אלוהים עצמו, הייחודי ב'

טבעו הצודק של אלוהים

עתה, לאחר שהאזנתם לשיתוף הקודם העוסק בסמכותו של אלוהים, אני בטוח שאתם מצויידים במגוון לא קטן של מילים בנושא. כמה ביכולתכם לקבל, לתפוס ולהבין, הכול תלוי במידת המאמץ שתקדישו לכך. תקוותי היא שתוכלו לגשת לנושא הזה ברצינות. בשום אופן אל לכם להתמודד אתו שלא בלב שלם! האם הכרת סמכותו של אלוהים שווה להכרת שלמותו של אלוהים? ניתן לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים היא ראשיתה של הכרת אלוהים עצמו הייחודי, וניתן אף לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים פירושה שכבר עברנו בשער להכרת מהותו של אלוהים עצמו הייחודי. הבנה זו היא חלק אחד מהכרת אלוהים. מהו אם כן החלק השני? זהו הנושא שהייתי רוצה לשתף בו היום – טבעו הצודק של אלוהים.

בחרתי בשני קטעים מכתבי הקודש, שבעזרתם אשתף בנושא של היום: הראשון עוסק בהשמדתה של סדום על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בבראשית י"ט: א'–י"א ובבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה. השני עוסק בהושעתה של נינוה על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בספר יונה א': א'-ב', בנוסף לפרק ג' ו- ד' בספר זה. אני חושד שכולכם מצפים לשמוע מה יש לי לומר על שני הקטעים האלה. הדברים שאני אומר אינם יכולים כמובן לסטות מנושא הכרת אלוהים עצמו והכרת מהותו, אך מה יהיה מוקד השיתוף של היום? האם מי מכם יודע? אילו חלקים מן השיתוף שלי על "סמכותו של אלוהים" משכו את תשומת לבכם? מדוע אמרתי שרק מי שיש לו סמכות ועוצמה כאלה הוא אלוהים עצמו? מה רציתי להסביר בדברים האלה? על מה רציתי ליידע אתכם? האם סמכותו ועוצמתו של אלוהים הן היבט אחד מן האופן שבו מופגנת מהותו? האם הן חלק ממהותו, אשר מוכיח את זהותו ומעמדו? האם מתוך שאלות אלה, הבנתם מה אני עומד לומר? מה ברצוני שתבינו? חשבו על כך לעומק.

א' בשל התנגדות עיקשת לאלוהים, האדם מושמד על ידי חרון אפו של אלוהים

תחילה, הבה נעיין בכמה קטעים מכתבי הקודש, המתארים את "השמדת סדום על ידי אלוהים".

(בראשית י"ט 1-11) ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה. ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו. טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם. ויצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו. ויאמר אל נא אחי תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים אלוהים אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי. ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת. וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח.

(בראשית י"ט 24-25) ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים. ויהפוך את הערים אלוהים ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה.

מתוך הקטעים האלה, לא קשה להבין כי רשעותה ושחיתותה של סדום כבר הגיעה לדרגה המתועבת הן בעיני האדם והן בעיני אלוהים, וכי לפיכך, בעיני אלוהים העיר ראויה היתה להשמדה. אך מה התרחש בתוך העיר בטרם הושמדה? מה נוכל ללמוד מן ההתרחשויות האלה? מה מראה לנו עמדתו של אלוהים כלפי אירועים אלה על טבעו? כדי להבין את הסיפור כולו, הבה נקרא בעיון את אשר תועד בכתבי הקודש...

שחיתותה של סדום: מעוררת את זעמו של האדם, מעוררת את חרון אפו של אלוהים

בלילה ההוא, קיבל לוט את פניהם של שני שליחים מאלוהים והכין להם משתה. לאחר שאכלו ובטרם שכבו לישון, הקיפו אנשים מכול רחבי העיר את ביתו של לוט וקראו ללוט. בכתבי הקודש מתועד כי אמרו, "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם". מי אמר את הדברים האלה? למי נאמרו? אלה הם דבריהם של אנשי סדום, שאותם צעקו מחוץ לביתו של לוט ושנועדו ללוט. מהי ההרגשה, כששומעים את הדברים האלה? האם אתם זועמים? האם דברים אלה מחליאים אתכם? האם אתם רותחים מזעם? האין הדברים האלה מצחינים בצחנת השטן? האם ביכולתכם לראות דרכם את הרוע והחשכה שבעיר הזו? האם ביכולתכם לחוש באכזריות ובברבריות של התנהגות האנשים האלה, דרך דבריהם? האם ביכולתכם לחוש בעומק השחיתות שלהם, דרך התנהגותם? האם אין זה קשה לראות דרך תוכן דבריהם, כי טבעם המרושע והפראי הגיע לרמה שמעבר לשליטתם? פרט ללוט, כול אדם ואדם בעיר הזו לא היה שונה בדבר מן השטן. עצם מראהו של אדם אחר גרם לאנשים האלה לרצות להזיק לו ולכלותו... הדברים האלה אינם רק נותנים לנו תחושה על טבעה המבעית והמזעזע של העיר, וכן על הילת המוות שסביבה. הם אף נותנים לנו תחושה על רשעותה ואכזריותה.

כאשר מצא את עצמו פנים אל פנים מול כנופייה של ביריונים לא אנושיים, בני אדם שהיו מלאים שאיפה המכלה את הנפש, כיצד הגיב לוט? על פי כתבי הקודש: "אל נא... תרעו. הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים אלוהים אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי". בדבריו, התכוון לוט לזאת: הוא היה מוכן לוותר על שתי בנותיו כדי להגן על השליחים. מתוך היגיון, היה על האנשים להסכים לתנאיו של לוט ולעזוב את שני השליחים לנפשם. אחרי הכול, השליחים היו להם זרים לגמרי, בני אדם שלא היה להם כול קשר אליהם. שני השליחים האלה מעולם לא פגעו באינטרסים שלהם. אולם כיוון שהיו מונעים על ידי טבעם המרושע, הם לא הסתפקו בכך, אלא רק הגבירו את מאמציהם. כאן יכולים עוד מחילופי הדברים ביניהם להעניק לנו ללא ספק תובנה נוספת על טבעם המרושע האמיתי של אנשים אלה. יחד עם זאת, הם אף מאפשרים לנו לדעת ולהבין את הסיבה לרצונו של אלוהים להשמיד את העיר הזו.

מהו אם כן הדבר הבא שהם אמרו? כנאמר בכתבי הקודש: "ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבור הדלת". מדוע רצו לשבור את הדלת? הסיבה היא שהשתוקקו יתר על המידה לפגוע בשני השליחים האלה. מה עשו שני השליחים האלה בסדום? מטרת בואם היתה להציל את לוט ומשפחתו. אולם אנשי העיר חשבו בטעות שהם באו לקבל משרות רשמיות. מבלי לשאול למטרתם, השערה בלבד היא שגרמה לעיר לרצות לפגוע באכזריות בשני השליחים. רצונם היה לפגוע בשני אנשים שלא היה להם כול קשר אליהם. ברור כי אנשי העיר הזו איבדו לחלוטין את אנושיותם ואת ההיגיון שלהם. דרגת טירופם ופראותם כבר לא היתה שונה מטבעו המרושע של השטן, הפוגע בבני אדם ומכלה אותם.

כאשר דרשו את האנשים האלה מלוט, מה עשה לוט? ידוע לנו מן הטקסט כי לוט לא מסר אותם. האם לוט הכיר את שני השליחים האלה של אלוהים? מובן שלא! אך מדוע הצליח להציל את שני האנשים האלה? האם ידע מה באו לעשות? על אף שלא היה מודע לסיבת בואם, הוא ידע שהם משרתי אלוהים, ולפיכך אירח אותם. העובדה שיכול היה לכנות את משרתי אלוהים האלה בשם אדונים, מראה כי לוט הלך בדרך כלל בדרכי אלוהים, שלא כמו האחרים בעיר סדום. לפיכך כששליחי אלוהים באו אליו, הוא סיכן את חייו כדי לארח את שני המשרתים האלה. יתרה מזאת, הוא אף הציע את שתי בנותיו במקום שני המשרתים האלה, כדי להגן עליהם. זהו מעשהו הצודק של לוט. זהו גם ביטוי מוחשי לטבעו ומהותו של לוט, וזוהי גם הסיבה לכך שאלוהים שלח את השליחים להציל את לוט. כשעמד מול סכנה, הגן לוט על שני השליחים האלה מבלי להתחשב בשום דבר אחר. הוא אף ניסה להחליף את שתי בנותיו תמורת ביטחונם של המשרתים. פרט ללוט, האם היה עוד מישהו בעיר שיכול היה לעשות דבר כזה? כפי שמוכיחות העובדות – לא! אין צורך לומר אם כן שכל האנשים בסדום, מלבד לוט, היו מטרה להשמדה, ואף מטרה שהיתה ראויה להשמדה.

סדום נחרבת עד היסוד משום שעוררה את חרון אפו של אלוהים

לאחר שאנשי סדום ראו את שני המשרתים האלה, הם לא שאלו לסיבת בואם, ואיש אף לא שאל אם באו להפיץ את רצון אלוהים. ההפך הוא הנכון, הם התקבצו לכנופייה ומבלי להמתין להסבר, באו לתפוס את שני המשרתים האלה כמו כלבי פרא או זאבים מרושעים. האם אלוהים צפה בדברים האלה בעת התרחשותם? מה היו המחשבות שחשב אלוהים בלבו על התנהגות אנושית מעין זו, על דבר מעין זה? אלוהים החליט להשמיד את העיר הזו. הוא לא יהסס ולא יחכה, ולא ימשיך להפגין סבלנות. יומו הגיע והוא החל אפוא בפעולה שחפץ לעשות. כך נאמר בבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה, "ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים. ויהפוך את הערים אלוהים ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה". שני הפסוקים האלה מספרים לבני האדם על השיטה שבה השמיד אלוהים את העיר הזו. הם אף מספרים לבני האדם מה השמיד אלוהים. דבר ראשון, מסופר בכתבי הקודש כי אלוהים שרף את העיר באש וכי די היה בעוצמת האש כדי להשמיד את כול בני האדם ואת צמח האדמה. כלומר האש שנפלה מן השמיים לא רק השמידה את העיר. היא השמידה גם את כול בני האדם וכול יצור חי בתוכה, מבלי להותיר כול זכר. לאחר שהעיר הושמדה, האדמה היתה שוממה מכול דבר חי. לא היו עוד חיים ולא כול סימן לחיים. העיר הפכה לשממה, מקום ריק בו שוררת דממת מוות. לא יהיו עוד מעשים רעים נגד אלוהים במקום הזה. לא יהיו עוד טבח ושפיכות דמים.

מדוע רצה אלוהים לשרוף את העיר הזו עד היסוד? מה אתם יכולים לראות כאן? האם אלוהים יכול היה לשאת כי האנושות והטבע, הברואים שלו, יושמדו כך? אם ביכולתכם להבחין בכעסו של יהוה אלוהים מתוך האש שהוטלה מן השמיים, לא קשה לראות את רמת זעמו מתוך יעד ההשמדה שלו וכן מתוך המידה שבה הושמדה העיר הזו. כאשר אלוהים מתעב עיר, הוא יטיל עליה את עונשו. כאשר אלוהים נגעל מעיר, הוא ייתן אזהרות חוזרות ונשנות, שיודיעו לבני האדם על כעסו. אולם כאשר אלוהים מחליט לשים קץ לעיר ולהשמידה – כלומר כאשר נגרם עלבון לחרון אפו ולמלכותיותו – הוא לא ייתן עוד עונשים או אזהרות, אלא ישמיד אותה ישירות. הוא יגרום לה להיעלם כליל. זהו טבעו הצודק של אלוהים.

לאחר התנגדותה ועוינותה החוזרת ונשנית של סדום כלפיו, מוחה אותה אלוהים כליל מעל פני האדמה

עתה משיש לנו הבנה כללית על טבעו הצודק של אלוהים, נוכל לחזור להפנות את תשומת לבנו לעיר סדום – שאלוהים ראה בה עיר של חטא. על ידי הבנת מהותה של העיר הזו, נוכל להבין מדוע רצה אלוהים להשמידה ומדוע השמיד אותה באופן כה מוחלט. מתוך כך, נוכל ללמוד להכיר את טבעו הצודק של אלוהים.

מנקודת מבט אנושית, היתה סדום עיר שיכולה היתה להשביע באופן מלא את תשוקתו של האדם ואת הרוע שבאדם. מפתה ומכשפת, עם מוסיקה וריקודים לילה אחר לילה, שגשוגה גרם לבני אדם התפעלות וטירוף. הרוע שלה שחק את לבבות בני האדם וכישף אותם עד כדי ניוון. היתה זו עיר שרוחות טמאות ורוחות רעות השתוללו בה. היא היתה מלאה עד גדותיה חטא ורצח, ריח דם וריקבון. היתה זו עיר שגרמה לבני אדם להצטמרר עד לשד עצמותיהם, עיר שבני אדם נרתעו ממנה. איש מאנשי העיר הזו – גבר או אשה, צעיר או זקן – לא חיפש את דרך האמת. איש לא השתוקק לאור ולא כמה להתרחק מחטא. הם חיו תחת השליטה, ההשחתה והולכת השולל של השטן. הם איבדו את אנושיותם, הם איבדו את שפיותם ואיבדו את מטרת קיומו המקורית של האדם. הם ביצעו אין ספור חטאים של התנגדות לאלוהים. הם סירבו להנחייתו והתנגדו לרצונו. מעשיהם הרעים הם שלקחו את האנשים האלה, את העיר וכל יצור חי בתוכה, צעד אחר צעד, במורד נתיב ההשמדה.

על אף ששני הקטעים האלה אינם מתעדים את הפרטים המתארים את מידת שחיתותם של אנשי סדום, אלא רק את התנהגותם כלפי שני משרתי אלוהים בעקבות הגעתם של האחרונים לעיר, אמת פשוטה יכולה לחשוף את המידה שבה היו אנשי סדום רעים, מושחתים והתנגדו לאלוהים. בכך נחשפו גם פניה ומהותה האמיתיות של העיר. לא זו בלבד שהם לא קיבלו את אזהרותיו של אלוהים, הם אף לא פחדו מעונשו. ההפך הוא הנכון, הם בזו לכעסו של אלוהים. הם התנגדו לאלוהים בעיוורון. אין זה משנה מה עשה וכיצד עשה זאת, טבעם המרושע רק התגבר, והם התנגדו לאלוהים שוב ושוב. אנשי סדום היו עוינים כלפי קיומו של אלוהים, בואו, עונשו, ועוד יותר מכך, אזהרותיו. הם לא ראו דבר אחר בעל ערך סביבם. הם כילו ופגעו בכול בני האדם שניתן היה לכלותם ולפגוע בהם, ויחסם למשרתי אלוהים לא היה שונה. באשר לכלל המעשים הרעים שביצעו אנשי סדום, הפגיעה במשרתי אלוהים היתה רק קצה הקרחון, וטבעם המרושע שאותו חשף הדבר, הסתכם למעשה בלא יותר מטיפה בים עצום ממדים. אלוהים בחר אפוא להשמיד אותם באש. אלוהים לא השמיד את העיר בעזרת מבול, הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי, או בכל שיטה אחרת. מה סימן השימוש של אלוהים באש כדי להשמיד את העיר הזו? משמעותו היתה השמדה מוחלטת של העיר. משמעותו היתה כי העיר נעלמה לחלוטין מעל פני האדמה ומן הקיום. המלה "השמדה" מתייחסת כאן להיעלמות צורתה של העיר והמבנה או המראה החיצוני שלה. משמעותה היא גם כי נשמותיהם של בני האדם שבתוך העיר חדלו מלהתקיים, לאחר שהוכחדו לחלוטין. במלים פשוטות, כול בני האדם, האירועים והדברים שהיו קשורים לעיר, הושמדו. העולם הבא לא יהיה מנת חלקם, ואף לא תחיית המתים. אלוהים הכחיד אותם מן האנושות, בריאתו, אחת ולתמיד. "השימוש באש" סימן את עצירת החטא, ומשמעותו היתה סוף לחטא. החטא הזה יחדל להתקיים ולהתפשט. משמעותו היתה כי הרוע של השטן איבד את הקרקע שהזינה אותו וכן את בית הקברות שהעניק לו מקום לשהות ולחיות בו. במלחמה בין אלוהים לבין השטן, השימוש של אלוהים באש הוא סימן ההיכר של ניצחונו, שהשטן מסומן בו. השמדתה של סדום היא צעד מוטעה מאוד בשאיפתו של השטן להתנגד לאלוהים על ידי השחתת בני אדם וכילויים, ובדומה לכך, זהו סימן מעורר ענווה לתקופה בהתפתחותה של האנושות, שבה האדם דחה את הנחייתו של אלוהים והפקיר את עצמו למידות רעות. זאת ועוד, זהו תיעוד של התגלות אמיתית של טבעו הצודק של אלוהים.

