בדומה למאות מיליוני חסידים אחרים של ישוע אדוננו המשיח, אנחנו מצייתים לחוקים ולדברות של כתבי הקודש, נהנים מחסדו השופע של ישוע אדוננו המשיח ומתאספים, מתפללים, מהללים ומשרתים בשם ישוע אדוננו המשיח – ואת כל אלה אנחנו עושים תחת עינו הפקוחה והגנתו של אדוננו. לעתים תכופות אנחנו חלשים ולעתים תכופות אנחנו חזקים. אנחנו מאמינים שכל מעשינו עולים בקנה אחד עם משנתו של אדוננו. אם כן, מן הסתם, אנחנו גם מאמינים שאנחנו הולכים בנתיב של נהייה אחר רצונו של האב שבשמיים. אנחנו כמהים לשובו של ישוע אדוננו, לירידתו המהוללת ארצה, לקץ החיים שלנו על פני האדמה, להופעת המלכות, ולכל מה שנחזה בספר ההתגלות: אדוננו מגיע, הוא מביא אסון, הוא גומל לצדיקים ומעניש את הרעים והוא מעלה למרומים את כל חסידיו, המברכים על חזרתו, לפגוש אותו. בכל פעם שאנחנו חושבים על זה, אנחנו מתרגשים באופן בלתי נמנע. אנחנו מלאי אושר על כך שנולדנו באחרית הימים ועל כך שהתמזל מזלנו להיות עדים לביאתו של אדוננו. הרדיפות שסבלנו היו בתמורה ל"כְּבוֹד עוֹלָמִים גָּדוֹל וְרַב עַד מְאֺד". איזו ברכה! כל הכמיהה הזאת והחסד שמעניק לנו אדוננו הופכים אותנו דרך קבע לצלולים בתפילתנו ולחרוצים יותר בהתכנסויות שלנו. אולי בשנה הבאה, אולי מחר ואולי אפילו מוקדם יותר מכפי שהאדם יעלה בדעתו, פתאום יירד אדוננו ויופיע בקרב קבוצת בני אדם שהמתינו לו בדאגה נלהבת. אנו נחפזים להקדים איש את רעהו ואיש אינו רוצה להישאר מאחור, הכול על מנת להיות בקבוצה הראשונה שתחזה בהופעת אדוננו, להימנות על אלה שיילקחו. נתנו הכול, בכל מחיר, כדי שהיום הזה יגיע. אחדים ויתרו על מקום עבודתם, אחרים עזבו את משפחותיהם, אחרים התכחשו לנישואיהם ואחרים אף תרמו את כל חסכונותיהם. איזו מסירות נטולת אנוכיות! כנות ונאמנות שכאלה הן ודאי גדולות מאלה של קדושים מעידני העבר! מכיוון שאדוננו מעניק חסד לכל מי שהוא רוצה ומרחם על כל מי שהוא רוצה, אנחנו מאמינים שהמסירות וההשקעה שלנו כבר נגלו לעיניו. באותו אופן, גם תפילותינו הכנות כבר הגיעו לאוזניו ואנחנו בטוחים כי אדוננו יגמול לנו על מסירותנו. יתרה מכך, אלוהים העניק לנו מחסדו עוד לפני שברא את העולם ואיש לא יוכל לקחת מאיתנו את הברכות וההבטחות שאלוהים העניק לנו. כולנו עורכים תוכניות לעתיד ורואים זאת כמובן מאליו שהמסירות וההשקעה שלנו הם קלפי מיקוח או הון בתמורה להילקחותנו כדי לפגוש את אדוננו במרומים. זאת ועוד, ללא כל היסוס, אנחנו מתיישבים על כס המלכות העתידי כדי למשול על כל האומות והעמים או כדי לשלוט כמלכים. לכל אלה אנחנו מתייחסים כדבר מובן מאליו, כדבר צפוי.

