד מאיתנו אינו יכול לדמיין ולא מוכן לקבל. לרגע קצר אנו מאבדים את האיזון הפנימי שלנו ואיננו יודעים איך להמשיך הלאה בדרך שלפנינו או איך להמשיך באמונות שלנו. נדמה שהאמונה שלנו חזרה לנקודת ההתחלה ושמעולם לא פגשנו ולא הכרנו את האדון ישוע. כל מה שנגלה לעינינו מבלבל אותנו וגורם לנו להתחבט בחוסר החלטיות. אנחנו מדוכאים, מאוכזבים ובעומק לבנו אנחנו חשים חרפה וכעס בלתי ניתנים לכיבוש. אנחנו מנסים לבטא זאת, למצוא דרך מוצא ויותר מכך, אנחנו מנסים להמשיך לחכות לישוע מושיענוכדי שנגלה לו את לבנו. על אף שיש רגעים שבהם כלפי חוץ אנו מתפקדים כשורה, איננו יהירים ואיננו צנועים, בכל זאת מקננת בלבנו תחושת אובדן שמעולם לא הרגשנו לפני כן. על אף שלפעמים אנחנו יכולים להיראות רגועים באופן בלתי רגיל כלפי חוץ, בתוכנו אנחנו חווים ייסורים כים סוער. המשפט והייסורים מידי האל נטלו מכולנו כל תקווה וכל חלום, שמו קץ לתשוקות הראוותניות שלנו והותירו אותנו ללא רצון להאמין שהוא מושיענו ושהוא מסוגל להושיע אותנו. משפטו וייסוריו פתחו תהום עמוקה ביננו לבינו ואיש אינו מוכן לחצות אותה. משפטו וייסוריו הם הפעם הראשונה שבה חווינו נסיגה כה רצינית ושפלות כה גדולה בחיינו. משפטו וייסוריו גרמו לנו לחוש באמת את כבודו של האל ואת אי-סובלנותו כלפי עבירות האדם, שבהשוואה אליהן אנחנו נחותים וטמאים לאין שיעור. משפטו וייסוריו גרמו לנו להיות מודעים בפעם הראשונה עד כמה אנחנו גאוותנים ויהירים ועד כמה האדם לעולם לא ישתווה לאל ולעולם לא יהיה בר השוואה לאל. משפטו וייסוריו גרמו לנו להשתוקק לחדול לחיות בצביון כה מושחת ולהשתוקק להיפטר מוקדם ככל האפשר ממהות הטבע הזו ולא עוד להיות נתעבים ודוחים בעיניו. משפטו וייסוריו גרמו לנו להתמסר ולציית לדבריו ברצון ולחדול למרוד בתזמוריו ובהסדריו. משפטו וייסוריו השיבו לנו את התשוקה לשרוד וגרמו לנו לשמוח לקבל אותו כמושיענו... יצאנו מעבודת הכיבוש, מהגיהינום, מגיא צלמוות... האל הכול יכול זכה בנו, בקבוצת בני האדם הזאת! הוא ניצח את השטן והכניע את המוני אויביו!

אנחנו בסך הכול חבורה פשוטה של בני אדם בעלי צביון שטני ומושחת, אלה שגורלם נקבע מראש על ידי האל עוד לפני כל העידנים, ואנחנו אותם נזקקים שהאל העלה מאשפתות. בעבר דחינו וגינינו את האל, אך כעת הוא כבש אותנו. האל העניק לנו חיים ודרך לחיי נצח. יהיה אשר נהיה על פני האדמה, יהיו אשר יהיו הרדיפות והתלאות, איננו יכולים להיפרד מישועתו של האל הכול יכול, משום שהוא הבורא שלנו, ואין גאולה מלבדו!

אהבתו של האל נובעת כמי מעיין, והיא ניתנת לך ולי ולאחרים ולכל מי שמחפש בכנות את האמת וממתין להופעתו של האל.

כפי שהירח והשמש תמיד זורחים בתורם, כך עבודתו של האל לעולם לא נפסקת והיא מתבצעת בך, בי, באחרים ובכל מי השומרים על קצב עקבותיו של האל ומקבלים את המשפט והייסורים של האל.

23 במרץ 2010