כשהאש שאלוהים שלח מן השמיים הפכה את סדום לעפר ואפר, משמעות הדבר היתה כי העיר ששמה "סדום" חדלה מלהתקיים, וכך גם כל דבר בתוך העיר עצמה. היא הושמדה על ידי כעסו של אלוהים. היא נעלמה בשל חרון אפו ומלכותיותו של אלוהים. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, קיבלה סדום את עונשה הצודק. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, היא באה אל סופה הצודק. קץ קיומה של סדום נבע מן הרוע שבה, והוא נבע גם מרצונו של אלוהים לא להביט שוב לעולם על העיר הזו, ואף לא על איש מן האנשים שחיו בה ועל דבר מן החיים שצמחו בתוך העיר. רצונו של אלוהים "שלא להביט שוב לעולם על העיר" הוא חרון אפו, וכן מלכותיותו. אלוהים שרף את העיר מפני שרשעותה והחטא שבה גרמו לו להרגיש כעס, גועל ותיעוב כלפיה, ולבקש שלא לראות שוב לעולם אותה, איש מן האנשים ואף לא אחד מן היצורים החיים שבתוכה. לאחר שהעיר סיימה לבעור ונותר ממנה רק אפר, היא חדלה באמת מלהתקיים בעיני אלוהים. גם זיכרונותיו ממנה נעלמו, נמחקו. משמעות הדבר היא כי האש שנשלחה מן השמיים לא רק השמידה את העיר סדום כולה ואת האנשים מלאי הרשע שבתוכה, ולא רק השמידה את כול הדברים שבתוך העיר, אשר הוכתמו בחטא. עוד יותר מכך, האש הזו השמידה את הזיכרונות על הרוע של האנושות והתנגדותה לאלוהים. זו היתה מטרתו של אלוהים בשריפת העיר.

חלק זה מן האנושות נעשה מושחת עד הקצה. הם לא ידעו מיהו אלוהים ומאין הם באו. אילו הזכרתם את אלוהים, האנשים האלה היו תוקפים, משמיצים ומחללים את הקודש. גם כשמשרתי אלוהים באו להפיץ את אזהרתו, האנשים המושחתים האלה לא רק שלא הפגינו כול סימן לחרטה, הם לא זנחו את התנהגותם המרושעת. ההפך הוא הנכון, הם פגעו בחוצפה במשרתי אלוהים. מה שהם הביעו וחשפו היה טבעם ומהותם, איבה קיצונית לאלוהים. ניתן לראות כי התנגדותם של אנשים מושחתים אלה לאלוהים היתה יותר מאשר חשיפה של טבעם המושחת, כפי שהיתה יותר מאשר מקרה של השמצה או לעג הנובעים מחוסר הבנה של האמת. לא טיפשות ולא בורות הן שגרמו להתנהגותם הרעה. הדבר לא היה מפני שהאנשים האלה רומו, ובהחלט לא מפני שהוטעו. התנהגותם הגיעה לרמה של איבה מחוצפת באופן שערורייתי, התנגדות ומרד נגד אלוהים. התנהגות אנושית מעין זו היתה ללא ספק מעוררת את זעמו של אלוהים, את זעם טבעו – טבע שאין לפגוע בו. אלוהים נותן אפוא פורקן ישיר וגלוי לחרון אפו ולמלכותיותו. זהו גילוי אמיתי של טבעו הצודק. אל מול עיר העולה על גדותיה מרוב חטא, חפץ אלוהים להשמידה בדרך המהירה ביותר שאפשר. הוא שאף להכחיד את בני האדם שבתוכה ואת כול חטאיהם בדרך המלאה ביותר, לגרום לאנשי העיר הזו לחדול להתקיים ולמנוע מן החטא שבמקום הזה להתרבות. הדרך המהירה והמלאה ביותר לעשות זאת, היתה לשרוף אותה באש. עמדתו של אלוהים כלפי אנשי סדום לא היתה נטישה או התעלמות, אלא בעזרת חרון אפו, מלכותיותו וסמכותו, הוא העניש, הכה והשמיד לחלוטין את האנשים האלה. עמדתו כלפיהם לא היתה עמדה של השמדה פיסית בלבד, אלא גם של השמדת הנשמה, הכחדה נצחית. זוהי ההשלכה האמיתית של רצון אלוהים כי "יחדלו להתקיים".

על אף שחרון אפו של אלוהים נסתר ואינו ידוע לאדם, הוא אינו סובל כל פגיעה

יחסו של אלוהים לכלל האנושות הטיפשה והנבערת מדעת, מבוסס בעיקר על רחמים וסובלנות. מאידך, חרון אפו נסתר בתוך רובם הגדול של הזמן והדברים. הוא אינו ידוע לאדם. כתוצאה מכך, קשה לאדם לראות כיצד אלוהים מפגין את חרון אפו, ואף קשה לו להבין את חרון אפו. בשל כך, האדם מקל ראש בחרון אפו של אלוהים. כשהאם עומד מול פעולתו הסופית של אלוהים והצעד האחרון בסובלנותו ובסלחנותו כלפי האדם – כלומר כשהאירוע האחרון של רחמי אלוהים ואזהרתו האחרונה מגיעים אליו – אם הוא בכול זאת מתנגד לאלוהים באותן שיטות ואינו עושה כל מאמץ להתחרט, לתקן את דרכיו או לקבל את רחמיו, אלוהים לא יעניק לו עוד את סובלנותו וסבלנותו. ההפך הוא הנכון, בעת הזו יחזור בו אלוהים מרחמיו. בעקבות זאת, הוא ישלח אליהם רק את חרון אפו. הוא יכול לבטא את חרון אפו בדרכים שונות, כפי שביכולתו להעניש ולהשמיד בני אדם בשיטות שונות.

השימוש של אלוהים באש להשמדת העיר סדום הוא השיטה המהירה ביותר שלו להשמיד לחלוטין חלק מן האנושות או דבר כלשהו. שריפתם של אנשי סדום השמידה לא רק את גופם הפיסי. היא השמידה את כול רוחם, את נשמתם וגופם, והבטיחה שבני האדם שבתוך העיר הזו יחדלו להתקיים הן בעולם החומרי והן בעולם הנסתר מעיני האדם. זוהי אחת הדרכים שבהן מגלה ומביע אלוהים את חרון אפו. אופן זה של גילוי והבעה הוא אחד ההיבטים של מהות חרון אפו של אלוהים, כפי שהוא כמובן גם גילוי של מהות טבעו הצודק של אלוהים. כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, הוא חדל לגלות כול רחמים או טוב לב ואהבה, ואינו מפגין עוד מסובלנותו או סבלנותו. אין אדם, דבר או סיבה שיכולים לשכנעו להמשיך לנהוג בסבלנות, לשוב להעניק את רחמיו, להעניק פעם נוספת את סובלנותו. במקום הדברים האלה, מבלי להסס ולו לרגע, ישלח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, יעשה כרצונו, ויעשה את הדברים האלה באופן מהיר וודאי, בהתאם לרצונו. זוהי הדרך שבה שולח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, שאל לו לאדם לפגוע בהם, וזהו גם ביטוי לאחד ההיבטים של טבעו הצודק. כשבני אדם עדים לכך שאלוהים מפגין דאגה ואהבה כלפי האדם, הם אינם מסוגלים לגלות את חרון אפו, לראות את מלכותיותו או לחוש בחוסר סובלנותו לפגיעה. הדברים האלה הובילו מאז ומתמיד את בני האדם לאמונה, כי טבעו הצודק של אלוהים הוא טבע של רחמים, סובלנות ואהבה בלבד. אולם כשרואים כיצד אלוהים משמיד עיר או שונא חלק מן האנושות, חרון אפו בהשמדת האדם ומלכותיותו, מאפשרים לבני אדם להעיף מבט חטוף בצד השני של טבעו הצודק. זהו חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה. טבעו של אלוהים, שאינו סובל פגיעה, עולה על דמיונה של כול ישות שנבראה, ובקרב הישויות שלא נבראו, איש אינו מסוגל להפריע לו או להשפיע עליו. יתרה מכך, לא ניתן להתחזות לו או לחקותו. לפיכך היבט זה בטבעו של אלוהים הוא ההיבט שעל האנושות להכירו יותר מכול. רק לאלוהים עצמו יש טבע מעין זה, ורק אלוהים עצמו הוא בעל טבע מעין זה. אלוהים הוא בעל טבע צודק מעין זה, מפני שהוא מתעב רשעות, חשכה, מרדנות ואת מעשיו הרעים של השטן – השחתתה וכילויה של האנושות – מפני שהוא מתעב את כול מעשי החטא תוך התנגדות לו ובזכות מהותו הקדושה והבלתי מחוללת. מסיבה זו, הוא לא יסבול כי אף אחת מן הישויות, שנבראו או שלא נבראו, תתנגד לו או תקרא עליו תגר בגלוי. גם אם מי שהוא הראה כלפיו רחמים או בחר אותו בעבר, יעז רק להתגרות בטבעו ולעבור על עיקרון הסבלנות והסובלנות שלו, הוא ישחרר ויגלה את טבעו הצודק ללא כול רחמים או היסוס, ולו הקלים ביותר – טבע שאינו סובל פגיעה.

חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה על כול כוחות הצדק ועל כול הדברים החיוביים

האם על ידי הבנת הדוגמאות האלה לדבריו של אלוהים, מחשבותיו ומעשיו, אתם מצליחים להבין את טבעו הצודק של אלוהים, טבע שאין לפגוע בו? בסופו של דבר, זהו היבט של הטבע הייחודי לאלוהים עצמו, תהיה מידת הבנתו של האדם אשר תהיה. חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה הוא מהותו הבלעדית. חרון אפו של אלוהים הוא טבעו הבלעדי. מלכותיותו של אלוהים היא מהותו הבלעדית. העיקרון שמאחורי כעסו של אלוהים מדגים את הזהות והמעמד שיש רק לו. אין צורך להזכיר כי זהו גם סמל למהותו של אלוהים עצמו הייחודי. טבעו של אלוהים הוא מהותו הפנימית. הוא אינו משתנה כלל בחלוף הזמן, ואינו משתנה בכול פעם שמשתנה המיקום. טבעו הפנימי הוא מהותו הפנימית. אין זה משנה על מי הוא מבצע את עבודתו, מהותו אינה משתנה, וכך גם לא טבעו הצודק. כאשר מכעיסים את אלוהים, הדבר שאותו הוא שולח הוא טבעו הצודק. בעת הזו, העיקרון שמאחורי כעסו אינו משתנה, וכך גם לא זהותו ומעמדו הייחודיים. הוא אינו מתרגז בגלל שינוי במהותו או מפני שטבעו הפיק גורמים שונים, אלא מפני שהתנגדות האדם לו פוגעת בטבעו. התגרותו המבישה של האדם באלוהים הינה קריאת תגר חמורה על זהותו ומעמדו של אלוהים עצמו. מנקודת מבטו של אלוהים, כשהאדם קורא עליו תיגר, האדם מערער עליו ובוחן את כעסו. כשהאדם מתנגד לאלוהים, כשהאדם מערער על אלוהים, כשהאדם בוחן ללא הרף את כעסו של אלוהים – וזוהי גם העת שבה החטא משתולל – חרון אפו של אלוהים יתגלה ויציג את עצמו באופן טבעי. הבעת חרון אפו של אלוהים מסמלת אם כן שכול הכוחות הרעים יחדלו מלהתקיים. היא מסמלת שכול הכוחות העוינים יושמדו. זוהי ייחודיות טבעו הצודק של אלוהים, וזוהי ייחודיות חרון אפו של אלוהים. כשיש קריאת תיגר על כבודו וקדושתו של אלוהים, כשכוחות הצדק נחסמים ואינם נראים לעין האדם, אלוהים שולח את חרון אפו. בשל מהותו של אלוהים, כול הכוחות שעל פני האדמה, אשר קוראים תיגר על אלוהים, מתנגדים לו ומערערים עליו, הינם רעים, מושחתים ובלתי צודקים. הם באים מן השטן ושייכים לו. מכיוון שאלוהים הינו צודק, שייך לאור וקדוש ללא פגם, כול הדברים הרעים, המושחתים והשייכים לשטן ייעלמו עם שחרור חרון אפו של אלוהים.

