כולכם משתפים כבר זמן רב על הקטע מדברי האל שכותרתו "הדרך שבה האדם צועד קובעת את הצלחתו או כשלונו". על אילו סוגיות מדבר הקטע הזה, ובאילו אמיתות הוא עוסק? (הוא עוסק בנתיב בו אדם הולך בתור מאמין.) הנושא סובב בעיקר סביב הנתיבים בהם צעדו פטרוס ופאולוס, הלא כן? לאחר ששיתפתם במשך זמן כה רב, אני בטוח שהפקתם מזה תועלת כלשהי – כנראה תועלת רבה. עליכם לסכם לעצמכם את תמצית הדרשות להן הקשבתם בפרק הזמן הזה, ואז לברר מהם עיקרי הדברים ולחוות חוויות התואמות לאופן מחשבה זה, ולעיקרי הדברים שסיכמתם. זה יעזור לכם לחוות את עבודת האל, לבצע את חובתכם כראוי, ולהעיד היטב בחייכם האמיתיים. כולי תקווה שלאחר שתסיימו עם הסיכומים, תעשו צעד גדול קדימה בכל הקשור להיווכחותכם בחיים ולשיעור קומתכם הרוחני. לכן, כשתסכמו לכם את מציאויות-האמת שהייתם אמורים להבין מפרק זה, האם תתחילו בחווייתו של פאולוס, או של פטרוס? (של פאולוס.) מדוע? (כי אם נבחן את עצמנו דרך הסיבות לכישלונו של פאולוס, נדע אם עלינו על הנתיב שלו. ואז, נבדוק מה היה הנתיב שאליו פטרוס פנה, כדי שיהיו לנו יעד וכיוון לחתור אליהם.) למעשה, כך זה צריך להיות. למדו את הלקחים וסכמו את החוויות מכל מה שעבר על פאולוס ומהדרך שבה צעד. הבינו באיזו דרך הוא צעד, מדוע אלוהים דורש ממאמיניו לצעוד בנתיב הנכון, ומהו אותו נתיב נכון. אם תלך בנתיב החתירה אל האמת, הרי שתצליח שלא לסטות ממנו במצבים שונים בחייך האמיתיים, כמו גם במהלך חוויית עבודת האל במהלך מילוי חובתך. תוכל להימנע משיבוש עבודת האל, מסטייה לנתיב הלא נכון, או בסופו של דבר מהמטת עונש על עצמך, כפי שפאולוס עשה לעצמו.

כעת, לאור חוויותיו של פאולוס, הבה נסכם את מאפייני הדרך שבה הוא בחר, את אופן אמונתנו באל, ואת היעדים והכיוון שאליהם חתר. תחילה נבחן את איכות אנושיותו של פאולוס ואת צביונו מהזוויות הללו. אם לשפוט לפי חייו של פאולוס והסיפורים אודות קורותיו, הרי שקיימים מספר היבטים לצביונו: גאוותנות, צדקנות, ערמומיות, שנאת האמת, רשעות ואכזריות. לא משנה כמה מהיבטי צביונו של פאולוס יכולים אנשים לראות או לסכם, אם תדבר רק על היבטים אלו בצביונו, כנראה שתרגיש שזה עניין די חלול, הלא כן? כשאתה מזכיר את ההיבטים האלו בצביונו, האם הם קשורים לדברים שאליהם חתר, לכיוון של חייו, ולנתיב שבו צעד כמאמין? כשאתה מדבר על גאוותנותו, האם יש בידיך עובדות שמגבות זאת? מדוע אתה מחשיב אותו כגאוותן? מדוע אתה מחשיב אותו כערמומי? מדוע אתה חושב שהוא שונא את האמת? אם תסכם רק את תמצית ההיבטים הללו בצביונו ולא תדבר על הדברים אליהם חתר, על כיוון חייו, ועל הנתיב שבו צעד כמאמין, אז מדובר יהיה במילים חלולות שלא יועילו כיום לאיש או ישפיעו על אנשים באופן חיובי. עדיף לדבר מנקודת המבט של הדברים שאליהם פאולוס חתר ומנקודת המבט של נתיבו. הבנת מהותו של אדם אינה עניין פשוט. לא ניתן ללמוד על מהות טבעו של אדם אם אותו אדם אינו עושה דבר, או עושה רק דברים חסרי חשיבות. עליך לבחון את האופן שבו אותו אדם חושף את עצמו כבדרך קבע ואת הכוונות והמוטיבציות שמאחורי מעשיו. כלומר, לבחון את הדברים שאליהם הוא חותר, את הרצונות שלו, ואת הנתיב שבו הוא צועד. היבט חשוב עוד יותר הוא להביט על אופן התמודדותו של אדם עם מצב שהאל תכנן עבורו, או כשהאל עושה לו משהו באופן אישי, כגון להעמידו בניסיונות, לזכך אותו, לגזום אותו, או כשהאל באופן אישי מאיר ומנחה אותו. אלו ההיבטים אותם האל בוחן בעיקר. למה מתייחסים ההיבטים הללו? הם מתייחסים לעקרונות שלפיהם אדם פועל, חי, מתנהג ומתקשר עם העולם, כמו גם היעדים והכיוון שאליהם הוא חותר, הנתיב שבו הוא צועד, אופן חייו, העיקרון המנחה של חייו, והיסוד לקיומו. הם מתייחסים לכל אלו. לכן אני אומר שאם נימנע מכל הדברים הללו ונדבר רק על מהות טבעו של פאולוס, אז לא משנה כמה נדבר או עד כמה נעמיק לעסוק בכך, מילותינו יישארו חלולות. אם ברצוננו לבחון את מהותו של פאולוס מכל ההיבטים של קיומו, ולעזור בכך לאנשים כיום, או להעניק להם מראה שדרכה יוכלו לראות את עצמם, אז עלינו תחילה לסכם את הנתיב שבו פאולוס צעד, את היעדים אליהם חתר, את היסוד לקיומו, ואת יחסו כלפי אלוהים. אם ננתח כל היבט והיבט בצביונו מהכיוונים הללו, יהיה לנו בסיס, הלא כן? חלק מהצורך לשתף ולסכם בצורה כזו הוא כדי שתוכלו לראות את פאולוס בבהירות רבה יותר, אבל בעיקר כדי שכשאנשים כיום ניצבים מול ישועתו וריבונותו של האל, הם ידעו איך לגשת לכך, ואיך עליהם לחתור לאמת, כך שיימנעו מללכת בעקבותיו של פאולוס ויימנעו מלהיענש כפי שהוא נענש. זו השיטה האפקטיבית ביותר.

כשמסתכלים על כל הדרכים שבהן פאולוס הציג את עצמו, ניתן לראות את מהות טבעו, ולהיות מסוגלים להסיק שהכיוון, המקור והמוטיבציה לדברים שאליהם חתר היו שגויים, ושהיה מדובר בדברים שמרדו באל, התנגדו לו, הכעיסו אותו, ועוררו בו תיעוב. מה היה האופן הבולט הראשון שבו פאולוס הציג את עצמו? (שהוא עמל ועבד קשה בתמורה לעטרת). איפה ראיתם אותו מציג עצמו בצורה כזאת, או ראיתם אותו במצב כזה? (באמצעות מילותיו.) באמצעות אמירותיו המפורסמות. בדרך כלל, אמרות מפורסמות הן דבר חיובי, והן עוזרות ומועילות לאלו שניחנים בנחישות, בתקווה ובשאיפות. יש להן הכוח לעודד ולדחוף קדימה אנשים כאלה, אך מה היה תפקידן של אמרותיו המפורסמות של פאולוס? היו לו אמרות רבות. האם תוכלו לצטט אחת או יותר? ("אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8).) איזה היבט במהות טבעו מייצגות המילים הללו? איך עלינו להגדירו לפי האמת? (גאוותן, צדקני, ועושה עסקה עם האל). היה זה טבעו הגאוותני שהביא אותו לומר את המילים הללו – הוא לא היה מוכן לרוץ במרוץ, לעבוד או אפילו להאמין באל, אם בסוף הדרך לא חיכתה לו עטרת. אחרי שהאזינו לדרשות כה רבות, אנשים אמורים כעת להיות מסוגלים לזהות את הביטויים ואת המצב הזה שפאולוס חשף, אך האם יש ביכולתכם להגדיר זאת? כשאנו אומרים "לסכם", אנו מתכוונים שעלינו להגדיר דבר מה. המילים שבהן תשתמשו כדי להגדיר דבר מה, הן הן ההבנה האמיתית. כשאתה מסוגל להגדיר דבר מה באופן מדויק, זה מוכיח שאתה רואה את העניין בבהירות. כשאינך מסוגל להגדיר דבר מה ורק מעתיק את הגדרותיהם של אחרים, זה מוכיח שאינך באמת מבין זאת. איזה הלך רוח או מצב גרמו לפאולוס לומר את המילים הללו באותו הרגע? איזו כוונה גרמה לו לעשות כן? למה הוא בעצם חותר באופן מהותי במילים הללו? (הוא חותר לזכייה בברכות.) הוא עבד קשה, השקיע מעצמו, והעניק הרבה מעצמו כי כוונתו הייתה לזכות בברכות. זו הייתה מהות טבעו, וזה מה ששכן בתוככי ליבו, במקום הנסתר ביותר. זה עתה, כשניתחתם את הסוגייה, אמרתם שפאולוס עשה עסקה עם האל. איזו גישה זה מייצג אצל פאולוס? כרגע אנו מנסים לסכם את גישתו האותנטית ביותר של פאולוס כלפי העטרת, כלפי זכייה בברכות וכלפי האמונה באל. אנו לא מנסים לסכם האם פאולוס עשה עסקה עם האל או אם הוא היה מאמין אמיתי. אמרו לי שוב. (הוא לא אהב את האמת והוא רחש בוז.) זו אינה גישה. זהו חלק מצביונו. כרגע, אנו מדברים על הגישה שלו. (הוא היה חמדן.) זהו היבט של מהות הטבע שלו, ממש כמו כוונתו לזכות בברכות, וגם היבט של רצונו. מהי גישה? נניח שאומר שאכילה מרובה של מזונות מתובלים מזיקה לקיבה, ומישהו יגיד, "אני יודע שלא טוב לאכול אוכל מתובל, אבל אני אוהב לאכול אוכל מתובל! מה אוכל אם לא אצרוך אוכל מתובל?" ואענה לו, "למען בריאותך, כל עוד לא תאכל אוכל מתובל, אתן לך חמישה דולרים לכל ארוחה כדי שתקנה לעצמך משהו לאכול." ואז, הוא ישמח מאוד, ויאמר, "בסדר, אז אפסיק לאכול אוכל מתובל!" עשינו עסקה והוא יעמוד בה. אבל למה הוא מצליח להימנע מאכילת אוכל מתובל? בגלל הכסף. אם לא הייתי נותן לו כסף, הוא לא היה מצליח לשלוט בעצמו והיה ממשיך לאכול אוכל מתובל ממש כמו קודם. הוא הפסיק לאכול אוכל מתובל רק כי הוא הרוויח מזה משהו – כסף. זו הגישה שלו. זה מה ששוכן בתוככי ליבו, במקום הנסתר ביותר. האם הוא הפסיק לאכול אוכל מתובל כי הוא מיישם בפועל את האמת, עושה כפי שנאמר לו, או עושה זאת כדי לרצות את האל? (לא.) לא, הוא לא עושה זאת עבור אף אחת מהסיבות הללו. הוא לא עוצר את עצמו מלאכול אוכל מתובל כי הוא מיישם בפועל את האמת, או כי בריאותו חשובה לו. הגישה שלו היא שטחית ורדודה. הוא רואה זאת בתור עסקה, ועושה זאת כדי למצוא חן. אם הוא לא ישיג את מטרתו ולא יקבל את הכסף, הוא יחזור לאכול מה שמתחשק לו, ואולי אפילו יאכל יותר מבעבר. זו אולי לא הדוגמה הכי טובה, אבל איפה נמצאים קווי הדמיון בינה ובין פאולוס? (זה דומה לאופן שבו המוטיבציה של פאולוס הייתה לזכות בברכות והאופן שבו הוא עשה עסקה עם האל.) מבחינת פאולוס, הוא נלחם במאבק הצודק, רץ במרוץ, עבד, השקיע מעצמו, ואפילו השקה את הכנסייה, כי זה העניק לו מטבע לסחור בו תמורת עטרת הצדקה, ואפשר לו להתקרב לכך. אז אין זה משנה אם הוא סבל, השקיע מעצמו, או רץ במרוץ. אין זה משנה כמה הוא סבל, המטרה היחידה שעניינה אותו הייתה לזכות בעטרת הצדקה. הוא התייחס לחתירה לעבר עטרת הצדקה ואל החתירה לברכות בתור יעד הולם שמביאה עימה האמונה באל, וראה את הסבל, את ההשקעה מעצמו, את העבודה, ואת המרוץ, ככלים להשגתה. כל התנהגותו הטובה כלפי חוץ נעשתה למראית עין. הוא עשה זאת בתמורה לכך שיקבל ברכות בסוף. זהו החטא הראשון מתוך חטאיו הגדולים של פאולוס.

כל מה שפאולוס אמר ועשה, הדברים שאותם הוא חשף, הכוונה והיעד של עבודתו ושל המרוץ שהוא ניהל, כמו גם גישתו כלפי שני אלה – האם יש משהו בדברים הללו שתואם לאמת? (לא, אין.) אין בו דבר שתואם לאמת, ודבר ממה שעשה לא תאם למה שישוע אדוננו הורה לאנשים לעשות, אבל האם הוא הרהר בכך? (לא, הוא לא.) הוא מעולם לא הרהר בכך כלל וכלל, והוא לא חיפש, אז על איזה בסיס הוא הניח שאופן חשיבתו נכון? (על בסיס תפיסותיו ודמיונותיו.) יש כאן בעיה. איך הוא הפך משהו שהיה פרי דמיונו ליעד שאליו יחתור כל חייו? האם הוא לקח זאת בחשבון או שאל את עצמו אי פעם, "האם מה שאני חושב נכון הוא? אחרים לא חושבים בצורה שכזו, רק אני. האם זו בעיה?" לא רק שלא היו לו ספקות כאלה, אלא שהוא כתב את מחשבותיו במכתבים שאותם הוא שלח לכל הכנסיות, כך שכולם יוכלו לקרוא אותם. מהו טבע ההתנהגות הזו? יש כאן בעיה. מדוע הוא מעולם לא פקפק האם אופן חשיבתו תואם לאמת, או חיפש אחר האמת, או השווה אותה לדברים שאמר ישוע אדוננו? במקום זאת, הוא התייחס לפרי דמיונו, ולדברים שהוא חשב שהם נכונים, כאל האמת, וכאל יעד שאליו יש לחתור. מה הבעיה כאן? שהוא התייחס אל פרי דמיונו ואל מה שחשב שהוא נכון כאל האמת וכאל יעד שאליו יש לחתור. האם לא מדובר בהתנהגות גאוותנית וצדקנית במיוחד? האם נותר בכלל מקום בליבו לאלוהים? האם הוא היה מסוגל עדיין להתייחס לדברי האל כאל האמת? אם הוא לא היה מסוגל להתייחס לדברי האל כאל האמת, אז מה הייתה הגישה שלו כלפי האל? האם הוא שאף להיות אל בעצמו? אם לא, הוא לא היה מתייחס לדמיונותיו ולתפיסותיו כעל יעדים שעליו לחתור אליהם, והוא לא היה מתייחס לדמיונותיו ולתפיסותיו כאל האמת. הוא האמין שמה שהוא חושב הוא האמת, ושזה תואם לאמת ולכוונותיו של האל. הוא גם חלק את מה שלדעתו היה נכון עם האחים והאחיות בכנסיות, והחדיר זאת בהם, וכך גרם לכולם לציית לדברים המגוחכים שאמר. הוא החליף את דברי ישוע אדוננו בדבריו שלו, והשתמש במילים המגוחכות הללו שלו כדי להעיד שלדידו לחיות פירושו המשיח. האין זה החטא הגדול השני של פאולוס? זו בעיה חמורה ביותר!

היו אנשים רבים במהלך העידנים שדמו לפאולוס, אז למה אנו משתמשים בפאולוס בתור דוגמה קלסית? כי הוא מתועד בכתבי הקודש, וכי לכפירות ולאמירות המופרכות שהוא השמיע, כמו גם לו עצמו, הייתה השפעה עצומה על הנוצרים כולם. ניתן לומר שהנזק שהוא גרם גדול מדי. ישנם אנשים רבים מדי שהולכו שולל והורעלו על ידו. לא רק שהוא הרעיל דורות רבים של אנשים, אלא שהרעל הזה מחלחל עמוק. עד כמה עמוק? (כל הנוצרים רואים בו דמות לחיקוי ועושים כמותו. הם מיישמים את דבריו בפועל כאילו היו של האל עצמו.) אם אתה משתף על דברי המשיח ועל דברי האל, איש לא מתרגש מכך יותר מדי. אבל כשאתה משתף על דבריו של פאולוס, כולם מיד זוקפים אוזן ומקשיבים. מה זה אומר? (שהם מתייחסים לפאולוס כפי שהם מתייחסים למשיח.) כשאנשים מתייחסים לפאולוס כמו למשיח, הוא מחליף את מקומו של ישוע אדוננו בליבם. האם לא מדובר כאן בחטא בממדי ענק? (כן.) פאולוס הוא צורר המשיח הגדול בהיסטוריה! כוונת דבריו ברורה ביותר. מטרתו וחתרנותו גלויים לכול. מהותו חתרנית ורעילה ביותר. הטבע של העניין הזה הוא בעייתי ביותר! לכן הייתי חייב להעלות זאת ולנתח זאת. אם לא הייתי עושה זאת, אנשים היו ממשיכים ללכת שולל אחריו. אולם, אם כוונתי הייתה לנתח את בעיותיו של פאולוס, היה עליי לדאוג לכך שישמש למטרה טובה יותר עבור האנשים כיום. שישמש כדוגמה למה לא לעשות. כרגע סיכמנו שניים מחטאיו של פאולוס. מה היה החטא הראשון? (פאולוס התייחס לעבודה ולריצה במרוץ כאל קלף מיקוח שישמש עבורו להשגת העטרת. עבורו, הברכות והעטרת שבהן יזכה היוו יעד הולם שאליו יש לחתור.) זה נכון. הבעיה הגדולה ביותר של פאולוס הייתה שהוא התייחס לדברים הללו כאל יעדים שאליהם יש לחתור. מלכתחילה, זו הייתה עסקה שגילמה בתוכה מרדנות וטבע מרושע, אבל פאולוס התייחס לכך כאל יעד שאליו ראוי לחתור. זו הבעיה החמורה ביותר. מה היה החטא השני? (פאולוס התייחס לדמיונות שלו אשר על פי תפיסותיו היו נכונים, כאל האמת. הוא מעולם לא הרהר בכך או חיפש בהקשר עם נושאים אלה. במקום זאת, הוא הוליך שולל אנשים, וגרם לאחים ולאחיות לדבוק בדבריו ובתאוריות המגוחכות שלו, וגרם לכולם להתייחס אליו כאל המשיח.) זוהי בעיה רצינית במיוחד. רשמו לפניכם במדויק את הבעיות הללו. לאחר שנסיים לסכם אותן, בדקו את עצמכם ביחס אליהן. כשאנו דנים בנושא, עלינו קודם לדבר על ההיבט המסוים הזה באמת, ואז לערוך השוואות. ניתוח האופן שבו פאולוס הציג את עצמו משמש כאזהרה עבור כולם, ואומר לאנשים שעליהם לבחור בנתיב הנכון, ואז למצוא את הנתיב המדויק של היישום בפועל ולהימנע מללכת בנעליו של פאולוס. או-אז, תהיו יעילים לחלוטין.

פאולוס ביצע חטא חמור נוסף: הוא ביסס את עבודתו אך ורק על איכותו השכלית, על הידע האקדמי שלו, על הידע התאולוגי שלו ועל תאוריה. זה קשור למהות הטבע שלו. עליכם לסכם זאת, ואז לבחון מה הייתה הגישה שלו כלפי הדברים הללו. זהו חטא קריטי וחשוב מאוד, חטא שכולם חייבים להבין. הרהרו לרגע באילו מביטוייו של פאולוס החטא הזה מעורב. הביטו במהות הטבע שלו דרך הביטויים הללו, ותקבלו תמונה ברורה לגבי הדברים שעליהם הוא שם דגש בתוכי תוכו, ומה היו יעדיו. כוונתו ויעדיו נמצאים בשורש הסיבה שגרמה לו לסטות לאותו נתיב שגוי. אלו הדברים הכי חשובים שעליכם להבין בבהירות. מה היו כישוריו של פאולוס? (הוא התמצא היטב בידע רב מכתבי הקודש, שנאסף עוד בעידן החוק.) באותה תקופה, רק הברית הישנה הייתה קיימת. פאולוס הכיר את הכתובים הללו, והתמצא בהם מאוד, ממש כמו המורים לתיאולוגיה, הכמרים, המטיפים והבכירים של ימינו. ייתכן שהידע התיאולוגי שלו היה נרחב עוד יותר משלהם, אבל הוא למד אותו רק לאחר שנולד לתוך העולם. במה ניחן פאולוס מלידה? (בכישוריו הטבעיים.) פאולוס היה מטבעו חכם, רהוט דיבור, ידע להביע את עצמו היטב, ולא סבל מפחד במה. בואו נתמקד כעת בכישוריו הטבעיים, בכישרונותיו, באינטליגנציה שלו, ביכולות שלו, כמו גם בידע שצבר במהלך חייו. מה אומרת לנו העובדה שהוא היה רהוט דיבור? באיזו דרך הוא חשף והציג את עצמו? הוא אהב לדבר עוד ועוד על תאוריות נשגבות. הוא כל הזמן דיבר על דוקטרינות רוחניות עמוקות, על תאוריות וידע, ועל הטקסטים המפורסמים שלו ואמרותיו שאנשים מצטטים לעיתים קרובות. מהי מילה אחת שמסכמת את דבריו של פאולוס? (ריק.) האם מילים ריקות מתוכן מסייעות לאנשים? כשהם שומעים מילים כאלו, הם צוברים תעוזה, אבל אחרי זמן מה ההתלהבות שלהם שוככת. הדברים עליהם פאולוס דיבר היו מעורפלים ומדומים, דברים שלא ניתן להסביר באופן מוחשי. בתאוריות שעליהן הוא דיבר, לא תוכל למצוא נתיב ליישום בפועל, או כיוון ליישום בפועל. לא תוכל למצוא דבר שאותו תוכל ליישם בחיים האמיתיים באופן מדויק – בין אם תאוריות או יסודות, שום דבר מאלה אינו ישים בחיים האמיתיים. לכן אני אומר שהתאוריות הדתיות והדוקטרינה הרוחנית שעליהן הוא דיבר היו דברים ריקים מתוכן ולא מעשיים. מה רצה פאולוס להשיג בכך שדיבר על הדברים הללו? ישנם שאומרים, "הוא תמיד דיבר על הדברים הללו כי הוא רצה לצרף אנשים נוספים, ולגרום להם לכבד אותו ולהעריץ אותו. הוא רצה לקחת את מקומו של ישוע אדוננו ולזכות ביותר אנשים, כדי שהוא יבורך." האם זה הנושא שעליו נרצה לדבר היום? (לא, זה לא.) זה נורמלי בהחלט, עבור אדם שלא חווה גיזום, שלא חווה שיפוט או ייסור, שלא חווה ניסיונות או זיכוך, ושניחן בכישורים כאלה, ושניחן במהות טבע של צורר משיח, לנפח את חזהו כך ולהפגין התנהגות כפי שהוא הפגין, לכן לא ניכנס לנושא הזה. אז לאיזה נושא כן ניכנס? לנושא של תמצית הבעיה שלו, לסיבת השורש ולמניעים שמאחורי מעשיו, ולסיבות שגרמו לו לעשות מה שעשה. לא משנה אם כיום אנשים יחשיבו את הדברים שדיבר עליהם כעל דוקטרינות, תאוריות, ידע תיאולוגי, כישורים מולדים, או כעל פרשנות אישית שלו לדברים. באופן כללי, הבעיה הגדולה ביותר של פאולוס הייתה שהוא התייחס לדברים שנבעו מרצון אנושי, כאל האמת. לכן היה לו האומץ להשתמש בתאוריות התיאולוגיות האלה בצורה החלטית, נועזת וגלויה כדי למשוך אנשים וללמד אותם. זו תמצית הבעיה. האם זו בעיה רצינית? (כן.) לאילו דברים הוא התייחס בתור האמת? לכישורים שעימם הוא נולד, כמו גם לידע ולתאוריות התיאולוגיות שהוא למד במהלך חייו. את התאוריות התיאולוגיות הוא למד ממורים, מקריאה בכתובים, וחלק מהן הוא יצר בהתאם להבנתו ודמיונו. הוא התייחס לדמיונות ולתפיסות שנבעו מהבנתו האנושית כאל האמת, אבל זו לא הייתה הבעיה הכי חמורה, כי הייתה בעיה חמורה ממנה. הוא התייחס לדברים הללו כאל האמת, אבל האם הוא חשב באותו הזמן שהם אכן האמת? האם היה לו מושג בכלל מהי האמת? (לא, לא היה לו.) אז בתור מה הוא התייחס לדברים האלה? (בתור החיים.) הוא התייחס לכל הדברים האלה בתור החיים. הוא חשב שככל שהוא יישא יותר דרשות, או ככל שדרשותיו יהיו נעלות יותר, כך חייו יזכו לגדולה רבה יותר. הוא התייחס לדברים הללו בתור החיים. האם זה עניין רציני? (כן, זה רציני.) איזו השפעה הייתה לזה? (זה השפיע על הנתיב שבו הוא צעד.) זה צד אחד של העניין. מה עוד? (הוא חשב שאם ישיג את הדברים הללו זה יביא לו ישועה ויאפשר לו להיכנס למלכות השמים.) זה עדיין קשור להשגת ברכות. הוא חשב שככל שחייו יזכו לגדולה רבה יותר, כך יגדלו סיכוייו להיכנס למלכות השמים ולעלות השמיימה. איך עוד ניתן לומר "לעלות השמיימה"? (לשלוט ולהיות בעל השפעה לצד האל.) מטרתו בכניסה למלכות השמים הייתה לשלוט ולהיות בעל השפעה לצד האל, אבל זו לא הייתה מטרתו הסופית. הייתה לו מטרה נוספת. הוא דיבר על כך. איך הוא ניסח זאת? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (הפיליפים א' 21).) הוא אמר שלדידו, לחיות פירושו המשיח, ולמות פירושו רווח. מה זה אומר? שהוא יהפוך לאל לאחר מותו? השאפתנות שלו לא יודעת גבולות! הבעיה שלו חמורה ביותר! אז האם זה לא נכון עבורנו לנתח את המקרה של פאולוס? כלל וכלל לא. אסור היה לו להתייחס לכישוריו ולידע שצבר כאל החיים עצמם. זה החטא החמור השלישי שלו. ניתן לראות את מהות הטבע שלו בכל אחד משלושת החטאים האלה. מאפייני מהות הטבע שלו נחשפים בכל אחד מהחטאים. שום דבר לא נסתר או נותר בחוץ. מהות הטבע שלו מיוצגת בכולם.

