בעיני הכול, ניהולו של אלוהים הוא דבר בלתי מוכר מאוד מאחר שבני האדם חושבים שניהולו של אלוהים אינו קשור כלל אליהם. בני האדם חושבים שהניהול הזה הוא עבודתו של אלוהים לבדו ושהוא עניינו הפרטי של אלוהים, ועל כן האנושות מגלה אדישות כלפי ניהולו של אלוהים. כך הפכה ישועת האנושות למעורפלת ולבלתי ברורה, וכעת היא אינה אלא רטוריקה ריקה מתוכן. על אף שהאדם הולך בעקבות אלוהים כדי לזכות בישועה ולהיווכח ביעד הנפלא, הוא אינו מודאג כלל מהאופן שבו אלוהים מבצע את עבודתו. לאדם לא אכפת מה אלוהים מתכנן ומהו התפקיד שעליו למלא כדי לזכות בישועה. כמה שהדבר טרגי! ישועת האדם היא חלק בלתי נפרד מניהולו של אלוהים ולא ניתן להפריד בינה לבין תוכניתו של אלוהים. בכל זאת, האדם אינו מייחס כל חשיבות לניהולו של אלוהים ולכן הוא מתרחק מאלוהים יותר ויותר. דבר זה גרם לגידול ניכר במספרם של בני האדם שאין להם כל מודעות לסוגיות הקשורות קשר הדוק לשאלת ישועתו של האדם, כגון מהי הבריאה, מהי האמונה באלוהים, כיצד יש לעבוד את אלוהים וכן הלאה, על מנת להצטרף לשורות מאמיניו. אם כן, בשלב הזה, עלינו לנהל שיחה על ניהולו של אלוהים כדי שכל חסיד יידע בבירור מהי המשמעות של ההליכה בעקבות אלוהים והאמונה בו. כך יוכל כל אדם לבחור באופן מדויק יותר את הנתיב שבו עליו לצעוד, במקום ללכת בעקבות אלוהים אך ורק כדי לזכות בברכות או על מנת להתבלט על פני האחרים.