על אף ששטף חרון אפו של אלוהים הוא אחד ההיבטים של ביטוי טבעו הצודק, כעסו של אלוהים בשום אופן אינו חסר הבחנה ביחס למטרתו ואינו נעדר עיקרון. ההפך הוא הנכון, אלוהים אינו ממהר לכעוס כלל ואינו חושף את חרון אפו ומלכותיותו באופן נמהר. בנוסף לכך, חרון אפו של אלוהים נשלט ומדוד במידה ניכרת. לא ניתן כלל להשוותו לאופן שבו האדם עשוי להתפרץ בחמת זעם או לתת פורקן לכעסו. בכתבי הקודש מתועדות שיחות רבות בין האדם לבין אלוהים. דבריהם של אחדים מן האנשים האלה היו רדודים, נבערים וילדותיים, אך אלוהים לא הכה בהם ולא גינה אותם. בפרט במהלך ניסיונו של איוב, כיצד התייחס יהוה אלוהים לשלושת ידידיו של איוב ולאחרים, לאחר ששמע את הדברים שאמרו לאיוב? האם גינה אותם? האם התפרץ עליהם בחמת זעם? הוא לא עשה שום דבר דומה! במקום זאת, הוא אמר לאיוב להתחנן עליהם, להתפלל למענם. אלוהים לעומת זאת לא לקח את הפגמים שלהם ללב. כול המקרים האלה מייצגים את העמדה העיקרית שממנה מטפל אלוהים באנושות המושחתת והנבערת מדעת. לפיכך שחרור חרון אפו של אלוהים בשום אופן אינו ביטוי או פורקן למצב רוחו. חרון אפו של אלוהים אינו התפרצות זעם מלאה, כפי שהאדם מבין אותה. אלוהים אינו משחרר את חרון אפו משום שהוא אינו מצליח לשלוט במצב רוחו או משום שכעסו הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומוכרח למצוא לו פורקן. ההפך הוא הנכון, חרון אפו הינו הפגנה של טבעו הצודק וביטוי אמיתי של טבעו הצודק. זהו גילוי סמלי של מהותו הקדושה. אלוהים הוא חרון אף, שאינו סובלני כלפי שום פגיעה – אין זאת אומרת שכעסו של אלוהים אינו מבחין בין גורמים או אינו מושתת על עיקרון. האנושות המושחתת היא זו שיש לה פטנט בלעדי על התפרצויות אקראיות של זעם ללא עיקרון, שאינו מבחין בין גורמים. משיש לאדם מעמד, הוא מתקשה לא פעם לשלוט במצב רוחו, ונהנה אפוא לנצל הזדמנויות כדי להביע את אי-שביעות רצונו ולתת פורקן לרגשותיו. הוא עשוי להתפרץ לא פעם בזעם ללא סיבה נראית לעין, כדי לחשוף את יכולתו ולהודיע לאחרים כי מעמדו וזהותו שונים מאלה של בני אדם רגילים. מובן שאנשים מושחתים ללא כול מעמד מאבדים אף הם שליטה לעתים קרובות. כעסם נגרם לא פעם על ידי פגיעה בטובות ההנאה האישיות שלהם. כדי להגן על מעמדם וכבודם, בני אדם מושחתים עשויים לתת לעתים קרובות פורקן לרגשותיהם ולחשוף את טבעם הגאוותני. האדם עשוי להתפרץ בכעס ולתת פורקן לרגשותיו כדי להגן על קיומו של חטא, ומעשים אלה הם הדרכים שבהן האדם מביע את אי-שביעות רצונו. מעשים אלה מלאים זוהמה עד גדותיהם. הם מלאים עד גדותיהם מזימות ותככים. הם מלאים עד גדותיהם בשחיתות ורוע אנושיים. ויותר מכך, הם מלאים עד גדותיהם בשאיפותיו ותשוקותיו הפראיים של האדם. כאשר הצדק קורא תיגר על הרוע, האדם אינו מתפרץ בכעס כדי להגן על קיומו של הצדק. להפך, כשכוחות הצדק מאוימים, נרדפים ומותקפים, גישתו של האדם היא גישה של התעלמות, התחמקות או הירתעות. אולם, כשהוא עומד מול כוחות הרוע, גישתו של האדם היא גישה של דאגה, של השתחוות ותחינה. נתינת הפורקן של האדם היא אפוא מפלט לכוחות הרוע, ביטוי להתנהגותו הרעה המשתוללת והבלתי ניתנת לעצירה של האדם הגשמי. אולם כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, כול כוחות הרשע נעצרים. כול חטאי הפגיעה באדם נעצרים. כול הכוחות העוינים אשר חוסמים את עבודתו של אלוהים, נעשים ברורים לעין, נפרדים ומקוללים. כול שותפיו לפשע של השטן אשר מתנגדים לאלוהים, נענשים, נעקרים מן השורש. במקומם, תימשך עבודתו של אלוהים, כשהוא משוחרר מכול מכשול. תוכנית הניהול של אלוהים תמשיך להתפתח צעד אחר צעד בהתאם ללוח הזמנים. העם הנבחר של אלוהים יהיה חופשי מהפרעותיו של השטן וממעשי המרמה שלו. חסידיו של אלוהים ייהנו ממנהיגותו ומן הדברים שיספק להם בסביבה שקטה ושלווה. חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה המונע מכול כוחות הרוע להתרבות ולהשתולל, והוא אף אמצעי הגנה אשר מגן על קיומם והתפשטותם של כול הדברים הצודקים והחיוביים ומגן עליהם לנצח מפני דיכוי וחתרנות.

האם ביכולתכם לראות בהשמדת סדום על ידי אלוהים את מהות חרון אפו? האם יש דבר-מה המעורב בזעמו? האם זעמו של אלוהים טהור? בניסוח אנושי, האם חרון אפו של אלוהים אינו מהול בדבר? האם יש תחבולה כלשהי מאחורי חרון אפו? האם יש מזימה כלשהי? האם יש סודות כלשהם שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים? ביכולתי לומר לכם בחומרה וברצינות: אין חלק בחרון אפו של אלוהים אשר יכול להוביל אדם לכדי ספק. כעסו הוא כעס טהור, שלא נמהל בדבר ושאין בו כוונות או מטרות אחרות. הסיבה לכעסו הינה טהורה, ללא אשמה ומעל לכול ביקורת. זהו גילוי ומפגן טבעי של מהותו הקדושה. זהו דבר שאין לאיש מן הברואים. זהו חלק מטבעו הצודק הייחודי של אלוהים, וזהו גם הבדל בולט בין מהותו של הבורא לבין זו של בריאתו.

בין אם הוא כועס בפניהם של אחרים או מאחורי גבם, לכול אדם יש כוונה ומטרה שונה. ייתכן שהוא בונה את יוקרתו, או אולי הוא מגן על האינטרסים שלו, שומר על תדמיתו או על כבודו. יש הנוקטים איפוק בכעסם, ואילו אחרים נמהרים יותר ומתפרצים בחמת זעם בכל עת שהם חפצים, ללא כול שמץ של איפוק. בקצרה, כעסו של האדם נובע מטבעו המושחת. תהיה מטרתו אשר תהיה, הוא גשמי ובא מן הטבע. אין לו כול קשר לצדק או אי-צדק מפני שדבר בטבעו ומהותו של האדם אינו מתאים לאמת. לפיכך אין להזכיר באותה הנשימה את מזגה של האנושות המושחתת ואת חרון אפו של אלוהים. התנהגותו של אדם שהושחת על ידי השטן מתחילה, ללא יוצא מן הכלל, מן הרצון להגן על השחיתות, ומבוססת על השחיתות. לפיכך לא ניתן להזכיר את כעסו של האדם באותה הנשימה יחד עם חרון אפו של אלוהים, ואין זה משנה עד כמה הולם נראה הדבר באופן תיאורטי. כשאלוהים שולח את זעמו, כוחות הרוע נבלמים, דברים רעים מושמדים, ואילו דברים צודקים וחיוביים נהנים מדאגתו והגנתו של אלוהים ומקבלים רשות להימשך. אלוהים שולח את חרון אפו מפני שדברים לא צודקים, שליליים ורעים חוסמים, מפריעים או הורסים את פעילותם והתפתחותם הרגילה של דברים צודקים וחיוביים. מטרת כעסו של אלוהים אינה להבטיח את מעמדו וזהותו, אלא להגן על קיומם של דברים צודקים, חיוביים, יפים וטובים, להגן על חוקיה וסדרה של הישרדותה הרגילה של האנושות. זהו הגורם המקורי לחרון אפו של אלוהים. זעמו של אלוהים הוא גילוי הולם, טבעי ואמיתי מאוד של טבעו. אין כוונות מאחורי זעמו, ואין גם מרמה או מזימות. ואף יותר מכך, זעמו אינו כולל דבר מן התשוקה, העורמה, הזדון, האלימות, הרוע, או כול דבר אחר מן הדברים המשותפים לכלל האנושות המושחתת. בטרם ישלח אלוהים את זעמו, הוא כבר תפס בבירור ובאופן מלא למדי את מהותו של כול עניין, וכבר ניסח הגדרות ומסקנות מדוייקות ובהירות. כך, מטרתו של אלוהים בכול עניין שהוא עובד בו, ברורה כשמש, בדומה לעמדתו. הוא אינו מבולבל; הוא אינו עיוור; הוא אינו פזיז; הוא אינו רשלני; יותר מכך, הוא אינו חסר עקרונות. זהו ההיבט המעשי של חרון אפו של אלוהים, ובזכות ההיבט המעשי הזה של חרון אפו של אלוהים, השיגה האנושות את קיומה הרגיל. ללא חרון אפו של אלוהים, היתה האנושות מידרדרת לתנאי חיים לא תקינים. כול הדברים הצודקים, היפים והטובים היו מושמדים וחדלים מלהתקיים. ללא חרון אפו של אלוהים, החוקים והסדר השולטים בבריאה היו מופרים ואף מעורערים לחלוטין. מאז בריאת האדם, נעזר אלוהים בהתמדה בטבעו הצודק כדי להבטיח ולקיים את קיומה הרגיל של האנושות. כיוון שטבעו הצודק כולל חרון אף ומלכותיות, כול האנשים, הדברים והעצמים הרעים וכול הדברים המפריעים לקיומה הרגיל של האנושות ופוגעים בו, נענשים, נשלטים ומושמדים, תודות לחרון אפו. במשך אלפי השנים האחרונות, אלוהים נעזר בהתמדה בטבעו הצודק כדי להכות בכול מיני רוחות טמאות ורעות אשר מתנגדות לאלוהים ופועלות כשותפות לפשע של השטן וכפקידותיו, ולהשמידן במסגרת עבודת ניהול האנושות על ידו. כך פעולת ישועתה של האנושות על ידי אלוהים התקדמה מאז ומתמיד בהתאם לתוכניתו. כלומר תודות לקיום חרון אפו של אלוהים, המטרה הצודקת ביותר בקרב בני האדם לא הושמדה מעולם.

עתה משיש לכם הבנה על מהות חרון אפו של אלוהים, מוכרחה להיות לכם בוודאי הבנה טובה עוד יותר על הדרך שבה ניתן להבחין ברוע של השטן!

על אף שהשטן נראה הומאני, צודק וישר, הוא רע ואכזרי במהותו

השטן זוכה בתהילתו על ידי הונאת הציבור. הוא מתבסס פעמים רבות כחיל חלוץ וכדוגמה ומופת לצדק. תחת דגל השמירה על הצדק, הוא פוגע באדם, מכלה את נשמתו, ונעזר בכול מיני אמצעים כדי להקהות את חושיו של האדם, לרמותו ולפתותו. מטרתו היא לגרום לאדם לראות בעין יפה את התנהגותו הרעה וללכת בעקבותיה, לגרום לאדם להצטרף אליה בהתנגדות לסמכותו ולריבונותו של אלוהים. אולם כשהאדם מחכים לדעת את תחבולותיו, מזימותיו ומאפייניו השפלים, ואינו חפץ בכך שהוא ימשיך לרמוס ולהונות אותו, להמשיך לעבוד למענו בפרך או להיענש ולהיות מושמד יחד עמו, השטן משנה את מאפייניו הקדושים לשעבר וקורע מעליו את המסיכה המזוייפת על מנת לחשוף את פניו האמיתיות, הרעות, המרושעות, המכוערות והפראיות. דבר לא היה מוצא חן בעיניו יותר מאשר להכחיד את כול מי שמסרב להיות חסידו ומי שמתנגד לכוחותיו הרעים. בשלב זה, השטן אינו יכול עוד להעמיד פנים מתורבתות וראויות לאמון. במקום זאת, נחשפים מתחת עור הכבש מאפייניו האמיתיים, המכוערים והשטניים. לאחר שתחבולות השטן יוצאות לאור, לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפים, הוא נתקף חמת זעם וחושף את הברבריות שלו. רצונו להזיק לבני אדם ולכלותם רק מתגבר. הסיבה לכך היא כי התעוררות האדם מעוררת בו זעם. הוא מפתח נקמנות עזה כלפי האדם על שאיפתו להשתוקק לחופש ולאור ולהשתחרר מכלאו. זעמו נועד להגן על הרוע שלו, והוא גם גילוי אמיתי של טבעו הפראי.

בכול עניין, התנהגותו של השטן חושפת את אופיו הרע. בכול המעשים הרעים שעשה השטן לאדם – החל ממאמציו המוקדמים להשלות את האדם כדי שיילך בעקבותיו ועד לניצול האדם על ידו, שבו הוא גורר את האדם למעשיו הרעים, ונקמנותו של השטן כלפי האדם לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפו והאדם זיהה ונטש אותו – אין ולו אחד שאינו חושף את מהותו הרעה של השטן. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח את העובדה שאין לשטן קשר לדברים חיוביים. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח כי השטן הוא המקור לכול הדברים הרעים. כול אחד ואחד ממעשיו מגן על הרוע שלו, שומר על תנאי מעשיו הרעים, מנוגד לדברים צודקים וחיוביים, הורס את חוקי הקיום הרגיל של האנושות וסדרו. מעשיו עוינים לאלוהים והם הדבר שאותו ישמיד חרון אפו של אלוהים. על אף שלשטן זעם משלו, זעמו הוא אמצעי לפרוק את אופיו הרע. הסיבה לכך שהשטן מרוגז וזועם היא זו: תחבולותיו, שאין להעלותן על דל שפתיים, נחשפו. לא קל לו להצליח במזימותיו מבלי להיענש. שאפתנותו ותשוקתו הפראיות להחליף את אלוהים ולנהוג כאלוהים, הוכו ונחסמו. מטרתו לשלוט באנושות כולה הסתיימה כעת בלא כלום ולא ניתן יהיה להגשימה לעולם. זימון חרון אפו של אלוהים, באופן חוזר ונשנה, הוא שמנע ממזימותיו של השטן לשאת פרי וקטע את התפשטותו והשתוללותו של רוע השטן. לכן השטן שונא את חרון אפו של אלוהים ופוחד ממנו בעת ובעונה אחת. כול יישום של חרון אפו של אלוהים לא רק חושף את מראהו הנתעב האמיתי של השטן, אלא אף חושף ומוציא לאור את תשוקותיו השפלות של השטן. יחד עם זאת, הסיבות לזעמו של השטן נגד האנושות נחשפות במלואן. התפרצות זעמו של השטן הינו גילוי אמיתי של אופיו הרע, חשיפה של תחבולותיו. מובן שבכול פעם שבה השטן זועם, הדבר מבשר על השמדתם של דברים רעים. הוא מבשר על הגנתם והמשכם של דברים חיוביים ועל טבע חרון אפו של אלוהים – שאין לפגוע בו!