כעת, נביט על בעיותיו הקריטיות והחמורות ביותר של פאולוס, שמייצגות אותו בצורה הטובה ביותר. במכתבים שפאולוס כתב, באילו מילים הוא השתמש לעיתים קרובות? לכו וחפשו מה אומר הטקסט המקורי בכתבי הקודש, ואז ננתח זאת, נראה על מה הוא חשב באמת, ומדוע האל תיעב ושנא אותו. מדוע אדם שהיה כה מפורסם וחיוני לעבודת הכנסיות הראשונות כמו פאולוס נענש בסופו של דבר? מה חשב האל על פאולוס ואיזו הערכה הייתה לו כלפיו? איך הוא ראה אותו? למה האל העריך אותו כך ופסק לגביו כפי שפסק? על איזה בסיס הגדיר האל את פאולוס לבסוף וקבע את סופו? רשמו את כל הדברים הללו כדי שאנשים יוכלו לראות את העובדות שמראות כיצד הוא התנגד לאל, כדי שאיש לא יחשוב שהוא נענש בלי סיבה. כשאנשים אינם מבינים את האמת, הם נוטים ביותר להגדיר אחרים על פי מראם החיצוני. מה הבסיס שעל פיו מגדירים לפי מראה חיצוני? חלק מזה הוא תוצאה של התרבות המסורתית וההתניה החברתית. חלק נוסף הוא החינוך שמקבלים בבית, רעיונות של שחור ולבן, ורעיונות של נכון ולא נכון. חלק אחר הוא החינוך שמקבלים בבית הספר. יחד, כל הדברים הללו מרכיבים מערכת חינוך שטנית לחלוטין. ההשלכות של הנחלת הרעיונות הללו בקרב האדם על ידי השטן הן שאנשים מגדירים את העניין הזה כטוב, את העניין ההוא כרע, את העניין האחר כנכון, ואת העניין הבא כלא נכון, לפי תפיסותיהם והעדפותיהם. מה הבסיס לכל ההגדרות הללו בהן אנשים משתמשים? למעשה, הן מבוססות על תאוריות ופילוסופיות שטניות. הבסיס הזה שיש לאנשים, אין ספק שמקורו לא באל או באמת. זו הסיבה שבני האדם המושחתים טועים ולא משנה כיצד הם מגדירים אדם או אירוע כלשהם – אין לכך שום קשר לאמת, ואין זה תואם לכוונותיו של האל. אין לכך קשר לאל או לדבריו. האל פוסק את דינם של אנשים ומאורעות לפי צביונו ומהותו. מהם צביונו ומהותו של האל? הם האמת. האמת היא הביטוי של כל מה שחיובי והיא המציאות של כל מה שחיובי. האל פוסק את דינו של כל דבר שקיים, ואת דינם של כל האנשים, המאורעות והדברים שאנשים באים עימם במגע, באופן שתואם לאמת. האל מבסס את החלטותיו לגבי אנשים על מהות הטבע שלהם, על הדחפים שמניעים אותם לפעול, על הנתיב שבו הם צועדים, ועל הגישה שלהם כלפי הדברים החיוביים והאמת. זהו הבסיס למסקנותיו של האל. החלטותיו של האל לגבי כל הדברים תואמות לאמת. מה הבסיס של השטן להגדרותיו? (ההיגיון שלו.) אלו הפילוסופיה וההיגיון השטניים, שהפוכים לחלוטין לאמת. האנושות כולה הושחתה בידי השטן. בני האדם אינם ניחנים באמת. הם מייצגים את השטן ומגלמים אותו. הם מגדירים הכול בהתאם לפילוסופיות ולהיגיון השטניים. לכן, לאילו מסקנות הם מגיעים כשהם מגדירים דבר כלשהו? הם מגיעים למסקנות שהפוכות מן האמת ומנוגדות לה לחלוטין. האם מצאתם את המילים שפאולוס כתב לעיתים קרובות במכתביו? הקריאו אותן בקול. ("שָׁאוּל, שֶׁנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים" (קורינתים א' א' 1).) אתם רואים? כך פאולוס מדרג את האל ואת המשיח: "שָׁאוּל, שֶׁנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים". מה מקומו של פאולוס בהיררכיה הזו? (שלישי.) בראשו של פאולוס, מי נמצא במקום הראשון? (האל.) ובמקום השני? (ישוע אדוננו.) ישוע המשיח. ומי במקום השלישי? (פאולוס בעצמו.) הוא עצמו. "שָׁאוּל, שֶׁנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים". פאולוס עושה שימוש תכוף בביטוי הזה, וזה ביטוי טעון ביותר. קודם כול, ידוע לנו שפאולוס הוא שליחו של האדון ישוע המשיח. לכן, מנקודת מבטו של פאולוס, מיהו האדון ישוע המשיח? הוא בן-האדם, ושני רק לאל שבשמיים. אין זה משנה אם הוא כינה את האדון ישוע המשיח "מורה" או "אדון", מנקודת מבטו של פאולוס, המשיח שעל פני האדמה לא היה האל, אלא אדם שהיה מסוגל ללמד אחרים ולגרום להם לנהות אחריו. מה היה תפקידו של פאולוס בתור שליחו של אדם כזה? לשתף בבשורה, לבקר בכנסיות, לשאת דרשות ולכתוב מכתבים. הוא האמין שהוא עושה את הדברים הללו בשמו של האדון ישוע המשיח. בליבו, הוא חשב, "אעזור לך בכך שאלך למענך למקומות אליהם אינך יכול ללכת, ואבדוק למענך מקומות שאליהם אינך רוצה ללכת." כך פאולוס ראה את תפקידו כשליח. לפי ההיררכיה שבמחשבותיו, הוא וישוע אדוננו היו אנשים רגילים. הוא החשיב את עצמו ואת האדון ישוע המשיח כשווים, כבני אדם. עבורו, לא היה למעשה שום הבדל במעמדם, ולא היה הבדל בזהותם וקל וחומר כהונתם. ההבדל היחיד היה בשמם, בגילם ובנסיבות המשפחתיות שלהם, והם ניחנו בכישורים חיצוניים ובידע שונים. מבחינתו של פאולוס, הוא היה זהה לאדון ישוע המשיח בכל צורה וגם אותו ניתן היה לכנות בן-האדם. הוא היה שני לאדון ישוע המשיח רק משום שהיה שליחו של ישוע אדוננו. הוא מימש את כוחו של האדון ישוע המשיח, ששלח אותו לבקר בכנסיות ולעשות עבודה בכנסיות. פאולוס האמין שאלו הם מעמדו וזהותו כשליח – כך הוא פירש זאת. כמו כן, המילה השנייה בתחילת המשפט "שָׁאוּל, שנִּקְרָא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים" היא "נקרא". ממילה זו אנו למדים על הלך רוחו של פאולוס. מדוע הוא השתמש בשלוש המילים "נקרא... ברצון האל"? הוא לא חשב שהאדון ישוע המשיח זימן אותו להיות שליחו. הוא חשב, "לאדון ישוע המשיח אין הסמכות להורות לי לעשות דבר. אני לא עושה כפי שהוא ציווה. אני לא עושה שום דבר עבורו. במקום זאת, אני עושה את הדברים הללו כי זהו רצון האל שבשמיים. אני בדיוק כמו האדון ישוע המשיח." זה מצביע על דבר נוסף – פאולוס חשב שהוא בן-האדם. ממש כמו האדון ישוע המשיח. שלוש המילים "נקרא... ברצון האל" חושפות כיצד פאולוס הכחיש בתוככי ליבו את זהותו של האדון ישוע המשיח ופקפק בה. פאולוס אמר שהוא תלמידו של האדון ישוע המשיח כי זהו רצון האל, שהוא אמר לו לעשות זאת, שהאל הוא זה שהסמיכו והציבו לתפקיד זה, ושהוא הפך להיות תלמידו של האדון ישוע המשיח כי האל זימן אותו ורצה בכך. בראשו של פאולוס, זו הייתה מערכת היחסים בינו לבין האדון ישוע המשיח. אבל זה עדיין לא החלק הגרוע ביותר של העניין. מהו החלק הגרוע ביותר? שפאולוס חשב שהוא שליחו של האדון ישוע המשיח כי זהו רצונו של האל, ולא רצונו של האדון ישוע המשיח. שישוע אדוננו לא היה זה שקרא לו, אלא האל שבשמיים גרם לו לעשות זאת. הוא חשב שלאיש אין סמכות מספקת למנות אותו לשליחו של האדון ישוע המשיח, והיחיד שמסוגל לעשות זאת הוא האל שבשמיים, ושהאל שבשמיים הוא שמנחה אותו באופן ישיר. אז על מה זה מצביע? שעמוק בליבו של פאולוס, הוא האמין שהאל שבשמיים היה מספר אחת, ושהוא עצמו היה מספר שתיים. אם כך, איפה זה משאיר את ישוע אדוננו? (במעמד זהה לזה של פאולוס.) זו הבעיה. הוא הצהיר במו פיו שישוע אדוננו הוא המשיח, אבל הוא לא הכיר בכך שמהותו של המשיח היא מהותו של האל. הוא לא הבין את הקשר בין המשיח לאל. חוסר ההבנה הזה הוא שגרם לבעיה החמורה הזו. באיזה אופן היה זה חמור? (הוא לא הודה שישוע אדוננו היה האל בהתגלמותו. הוא התכחש לישוע אדוננו.) אכן, זה חמור ביותר. הוא התכחש לכך שהאדון ישוע המשיח היה האל שהופיע בבשר, שהאדון ישוע המשיח היה גופו של האל שירד לאדמה מהשמיים, ושישוע אדוננו היה התגלמות האל בבשר. האם אין זה מרמז על כך שפאולוס התכחש לקיומו של האל על פני האדמה? (אכן כן.) אם הוא התכחש לקיומו של האל על פני האדמה, אז האם ביכולתו להכיר בדבריו של ישוע אדוננו? (לא, הוא לא יכול.) אם הוא לא הכיר בדבריו, האם הוא יוכל לקבל אותם? (לא, הוא לא יוכל). הוא לא קיבל על עצמו את דבריו, תורתו וזהותו של האדון ישוע המשיח, אז האם הוא יוכל לקבל את עבודתו? (לא, הוא לא יוכל.) הוא לא קיבל על עצמו את העבודה שהאדון ישוע המשיח ביצע, או את העובדה שהאדון ישוע המשיח היה האל, אבל זה לא היה החלק הגרוע ביותר. מה היה החלק הגרוע ביותר? לפני אלפיים שנה, ישוע אדוננו הגיע לאדמה כדי לבצע את העבודה החשובה מכולן – עבודת הגאולה בעידן החסד, שבו הוא התגלם והופיע בדמותו של הבשר החוטא, ואז נתלה על הצלב כקורבן חטאת עבור האנושות כולה. האם זו הייתה עבודה חשובה? (כן.) זו הייתה עבודת גאולתה של האנושות כולה, והאל עצמו הוא זה שביצע אותה, אך עדיין פאולוס התעקש להכחיש אותה. הוא הכחיש שעבודת הגאולה שישוע אדוננו ביצע נעשתה בידי האל עצמו, ובכך הוא הכחיש את העובדה שהאל כבר השלים את עבודת הגאולה. האם מדובר בבעיה רצינית? אכן, בעיה רצינית ביותר! לא רק שפאולוס לא ביקש להבין את עובדת צליבתו של האדון ישוע המשיח, אלא שהוא גם לא הודה בה, ואי הודיה בה זהה להכחשתה. הוא לא הודה בכך שהאל היה זה שנצלב וגאל את האנושות כולה, והוא לא הודה שהאל שימש כקורבן חטאת עבור האנושות כולה. זה רומז על כך שהוא לא הודה בכך שהאנושות כולה נגאלה לאחר שהאל ביצע את עבודתו, או שחטאיה נמחלו לה. בה בעת, הוא חשב שחטאיו לא נמחלו. הוא לא הודה בעובדה שישוע אדוננו גאל את האנושות. מבחינתו, כל זה נמחק. זו הבעיה הרצינית מכולן. זה עתה ציינתי שפאולוס היה צורר המשיח הגדול ביותר באלפיים השנים האחרונות. עובדה זו כבר נחשפה. אם העובדות הללו לא היו מתועדות בכתבי הקודש, ואז האל היה אומר שפאולוס התריס כנגד האל והיה צורר משיח, האם אנשים היו מאמינים לכך? בהחלט לא. למרבה המזל, מכתביו של פאולוס מתועדים בכתבי הקודש, והמכתבים הללו מכילים הוכחה עובדתית. אחרת, לא היה שום דבר שיגבה את מה שאני אומר, וייתכן שלא הייתם מוכנים לקבל זאת. כעת, כשאנחנו חושפים את דבריו של פאולוס וקוראים בהם, מה הייתה השקפתו של פאולוס לגבי כל הדברים שישוע אדוננו אמר? הוא חשב שדבריו של ישוע אדוננו לא השתוו לאף אחת מהדוקטרינות הדתיות של פאולוס. לכן, לאחר שישוע אדוננו עזב את העולם הזה, ועל אף שפאולוס הפיץ את הבשורה ועבד, הטיף ורעה את הכנסיות, הוא מעולם לא הטיף לדברי ישוע אדוננו, ובהחלט לא יישם אותם בפועל או חווה אותם. במקום זאת, הוא הטיף לדברים שאותם הבין הוא עצמו מהברית הישנה, והדברים האלה היו לא מעודכנים ומלאים במילים ריקות. באלפיים השנים האחרונות, המאמינים באדון עושים זאת בהתאם לכתבי הקודש, וכל שהם מקבלים עליהם זה את התאוריות הריקות מתוכן של פאולוס. כתוצאה מכך, בני האדם שרויים באפלה כבר למעלה מאלפיים שנה. אם תאמר כיום לקבוצה של אנשים דתיים שפאולוס טעה, הם ימחו על כך ולא יהיו מוכנים לקבל זאת, כי הם כולם מעריצים את פאולוס. פאולוס הוא אלילם והאב המייסד שלהם, והם בניו וצאצאיו הנאמנים. באיזו מידה הם הולכו שולל? הם כבר נוקטים באותו צד של פאולוס בהתנגדותם לאל. הם בעלי השקפות זהות לאלו של פאולוס, הם בעלי אותה מהות טבע, והם חותרים באותו האופן. פאולוס נטמע בתוכם לחלוטין. זהו החטא החמור הרביעי של פאולוס. פאולוס הכחיש את זהותו של האדון ישוע המשיח, והכחיש את העבודה שהאל ביצע בעידן החסד, לאחר עידן החוק. זו הבעיה הרצינית מכולן. בעיה רצינית נוספת היא שהוא הציב את עצמו במעמד זהה לזה של האדון ישוע המשיח. בעידן שבו פאולוס חי, הוא פגש את האדון ישוע המשיח אבל לא ראה אותו בתור האל. במקום זאת, הוא התייחס לאדון ישוע המשיח כאל אדם רגיל, כאילו הוא בסך הכול חבר נוסף בשורות המין האנושי. עוד אדם בעל מהות טבע זהה לזו של בני האדם המושחתים. פאולוס היה רחוק מלהתייחס לישוע אדוננו כאל המשיח, שלא לדבר על להתייחס אליו כאל אלוהים. זהו עניין רציני ביותר. אז למה פאולוס עשה זאת? (הוא לא זיהה שהאל בהתגלמותו ניחן במהותו של האל, אז הוא לא התייחס לישוע אדוננו בתור אלוהים.) (הוא לא החשיב את מילותיו של ישוע אדוננו בתור האמת, ולא החשיב את ישוע אדוננו כהתגלמותה המוחשית של האמת.) (כלפי חוץ, פאולוס טען שהוא מאמין בישוע אדוננו, אבל הוא למעשה האמין באל מעורפל שבשמיים). (הוא לא חיפש אחר האמת, אז הוא לא היה מסוגל להבין שהמשיח היה האמת והחיים.) תמשיכו. (פאולוס אמר שלדידו, לחיות פירושו המשיח. הוא רצה להפוך לאל ולהחליף את ישוע אדוננו.) כל מה שאמרתם מתיישר עם העובדות. כל הדרכים שבהן פאולוס ביטא את עצמו, וכל אחד מחטאיו, היו חמורים יותר מאלו שבאו לפניהם.