אנחנו בזים לכל מי שמתנגד לישוע אדוננו. סופם של כל אלה יהיה השמדה. מי אמר להם לא להאמין שישוע אדוננו הוא המושיע? מובן שלפעמים אנחנו עושים כדוגמת ישוע אדוננו ומגלים חמלה כלפי האנשים בעולם, משום שהם אינם מבינים ונכון הדבר שנהיה סובלניים וסלחניים כלפיהם. כל מעשינו נעשים על פי הדברים בכתבי הקודש, משום שכל מה שלא עולה בקנה אחד עם כתבי הקודש הוא אפיקורסיות וכפירה. אמונה מסוג זה מושרשת עמוקות בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו. אדוננו נמצא בכתבי הקודש ואם לא נסטה מכתבי הקודש, לא ניפרד מאדוננו. אם נציית לעיקרון הזה, נזכה בישועה. אנחנו מדרבנים האחד את השני ותומכים האחד בשני ובכל פעם שאנחנו נאספים יחד, אנחנו מקווים שכל דברינו ומעשינו הם בהתאם לרצון אדוננו ויתקבל על ידי אדוננו. למרות העוינות הקשה בסביבתנו, לבנו מלא בחדווה. כשאנחנו חושבים על הברכות הנמצאות ממש בהישג ידינו, היש דבר שאיננו יכולים לוותר עליו? היש דבר שאנחנו ממאנים להיפרד ממנו? כל הדברים האלה הם משתמעים מאליהם וכולם מצויים תחת עיניו הפקוחות של אלוהים. אנחנו, קומץ הנזקקים שהועלו מאשפתות, זהים לחסידיו הרגילים של ישוע אדוננו, אנחנו חולמים על הילקחות, על קבלת ברכות ועל שליטה על כל האומות. השחיתות שלנו גלויה לעיני האל והרצונות והחמדנות שלנו מגונים בעיניו. ובכל זאת, כל הדברים האלה מתרחשים באופן רגיל כל כך והגיוני כל כך עד ש איש מאיתנו אינו תוהה אם כמיהתנו נכונה ועוד פחות מכך, איש מאיתנו אינו מפקפק במידת הדיוק של כל מה שאנחנו נאחזים בו. מי יכול לדעת את רצון האל? איננו יודעים לחפש או לחקור מהו בדיוק הנתיב שבו האדם הולך ועל אחת כמה וכמה איננו מתעניינים בחקר העניין. זאת משום שאנו רק דואגים אם נוכל להילקח, אם נוכל לקבל ברכה, אם שמור לנו מקום במלכות השמיים ואם נזכה לחלק ממימיו של נהר החיים ומפרי עץ החיים. האין אנחנו מאמינים באדוננו והאין אנחנו חסידיו כדי שנוכל לזכות בדברים האלה? חטאינו נסלחו, חזרנו בתשובה, שתינו מהכוס של יין המרורים והעמסנו את הצלב על גבינו. מי יכול לומר שאלוהים לא יקבל את המחיר ששילמנו? מי יכול לומר שלא הכנו מספיק שמן? אנחנו לא רוצים להיות כמו העלמות הטיפשות ההן או מאלה שאלוהים זונח. יתרה מזאת, אנחנו מתפללים לעתים קרובות ומבקשים מאלוהים שישמור אותנו מהולכת השולל של משיחי שקר, שכן נאמר בכתבי הקודש כי "אִם יֺאמַר לָכֶם אִישׁ בָּעֵת הַהִיא, 'הִנֵּה פֺּה הַמָּשִׁיחַ' אוֹ 'הִנֵּהוּ שָׁם', אַל תַּאֲמִינוּ, כִּי יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים" (מתי כ"ד 23-24). כולנו שיננו את הפסוקים האלה מכתבי הקודש. אנחנו יודעים אותם בעל פה ורואים בהם אוצר יקר ערך, כחיים וכמסמך המבטיח את ישועתנו והילקחותנו...