כדי להכיר את טבעו הצודק של אלוהים, אין להסתמך על הניסיון והדמיון

כשתמצאו את עצמכם עומדים בפני שפיטתו וייסורו של אלוהים, האם תאמרו כי דברי אלוהים מהולים בדבר-מה טמא? האם תאמרו כי יש סיפור מאחורי זעמו של אלוהים וכי זעמו מהול בדבר-מה טמא? האם תשמיצו את אלוהים, ותאמרו כי טבעו אינו בהכרח צודק לחלוטין? כשאתם מתמודדים עם כול אחד ממעשיו של אלוהים, עליכם לדעת תחילה בוודאות כי טבעו הצודק של אלוהים נקי מכול גורם אחר, כי הוא קדוש וחסר פגמים. מעשים אלה כוללים מקרים שבהם אלוהים מכה, מעניש ומשמיד את האנושות. כול אחד ממעשיו של אלוהים, ללא יוצא מן הכלל, נעשה בהתאמה קפדנית לטבעו הפנימי ולתוכניתו – הדבר אינו כולל את הידע, המסורת והפילוסופיה של האנושות – וכול אחד ממעשיו של אלוהים הינו ביטוי לטבעו ומהותו, ואינו קשור לכול דבר שהוא, השייך לאנושות המושחתת. על פי מושגי האדם, רק אהבתו, רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האנושות הינם חסרי פגמים, בלתי מהולים וקדושים. אולם איש אינו יודע כי זעמו וחרון אפו של אלוהים אף הם אינם מהולים בדבר. זאת ועוד, איש לא הרהר בשאלות כגון, מדוע אלוהים אינו סובל כול פגיעה ומדוע זעמו כה גדול. ההפך הוא הנכון, יש החושבים בטעות את חרון אפו של אלוהים למזגה של האנושות המושחתת. על פי הבנתם, כעסו של אלוהים הוא זעמה של האנושות המושחתת. הם אף מניחים בטעות כי זעמו של אלוהים דומה בדיוק לגילויו הטבעי של טבע האדם המושחת. הם מאמינים בטעות כי ביטוי חרון אפו של אלוהים דומה בדיוק לכעסה של האנושות המושחתת, אשר נובע מאי-שביעות רצון. הם אף מאמינים כי ביטוי חרון אפו של אלוהים הוא ביטוי למצב רוחו. אני מקווה שלאחר השיתוף הזה, לא יהיו עוד לאיש מכם הנוכחים, תפיסות שגויות, דמיונות או הנחות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, ואני מקווה כי לאחר שתשמעו את דבריי, יוכל להיות בלבכם זיהוי אמיתי של חרון אפו של אלוהים השייך לטבעו הצודק, כי תוכלו להניח בצד הבנות קודמות מוטעות כלשהן על חרון אפו של אלוהים, כי תוכלו לשנות את אמונותיכם ודעותיכם המוטעות על מהות חרון אפו של אלוהים. זאת ועוד, אני מקווה שתוכל להיות בלבכם הגדרה מדויקת לטבעו של אלוהים, שלא יהיו לכם עוד ספקות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, שלא תכפו היגיון או דמיון אנושי כלשהו על טבעו האמיתי של אלוהים. טבעו הצודק של אלוהים הוא מהותו האמיתית של אלוהים עצמו. אין זה דבר שעוצב או נכתב על ידי האדם. טבעו הצודק הוא טבעו הצודק ואין לו קשרים או יחסים עם שום דבר מן הבריאה. אלוהים עצמו הוא אלוהים עצמו. הוא לעולם לא יהיה לחלק מן הבריאה, וגם אם יהיה לאחת מן הישויות שנבראו, טבעו ומהותו הפנימיים לא ישתנו. לפיכך הכרת אלוהים אינה הכרתו של עצם. היא אינה ניתוח של דבר-מה, ואינה הבנה של אדם. אם אתם נעזרים במושג או בשיטה שלכם להכרת עצם או להבנת אדם, כדי להכיר את אלוהים, לעולם לא תוכלו לרכוש את הידע על אלוהים. הכרת אלוהים אינה נשענת על הניסיון או הדמיון, ולפיכך אל לכם לכפות לעולם את ניסיונכם או דמיונכם על אלוהים. יהיו ניסיונכם ודמיונכם עשירים ככול שיהיו, הם בכל זאת מוגבלים. יתרה מזאת, דמיונכם אינו תואם את העובדות, לא כל שכן את האמת, והוא אינו תואם את טבעו ומהותו האמיתיים של אלוהים. אם תסתמכו על דמיונכם כדי להבין את מהותו של אלוהים, לא תצליחו לעולם. הדרך היחידה היא זו: לקבל כול דבר שבא מאלוהים ואחר כך לחוותו ולהבינו בהדרגה. יבוא יום שבו אלוהים יביא לכם הארה, כך שתבינו ותכירו אותו באמת, בזכות שיתוף הפעולה שלכם ובזכות הרעב והצמא שלכם לאמת. ובכך הבה נסכם חלק זה בשיחתנו.

ב' האנושות זוכה ברחמי אלוהים ובסובלנותו על ידי חרטה כנה

להלן סיפור "ישועת נינוה על ידי אלוהים" מכתבי הקודש.

(יונה א' 1-2) ויהי דבר יהוה אל יונה בן אמיתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני.

(יונה ג') ויהי דבר יהוה אל יונה שנית לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך. ויקם יונה וילך אל נינוה כדבר יהוה ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלושת ימים. ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת. ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד. וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה.

(יונה ד') וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו. ויתפלל אל יהוה ויאמר אנה יהוה הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי על כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ועתה יהוה קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי. ויאמר יהוה ההיטב חרה לך. ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר. וימן יהוה אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה. וימן האלהים תולעת בעלות השחר למחרת ותך את הקיקיון ויבש. ויהיה כזרח השמש וימן אלהים רוח קדים חרישית ותך השמש על ראש יונה ויתעלף וישאל את נפשו למות ויאמר טוב מותי מחיי. ויאמר אלהים אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי עד מות. ויאמר יהוה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה.

תמצית סיפור נינוה

על אף שאורכו של סיפור "ישועת נינוה על ידי אלוהים" קצר, הוא מאפשר לנו לזכות במבט חטוף על הצד האחר של טבעו הצודק של אלוהים. כדי להבין בדיוק מה כולל הצד הזה, עלינו לשוב לכתבי הקודש ולשוב ולהתבונן באחד ממעשיו של אלוהים.

הבה נעיין תחילה בתחילת הסיפור: "ויהי דבר יהוה אל יונה בן אמיתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני"(יונה א' 1-2). בקטע זה מכתבי הקודש, ידוע לנו כי יהוה אלוהים ציווה על יונה ללכת לעיר נינוה. מדוע ציווה על יונה ללכת לעיר הזו? בכתבי הקודש נאמר בבירור: רעתם של האנשים שבתוך העיר הזו הגיעה לעיני יהוה אלוהים, ולכן הוא שלח את יונה להכריז בפניהם על אשר בכוונתו לעשות. אמנם לא מתועד דבר המספר לנו מי היה יונה, אך הדבר אינו קשור כמובן להכרת אלוהים. כך, אין צורך שתבינו את האיש הזה. עליכם לדעת רק את אשר אלוהים ציווה על יונה לעשות ומדוע עשה זאת.

אזהרתו של יהוה אלוהים מגיעה לאנשי נינוה

הבה נמשיך לקטע השני, הפרק השלישי בספר יונה: "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אלה הם הדברים שאלוהים מסר ישירות ליונה, כדי שיאמר אותם לאנשי נינוה. כמו כן, הם כמובן הדברים שיהוה ביקש לומר לאנשי נינוה. דברים אלה אומרים לנו כי אלוהים החל לתעב ולשנוא את אנשי העיר מפני שרעתם הגיעה לעיניו, ולכן הוא ביקש להשמיד את העיר הזו. אולם בטרם השמיד אלוהים את העיר, הוא הכריז הכרזה בפני אנשי נינוה, ובה-בעת נתן להם הזדמנות להתחרט על רעתם ולהתחיל מחדש. הזדמנות זו עתידה היתה להימשך ארבעים יום. במילים אחרות, אילו האנשים שבתוך העיר לא היו מתחרטים, מודים בחטאיהם ומשתטחים בפני יהוה אלוהים תוך ארבעים יום, היה אלוהים משמיד את העיר כפי שהשמיד את סדום. זה היה הדבר שיהוה אלוהים ביקש לומר לאנשי נינוה. ברור שלא היתה זו הכרזה פשוטה. היא לא רק ביטאה את כעסו של אלוהים, אלא ביטאה גם את עמדתו כלפי אנשי נינוה. יחד עם זאת, הכרזה פשוטה זו אף שימשה כאזהרה חמורה לאנשים החיים בתוך העיר. אזהרה זו אמרה להם כי מעשיהם הרעים זיכו אותם בשנאתו של יהוה אלוהים וכי מעשיהם הרעים יביאו אותם במהרה אל סף השמדתם. חייהם של כול אנשי נינוה היו אפוא בסכנה מיידית.

ההבדל החד בין תגובתן של נינוה וסדום לאזהרתו של יהוה אלוהים

מה פירוש הדבר, להיהפך? במונחים של שפה פשוטה, פירושו להיעלם. אך באיזו דרך? מי יכול להפוך עיר שלמה? אדם אינו יכול לבצע מעשה שכזה כמובן. האנשים האלה לא היו טיפשים. מייד לאחר ששמעו את ההכרזה הזו, הבינו את הרעיון. הם ידעו שהיא באה מאלוהים, הם ידעו שאלוהים עומד לבצע את עבודתו, הם ידעו כי רעתם עוררה את זעמו של יהוה אלוהים והביאה עליהם את כעסו, כך שבמהרה יושמדו יחד עם עירם. כיצד התנהגו אנשי העיר לאחר שהאזינו לאזהרתו של יהוה אלוהים? בכתבי הקודש מתואר בפרטי פרטים כיצד הגיבו אנשים אלה, החל ממלכם וכלה באדם הפשוט. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם. ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו. ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם..."

לאחר ששמעו את הכרזתו של יהוה אלוהים, הפגינו אנשי נינוה עמדה מנוגדת לחלוטין לזו של אנשי סדום – אנשי סדום התנגדו לאלוהים בגלוי, הלכו מדחי אל דחי, אך אנשי נינוה, לאחר ששמעו דברים אלה, לא התעלמו מן העניין ולא התנגדו, אלא האמינו באלוהים והכריזו על צום. למה מתייחסת כאן המילה "ויאמינו"? המילה עצמה מרמזת על אמונה וציות. אם ניעזר בהתנהגותם של אנשי נינוה בפועל כדי להסביר את המילה הזו, פירושה הוא שהם האמינו כי אלוהים יכול לעשות כדבריו ואכן יעשה זאת, ושהם היו מוכנים להתחרט. האם אנשי נינוה חשו פחד לנוכח אסון העומד להתרחש? היתה זו אמונתם שהחדירה פחד בלבבם. במה נוכל להיעזר אם כן כדי להוכיח את אמונתם ופחדם של אנשי נינוה? כפי שנאמר עליהם בכתבי הקודש: "ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". כלומר, אנשי נינוה האמינו באמת, ומתוך האמונה הזו בא הפחד, אשר הוביל לאחר מכן לצום וללבישת שק. כך הם הראו את תחילת החרטה שלהם. בניגוד מוחלט לאנשי סדום, לא זו בלבד שאנשי נינוה לא התנגדו לאלוהים, אלא הם אף הראו בבירור כי הם מתחרטים, באמצעות התנהגותם ומעשיהם. הדבר לא חל כמובן רק על פשוטי העם של נינוה. גם מלכם לא היה יוצא מן הכלל.

חרטת מלך נינוה זוכה לשבחי אלוהים

כשמלך נינוה שמע את הבשורות האלה, הוא קם מכיסאו, פשט את אדרתו, לבש שק וישב באפר. לאחר מכן הכריז שאיש מאנשי העיר לא יורשה לטעום דבר, וששום בהמה, בקר וצאן לא ירעו ולא ישתו מים. על האדם והבהמה גם יחד היה ללבוש שק. האנשים יתחננו ברצינות בפני אלוהים. המלך אף הכריז שכול אחד מהם יסור מדרכו הרעה וינטוש את האלימות שבידיו. על פי סדרה זו של מעשים, מלך נינוה הפגין חרטה כנה. סדרת המעשים שנקט – הקימה מכיסאו, פשיטת האדרת, לבישת השק והישיבה באפר – אומרת לבני האדם כי מלך נינוה הניח בצד את מעמדו המלכותי ולבש שק לצד פשוטי העם. כלומר לאחר ששמע את ההכרזה מיהוה אלוהים, מלך נינוה לא תפס את מעמדו המלכותי כדי להמשיך בדרכו הרעה או באלימות שבכפיו, אלא הניח בצד את הסמכות שהיתה בידיו והתחרט בפני יהוה אלוהים. ברגע זה, מלך נינוה לא התחרט כמלך. הוא בא להתוודות ולהתחרט על חטאיו בפני אלוהים, כנתין רגיל של אלוהים. זאת ועוד, הוא אף אמר לעיר כולה להתוודות ולהתחרט על חטאיה בפני יהוה אלוהים באותה הדרך שבה הוא עשה זאת. בנוסף לכך, היתה לו תכנית ספציפית, כיצד לעשות זאת, כפי שניתן לראות בכתבי הקודש: "האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו... ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם". כשליט העיר, היה מלך נינוה בעל מעמד עליון וסמכות עליונה ויכול היה לעשות כול דבר שחפץ. כשעמד מול הכרזתו של יהוה אלוהים, הוא יכול היה להתעלם מן העניין או רק להתחרט ולהתוודות על חטאיו לבדו. באשר לשאלה אם אנשי העיר יבחרו להתחרט, הוא יכול היה להתעלם לחלוטין מן העניין. אולם מלך נינוה לא עשה זאת כלל. לא זו בלבד שהוא קם מכיסאו, לבש שק ואפר והתוודה והתחרט על חטאיו בפני יהוה אלוהים, אלא הוא אף ציווה על כול בני האדם וחיות המשק שבתוך העיר לעשות כמותו. הוא אף ציווה על האנשים "לקרוא אל אלוהים בחוזקה". באמצעות סדרת פעולות זו, מלך נינוה השיג באמת את אשר על שליט להשיג. סדרת הפעולות שלו היא סדרה שהיה קשה למלך כלשהו בהיסטוריה האנושית להשיג, ואיש אף לא השיג אותה. ניתן לכנות פעולות אלה בשם התחייבויות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. הן ראויות הן להנצחה והן לחיקוי על ידי האנושות. משחר האנושות, כול מלך הוביל את נתיניו להתנגד לאלוהים. איש מעולם לא הוביל את נתיניו להתחנן בפני אלוהים כדי לבקש גאולה על רשעותו, לקבל את מחילתו של יהוה אלוהים ולהימנע מעונש מיידי. אולם מלך נינוה הצליח להוביל את נתיניו לפנות לאלוהים, לזנוח את דרכיהם הרעות ולנטוש את האלימות שבידיהם. זאת ועוד, הוא אף הצליח להניח בצד את כס מלכותו, ובתמורה יהוה אלוהים ניחם והתחרט והשיב את חרון אפו, אפשר לאנשי העיר לשרוד ומנע את השמדתם. את מעשיו של המלך ניתן רק לכנות בשם נס נדיר בהיסטוריה האנושית. ניתן אף לכנותם בשם דוגמה לאנושות מושחתת אשר מתוודה ומתחרטת על חטאיה בפני אלוהים.

אלוהים רואה את החרטה הכנה בעומק לבם של אנשי נינוה

לאחר שהאזינו להכרזת אלוהים, ביצעו מלך נינוה ונתיניו סדרה של פעולות. מהו טבע התנהגותם ומעשיהם? במילים אחרות, מהי מהות התנהגותם בכללותה? מדוע עשו את שעשו? בעיני אלוהים, הם התחרטו חרטה כנה, לא רק מפני שהתחננו בפני אלוהים בכנות והתוודו בפניו על חטאיהם, אלא גם מפני שזנחו את התנהגותם הרעה. הם נהגו כך מפני שלאחר ששמעו את דברי אלוהים, הם נבהלו במידה שלא תיאמן והאמינו שהוא יעשה כדבריו. על ידי צום, לבישת שק וישיבה באפר, הם ביקשו להביע את נכונותם לתקן את דרכיהם ולסור מרע, להתפלל ליהוה אלוהים שירסן את כעסו, להתחנן ליהוה אלוהים שיחזור בו מהחלטתו וכן מן האסון שעמד לפקוד אותם. על ידי בחינת כול התנהגותם, אנו יכולים לראות שהם כבר הבינו כי מעשיהם הרעים בעבר היו מתועבים בעיני יהוה אלוהים והבינו את הסיבה לכך שהוא עמד להשמידם בקרוב. מסיבות אלה, ביקשו כולם להתחרט מכול וכול, להפנות את גבם לדרכיהם הרעות ולזנוח את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, לאחר שנעשה מודע להכרזתו של יהוה אלוהים, חש כל אחד ואחד מהם פחד בלבו. הם לא המשיכו עוד בהתנהגותם הרעה ולא הוסיפו לבצע את המעשים השנואים על יהוה אלוהים. בנוסף לכך, הם התחננו בפני יהוה אלוהים שיסלח על חטאי העבר שלהם ולא יתייחס אליהם על פי מעשיהם בעבר. הם היו מוכנים שלא לעסוק עוד לעולם ברע ולפעול על פי הוראותיו של יהוה אלוהים, ולו רק כדי לא לעורר שוב לעולם את זעמו. חרטתם היתה כנה ומוחלטת. היא באה מעומק לבם ולא היתה העמדת פנים, ואף לא היתה זמנית.