הבה ננתח את דבריו אלה של פאולוס: "מעתה שמורה לי עטרת הצדקה." מדובר במילים מרשימות. ראו באילו מילים הוא בחר: "עטרת צדקה." בדרך כלל, ההחלטה להשתמש במילה "עטרת" היא נועזת בפני עצמה, אבל מי יעז להשתמש ב"צדקה" כמילה שמגדירה את העטרת? רק פאולוס יעז להשתמש במילה הזו. מדוע הוא השתמש בה? זו מילה בעלת מקור מסוים, והיא נבחרה בקפידה. מאחורי מילותיו מסתתרות משמעויות עמוקות! אילו משמעויות? (הוא ניסה להשתמש במילה הזו כדי לכופף את ידו של האל.) נכון, זהו היבט אחד בעניין. אבל אין ספק שכוונתו הייתה להגיע לעסקה, ויש בכך גם אלמנטים של רצון להציב תנאים לאל. מלבד זאת, האם הייתה מטרה כלשהי שניצבה מאחורי ההטפה המתמדת שלו על עטרת הצדקה הזו? (הוא רצה להוליך שולל אנשים ולגרום להם לחשוב שאם הוא לא יישא עטרת על ראשו, אזי האל אינו צודק.) בכך שהטיף לזאת, הוא חשף את העובדה שהוא מתסיס ומוליך שולל, וכל זאת קשור לרצונות ולשאיפות של פאולוס. כדי שרצונו להשיג עטרת צדקה יתממש ויתגשם במלואו, הוא עשה שימוש בטקטיקה שבמסגרתה הטיף על כך בכל מקום. במידה מסוימת, המטרה שלו בהטפות הללו הייתה להתסיס ולהוליך שולל אנשים. הוא רצה להחדיר לראשיהם של המאזינים מחשבה מסוימת, בעיקר "מישהו כמוני שמשקיע כל כך הרבה מעצמו, שנע ונד כל כך הרבה, וחותר כפי שאני חותר, יצליח להשיג עטרת צדקה." לאחר שהאנשים הקשיבו לזאת, הם הרגישו באופן טבעי שהאל הוא צודק רק אם אדם כמו פאולוס זוכה לעטרת. הם חשו שעליהם לחתור, לנוע ולנוד, ולהשקיע מעצמם ממש כמו פאולוס, שהם לא יכולים להקשיב לישוע אדוננו, ושפאולוס מהווה עבורם אמת מידה, שהוא האדון, ושהוא מייצג את הכיוון ואת היעד שלעברו יש ללכת. הם גם חשבו שאם כולם יפעלו כפי שפאולוס פעל, כולם יזכו באותה עטרת, באותה תוצאה ובאותו יעד כמוהו. מצד אחד, פאולוס התסיס והוליך שולל את האנשים. מצד שני, הייתה לו מטרה זדונית. עמוק בליבו, הוא חשב, "אם תתממש האפשרות הקלושה שלא אזכה בעטרת, אם יסתבר שרק היה מדובר בדמיון שלי ובמשאלה שלי, המשמעות היא שכל אלו שמאמינים במשיח, ואני ביניהם, טועים באמונתם. המשמעות היא שהאל לא קיים על פני האדמה, ואני גם אכחיש את קיומך בשמיים, אלוהים, ולא תוכל לעשות שום דבר בנדון!" המשמעות של דבריו הייתה: "אם לא אזכה בעטרת הזו, לא רק שהאחים והאחיות יתכחשו לך, אלא שגם אמנע ממך לזכות בכל האנשים שהתססתי ושמכירים את המילים הללו. כמו כן, אמנע מהם לזכות בך, ובו בזמן אכחיש את קיומך כאל שבשמיים. אתה אינך צודק. אם אני, פאולוס, לא יכול לזכות בעטרת, איש לא יזכה בה!" זה היה החלק הזדוני אצל פאולוס. האין זו התנהגותו של צורר משיח? זו התנהגותו של שד צורר משיח: מתסיס, מוליך שולל, ומשדל אנשים, וגם מתבטא בגלוי נגד האל ומתנגד לו. עמוק בליבו, פאולוס חשב, "אם לא אזכה בעטרת, אלוהים אינו צודק. אם כן אזכה בעטרת, רק אז תהיה זו עטרת צדקה, ואז צדקתו של האל תהיה צודקת באמת". זהו מקור "עטרת הצדקה" שלו. מה הוא עשה בכך? הוא התסיס והוליך שולל בגלוי את אלו שנהו אחר האל. בו בזמן, הוא השתמש בשיטות הללו כדי להתבטא בגלוי נגד האל ולהתנגד לו. במילים אחרות, הוא התנהג כמורד. מה היה הטבע שלו? על פני השטח, המילים שבהן פאולוס משתמש נדמות מעודנות והולמות, ולא נראה שיש בהן משהו לא בסדר – מי לא יאמין באל כדי לזכות בעטרת צדקה ובברכות? אפילו אנשים נטולי איכות לכל הפחות מאמינים באל כדי להיכנס לשמיים. הם היו שמחים גם אם היו מתבקשים לטאטא שם רחובות או לעמוד כזקיפים בשער. הכוונה הזו והמטרה הזו באמונתך באל נחשבת ראויה ומובנת. אולם, זו לא הייתה מטרתו היחידה של פאולוס. הוא התאמץ מאוד, השקיע אנרגיה רבה, והיה כולו רעש וצלצולים כשבא להטיף על עטרת הצדקה שלו. הדברים שאמר חשפו את טבעו הזדוני, כמו גם דברים אפלים שהסתתרו עמוק בתוכו. באותו זמן, פאולוס התפרסם מאוד והיו רבים שהעריצו אותו. הוא נע ונד והטיף על התאוריות והרעיונות הנשגבים לכאורה האלה, ועל התפיסות והדמיונות שלו, כמו גם על הדברים שלמד בחקירותיו ושהסיק במוחו. כשפאולוס הטיף על הדברים הללו בכל מקום, איזו השפעה גדולה ודאי הייתה לכך על האנשים באותה תקופה ועד כמה זה פגע בהם והרעיל אותם עמוק בליבם? ובנוסף, ודאי הייתה לכך השפעה גדולה על אנשים בדורות מאוחרים יותר שלמדו על הדברים הללו ממכתביו. אלו שקראו את דבריו לא מסוגלים להשתחרר מהם ולא משנה כמה הם מנסים – הרעל חדר עמוק מדי אליהם! עד כמה עמוק? ישנה תופעה שנקראת "אפקט פאולוס". מהו אפקט פאולוס? זו תופעה בעולם הדת שבה אנשים מושפעים מדבריו, השקפותיו וטיעוניו של פאולוס, ומהצביונות המושחתים שהוא חשף. היא משפיעה במיוחד על אנשים שמשפחותיהם האמינו באל במשך מספר דורות – משפחות שנוהות אחרי המשיח כבר עשרות שנים. הם אומרים, "המשפחה שלנו מאמינה באדון כבר דורות רבים, ואינה נוהה אחר מגמות גשמיות. הרחקנו את עצמנו מהעולם החילוני, וגם ויתרנו על משפחותינו ועל הקריירות שלנו כדי להשקיע מעצמנו למען האל. כל מה שאנו עושים, גם פאולוס עשה. אם לא נזכה בעטרות או ניכנס למלכות השמיים, יהיו לנו תלונות כלפי האל בבואו." האם אנשים אינם משמיעים את הטיעון הזה? (כן, הם משמיעים.) ומדובר במגמה די משמעותית. מאין היא נובעת? (מהטפותיו של פאולוס). זו התוצאה הממאירה של הגידול שפאולוס שתל. אם פאולוס לא היה מתסיס את האנשים בצורה כזו, ולא היה תמיד אומר, "מעתה שמורה לי עטרת הצדקה" וש"לחיות פירושו המשיח", אזי ללא הרקע של התקופה הזו בהיסטוריה, אנשים לא היו מכירים את הדברים הללו. גם אם היו חושבים בצורה כזו, הם לא היו ניחנים בהעזה של פאולוס. כל זה קרה בגלל העידוד וההתססה שביצע פאולוס. אם יגיע היום שבו האנשים הללו לא יבורכו, הם יעזו לקרוא תיגר בגלוי על ישוע אדוננו, וירצו לצעוד מעלה אל הרקיע השלישי ולמחות על כך בפני האדון. האם לא מדובר כאן במרידה של העולם הדתי נגד ישוע אדוננו? הרי ברור שהעולם הדתי הושפע עמוקות מפאולוס! מהדברים שאמרתי עד עתה, אתם יכולים להסיק מהו חטאו החמישי של פאולוס, נכון? כשמגיעים לסכם את מקור "עטרת הצדקה" שעליה פאולוס דיבר, הדגש הוא על המילה "צדקה". מדוע הוא הזכיר "צדקה"? על פני האדמה, זה היה כי הוא רצה להתסיס ולהוליך שולל את אנשים הנבחרים של האל, כדי שדרך מחשבתם תדמה לשלו. בשמיים, הוא רצה לכופף את ידו של האל בעזרת המילה הזו, ולזעוק נגדו. זו הייתה מטרתו של פאולוס. על אף שהוא מעולם לא אמר זאת בקול, המילה "צדקה" כבר הסגירה לחלוטין את מטרתו ואת הנטייה שלו לזעוק כנגד האל. זה כבר היה גלוי לכול. אלו כולן עובדות. בהתבסס על העובדות הללו האם ניתן לסכם את מהות טבעו של פאולוס כמהות גאוותנית, צדקנית, ערמומית ושאינה אוהבת את האמת? (לא.) המונחים הללו לא מצליחים לסכם אותה. בכך שאני מזכיר את העובדות האלה ומנתח ומגדיר אותן, אתם אמורים להיות מסוגלים לראות את מהות הטבע של פאולוס באופן בהיר ויסודי יותר. זה האפקט שמושג כשמנתחים מהות על פי העובדות. כשפאולוס זעק נגד אלוהים, הוא לא חווה בפרטיות רגע רגשי מינורי, גילוי קל של צביון מרדני, או קושי להתמסר. זו לא הייתה בעיה ממוצעת של חשיפת צביון מושחת. במקום זאת, זה הסלים בהדרגה עד שנעשה שימוש בשיטות שונות כדי להתסיס ולהוליך שולל אנשים באמצעות מכתבים ובמקומות פומביים, כדי שכולם יקומו ויזעמו כדי להתנגד לאל ולזעוק נגדו. לא רק שפאולוס זעק נגד האל, הוא גם התסיס את כל האחרים כדי שיבואו גם הם לזעוק נגד האל – הוא לא היה רק גאוותן, הוא היה שד! זהו חטא חמור יותר מהאחרון. האם זה טוב או רע שאנו מדברים על החטאים בדרגות חומרה עולות? (זה טוב.) מדוע זה טוב? (כי יכולת ההבחנה שלנו בנוגע לפאולוס משתפרת.) כשיכולת ההבחנה שלך טובה יותר, תוכל לחשוף ביסודיות ולראות בבהירות את ביטוייו השונים של פאולוס, גילויי השחיתות שלו, ואת פניו האמיתיות. בעשותכם זאת, האם השגתם את מטרתכם? (לא, לא השגנו.) עליכם לקחת את כל הביטויים של פאולוס שאותם סיכמנו, כמו גם את עיקרי התוכן שבהם, הנושאים והמהות, ולחבר אותם לעצמכם ולסובבים אתכם. כשתראו בבירור עד כמה גדול ההבדל בין הנתיב בו אתם צועדים ובין מהותכם שלכם לבין אלו של פאולוס, תשיגו בכך תוצאות אמיתיות, ותממשו את מטרתנו לנתח את פאולוס. ישנם כאלו שיגידו, "אצלי אין אף ביטוי של חתירה לעבר עטרת צדקה, כמו שיש אצל פאולוס." הביטויים שלך והמהות שלך אולי אינם בעייתיים מאוד כמו אלו של פאולוס, אבל יש חפיפה מסוימת בין מהותך למהותו. הוא החזיק בביטויים כאלה, ואתה אוחז במצבים כאלה. ניתן לומר שביטוייו של פאולוס היו בדרגה 10 או 12 בסולם הזה, אז מה לגביך? (אני בדרגה שבע או שמונה.) פאולוס חשף את הדברים הללו כל הזמן, והיה מלא בהם כל הזמן. אתה אולי לא חושף את הדברים הללו כל הזמן, אבל אתה עדיין חושף אותם לעיתים קרובות. אתה מן הסתם עושה את הדברים הללו וחי במצבים האלה במשך מחצית מחייך. בעיקר כשהאל מעמיד אותך בניסיונות, כשעבודת האל לא מתיישרת עם התפיסות שלך, כשהוא גוזם אותך, וכשהמצבים שהוא מתזמר עבורך אינם עומדים בציפיותיך, זה עשוי לעורר מצבים כאלו בתוכך. ואז אתה עלול לזעוק נגד אלוהים ולהתנגד לו. בזמנים כאלה, הניתוח של האופן שבו פאולוס התסיס והוליך שולל עשוי להועיל לך. מדוע? כי כעת, יש בך מודעות לחומרת טבעם של הביטויים של פאולוס. לא היה מדובר רק בחשיפה פשוטה של צביונות מושחתים, אלא במהות טבע שטנית שמתנגדת לאל. כשמצבים כאלו יעלו בך, אתה תבין עד כמה הבעיה חמורה. אז יהיה עליך לפנות לאחור, להכות על חטא, ולזנוח את המצב הלא תקין הזה. עליך להפנות לו את גבך, לחפש אחר האמת, ולחפש את נתיב ההתמסרות לאל. זהו נתיב האמת שבו צריכים בני האדם ללכת, וזהו החוק שיצירי בריאה צריכים לקיים. השיתוף הזה עוזר לאנשים.

לפאולוס יש עוד משפט מפורסם – מהו? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח" (הפיליפים א' 21).) הוא לא הכיר בזהותו של האדון ישוע המשיח, או בכך שהאדון ישוע המשיח היה האל בהתגלמותו כבשר ודם החי על פני האדמה, או בעובדה שהאדון ישוע המשיח היה התגלמות האל. לעומת זאת, פאולוס ראה את עצמו בתור המשיח. האם זה לא מבחיל? (כן.) זה מבחיל, ותמצית הבעיה הזו היא חמורה ביותר. לדעתו של פאולוס, מי היה המשיח בדיוק? מה הייתה זהותו? איך ייתכן שפאולוס היה כה אובססיבי לגבי היותו המשיח? אם, לדעתו של פאולוס, ישוע היה אדם רגיל בעל צביון מושחת, או אדם חסר חשיבות שמילא תפקיד לא משמעותי, שהיה נטול כוח, נטול זהות מכובדת, ונטול כישורים או יכולות שעלו על זה של בני אדם מן השורה, האם פאולוס עדיין היה רוצה להיות המשיח? (לא, הוא לא.) בהחלט לא. הוא ראה עצמו כאדם משכיל מאוד, ולא רצה להיות אדם רגיל, אלא רצה להיות אדם-על, אדם דגול, ולהתעלות מעל אחרים – למה שירצה להיות משיח שאחרים מחשיבים כעניו וחסר חשיבות? בהתחשב בכך, לאילו מעמד ותפקיד זכה ישוע בעיניו של פאולוס? אילו מעמד ותפקיד צריכים להיות למישהו, ואילו סמכות, כוח והשפעה צריכים להיות לו, כדי להיות המשיח? זה חושף את האופן שבו דמיין פאולוס את המשיח, ואת מה שידע על המשיח, כלומר, את האופן שבו הגדיר את המשיח. זו הסיבה לכך שפאולוס שאף ורצה להיות המשיח. יש סיבה לכך שפאולוס רצה להיות המשיח, והיא נחשפת בחלקה במכתביו. הבה ננתח מספר עניינים. כשישוע אדוננו ביצע את עבודתו, הוא עשה דברים מסוימים שייצגו את זהותו כמשיח. הדברים הללו הם סמלים ורעיונות שמבחינת פאולוס היו משויכים לזהותו של המשיח. באילו דברים מדובר? (ביצוע אותות ומופתים.) בדיוק. מדובר בריפוי חולים, גירוש שדים וביצוע אותות, מופתים וניסים. אפילו שפאולוס הודה שישוע אדוננו היה המשיח, זה היה רק בגלל האותות והמופתים שהוא ביצע. לכן, כשפאולוס הפיץ את בשורת ישוע אדוננו, הוא אף פעם לא דיבר על הדברים שישוע אדוננו אמר, או על הדברים שהטיף להם. בעיניו של פאולוס, שהיה חסר אמונה, העובדה שהמשיח יכול היה לומר דברים כה רבים, להטיף לדברים כה רבים, לבצע עבודה רבה כל כך, ולגרום לאנשים כה רבים לנהות אחריו, העניקה לזהותו ומעמדו של ישוע אדוננו אצטלה של כבוד מסוים. ישוע אדוננו זכה לכבוד ותהילה עצומים, מה שהפך את מעמדו בקרב בני האדם למרומם במיוחד ורב חשיבות. זה מה שפאולוס ראה. בעקבות הדברים שהאדון ישוע המשיח ביטא וחשף במהלך ביצוע עבודתו, כמו גם בזכות זהותו ומהותו, מה שפאולוס ראה לא היה את מהות האל, או את האמת, הדרך והחיים, או את חביבותו או חוכמתו של האל. אז מה ראה פאולוס? אם נשתמש בביטוי מודרני, מה שהוא ראה היה ניצוץ של תהילה, והוא רצה להיות מעריץ של ישוע אדוננו. כשישוע אדוננו דיבר או ביצע עבודה, רבים כל כך הקשיבו לו – כמה נפלא זה ודאי היה! זה היה משהו שפאולוס חיכה לו זמן רב, הוא ערג להגעתו של הרגע הזה. כולו היה כמיהה ליום שבו הוא יוכל להטיף עד בלי סוף ממש כמו ישוע אדוננו, שחסידיו הרבים הקשיבו לו בקשב רב, עם הערצה וערגה בעיניהם, ורצו לנהות אחריו. פאולוס היה המום מההשפעה המרשימה שהייתה לישוע אדוננו, בעצם, הוא לא היה המום ממנה באמת. במקום זאת, הוא קינא בזהות ובהשפעה שאותן האנשים העריצו, שמו אליהן לב, סגדו להן והעריכו אותן במידה רבה. בזאת היא קינא. אז איך הוא יכול היה להשיג זאת? הוא לא האמין שהאדון ישוע המשיח השיג את הדברים הללו בזכות מהותו וזהותו, אלא האמין שזה היה בזכות תוארו. לכן, פאולוס חשק להיות איש חשוב ולהיות בעל תפקיד שיאפשר לו לשאת את שם המשיח. פאולוס השקיע מאמץ רב כדי להשיג תפקיד שכזה, נכון? (כן.) מה הוא עשה למשל? הוא הטיף תחת כל עץ רענן, ואפילו ביצע ניסים. בסופו של דבר, הוא השתמש בביטוי מסוים כדי להגדיר את עצמו באופן שסיפק את רצונותיו ושאיפותיו החבויות. באיזה ביטוי הוא השתמש כדי להגדיר את עצמו? ("לְגַבֵּי דִּידִי, לִחְיוֹת פֵּרוּשׁוֹ הַמָּשִׁיחַ, וְלָמוּת פֵּרוּשׁוֹ רֶוַח".) לחיות פירושו המשיח. זו הייתה מטרתו העיקרית. רצונו העיקרי היה להפוך להיות המשיח. כיצד קשור הרצון הזה למטרות האישיות אליהן הוא חתר ולנתיב שבו צעד? (הוא העריץ כוח, ורצה שיעריצו אותו.) זו תאוריה. עליכם לדבר על עובדות. פאולוס ביטא את רצונו להיות המשיח בדרכים מעשיות: הגדרתי אותו לא מבוססת רק על ביטוי אחד שהוא השמיע. הסגנון, השיטות והעקרונות של מעשיו מלמדים אותנו שכל מעשיו סבבו סביב המטרה של להפוך להיות המשיח. אלו השורש והתמצית שגרמו לפאולוס לומר ולעשות דברים כה רבים. הוא רצה להיות המשיח, וזה השפיע על המטרות שאליהן חתר, על נתיבו בחיים, ועל אמונתו. באילו דרכים התבטאה ההשפעה הזו? (פאולוס התרברב והעיד למען עצמו בכל עבודתו והטפותיו.) זו דרך אחת. פאולוס התרברב בכל הזדמנות. הוא הבהיר לכולם כמה הוא סבל, איך הוא פעל, ומה היו כוונותיו, כך שכשאנשים שמעו זאת, הם חשבו שהוא כמעט תאום של המשיח, ורצו מאוד לקרוא לו המשיח. זו הייתה מטרתו. אם אנשים היו קוראים לו המשיח, האם הוא היה מכחיש זאת? האם הוא היה דוחה זאת מכול וכול? (לא, הוא לא היה עושה זאת.) הוא בהחלט לא היה עושה זאת – זה היה גורם לו אושר רב. זה היה ביטוי אחד להשפעה שהייתה לכך על הדברים אליהם חתר. אילו עוד דרכים היו? (הוא כתב מכתבים.) כן, הוא כתב מספר מכתבים במטרה שיועברו מדור לדור. במכתביו, בעבודתו, ולאורך התהליך שבו שימש רועה לכנסיות, הוא מעולם לא הזכיר או הילל את שמו של האדון ישוע המשיח. איזו השפעה שלילית הייתה לעובדה שכך הוא תמיד עבד ודיבר? איך זה השפיע על חסידיו של ישוע אדוננו? זה גרם לאנשים להתכחש לאדון ישוע המשיח, ואילו פאולוס תפס את מקומו. הוא ערג לכך שאנשים ישאלו, "מי זה האדון ישוע המשיח? מעולם לא שמענו עליו. אנחנו מאמינים בפאולוס המשיח." זה שימח אותו. זו הייתה מטרתו ואחד הדברים שהוא חיפש להשיג. דוגמה אחת לאופן שבו השפעה זו התבטאה הייתה באופן עבודתו. הוא ליהג עוד ועוד על רעיונות חלולים, ודיבר ללא הרף על תאוריות ריקות מתוכן כדי לגרום לאנשים לראות עד כמה מוכשר ומעניין הוא בעבודתו, כמה הוא עוזר לאנשים, ושיש לו השפעה מסוימת, ממש כאילו האדון ישוע המשיח הופיע מחדש. דרך נוספת שבה השפעה זו התבטאה הייתה שהוא מעולם לא הילל את האדון ישוע המשיח והוא בהחלט לא הילל את שמו ולא העיד על דבריו ועל עבודתו, או על האופן שבו הם עזרו לאנשים. האם פאולוס הטיף על האופן שבו על אנשים להכות על חטא? בהחלט לא. הוא מעולם לא הטיף על העבודה שהאדון ישוע המשיח ביצע, על הדברים שאמר, או על כל האמיתות שלימד אנשים – פאולוס הכחיש בליבו את הדברים הללו. לא רק שפאולוס הכחיש את הדברים שהאדון ישוע המשיח אמר, אלא שהוא התייחס לדבריו שלו ולעבודתו ולתורתו כאל האמת. הוא השתמש בכל אלה כדי להחליף את דבריו של ישוע אדוננו, וגרם לאנשים ליישם בפועל את דבריו ולדבוק בהם, כאילו היו הם האמת לאמיתה. מה גרם להופעת הביטויים והחשיפות הללו? (רצונו להיות המשיח.) מה שגרם להם היה כוונותיו, רצונו ושאיפתו להיות המשיח. היה לכך קשר הדוק ליישומו בפועל ולדברים אליהם חתר. זהו החטא השישי של פאולוס. האם זהו חטא חמור? (כן.) למעשה, כל חטאיו חמורים. כולם מצביעים על מוות.