במשך אלפי שנים, בני האדם החיים הלכו לעולמם ולקחו איתם את כמיהתם וחלומותיהם. אולם איש אינו יודע באמת אם הם הגיעו למלכות השמיים. המתים חוזרים לאחר ששכחו את כל הסיפורים שקרו בעבר והם בכל זאת הולכים אחר משנתם ונתיבם של האבות הקדמונים. באופן זה, ככל שהשנים עוברות והימים חולפים, איש אינו יודע אם ישוע אדוננו, אלוהינו, באמת מקבל את כל מה שאנחנו עושים. כל שנוכל לעשות הוא לצפות לתוצאה ולשער את כל מה שיקרה. אך כל הזמן הזה אלוהים שמר על שתיקתו ומעולם לא הופיע בפנינו ולא דיבר אלינו. על כן, אנחנו שופטים בעיקשות את רצונו ואת טבעו של אלוהים על פי כתבי הקודש והאותות. התרגלנו לשתיקתו של אלוהים, התרגלנו להעריך מה נכון ומה לא נכון בהתנהגותנו באמצעות הלך המחשבה שלנו עצמנו, התרגלנו להסתמך על הידע שלנו, על תפיסותינו ועל המידות המוסריות שלנו כחלופה לדרישותיו של אלוהים מאיתנו. התרגלנו ליהנות מחסדו של אלוהים, התרגלנו לכך שאלוהים עוזר לנו בכל פעם שאנחנו זקוקים לעזרה, התרגלנו להושיט את ידינו אל אלוהים בכל דבר ועניין ולפקוד על אלוהים. התרגלנו גם להתאים עצמנו לתקנות בלי לשים לב לאופן שבו רוח הקודש מובילה אותנו. יתרה מכך, התרגלנו לימים שבהם אנחנו אדונים לעצמנו. אנחנו מאמינים באל שכזה, שמעולם לא פגשנו פנים-אל-פנים. שאלות כגון מהו טבעו של אלוהים, מה יש לו ומהו, מהו צלמו, האם נזהה או לא נזהה אותו בבואו, וכן הלאה – אף אחת מהשאלות האלה אינה חשובה. מה שחשוב הוא שהוא נמצא בלבנו, שכולנו מחכים לו ודי בכך שאנחנו מסוגלים לדמיין את טיבו. אנחנו מעריכים את אמונתנו ומוקירים את הרוחניות שלנו. אנחנו מתייחסים לכל הדברים כאל זבל ורומסים את הכול ברגלינו. משום שאנחנו חסידיו של האל המהולל, אין זה משנה עד כמה הדרך ארוכה וקשה ואין זה משנה כמה סבל וסכנות פוקדים אותנו, דבר לא יוכל לעצור את צעידתנו בעקבות אדוננו. "נְהַר מַיִם חַיִּים, מַבְהִיק כִּבְדֺלַח, יוֹצֵא מִכִּסֵּא הָאֱלֹהִים וְהַשֶּׂה. בְּאֶמְצַע רְחוֹב הָעִיר וְעַל שְׂפַת הַנָּהָר מִזֶּה וּמִזֶּה – עֵץ חַיִּים עוֹשֶׂה פֵּרוֹת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים, בְּתִתּוֹ בְּכָל חֺדֶשׁ וְחֺדֶשׁ אֶת פִּרְיוֹ, וַעֲלֵה הָעֵץ לְמַרְפֵּא הַגּוֹיִם. שׁוּם קְלָלָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. כִּסֵּא אֱלֹהִים וְהַשֶּׂה יִהְיֶה בָּהּ וַעֲבָדָיו יְשָׁרְתוּהוּ. הֵם יִרְאוּ אֶת פָּנָיו, וּשְׁמוֹ עַל מִצְחוֹתָם. וְלַיְלָה לֹא יִהְיֶה עוֹד וְלֹא יִצְטָרְכוּ לְאוֹר מְנוֹרָה וּלְאוֹר שֶׁמֶשׁ, כִּי יהוה אֱלֹהִים יָאִיר עֲלֵיהֶם וְיִמְלְכוּ לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים" (ההתגלות כ"ב 1-5). בכל פעם שאנחנו שרים את הדברים האלה, לבנו עולה על גדותיו מרוב סיפוק ואושר ודמעות זולגות מעינינו. נודה לאדוננו על כי בחר בנו, נודה לאדוננו על חסדו. הוא העניק לנו פי מאה בחיים האלה, הוא העניק לנו חיי נצח בעולם הבא. לו אלוהים ביקש מאיתנו למות עכשיו, היינו עושים זאת ללא כל תלונה. אדוננו! אנא בוא במהרה! אל תתעכב דקה נוספת, אף לא רגע נוסף, בהתחשב בכמיהתנו הנואשת אליך ובאופן שבו זנחנו את הכול למענך.

