בפעם הקודמת שיתפנו על ויתור על תפיסות ודמיונות לגבי האל בהתגלמותו, נושא הנכלל במסגרת "כיצד לחתור אל האמת", נכון? (כן). בהקשר זה שיתפנו על הנושא "לא להזכיר את האל בהתגלמותו בנשימה אחת עם האנושות המושחתת", ובמסגרת נושא זה שיתפנו על האופן שבו האל בהתגלמותו מתייחס לסבל, דבר הכולל כמה מחשבות, השקפות ודעות על סבל. השיתוף על האופן שבו אדם צריך להתייחס לסבל מאפשר לאנשים לאמץ מחשבות והשקפות נכונות לגבי סבל, ובכך להבין נכונה את הסבל ולהתייחס אליו כראוי. כלומר, עליך לשאת את הסבל שעליך לשאת; אם אתה נושא סבל שאינך אמור לשאת, או שהוא חסר תכלית, האל לא יזכור אותו. אם זהו הסבל שעליך לשאת, ונשיאתו היא משהו שעליך לעשות, אזי עליך להתייחס אליו נכונה, לקבל אותו מהאל, ולאמץ הלך רוח של התמסרות; אל לך להתלונן ואל לך לסרב לו או להתחמק ממנו, אלא להבין אותו נכונה. להבין אותו נכון פירושו להבין נכונה את משמעות הסבל, את ערך הסבל, וכן את מה שאדם צריך להשיג ואת מה שאדם צריך לקבל לאחר שהוא נושא את הסבל. בקיצור, סבל הוא דבר שכולם חייבים לחוות; כל האנשים החיים בבשר חייבים לסבול. בין אם אתה חותר לחיים טובים, חותר לממש שאיפות, או חותר אל האמת כדי להשיג ישועה באמונתך באל, סבל הוא דבר שאנשים חייבים לחוות ולהתייחס אליו נכונה. אנשים חייבים להתייחס כראוי לסוגיית הסבל ולהבין אותה נכונה. אם זהו סבל שאדם אמור לשאת, עליו לקבל אותו ולהתמסר לו, ואל לו להתלונן, אל לו לסרב לו, ואל לו להתחמק ממנו. בה בעת, עליו לחפש את האמת ואת כוונות האל בתוך הסבל. כמובן, טוב אף יותר אם בתהליך הסבל תוכל להכיר את שחיתותך ומרדנותך, להכיר את חסרונותיך ופגמיך, ולהכיר אילו אמיתות ועקרונות לגבי התנהלות עצמית האל מאפשר לך לחוות, להכיר ולהשיג בסביבה זו או במקרה זה של קושי. בקיצור, סבל הוא דבר שכולם אמורים לחוות ולקבל. כמובן, שיתפנו גם שאם הסבל שאדם נושא הוא הכרחי ובעל ערך, אם זהו סבל שזוכה לאישורו של האל ואנשים אמורים לשאת אותו, אזי זהו סבל הכרוך ביישום האמת בפועל. אך אם לסבל שאדם נושא אין שום קשר ליישום האמת בפועל, אם זהו סבל מעשה ידי אדם או סבל שחותרים אליו מתוך רצון אנושי, אזי זה איננו הסבל שאנו דוגלים בו. ליצור קשיים וצרות, ליצור בעיות, ולאחר מכן לצאת מגדרך כדי לחוות אותם – כל זה אינו הכרחי, וזה מיותר. יתר על כן, הסבל שאנשים נושאים כדי לספק את שאיפותיהם ורצונותיהם, כדי לספק את תאוותם למעמד, או כדי לספק את רצונותיהם האנוכיים, אף הוא מיותר. טבעו של סבל מסוג זה שונה מזה של סבל אמיתי, שונה מסבל שנושאים כדי להשיג את האמת ולהגיע להישגים אמיתיים. שיתפנו על ההיבט הזה, הלא כן? (כן). כיצד אתם מתייחסים כעת לסוגיית הסבל? (קודם לכן היו בליבי השקפות והבנות מעוותות רבות לגבי סבל, והאמנתי שכאשר מדובר בביצוע חובתי, לא משנה כיצד סבלתי ולא משנה איזה סוג של סבל