כעת, אשתף על חטאו השביעי של פאולוס. זהו חטא חמור עוד יותר. לפני שהאדון קרא אליו את פאולוס, הוא האמין ביהדות. יהדות היא האמונה באל יהוה. כיצד רואים המאמינים באל יהוה את אלוהים? מדובר בדברים שאבות אבותיהם חוו כשהאל יהוה הוציאם ממצרים והוביל אותם לארץ כנען השופעת: האופן שבו האל יהוה הופיע בפני משה, האופן שבו המיט עשר מכות על מצרים, האופן שבו השתמש בעמודי ענן ואש כדי להנחות את בני ישראל והאופן בו נתן להם את חוקיו, וכיוצא בזאת. האם המאמינים ביהדות באותה תקופה חשבו שכל הדברים הללו הם דמיונות, תפיסות ואגדות, או שחשבו שמדובר בעובדות? באותה תקופה, אנשיו הנבחרים של האל וחסידיו האמיתיים האמינו והכירו בכך שהאל בשמיים היה אמיתי וקיים. הם חשבו, "העובדה שאלוהים ברא את האנושות היא נכונה. לא משנה לפני כמה זמן זה קרה, העובדה הזו נותרת נכונה. לא רק שעלינו להאמין בכך, אלא שעלינו להיות בטוחים בכך ולשתף בכך. זו האחריות שלנו והמחויבות שלנו." אולם, הייתה קבוצה של נוספת של חסרי אמונה שחשו שסביר להניח שמדובר באגדות. איש לא ניסה לאמת את הסיפורים או לחקור אם הם אמיתיים או דמיוניים, הם פשוט האמינו בהם בצורה חלקית בלבד. כשהם הזדקקו לאלוהים, הם קיוו שהוא אמיתי ויוכל להעניק להם את מה שחתרו אליו, את מה שהתפללו אליו, ואת מה שערגו אליו. כשהם התפללו לאל בתקווה להשיג דבר מה, הם קיוו שהאל הזה קיים. בכך, הם התייחסו לאל כאילו היה קנה משען פסיכולוגי. הם לא הבחינו בעובדה שהאל מושיע את האדם, ולא קיבלו את האמיתות שהאל ביטא. זו לא הייתה אמונה אמיתית באל. הם כבר היו בגדר חסרי אמונה. איך סוג האדם הנחות ביותר ביטא את עצמו? כל שעשה היה לשרת את האל בכנסייה, להציע לו מנחות, לבצע את כל הטקסים, ואפילו להאמין בכל מיני אגדות. אבל אלוהים לא שכן בליבו, והאל של תפיסותיו ודמיונותיו היה מעורפל וחלול. במה האמין אדם שכזה? בחומרנות. אנשים כאלו האמינו רק במה שיכלו לראות. בעיניהם, כל האגדות, הדברים המעורפלים, וכל מה ששייך לממלכת הרוח שבו לא יכלו לגעת בידיהם או לראותו בעיניהם או לשמוע באוזניהם, לא היה קיים. ישנם שאומרים, "אז האם הם מאמינים בקיומם של דברים שהם אינם יכולים לראות, כגון מיקרואורגניזמים?" הם בהחלט מאמינים בדברים הללו. הם בהחלט מאמינים במדע, באלקטרונים, במיקרוביולוגיה ובכימיה. חסרי האמונה מאמינים שהדברים האלה אמיתיים יותר מכל דבר אחר. הם חומרניים בכל רמ"ח איבריהם. אנו מזכירים זאת כדי לנתח את שלושת סוגי האנשים הללו: מאמיני האמת, המאמינים חלקית, והחומרניים שלא מאמינים בשום אופן בקיומו של האל. יש שאומרים, "האם באמת יש אלוהים? איך הוא נראה? שמעתי שאלוהים נמצא ברקיע השלישי, אז כמה גבוה נמצא הרקיע השלישי? כמה הוא רחוק? עד כמה הוא גדול? אנשים אומרים גם שיש גן עדן, ושהוא מרוצף בלבנים זהובות ובאריחים מאבן ירקן, ושגם הקירות עשויים מזהב. איך ייתכן שמקום כה נפלא באמת קיים? אלו הבלים! שמעתי שבעידן החוק, אלוהים העניק את חוקיו לאנשיו הנבחרים, ושהלוחות של עשרת הדברות עדיין קיימים. כנראה שכל זה אגדה ותו לא, משהו שהמעמד השליט מנצל כדי לשלוט בהמונים." האם קבוצת האנשים הזו מאמינה אמונת אמת באל? (לא.) הם לא מאמינים שהאל באמת קיים, ולא מאמינים בעובדה שהוא ברא את בני האדם והוביל את האנושות עד ימינו. אז מדוע הם עדיין משרתים בכנסייה? (כי עבורם שירות האל הוא עבודה ומקור פרנסה.) נכון מאוד. הם רואים זאת בתור עבודה ומקור פרנסה. אם כך, איזה סוג אדם היה פאולוס? (הסוג השלישי.) זה קשור למהות הטבע שלו. פאולוס אהב ללהג על תאוריות ריקות מתוכן. הוא אהב דברים חלולים, דברים מעורפלים ודברים שהיו פנטזיה גמורה. הוא אהב דברים עמוקים וקשים להבנה, דברים שלא ניתן להסביר בצורה מוחשית. הוא אהב לחשוב יותר מדי על דברים, הוא היה בעל דעות קדומות ועקשן, וההבנה שלו הייתה מעוותת. אנשים שכאלו אינם אנושיים. זה סוג האדם שהוא היה. אם נביט על צביונו של פאולוס, כמו גם על העדפותיו, תקוותיו, הדברים שאליהם חתר, ושאיפותיו, נראה שעל אף שהוא שירת בכנסייה והיה תלמידו של מורה מפורסם, הידע שהוא למד היווה עבורו רק כלי לסיפוק מאווייו, שאיפותיו ויהירותו, ונועד לסדר לעצמו פרנסה, מעמד ומוניטין בקרב בני האדם. אם נביט על מהותו של פאולוס ועל הדברים שאליהם חתר, מה הייתה מידת האמונה שלו ביהוה? אמונתו לא הייתה בגדר הבטחה, אלא הייתה מילים ריקות בלבד. הוא היה חסר אמונה, אתאיסט, חומרני. יש ששואלים, "אם פאולוס היה חסר אמונה, למה הוא הפך להיות שליחו של האדון ישוע המשיח והפיץ את בשורת עידן החסד?" אמרו לי, איך הוא הצליח ללכת בנתיב הזה? מה הניע אותו לכך? מה הייתה נקודת המפנה שגרמה לו לקחת על עצמו את התפקיד הזה, ואפשרה לחסר אמונה כמותו ללכת בנתיב הזה, ולבצע תפנית? למה כוונתי ב"תפנית"? כשהאור היכה בפאולוס בדרך לדמשק – זו הייתה נקודת המפנה בחייו. הוא חווה שני סוגים של תפניות: הראשונה כשהפך להיות מאדם שלא מאמין באל לאדם שמאמין שהאל קיים בוודאות כי ישוע אדוננו, שאותו פאולוס עצמו רדף בתחילה, הופיע בפניו בדרך לדמשק. פאולוס קרא "מי אתה, אדוני?" למעשה, עמוק בפנים, פאולוס לא האמין שהאדון והאל הזה היו קיימים, אבל הוא לא הצליח לעצור בעצמו מלזעוק, "מי אתה, אדוני?" ומה אמר ישוע אדוננו? ("אָנֺכִי יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹדֵף" (מעשי השליחים ט' 5).) ברגע שבו ישוע אדוננו אמר זאת, פאולוס השתכנע בעובדה שהופיע בפניו אדון שאותו לא ראה מעולם, שאותו לא יכול היה לדמיין, ושהיה יותר רב עוצמה מכפי שהוא יכול היה לדמיין. איך הוא השתכנע בכך שהאדון היה יותר רב עוצמה מכפי שהוא יכול היה לדמיין? כי בדיוק כשפאולוס הכי פחות ציפה לכך, הישוע שהוא האמין בכל ליבו שאינו האל הופיע ממש מולו. עד כמה ישוע אדוננו רב עוצמה? פאולוס השתכנע במידת עוצמתו כשעיניו הסתנוורו מאורו. אם כך, האם הוא יכול להשתכנע היה שישוע אדוננו הוא האל? (לא.) מדוע לא? (כי פאולוס לא האמין מלכתחילה בקיומו של האל.) נכון מאוד, כי הוא לא האמין בקיומו של האל. כרגע, כולכם ניחנים באמונה ובבסיס בליבכם, כך שאם האל היה מופיע בפניכם, גם אם היה מדובר רק בקולו או בגבו, ואם הוא היה מדבר אליכם או קורא בשמכם, הייתם משתכנעים בעובדה: "זהו האל שאני מאמין בו. ראיתי אותו ושמעתי אותו. אלוהים ניגש אליי." היית משתכנע כי יש לך אמונה בליבך, כי חלמת על הרגע הזה וכי אתה לא פוחד. אבל האם זה מה שפאולוס חשב? (לא.) מעולם לא הייתה לו אמונה בליבו. מה הייתה המחשבה הראשונה שלו? (פחד.) הוא פחד כי הישות הזאת הייתה מסוגלת להכותו אפיים ארצה ולהרוג אותו! זה הפחיד והבעית אותו יותר מהגיהינום, שהיה בלתי נראה לעיניו. דעתו כמעט נטרפה עליו מרוב פחד. בליבו לא היה שמץ אמונה באל – ניתן לומר שלא היה לו שום רעיון לגבי האל. לכן, כשישוע אדוננו עשה את עבודתו, מבחינתו של פאולוס, הוא לא היה יותר מאשר סתם אדם רגיל, לא משנה אם היה מדובר באותות ובמופתים או בנשיאת דרשות, לא משנה כמה אנשים נהו אחריו, עד כמה הוא היה מרשים, או עד כמה הסצנה הייתה מרשימה. הוא הביט על ישוע אדוננו בהתנשאות ולא כיבד אותו כהוא זה. אבל עכשיו, כשבן-האדם הרגיל הזה שעליו הוא התנשא עמד מולו, כבר לא בגופו של אדם רגיל, ולא רק עם קול אלא בצורת עמוד של אור! עבורו, זה היה רגע שלא יישכח גם בעוד מיליון שנה. האור היה מסנוור! איך האל היכה כך בפאולוס? כשהאל ניגש לפאולוס, פאולוס הסתנוור בן רגע ונפל ארצה. מה התרחש שם? האם הוא נפל מרצונו שלו, או שהיה מוכן לכך מראש? (לא, הוא פשוט לא היה מסוגל לסבול זאת.) גופו של האדם עשוי מבשר ותו לא. הוא לא מסוגל לעמוד בדבר שכזה. כשהאל ייגש אליך באמת, הוא לא יהיה בגוף הפיזי הרגיל שבו ראית את ישוע אדוננו – כה נעים וכה מזמין להתקרב אליו, כה עניו וכה רגיל, עשוי בשר ודם, מישהו שנראה לך לחלוטין אדם מן השורה ושאתה לא מקדיש לו מחשבה נוספת. כשהאל ייגש אליך באמת, אפילו אם הוא לא יכה אותך, לא תוכל לסבול זאת! עמוק בליבו של פאולוס, הדבר הראשון שהוא חש בו היה, "ישוע אדוננו ניגש אליי, זה שאותו נהגתי לרדוף ולהתנשא מעליו. האור הזה כל כך חזק!" האם האל אמר לו להשתחוות אפיים ארצה? (לא, הוא לא אמר.) אז למה פאולוס נשכב על האדמה כשפניו כלפי מטה? (הוא פחד.) לא, האנושות נוצרה בידי האל, ובני האדם כה קטנים וחלשים שכאשר אורו של האל נוגע בבשרם, אין להם ברירה אלא ליפול אפיים ארצה. האל גדול וחזק מדי. עצביהם של בני האדם חלשים מכדי להתמודד עימו. פאולוס לא הכיר בכך שישוע אדוננו הוא האל, או האדון, אז למה שישתחווה מרצונו החופשי? הוא נפל אפיים ארצה על פניו. הוא היה מנוטרל ומשותק לחלוטין. הגאווה הראשונית שלו, היהירות, החוצפה, הצדקנות והחשיבות העצמית נעלמו באותו הרגע. האל אפילו לא הופיע בפני פאולוס בדמותו האמיתית. רק אורו האיר עליו, וכשפאולוס ראה אותו, זו הייתה התוצאה. הוא השפיע עליו עד כדי כך. זו הייתה התפנית בחייו של פאולוס. אם לא היה הקשר ייחודי מאחורי התפנית הזו, או אם לא היה מדובר במקרה מיוחד, אזי עבור אדם רגיל בעל אנושיות ומצפון, שחותר אל דברים חיוביים ואל האמת, זה היה דבר טוב, כי כשאדם רואה את האל, זה משפיע לתמיד על הדברים אליהם הוא יחתור. אם נשפוט לפי המתועד בכתבי הקודש, במהלך השנים היה זה נדיר שאדם ישמע את האל מדבר. איוב שמע את האל מדבר אליו דרך מערבולת לאחר שהאל ניסה אותו. איוב הקדיש את כל חייו לניסיון להתמסר להסדריו של האל ולהבין את ריבונותו של האל, אבל איוב ראה את האל רק כשמלאו לו שבעים שנה. הוא חווה רק את ריבונותו, ועדיין, הוא נותר חזק באמונתו. כשהוא שמע במו אוזניו את האל מדבר אליו, האם לא חלה תפנית משמעותית באמונתו? (כן.) התפנית הזו הייתה בגדר התעלות, נקודה שבה אמונתו גברה עוד יותר. היא הוכיחה לו עוד יותר שכל העבודה שהאל שבו האמין עשה באנשים הייתה עבודה צודקת וטובה, ושעל האנשים להתמסר לו. זו לא הייתה תפנית קלה כפי שחווה האדם הממוצע, שבמהלכה הוא עובר בהדרגה מאמונה ספקנית לאמונה אמיתית נטולת ספקות. במקום זאת, זו הייתה התעלות, שבאמצעותה הגיעה אמונתו למישור נעלה יותר. באשר לפאולוס, איך שינתה אותו התפנית שהתרחשה אצלו כשהופעת האל היכתה אותו בסנוורים? הוא בהחלט לא חווה התעלות, כי הוא לא האמין באל לפני כן, אז לא ניתן לכנות זאת התעלות. אז איך זה כן השפיע עליו? גם עניין זה קשור לדברים שאליהם הוא חתר. אמרו לי. (כדי להציל את חייו, פאולוס רצה לעבוד בכך שיפיץ את הבשורה ויכפר על חטאיו.) נכון מאוד. הוא גם פחד מהמוות והיה חלקלק מאוד. כשהוא גילה שישוע שאותו רדף הוא למעשה האל, הוא נבהל מאוד וחשב, "מה עליי לעשות? אני יכול רק להקשיב להוראותיו של האדון, אחרת אמות!" מאותו הרגע והלאה, הוא קיבל עליו את התפקיד שהאל הטיל עליו והחל לעבוד בהפצת הבשורה כדי לכפר על חטאיו. הוא חשב, "אם אצליח להפיץ את הבשורה והאדון ישוע יהיה מרוצה, אולי אפילו אזכה בעטרת ובכבוד!" אלו החישובים שערך בעמקי ליבו. הוא חשב שמצא סוף סוף הזדמנות טובה יותר לזכות בברכות. פאולוס קיבל על עצמו את התפקיד שהאל הטיל עליו כדי שיוכל לכפר על חטאיו ולהציל את חייו. זו הייתה הכוונה וזו הייתה המטרה מאחורי האמונה שלו באדון וקבלתו. מאז שהוא פגש את ישוע אדוננו על הדרך לדמשק והוכה בסנוורים, חלה בחייו תפנית שסימנה התחלה חדשה מבחינת החתירה שלו, ואת תחילתם של חיי אמונה באל. האם ההתחלה החדשה הזו הייתה חיובית או שלילית? (היא הייתה שלילית.) הוא לא הכיר בצדקתו של האל, והוא קיבל עליו את התפקיד שישוע אדוננו הטיל עליו באמצעות שיטה של עסקה שהייתה עוד יותר חלקלקה, נלוזה וערמומית, רק כי הוא פחד ממלכותיות האל ומכך שיכה אותו. זה אפילו מבחיל עוד יותר. עם זאת, זו לא הנקודה העיקרית בשיתוף שלי היום. מהתפנית שחלה אצל פאולוס לאחר שנתקל באורו הגדול של האל, ומהדרכים השונות שבהן ביטא את עצמו, ניתן לראות בבירור את הנתיב שבו פאולוס צעד, ואיזה סוג אדם נחשף על ידי מהות הטבע שלו. כל הדברים הללו ברורים לחלוטין.

מאז שפאולוס הוכה בסנוורים, הוא האמין בקיומו של ישוע אדוננו והאמין שישוע אדוננו הוא האל. האל שבו הוא האמין הפך להיות מיד מאל בשמיים לאדון ישוע המשיח – הוא הפך להיות לאל על פני האדמה. מאותו הרגע והלאה, הוא לא יכול היה לסרב לתפקיד שהטיל עליו ישוע אדוננו, והחל לעמול למען האל בהתגלמותו – ישוע אדוננו – ללא הרף. כמובן, מטרת העמל הזה הייתה בחלקה כדי לאפשר לו לקבל מחילה על חטאיו, אבל נועדה בחלקה גם לספק את רצונו לזכות בברכות, ולזכות ביעד שבו רצה. כשפאולוס אמר "ברצון אלוהים", האם "אלוהים" התייחס ליהוה או לישוע? הוא נעשה מעט מבולבל, וחשב, "אני מאמין ביהוה, אז למה ישוע הוא זה שהיכה אותי? למה יהוה לא עצר בעד ישוע כשהוא היכה אותי? מי מהם הוא האל בדיוק?" הוא לא הצליח להבין. כך או כך, הוא מעולם לא ראה בישוע אדוננו את האל שלו. גם אם הוא הכיר בו מילולית, עדיין היה לו ספק בליבו. עם חלוף הזמן, הוא חזר בהדרגה לאמונה ש"יהוה הוא האל היחיד". ולכן, בכל מכתביו הבאים של פאולוס, כשהוא כותב "ברצון אלוהים", האלוהים שאליו הוא כנראה מתכוון הוא בעיקר יהוה אלוהים. מפני שפאולוס מעולם לא הצהיר בצורה ברורה שישוע אדוננו הוא יהוה, ותמיד ראה את ישוע אדוננו כבנו של האל, והתייחס אליו כאל הבן, ומעולם לא אמר משהו כמו "הבן והאב הם אחד", זה מוכיח שפאולוס מעולם לא החשיב את ישוע אדוננו כאל האמיתי והיחיד. הוא היה חדור ספקות והאמין בכך רק באופן חלקי. אם נביט על ההשקפה הזו שלו לגבי האל, ועל השיטה שבה חתר אל הדברים, נראה שפאולוס לא היה מישהו שחתר אל האמת. הוא מעולם לא הבין את מסתרי ההתגלמות, ומעולם לא הכיר בישוע אדוננו כאל האמיתי והיחיד. מכאן, קל לראות שפאולוס היה מישהו שהעריץ כוח והיה חלקלק וערמומי. מה העובדה שפאולוס סגד לרוע, כוח ומעמד אומרת לנו על אמונתו? האם הוא ניחן באמונת אמת? (לא.) הוא לא ניחן באמונת אמת, אז האם האל שהוא הגדיר בליבו התקיים באמת? (לא.) אז למה הוא המשיך לנדוד, השקיע מעצמו, ועבד למען האדון ישוע המשיח? (הוא נשלט בידי רצונו לזכות בברכות.) (הוא פחד להיענש.) אנו שוב חוזרים לנקודה הזו. זה היה כי הוא פחד להיענש, ובגלל שהיה לו קוץ בבשרו שאותו הוא לא הצליח להוציא, אז הוא היה חייב לנדוד כל העת ולעבוד, שמא הקוץ בבשרו יכאיב בצורה בלתי נסבלת. מהביטויים הללו שלו, מדבריו, מהתגובה שלו למה שקרה בדרך לדמשק, ומההשפעה שהייתה להכאתו בסנוורים על הדרך לדמשק, אנו יכולים לראות שלא הייתה לו כל אמונה בליבו. נוכל להיות בטוחים למדי שהוא היה חסר אמונה ואתאיסט. השקפתו הייתה, "אני מאמין במי שיש לו כוח. מי שיש לו כוח ומסוגל להכניע אותי, עבורו אעשה מטלות ואפעל כמיטב יכולתי. מי שיספק לי יעד, עטרת, ויספק את רצוני לזכות בברכות, אחריו אנהה. אנהה אחריו עד הסוף." מי היה האל שבליבו? כל אחד היה יכול לשמש עבורו בתור האל, כל עוד הוא היה חזק ממנו ויכול היה להכניעו. האם לא מדובר כאן במהות הטבע של פאולוס? (כן.) אם כך, מי הייתה הישות שבה הוא האמין לבסוף, הישות שהצליחה להכותו על הדרך לדמשק? (האדון ישוע המשיח.) "האדון ישוע המשיח" היה השם שבו הוא השתמש, אבל הישות שבה הוא באמת האמין הייתה האל שבליבו. היכן האל שלו? אם הייתם שואלים אותו "היכן האל שלך? האם הוא בשמיים? האם הוא בקרב יצירי הבריאה? האם הוא הריבון על כל האנושות?" הוא היה אומר, "לא, האל שלי נמצא על הדרך לדמשק." זה היה האל האמיתי שלו. האם הסיבה לכך שפאולוס הפך מרודפו של ישוע אדוננו לאדם שעבד והשקיע מעצמו ואפילו הקריב את חייו עבור האדון ישוע המשיח – הסיבה שבגינה הוא הצליח לעשות תפנית כה גדולה – היא מפני שחל שינוי כלשהו באמונתו? האם זה בגלל שמצפונו התעורר? (לא.) אם כן, מה גרם לכך? מה השתנה? המשענת הפסיכולוגית שלו השתנתה. קודם לכן, המשענת הפסיכולוגית שלו הייתה בשמיים. היא הייתה דבר מעורפל וריקני. אם היא הייתה מתחלפת בישוע המשיח, פאולוס היה מחשיב אותו כלא חשוב מספיק – ישוע היה רק אדם רגיל, הוא לא יכול להוות משענת פסיכולוגית – ופאולוס רחש אפילו פחות כבוד כלפי דמויות דתיות. פאולוס רק חיפש מישהו שעליו יוכל לסמוך, מישהו שמסוגל להכניעו ולזכותו בברכות. הוא חשב שהישות שבה נתקל בדרך לדמשק הייתה החזקה מכול, ושבה עליו להאמין. המשענת הפסיכולוגית שלו השתנתה יחד עם אמונתו. בהתבסס על כך, האם פאולוס באמת האמין באלוהים? (לא.) הבה נסכם, כעת, במשפט אחד את מה שהשפיע על הדברים אליהם פאולוס חתר ועל הדרך שבה צעד. (המשענת הפסיכולוגית שלו.) אם כך, איך עלינו להגדיר את החטא השביעי של פאולוס? מכל הבחינות, אמונתו של פאולוס הייתה משענת פסיכולוגית. היא הייתה ריקנית ומעורפלת. הוא היה חסר אמונה ואתאיסט בכל רמ"ח אבריו. אז למה חסר ואמונה ואתאיסט כמותו לא השאיר את העולם הדתי מאחור? קודם כול, בדמיונו המעורפל, היה קיים עניין היעד. שנית, היה העניין של מקור הפרנסה שלו. תהילה, רווח, מעמד ומקור פרנסה היו הדברים אליהם הוא חתר בחיים, והרעיון שקיים עבורו יעד לאחר המוות היווה נחמה עבורו. הדברים הללו הם השורש והמשענת מאחורי מה שאנשים מסוג זה חושפים בעצמם וחותרים אליו, ובדרך שבה הם צועדים. מנקודת המבט הזו, מה היה פאולוס? (חסר אמונה. הוא האמין באל מעורפל.) (אתאיסט.) מדויק לומר שהוא היה אתאיסט, ושהוא היה חסר אמונה ואופורטוניסט שהתחבא בתוככי הנצרות. אם תכנו אותו פרושי ותו לא, האם לא תהיה זו לשון המעטה? אם תסתכלו על המכתבים שפאולוס כתב, ותראו שעל פני השטח כתוב בהם "ברצון אלוהים", אולי תניחו שפאולוס ראה את האל שבשמיים כנעלה ביותר, ושרק בגלל תפיסותיהם של אנשים, או בגלל שהיו בורים ולא הבינו את אלוהים, הם חילקו אותו לשלושה רבדים: האב, הבן ורוח הקודש, ושזוהי רק טיפשותו של האדם ואינה מהווה בעיה רצינית, כי גם כל שאר העולם הדתי חושב כך. אולם, כעת, לאחר שניתחנו זאת, האם אלה פני הדברים? (לא, זה לא נכון.) פאולוס אפילו לא הכיר בקיומו של האל. היה מדובר באתאיסט ובחסר אמונה, ויש לכלול אותו יחד עם כל שאר האתאיסטים וחסרי האמונה.