אלוהים אמנם שותק והוא מעולם לא נגלה לעינינו, אולם עבודתו מעולם לא נפסקה. הוא בוחן את כל הארצות ומצווה על הכול והוא מביט בכל דבריו ומעשיו של האדם. ניהולו מתבצע בשלבים מדודים ובהתאם לתוכניתו, בדממה וללא השפעות דרמטיות, אך פסיעותיו של אלוהים מקרבות אותו, צעד-צעד, לאנושות יותר מאי-פעם וכס משפטו נפרס בתבל במהירות הברק ומיד אחר כך יורד אל קרבנו כס מלכותו. איזה מראה מלכותי הוא זה, איזה מחזה מפואר וחגיגי! כיונה וכאריה שואג, רוח האל מגיעה אל קרבנו. אלוהים הוא החוכמה, הוא הצדק והמלכותי והוא מגיע אלינו בסתר, מקרין סמכות ומלא אהבה וחמלה. איש אינו מודע לבואו, איש אינו מברך את בואו ויתרה מזאת, איש אינו יודע את כל מה שהוא עומד לעשות. חיי האדם נמשכים כמקודם, לבו אינו שונה והימים חולפים כרגיל. אלוהים חי בקרבנו, כאדם מן השורה, כחסיד חסר כל חשיבות וכמאמין מן השורה. יש לו עיסוקים משל עצמו ומטרות משל עצמו ויתרה מכך, יש בו אלוהות שאין לבני אדם מן השורה. איש לא הבחין בקיום של אלוהותו ואיש לא תפס את ההבדל שבין מהותו לבין זו של האדם. אנחנו חיים במחיצתו ללא מעצורים וללא פחד משום שאנחנו רואים בו מאמין חסר חשיבות ותו לא. הוא עוקב אחר כל תנועה שלנו וכל המחשבות והרעיונות שלנו גלויים בפניו. איש אינו מתעניין בקיומו, לאיש אין כל מושג על תפקידו ויתרה מכך, איש אינו חושד מי הוא. אנחנו פשוט ממשיכים בעיסוקינו, כאילו אין לו כל קשר אלינו...

בדרך מקרה, רוח הקודש מבטאת קטע של דברים "דרכו," ועל אף שהדבר נראה בלתי צפוי מאוד, אנחנו מזהים שזו אמירה שמגיעה מאלוהים ומקבלים אותה ללא היסוס מאלוהים. זאת משום שללא קשר למי שמבטא את הדברים, כל עוד הם באים מרוח הקודש, עלינו לקבל אותם ואסור לנו להתכחש אליהם. האמירה הבאה יכולה לבוא דרכי או דרכך או דרך מישהו אחר. יהיה מי שיהיה – הכול בחסדי האל. אולם יהיה מי שיהיה, אל לנו לעבוד את אותו אדם כאל, כי בשום פנים ואופן לא ייתכן שהאדם הזה הוא אלוהים ובשום אופן לא נבחר באדם פשוט כזה להיות אלוהינו. אלוהינו אדיר ונכבד כל כך – כיצד ייתכן שאדם חסר חשיבות כל כך ימלא את מקומו? יתרה מכך, אנו מחכים לבואו של אלוהים כדי שייקח אותנו חזרה אל מלכות השמיים. לכן, איך ייתכן שאדם חסר חשיבות כל כך יהיה כשיר לבצע משימה כה חשובה וקשה? אם אדוננו יבוא שוב, הוא ודאי יבוא על גבי ענן לבן לנגד עיני ההמונים. כמה נפלא זה יהיה! איך ייתכן שהוא יסתתר בשקט בקרב חבורה של בני אדם פשוטים?