נשאתי, האל יקבל זאת ויאשר זאת. רק לאחר שהאל שיתף על סוג הסבל שהאל מאשר ואיזה סוג של סבל נושאים למען יישום האמת בפועל, התחלתי להבחין בהשקפותיי המופרכות על דברים. ורק אז התחלתי להרהר על האופן שבו אני מתייחס לסבל, ואיזה סבל שאני נושא כעת הוא סבל מאולץ ומיותר, איזה סבל אני נושא למען רצונותיי האנוכיים, למען תהילה, רווח ומעמד אישיים, או למען השאיפות והרצונות שלי, ואיזה סבל עליי לשאת ואל לי לסרב לשאת אותו. לדוגמה, סבל שנושאים למען הבנת האמת ויישום האמת בפועל, סבל שנושאים כדי לשאת עדות לאל, סבל שאני נושא כדי לבצע את חובתי היטב ולרצות את האל, וסבל שנושאים למען שינוי בצביון – סבל מסוג זה חייבים לשאת, ולאחר שנושאים סבל כזה משיגים את האמת. רק לאחר שהאל שיתף על כך ידעתי שעליי להבין נכונה את סוגיית הסבל, ושאל לי להרגיש התנגדות כלפי הסבל שעליי לשאת, אלא לקבל אותו ולהתמסר לו, ולחתור קדימה לאט לאט. אני מקווה שיום אחד אוכל להגיע למצב של תפילה לאל כפי שפטרוס התפלל, ואייחל שייסוריו ומשפטו של האל לא יעזבו אותי, ושאוכל לקבל את סבל המשפט והייסורים, ואת הניסיונות והזיכוך, כדי שתהיה לי היווכחות אמיתית בחיים.) עליך להתייחס נכון לעניין הסבל, ועליך להבין אותו באופן טהור. בקיצור, כשמדובר בסבל שאינך אמור לשאת, אל תיצור קשיים ואל תיצור סוגים שונים של מכשולים כדי להקשות על עצמך. להקשות על עצמך זהו מעשה חסר אנושיות והוא גם נטול רציונליות. חשוב מכול, לא משנה כיצד אתה מקשה על עצמך – בין אם זו התגברות על כמה מבעיותיך או יצירת צרות כדי להקשות על עצמך – מה שתשיג בסופו של דבר יהיה לכל היותר סיפוק שאיפותיך ורצונותיך האישיים, או סיפוק רגשי משלך, אך לא תשיג באמת את מציאות-האמת. אם הסבל שאתה נושא הוא כדי להגן על קיומם של דברים חיוביים, להגן על קיומו של צדק, ולהגן על האינטרסים של בית האל, וזהו סבל שאתה נושא כדי להיות מסור, למלא את תחומי אחריותך, ולהגיע למצב של התמסרות לאל וריצוי האל, אזי שלנשיאת סבל כזה יש ערך ומשמעות; זהו הסבל שעל אדם לשאת. אם הסבל שאתה נושא נועד להגן על גאוותך, מעמדך והמוניטין שלך, כדי לספק את רצונותיך האנוכיים ואת שאיפותיך, וכדי להשיג מעמד ולזכות ביוקרה רבה בקרב אנשים, אך בנשיאתו אינך מגן על האינטרסים של בית האל ואינך מגן על דברים חיוביים, ואינך נושא אותו כדי למלא את תחומי אחריותך, וקל וחומר שלא כדי להגיע למצב של מסירות ושל ריצוי האל, אזי כל סבל כזה הוא סבל מיותר וחסר ערך. גם אם אתה נושא אותו, אתה עושה זאת לשווא. עליך להימנע מסבל כזה ככל האפשר. כיצד תוכל להצליח להימנע ממנו? האם קל לעשות זאת? (עלינו לקבל תחילה את ההשקפות הנכונות על סבל שבאות מהאל, ולאחר מכן להשוות בהדרגה את עצמנו מולן ולבחון את עצמנו לאורן במהלך חוויותינו. כאשר נבין שסבל כזה הוא חסר ערך, לא נמשיך עוד לשאת סבל חסר תכלית שכזה).