סיימתי לסכם את שבעת החטאים של פאולוס. סכמו לי אותם אתם בקצרה. (החטא הראשון הוא שפאולוס התייחס לחתירה אל עטרת הצדקה ואל החתירה אל הברכות כיעדים הולמים. החטא השני הוא שפאולוס התייחס לדמיונותיו ולדברים שהוא חשב שהם נכונים בתפיסותיו שלו כאל האמת, והטיף עליהם בכל מקום ובכך הטעה אנשים. השלישי הוא שפאולוס התייחס לכישרונות שלו ולידע שלו כאל החיים. הרביעי הוא שפאולוס הכחיש את הזהות והמהות של האדון ישוע המשיח, והכחיש את עבודת הגאולה של ישוע אדוננו. החמישי הוא שפאולוס הטיף ש"מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקה", והתסיס והטעה אנשים בגלוי, וגרם להם לנסות ולכופף את ידו של האל, לקרוא נגדו, ולהתנגד לו. השישי הוא שפאולוס האמין ש"לדידו לחיות פירושו המשיח". הוא הכחיש את האמיתות שישוע אדוננו ביטא, החליף את מילותיו של ישוע אדוננו במילותיו שלו, וגרם לאנשים לדבוק בהן וליישם אותן בפועל. חטאו השביעי של פאולוס הוא שהוא התייחס לאמונה באל כאל משענת פסיכולוגית, והיה אתאיסט וחסר אמונה בכל רמ"ח אבריו.) הניתוח שערכנו לבעיות האלו של פאולוס הוא כה מפורט, שהוא יכול לגרום לכל מי שסוגד לפאולוס, להתעשת. זה משמעותי ביותר. מכל הצביונות והמהויות שפאולוס חשף וביטא, ומשיטת החתירה האישית שלו, אילו מהם נכונים גם עבורכם? (כולם.) החטא הראשון הוא ההתייחסות לחתירה אל עטרת הצדקה ולחתירה אל הברכות כאל יעדים הולמים. מדוע אני אומר שזה לא בסדר, ושעל האנשים להרהר בכך ולשנות זאת? כשפאולוס חתר אל עטרת צדקה, כשהוא חתר אל ברכות, וכשהוא חיפש להיכנס למלכות השמיים, הוא ראה את החתירה לתועלות אלה כהולמת. אם כך, אילו גילויים וביטויים חוויתם אתם בחייכם שתואמים למצב זה? (לפעמים אני מחפש לעשות עבודה חשובה ולתרום לבית האל. אני חושב שבכך שאני חותר אל הדברים האלה, האל בסופו של דבר יביאני לידי שלמות. אני מתייחס לעבודה שאני עושה ולחובות שאני מבצע כאל רשימה של הישגים.) זה חלק אחד מזה. התייחסות לחובות שאתה מבצע כאל רשימת הישגים זהה לחתירה אל עטרת צדקה. זה אותו הדבר. זה אותו מצב. בשביל זה אתה עובד וסובל. זה מה שמכוון את מקור סבלך, ואת המוטיבציה שמאחורי סבלך. אם לא היו לך הדברים הללו שמכוונים אותך, היית נותר ללא אנרגיה. היית מרוקן לחלוטין. לעוד מישהו יש דוגמה? (התייחסות למקרי עבר שבהם ויתרתי על דברים, השקעתי מעצמי, סבלתי, נעצרתי וביליתי זמן בכלא, ולדברים כגון אלה, כאל הון אישי, וכבסיס וכסיבה לכך שבורכתי.) זה לא יותר מאשר תיאור. מהו המצב שעומד בבסיס כל זאת? איזה סוג של נסיבות גורם לך להיקלע למצב כזה? הרי אינך חושב כך סתם. אין סיכוי שתמשיך לחשוב כך ללא הרף כשאתה אוכל, ישן, או חי את חיי היומיום שלך. עליך לדעת אילו רקע ונסיבות הכניסו אותך למצב הזה. אמור לי. (כשאני מגלה יעילות מסוימת בביצוע חובותיי, אני חושב שעשיתי לא מעט מסעות למען האל, שהשקעתי מעצמי למענו, שעמלתי ושעשיתי הרבה למענו. ממש כמו פאולוס, נדמה לי שאת המלחמה הטובה למען האל נלחמתי, ושתרמתי תרומה. זה הרגע שבו השאיפות והרצונות שלי מרימים את ראשם.) למעשה, מעולם לא היית נטול שאיפות ורצונות. הם הסתתרו בתוך ליבך מההתחלה, וכעת הם עולים לפני השטח וחושפים את עצמם. כשזה קורה, אתה חדל להיות עניו, ומילותיך כבר אינן ישירות, ואתה נעשה יהיר. השקפותיו השגויות של פאולוס היו בבסיס כל דבר שעשה. מפני שההשקפות שהיו בבסיס אמונתו באל היו שגויות, זה הבטיח ששורש מעשיו היה שגוי. אולם, הוא לא הבין זאת, ואפילו חשב שכך ראוי, אז הוא חתר לכיוון הלא נכון. זה הביא לכך שתוצאת החתירה ליעדיו הייתה הפוכה ממה שהתכוון. הוא לא השיג תוצאות טובות והוא לא זכה באמת. האנשים כיום חיים באותה צורה. אם ההשקפות והכיוון שמנחים את החתירה שלך ליעד הם תמיד שגויים, אך אתה עדיין מתייחס אליהם כאל דרכים נכונות לחתור ליעד, במה תזכה לבסוף? זה קרוב לוודאי יאכזב אותך או ינפח את האגו שלך. לדוגמה, אם האל יברך אותך באופן מיוחד, או ירעיף דבר מה עליך ורק עליך, אתה תחשוב, "תראו, אלוהים נוקט כלפיי בחסד, זה מוכיח שהוא מרוצה מכל מה שעשיתי. האל הסכים לקבל זאת. הקורבנות שהקרבתי והמאמץ שהשקעתי לא היו לשווא. האל תמיד מתייחס לאנשים בצורה הוגנת." זו ההבנה שלך שהאל תמיד מתייחס לאנשים בצורה הוגנת וזו ההבנה שלך את ברכותיו ואת יכולתו לקבל, אבל זו הבנה שגויה ומעוותת. המפתח, כעת, הוא כיצד להפוך את הכוונות, ההשקפות ואת יעדי החתירה השגויים והמעוותים הללו להשקפות ומחשבות נכונות וטהורות. רק עשייה של דברים על בסיס מחשבות והשקפות נכונות נחשבת כיישום בפועל של האמת, וזו הדרך היחידה שבה ניתן לזכות באמת. זהו המפתח.

על-ידי האזנה תכופה לדרשות, אנשים מתחילים כעת להרהר בעצמם ולהשוות את עצמם לדברי האל. הם מתחילים לזהות בעיות הקיימות בביצוע חובותיהם, ומסוגלים לאתר מצבים חריגים, רצונות מוגזמים ושחיתויות שנחשפות בתוכם. הם לא נטולי יכולת הבחנה לחלוטין. הבעיה היחידה היא, שכשהם מגלים שהם במצב הלא נכון, או כשנחשפת אצלם שחיתות, הם חסרים את היכולת לרסן זאת, והם לא מחפשים אחר האמת כדי לפתור זאת. לפעמים הם רק חיים על פי פילוסופיות שטניות, לא פוגעים באיש, וחושבים שמצבם די טוב. אולם, לא חל בהם אף שינוי אמיתי. הם מכלים את ימיהם במצב של בלבול, וכתוצאה מכך, הם חסרי עדות חווייתית אמיתית גם אחרי שהאמינו באל במשך עשור, וזה מעורר בהם רגשות בושה. הבעיה המרכזית שיש לפתור כעת היא איך לשנות את הכיוונים המוטעים שאליהם אתה חותר. מובן לך שנתיב החתירה אל האמת הוא הנתיב הנכון, אך אתה עדיין מתעקש לחתור אל תהילה, רווח ומעמד. איך ניתן לפתור את הבעיה הזו כך שתוכל לעלות על נתיב החתירה אל האמת? זוהי בעיה אמיתית שעל המאמינים למצוא לה פתרון. עליכם לשתף לעיתים קרובות על האופן שבו אתם חווים את עבודת האל, ולראות מי מכם ניחן בעדות חווייתית של חתירה אל האמת, ומי ניחן בעדות חווייתית טובה, ואז לקבל זאת עליכם ולעשות כדוגמת אותו אדם, כך שתוכלו להפיק מכך תועלת ולהשתחרר מכבלי צביונכם המושחת. הליכה בנתיב החתירה אל האמת אינה דבר קל – עליך להבין גם את עצמך ולא רק את עברותיך. הדבר החשוב ביותר הוא להבין את צביונך המושחת, להבין מה לא בסדר בהעדפותיך ובדברים שאליהם אתה חותר, ומה עלולות להיות ההשלכות לכך. זהו הדבר החיוני ביותר. רוב האנשים חותרים אל תהילה, רווח ומעמד. הם חושבים מדי יום איך יוכלו להפוך למנהיגים, איך יגרמו לאחרים להעריץ אותם, במה הם יכולים להתרברב, ואיך ביכולתם לחיות חיים מכובדים. אם אנשים אינם מסוגלים להרהר בדברים שכאלו, לא מסוגלים לראות בבירור את תמציתם של החיים הללו, וממשיכים לחיות בבלבול לאורך מי-יודע-כמה שנים עד שהם נתקלים בקיר, מועדים וסוף סוף מתעשתים, האם לא ייגרם עיכוב בצמיחה בחייהם? רק אם אנשים יביטו מבט מקרוב בצביונם המושחת ובנתיב שהם בחרו, הם יוכלו לעלות על נתיב החתירה אל האמת. אם זו התוצאה שברצונם להשיג, האין זה חיוני שהם יבינו את עצמם? חלק מהאנשים לא מבינים את עצמם כהוא זה, אך עדיין מציעים תובנות ברורות מאוד לגבי הפרטים הקטנים ביותר בבעיותיהם של אחרים, וניחנים ביכולת הבחנה מעולה. אם כך, כשהם בוחנים את מצבם של אחרים, מדוע אין זה משמש להם כמראה להתבוננות עצמית? אם אתה תמיד אומר שאחרים הם גאוותנים, צדקניים, ערמומיים ואינם מתמסרים לאמת, אבל אינך מסוגל לראות שאתה בדיוק כמותם, אתה בבעיה רצינית. אם אינך מסוגל לזהות את בעיותיך שלך, אזי לא משנה לכמה דרשות על האמת תאזין, כי בעוד שאתה מבין את מה שאתה שומע, אתה לא משווה את עצמך לנאמר, לא מוכן לבחון את מצבך, ואינך מסוגל לטפל ברצינות בבעיותיך ולפתור אותן, ולכן לא תהיה לך היווכחות בחיים. אם אנשים אינם מסוגלים להיכנס למציאויות-האמת, האם לא תתפשט תחושת ריקנות בליבם? הם לא יחושו בעבודת האל שנעשתה בתוככם, זה יהיה כאילו הם נטולי יכולת לקלוט זאת. מצבם תמיד יהיה מעורפל, והם תמיד יחתרו לעבר היעדים או הכיוונים הלא נכונים. הם יחתרו בהתאם להעדפותיהם שלהם, ויצעדו בנתיב משלהם. בכך הם יהיו ממש כמו פאולוס, כי הם יקנו חשיבות רק לחתירה לעבר פרסים ועטרת, ולא לקבלת האמת ויישומה בפועל. אם ראשך נמצא בערפול תמידי, ואתה חסר נתיב חתירה נכון, אזי לא הפקת שום תועלת מהקשבה של שנים לדרשות, ודרך האמת מעולם לא הכתה שורש בליבך. אתה אולי יודע איך לדבר על דוקטרינות, אך זה לא עוזר לך כהוא זה בפתרון מצבך השלילי או צביונך המושחת. כשאתה נתקל בקושי כלשהו, הדוקטרינה שאתה מבין לא תעזור לך לגבור עליו, או לעבור אותו בצורה חלקה. היא לא תעזור לך לתקן או לשנות את מצבך, לא תאפשר לך לחיות בתחושת מצפון, לא תשחרר אותך או תעניק לך חופש, ולא תמנע מדברים מסוימים להגביל אותך. מעולם לא היית במצב כזה בעבר, אזי זה מוכיח שביסודך לא נכנסת למציאויות-האמת. אם ברצונך להיכנס למציאויות-האמת, להבין את דברי האל, להשיג אמונת אמת באל, לדעת את האל, ולהיות בטוח שהאל קיים באמת, אזי עליך להשוות את מצבך לדברי האל, ואז למצוא נתיב ליישם בפועל ולהיכנס אל דברי האל. ישנם כאלו שקוראים את דברי האל ורוצים להשוות את עצמם אליהם, אבל לא משנה כמה הם מנסים, הם לא מסוגלים לעשות זאת. לדוגמה, כשהאל חושף שצביונו של האדם הוא גאוותן מדי, הם חושבים, "אני עניו מאוד ונותר ברקע. אני לא גאוותן." מה זו הגאוותנות הזו שהאל מדבר עליה? זה מעין צביון, זה לא ביטוי לאישיות מתנשאת, לדיבור בקול רם או לרברבנות מיוחדת. במקום זאת, זה מתייחס למשהו בצביונך – זהו צביון שקובע שאתה לא מתכופף למען כלום, ושאתה בז לדברים, מביט עליהם מלמעלה ושלא אכפת לך מהם. אתה גאוותן, יהיר, צדקן, תמיד חושב שאתה מוכשר, ואינך מקשיב לאיש. גם אם אתה שומע דברי אמת, הם לא מעניינים אותך, ולאמת אין חשיבות בעיניך. אתה לא חושב שזו בעיה כשאתה חושף בעצמך צביון מושחת, ואפילו חושב שאיש לא יכול להשתוות לך, כי אתה תמיד חושב שאתה טוב יותר מכולם, ואתה דורש שאחרים יקשיבו לך. זהו אדם גאוותן וצדקני. לאנשים כאלו אין היווכחות בחיים, ואין מציאויות-אמת.

איך יש לבחון אם אדם כלשהו ניחן במציאויות האמת? כמובן, הערכה מדויקת חייבת להתבצע על פי דברי האל. תחילה, בדוק האם אתה באמת מבין את עצמך, ואם אתה באמת מבין את צביונך המושחת. לדוגמה, האם יש לך צביון גאוותן? האם אתה חושף צביון גאוותן במעשיך? אם אתה לא יודע, אתה מישהו שלא מבין את עצמו. אם אדם אינו רואה את מצבו בצורה צלולה, אם אין לו שמץ של הבנה לגבי השחיתות שנחשפת אצלו, אם הוא אינו מבסס את דבריו ומעשיו על האמת, לא מגלה יכולת הבחנה במצבים בהם הוא נתקל, ומיישם בצורה עיוורת את התקנות בעת שהוא בוחן כל דבר ודבר, אבל לא יודע אם זה נכון או לא נכון, אזי הוא מישהו שלא ניחן בהבנה של האמת. אם תבין את האמת, תוכל גם להבין את עצמך, תדע שיש לך צביון גאוותן, ותהיה מסוגל להבחין במצבך האמיתי, להכות על חטא ולהשתנות, ולדעת איך ליישם את האמת בפועל. אולם, אם לא תחתור אל האמת, אם לא תהיה לך הבנה של הצד המעשי של האמת בדברי האל, אם לא תהרהר במהות המושחתת של בני האדם שהאל חושף, או תשווה את עצמך אליהם, תישאר לנצח אדם מבולבל. רק האמת יכולה להחדיר בך יכולת הבחנה ולאפשר לך להבדיל בין נכון ולא נכון, בין שחור ולבן. רק האמת יכולה לעשותך חכם ורציונלי, להעניק לך תבונה, ולהעניק לך את היכולת להבדיל בצורה ברורה בין דברים חיוביים לדברים שליליים. אם לא תוכל להבדיל בבירור בין הדברים האלה, תישאר לנצח אדם מבולבל. תמיד תהיה שרוי במצב של בלבול ותהיה אובד עצות וחסר ידיעה. לאנשים כאלו אין כל דרך להבין את האמת, ולא משנה כמה שנים הם מאמינים באל, הם עדיין לא מסוגלים להיכנס למציאויות-האמת. אם עמלם לא עומד באמת המידה הדרושה, אזי גורלם הוא להיות מסולקים. לדוגמה, אדם בעל שם עושה מעשה כלשהו, והרוב מחשיבים זאת כמעשה טוב, אבל אז אם מישהו שמבין את האמת מביט על כך, הוא מצויד ביכולת הבחנה וקובע שמעשיו של אותו אדם טומנים בחובם כוונות רעות – הוא קובע שמדובר בטוב מזויף, בתחבולות ובהטעיה, ושרק אדם רע או מלך שדים יעשו משהו כזה. מהו בסיס האמירה הזו? מהותו של "המעשה הטוב" נקבעת על פי האמת. לא משנה מה אחרים אומרים, רק אם תשתמש באמת כדי לבחון זאת, תוכל להבחין בבירור במהות המעשה: אם הוא טוב, אזי הוא טוב. אם הוא רע, אזי הוא רע. בחינה של המעשה על פי דברי האל תמיד תהיה מדויקת. אולם, אם אינך מבין את האמת, יעלו בך תפיסות מתפיסות שונות, ואתה תאמר, "למה הוא נחשף וסופג גינויים על כך שעשה מעשה טוב? זה לא הוגן כלפיו!" כך זה ייראה לעיניך. אינך בוחן את העניין על בסיס האמת, אלא רק על פי דברים שדמיינת בראשך. אם תמיד תבחן דברים לפי התפיסות והדמיונות של בני האדם, לעולם לא תצליח להבחין בבירור במהות הבעיות. אתה פשוט תלך שולל אחר מה שנראה כלפי חוץ. כשאינך ניחן באמת, אזי לא משנה על מה תסתכל, ההשקפה שלך תמיד תישאר מבולבלת, מעורפלת, עמומה ולא ברורה, ועדיין נדמה לך שאתה ניחן בתובנות ובעומק מחשבתי. מדובר כאן בחוסר הכרה עצמית. לדוגמה, אם האל אומר שאדם מסוים הוא רע ושיש להענישו, אבל אתה אומר שהוא אדם טוב ושהוא עשה מעשים טובים, האם דבריך אינם ההיפוך המוחלט של דברי האל ומנוגדים להם? זה מה שקורה כשאנשים לא מבינים את האמת, וכשהם חסרים יכולת הבחנה. ישנם אנשים שמאמינים באל כבר שנים רבות, אבל אינם מבינים את האמת. הם לא מקפידים בכל דבר ודבר, וישנם דברים רבים שהם אינם יכולים לראות בבהירות. מנהיגי שקר וצוררי משיח מוליכים אותם שולל בקלות רבה. לא משנה מהו המצב שנוצר, כל עוד יש אדם רע שגורם להפרעה, הם מתבלבלים ומדברים כמו אותו אדם רע מבלי להבין זאת. רק כשהאדם הרע נחשף, הם מתעשתים. אנשים כאלו חיים בדרך כלל בהלך רוח של חוסר ידיעה, ותמציתם היא של אדם מבולבל. לאנשים כאלו אין ולו שמץ של איכות. לא רק שהם לא מבינים את האמת, אלא שניתן להטעותם בכל שלב, ולכן אין להם כל דרך להיכנס למציאויות-האמת. בכל כנסייה יש אנשים כאלו – כשמנהיג שקר עובד בכנסייה, הם נוהים אחריו. כשצורר משיח מטעה אנשים, הם נוהים אחריו. בקיצור, הם ינהו אחר המנהיג, ולא משנה איזה אדם הוא. הם כמו אישה שנוהה אחרי בעלה ולא משנה מה הוא עושה. אם המנהיג הוא אדם טוב, אז הם ינהו אחר אדם טוב. אם המנהיג הוא אדם רע, אז הם ינהו אחר אדם רע. אין להם דעות או עמדות משלהם. לכן, אל תצפו מאדם כזה שיבין את האמת או שייכנס למציאות. כל עוד הוא לפחות עמל קצת, זה כבר טוב. רוח הקודש עובדת באנשים שאוהבים את האמת. כל האנשים שאוהבים את האמת הם אנשים בעלי איכות שמסוגלים לכל הפחות להבין את דברי האל ואת הדרשות והשיתופים שבבית האל. לא משנה כמה דברי כפירה ושקרים העולם הדתי יפיץ, ולא משנה עד כמה צוררי המשיח ישתמשו בכוחם המרושע כדי להשמיץ, לגנות ולרדוף את הכנסייה, אוהבי האמת ימשיכו להיות משוכנעים שדברי האל הם האמת, ולהאמין שהדרשות, השיתופים והעדויות החווייתיות שבבית האל תואמים לאמת ומהווים עדויות אמת. זו המשמעות של יכולת הבנה. אם אתה מבין שדברי האל הם כולם אמת והם מציאויות-החיים שבהן אנשים צריכים להיות ניחנים, ההבנה הזו מוכיחה שאתה כבר מבין חלק מהאמת. אם אתה מבין שכל האמיתות שהאל מביע הם דברים חיוביים ומציאויות-אמת, ואתה משוכנע בכך ומכיר בכך במאת האחוזים, אז אתה ניחן בהבנה של עבודת האל. הבנת האמת אינה דבר קל. זהו משהו שרק אלו שזכו לנאורות מידי רוח הקודש מסוגלים לו. אלו שמבינים את האמת באמת ובתמים כבר מכירים בעומקי ליבם בכך שכל מעשיו של האל הם חיוביים, שהם כולם אמת, ושהם חשובים מאוד עבור בני האדם. אלו שמבינים את האמת באמת ובתמים רואים בבירור שכל הנמצא בעולמם של הכופרים הוא שלילי ומנוגד לאמת. לא משנה עד כמה טוב נשמעות התאוריות שלהם, הם מטעים אנשים ומזיקים להם. כל מה שהאל עושה הוא חיובי, הוא האמת, והוא מהווה ישועה עבור בני האדם. כל מה שהשטן והשדים עושים הוא שלילי, מוטעה, ואבסורדי, והוא מטעה אנשים ומזיק להם. זהו ההפך הגמור ממה שהאל עושה. אם אתה מבין זאת בבירור, הרי שאתה ניחן ביכולת הבחנה. אם אתה מסוגל גם לחתור אל האמת, לקבל עליך את השיפוט והייסור שבדברי האל, להבין את עצמך דרך דברי האל ולהשוות את עצמך אליהם, לראות את שחיתותך כפי שהיא באמת, לפתור את הצביונות המושחתים שנחשפים בנסיבות שהאל יצר עבורך, ובסופו של דבר אתה מסוגל לא רק להבין את עצמך, אלא גם להיות בעל הבחנה כלפי אחרים, ואתה מסוגל להבחין מי באמת מאמין באל, מי חסר אמונה, מי מנהיג שקר, מי צורר משיח, ומי מטעה אנשים – אם אתה מסוגל להעריך את הדברים הללו בצורה מדויקת ולנקוט ביכולת הבחנה – משמעות הדבר היא שאתה מבין את האמת וניחן במציאות מסוימת. נניח, לדוגמה, שקרוביך או הוריך מאמינים באל, ובגלל מעשים רעים שעשו, בגלל שגרמו להפרעות, או בגלל שסירבו לקבל את האמת, הם הורחקו. אולם, אין לך יכולת הבחנה בעניינם, אתה לא יודע למה הם הורחקו, אתה נסער מאוד, ואתה תמיד מתלונן שבבית האל אין אהבה ושהוא אינו הוגן כלפי אנשים. עליך להתפלל לאל ולחפש את האמת, ואז להעריך על פי דברי האל איזה סוג אנשים הם בדיוק הקרובים הללו שלך. אם תבין את האמת באמת ובתמים, תוכל להגדירם בצורה מדויקת, ואז תראה שכל מה שהאל עושה הוא נכון, ושהוא אל צודק. ואז לא יהיו לך תלונות, תהיה מסוגל להתמסר להסדריו של האל, ולא תנסה לגונן על קרוביך או על הוריך. הנקודה כאן היא לא לנתק איתם את הקשרים, אלא רק להגדיר איזה סוג אנשים הם, ולדאוג שתהיה לך יכולת הבחנה בעניינם, ושתבין למה הם סולקו. אם הדברים הללו באמת ברורים לך בליבך, והשקפותיך נכונות ותואמות לאמת, אזי תוכל לעמוד בצדו של האל, והשקפותיך בעניין יהיו תואמות לחלוטין לדברי האל. אם לא תהיה מסוגל לקבל את האמת או להסתכל על אנשים לפי דברי האל, ותמשיך להיות נאמן לקשרים ולנקודות המבט של הבשר בהביטך על אנשים, אזי לעולם לא תוכל להשליך מעליך את קשרי הבשר האלה ותמשיך להתייחס לאנשים הללו כאל בני משפחתך – קרובים אליך יותר מאחיך ומאחיותיך בכנסייה, ובמקרה הזה תיווצר סתירה בעניין הזה בין דברי האל לבין השקפותיך לגבי משפחתך – קונפליקט, אפילו, ובנסיבות כאלה, יהיה זה בלתי אפשרי עבורך לעמוד בצדו של האל, ויהיו לך תפיסות ואי הבנות באשר לאל. לכן, אם ברצונם של אנשים להיות תואמים לאל, אז תחילה, השקפותיהם לגבי דברים צריכות להיות תואמות לדברי האל. הם חייבים להיות מסוגלים להביט על אנשים ועל דברים בהתאם לדברי האל, לקבל עליהם שדברי האל הם האמת, ולהיות מסוגלים להניח בצד את תפיסותיו המסורתיות של האדם. לא משנה מול איזה אדם או עניין אתה ניצב, עליך לנקוט באותה נקודת מבט והשקפה שבהן נוקט האל, והשקפותיך ונקודות המבט שלך חייבות להיות שרויות בהרמוניה עם האמת. כך, ההשקפות שלך והאופן שבו אתה מתייחס לאנשים לא יהיו עוינים לאל, ותהיה מסוגל להתמסר לו ולהיות תואם לו. אנשים שכאלו לא יהיו מסוגלים עוד להתנגד לאל אי פעם. הם האנשים שבהם האל מבקש לזכות.