אף על פי כן, מי שעושה את העבודה החדשה של ישועתנו הוא האדם הפשוט הזה המסתתר בקרב בני האדם. הוא איננו מבהיר לנו דבר ואינו אומר לנו מה הסיבה לבואו. הוא פשוט עושה את העבודה שבכוונתו לעשות בשלבים מדודים ובהתאם לתוכניתו. דבריו ואמירותיו הופכים לתכופים יותר ויותר, החל בדברי נחמה, בשכנוע, בתזכורות ובאזהרות וכלה בדברי תוכחה והטלת משמעת; החל בנימה עדינה ומתונה וכלה במילים חריפות ומלכותיות – כל דבריו משרים על האדם הן חמלה והן אימה. כל דבריו קולעים למטרה, לסודות החבויים עמוק בתוכנו. דבריו צובטים את לבנו ואת רוחנו ומותירים אותנו מלאי בושה שקשה לשאת אותה. אנחנו מתחילים לתהות אם האל שבלבו של האדם הזה באמת אוהב אותנו ומהן בדיוק כוונותיו. אולי נוכל להילקח רק אחרי שנעבור סבל שכזה? אנחנו עושים חישובים בראשינו... על היעד המצפה לנו ועל גורלנו העתידי. אולם, כבעבר, איש מאיתנו אינו מאמין שאלוהים לבש בשר ודם ושהוא עובד בקרבנו. על אף שהוא כבר נמצא איתנו זמן רב כל כך, על אף שהוא כבר אמר לנו דברים רבים כל כך פנים-אל-פנים, אנחנו עדיין ממאנים לקבל אדם פשוט כל כך בתור האל העתידי שלנו ועל אחת כמה וכמה אנו ממאנים להפקיד את השליטה על עתידנו ועל גורלנו בידי אדם חסר חשיבות כל כך. אנחנו מקבלים ממנו אספקה אינסופית של מים חיים והודות לו אנו חיים פנים-אל-פנים עם אלוהים. אולם אנחנו אסירי תודה רק על חסדו של ישוע אדוננו שבשמיים ומעולם לא הקדשנו תשומת לב כלשהי לרגשותיו של האדם הפשוט הזה הניחן באלוהות. בכל זאת, הוא עוד עושה את עבודתו, תוך שהוא מסתתר בענווה בגוף בשר ודם ומביע את הדברים שבמעמקי לבו, אדיש לכאורה לכך שהאנושות מתכחשת לו, סולח לכאורה לעד לאדם על הילדותיות והבורות שלו ותמיד סובלני כלפי הזלזול של האדם כלפיו.