יש כנסיות הנמצאות באזורים שבהם תנאי המחיה קשים. תנאי האכילה והלינה גרועים, ולא פשוט להשיג אפילו כוס מים נקיים, אבל אתה נדרש לבצע שם את חובתך – מה צריך לעשות במצב כזה? נניח שאתה חושב לעצמך: "הסבל שנלווה לתנאים החיצוניים האלה אינו סבל שעליי לשאת. נולדתי לעשות את עבודת הכנסייה; אני מנהיג, והיחס שאני ראוי לו צריך להיות טוב יותר מזה שמקבלים אנשים רגילים. תנאי המחיה כאן קשים מדי, דבר המשפיע על מצב רוחי ומונע ממני לבצע את עבודתי היטב. זה לא בא בחשבון. סביבה קשה זו לא מתאימה לי כדי לבצע את חובתי. עליי לעבור למקום עם נוף יפה וסביבה נעימה כדי לבצע את חובתי. אני חייב גם שיהיה לי בית מארח טוב, שבו האוכל טעים ושאוכל לישון בו בנוחות, בית שיש בו מיזוג אוויר ונופים יפים ומקומות לטייל בהם בחוץ. זהו סוג המקום שמתאים לי כדי לבצע את חובתי." וכתוצאה מכך אתה בוחר לעזוב את המקום הקשה ולמצוא מקום עם סביבה נעימה כדי לבצע את חובתך. מה טיבו של יישום בפועל כזה? (הוא לא טוב). יש אנשים שאומרים: "האם לא אמרת שלא ניצור צרות לעצמנו? להגיע לסביבה הענייה והקשה הזו שבה האוכל והלינה גרועים – האם זה לא להביא צרות וסבל על עצמי? מכיוון שזה אומר לבקש סבל וצרות, וליצור מכשולים לעבודה, עליי למצוא מקום שאין בו צרות." האם מקובל לפעול כך? (לא). אימרו לי, האם יש אנשים שמבינים דברים באופן זה? (כן). האם נכון להבין דברים כך? (לא, הבנה מסוג זה היא מעט מעוותת.) אם כך, כשאתה נתקל בסביבה קשה כזו, שבה תנאי האכילה והלינה גרועים, המזון והשתייה לא היגייניים, תמיד יש זבובים, יתושים וכל מיני חרקים שמתעופפים סביב, אתה ישן על מיטת עץ קשה, השמיכה לחה ומלוכלכת, אינך יכול לישון היטב בלילה, אין מקום שקט לקיים בו כינוסים, הסביבה לא בטוחה, ויתרה מכך, משטרו של השטן מבצע שם רדיפות ומצודים – האם לא הייתם אומרים שבהכרח תשאו סבל רב בסביבה כזו? (אכן). אבל יש כנסייה במקום הזה, ויש עבודה שצריך לעשות, ואם כך מה עליך לעשות? האם תישא את הסבל הזה או לא? (אנחנו חייבים לשאת אותו.) כעניין של דוקטרינה, אנשים יכולים לקבל זאת ולדעת שעליהם לשאת את הסבל הזה, אבל מדוע עליהם לשאת אותו? (מכיוון שעבודת הכנסייה דורשת זאת וכך גם ביצוע חובתנו, ולכן חובה לשאת את הסבל הזה.) זוהי העבודה שעליך לעשות וזוהי האחריות שעליך למלא. כאשר זהו המצב, עולה השאלה אם אתה מסור בביצוע חובתך. אינך יכול לשקול אם הסביבה נוחה, ואינך יכול לפעול על סמך השאלה אם הבשר שלך חש בנוח או חש בכאב; אינך יכול לפעול