על אף שהניהול של אלוהים עמוק, זה איננו דבר בלתי נתפס עבור האדם, משום שכל עבודתו של אלוהים קשורה לניהול שלו ולעבודתו להושיע את האנושות, והיא מתייחסת לחיים, למחייה ולייעודה של האנושות. אפשר לומר שהעבודה שאלוהים מבצע בקרב בני האדם ועל בני האדם מעשית ומשמעותית מאוד. האדם יכול לראותה ולחוות אותה והיא אינה מופשטת כלל וכלל. אם האדם אינו מסוגל לקבל את כל עבודתו של אלוהים, מהי חשיבותה של העבודה הזו? וכיצד יכול ניהול כזה להוביל לישועת האדם? רבים מחסידיו של אלוהים עסוקים רק בשאלות כיצד לזכות בברכות או להימנע מאסון. ברגע שמוזכרות העבודה והניהול של אלוהים, הם משתתקים ומאבדים כל עניין. הם מאמינים שהבנת סוגיות מייגעות כאלה לא תוביל לצמיחה בחייהם ולא תביא להם כל תועלת. על כן, אף שהם שמעו על ניהולו של אלוהים, הם כמעט אינם מתייחסים לכך. הם אינם רואים בכך דבר מה יקר ערך שיש לקבלו, וקל וחומר שהם אינם מקבלים זאת כחלק מחייהם. לבני אדם כאלה יש רק מטרה פשוטה אחת בהיותם חסידים של אלוהים, ומטרה זו היא לזכות בברכות. בני אדם כאלה אינם טורחים לשים לב לכל דבר אחר שאינו קשור ישירות למטרה זו. מבחינתם, האמונה באלוהים כדי לזכות בברכות היא היעד הלגיטימי ביותר - זה ערכה של אמונתם. אם דבר מה אינו תורם למטרה זו, הוא אינו משפיע עליהם כלל. זהו מצבם של מרבית בני האדם המאמינים כיום באלוהים. המטרה והכוונה שלהם נראות לגיטימיות, מפני שבמקביל לאמונתם באלוהים, הם גם משקיעים למען אלוהים, מקדישים עצמם לאלוהים וממלאים את חובתם. הם מוותרים על נעוריהם, זונחים משפחה וקריירה ואפילו מבלים שנים בעיסוקים הרחק מביתם. למען היעד הסופי שלהם, הם משנים את האינטרסים שלהם, את השקפתם על החיים ואפילו את הכיוון שהם מחפשים, אך הם אינם יכולים לשנות את מטרת אמונתם באלוהים. הם מתרוצצים למען ניהול האידיאלים האישיים שלהם. ללא קשר לאורכה של הדרך וללא קשר לכמות הקשיים והמכשולים שהם נתקלים בהם בדרכם, הם דבקים במטרותיהם ונותרים עשויים לבלי חת מפני המוות. איזה כוח גורם להם להמשיך להקדיש כך את עצמם? האם זהו מצפונם? האם זהו אופיים הנהדר והאצילי? האם זוהי נחישותם להילחם בכוחות הרשע עד הסוף? האם זוהי אמונתם, שבה הם נושאים עדות על אלוהים מבלי לבקש כל תמורה? האם זוהי נאמנותם, שלשמה הם מוכנים לוותר על הכול כדי למלא את רצון האל? או שמא זוהי רוח מסירותם שבה הם מוותרים תמיד על דרישות אישיות ראוותניות? ככאלה שמעולם לא הכירו את עבודת הניהול של אלוהים, זה פשוט נס שהם נותנים הרבה כל כך! לעת עתה, לא נדון בשאלה כמה נתנו בני האדם האלה. לעומת זאת, בהחלט מן הראוי שננתח את התנהגותם. פרט ליתרונות הקשורים אליהם באופן הדוק, הייתכן שיש סיבות אחרות כלשהן לכך שבני האדם האלה, שלעולם אינם מבינים את אלוהים, ייתנו לו כל כך הרבה? בכך אנחנו מגלים בעיה שלא זוהתה קודם לכן: הקשר בין האדם,, לבין אלוהים הוא קשר הנובע מאינטרס אישי מובהק זהו קשר בין מעניק הברכות למקבל הברכות. במילים פשוטות, זהו קשר הדומה לקשר בין עובד למעביד. העובד עובד רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. בקשר כזה, אין חיבה אלא רק עסקה. אין אהבה הדדית, אלא רק צדקה וחסד. אין הבנה, אלא רק תרעומת מודחקת ותרמית. אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה. כעת, משהדברים הגיעו למצב כזה, מי יכול לשנות את הכיוון של מגמה כזו? וכמה בני אדם מסוגלים להבין באמת עד כמה נואש הפך הקשר הזה? אני סבור שכשאנשים צוללים אל תוך השמחה שבזכייה בברכות, איש מהם אינו מסוגל לדמיין עד כמה קשר כזה עם אלוהים הוא מביך ומכוער.

הדבר העצוב ביותר באמונה של האנושות באלוהים הוא שהאדם מקיים ניהול משל עצמו בתוך עבודתו של אלוהים ואינו מתייחס כלל לניהולו של אלוהים. הכישלון הגדול ביותר של האדם טמון באופן שבו, בד בבד עם שאיפתו להתמסר לאלוהים ולעבוד אותו, האדם בונה לעצמו את ייעודו האידיאלי וזומם כיצד יזכה בברכה הגדולה ביותר ובייעוד הטוב ביותר. גם אם בני אדם מבינים עד כמה הם מעוררי רחמים, בזויים ועלובים, כמה מהם מוכנים לזנוח את האידיאלים והתקוות שלהם? ומי מסוגל לעצור את עצמו מלכת ולהפסיק לחשוב רק על עצמו? אלוהים זקוק לאלה שישתפו איתו פעולה באופן הדוק כדי להשלים את הניהול שלו. נחוצים לו בני האדם שישמעו לו על ידי הקדשת כל שכלם וגופם לעבודת הניהול שלו. הוא אינו זקוק לבני אדם שיושיטו את ידיהם ויתחננו אליו בכל יום ועל אחת כמה וכמה הוא אינו זקוק לבני אדם שנותנים מעט ואז מצפים לקבל גמול. אלוהים מתעב את בני האדם שתורמים תרומה זניחה ולאחר מכן נחים על זרי הדפנה. הוא שונא את בני האדם בעלי המזג הקר שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול שלו ורק רוצים לדבר על העלייה לשמיים ועל זכייה בברכות. הוא מתעב אף יותר את בני האדם שמנצלים את ההזדמנות שהעניקה להם העבודה שהוא עושה לשם ישועת האנושות. זאת מפני שלבני האדם האלה מעולם לא היה אכפת ממה שאלוהים מעוניין להשיג ולרכוש באמצעות עבודת הניהול שלו. הם רק עסוקים בשאלה כיצד יוכלו לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם עבודתו של אלוהים כדי לזכות בברכות. הם אדישים כלפי לבו של אלוהים, משום שכל עיסוקם הוא בסיכוייהם העתידיים ובגורלם. בני האדם שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול של אלוהים ושאין להם כל עניין ברצונו של אלוהים ובאופן שבו הוא מושיע את האנושות עושים רק מה שמסב להם הנאה ללא כל קשר לעבודת הניהול של אלוהים. אלוהים אינו זוכר את התנהגותם ואינו מאשר אותה, וקל וחומר שהוא אינו מביט עליה בעין יפה.