מבלי שהיינו מודעים לכך, האדם חסר החשיבות הזה הוביל אותנו שלב אחר שלב לתוך עבודתו של אלוהים. אנחנו עוברים אינספור ניסיונות, חווים אינסוף ייסורים ועומדים למבחן המוות. אנחנו לומדים על טבעו הצודק והמלכותי של אלוהים וגם נהנים מהאהבה ומהחמלה שלו. אנחנו מפתחים הערכה לעוצמתו ולחוכמתו האדירות של אלוהים. אנחנו עדים לחביבותו של אלוהים ורואים את רצונו העז של אלוהים להושיע את האדם. בדבריו של האדם הפשוט הזה, אנחנו מכירים את צביונו ותמציתו של אלוהים, מבינים את רצונו של אלוהים ומכירים את מהות טבעו של האדם ורואים את הדרך לישועה ולשלמות. דבריו "ממיתים" אותנו וגורמים לנו "להיוולד מחדש". דבריו מביאים לנו נחמה, אך גם מותירים אותנו אכולי אשמה ובתחושת חבות. דבריו מביאים לנו שלווה ואושר, אך גם כאב אין סופי. לפעמים אנחנו מובלים כצאן לטבח בידיו, לפעמים אנחנו כבבת עינו ונהנים מאהבתו הרכה. לפעמים אנו כמו אויביו שמבטו הפך לאפר. אנחנו האנושות שהוא הושיע, אנחנו שרצים בעיניו ואנחנו השיים האבודים שהוא מחפש בנחישות יומם וליל. הוא רחום כלפינו, הוא מתעב אותנו, הוא מרומם אותנו, הוא מנחם אותנו ומוכיח אותנו, הוא מדריך אותנו, הוא הופך אותנו לנאורים, הוא מייסר אותנו ומטיל עלינו משמעת והוא אפילו מקלל אותנו. הוא אינו חדל לדאוג לנו יומם ולילה, הוא מגן עלינו ודואג לנו יומם ולילה, הוא לעולם לא עוזב אותנו אלא מקדיש לנו את דם לבו ומשלם כל מחיר עבורנו. באמירותיו של הבשר ודם הפשוט והקטן הזה נהנינו מאלוהים בכללותו וחזינו בייעוד שאלוהים העניק לנו. אף על פי כן, היהירות עדיין חורשת רעות בתוך לבנו ואנחנו עדיין מסרבים לקבל בפועל אדם כזה כאלוהינו. על אף שהוא נתן לנו מן כה רב ודברים כה רבים ליהנות מהם, דבר מכל אלה לא יכול לתפוס את מקומו של אדוננו בלבנו. אנו מכבדים את זהותו המיוחדת ואת מעמדו של האדם הזה בחוסר רצון. כל עוד הוא אינו פוצה את פיו ומבקש מאיתנו להכיר בכך שהוא הוא אלוהים, לעולם לא נקבל על עצמנו להכיר בו כאל שעומד להגיע בקרוב, ושבכל זאת הוא עובד בקרבנו זמן רב.

אמירותיו של אלוהים נמשכות והוא משתמש בשיטות ובזוויות מבט שונות כדי להזהיר אותנו באשר למה שעלינו לעשות ובו בזמן להשמיע את קול לבו. דבריו נושאים כוח חיים, מראים לנו באיזו דרך עלינו ללכת ומאפשרים לנו להבין מהי האמת. אנחנו מתחילים להימשך לדבריו, אנחנו מתחילים להתרכז בנימה ובאופן הדיבור שלו ובאופן לא מודע, אנחנו מתחילים להתעניין בתחושות העמוקות ביותר של האדם הבלתי-מיוחד הזה. הוא עובד מדם לבו למעננו, לא אוכל ולא ישן בגללנו, בוכה למעננו, נאנח למעננו, נאנק מחולי למעננו, סובל השפלה למען ייעודנו וישועתנו ולבו מדמם ומזיל דמעות בגלל המרדנות וקהות החושים שלנו. אופן זה של מה שיש לו ומה שהנו אינו שייך לאדם פשוט ואדם מושחת אינו יכול להחזיק בו או להשיגו. הוא מפגין סבלנות וסובלנות שאין כמותן לאף אדם