השלב הראשון בכניסה למציאויות-האמת הוא להרהר בעצמך בהתאם לדברי האל, ולהשוות את כל מצביך השונים לדבריו. אם ברצונך להיכנס עמוק יותר, עליך לנתח ולהבין את צביונך המושחת בצורה עמוקה יותר. מה עליך לעשות לאחר שהבנת זאת? עליך למצוא כיצד ליישם בפועל ולהיכנס, ועליך להקדיש מחשבה לאופן יישום האמת בפועל ולהשלכת צביונך המושחת מעליך. זהו הנתיב הנכון. יש אנשים שהופכים להיות שליליים לאחר שזכו להבין את עצמם. הם בוכים ומייבבים על כך שהם סולקו ושהם לא יותר מאשר ניגודים ונותני-שירות, והם לא רוצים אפילו לבצע את חובתם. באילו אנשים מדובר? אלו אנשים מגוחכים שאוהבים דרמה. אם כך, מהי הדרך הטובה ביותר לתקן זאת? לכל הפחות, הם צריכים שלא לבכות ולא לחולל מהומה, ויתרה מכך, אסור להם לוותר או להתלונן על האל. הדברים החשובים ביותר שעליהם לעשות הם לחפש את האמת וללמוד להבין את כוונתו האמיתית של האל, מהי דרך הפעולה ההגיונית ביותר, ובאיזה נתיב עליהם לבחור. אלו הדברים החשובים ביותר. אנשים מאבדים בקלות את ההיגיון שלהם כשהכוונה להתברך שולטת בהם בקביעות. אנשים נטולי היגיון הם האנשים הכי מעוררי רחמים שיש, ואילו האנשים, שבכל הדברים בוחרים להתמסר לאל ולחפש רק כדי לרצות את האל, הם האנשים בעלי ההיגיון הרב ביותר ובעלי המצפון הגדול ביותר. כשאדם נחשף בידי האל, איך עליו להתמודד עם כך, ואיזו בחירה עליו לעשות? עליו לחפש את האמת, ואסור לו, בשום אופן, להיעשות מבולבל. חוויית שיפוטו וייסורו של האל, וראיית השחיתות שלך נכוחה, הם כולם דברים שטובים לך, אז מדוע אתה שלילי? האל חושף אותך כדי שתלמד להבין את עצמך, וכדי להושיע אותך. למעשה, הצביון המושחת שאתה חושף נובע מהטבע שלך. זה לא שהאל רוצה לחשוף אותך, אלא שאם הוא לא יעשה זאת, האם לא תחשוף את עצמך ממילא? לפני שהאמנת באל, הוא עדיין לא חשף אותך, אז האם לא ניתן לומר שכל מה שהבאת לידי ביטוי היה צביון שטני מושחת? אתה אדם שחי על פי צביונות שטניים. אל תהיה המום מהגילוי הזה. כשאתה חושף ולו שמץ של שחיתות, זה מפחיד אותך עד מוות, ואתה חושב שזה סופך, ושהאל לא רוצה בך, ושכל מאמציך היו לשווא. אל תגזים. האל מושיע בני אדם מושחתים, הוא לא מושיע רובוטים. מה כוונתי ב"בני אדם מושחתים"? כוונתי לאנשים שחושפים בעצמם צביון שטני מושחת, אנשים גאוותנים וצדקניים, שאינם מקבלים עליהם את האמת, ושמסוגלים להתנגד לאל ולמרוד בו, להוות לו אויב, וללכת בעקבותיו של פאולוס. אלו בני האדם שהאל מושיע. אם ברצונך לקבל את ישועת האל ולזכות בישועה, עליך להתמודד עם הצביון המושחת שקיים בליבך, להתמודד עם הצביון המושחת שאתה חושף מדי יום, ומדי יום עליך לחפש את האמת ולהרהר בעצמך, להשוות את עצמך לדברי האל, ליישם יכולת הבחנה וניתוח של הצביון המושחת שאתה חושף, ולהילחם בו. ישנם כאלו שנלחמים בו מספר פעמים אבל מובסים, ואז אומרים, "למה אני תמיד חושף גאוותנות? למה אחרים לא עושים זאת?" למעשה, כולם חושפים גאוותנות. כשאחרים חושפים זאת, אתה לא יודע זאת, אבל הם כן. או, שיכול להיות שהם עצמם לא יודעים מתי הם חושפים גאוותנות, אבל האל כן יודע. כמו כן, ישנו עניין נוסף שיש לזכור: האל מתקן את צביונם המושחת של אנשים. הוא לא מתקן את הדרך שבה הם עושים דברים. האל לא שונא את הכוונה הרגעית שיש לך בשעה שאתה עושה דבר מה, או את הדרך המסוימת שבה אתה עושה דברים, או את זה שאתה עצלן מדי פעם או לא משלם מחיר. אלו לא הדברים שהאל שונא. האל שונא את צביונך המושחת. בכל פעם שאתה חש שאתה חושף בעצמך צביון מושחת, עליך להיעשות מודע לכך בעצמך לפני שהאל מטיל בך משמעת. אל לך לנחש אם האל שונא אותך או סילק אותך. עליך להיות מודע לבעיה שלך, ואז לחפש איך להכות על חטא, ואיזו דרך של יישום האמת בפועל תגרום לשינוי. זהו ביטויו של היגיון רגיל. הדבר שעליך להיות מודע לו תחילה הוא, "הדברים האלו שאני אומר הם חסרי היגיון, והם חושפים גאוותנות. אני לא מסוגל לבצע את המטלה הזו, אבל אני עדיין משכנע את עצמי שאני יכול, אז האם לא מדובר בדברי רהב ותו לא? דברי רהב ושכנוע עצמי מראים שיש לי צביון מושחת." האל לא מגנה אותך על דברי הרהב שלך, אבל האם משמעות הדבר שאתה יכול פשוט להתעלם מכך? לא, אתה לא יכול להתעלם מכך. עליך לנתח זאת, ולומר, "למה אני טוב כל כך בשכנוע עצמי ובדברי רהב? למה אני מתרברב על דברים שאני לא מסוגל לעשות, או על דברים שאני אפילו לא יודע אם אני מסוגל לעשות? למה אני סובל מהחולשה הזו?" זו לא חולשה. חולשה היא הרגל רע שקיים על פני השטח. דברי רהב הם אחת הדרכים שבהן צביון מושחת חושף את עצמו. הצביון השטני שלך הוא שמנחה אותך לחיות במצב כזה—הצביון שלך שולט בך לחלוטין. אם תצליח להדחיק אותו, ולא תחשוף צביון גאוותן, האם משמעות הדבר שאין לך יותר צביון מושחת? האם זה אומר שהוא תוקן? זה לא כל כך פשוט, כלל וכלל לא. מה שפוטר אותך מהגאוותנות הוא לא האופן שבו אתה עושה משהו, מציית כלפי חוץ לכללים, מפגין התנהגות טובה, ומתנהג בנימוס ובצניעות. אלו לא יותר מאשר מסכות, שמוסיפות בעיות חדשות בנוסף לבעיית הגאוותנות, והתוצאה סבוכה עוד יותר. אם ברצונך לתקן את בעיית הגאוותנות שלך, ולתקן את סוגי הצביון המושחת שבך, עליך לחפש את האמת כדי לתקן זאת במהלך ביצוע חובותיך. זוהי הדרך הנכונה. לדוגמה, נגיד שהמנהיג מורה לך לבצע חובה כלשהי, ואחרי שאתה מקשיב אתה אומר בזלזול, "כבר ביצעתי חובות כאלה בעבר. זה יהיה קלי קלות!" אבל מיד לאחר מכן, אתה מבין שחשפת גאוותנות, ושדרך החשיבה הזו היא מוטעית, ואתה ממהר להתפלל, משנה את חשיבתך ואומר, "הו אלוהים! שוב חשפתי בעצמי גאוותנות. אנא ממך, גזום אותי. אני מוכן לבצע את חובתי היטב." זה הדבר הראשון שעליך לעשות. לאחר מכן, איך עליך להתייחס לחובתך? אתה חושב, "אני עושה זאת למען האל, ואני עושה זאת בנוכחותו, אז עליי לעשות זאת בזהירות. אסור לי להרוס את זה. אם כך יקרה, זה יהיה כל כך מביך!" ואז אתה מהרהר בכך וחושב, "לא, זה לא בסדר. למה עליי לפחד שאביך את עצמי?" גם זה מצב לא תקין. התחלת לסטות מהנתיב. איך עליך לתקן זאת? מהו הכיוון הנכון ללכת בו? שוב, זה קשור ליישום האמת בפועל על מנת לפתור בעיות. עליך לחשוב, "אני לא מפחד להביך את עצמי. מה שהכי חשוב הוא שאסור לי להפריע לעבודת הכנסייה", ואז יחול מהפך במצבך. אבל אם תחשוב, "מה אם אני מפריע לעבודת הכנסייה ויגזמו אותי? לא תישאר בי גאווה." מצבך שוב יהיה לא תקין. איך ניתן לתקן זאת? בליבך, עליך לחשוב, "אני אף פעם לא מקנה חשיבות לחובה שלי, אני עצלן בביצוע חובתי, ואני גאוותן עד מאוד. מגיע לי שיגזמו אותי. עליי להתפלל לאל ולתת לו לעבוד. אני אגוז קשה לפיצוח, אבל האל הוא כל יכול והכול אפשרי עבורו, לכן אישען על האל." כך נכון. זו הדרך הנכונה ליישם בפועל. האל העניק לך כישרונות מסוימים, ואפשר לך לרכוש ידע מסוים, אבל רכישת הידע אין משמעה בהכרח שאתה מבצע את חובתך היטב. האין זו עובדה? (כן.) איך מגיעים למסקנה הזו? (דרך חוויה.) החוויה הזו לימדה אותך לקח והעניקה לך תובנה. בעיקר, שמה שהאל מעניק לבני האדם הוא לא דבר מה שבני האדם ניחנו בו במקור, ואינו מהווה הון משלהם. האל יכול לקחת חזרה בכל רגע את מה שנתן להם. כשהאל רוצה לחשוף אותך, לא משנה עד כמה אתה מוכשר במשהו, אתה תשכח את הדבר הזה ולא תוכל לעשות בו שימוש—אתה תהיה כלום ושום דבר. אם באותו זמן תתפלל, "אלוהים, אני כלום ושום דבר. אני ניחן ביכולת הזו רק כי אתה נתת לי אותה. אני מתחנן בפניך, הענק לי כוח! אנא ברך והנחה אותי, כך שלא אפריע לעבודתך." האם זו הדרך הנכונה להתפלל? (לא, זו לא.) מה יש לשנות בשלב הזה? אתה אומר, "הו אלוהים! אני מוכן להתמסר להסדריך. אסור לי תמיד לחשוב שאני צודק. אני אמנם יודע כמה דברים בנוגע לתחום זה בעבודה, ויש לי מיומנות מסוימת בנושא, אבל זה לא בהכרח אומר שאני מסוגל לבצע את המטלה היטב. מפני שצביוני המושחת מהווה הפרעה, אני נוטה לעשות דברים בצורה שטחית ומרושלת, ואיני מתייחס ברצינות לחובתי. אני לא מסוגל לשלוט בעצמי, ולא מסוגל לקחת את עצמי בידיים. אני מתחנן בפניך, הגן עליי והנחה אותי. אני מוכן להתמסר לך, לעשות כמיטב יכולתי, ולמסור לידיך את התהילה." אם אתה מבצע את חובתך היטב, ונותן לאלוהים 80 אחוז מהקרדיט ולעצמך 20 אחוז, האם זה ראוי? (לא, זה לא.) זה לא הגיוני לחלק זאת כך. אם האל לא היה עובד, האם היית יכול לבצע את חובתך היטב? בהחלט לא, כי לא רק שחסרה לך האמת, יש לך גם צביון מושחת. לא משנה איזה מצב מושחת קיים בליבותיהם של אנשים, עליהם תמיד להרהר בעצמם, ולחפש את האמת כדי לתקן זאת. לאחר שצביונם המושחת יטוהר, מצבם יחזור להיות רגיל.

מדי פעם, מחשבה או רעיון שגויים יופיעו בליבו של אדם, ויחוללו בו סערה. אותו אדם ייתקע במצב הזה ולא יוכל לצאת ממנו למשך יום או יומיים. מה נדרש ממך לעשות בעת שכזו? עליך לחפש את האמת כדי לתקן את המצב. תחילה, עליך להבין את האופן שבו הרעיון או המחשבה השגויים הללו התעוררו מלכתחילה, ואת האופן שבו הם השתלטו עליך, הפכו אותך לשלילי ודכאוני, וגרמו לך לחשוף דרכים מרדניות ולא נעימות. ואז, כשתבין שהדברים הללו הוכתבו לך בידי צביונך המושחת, ושהאל מתעב זאת, יהיה עליך להשקיט עת עצמך בפני האל ולהתפלל, "אלוהים, הטל בי משמעת ואפשר לי ללמוד את הלקחים שעליי ללמוד. איני חושש להיחשף, ואיני חושש להיות מובך או מושפל. הדבר היחיד שאני חושש ממנו הוא שמעשיי יפרו את צוויך המנהליים, ובכך להכעיסך." זהו הנתיב הנכון, אך האם ניחנת בשיעור הקומה המתאים להלך בו? (לא.) אם לא ניחנת בשיעור הקומה המתאים, האם משמעות הדבר שלא תוכל להתפלל בכיוון הזה? מפני שזהו הנתיב הנכון, עליך להתפלל בכיוון הזה. כיום, שיעור קומתם של בני האדם הוא נמוך, ועליהם לבוא בפני האל לעיתים קרובות, להישען על האל, ולתת לאל להגן עליהם יותר ולהטיל בהם משמעת לעיתים תכופות יותר. כששיעור קומתם יגדל, והם יוכלו לעמוד בעומס ולבצע יותר מטלות, האל לא יצטרך לדאוג כל כך הרבה, ולא יצטרך להגן עליהם, להטיל בהם משמעת, להעמיד אותם בניסיונות, או להשגיח עליהם ללא הרף. זהו עניין של הלב, והאל מביט לתוככי ליבותיהם של האנשים. לאל לא אכפת עד כמה אתה מתנהג יפה וצייתן כלפי חוץ. הוא בוחן את הגישה שלך. אולי אתה לא משמיע הגה כל היום, אבל באיזו גישה אתה נוקט בליבך? "החובה הזו ניתנה בידיי, אז באחריותי לבצע אותה היטב, אבל יש לי הרגל להיות משולח רסן, ואני תמיד עושה מה שמתחשק לי. אני מודע לבעיה הזו אצלי, אבל לא מסוגל לשלוט בעצמי. אני מוכן שהאל יתזמר את סביבתי, ויסיר ממנה את האנשים, המאורעות, והדברים שמקיפים אותי ושעלולים להפריע לי, להשפיע על ביצוע חובתי, או להשפיע על יישומי בפועל את האמת, כך שלא אתפתה ואוכל לקבל עליי את ניסיונותיו של האל ואת הטלת המשמעת שלו בי." ליבך חייב להיות לב שמוכן להתמסר. כשהמחשבות הללו עולות בליבך, איך יוכל האל שלא לראותן? איך יוכל שלא לשים אליהן לב? לכן, האל פועל. לפעמים, כשאתה מתפלל כך פעם או פעמיים, האל אינו נענה לך. כשהוא בוחן את עבודתו ואת כנותו של אדם, הוא לא אומר דבר, אך אין זה אומר שמה שעשית היה שגוי. אסור לך בשום אופן לבחון את האל. אם אתה תמיד בוחן את האל, ואומר, "האם אני פועל נכון בעשותי כך? האם ראית זאת, אלוהים?" אז אתה בצרה. זהו מצב לא תקין. עליך להתמקד אך ורק בנקיטת פעולה. אין זה משנה אם האל מטיל בך משמעת, מוביל אותך, מעמיד אותך בניסיונות, או מנחה אותך, אל תתייחס לכך. התמקד אך ורק בהשקעת מאמצים באמת שאתה מבין, ובפעולה בהתאמה עם כוונות האל. זה מספיק. באשר לתוצאה האפשרית, לעיתים קרובות זה לא תלוי בך. מה כן תלוי בך? ביצוע החובה שעליך לבצע, הקדשת הזמן הנדרשת ממך, ותשלום המחיר שנדרש ממך. זה מספיק. כל דבר שקשור לאמת חייב להיבחן, ויש להתאמץ כדי להבינו. מה שקריטי הוא שאנשים ילכו בנתיב שבו הם אמורים ללכת. זה מספיק. זה מה שאנשים צריכים לעשות. באשר לרמת שיעור הקומה שלך, לניסיונות שעליך לעבור, להטלת המשמעת שעליך לחוות, לנסיבות שעליך לחוות, ולאופן שבו האל מחיל את ריבונותו, אינך צריך להקדיש תשומת לב לדברים הללו. האל יעשה זאת. אתה אומר, "שיעור קומתי נמוך. אל תגרום לי לעבור ניסיונות, אלוהים. אני מפחד!" האם האל יעשה זאת? (לא, הוא לא.) אתה לא צריך לדאוג. אתה אומר, "שיעור קומתי גבוה מאוד, ואני ניחן במידה רבה של אמונה. למה שלא תעמיד אותי בכמה ניסיונות, אלוהים? העמד אותי בניסיון כמו שהעמדת בניסיון את איוב וקח ממני את כל מה שיש לי!" האל לא יעשה זאת. אתה לא יודע מהו שיעור קומתך. האל הוא שיודע לב כל אדם. האם בני האדם יכולים לראות את ליבו של האל? (לא, הם לא יכולים.) בני האדם לא יכולים לראות את ליבו של האל, אז איך הם יוכלו להבין את האל ולשתף עימו פעולה? (באמצעות דבריו.) באמצעות הבנת דבריו, ביצוע חובתם על הצד הטוב ביותר, והיאחזות נחושה במעמדם כבני אדם. מהי חובתם של בני האדם? זו העבודה שעל בני האדם לעשות, והעבודה שהם מסוגלים לעשות. אלו המטלות שהאל העניק לך. מה כוללות המטלות שהוענקו לך? תחום העבודה שבו אתה מתמצא, המטלות שהכנסייה מוסרת בידיך, המטלות שעליך לעשות, והמטלות שביכולתך לעשות. זהו חלק מזה. חלק נוסף קשור בעניין ההיווכחות בחיים. עליך להיות מסוגל ליישם את האמת בפועל ולהתמסר לאל. התמקד אך ורק ביישום ובפועל ובכניסה לאמת. אל תשים לב לאופן שבו אחרים אומדים את עבודתך או לאופן שבו האל רואה אותך. אל לך להקדיש תשומת לב לדברים האלה, ואף אין צורך שתעשה זאת —אלו לא הדברים שצריכים להעסיק אותך. לאנשים אין השפעה על מזלם, על חוסר מזלם, אריכות ימיהם, ועל כל הדברים שהם חווים בחייהם. איש לא יכול לשנות את הדברים הללו. זה חייב להיות ברור לך. לאל ריבונות על הדברים האלה. אנשים פשוט מוכרחים להכיר בכך ולהבין זאת בליבם. אינך צריך לדאוג במקומו של האל. אל תנסה להחליט מה האל רוצה לעשות. התמקד רק בביצוע אפקטיבי של מה שעליך לעשות, בדברים שאליהם עליך להיכנס, ובעלייה על הנתיב הנכון. זה מספיק. באשר ליעדך העתידי, האם זה נמצא בשליטתך? (לא.) אז איך תוכל לפתור את הבעיה הזו? חלק ממה שתוכל לעשות הוא לבצע היטב את הנדרש ממך מדי יום, ולמלא את חובתך כאדם. זה התפקיד שהאל מטיל על כולם. באת לעולם הזה, והאל הוביל אותך כל הזמן הזה—אין זה משנה אם הוא העניק לך מתנות שונות, או טיפח אותך והעניק לך כישרון או יכולת, זה מראה שהאל הטיל עליך תפקיד. התפקיד שהאל הטיל עליך הוא ברור מאוד, והוא לא צריך לומר לך בצורה ישירה מהו. למשל, אם אתה יודע אנגלית, אז לאל בהחלט יש דרישות ממך בתחום זה. זוהי חובתך. האל לא צריך לקרוא אליך מהשמיים ולומר לך ישירות, "חובתך היא להיות מתרגם, ואם לא תעשה זאת, אעניש אותך." הוא לא צריך לומר זאת. זה כבר ברור לך כי האל העניק לך רציונליות רגילה ותהליכי מחשבה וחשיבה, כמו גם היכולת להבין את השפה הזו. זה מספיק. מה שהאל העניק לך מייצג את מה שהוא מורה לך לעשות, וזה ברור לך מאוד בליבך. במהלך התהליך של ביצוע חובותיך, ובמהלך התהליך של קבלת התפקיד שהטיל עליך האל, אתה חייב גם לקבל עליך את כל מה שהאל עשה עבורך, כולל ההנחיה החיובית, ההשקיה והאספקה שהוא העניק לך, לדוגמה בכך שתאכל ותשתה לעיתים קרובות מדברי האל, תקשיב לדרשות, תחיה את חיי הכנסייה, תשתף על האמת, ותשתף פעולה עם אחרים בצורה הרמונית במהלך ביצוע חובתך. חלק נוסף הוא דרך היווכחותך בחיים—זה הדבר החשוב ביותר. יש כאלו שתמיד רוצים לדעת אם הם ניחנים בחיים, ואם הם אפקטיביים בכך. זה בסדר גמור להרהר בדברים הללו לרגע, אבל אל תתמקדו בהם. הדבר דומה לשתילת יבולים מדי שנה—אין אף חקלאי שחוזה כמה יבול יהיה השנה, ואף חקלאי אינו אומר שאם לא ישיג את התוצאה הזו, הוא ימות. הם לא טיפשים עד כדי כך. הם כולם זורעים זרעים כשמגיעה העונה לכך, משקים אותם, מדשנים אותם, ומטפלים בהם כרגיל. ואז, ואז כשהעונה המתאימה מגיעה, מובטח להם שיהיה קציר. גם האמונה שלך צריכה להיות כזו. זו אמונה אמיתית באל. אל תחשב חישובים קטנים ביחסיך עם האל, ותגיד, "הקדשתי מאמץ בזמן האחרון, האם האל יגמול לי על כך?" זה לא תקין לבקש כל הזמן גמול, כמו עובד משרד שמבקש משכורת בסוף החודש. זה לא תקין לבקש כל הזמן משכורת. אמונתם של אנשים חלשה מדי, ואין להם אמונה אמיתית באל. ברגע שאתה רואה בבהירות שנתיב הנהייה אחר האל הוא הנתיב לישועה, ושאלה הם החיים האמיתיים, והנתיב הנכון שבו על בני האדם ללכת, ואלו הם החיים שיצירי הבריאה צריכים לחיות. כל שצריך הוא להתמקד בחתירה אל האמת ובחיפוש הכניסה למציאות, יש להקשיב לדברי האל וללכת ולפעול בכיוון אליו האל מפנה אותך. כך נכון. אל תשאלו תמיד את האל, "אלוהים, עוד כמה זמן עוד נותר לי לנהות אחריך עד לסוף הדרך? מתי איוושע? מתי אזכה בעטרת? מתי יגיע יומו של האל?" אלו המצבים שאנשים חווים, אבל האם זה אומר שזה תקין? (לא.) ישנם כאלו שאומרים "לא ניתן לאכוף את החוק אם כולם עבריינים," אבל זו אמירה לא נכונה. היא לא עומדת במבחן המציאות, והיא לא תואמת לאמת. העובדה שכולם חוו את המצבים האלה מוכיחה שכולם סובלים מצביון מושחת, לכן על כולם לתקן את הבעיה ולהתגבר על המכשול הזה. עליך לבחון את עצמך ללא הרף בליבך, ולא להיות עסוק בהסתכלות על מה שאחרים עושים, ובזמן שאתה בוחן את עצמך, עליך לתקן בך מצבים מושחתים. שכלם של אנשים הוא דינמי ותמיד עסוק במחשבות—רגע אחד הם נוטים שמאלה, וברגע הבא הם נוטים ימינה. אופן חשיבתם תמיד עקום קמעה. הם לא הולכים בנתיב הנכון. הם מתעקשים לנהות אחר אחרים, ומתעקשים לנהות אחר מגמות מרושעות בעולם וללכת בנתיב הלא נכון. זו מהות הטבע של בני האדם, והם לא יכולים לשלוט בכך גם אם ירצו. אם אינך יכול לשלוט בכך, אז אל תשלוט בכך. אם עולה בך כוונה או השקפה שגויה, תקן אותה. בדרך הזו, השחיתות שתיחשף בך תיחלש בהדרגה. אז איך תוכל לתקן זאת? בכך שתתפלל, ותמשיך כל העת לזכות בהבנה וביכולת לשנות את הדברים. לפעמים, לא משנה עד כמה אתה מנסה לשנות את הדברים, המחשבות עדיין מופיעות, אז אל תקדיש להן תשומת לב, ורק עשה מה שאתה אמור לעשות. זו השיטה הקלה ביותר. אז מה אנשים אמורים לעשות? לבצע את חובתם על הצד הטוב ביותר, ולהישאר נאמנים לחובתם. אינך יכול לסרב לתפקיד שהאל הטיל עליך. עליך להשלים גם אותו. לבד מזאת, בנוגע להיווכחות פרטנית בחיים, עליך לעשות כמיטב יכולתך כדי לחתור לעבר האמת במהלך מילוי חובתך, ולעבוד קשה כדי להשיג כניסה ברמה שאליה תוכל להגיע, לא משנה מהי. האל הוא שיחליט בסופו של דבר האם אתה ראוי או לא ראוי. בתחושות ובקביעות של בני האדם אין כל תועלת. אנשים אינם יכולים להחליט על גורלם שלהם, ולא מסוגלים לאמוד את התנהגותם, או לקבוע מה מה יהיה סופם. רק האל יכול לאמוד ולקבוע את הדברים הללו. עליכם לבטוח בכך שהאל צודק. אם נשתמש בהשאלה במילותיהם של הכופרים, עליכם להעז ולשאול, להעז לקחת אחריות על מעשיכם, להעז לעמוד מול העובדות ולהיות מסוגלים לקחת אחריות. אלו שניחנים במצפון ובהיגיון צריכים לבצע את חובתם היטב ולקחת אחריות.