במרחבי היקום והשחקים, יצורים אין סוף חיים ומתרבים, מצייתים לחוק החיים המעגלי ודבקים בכלל אחד קבוע. כל מי שמת לוקח איתו את הסיפורים של אלה החיים, וכל מי שחי חוזר על אותה היסטוריה טרגית של אלה שגוועו. על כן, חזקה על האנושות לשאול את עצמה: מדוע אנו חיים? ומדוע עלינו למות? מי שולט בעולם הזה? ומי ברא את האנושות הזו? האם הטבע באמת ברא את האנושות? האם האנושות באמת שולטת בגורלה שלה? ...זה אלפי שנים האנושות שואלת את השאלות האלה ללא הרף. למרבה הצער, ככל שהאדם יותר אובססיבי לגבי שאלות אלה, כך הוא מפתח צמא רב יותר למדע. המדע מעניק סיפוק קצר-מועד והנאה זמנית של הבשר, אך הוא רחוק מלהיות מספיק כדי לחלץ את האדם מהבידוד, מהבדידות ומהאימה וחוסר האונים בעומק נשמתו שהוא אך בקושי מסווה. האנושות רק משתמשת בידע מדעי שניתן לראותו בעין בלתי מזוינת ושהמוח יכול להבינו כדי לאלחש את לבה. אולם אין די בידע מדעי כזה כדי למנוע מהאנושות לחקור תעלומות. האנושות פשוט אינה יודעת מי הריבון על התבל ועל כל צבא השמיים, קל וחומר שהיא אינה יודעת מה ראשיתה ועתידה של האנושות. האנושות רק חיה על כורחה תחת החוק הזה. איש אינו יכול להימלט ממנו ואיש אינו יכול לשנותו, מאחר שבכל צבא השמים ישנו רק אחד החי מעולם ועד עולם שהוא הריבון על הכול. הוא האחד שהאדם מעולם לא ראהו, האחד שהאנושות מעולם לא הכירה, שהאנושות מעולם לא האמינה בקיומו, ובכל זאת, הוא האחד אשר נפח נשמת חיים באבות האנושות והעניק לאנושות חיים. הוא האחד שמקיים ומזין את האנושות ומתיר לה להתקיים, והוא האחד שמכוון את האנושות עד עצם היום הזה. יתר על כן, בו לבדו תלויה האנושות לשם הישרדותה. הוא הריבון על הכול והמושל בכל היצורים החיים בתבל. הוא פוקד על ארבע עונות השנה והוא זה שמזמן את הרוח, את הכפור, את השלג ואת הגשם. הוא מעניק לאנושות את אור השמש ומביא את הלילה. הוא שפרס את השמים ואת הארץ, העניק לאדם את ההרים, את האגמים ואת הנהרות ואת כל היצורים החיים בתוכם. מעשיו נמצאים בכל מקום, עוצמתו נמצאת בכל מקום, חוכמתו נמצאת בכל מקום וסמכותו נמצאת בכל מקום. כל אחד מהחוקים והכללים האלה הוא ההתגלמות של מעשיו, וכל אחד מהם חושף את חוכמתו ואת סמכותו. מי יכול לפטור את עצמו מריבונותו? ומי יכול להשתחרר מתכנוניו? הכול קיים תחת מבטו ויתרה מכך, הכול חי תחת ריבונותו. עוצמתו ומעשיו לא מותירים לאנושות ברירה אלא להכיר בעובדה שהוא אכן קיים ושהוא הריבון על הכול. אין מלבדו דבר היכול לפקוד על התבל, קל וחומר שאין כל דבר היכול לקיים את האנושות ללא מנוח. בין אם אתה מסוגל או לא מסוגל לזהות את מעשי האל ובין אם אתה מאמין או לא מאמין בקיומו של אלוהים, אין ספק שגורלך נתון לקביעתו של אלוהים ואין ספק שאלוהים תמיד יחזיק בריבונות על הכול. קיומו וסמכותו אינם מותנים בשאלה אם האדם מכיר בהם או תופס אותם. רק הוא מכיר את עברו של האדם, את ההווה שלו ואת עתידו, ורק הוא יכול לקבוע את גורל האנושות. בין אם אתה מסוגל לקבל את העובדה הזאת ובין אם לאו, בקרוב האנושות תהיה עדה לכל זאת במו עיניה, וזו העובדה שאלוהים יממש במהרה. האנושות חיה ומתה תחת עינו הפקוחה של אלוהים. האדם חי למען ניהולו של אלוהים, וכשעיניו נעצמות בפעם האחרונה, גם זה קורה למען ניהולו של אלוהים. פעם אחר פעם, האדם בא והולך, הלוך ושוב. ללא יוצא מן הכלל, כל זה חלק מריבונותו של אלוהים ומתכנונו. ניהולו של אלוהים תמיד צועד קדימה ומעולם לא חדל. הוא יגרום לאנושות להיות מודעת לקיומו, לבטוח בריבונותו, לחזות במעשיו ולשוב אל מלכותו. זו תוכניתו וזו העבודה שהוא מבצע כבר אלפי שנים.