לאחר שנודע לאנשי נינוה, החל ממלכם הנעלה וכלה בנתיניו, כי יהוה אלוהים כועס עליהם, כול אחד ואחד ממעשיהם, התנהגותם בכללותה, וכן כול אחת מהחלטותיהם ובחירותיהם, היו ברורים ופשוטים בעיני אלוהים. דעתו של אלוהים השתנתה בהתאם להתנהגותם. מה היה הלך רוחו של אלוהים באותו הרגע עצמו? כתבי הקודש יכולים להשיב למענכם לשאלה זו. כפי שמתועד בכתבי הקודש: "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דיבר לעשות להם ולא עשה". על אף שאלוהים שינה את דעתו, לא היה בהלך רוחו שום דבר מורכב. הוא בפשטות עבר מביטוי כעסו להרגעת כעסו, ואחר כך החליט שלא להביא את האסון על העיר נינוה. הסיבה לכך שהחלטתו של אלוהים – להציל את אנשי נינוה מן האסון – היתה כה מהירה היא כי אלוהים צפה בלבו של כול אדם בנינוה. הוא ראה את אשר היה בעומק לבם: וידויים וחרטתם הכנים על חטאיהם, אמונתם הכנה בו, תחושתם העמוקה על האופן שבו מעשיהם הרעים עוררו את זעם טבעו וכתוצאה מכך, הפחד מן העונש מיהוה אלוהים, העומד להתרחש. יחד עם זאת, יהוה אלוהים אף שמע את התפילות מעומק לבם, שבהן התחננו אליו לחדול מכעסו כלפיהם כדי שיוכלו להימנע מן האסון הזה. כשאלוהים צפה בכל העובדות האלה, כעסו נעלם אט אט. אין זה משנה עד כמה גדול היה כעסו קודם לכן, כאשר ראה את החרטה הכנה שבעומק לבם של האנשים האלה, הדבר נגע ללבו והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להביא עליהם את האסון וחדל לכעוס עליהם. במקום זאת, הוא הוסיף להעניק להם את רחמיו וסובלנותו והוסיף להנחותם ולקיימם.

אם אמונתכם באלוהים אמיתית, תזכו לעתים קרובות לדאגתו

שינוי כוונתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה לא היה כרוך בהיסוס או דו-משמעות כלשהם. היה זה מעבר מכעס טהור לסובלנות טהורה. זהו גילוי אמיתי של מהות אלוהים. אלוהים לעולם אינו מהסס או לא החלטי במעשיו. העקרונות והמטרות שמאחורי מעשיו כולם ברורים ושקופים, טהורים וללא פגם, מבלי שיהיו מעורבות בהם מזימות או תחבולות כלשהן. במילים אחרות, מהותו של אלוהים אינה כוללת חשכה או רוע. אלוהים כעס על אנשי נינוה מפני שמעשיהם הרעים הגיעו לעיניו. בעת ההיא, כעסו נבע ממהותו. אולם כשכעסו של אלוהים נעלם והוא שב להעניק לאנשי נינוה את סובלנותו, כול אשר הוא חשף היה עדיין מהותו. השינוי הזה כולו נבע משינוי בעמדתו של האדם כלפי אלוהים. במשך כול פרק הזמן הזה, טבעו של אלוהים, שאין לפגוע בו, לא השתנה. מהותו הסובלנית של אלוהים לא השתנתה. מהותו האוהבת והרחומה של אלוהים לא השתנתה. כשבני אדם עושים מעשים רעים ופוגעים באלוהים, הוא מביא עליהם את כעסו. כשבני אדם מתחרטים באמת, דעתו של אלוהים משתנה וכעסו פוסק. כשבני אדם ממשיכים להתנגד לאלוהים בעיקשות, זעמו הוא בלתי פוסק. חרון אפו ידחק בהם אט אט, עד שיושמדו. זוהי מהות טבעו של אלוהים. בין אם אלוהים מביע חרון אף או רחמים, טוב לב ואהבה, התנהגותו ועמדתו של האדם כלפי אלוהים בעומק לבו, מכתיבות את אשר יבוא לידי ביטוי דרך גילוי טבעו של אלוהים. אם אלוהים חושף בהתמדה אדם אחד לחרון אפו, אין ספק שלבו של האדם הזה מתנגד לאלוהים. כיוון שמעולם לא התחרט באמת, לא הרכין את ראשו בפני אלוהים ולא היה בעל אמונת אמת באלוהים, הוא מעולם לא זכה ברחמיו וסובלנותו של אלוהים. אם אדם זוכה לעתים קרובות לדאגתו של אלוהים, רחמיו וסובלנותו, אין ספק כי לאדם זה יש בלבו אמונת אמת באלוהים ולבו אינו מתנגד לאלוהים. הוא מתחרט פעמים רבות באמת בפני אלוהים. לפיכך גם אם משמעת אלוהים פוקדת אדם זה לעתים קרובות, חרון אפו לא יפקוד אותו.

תיאור קצר זה מאפשר לבני האדם להבין את לבו של אלוהים, להבין את מציאות מהותו, להבין שכעסו של אלוהים ושינוי דעתו אינם חסרי סיבה. למרות הניגוד החריף שהפגין אלוהים כשכעס וכששינה את דעתו, דבר שגורם לבני אדם להאמין כי נדמה שקיים פער גדול או ניגוד גדול בין שני היבטים אלה של מהות אלוהים – כעסו וסובלנותו – עמדתו של אלוהים כלפי חרטת אנשי נינוה מאפשרת פעם נוספת לבני האדם להבין צד נוסף בטבעו האמיתי של אלוהים. שינוי דעתו של אלוהים מאפשר באמת לאנושות להבין פעם נוספת את האמת שברחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים, ולהבין את הגילוי האמיתי של מהות אלוהים. אין על האנושות אלא להכיר בכך שרחמיו, אהבתו וטוב לבו של אלוהים אינם מיתוס ואינם המצאה. הסיבה לכך היא שהרגש של אלוהים ברגע ההוא היה אמיתי. שינוי דעתו של אלוהים היה אמיתי. אלוהים אכן העניק לאנושות פעם נוספת את רחמיו וסובלנותו.

חרטת האמת בלבם של אנשי נינוה מזכה אותם ברחמי אלוהים ומשנה את גורלם

האם היתה סתירה כלשהי בין שינוי דעתו של אלוהים לחרון אפו? מובן שלא! זאת מפני שלסובלנותו של אלוהים במועד המסוים הזה היתה סיבה. איזו סיבה זו יכולה להיות? זוהי הסיבה הניתנת בכתבי הקודש: "וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם".

הביטוי "דרכו הרעה" אינו מתייחס לקומץ מעשים רעים, אלא למקור הרוע שמאחורי התנהגותם של בני אדם. "וישובו איש מדרכו הרעה" פירושו כי האנשים שבהם מדובר לעולם לא ישובו לבצע מעשים אלה. במילים אחרות, הם לעולם לא ינהגו שוב בדרך הרעה הזו. השיטה, המקור, המטרה, הכוונה והעיקרון של מעשיהם, כולם השתנו. הם לעולם לא ישובו לנקוט שיטות ועקרונות אלה כדי לגרום ללבם הנאה ואושר. כאשר נאמר שהם נטשו את "החמס אשר בכפיהם", פירושו כי הניחו לו או השליכו אותו הצידה, התנתקו באופן מלא מן העבר ולעולם לא שבו לאחור. כאשר אנשי נינוה נטשו את האלימות שבידיהם, הדבר הוכיח ואף ייצג את חרטת האמת שלהם. אלוהים צופה בחיצוניותם של בני האדם וכן בלבם. כאשר אלוהים צפה בחרטת האמת, שהיתה ללא ספק בלב אנשי נינוה, ואף צפה בכך שהם עזבו את דרכיהם הרעות ונטשו את האלימות שבידיהם, הוא שינה את דעתו. כלומר התנהגותם של אנשים אלה והדרכים השונות שבהן עשו דברים, וכן וידויים וחרטתם האמיתיים על החטאים שבלבם, גרמו לאלוהים לשנות את דעתו, לשנות את כוונותיו, לחזור בו מהחלטתו, לא להענישם ולא להשמידם. כך השיגו אנשי נינוה גורל שונה לעצמם. הם גאלו את חייהם ויחד עם זאת זכו ברחמיו של אלוהים ובסובלנותו, ובשלב זה אלוהים אף חזר בו מחרון אפו.

רחמי אלוהים וסובלנותו אינם נדירים – חרטת אמת מצד האדם נדירה היא

אין זה משנה עד כמה כעס אלוהים על אנשי נינוה, מייד לאחר שהכריזו צום ולבשו שק ואפר, התרכך לבו בהדרגה והוא החל לשנות את דעתו. כשהוא הכריז בפניהם כי ישמיד את עירם – הרגע שקדם לווידויים וחרטתם על חטאיהם – אלוהים עדיין כעס עליהם. לאחר שעברו סדרת מעשי חרטה, כעסו של אלוהים על אנשי נינוה הפך בהדרגה לרחמים וסובלנות כלפיהם. אין שום סתירה בחשיפתם הבו-זמנית של שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים, באותו האירוע עצמו. כיצד יש להבין ולהכיר את היעדר הסתירה הזה? אלוהים הביע וגילה שתי מהויות אלה, המנוגדות זו לזו באופן קוטבי, בזו אחר זו, כאשר אנשי נינוה התחרטו, ואפשר לבני האדם לראות את ממשות מהותו של אלוהים וכי אין לפגוע בה. בעזרת עמדתו, אמר אלוהים לבני האדם את הדברים הבאים: אין זה כי אלוהים אינו סובלני כלפי בני אדם או אינו חפץ להראות רחמים כלפיהם, אלא שהם מתחרטים בפני אלוהים לעתים רחוקות, ונדיר כי בני אדם יסורו באמת מדרכיהם הרעות וינטשו את האלימות שבידיהם. במילים אחרות, כאשר אלוהים כועס על האדם, הוא מקווה כי האדם יוכל להתחרט באמת, ומקווה לראות את חרטת האמת של האדם, ובמקרה זה הוא יוסיף להעניק בנדיבות לאדם את רחמיו וסובלנותו. כלומר התנהגותו הרעה של האדם גורמת לחרון אפו של אלוהים, ואילו רחמיו וסובלנותו של אלוהים מוענקים למי שמקשיב לאלוהים ומתחרט בפניו באמת, למי שיכול לסור מדרכיו הרעות ולנטוש את האלימות שבידיו. עמדתו של אלוהים מתגלה בבירור רב ביחסו לאנשי נינוה: כלל לא קשה לזכות לרחמיו וסובלנותו של אלוהים. הוא דורש חרטת אמת מצד האדם. כול עוד בני האדם יסורו מדרכיהם הרעות וינטשו את האלימות שבידיהם, אלוהים ישנה את דעתו וישנה את עמדתו כלפיהם.

טבעו הצודק של הבורא הוא חי וממשי

כאשר אלוהים שינה את דעתו למען אנשי נינוה, האם רחמיו וסובלנותו היו העמדת פנים? מובן שלא! אם כך, מה מאפשר לכם לראות השינוי בין שני היבטים אלה בטבעו של אלוהים במהלך אותו העניין עצמו? טבעו של אלוהים הוא שלם אחד. הוא אינו מפוצל כלל, בין אם הוא מביע כעס או רחמים וסובלנות כלפי בני אדם, כולם ביטויים לטבעו הצודק. טבעו של אלוהים הוא חי וממשי. הוא משנה את מחשבותיו ועמדותיו בהתאם להתפתחויות. שינוי עמדתו כלפי אנשי נינוה אומר לאנושות, שיש לו מחשבות ורעיונות משלו. הוא אינו רובוט ולא דמות עשויה חימר, אלא אלוהים החי עצמו. הוא יכול היה לכעוס על אנשי נינוה, כפי שיכול היה לסלוח להם על עברם בהתאם לעמדותיהם. הוא יכול היה להחליט להביא אסון על אנשי נינוה, ויכול היה לשנות את החלטתו בזכות החרטה שלהם. בני אדם מעדיפים ליישם כללים באופן מכאני ומעדיפים לקבוע ולהגדיר את אלוהים בעזרת כללים, כפי שהם מעדיפים להכיר את טבעו של אלוהים בעזרת נוסחאות. לפיכך על פי תחום המחשבה האנושית, אלוהים אינו חושב ואין לו רעיונות מהותיים. במציאות מחשבותיו של אלוהים משתנות בהתמדה בהתאם לשינויים בדברים ובסביבות. בשעה שמחשבות אלה משתנות, מתגלים היבטים שונים במהותו של אלוהים. תוך כדי תהליך זה של שינוי, ברגע שבו אלוהים משנה את דעתו, הוא מגלה לאנושות את אמת הקיום של חייו, ומגלה כי טבעו הצודק הוא חי וממשי. זאת ועוד, בעזרת גילוייו האמיתיים, מוכיח אלוהים לאנושות את אמת הקיום של חרון אפו, רחמיו, אהבתו, טוב לבו וסובלנותו. מהותו תתגלה בכול זמן ובכול מקום בהתאם להתפתחויות. הוא בעל חרון אף כשל אריה ורחמים וסובלנות כשל אם. לשום אדם אין רשות להטיל ספק בטבעו הצודק, להפר אותו, לשנותו או לסלפו. בין כול הדברים והנושאים, טבעו הצודק של אלוהים, כלומר חרון אפו ורחמיו של אלוהים, יכולים להתגלות בכול זמן ובכול מקום. הוא מביע היבטים אלה באופן חי בכול פינה בטבע ומבצע אותם באופן חי בכול רגע. טבעו הצודק של אלוהים אינו מוגבל על ידי זמן או מרחב, או במילים אחרות, טבעו הצודק של אלוהים אינו בא לידי ביטוי באופן מכאני ואינו מתגלה כפי שמכתיבים גבולות הזמן או המרחב, אלא בא לידי ביטוי ומתגלה באופן חופשי בכול זמן ומקום. כשאתם רואים כי אלוהים משנה את דעתו, חדל להביע את חרון אפו ונמנע מלהשמיד את העיר נינוה, האם ביכולתכם לומר שאלוהים הוא רק אוהב ומלא רחמים? האם ביכולתכם לומר שחרון אפו של אלוהים מורכב ממילים ריקות מתוכן? כאשר אלוהים מביע חרון אף עז ומונע את רחמיו, האם ביכולתכם לומר שהוא אינו חש אהבת אמת כלפי האנושות? אלוהים מביע חרון אף עז בתגובה למעשיהם הרעים של בני האדם. חרון אפו אינו פגום. חרטתם של בני האדם נוגעת ללבו של אלוהים, וחרטה זו היא שמשנה את דעתו. הנגיעה ללבו, שינוי דעתו, וכן רחמיו וסובלנותו כלפי האדם, הם חסרי פגמים לחלוטין. הם נקיים, טהורים, ללא דופי ואינם מהולים בדבר. סובלנותו של אלוהים היא סובלנות טהורה. רחמיו הם רחמים טהורים. טבעו יגלה חרון אף, וכן רחמים וסובלנות, בהתאם לחרטת האדם והתנהגותו השונה. אין זה משנה מה הוא מגלה ומביע, הכול טהור, הכל ישיר. מהותו נבדלת מזו של כול דבר בבריאתו. עקרונותיהן של הפעולות שאלוהים מביע, מחשבותיו ורעיונותיו או החלטה מסוימת כלשהי, וכן של כול פעולה בודדת, נקיים מכול פגם או דופי. כפי שאלוהים החליט, כך יפעל, ובדרך זו הוא משלים את משימותיו. תוצאות מעין אלה הן מדוייקות וחסרות פגמים, מפני שמקורן הוא ללא פגם וללא דופי. חרון אפו של אלוהים הוא חסר פגמים. בדומה לכך, רחמיו וסובלנותו של אלוהים, שאין ברייה שהם בבעלותה, הינם קדושים וחסרי פגמים, ויכולים לעמוד מול נחישות וניסיון.