פשוט ושום יציר נברא אינו ניחן באהבה שיש לו. איש מלבדו אינו יכול לדעת את כל מחשבותינו או לתפוס בצורה כה שלמה ובהירה את אופיינו ומהותנו או לשפוט את המרדנות והשחיתות של האנושות או לדבר אלינו ולעבוד בנו כפי שהוא עובד בשמו של האל שבשמיים. איש מלבדו אינו ניחן בסמכות, בחוכמה וביושרה של אלוהים. הוא מבטא באופן מלא את טבעו של אלוהים, את מה שיש לו ואת מה שהינו. איש מלבדו אינו יכול להראות לנו את הדרך ולהביא לנו אור. איש מלבדו אינו יכול לחשוף את התעלומות שאלוהים לא חשף מאז הבריאה ועד היום. איש מלבדו לא יכול להושיע אותנו מכבלי השטן ומהטבע המושחת שלנו. הוא מייצג את אלוהים ומביע את מעמקי לבו של אלוהים, את תוכחות האל ואת דברי המשפט של אלוהים כלפי האנושות כולה. הוא החל עידן חדש, תקופה חדשה, והביא שמיים וארץ חדשים ועבודה חדשה והוא הביא לנו תקווה ושם קץ לחיים המעורפלים שניהלנו ואפשר לכל הווייתנו לחזות בבהירות בנתיב הישועה במלואו. הוא כבש את כל הווייתנו וזכה בלבנו. מרגע זה ואילך, נעשינו מודעים ורוחנו כאילו קמה לתחייה: האדם הפשוט וחסר החשיבות הזה שחי בקרבנו ושזה זמן רב דחינו אותו – האין זה ישוע אדוננו, הנמצא תמיד במחשבותינו ושאליו אנחנו כמהים יומם וליל? זה הוא! זה באמת הוא! הוא האל שלנו! הוא האמת, הדרך והחיים! הוא אפשר לנו לחיות שוב ולראות את האור והוא שם קץ לנדודי לבנו. חזרנו אל בית האלוהים, חזרנו לפני כס מלכותו. אנחנו ניצבים מולו פנים-אל-פנים, חזינו בארשת פניו וראינו את הדרך שלפנינו. באותו רגע, הוא כבש לחלוטין את לבנו. כבר אין לנו ספק מי הוא ואיננו מתנגדים עוד לעבודתו ולדברו ואנחנו נופלים אפיים ארצה בפניו. כל רצוננו הוא ללכת בעקבות אלוהים בשארית חיינו שאלוהים יהפוך אותנו למושלמים ואנחנו רוצים לגמול לו על חסדו ועל אהבתו, להישמע לתזמוריו והסדריו, לשתף פעולה עם עבודתו ולעשות כל שביכולתנו כדי להשלים את מה שהוא מפקיד בידינו.

כיבוש בידי האל כמוהו כתחרות של אומנויות לחימה.

כל מילה של אלוהים מכה באחת הנקודות הכי רגישות שלנו ומותירה אותנו פצועים ומלאי חרדה. אלוהים חושף את תפיסותינו, את הדמיונות שלנו ואת הטבע המושחת שלנו. מהות טבענו מתגלה בדבריו ובכל מה שאנחנו אומרים ועושים, בכל אחד ואחד מהמחשבות והרעיונות שלנו, דבר שגורם לנו חיל ורעדה ואין לנו לאן להוליך את החרפה. הוא מספר לנו על כל מעשינו, מטרותינו וכוונותינו, אפילו על הטבע המושחת שאנו עצמנו מעולם לא גילינו, דבר שגורם לנו להרגיש חשופים בחוסר השלמות העלוב שלנו ואף יותר מכך – מנוצחים לגמרי. הוא שופט אותנו על התנגדותנו אליו, מייסר אותנו על כך שחיללנו את קדושתו וגינינו אותו וגורם לנו להרגיש שבעיניו אנחנו חסרי ערך לחלוטין ושאנחנו השטן בהתגלמותו. התקוות שלנו מתנפצות, איננו מעזים עוד להציב לו דרישות בלתי סבירות ואפילו החלומות שלנו נעלמים בין-לילה. זאת עובדה שאף אחד מאיתנו