עבודת הניהול של אלוהים החלה בבריאת העולם, והאדם הוא עיקר העבודה הזו. אפשר לומר שבריאת הכול בידי אלוהים נעשתה למען האדם. מאחר שעבודת הניהול של אלוהים מתפרסת על פני אלפי שנים ולא בוצעה בתוך דקות או שניות ספורות, או כהרף עין או במשך שנה או שנתיים, היה עליו לברוא דברים נוספים שהיו נחוצים לשם הישרדותו של האדם, כגון השמש, הירח, כל מיני יצורים חיים, מזון וסביבת חיים מסבירת פנים. זו הייתה התחלת הניהול של אלוהים.

לאחר מכן, אלוהים מסר את האנושות לידי השטן והאדם חי בתחומו של השטן, והדבר הוביל בהדרגה לעבודת האל בעידן הראשון: הסיפור של עידן החוק... במהלך כמה אלפי שנים בעידן החוק, האנושות התרגלה להכוונה של עידן החוק והיא החלה להתייחס אליה כמובנת מאליה ועזבה בהדרגה את השגחתו של אלוהים. על כן, במקביל לדבקותה בחוק, היא גם עבדה אלילים ועוללה מעשים רעים. היא התקיימה ללא ההגנה של יהוה ורק חיה את חייה לפני המזבח בבית המקדש. למעשה, עבודת האל נטשה אותה כבר מזמן ועל אף שבני ישראל עוד דבקו בחוק וקראו בשם יהוה, ואפילו האמינו בגאווה שרק הם עמו של יהוה ושהם נבחריו של יהוה, כבוד האל נטש אותם חרישית...

כשאלוהים מבצע את עבודתו, הוא תמיד עוזב בשקט מקום אחד בעודו מבצע חרש את העבודה החדשה שהוא מתחיל במקום אחר. זה נראה לא ייאמן לבני האדם, שהפכו לקהי חושים. בני האדם תמיד הוקירו את הישן והתייחסו לחדש ולבלתי מוכר בעוינות או ראו בו מטרד. לכן, מבין כל הדברים, האדם הוא האחרון שיודע על כל עבודה חדשה שאלוהים מבצע, מראשיתה ועד תכליתה.