לאחר שהבנתם את סיפור נינוה, האם אתם מבינים את צידה האחר של מהות טבעו הצודק של אלוהים? האם אתם מבינים את צידו האחר של טבעו הצודק הייחודי של אלוהים? האם למי מבני האדם יש טבע מעין זה? האם יש למישהו חרון אף כחרון אפו של אלוהים? האם יש למישהו רחמים וסובלנות כמו אלה של אלוהים? מי מבין הברואים יכול לזמן חרון אף כה רב ולהחליט להשמיד את האנושות או להביא עליה אסון? ומי מוסמך להעניק רחמים, לנהוג בסובלנות ולמחול לאדם, וכך לשנות את החלטתו להשמיד את האדם? הבורא מביע את טבעו הצודק באמצעות שיטותיו ועקרונותיו הייחודיים. הוא אינו כפוף לשליטתם או הגבלותיהם של בני אדם, לאירועים או דברים כלשהם. בטבעו הצודק, איש אינו יכול לשנות את מחשבותיו ורעיונותיו, ואיש אינו יכול לשכנעו ולשנות איזו מהחלטותיו. התנהגותה ומחשבותיה של הבריאה מתקיימות בכללותן תחת שיפוט טבעו הצודק. איש אינו יכול לשלוט בהחלטה, אם הוא ינקוט חרון אף או רחמים. רק מהותו של הבורא – או במילים אחרות, טבעו הצודק של הבורא – יכולים להחליט על כך. זהו אופיו הייחודי של טבעו הצודק של הבורא!

לאחר שניתחנו והבנו את שינוי עמדתו של אלוהים כלפי אנשי נינוה, האם ניתן לתאר את הרחמים שניתן למצוא במסגרת טבעו הצודק של אלוהים, בעזרת המילה "ייחודיים"? אמרנו לפני כן כי חרון אפו של אלוהים הוא היבט אחד של מהות טבעו הצודק הייחודי. כעת אגדיר שני היבטים, חרון אפו של אלוהים ורחמיו של אלוהים, כטבעו הצודק. טבעו הצודק של אלוהים הינו קדוש. אין לפגוע בו וכן אין להטיל בו ספק. זהו דבר שאין לאף אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו. הוא ייחודי ובלעדי לאלוהים. כלומר חרון אפו של אלוהים הינו קדוש ואין לפגוע בו. יחד עם זאת, גם ההיבט האחר של טבעו הצודק של אלוהים – רחמיו של אלוהים – הינו קדוש ולא ניתן לפגוע בו. אף לא אחת מן הישויות שנבראו או שלא נבראו, אינה יכולה להחליף או לייצג את אלוהים במעשיו, ואיש אינו יכול להחליפו או לייצגו בהשמדת סדום או בישועת נינוה. זהו הביטוי האמיתי לטבעו הצודק הייחודי של אלוהים.

רגשותיו הכנים של הבורא כלפי האנושות

בני אדם אומרים פעמים רבות כי אין זה דבר קל, להכיר את אלוהים. אך אני אומר שהכרת אלוהים אינה עניין קשה כלל, כי אלוהים מאפשר לעתים קרובות לאדם להיות עד למעשיו. אלוהים מעולם לא חדל מהדו-שיח שלו עם האנושות. הוא מעולם לא הסתתר מן האדם, ולא התחבא. מחשבותיו, רעיונותיו, דבריו ומעשיו, כולם גלויים בפני האנושות. לפיכך כול עוד האדם מבקש להכיר את אלוהים, הוא יכול להגיע להבנה ולידיעה עליו בכול מיני אמצעים ושיטות. הסיבה לכך שהאדם חושב בצורה עיוורת שאלוהים נמנע ממנו בכוונה, שאלוהים הסתתר בכוונה מפני האנושות, שלאלוהים אין כוונה לאפשר לאדם להבינו ולהכירו, היא כי הוא אינו יודע מיהו אלוהים ואינו חפץ להבין את אלוהים. עוד יותר מכך, מחשבותיו של הבורא, דבריו או מעשיו, אינם מעסיקים אותו... למען האמת, אילו האדם היה רק מנצל את זמן הבטלה שלו כדי להתמקד בדבריו או מעשיו של אלוהים ולהבינם, ולשים מעט לב למחשבותיו של הבורא ולקול לבו, לא היה לו קשה להבין כי מחשבותיו של הבורא, דבריו ומעשיו, נראים לעין ושקופים. בדומה לכך, לא יידרש מאמץ רב כדי להבין שהבורא נמצא בכול עת בקרב בני האדם, שהוא משוחח תמיד עם האדם ועם הבריאה בכללותה ושהוא מבצע מעשים חדשים מדי יום. מהותו וטבעו באים לידי ביטוי בדו-שיח שלו עם האדם. מחשבותיו ורעיונותיו מתגלים במלואם במעשיו. הוא מלווה את האנושות וצופה בה בכול עת. הוא מדבר אל האנושות ואל כול הבריאה בשקט בדבריו הנאמרים ללא קול: אני מעל ליקום, ואני בתוך בריאתי. אני משגיח, אני מחכה, אני לצדכם... ידיו חמות וחזקות, צעדיו קלים, קולו שקט ומלא חן, צורתו חולפת ומשתנה, מקיפה את האנושות כולה, הופעתו יפהפייה ועדינה. הוא מעולם לא עזב ולא נעלם. מעלות השחר ועד שקיעת החמה, הוא בן לווייתה המתמיד של האנושות. דאגתו המסורה וחיבתו המיוחדת לאנושות, וכן דאגתו ואהבתו האמיתית לאדם, הופגנו חלק אחר חלק, כאשר הושיע את העיר נינוה. בפרט, חילופי הדברים בין יהוה אלוהים ליונה חשפו את חמלתו של הבורא כלפי האנושות שהוא עצמו ברא. דרך מילים אלה, תוכלו לזכות בהבנה טובה יותר על רגשותיו הכנים של אלוהים כלפי האנושות...

הדברים הבאים מתועדים בספר יונה ד' 10-11: "ויאמר יהוה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה". אלה הם הדברים שנאמרו בפועל על ידי יהוה אלוהים, שיחה בינו לבין יונה. בשעה שחילופי דברים אלה הינם קצרים, הם מלאים עד גדותיהם בדאגתו של הבורא לאנושות ובאי-נכונותו לוותר עליה. דברים אלה מביעים את העמדה והרגשות האמיתיים שמחזיק אלוהים בלבו כלפי בריאתו, ובדברים ברורים אלה, שכמותם שומע האדם לעתים רחוקות, מצהיר אלוהים על כוונותיו האמיתיות ביחס לאנושות. חילופי דברים אלה מייצגים עמדה שהיתה לאלוהים כלפי אנשי נינוה – אך איזו מין עמדה היא זו? זוהי העמדה שהיתה לו כלפי אנשי נינוה לפני חרטתם ולאחריה. אלוהים מתייחס לאנושות באופן זהה. בדברים אלה ניתן למצוא את מחשבותיו, וכן את טבעו.

אילו מחשבות של אלוהים מתגלות בדברים אלה? עיון קפדני חושף מייד כי הוא משתמש במילה "לחוס". השימוש במילה זו מראה את עמדתו האמיתית של אלוהים כלפי האנושות.

מנקודת מבט סמנטית, ניתן לפרש את המלה "לחוס" בדרכים שונות: דבר ראשון, לאהוב ולהגן, להרגיש רוך כלפי משהו. דבר שני, לאהוב מאוד. ולבסוף, הן לא להיות מוכן לפגוע בו והן לא להיות מסוגל לשאת פגיעה בו. בקצרה היא מרמזת על חיבה ואהבה מלאת רוך, וכן על אי-נכונות לוותר על מישהו או משהו. משמעותה היא רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האדם. על אף שאלוהים השתמש במילה הנאמרת באופן שכיח בקרב בני האדם, השימוש במילה זו חושף את קול לבו של אלוהים ועמדתו כלפי האנושות.

בשעה שהעיר נינוה היתה מלאה בני אדם מושחתים, רעים ואלימים לא פחות מאנשי סדום, החרטה שלהם גרמה לאלוהים לשנות את דעתו ולהחליט שלא להשמידם. בזכות תגובתם לדברי אלוהים והוראותיו, שהדגימה גישה העומדת בניגוד חריף לזו של אזרחי סדום, ובזכות ציותם הכן לאלוהים וחרטתם הכנה על חטאיהם, וכן התנהגותם האמיתית, מעומק הלב, מכול הבחינות, אלוהים הדגים פעם נוספת את החמלה שבעומק לבו והעניק להם אותה. איש אינו יכול לשכפל את הגמול של אלוהים והחמלה שלו לאנושות. איש אינו יכול להיות בעל הרחמים או הסובלנות שיש לאלוהים, או רגשותיו הכנים כלפי האנושות. האם יש מישהו שאתם מחשיבים אותו לאיש או אישה דגולים, או אפילו על-אדם, שיכול ממקום גבוה, כשהוא מדבר כאיש דגול או אישה דגולה או מעמדה נעלה, להצהיר הצהרה מעין זו בפני האנושות או הבריאה? מי בקרב האנושות יכול להכיר את תנאי חייה של האנושות כאת כף ידו? מי יכול לשאת בנטל ובאחריות לקיומה של האנושות? מי מסוגל להכריז על השמדתה של עיר? ומי מסוגל למחול לעיר? מי יכול לומר שהוא מוקיר את בריאתו? רק הבורא! רק לבורא יש חמלה לאנושות הזו. רק הבורא מגלה חיבה ורכות לאנושות הזו. רק לבורא יש חיבה אמיתית, שאינה ניתנת להפרה, כלפי האנושות הזו. בדומה לכך, רק הבורא יכול להעניק רחמים לאנושות הזו ולהוקיר את כול בריאתו. לבו צוהל ודואב בקרבו על כול אחד ממעשי האדם: הוא כועס, מצטער ונעצב על הרוע והשחיתות של האדם; הוא מרוצה, שמח, סלחני וצוהל על חרטה ואמונה מצד האדם. כול אחד ואחד ממחשבותיו ורעיונותיו קיים למען האנושות וסובב סביבה. מה שיש לו ומה שהינו, באים לידי ביטוי במלואם למען האנושות. רגשותיו שזורים בכללותם בקיומה של האנושות. למען האנושות, הוא נע וממהר לכול עבר, הוא מוסר בשתיקה כול חלק מחייו, הוא מקדיש כול דקה וכול שניה מחייו... הוא לא ידע מעולם לחוס על חייו שלו, אך תמיד חס על האנושות שהוא עצמו ברא והוקיר אותה... הוא נותן לאנושות הזו את כול אשר לו... הוא מעניק את רחמיו וסובלנותו ללא תנאי וללא ציפייה לפיצוי. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להמשיך לשרוד לנגד עיניו, ולקבל את החיים המוענקים על ידו. הוא עושה זאת רק כדי שהאנושות תוכל להישמע לו באחד הימים ולהכיר בכך שהוא האחד שמזין את קיומה של האנושות ומקיים את חיי הבריאה כולה.

הבורא מביע את רגשותיו האמיתיים כלפי האנושות

שיחה זו בין יהוה אלוהים ליונה היא ללא ספק ביטוי לרגשותיו האמיתיים של הבורא כלפי האנושות. מצד אחד, היא מיידעת את בני האדם על ההבנה שיש לבורא כלפי הטבע כולו, שתחת פיקודו. כדברי יהוה אלוהים, "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה". במילים אחרות, הבנתו של אלוהים כלפי נינוה היתה רחוקה מלהיות שטחית. לא זו בלבד שהוא ידע את מספר הנפשות החיות בעיר (כולל בני אדם וחיות משק), אלא הוא אף ידע כמה מהם אינם יודעים להבחין בין ימינם לשמאלם – כלומר, כמה ילדים ונערים יש בה. זוהי הוכחה מוחשית להבנתו הנעלה של אלוהים כלפי האנושות. מצד שני, שיחה זו מודיעה לבני האדם על עמדתו של הבורא כלפי האנושות, כלומר משקלה של האנושות בלב הבורא. כדברי יהוה אלוהים: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה..."? אלה הם דברי ההאשמה של יהוה אלוהים ליונה, אך כולם אמת.

על אף שהוטל על יונה להכריז את דברי יהוה אלוהים לאנשי נינוה, הוא לא הבין את כוונותיו של יהוה אלוהים ולא הבין את דאגותיו וציפיותיו ביחס לאנשי העיר. בנזיפה זו, התכוון אלוהים לומר לו כי האנושות היא תוצר עמל כפיו וכי אלוהים השקיע מאמץ רב בכול אדם ואדם. כול אדם נושא עמו את תקוות אלוהים, כול אדם נהנה מקיום חייו של אלוהים, על כול אדם, שילם אלוהים מחיר חמור. נזיפה זו אף אמרה ליונה כי אלוהים מוקיר את האנושות, עמל כפיו, כפי שיונה עצמו הוקיר את הקיקיון. אלוהים בשום אופן לא ינטוש אותה בקלות, כול עוד לא הגיע הרגע האחרון האפשרי. יתרה מכך, יש בתוך העיר ילדים ובעלי חיים תמימים כה רבים. כשמדובר בתוצרים צעירים ונבערים אלה של בריאת אלוהים, שאף אינם יכולים להבחין בין ימינם לשמאלם, אלוהים מסוגל אף פחות מכך לשים קץ לחייהם ולקבוע את גורלם באופן נמהר שכזה. אלוהים קיווה לראותם גדלים, הוא קיווה שהם לא יילכו באותן הדרכים שבהן הלכו המבוגרים מהם, שלא יהיה עליהם לשמוע שוב את אזהרת יהוה אלוהים, ושיישאו עדות לעברה של נינוה. עוד יותר מכך, קיווה אלוהים לראות את נינוה לאחר שהתחרטה, לראות את עתידה של נינוה בעקבות חרטתה, וחשוב מכך, לראות את נינוה כשהיא חיה שוב בתוך רחמי אלוהים. בעיני אלוהים אם כן, מושאי הבריאה האלה, שלא יכולים היו להבחין בין ימינם לשמאלם, היו עתידה של נינוה. הם יישאו על כתפיהם את עברה הנתעב של נינוה, כשם שיישאו על כתפיהם את תפקידם החשוב לשאת עדות לעברה ולעתידה של נינוה בהנחיית יהוה אלוהים. בהצהרה זו על רגשותיו האמיתיים, הציג יהוה אלוהים את רחמי הבורא לאנושות בכללותה. היא הראתה לאנושות כי "רחמי הבורא" אינו ביטוי ריק מתוכן, ואינו הבטחה חלולה. יש בו עקרונות, שיטות ויעדים קונקרטיים. הוא אמיתי וממשי, ואינו נעזר בזיוף או הסוואה, ובאותו האופן, מוענקים רחמיו ללא קץ לאנושות בכול זמן ותקופה. אולם עד עצם היום הזה, חילופי הדברים של הבורא עם יונה הם הצהרתו המילולית היחידה והבלעדית של אלוהים על הסיבה לכך שהוא מפגין רחמים כלפי האנושות, האופן שבו הוא מפגין רחמים כלפי האנושות, המידה שבה הוא סובלני כלפי האנושות ורגשותיו האמיתיים כלפי האנושות. שיחתו התמציתית של יהוה אלוהים מביעה את מלוא מחשבותיו על האנושות. זהו ביטוי אמיתי של עמדתו כלפי האנושות, וכן הוכחה מוחשית להענקת רחמיו בנדיבות לאנושות. רחמיו אינם מוענקים רק לדורות המבוגרים של האנושות. הם מוענקים גם לחברים הצעירים יותר בקבוצה האנושית, כפי שהיה מאז ומתמיד, מדור לדור. על אף שחרון אפו של אלוהים יורד לעתים קרובות על פינות מסוימות ותקופות מסוימות באנושות, רחמיו של אלוהים לא פסקו מעולם. ברחמיו, הוא מנחה ומוביל דור אחר דור של בריאתו, מקיים ומזין דור אחר דור של הבריאה, מפני שרגשותיו האמיתיים כלפי האנושות לא ישתנו לעולם. כדברי יהוה אלוהים: "ואני לא אחוס על נינוה..."? הוא הוקיר את בריאתו מאז ומתמיד. אלה הם רחמי טבעו הצודק של הבורא, וזוהי גם ייחודיותו הטהורה של הבורא!