חיוני שאנשים יבחנו את עצמם לעיתים קרובות, וחיוני שאנשים יקבלו עליהם את בחינתו של האל. חיוני גם שאנשים יחפשו את האמת, יהפכו את מצבם ואת השקפותיהם, ויצליחו להיחלץ מהם כשיבחנו את עצמם ויגלו שמצביהם או השקפותיהם שגויים. באופן זה, מבלי שתשים לב לכך, אתה תחווה פחות ופחות מצבים שגויים, ויכולת ההבחנה שלך לגביהם תתעצם. לאחר שתהפוך את מצביך השגויים, הדברים החיוביים שבך יתגברו, ותבצע את חובתך בצורה טהורה יותר ויותר. על אף שכלפי חוץ, אופן דיבורך והתנהגותך לא ישתנו, צביון החיים שלך כן ישתנה. באילו דרכים זה יתבטא? תהיה מסוגל לנהות אחר עקרונות-האמת בעשותך דברים ובביצוע חובתך, ותהיה מסוגל לקבל אחריות בדברים הללו. כשתראה אחרים פועלים בצורה שטחית, אתה תכעס, וכשתראה תופעות של רשעות, כמו גם מעשים פסיביים, שליליים, בלתי ראויים ומרושעים שחושפים צביון מושחת, אתה תתעב אותם. ככל שתתבונן יותר בדברים הללו, כך תסלוד מהם יותר, ויכולת ההבחנה שלך לגביהם תלך ותגדל. כשתראה אנשים שהאמינו באל במשך זמן רב, שמדברים בבירור רב אודות מילים ודוקטרינות, אבל שלא מבצעים עבודה אמיתית והם נטולי עקרונות, אתה תכעס ותתעב זאת. במיוחד, כשתראה מנהיגים ועובדים שלא מבצעים עבודה אמיתית, שתמיד מדברים על מילים ודוקטרינות, שמאמינים כבר שנים באל אבל שלא חל בהם שום שינוי, תהיה לך יכולת הבחנה לגביהם, תוכל לחשוף אותם ולדווח עליהם, ותהיה ניחן בחוש של צדק. אתה לא רק תשנא את עצמך, אלא תשנא גם שהדברים המרושעים והלא צודקים הללו קורים. זה יוכיח שחל בך שינוי פנימי. תהיה לך היכולת להתבונן בבעיות ולהתייחס לאנשים, למאורעות ולכל הדברים שסביבך מנקודת מבטה של האמת, מעמדתו של האל, ומנקודת המבט של כל מה שחיובי—זה יוכיח שחל בך שינוי. אם כך, האם עדיין תהיה זקוק להערכתו של האל? לא—תוכל לחוש זאת בכוחות עצמך. לדוגמה, קודם לכן, אם ראית מישהו פועל בצורה שטחית, חשבת, "זה נורמלי. אני פועל באותה צורה. אם הוא לא היה פועל כך, אז אני הייתי זה שנראה כמישהו שפועל בצורה שטחית." כולם פעלו בצורה שטחית, אז הרגשת שאתה מתפקד לא רע. אבל כשיגיע הרגע הזה, אתה לא תחשוב כך יותר. אתה תחשוב, "זה לא קביל לפעול בצורה שטחית. עבודת בית האל היא עבודה חשובה. זה שפעלתי בצורה שטחית היה כבר מרדני מספיק —מדוע אתם נוהגים כפי שאני נהגתי, ופועלים באותה הצורה?" אתה תחשוב שבעבר נהגת בבורות ובחוסר בגרות, שאופן ראייתך את הדברים היה בזוי ומחפיר, שלא תוכל להסביר זאת בפני האל ושמצפונך לא יצליח להתגבר על כך. העובדה שתהיה מסוגל לחשוב כך ולהרגיש כך תהווה הוכחה לכך שהאמת ודברי האל כבר השתרשו בך והנביטו זרעים. נקודת מבטך על הדברים ואמות המידה שעל פיהן אתה אומד דברים, השתנו. אתה תהפוך להיות אדם שונה לחלוטין מכפי שהיית קודם, כשחיית בתוך צביונותיך המושחתים. השינוי שיחול בך יהיה אמיתי. האם חל בכם כעת שינוי קל? (כן.) חל בכם עכשיו שינוי קל, ומדי פעם, כשאתם רואים אחרים פועלים בצורה שטחית, לא מעוניינים ליישם את האמת בפועל, ותמיד מתמכרים לתענוגות חומריים, אתם חושבים שזה לא דבר טוב. אולם, אם תתבקשו לעזור להם ולתמוך בהם, פילוסופיות שטניות עדיין יגבילו אתכם. אפילו שהבחנתם בבעיה הזו אצל אחרים, אתם לא מעזים לומר דבר מחשש שתפגעו בהם, ואתם אפילו חושבים, "איש לא בחר בי כמנהיג הקבוצה, אז אני לא צריך להתערב בענייניהם של אחרים." כשאתה נתקל בדברים הלא צודקים והשליליים הללו, אתה לא מסוגל לעמוד בצד האמת בדבריך ובמעשיך, או לקחת אחריות. אתה פשוט מתעלם, ורואה בכך דרך מצוינת להתנהג ולהימנע מעימותים. אתה חושב, "גם אם משהו ישתבש, לא יהיה לזה קשר אליי. אני נמנע כאן בקושי ממצב מסוכן." אם אתה עדיין מחזיק בהשקפות כאלו, האם תהיה מסוגל ליישם את האמת בפועל? האם תזכה בהיווכחות בחיים? אם השקפות כאלו מתקיימות בליבך, אז אתה חסר אמונה ולא מסוגל לקבל עליך את האמת. זו הסיבה שחובה לתקן השקפות שכאלו. אם ברצונך לזכות בהיווכחות בחיים, אז מבחינה אחת, אתה חייב להיות מסוגל לפקח על עצמך. ומבחינה אחרת, אתה בעיקר צריך להסכים לקבל עליך את בחינתו של האל. אם אתה חש בתוכחה בליבך, עליך להרהר בעצמך ולהבין מה מקור התוכחה הזו. אם אתה מצליח לחוש שהאל בוחן אותך, ואם אתה מאמין שהאל בוחן אותך, אז עליך להסכים ולאפשר זאת. רק אם תחוש חרטה לעיתים קרובות, אם תחוש חוסר שקט בליבך ואם תחוש שמצביך משמעם שאתה חייב חוב לאל, תהיה לך המוטיבציה ליישם את האמת בפועל ולהיכנס אל האמת. ישנן אמות מידה מסוימות, כמו גם ביטויים מעשיים, לכניסה אל מציאויות-האמת. עד כמה נכנסתם אליהן, בשלב זה? (בנסיבות מסוימות, אני מבחין בפגמים רבים שקיימים בי, אבל אני תקוע במצב הזה במשך זמן רב. אני לא יודע איך לאמץ את נקודת מבטה של האמת במטרה לנתח או להבין את הבעיות שלי. אני חסר יכולת הבחנה ברורה באשר לעצמי. איני רואה את עצמי בבהירות, ולעיתים קרובות איני מצליח גם לראות את מצבם של אחרים בבהירות.) אם אינך מצליח לראות את עצמך בבהירות, אינך יכול גם לראות אחרים בבהירות. זהו דבר מדויק לומר. כשאחרים נתקלים בבעיה, אתה חושב שאין לזה כל קשר אליך, אבל למעשה, מדובר במצבים עקביים וזהים. אם אינך יכול לראות את מצבך שלך בבהירות, אז לא תוכל לפתור את בעיותיך, קל וחומר את בעיותיהם של אחרים. לאחר שתפתור את בעיותיך שלך, תוכל להבחין בבעיותיהם של אחרים בבהירות רבה, ולתקנן תיכף ומיד. אם ברצונך לזכות בהיווכחות בחיים, עליך לציית לשני הדברים הבאים: ראשית, עליך לבצע את חובתך היטב, ושנית, בשעה שתבצע את חובתך, עליך לבדוק את עצמך ללא הרף, לחפש את האמת כדי להפוך את השקפותיך, מחשבותיך, עמדותיך, כוונותיך ומצביך השגויים, ולהיחלץ מכל מצב שגוי שכזה. אם יהיה בך הכוח להיחלץ מכל אלו, תצליח להתגבר על השטן ולהשליך מעליך את צביונותיך המושחתים. בכך, תצליח לשנות את מצבך מהקצה אל הקצה. הצלחת להיחלץ ממצביך השליליים והפסיביים, והם לא ישלטו בך או יגבילו אותך יותר. זה כשלעצמו מהווה התקדמות. על כולכם לפתור קודם כול את הבעיה הזו. אילו מצבים פסיביים ושליליים יש בכם? ישנם כאלו שחושבים, "אני פשוט כזה. אין דבר שאוכל לעשות כדי לתקן את הטבע הגאוותן שלי. בכל מקרה, האל מודע אליו, ואני מניח שהוא כבר סיווג אותי. ניסיתי להשתנות פעמים כה רבות, אבל נותרתי כפי שאני. זה פשוט מי שאני." יש לך דימוי עצמי שלילי, ומדובר במצב שלילי. במידה מסוימת, זה הלך רוח של כניעה לייאוש. לא חיפשת את האמת כדי לפתור את הבעיה הזו, אז למה אתה חושב שאין לך תקווה? אנשים חיים במצבים כאלה לעיתים קרובות. חשיפה אחת רגעית של שחיתות והם חושבים שהם כבר סווגו, ושזה סוג האדם שהם. זהו מצב שלילי. יש להופכו, ועליך להיחלץ ממנו. אילו עוד מצבים פסיביים ושליליים יש לכם? (אני חי לעיתים קרובות במצב שבו אני עושה דברים על בסיס הכישרונות והאיכות שלי, וחסרה לי ההיווכחות בחיים. זהו מצב חמור מאוד.) כשאנשים פועלים על פי הכישרונות והאיכות שלהם, הם תמיד אוהבים להתחרות באחרים, וחושבים, "איך אתה מסוגל להשלים את המטלה הזו ואני לא? אני חייב לעבוד קשה ולהשקיע במטלה הזו מאמץ רב, כדי לנסות ולעשותה טוב יותר ממך!" בכך נחשף טבעך השטני. מה עלינו לעשות בנדון? אם בעשותך דברים, אלו המוטיבציה ונקודת הפתיחה שלך, אל תתייחס לכך. זו חשיפה רגעית, או רגע של בורות. אל תפעל על פיהם, ותהיה בסדר. עליך להתנהל ולפעול עם שתי רגליים על הקרקע. אם אתה נתקל בקושי מסוים, אזי נקוט יוזמה ובדוק איך אחרים התמודדו מולו. אם התמודדו מולו היטב, דבר איתם ולמד מהם. בצורה כזו תצליח להפוך את מצביך השגויים. אם המחשבות הללו קיימות בך, ושחיתות נחשפת בתוכך, אבל אינך נוהג על פיהן, תצליח לגבור על צביונותיך המושחתים. אולם, אם המחשבות הללו קיימות בך ואתה נוהג על פיהן, ומעשיך חמורים עוד יותר ממחשבותיך, זה מבשר על צרות ועל תסבוכת עתידית. אין דבר שהאל שונא יותר מאשר את צביונותיהם המושחתים של בני האדם.

הגישה של האל לצביונותיך המושחתים היא לא לגרום לך להסתירם, לטייח אותם, או להסוות אותם. במקום זאת, הוא מאפשר לך לחשוף אותם, ואז חושף גם אותך וגורם לך לזכות בהבנה שלהם. ברגע שהבנת אותם, האם זהו זה? לא. לאחר שהבנת אותם, ואתה יודע ששגוי לפעול על פי צביונותיך המושחתים, ושזו דרך ללא מוצא, עליך לבוא בפני האל, להתפלל אליו ולחפש את האמת כדי לפתור את צביונותיך המושחתים. האל יעניק לך נאורות ויראה לך את הנתיב הנכון ליישום בפועל. האל מדבר על הדברים שעל בני האדם לעשות, אבל לאנשים יש צביונות מושחתים, ולפעמים הם לא רוצים לעשות מה שהאל אומר. מה עושה אז האל? הוא מעניק לך חופש ומאפשר לך לנהוג כך לעת עתה. בעודך ממשיך להתנהל כך, תיתקל בקיר ותרגיש שפישלת. ואז, תחזור לאל ותחפש מה שעליך לעשות. האל יאמר, "בליבך, אתה מבין מהן דרישותיי. אז מדוע אינך מקשיב?" ואתה תאמר, "אם כך, הטל בי משמעת, אלוהים." האל יטיל בך משמעת, וזה יכאב, ואז אתה תחשוב, "האל לא אוהב אותי. איך הוא יכול להתאכזר אליי כל כך? הוא כה חסר לב." והאל יאמר, "בסדר, אם כך, אפסיק לעשות זאת. המשך להתנהג כפי שאתה מעדיף", ואז תחזור לנתיב שבו היית קודם לכן. תמשיך בחייך, שוב תיתקל בקיר, ותהרהר, "יש משהו לא בסדר באופן התנהלותי. אני מוכרח לחזור ולהתוודות על חטאיי. יש לי חוב לאלוהים." תחזור שוב לאל ותתפלל ותחפש, תבין שדברי האל נכונים הם, ואז תעשה כדבריו. אבל בעודך עושה זאת, אתה תחשוב, "אם אעשה זאת, זה יפגע בגאוותי. אולי כדאי שקודם אדאג לגאווה שלי." ואז שוב תהיה בצרה ושוב לא תגיע ליעד הנדרש. וכך, עם הזמן, תמשיך ללכת הלוך ושוב, פעם אחר פעם. אם אנשים יצליחו להרהר בעצמם, לזהות תמיד את הסטיות שבתוכם, להרהר בצביונותיהם המושחתים ולהבינם, ואז לחפש את האמת כדי לפתור אותם, אזי במהלך החוויה הזו, שיעור קומתם ילך ויגדל אף הוא בהתמדה. אלו הניחנים בלב, שמוכנים ליישם את האמת בפועל ושאוהבים את כל מה שחיובי, הם אלו שבהדרגה יחוו פחות מכשולים וכישלונות, החלקים בהם שמסורים לאל ילכו ויגדלו, כמו גם החלקים שבהם שאוהבים את האמת. זו הסיבה שהאל מאפשר לך להיכשל ולהתמרד בזמן שאתה חווה את האמת ומיישם אותה בפועל. הוא לא מסתכל על הדברים הללו. זה לא כאילו שהאל לא ירצה בך יותר, או שהוא ישלח אותך לגיהינום, או ידון אותך למוות על כך שלא הקשבת לו פעם אחת. האל לא נוהג כך. מדוע כשהאל מושיע אנשים אומרים שאהבתו אין שנייה לה? זה המקום שבו אהבת האל מתבטאת באופן מוחשי. היא מתבטאת בסובלנות ובסבלנות שלו כלפי בני האדם. הוא תמיד מתייחס אליך בסובלנות, אבל לא בהכרח מספק את רצונותיך. סבלנותו של האל נסובה על כך שהוא מכיר את שיעור קומתם של אנשים, יודע מה הקיבולת הפנימית שלהם, יודע מה הם חושפים בנסיבות מסוימות, ומה הם מסוגלים להשיג בהתאם לשיעור קומתם, והוא מאפשר לך לחשוף את הדברים הללו, נותן לך מרווח מסוים, ומקבל אותך כשאתה חוזר אליו ומכה על חטא באמת ובתמים, בשעה שהוא גם מזהה את הכנות שבחרטה שלך. לכן, כשאתה חוזר לאל ושואל אותו אם נכון לנהוג בצורה מסוימת, האל ימשיך לומר לך ולספק לך תשובות. הוא יגיד לך בסבלנות שזה נכון לנהוג כך, וייתן לך אישור. אבל כשתשנה שוב את דעתך ותגיד, "אלוהים, אני לא רוצה לעשות זאת. זה לא מביא לי תועלת, וזה גורם לי אומללות ואי נוחות—אני עדיין חושב שעליי לעשות דברים בדרך שלי, כי בכך אציל את כבודי, אתנהל בצורה חלקה ומכובדת, ואוכל לרצות את עצמי מכל בחינה—תחילה אספק את רצונותיי השונים." האל יאמר, "אתה יכול שלא להגיע ליעד, אבל אם תעשה זאת, אתה הוא זה שיפסיד לבסוף, לא אני." כשהאל מושיע אותך, הוא מאפשר לך לפעמים להיות עיקש בדרך זו, כאלו הם הסובלנות והרחמים שהוא מגלה כלפי אנשים. אולם, אסור לאנשים לנהוג בנהנתנות כשהם חוזים ברחמיו, ולראות את סבלנותו וסובלנותו כסוג של חולשה, או כתירוץ למרוד בו ולא לשעות לדבריו. זו מרדנות ורשעות מצדם, ועליהם לראות זאת בבהירות. הסבלנות והסובלנות שהאל מגלה כלפיכם הן חסרי גבולות. אם ביכולתכם לחוש בכוונותיו הכנות של האל, זה דבר טוב. זה לא שהאל לא מסוגל לעשות שימוש באמצעים קיצוניים כדי להושיעך—עליך להבין שישנם עקרונות מאחורי מעשי האל. הוא פועל בדרכים רבות, אבל הוא לא משתמש באמצעים קיצוניים. מדוע? האל מאפשר לך לחוות סוגים שונים של קשיים, תסכולים ומצוקות, כמו גם כישלונות ומכשולים רבים. בסוף, באמצעות התהליך שמאפשר לך לחוות את כל אלה, האל גורם לך להבין את הנכונות והאמיתיות של כל הדברים שהוא אמר. בו בזמן, הוא גורם לך להבין שמה שאתה חושב ומדמיין, כמו גם התפיסות שלך, הידע, הפילוסופיות והתאוריות הפילוסופיות, והדברים שלמדת בעולם ושהוריך לימדו אותך, הם כולם שגויים, ושהדברים הללו לא יוכלו להנחות אותך לנתיב הנכון בחיים ולא יוכלו להוביל אותך להבנת האמת או לבואך בפני האל. אם אתה עדיין חי לפי הדברים הללו, אתה צועד בנתיב הכישלון, כמו גם בנתיב ההתנגדות והבגידה באל. בסוף, האל יגרום לך לראות זאת בבהירות. זהו תהליך שאתה חייב לחוות, ורק כך ניתן יהיה להשיג תוצאות, אבל זה גם משהו שלאל כואב לראותו. אנשים הם מרדניים ויש להם צביונות מושחתים, אז הם חייבים לסבול מעט, ולחוות את המכשולים הללו. ללא הסבל הזה, אין להם כל דרך להיטהר. אם לאדם יש לב שאוהב את האמת באמת ובתמים, ואם הוא באמת ובתמים מוכן לקבל עליו את שיטות הישועה השונות של האל ולשלם את המחיר, אזי אין צורך שיסבול כל כך הרבה. האל לא רוצה לגרום לאנשים לסבול הרבה, ולא רוצה שיחוו כל כך הרבה מכשולים וכישלונות. אולם, בני האדם הם מרדניים מדי. הם לא מוכנים לעשות כפי שאומרים להם, לא מוכנים להתמסר, ולא מסוגלים ללכת בנתיב הנכון או לקחת קיצורי דרך. הם פשוט הולכים בדרכים שלהם, ומורדים באל ומתנגדים לו. אנשים הם יצורים מושחתים. כל שהאל יכול לעשות הוא למסור אותם לידי השטן ולהעמיד אותם בנסיבות שונות על מנת לחשלם שוב ושוב, וכך לאפשר להם לזכות בחוויות מחוויות שונות וללמוד לקחים שונים, וללמוד להבין את תמציתם של דברים מרושעים שונים. לאחר מכן, כשהם יחזרו ויסתכלו שנית, הם יבינו שדברי האל הם האמת ויודו שהאל הוא המציאות של כל מה שחיובי, ושהוא זה שבאמת אוהב את בני האדם, דואג להם ויכול להושיעם. האל לא רוצה שאנשים יסבלו כל כך הרבה, אבל בני האדם הם מרדניים מדי, הם רוצים לעלות על הנתיב השגוי ולחוות את הסבל הזה. לאל אין ברירה מלבד לארגן לאנשים נסיבות שונות שוב ושוב על מנת לחשלם. באיזו מידה הם מחושלים לבסוף? במידה שאתה אומר, "חוויתי כל סוג של נסיבות, וכעת אני מבין סוף סוף שמלבד האל אין כל אדם, מאורע או דבר מה שיכולים לגרום לי להבין את האמת, שיכולים לגרום לי ליהנות מהאמת, או שיכולים לגרום לי להיכנס למציאויות-האמת. אם איישם בפועל בצייתנות לפי דברי האל, אם אהיה צייתן ואדע את מקומי כאדם, אדבק במעמדי ובחובתי כיציר בריאה, אקבל עליי בצייתנות את ריבונות האל ואת הסדריו, ואם אמשיך להתלונן ולא אציג בפני האל דרישות מופרזות ואוכל להתמסר באמת בפני הבורא, רק אז אהפוך להיות מישהו שמתמסר לאל באמת ובתמים." כשאנשים מגיעים לרמה הזו, הם באמת משתחווים בפני האל, והאל כבר לא צריך לארגן עבורם נסיבות שעליהם לחוות. אם כך, באילו נתיב אתם מבקשים ללכת? אין אף אדם שיש לו רצון סובייקטיבי לסבול, ואין אף אדם שרוצה לחוות מכשולים, כישלון, קשיים, תסכולים או מצוקה, אבל זו הדרך היחידה. לאנשים יש טבע שטני. הם מרדניים מדי, ומחשבותיהם והשקפותיהם סבוכות מדי. מדי יום, ליבך חווה סתירות בלתי פוסקות, מריבות וסערות. אתה מבין אמיתות מעטות בלבד, היווכחותך בחיים היא שטחית, ואינך חזק מספיק כדי לגבור על התפיסות, הדמיונות והצביונות המושחתים של הבשר. אתה מסוגל רק לנקוט בגישה הרגילה של האדם: לחוות כל העת כישלונות ותסכולים, להידרדר כל העת למטה, לתת לקשיים להכות בך, ולהתפלש ברפש, עד שמגיע היום שבו אתה אומר, "עייפתי. נמאס לי. אני לא רוצה לחיות כך. אני לא רוצה לחוות את הכישלונות הללו. אני מוכן לבוא בצייתנות בפני האל. אקשיב למה שיש לאל לומר, ואעשה כדבריו. זהו הנתיב הנכון היחיד בחיים." רק ביום שבו תשתכנע לחלוטין ותודה בתבוסה תהיה מסוגל לבוא בפני האל. האם למדתם מכל זה דבר מה לגבי צביונו של האל? מהי הגישה שבה האל נוקט באשר לבני האדם? לא משנה מה האל עושה, הוא רוצה את הטוב ביותר עבור בני האדם. לא משנה אילו נסיבות הוא מארגן או מה הוא מבקש ממך לעשות, הוא תמיד מבקש לחזות בתוצאה הטובה ביותר. נגיד שאתה חווה עניין מסוים ונתקל במכשולים ובכישלונות. האל לא מעוניין לראותך חווה מפח נפש כשאתה נכשל, לראות איך אתה חושב שאתה מחוסל ושהשטן לכד אותך, ואז מוותר על עצמך, לא מצליח לחזור ולעמוד על רגליך, ונסחף לתוך ייאוש—זו אינה התוצאה שהאל רוצה לראות. מה הוא כן רוצה לראות? שבעוד שייתכן שנכשלת בעניין המסוים הזה, אתה עדיין מסוגל לחפש את האמת ולהרהר בעצמך ובסיבה לכישלונך, להבין את הלקח שהכישלון הזה לימד אותך, לזכור אותו לעתיד, לדעת ששגוי לנהוג בצורה כזו ושהדבר היחיד שנכון לעשות הוא ליישם בפועל לפי דברי האל, ואז להבין, "אני אדם רע. יש לי צביון שטני מושחת. יש בי מרדנות. אני רחוק מאוד מהאדם הצודק שעליו האל מדבר, וליבי אינו ירא-אל." הצלחת לראות את העובדה הזו בבהירות. הצלחת להבין את האמת שבדבר, ודרך המכשול הזה, הכישלון הזה, זכית בהיגיון ובבגרות. זה מה שהאל רוצה לראות. מה הכוונה ב"בגרות"? הכוונה שהאל יכול לזכות בך, שניתן להושיע אותך, שאתה יכול להיכנס למציאויות-האמת, ושעלית על הנתיב של לירוא את האל ולסור מרע. האל מקווה לראות אנשים עולים על הנתיב הנכון. מאחורי מעשי האל ניצבות כוונות כנות, ומעשיו מצביעים על אהבתו הנסתרת, אבל לעיתים קרובות, אנשים לא חשים בכך. אנשים הם צרי-מוחין וקטנוניים להפליא. ברגע שהם לא מצליחים ליהנות מחסדו של האל ומברכותיו, הם מתלוננים עליו, נעשים שליליים, ופועלים בכעס, אבל האל לא נוטר להם טינה. הוא פשוט מתייחס אליהם כאל ילדים בורים ולא נוהג איתם בקטנוניות. הוא מארגן עבורם נסיבות שמאפשרות להם להבין איך ניתן לזכות בחסד ובברכות, שנותנות להם להבין מהי משמעות החסד עבור האדם, ומה יכול האדם להפיק ממנו. נניח שאתה אוהב לאכול משהו שהאל אומר שיזיק לבריאותך אם תאכל ממנו בהגזמה. אתה לא מקשיב, מתעקש לאכול זאת, והאל מאפשר לך לבחור בכך באופן חופשי. כתוצאה מכך, אתה נעשה חולה. לאחר שחווית זאת מספר פעמים, אתה מבין שהאל צדק בדבריו אליך, שכל מה שאמר היה נכון, שעליך ליישם בפועל לפי דבריו, ושזהו הנתיב הנכון. אם כך, לאן מביאים אותך כל המכשולים, הכישלונות והסבל שאתה חווה? קודם כול, אתה מסוגל לחוש בכוונותיו הכנות של האל. שנית, זה גורם לך להאמין ולהיות בטוח בכך שדברי האל נכונים הם ושהם כולם מעשיים, וכך אמונתך באל גדלה. בנוסף לכך, לאחר שחווית תקופה זו של כישלונות, אתה לומד להבין עד כמה דברי האל הם אמינים ומדויקים, אתה מבין שדבריו הם האמת, ואתה מבין את עקרונות יישום האמת בפועל. לכן, טוב עבורך לחוות כישלון, אפילו שהוא גורם לך לסבול ומחשל אותך. אבל החישול הזה גורם לך לחזור בסופו של דבר ולעמוד בפני האל, גורם לך להבין את דבריו ולאמצם לליבך בתור האמת, וגורם לך להכיר את האל, אזי החישול, המכשולים והכישלונות שחווית לא היו לשווא. זו התוצאה שבה האל מעוניין. עם זאת, ישנם שאומרים, "בגלל שהאל סובלני כל כך כלפי האדם, אז אני ארשה לעצמי להתיר רסן ולנהוג איך שמתחשק לי ולחיות כראות עיניי." האם זה תקין? (לא, זה לא.) מה שעל יצירי בריאה לעשות זה ליישם בפועל לפי הנתיב הנכון שאליו הפנה אותם האל, ולא לסטות ממנו. אם הם לא מסוגלים לנהוג בהתאמה מלאה עם כוונת האל, אזי כל עוד מעשיהם אינם עומדים בניגוד לאמת, והם מסוגלים לקבל עליהם את בחינתו של האל, זה בסדר. זו אמת המידה המינימלית. אם אתה סוטה מהאמת, אם אינך מתפלל, אם אינך מחפש, אזי התרחקת מדי מהאל וחצית לתוך שטח מסוכן. כשאתה רחוק מדי מהאל, כשאינך מבצע את חובתך בכנסייה, וכבר עזבת את המקום שבו האל פועל כדי להושיע אנשים, רוח הקודש תפסיק לעבוד בך, ולא יהיה לך יותר סיכוי, לא תהיה לך כל ישועה. עבורך, אהבת האל תהיה לא יותר מאשר מילים ריקות.