כפי שהיה תמיד, לאחר עבודתו של יהוה בעידן החוק, אלוהים החל בעבודתו החדשה של השלב השני: ללבוש בשר ודם – להתגלם כאדם לפרק זמן של עשר או עשרים שנים – ולשאת את דבריו ולבצע את עבודתו בקרב מאמינים. אולם ללא יוצא מן הכלל, איש לא ידע זאת, ורק מתי מעט הכירו בכך שהוא אלוהים שהפך לבשר ודם, לאחר שישוע אדוננו מוסמר אל הצלב וקם לתחייה. באופן בעייתי הופיע אדם אחד בשם פאולוס שמיצב את עצמו כאויבו המר של אלוהים. גם לאחר שהוא הוכה והפך לשליח, אופיו הישן של פאולוס לא השתנה והוא המשיך לצעוד בנתיב ההתנגדות לאלוהים. בתקופה שבה פאולוס עבד, הוא כתב אגרות רבות. למרבה הצער, דורות מאוחרים יותר הוקירו את האגרות שלו כדברי האל, והן אף נכללו בברית החדשה ואנשים בלבלו בינן לבין הדברים שאלוהים אמר. זו באמת הייתה חרפה גדולה מאז ראשית כתיבתם של כתבי הקודש! והאם טעות זו לא נבעה מטיפשותו האדירה של האדם? בני האדם לא ידעו כלל שבכתבי עבודתו של אלוהים בעידן החסד אין מקום לאגרות ולכתבים רוחניים של האדם המתחזים לעבודתו של אלוהים ולדבריו. אך זו סטייה מהנושא, ולכן הבה נחזור לנושא המקורי שלנו. ברגע שהשלב השני של עבודת האל הושלם – לאחר הצליבה – הושלמה עבודתו של אלוהים לחלץ את האדם מחטאיו (כלומר, לחלץ את האדם מידי השטן). לכן, מאותו רגע ואילך, היה על האנושות רק לקבל את ישוע אדוננו כמושיע כדי שחטאיה ייסלחו. באופן כללי, חטאי האדם כבר לא היוו מכשול לזכייתו בישועה ולבואו בפני אלוהים, והם כבר לא היו היתרון שבאמצעותו השטן מאשים את האדם. זאת משום שאלוהים עצמו ביצע עבודה אמיתית, הפך לדמותו ולניסיונו המוקדם של הבשר החוטא, ואלוהים עצמו היה קורבן החטאת. כך האדם ירד מהצלב, נגאל וזכה בישועה בזכות בשרו ודמו של אלוהים, בן-דמותו של הבשר החוטא. על כן, לאחר שהאדם נפל בשבי השטן, הוא התקרב בצעד אחד לקבלת ישועה בפני אלוהים. כמובן ששלב העבודה הזה היה מעמיק יותר ומפותח יותר מאשר ניהולו של אלוהים בעידן החוק.

כזה הוא ניהולו של אלוהים: למסור את האנושות לשטן – את האנושות שאינה יודעת מהו אלוהים, מהו הבורא, כיצד לעבוד את אלוהים ומדוע יש להישמע לאלוהים – ולהתיר לשטן להשחיתה. לאחר מכן, צעד אחר צעד, אלוהים משחרר את האדם מידי השטן, עד שהאדם עובד את אלוהים באופן מלא ודוחה את השטן. זהו הניהול של אלוהים. זה עשוי להישמע כמו סיפור מיתי ולהיראות תמוה. בני אדם חשים שזה כמו סיפור מיתי מפני שאין להם שמץ של מושג כמה דברים קרו לאדם במהלך אלפי השנים האחרונות, וקל וחומר שהם אינם יודעים כמה סיפורים התרחשו ביקום ובשחקים. יתר על כן, מפני שהם אינם מסוגלים להעריך את העולם המדהים יותר, את העולם המאיים יותר הקיים מעבר לעולם החומרי, שעיני בני-התמותה שלהם מונעות מהם לראותו. האדם חש שהדבר בלתי נתפס מפני שהוא כלל אינו מבין את חשיבותה של ישועת האל את האנושות ואת חשיבותה של עבודת הניהול של אלוהים, והוא אינו תופס את האופן שבו אלוהים רוצה שהאנושות תהיה בסופו של דבר. האם עליה להיות מושחתת לגמרי בידי השטן, כמו אדם וחוה? לא! המטרה של ניהולו של אלוהים היא לזכות בקבוצה של בני אדם שיעבדו את אלוהים ויישמעו לו. למרות שהשטן השחית את האנשים הללו, הם חדלו לראות בשטן את אביהם. הם מזהים את פרצופו המכוער של השטן ודוחים אותו ומתייצבים בפני אלוהים כדי לקבל את השיפוט והייסורים של אלוהים. הם הגיעו להבנה של מה מכוער וכיצד זה מנוגד למה שקדוש, ולהבנה מהי גדולתו של אלוהים ומהו הרוע של השטן. אנושות כזו לא תעבוד עוד למען השטן או תעבוד את השטן או תקדש את השטן. זאת מפני שמדובר בקבוצת בני אדם שכבר נפלו באמת בנחלתו של האל. זו החשיבות של עבודתו של אלוהים בניהול האנושות. במהלך עבודת הניהול של אלוהים בעת הזאת, האנושות היא מושא הן להשחתה בידי השטן והן לישועה בידי אלוהים, והאדם הוא התוצר שאלוהים והשטן נאבקים עליו. כאשר אלוהים מבצע את עבודתו, הוא משחרר את האדם בהדרגה מידי השטן, וכך האדם מתקרב יותר ויותר לאלוהים...