ג' חמישה סוגים של בני אדם

לעת עתה, אסיים בכך את השיתוף על טבעו הצודק של אלוהים. כעת אסווג את חסידיו של אלוהים לכמה קטגוריות, על פי הבנתם את אלוהים, והבנתם על טבעו הצודק וניסיונם עמו, כדי שתוכלו לדעת מהו השלב הנוכחי שאליו אתם שייכים וכן מהו שיעור קומתכם הנוכחי. במונחי הכרתם את אלוהים והבנתם על טבעו הצודק, ניתן להפריד את שיעורי הקומה והשלבים השונים שבני אדם משתייכים אליהם, לחמישה סוגים באופן כללי. נושא זה מבוסס על הכרת אלוהים הייחודי וטבעו הצודק. לפיכך כשאתם קוראים את התוכן שלהלן, עליכם להקפיד לנסות להבין, כמה הבנה וידע יש לכם בדיוק באשר לייחודיותו של אלוהים וטבעו הצודק, ואחר כך להיעזר בכך כדי לשפוט, לאיזה שלב אתם שייכים באמת, עד כמה גבוה שיעור קומתכם באמת, ואיזה סוג של אדם אתם באמת.

הסוג הראשון ידוע כשלב "התינוק בחיתולים".

מהו תינוק בחיתולים? תינוק בחיתולים הוא תינוק שאך בא לעולם, תינוק בן יומו. זהו השלב שבו בני אדם הם הקטנים והבלתי בוגרים ביותר.

לבני אדם בשלב זה אין ביסודו של דבר מודעות או תודעה כלשהי בענייני האמונה באלוהים. הם אובדי עצות ונבערים בכול עניין. ייתכן שבני אדם אלה האמינו באלוהים במשך זמן רב או במשך זמן לא רב כלל, אך מצבם אובד העצות והנבער ושיעור קומתם האמיתי ממקמים אותם בשלב התינוק בחיתולים. ההגדרה המדויקת למצבו של תינוק בחיתולים היא כזו: יהיה אשר יהיה משך הזמן שאדם זה האמין באלוהים, הוא יהיה תמיד מבולבל, נבוך ותמים. הוא אינו יודע מדוע הוא מאמין באלוהים ואינו יודע מיהו או מהו אלוהים. על אף שהוא חסיד של אלוהים, אין בלבו הגדרה מדויקת לאלוהים והוא אינו יכול לקבוע, אם מי שהוא חסידו הוא אלוהים, לא כל שכן אם אכן עליו להאמין באלוהים ולהיות חסידו. אלה הן נסיבותיו האמיתיות של אדם מסוג זה. מחשבותיהם של אנשים אלה מעורפלות, ובמילים פשוטות, אמונתם היא אמונה של מבוכה. הם מתקיימים תמיד במצב של אובדן עצות וריקנות. בלבול, מבוכה ותמימות מסכמים את נסיבותיהם. הם מעולם לא ראו את קיומו של אלוהים ולא חשו בו, ולפיכך אין טעם לדבר אתם על הכרת אלוהים, כשם שאין טעם לגרום להם לקרוא ספר הכתוב בכתב חרטומים. הם לא יבינו ולא יקבלו זאת. בעיניהם, הכרת אלוהים זהה לשמיעת סיפור דמיוני. בשעה שמחשבותיהם אולי מעורפלות, הם מאמינים למעשה באמונה שלמה כי הכרת אלוהים היא בזבוז מוחלט של זמן ומאמץ. זהו סוג האדם הראשון: תינוק בחיתולים.

הסוג השני הוא שלב "התינוק היונק".

בהשוואה לתינוק בחיתולים, אדם מסוג זה התקדם במידת-מה. למרבה הצער, אין לו עדיין כול הבנה של אלוהים. הוא חסר עדיין הבנה ברורה של אלוהים ותובנה עליו, ולא ברור לו במיוחד, מדוע עליו להאמין לאלוהים, אך בלבו יש מטרה ורעיונות ברורים משלו. הוא אינו מעסיק את עצמו בשאלה, אם נכון להאמין באלוהים. היעד והמטרה שהוא שואף אליהם דרך האמונה באלוהים הם ליהנות מחסדו, לזכות בשמחה ושלווה, לחיות חיים נוחים, לזכות לדאגתו ולהגנתו של אלוהים ולחיות תחת ברכותיו. הוא אינו עוסק במידת הכרתו את אלוהים, אין לו דחף לשאוף להבנה של אלוהים והוא אינו מעסיק את עצמו בשאלה, מה אלוהים עושה ומה הוא מבקש לעשות. הוא רק שואף באופן עיוור ליהנות מחסדו ולקבל עוד מברכותיו. הוא שואף לקבל פי מאה בתקופה הנוכחית, וחיי נצח בתקופה הבאה. מחשבותיו, הוצאותיו ומסירותו, וכן סבלו, לכולם מטרה משותפת: לזכות בחסדו ובברכותיו של אלוהים. אין לו עניין בשום דבר אחר. אדם מסוג זה בטוח רק בכך שאלוהים יכול להגן עליו ולהעניק לו מחסדו. ניתן לומר כי הוא אינו מעוניין בשאלה, מדוע אלוהים מבקש להושיע את האדם או מהי התוצאה שאלוהים מבקש להשיג בדבריו ובעבודתו, והדבר אינו ברור לו במיוחד. הוא מעולם לא עשה מאמץ להכיר את מהותו של אלוהים וטבעו הצודק, ואין ביכולתו לגייס את ההתעניינות הדרושה כדי לעשות זאת. אין לו חשק לשים לב לדברים האלה ואין לו רצון להכירם. אין לו רצון לשאול על עבודתו של אלוהים, דרישותיו של אלוהים מן האדם, רצונו של אלוהים או כול דבר אחר הקשור לאלוהים, והוא אף אינו טורח לשאול על הדברים האלה. הסיבה לכך היא כי הוא מאמין שעניינים אלה אינם קשורים להנאתו מחסדו של אלוהים. יש לו עניין רק באלוהים שיכול להעניק מחסדו וקשור לאינטרסים האישיים שלו. אין לו כל עניין בכול דבר אחר, והוא אינו יכול אפוא להיווכח במציאות האמת, ואין זה משנה כמה שנים האמין באלוהים. מבלי שיהיה מי שישקה או יאכיל אותו לעתים קרובות, קשה לו להמשיך בנתיב האמונה באלוהים. אם אין ביכולתו ליהנות מן השמחה והשלווה שהיו לו בעבר או ליהנות מחסדו של אלוהים, הוא בהחלט עלול לסגת. זהו סוג האדם השני: האדם המתקיים בשלב התינוק היונק.

הסוג השלישי הוא שלב התינוק הנגמל – שלב הילד הקטן.

קבוצה זו של בני אדם היא בעלת מודעות ברורה מסוימת. אנשים אלה מודעים לכך שההנאה מחסדו של אלוהים אין פירושה שהם עצמם בעלי ניסיון אמיתי. הם מודעים לכך שאם לעולם לא ילאו מלבקש שמחה ושלווה, מלבקש חסד, או אם יוכלו לשאת עדות על ידי שיתוף בחוויות ההנאה מחסד אלוהים שהיו להם או על ידי נשיאת שבחים לברכות שאלוהים העניק להם. משמעות הדברים האלה אינה שיש להם חיים, ולא שיש להם בעלות על מציאות האמת. הם מתחילים מתודעתם וחדלים להשלות את עצמם בתקוות שווא, כי ילוו רק בחסדו של אלוהים. במקום זאת, כשהם נהנים מחסדו של אלוהים, הם מבקשים בעת ובעונה אחת לעשות דבר-מה למען אלוהים. הם מוכנים למלא את תפקידם, לשאת מעט קשיים ועייפות, לזכות למידה מסוימת של שיתוף פעולה עם אלוהים. אולם כיוון שחיפושם אחר האמונה באלוהים מהול מדי בדברים אחרים, כיוון שהכוונות והרצונות האישיים שהם מטפחים הינם חזקים מדי, כיוון שאופיים גאוותני מדי, קשה להם מאוד להשביע את רצונו של אלוהים או להיות נאמנים לו. לעתים קרובות אם כן, אין ביכולתם לממש את משאלותיהם האישיות ולא לכבד את הבטחותיהם לאלוהים. הם מוצאים את עצמם לא פעם במצבים סותרים: הם רוצים מאוד להשביע את רצונו של אלוהים במידה הרבה ביותר שאפשר, אך הם מנצלים את כול כוחם כדי להתנגד לו. הם נודרים פעמים רבות נדרים לאלוהים, אך ממהרים להתחמק מנדריהם. פעמים רבות עוד יותר, הם מוצאים את עצמם במצבים סותרים אחרים: הם מאמינים בכנות, אך מכחישים את אלוהים וכול דבר שבא ממנו. הם מקווים ומייחלים כי אלוהים יהפוך אותם לנאורים, יוביל אותם, יקיים אותם ויעזור להם, אך בכול זאת מחפשים להם דרך מוצא משלהם. הם מבקשים להבין ולהכיר את אלוהים, אך אינם מוכנים להתקרב אליו. במקום זאת, הם תמיד נמנעים מאלוהים ולבם סגור בפניו. בשעה שיש להם הבנה וניסיון שטחיים על משמעותם המילולית של דברי אלוהים והאמת, ומושג שטחי על אלוהים והאמת, בתת-המודע שלהם, עדיין אין ביכולתם לאשר או לקבוע אם אלוהים הוא האמת, אין ביכולתם לאשר, אם אלוהים צודק באמת, ואין ביכולתם לקבוע את ממשות טבעו ומהותו של אלוהים, לא כול שכן קיומו האמיתי. אמונתם באלוהים כוללת תמיד ספקות ואי-הבנות, ואף כוללת דמיונות ותפיסות. בעודם נהנים מחסד אלוהים, הם גם חווים או מיישמים באי-רצון חלק ממה שהם מאמינים כי הן אמיתות הניתנות לביצוע, כדי להעשיר את אמונתם, להגביר את חוויית אמונתם באלוהים, לאמת את הבנתם על האמונה באלוהים, לספק את יהירותם שבהליכה בנתיב החיים שהם עצמם קבעו ובהגשמת מטרה צודקת של האנושות. יחד עם זאת, הם גם עושים את הדברים האלה כדי להשביע את רצונם שלהם לזכות בברכות, כדי להמר על מנת שיוכלו לשאת רבות יותר מברכותיה של האנושות, להגשים את השאיפה והרצון שיש להם לכול אורך חייהם, לא לנוח ולא לשקוט עד שיקבלו את אלוהים. אנשים אלה מסוגלים לעתים רחוקות לזכות בנאורות מאלוהים, כי רצונם וכוונתם לזכות בברכות חשובים להם מדי. אין להם רצון לוותר על כך והם לא היו יכולים לשאת זאת. הם חוששים שמא ללא הרצון לזכות בברכות, ללא השאיפה שהם מוקירים זה מכבר, שלא לנוח ולא לשקוט עד אשר יקבלו את אלוהים, הם יאבדו את המניע להאמין באלוהים. אין להם רצון אם כן להתמודד עם המציאות. אין ברצונם להתמודד עם דברי אלוהים או עבודתו של אלוהים. אין ברצונם להתמודד עם טבעו או מהותו של אלוהים, לא כול שכן להעלות את נושא הכרת אלוהים. הסיבה לכך היא שכאשר אלוהים, מהותו וטבעו הצודק יחליפו את דמיונותיהם, חלומותיהם יעלו בעשן. אמונתם הטהורה כביכול ו"המעלות" שצברו לאורך שנים של עבודה קשה, ייעלמו ויסתכמו בלא כלום. "השטח" שכבשו בזעת אפם ובדמם במהלך השנים יהיה על סף התמוטטות. הדבר יאותת על כך שהשנים הרבות שבהן עבדו קשה ועשו מאמצים, היו לשווא, שעליהם להתחיל שוב מאפס. זהו הכאב שקשה להם יותר מכול לשאת בלבם, והתוצאה שהם רוצים פחות מכול לראותה. לפיכך הם נעולים תמיד במבוי סתום מעין זה, ומסרבים לפנות לאחור. זהו סוג האדם השלישי: האדם המתקיים בשלב התינוק הנגמל.

שלושת סוגי האנשים המתוארים לעיל – במילים אחרות, בני האדם המתקיימים בשלושת השלבים האלה – אינם בעלי אמונה אמיתית בזהותו ובמעמדו של אלוהים או בטבעו הצודק, ואין להם הכרה או אישור ברורים ומוגדרים של הדברים האלה. לפיכך קשה מאוד לשלושת הסוגים האלה של בני אדם להיווכח במציאות האמת, וכן קשה להם לזכות ברחמי אלוהים, בנאורות או הארה, מפני שהאופן שבו הם מאמינים באלוהים וגישתם המוטעית כלפי אלוהים אינם מאפשרים לו לבצע את עבודתו בתוך לבם. ספקותיהם, תפיסותיהם המוטעות ודמיונותיהם ביחס לאלוהים, גברו על אמונתם והכרת אלוהים על ידם. אלה הם שלושה סוגים מסוכנים מאוד של בני אדם וכן שלושה שלבים מסוכנים מאוד. כשאדם מחזיק בעמדה של ספק כלפי אלוהים, מהותו של אלוהים, זהותו של אלוהים, השאלה אם אלוהים הוא אמת וממשות קיומו, ואינו יכול להיות בטוח בדברים האלה, כיצד יוכל לקבל דבר כלשהו הבא מאלוהים? כיצד יוכל לקבל את העובדה שאלוהים הוא אמת, הדרך והחיים? כיצד יוכל לקבל את הייסור והשיפוט של אלוהים? כיצד יוכל לקבל את ישועת אלוהים? כיצד יוכל אדם מסוג זה לזכות בהנחיה ובקיום אמיתיים מאלוהים? מי שנמצא באחד משלושת השלבים האלה יכול בכול עת להתנגד לאלוהים, לשפוט את אלוהים, לחלל את שם אלוהים או לבגוד באלוהים. הוא יכול בכול עת לנטוש את דרך האמת ולעזוב את אלוהים. ניתן לומר כי בני אדם בשלושת השלבים האלה מתקיימים בתקופה קריטית, כי לא נכנסו למסלול הנכון של האמונה באלוהים.