כשאתה מאמין באל, עליך תחילה להבין אותו ולהבין את כוונותיו ואת הגישה שלו כלפי האדם. בעשותך זאת, תדע מהי האמת שהאל רוצה בסופו של דבר שתבין, מהי האמת שאליה אתה נדרש להיכנס, ומהו הנתיב שבו עליך ללכת. לאחר שתדע את הדברים הללו, עליך לעשות ככל יכולתך כדי לשתף פעולה עם רצון האל ועם מה שהוא רוצה להשיג בך. אם באמת אינך מסוגל לשתף פעולה ולא נותרו לך כוח או אנרגיה, אז זה מה שיש. האל לא מכריח אנשים. אולם, האנשים כיום לא משקיעים את כל כוחם בדברים הללו. אם אינך משקיע את כל כוחך ביישום האמת בפועל, אלא משקיע אותו בהשגת ברכות ועטרת צדקה, אזי סטית בכך מהנתיב הנכון. עליך להשקיע את מאמציך ביישום האמת בפועל ובשיתוף פעולה עם המשימות והחובות שהאל מפקיד בידיך. עליך להעניק מעצמך ולהשקיע מעצמך עבור הדברים הללו בכל מאודך. ואז, תהיה תואם לכוונות האל. האל מתעלם מאנשים שלא מטפלים בחובותיהם כראוי, אך התעלמות אין משמעה שאין עקרונות מאחורי מעשיו. כשהאל מתעלם מהם, זה מראה שהוא סובלני, מקבל וסבלני. הוא יודע אילו דברים אנשים חווים בחייהם, מה יצירי הבריאה האלה מסוגלים להשיג, ומה לא. מה סוגי אנשים מסוימים מסוגלים להשיג בגילאים מסוימים, ומה לא. האל רואה כל זאת בבהירות הרבה ביותר, הרבה יותר מהאנשים עצמם. אולם, העובדה שהאל רואה זאת בבהירות אין משמעה שכעת אתה יכול לומר, "אז בסדר, עשה כרצונך, אלוהים. אני לא צריך לחשוב על שום דבר. אני יכול לשבת פה כל היום ולחכות למן שייפול מהשמיים. זה בסדר שהאל דואג לכל הדברים." על האנשים לעשות ככל יכולתם כדי לשתף פעולה כשהם מממשים את אחריותם, את הדברים שעליהם לעשות, את הדברים שאליהם הם צריכים להיכנס, את הדברים שעליהם ליישם בפועל, ואת הדברים שלאדם יש יכולת מובנית לבצעם. מה משמעות הדבר, "לעשות ככל יכולתך כדי לשתף פעולה"? משמעות הדבר שעליך להשקיע זמן ואנרגיה בביצוע חובתך, ולסבול ולשלם את המחיר למענה. לעיתים, הגאווה, היהירות והאינטרסים העצמיים שלך חייבים להיות בצד המפסיד, ועליך להרפות לחלוטין מהכמיהה שלך להגיע ליעד ומהרצון שלך לזכות בברכות. יש להרפות מהדברים הללו, אז זה מה שעליך לעשות. לדוגמה, כשהאל אומר, "אל תחמוד את מנעמי הבשר, כי הם אינם תורמים לצמיחה של חייך". אתה אינך מסוגל להתמסר לו, ולאחר שחווית מספר כישלונות, אתה חושב, "אלוהים צודק. למה אני לא מצליח ליישם זאת בפועל ולמרוד בבשר? האם אני לא מסוגל להשתנות? האם כך רואה אותי האל? האם הוא לא יושיע אותי? אני מקרה אבוד, אז אסתפק בהיותי עובד, ואעבוד עד הסוף." האם זה מתקבל על הדעת? (לא, זה לא.) אנשים מוצאים עצמם במצב הזה לעיתים קרובות. או שהם חותרים להשגת ברכות ועטרת, או, מצד שני, לאחר שחוו מספר כישלונות, הם חושבים שהם לא מסוגלים לעמוד במשימה, ושהאל כבר גזר את דינם. זו טעות. אם תצליח לשנות את מצבך בזמן, לשנות את ליבך ואת נפשך, ואם תצליח להשאיר מאחוריך את הרוע שידיך ביצעו, לשוב בפני האל, להתוודות ולהכות על חטא לפניו, להכיר בכך שמעשיך והנתיב שבו הלכת היו שגויים, ולהודות בכישלונותיך, ואז ליישם בפועל לפי הנתיב שהאל הצביע עליו בפניך, מבלי להפסיק לחתור אל האמת ולא משנה עד כמה הוכתמת בעבר, תעשה בכך את הדבר הנכון. כשאנשים נמצאים בתהליך חוויית השינויים בצביונם ולאורך תהליך הושעתם, הם נתקלים בהכרח בקשיים רבים. לדוגמה, אי יכולתם להתמסר לנסיבות שהאל הניח בפניהם, או כל המחשבות, ההשקפות, הדמיונות, הצביונות המושחתים, הידע והכישרונות שלהם, או הבעיות והפגמים השונים שלהם. עליך להתמודד עם קשיים מסוגים שונים. לאחר שתתגבר על כל הקשיים והמצבים הרבים הללו, והקרב שהתחולל בתוך ליבך יסתיים, תזכה סוף סוף במציאויות-האמת, הדברים הללו כבר לא יכבלו אותך, וכך תשתחרר ותצא לחופשי. בעיה אחת שאנשים נתקלים בה לעיתים קרובות בתהליך הזה היא, שלפני שגילו את הבעיות שקיימות בהם, הם חשבו שהם טובים יותר מאחרים, ושהם יבורכו גם אם כל האחרים לא יבורכו, ממש כמו פאולוס. כשהם מגלים את הקשיים שלהם, הם חושבים שהם כלום ושום דבר, ושהגיע סופם. תמיד מדובר בשני מצבי קיצון. עליך להתגבר על שני מצבי הקיצון האלה, כדי שלא תסטה לכאן או לכאן. כשאתה נתקל בקושי מסוים, גם אם אתה מודע לכך שמדובר בבעיה סבוכה מאוד שיהיה קשה מאוד לפתור, עליך להתמודד עימה כראוי, לבוא בפני האל ולבקש את עזרתו בפתרונה, ובחפשך אחר האמת תוכל אז לכרסם בבעיה אט אט, כמו נמלים שמכרסמות עצם, ואז להפוך את מצבך. עליך להכות על חטא בפני האל. זו ההוכחה שליבך מקבל את האמת וההוכחה שגישתך הפכה להיות מתמסרת, ומשמעות הדבר היא שיש תקווה שתזכה באמת. ואם, בעיצומו של כל התהליך הזה, מופיעים קשיים נוספים, אל תפחד. התפלל מהר לאל והישען עליו. האל צופה בך בחשאי וממתין לך, וכל עוד אינך סוטה מהסביבה, הכיוון וההיקף של עבודת הניהול שלו, עוד יש לך תקווה—לכן אסור לך לוותר. אם כל שאתה חושף הוא צביון מושחת, אזי כל עוד אתה מסוגל להבין אותו ולקבל עליך את האמת, וליישם אותה בפועל, יגיע היום שבו הבעיות הללו ייפתרו. חייבת להיות לך אמונה בכך. האל הוא האמת. מדוע עליך לחשוש מכך שהבעיה הקטנה הזו שלך לא ניתנת לפתרון? ניתן לפתור הכול, אז למה להיות שלילי? האל לא ויתר עליך, אז למה אתה מוותר על עצמך? אסור לך לוותר, ואסור לך להיות שלילי. עליך להתמודד עם הבעיה כראוי. עליך להכיר את החוקים הרגילים של היווכחות בחיים, ולהיות מסוגל לראות כיצד צביון מושחת מתבטא ונחשף, כמו גם להיות מסוגל לראות שליליות, חולשה ובלבול כדברים רגילים, כשאלו מופיעים מדי פעם. תהליך שינוי הצביון אצל אדם הוא תהליך ארוך שחוזר על עצמו. כשהנקודה הזו תהיה ברורה לך, תוכל להתמודד עם הבעיות כראוי. לפעמים, הצביון המושחת שלך חושף את עצמו בצורה חמורה, ודוחה את כל מי שרואה אותו, ואז אתה שונא את עצמך. לחלופין, לפעמים, אתה חסר זהירות והאל מטיל בך משמעת. זו לא סיבה לפחד. כל עוד האל מטיל בך משמעת, כל עוד עדיין אכפת לו ממך והוא מגן עליך, עדיין עובד בך, ותמיד נמצא עימך, זה מוכיח שהוא לא ויתר עליך. גם אם יש תקופות שבהן אתה מרגיש שהאל נטש אותך, וששקעת לתוך האפלה, אל תפחד. כל עוד אתה חי ולא נמצא בגיהינום, עוד יש לך סיכוי. אולם, אם אתה כמו פאולוס, שבעקשנות הלך בנתיבו של צורר משיח, ולבסוף העיד שעבורו "לחיות פירושו המשיח", אזי זה נגמר עבורך. אם תוכל להתעשת, עוד יש לך סיכוי. מהו הסיכוי הזה שיש לך? זה הסיכוי שתוכל לבוא בפני האל ועדיין לחפש ולהתפלל אליו ולומר, "אלוהים! אנא הענק לי נאורות כדי שאוכל להבין את ההיבט הזה של האמת, ואת ההיבט הזה של נתיב היישום בפועל." כל עוד אתה אחד מחסידי האל, יש לך תקווה לישועה, ואתה יכול להגיע עד הסוף. האם המילים הללו מספיק ברורות? האם אתם עדיין מועדים להיות שליליים? (לא.) כשאנשים מבינים את כוונות האל, הנתיב שלהם רחב. אם הם אינם מבינים את כוונותיו, הנתיב שלהם צר, יש אפלה בליבותיהם, ואין להם נתיב ללכת בו. האנשים שאינם מבינם את האמת הם כאלו: צרי מוחין, תמיד מתנהגים בקטנוניות, ותמיד מתלוננים לגבי האל ולא מבינים אותו. כתוצאה מכך, ככל שהם הולכים רחוק יותר, כך נתיבם מתפוגג. האמת היא שאנשים לא מבינים את האל. אם האל היה מתייחס לבני האדם כפי שהם מדמיינים לעצמם, המין האנושי היה מושמד מזמן.

שבעת החטאים של פאולוס מייצגים חשיפות אופייניות לאנושות המושחתת, אבל פאולוס היה רק המקרה החמור ביותר. מהות הטבע שלו כבר נקבעה—כזה אדם הוא היה. אולם, הצביונות המושחתים הללו משותפים לכל בני האדם המושחתים. הם קיימים אצל כל אדם, במידה כזו או אחרת. כל המצבים הללו נובעים מצביון מושחת. אתה אולי אינך אותו סוג של אדם כמו שפאולוס היה, אך גם אתה אוחז בצביונות המושחתים האלה. אתה פשוט לא מבטא אותם בחומרה שבה הוא עשה זאת. ברגע הזה, מצבים כאלו, שקיימים בקרב רובכם, הם מבחינת האל חשיפה של צביונות מושחתים. אולם, פאולוס לא רק חשף צביון מושחת. הוא היה על נתיב ההתנגדות לאל, וסירב בעקשנות להכות על חטא. הוא נשפט והוקע. היה לו טבע של שד, וטבע השד שונא-האמת שלו היה מעבר לכל ריפוי. לאחר שנסיים, שתפו על הדיון הזה והשוו את עצמכם לנאמר בו. המטרה היא להכיר בחומרת הטעויות שפאולוס עשה, ואז לחשוף את כל המצבים המושחתים שבכם, שדומים לאלו של פאולוס, ולתקן אותם צעד אחר צעד. המטרה של תיקון הצביונות המושחתים הללו היא לאפשר לאנשים להיות מסוגלים יותר ויותר להביא לביטוי צלם אנוש ולהגדיל את התאימות לאל. רק תיקון הצביונות המושחתים יאפשר לאנשים לבוא בפני האל באמת ובתמים, להיות תואמים לו, להיות יצירי בריאה אמיתיים, ולגרום לאל להביט עליהם בסיפוק. האם אתם מצליחים להשוות את עצמכם לכך? (חסרה לנו מעט היכולת הזו.) הדבר שהכי חסר לכם הוא האמת. האמת היא הדבר שעליכם להיכנס אליו. יש בתוככם דברים רבים כעת, אך רוב הדברים הללו הם מושחתים ורעים. אתם אוחזים בידע אבסורדי מסוים, אתם קטנוניים מדי, אתם חושבים תמיד על עסקאות ומסחר, אתם סובלים מעודף של דברים שליליים, ואתם נעשים שליליים כשאתם לא מבצעים משהו בצורה טובה, או נתקלים בקושי. כשאתם רואים שעבודת האל אינה עולה בקנה אחד עם רצונותיכם, עולים בכם רגשות שליליים, ואתם מתנגדים לעבודתו ונלחמים בה. כשאתם מצליחים ולו מעט בעבודתכם, ההצלחה עולה לראשכם ואתם שוכחים את עצמכם. אתם נעשים גאוותנים ושוכחים את מקומכם ביקום, אתם חושבים שאתם נמצאים מדרגה אחת מעל לכל השאר, ורוצים שהאל יעניק לכם עטרת ופרס בתמורה. אתם גם מעזים להתנהג בפומבי באופן משולח רסן. לסיכום, המצבים הללו עולים בקנה אחד עם מצביו של פאולוס—הם זהים, והאל מתעב אותם.

סיכמנו והגדרנו את שבעת החטאים החמורים ביותר של פאולוס. פאולוס הפך בסופו של דבר מושא לעונש. כשהאל החליט על סופו של פאולוס, האם הוא ביסס זאת רק על אחד מחטאיו? (לא.) אם נביט על הכול כמקשה אחת, נראה שזה הסוף שהוא היה ראוי לו. כך הוא היה אמור לסיים. העובדות ממש מולכם. אינכם יכולים להכחיש אותן. אם יש ביניכם כאלו שהולכים בנתיבו של פאולוס מהתחלה ועד הסוף, נותנים ביטוי לשבעת חטאיו של פאולוס, ולא מסוגלים לחפש אחר האמת כדי לתקנם, מה יהיה סופכם? (כמו סופו של פאולוס.) אתם תהפכו להיות שדים צוררי משיח ממש כמו פאולוס, ותהיו ראויים לעונש. כשתיענשו, אל תאשימו את אלוהים בכך שהוא אינו צודק במקום זאת, עליך להלל את צדקתו ולומר, "האל הוא צודק! אלוהים חשף את שבעת חטאיו של פאולוס, ודבריו הסבירו אותם. אני הוא זה שלא הצליח להיכנס לדבריו!" המצב כיום שונה מכפי שהיה לפני אלפיים שנה. כיום, האל מספר לאדם על כל האמיתות בצורה ברורה ושקופה, והדברים כתובים עבורך במלואם, כדי שתשמע ותבין זאת, ותראה שכך האל עובד ומשיג דברים גם בחיים האמיתיים. אם עדיין אינך מסוגל להיכנס אל תוך האמת, ולא מסוגל לתקן את צביונך המושחת על פי דברי האל, אל תאשים את האל כשהוא יעניש אותך בהתאם לטבעו הצודק. בספר ההתגלות, האל אומר, "הנני בא מהר ואתי השכר לשלם לכל איש כמעשהו" (ההתגלות כ"ב 12). האל גומל לאנשים על פי מעשיהם. זהו טבעו הצודק של האל. אלו שמאמינים באל צריכים להרהר בעצמם ולהבין את עצמם לאור דבריו ולאור שבעת החטאים של פאולוס שהאל חשף, ולהשיג בכך הכאה אמיתית על חטא. זה מה שהאל מאשר.

14 ביוני, 2018