אינו יכול לדמיין ולא מוכן לקבל. לרגע קצר אנו מאבדים את האיזון הפנימי שלנו ואיננו יודעים איך להמשיך הלאה בדרך שלפנינו או איך להמשיך באמונות שלנו. נדמה שהאמונה שלנו חזרה לנקודת ההתחלה ושמעולם לא פגשנו ולא הכרנו את ישוע אדוננו. כל מה שנגלה לעינינו מבלבל אותנו וגורם לנו להתחבט בחוסר החלטיות. אנחנו מדוכאים, מאוכזבים ובעומק לבנו אנחנו חשים חרפה וכעס בלתי ניתנים לכיבוש. אנחנו מנסים לבטא זאת, למצוא דרך מוצא ויותר מכך, אנחנו מנסים להמשיך לחכות לישוע מושיענוכדי שנגלה לו את לבנו. על אף שיש רגעים שבהם כלפי חוץ אנו מתפקדים כשורה, איננו יהירים ואיננו צנועים, בכל זאת מקננת בלבנו תחושת אובדן שמעולם לא הרגשנו לפני כן. על אף שלפעמים אנחנו יכולים להיראות רגועים באופן בלתי רגיל כלפי חוץ, בתוכנו אנחנו חווים ייסורים כים סוער. המשפט והייסורים מידי אלוהים נטלו מכולנו כל תקווה וכל חלום, שמו קץ לתשוקות הראוותניות שלנו והותירו אותנו ללא רצון להאמין שהוא מושיענו ושהוא מסוגל להושיע אותנו. משפטו וייסוריו פתחו תהום עמוקה ביננו לבינו ואיש אינו מוכן לחצות אותה. משפטו וייסוריו הם הפעם הראשונה שבה חווינו נסיגה כה רצינית ושפלות כה גדולה בחיינו. משפטו וייסוריו גרמו לנו להעריך באמת את כבודו של אלוהים ואת אי-סובלנותו כלפי עבירות האדם, שבהשוואה אליהן אנחנו נחותים וטמאים לאין שיעור. משפטו וייסוריו גרמו לנו להבין בפעם הראשונה עד כמה אנחנו יהירים ונפוחים ועד כמה האדם לעולם לא ישתווה לאלוהים ולעולם לא יהיה בעל מעמד שווה לאלוהים. משפטו וייסוריו גרמו לנו להשתוקק לחדול לחיות בצביון כה מושחת ולהשתוקק להיפטר מוקדם ככל האפשר ממהות הטבע הזו ולא עוד להיות מאוסים ודוחים בעיניו. משפטו וייסוריו גרמו לנו להתמסר ולציית לדבריו בשמחה ולחדול למרוד בתזמוריו ובהסדריו. משפטו וייסוריו השיבו לנו את התשוקה לשרוד וגרמו לנו לשמוח לקבל אותו כמושיענו... יצאנו מעבודת הכיבוש, מהגיהינום, מגיא צלמוות... האל הכול יכול זכה בנו, בקבוצת בני האדם הזאת! הוא ניצח את השטן והכניע את המוני אויביו!

אנחנו בסך הכול חבורה פשוטה של בני אדם בעלי טבע שטני ומושחת, אלה שגורלם נקבע מראש על ידי אלוהים עוד לפני כל העידנים, ואנחנו אותם נזקקים שאלוהים העלה מאשפתות. בעבר דחינו וגינינו את אלוהים, אך כעת הוא כבש אותנו. אלוהים העניק לנו חיים ודרך לחיי נצח. יהיה אשר נהיה על פני האדמה, יהיו אשר יהיו הרדיפות והתלאות, איננו יכולים להיפרד מישועתו של האל הכול יכול, משום שהוא הבורא שלנו, ואין גאולה מלבדו!

אהבתו של אלוהים נובעת כמי מעיין, והיא ניתנת לך ולי ולאחרים ולכל מי שבאמת ובתמים מחפש את האמת וממתין להופעתו של אלוהים.

כפי שהירח והשמש תמיד זורחים בתורם, כך עבודתו של אלוהים לעולם לא נפסקת והיא מתבצעת בך, בי, באחרים ובכל מי שהולך בעקבותיו של אלוהים ומקבל את המשפט והייסורים של אלוהים.

23 במרץ 2010