הסוג הרביעי הוא שלב הילד הגדל, כלומר ילדות.

לאחר שנגמל – כלומר לאחר שנהנה משפע חסד, מתחיל האדם לחקור את משמעות האמונה באלוהים, לבקש להבין שאלות שונות, כגון מדוע האדם חי, כיצד על האדם לחיות ומדוע מבצע אלוהים את עבודתו באדם. כאשר מחשבות לא ברורות ומושגים מבולבלים אלה מופיעים בו ומתקיימים בו, הוא מקבל השקיה מתמדת וכן מסוגל למלא את תפקידו. בתקופה זו, אין לו עוד ספקות באשר לאמת קיומו של אלוהים ויש לו תפיסה מדויקת על משמעות האמונה באלוהים. על בסיס זה, הוא זוכה להכרה הדרגתית של אלוהים ומקבל בהדרגה תשובות אחדות למחשבותיו הלא ברורות ולמושגיו המבולבלים באשר לטבעו ומהותו של אלוהים. במונחי השינויים בטבעם וכן בהכרת אלוהים על ידם, בני אדם בשלב זה מתחילים לעלות על המסלול הנכון ולהיכנס לתקופת מעבר. בשלב זה מתחילים להיות לבני אדם חיים. סימנים ברורים המצביעים על בעלות על חיים, הם פתרונות הדרגתיים לשאלות השונות הקשורות להכרת אלוהים, שיש לבני אדם בלבם – אי-הבנות, דמיונות, תפיסות והגדרות מעורפלות של אלוהים – כי הם אינם רק מאמינים באמת ומכירים את ממשות קיומו של אלוהים, אלא גם יש להם בלבם הגדרה ברורה והתמצאות ביחס לאלוהים, כי הליכה אמיתית בעקבות אלוהים מחליפה את אמונתם המעורפלת. במהלך שלב זה, מכירים בני אדם בהדרגה את תפיסותיהם השגויות ביחס לאלוהים ואת שאיפותיהם ודרכי אמונתם המוטעות. הם מתחילים להשתוקק לאמת, להשתוקק לחוות את השיפוט, הייסור והטלת המשמעת מצד אלוהים, להשתוקק לשינוי בטבעם. במהלך שלב זה, הם זונחים בהדרגה כול מיני תפיסות ודמיונות על אלוהים. יחד עם זאת, הם משנים ומתקנים את הידע השגוי שלהם על אלוהים ומקבלים ידע בסיסי נכון מסויים על אלוהים. על אף שחלק מן הידע שיש לבני אדם בשלב זה אינו ספציפי ואינו מדויק כול כך, הם לפחות מתחילים לזנוח בהדרגה את התפיסות, הידע השגוי ואי-ההבנות שלהם ביחס לאלוהים. הם אינם מחזיקים עוד בתפיסותיהם ודמיונותיהם ביחס לאלוהים. הם מתחילים ללמוד כיצד לנטוש – לזנוח דברים שניתן למצוא בין תפיסותיהם, הבאים מתוך ידע ומן השטן. הם מתחילים להיות מוכנים להיכנע לדברים נכונים וחיוביים, גם לדברים הבאים מדברי אלוהים, ומתאימים את עצמם לאמת. הם אף מתחילים לנסות לחוות את דברי אלוהים, לדעת ולבצע באופן אישי את דבריו, לקבל את דבריו כעקרונות פעולותיהם וכבסיס לשינוי טבעם. במהלך תקופה זו, בני אדם מקבלים שלא במודע את השיפוט והייסור של אלוהים, מקבלים שלא במודע את דברי אלוהים כחייהם. בשעה שהם מקבלים את השיפוט והייסור של אלוהים ואת דברי אלוהים, הם נעשים מודעים ומסוגלים יותר ויותר לחוש כי אלוהים שבו הם מאמינים בתוך לבם, קיים באמת. בדברי אלוהים, בחוויותיהם ובחייהם, הם חשים במידה הולכת וגוברת כי אלוהים ניהל תמיד את גורל האדם, הוביל את האדם וקיים אותו. דרך הקשר שלהם עם אלוהים, הם מאשרים בהדרגה את קיומו של אלוהים. לכן עוד בטרם הבינו זאת, הם כבר אישרו באופן תת-מודע את עבודתו של אלוהים והאמינו בו באמונה שלמה, ואישרו את דברי אלוהים. לאחר שבני האדם מאשרים את דברי אלוהים ואת עבודתו של אלוהים, הם שוללים ללא הרף את עצמם, שוללים את תפיסותיהם, שוללים את הידע שלהם, שוללים את דמיונותיהם, ויחד עם זאת גם מחפשים ללא הרף, מהי האמת ומהו רצון אלוהים. הידע של בני האדם על אלוהים הינו שטחי למדי במהלך תקופת התפתחות זו – הם אף אינם מסוגלים להרחיב את הידע הזה בבירור בעזרת מילים ואינם יכולים להרחיבו באופן ספציפי – ויש להם הבנה של הבחנה בלבד. אולם בהשוואה לשלושת השלבים הקודמים, חייהם הלא בוגרים של בני אדם בתקופה זו קיבלו כבר השקיה ואספקה מדברי אלוהים, והחלו כבר לנבוט. דומה הדבר לזרע הטמון באדמה. לאחר שקיבל לחות וחומרים מזינים, הוא פורץ דרך האדמה. נביטתו מייצגת את לידתם של חיים חדשים. לידה זו של חיים חדשים מאפשרת לאדם לזכות במבט חטוף על סימני החיים. בעזרת החיים, בני האדם יצמחו. לפיכך על יסודות אלה – כשהם מפלסים בהדרגה את דרכם לדרך הנכונה של האמונה באלוהים, זונחים את תפיסותיהם ומקבלים את הנחייתו של אלוהים – חייהם של בני האדם יצמחו באופן בלתי נמנע, צעד אחר צעד. על איזה בסיס נמדדת הצמיחה הזו? היא נמדדת בהתאם לניסיונם עם דברי אלוהים והבנתם האמיתית על טבעו הצודק של אלוהים. אף שבתקופה זו של צמיחה הם מתקשים מאוד לתאר במדויק במילים שלהם את הידע שלהם על אלוהים ומהותו, קבוצה זו של בני אדם כבר אינה מוכנה לרדוף אחר תענוגות באופן סובייקטיבי על ידי הנאה מחסד אלוהים, ולא לחתור למטרה משלהם, מאחורי האמונה באלוהים, והיא לזכות בחסדו, אלא הם מוכנים לשאוף לחיים על פי דבר אלוהים, להיות למושאי הישועה של אלוהים. בנוסף לכך, יש להם הביטחון והם מוכנים לקבל את השיפוט והייסור של אלוהים. זהו הסימן לאדם בשלב הצמיחה.

על אף שלבני אדם בשלב זה יש ידע מסויים על טבעו הצודק של אלוהים, ידע זה הינו מעורפל מאוד ולא ברור. אמנם אין ביכולתם להרחיב זאת בבירור, אך הם חשים שכבר רכשו דבר-מה באופן פנימי, מפני שקיבלו מידה מסויימת של ידע והבנה על טבעו הצודק של אלוהים, דרך הייסור והשיפוט של אלוהים. אולם כול זה עודנו שטחי למדי, ועדיין בשלב בסיסי. לקבוצה זו של בני אדם יש נקודת מבט קונקרטית, שממנה הם מתייחסים לחסד אלוהים. נקודת מבט זו באה לידי ביטוי בשינויים במטרות שהם חותרים אליהן ובדרך שבה הם חותרים אליהן. הם כבר ראו – בדברי אלוהים ובעבודתו, בכול סוגי דרישותיו מן האדם ובגילוייו לאדם – שאם עדיין לא יחתרו לאמת, אם עדיין לא ישאפו להיווכח במציאות, אם עדיין לא יבקשו להשביע את רצון אלוהים ולהכירו כשהם חווים את דבריו, הם יאבדו את משמעות האמונה באלוהים. הם מבינים כי תהיה אשר תהיה המידה שבה הם נהנים מחסד אלוהים, אין ביכולתם לשנות את טבעם, להשביע את רצון אלוהים או להכירו, וכי אם יחיו תמיד בתוך חסדו של אלוהים, לעולם לא ישיגו צמיחה, לא יזכו בחיים ולא יוכלו לזכות בישועה. לסיכום, אם אין ביכולתו של אדם לחוות באמת את דברי אלוהים והוא אינו יכול להכיר את אלוהים באמצעות דבריו, הוא יישאר לנצח בשלב התינוק ולעולם לא יעשה ולו צעד אחד קדימה לצמיחה של חייו. אם אתם מתקיימים לנצח בשלב התינוק, אם אינכם נוכחים לעולם במציאות דבר אלוהים, אם אינכם מסוגלים לעולם לחיות על פי דבר אלוהים, אם אינכם מסוגלים לעולם להיות בעלי אמונת אמת וידע אמיתי על אלוהים, האם יש אפשרות כלשהי שאלוהים ישלים אתכם? לפיכך כול מי שנוכח במציאות דבר אלוהים, כול מי שמקבל את דבר אלוהים כאת חייו, כול מי שמתחיל לקבל את הייסור והשיפוט של אלוהים, כול מי שטבעו המושחת מתחיל להשתנות וכול מי שיש לו לב ושמשתוקק לאמת, שיש לו רצון להכיר את אלוהים, שיש לו רצון לקבל את הישועה מאלוהים – אלה הם בני האדם שיש להם באמת חיים. זהו באמת סוג האדם הרביעי, הילד הגדל, האדם בשלב הילדות.

הסוג החמישי הוא שלב החיים הבוגרים, או שלב האדם הבוגר.

לאחר חוויית השלב המתנודד של הילדות, שלב זה של צמיחה המלא בהיפוכים חוזרים, חייהם של בני האדם כבר התייצבו, צעדיהם קדימה כבר אינם פוסקים, ואיש אינו יכול לחסום את דרכם. על אף שהדרך שלפניהם עודנה קשה וטרשית, הם אינם חלשים או מפוחדים עוד. הם אינם מגששים עוד את דרכם ואינם מאבדים כיוון. יסודותיהם נעוצים עמוק בהתנסות הממשית בדבר אלוהים. לבם נמשך על ידי כבודו וגדולתו של אלוהים. הם משתוקקים להיות חסידיו של אלוהים, להכיר את מהותו של אלוהים, להכיר את אלוהים בכללותו.

בני אדם בשלב זה יודעים כבר בבירור במי הם מאמינים, מדוע עליהם להאמין באלוהים ואת משמעויות חייהם. הם אף יודעים בבירור שכול מה שאלוהים מביע הוא האמת. משנות ניסיונם הרבות, הם מבינים כי ללא שיפוט וייסור מצד אלוהים, האדם לא יוכל לעולם להשביע את רצונו של אלוהים או להכירו, ולעולם לא יוכל באמת לבוא בפני אלוהים. בלבו של כול אחד מן האנשים האלה, יש רצון עז כי אלוהים ינסה אותו, כדי לראות את טבעו הצודק של אלוהים בעת הניסיון, להשיג אהבה טהורה יותר, ויחד עם זאת להיות מסוגל להבין ולהכיר את אלוהים באופן אמיתי יותר. המשתייכים לשלב זה נפרדו כבר לגמרי משלב התינוק, שלב ההנאה מחסד אלוהים ואכילת הלחם לשובע. הם אינם תולים עוד תקוות מוגזמות לגרום לאלוהים להיות סובלני כלפיהם ולהפגין כלפיהם רחמים, אלא הם בטוחים בעצמם במידה מספקת כדי לקבל ייסור ושיפוט בלתי פוסקים מאלוהים ואף לקוות להם, כדי להפריד את עצמם מטבעם המושחת ולהשביע את רצונו של אלוהים. הכרת אלוהים על ידם, שאיפותיהם או המטרות הסופיות של שאיפותיהם: כול הדברים האלה ברורים מאוד בלבם. לפיכך בני אדם בשלב הבוגר נפרדו כבר לגמרי משלב האמונה המעורפלת, מן השלב שבו הם הסתמכו על חסד לשם ישועה, משלב החיים הלא בוגרים שאינם יכולים לעמוד בניסיונות, משלב הערפול, משלב הגישוש, מהשלב שבו לעתים קרובות אין דרך ללכת בה, מן התקופה הלא יציבה של מעבר פתאומי בין חום לקור, מן השלב שבו האדם הולך בעקבות אלוהים כשעיניו מכוסות. אדם מסוג זה זוכה לעתים קרובות לנאורות ולהארה מאלוהים, ומעורב לעתים קרובות בקשר ותקשורת אמיתיים עם אלוהים. ניתן לומר כי בני אדם החיים בשלב זה, תפסו כבר חלק מרצונו של אלוהים. הם מסוגלים למצוא את עקרונות האמת בכל דבר שהם עושים. הם יודעים כיצד להשביע את רצונו של אלוהים. זאת ועוד, הם אף מצאו את הדרך להכרת אלוהים והחלו לשאת עדות להכרת אלוהים על ידם. תוך כדי תהליך הצמיחה ההדרגתית, הם מקבלים הבנה וידע הדרגתיים על רצון אלוהים, על רצון אלוהים בבריאת האנושות, על רצון אלוהים בניהול האנושות. בנוסף לכך, הם אף מקבלים בהדרגה הבנה וידע על טבעו הצודק של אלוהים במונחים של מהות. אין תפיסה או דמיון אנושיים שיכולים לבוא במקום הידע הזה. בשעה שלא ניתן לומר כי בשלב החמישי, חיי האדם בוגרים לגמרי ולא ניתן לכנות אדם זה צדיק או שלם, אדם מסוג זה כבר עשה צעד קדימה לעבר שלב הבגרות בחיים. אדם זה מסוגל כבר לבוא בפני אלוהים, לעמוד פנים אל פנים מול דבר אלוהים ופנים אל פנים מול אלוהים. כיוון שאדם מסוג זה חווה חלק כה גדול מדבר אלוהים, חווה ניסיונות אין ספור וחווה אין ספור מקרים של הטלת משמעת, שפיטה וייסור מצד אלוהים, ציותו לאלוהים אינו יחסי אלא מוחלט. הכרת אלוהים על ידו השתנתה מידע תת-מודע לידע ברור ומדוייק, משטחי לעמוק, ממטושטש ומעורפל למוקפד ומוחשי, והוא עשה שינוי מגישוש מאומץ וחיפוש פסיבי לידע ללא מאמץ ונשיאת עדות פרואקטיבית. ניתן לומר כי בני אדם בשלב זה השיגו בעלות על מציאות האמת של דבר אלוהים, כי הם עלו על הדרך לשלמות הדומה לזו של פטרוס. זהו סוג האדם החמישי, אשר חי במצב של בגרות – שלב האדם הבוגר.

30 באוקטובר2014