ואז הגיע עידן המלכות, שהוא שלב מעשי יותר של עבודה, אך הוא גם השלב שהאדם הכי מתקשה לקבל. זאת משום שככל שהאדם מתקרב יותר אל אלוהים, כך מטהו של אלוהים מתקרב יותר אל האדם וכך פני האל נגלות בפני האדם ביתר בהירות. בעקבות גאולת האנושות, האדם חוזר באופן רשמי למשפחת האל. האדם חשב שכעת הגיעה העת להנאה, אך הוא נתון למתקפה חזיתית מצד אלוהים, אשר איש מעולם לא יכול היה לחזות. מתברר שזוהי הטבילה שאנשיו של האל צריכים "ליהנות" ממנה. תחת טיפול שכזה, לבני אדם אין ברירה אלא לעצור ולחשוב לעצמם, "אני השה שהיה אבוד במשך שנים רבות, שאלוהים השקיע כל כך הרבה כדי לקנות אותו בחזרה. אם כן, מדוע אלוהים מתייחס אליי כך? האם זוהי דרכו של אלוהים לצחוק עליי ולחשוף אותי?" ...בחלוף השנים, האדם נשחק מפגעי מזג האוויר כאשר חווה את מצוקת הזיכוך והייסורים. על אף שהאדם איבד את ה"כבוד" וה"רומנטיקה" של ימים עברו, הוא החל להבין, שלא מדעת, את עקרונות ההתנהלות האנושית והחל להעריך את שנות מסירותו של אלוהים לישועת האנושות. האדם מתחיל אט-אט לתעב את הבהמיות שלו עצמו. הוא מתחיל לשנוא את פראיותו, את כל האי-הבנות שלו את אלוהים ואת הדרישות הבלתי סבירות שהוא מציב לאלוהים. לא ניתן להשיב את הזמן לאחור, אירועי העבר הופכים לזיכרונות המצערים של האדם, ודבריו ואהבתו של אלוהים הופכים לכוח המניע בחיים החדשים של האדם. פצעי האדם נרפאים עם כל יום שחולף, כוחו שב אליו והוא קם ומביט בפני האל הכול יכול... ואז הוא מגלה שאלוהים תמיד היה לצדו ושחיוכו וארשת פניו היפהפייה עדיין מרגשים כל כך. לבו עדיין מלא בדאגה לאנושות שברא וידיו עדיין חמות וחזקות כפי שהיו בראשית. האדם כאילו חזר לגן עדן, אלא שהפעם האדם אינו מקשיב יותר לפיתוייו של הנחש וכבר אינו מסתיר את פניו מיהוה. האדם כורע ברך בפני אלוהים, מרים את מבטו אל פניו המחייכות של אלוהים ומעלה את הקורבן המנחה היקר לו מכול – הו! אדוניי, אלוהיי!

האהבה והחמלה של אלוהים מחלחלים אל תוך כל פרט ופרט של עבודת הניהול שלו, ובין אם בני אדם מסוגלים להבין את כוונותיו הטובות של אלוהים ובין אם לאו, אלוהים בכל זאת מבצע ללא לאות את העבודה שבכוונתו להשלים. ללא קשר לשאלה עד כמה בני אדם מבינים את ניהולו של אלוהים, כולם יכולים להעריך את היתרונות והסיוע שעבודתו של אלוהים מביאה לאדם. אולי לא חשת היום כלל באהבה או בחיים שאלוהים סיפק לך, אך כל עוד לא תיטוש את אלוהים ולא תוותר על נחישותך לעסוק בחיפוש האמת, יבוא יום שבו חיוכו של אלוהים יתגלה לך. זאת מפני שמטרת עבודת הניהול של אלוהים היא להשיב אליו את בני האדם המצויים בתחומו של השטן ולא לנטוש את בני האדם שהשטן השחית ואשר מתנגדים לאלוהים.

23 בספטמבר, 2005