לפי התחושות האלה. עליך לנסות בכל דרך אפשרית להתגבר על הקשיים השונים כדי למלא את תחומי אחריותך ולבצע את חובתך. יש אנשים שאומרים: "אני עצמי לא אלך לשם. אמצא מישהו מתאים שילך ויעשה את העבודה הזו ויישא את הסבל הזה. אשמור את המרץ שלי כדי לעשות עבודה חשובה אחרת, ולא אצטרך לשאת את הסבל חסר התכלית הזה." האם נכון להבין זאת כך? (לא. אם ברור שזה המקום שאליו אני צריך ללכת, ושיש שם עבודה שעליי לעשות, אבל אני מארגן שמישהו אחר יעשה זאת מתוך פחד מסבל, זוהי חלקלקות והשתמטות.) אם ברור שזה המקום שאליו עליך ללכת, ושיש שם עבודה שעליך לעשות וחובה שעליך לבצע, ויש שם בעיות שעליך לטפל בהן, ובכל זאת אינך הולך ובמקום זאת אתה ממציא כל מיני תירוצים וסיבות כדי שמישהו אחר ילך, זו אינה מסירות, זוהי התחמקות מקושי וסירוב לשאת אותו. הסיבה הבסיסית ביותר לכך שתשלח מישהו אחר אינה שיהיה לך לא נוח ללכת לשם, וגם לא שההליכה לשם היא בגדר בחירה עבורך, אלא שהסביבה שם רעה ותנאי המחיה גרועים, ואתה מפחד לשאת סבל – זו הסיבה שאינך מוכן ללכת לשם. אם יש לך הלך רוח כזה וסוג כזה של כוונה, הרי שאין לך מסירות וזוהי התחמקות מסבל וסירוב לשאת אותו. עליך לקבל את הסבל שעליך לשאת – לא משנה כמה קשיים יש, אינך יכול להשתמט מכך; לא משנה עד כמה הסכנה גדולה שם, עליך להתמודד איתה; ואפילו אם מתרחש שם אסון כלשהו, עליך ללכת לשם, אינך יכול להתחמק מכך ועליך להתמודד עם הקשיים חזיתית. זה נקרא להיות מסור. נניח שאף על פי שאתה יודע שההליכה לשם תגרום לבשר שלך לסבול ושהיא תהיה כרוכה בסכנה, בכל זאת אינך מסרב ואינך משתמט מכך, ואף יכול להעז ולעמוד מול הסכנה ולהתגבר על הקשיים כדי להיות בחזית, למען עבודת הכנסייה ולמען ביצוע חובתך היטב. זה נקרא להיות מסור, זה נקרא למלא את תחומי אחריותך, וזה נקרא להתחשב בכוונות האל. אנשים חייבים להשיג את היכולת לעמוד איתן בעדות בסביבה של קושי, וכך גם עליהם ליישם בפועל, הלא כן? (כן). כשאתה נתקל במצב מסוג זה, עליך להבין אותו כך וליישם בפועל בדרך זו.

אם אתה הולך למקום כלשהו כדי לבצע את חובתך ותנאי המחיה שם טובים, הסביבה נעימה, האוכל טוב למדי – אתה יכול לאכול בשר כמעט בכל ארוחה – וגם תנאי הלינה שלך נוחים למדי, עם חימום בחורף ומיזוג אוויר בקיץ, וכל התנאים טובים למדי, כיצד עליך להתייחס לסביבת עבודה כזו כשאתה נתקל בה? יש אנשים שאומרים: "העבודה בסביבה כזו באמת נעימה. אם אעשה את עבודתי במקום הזה, האם זה אומר שאני מתענג על נוחות? האם אינני מסור לחובתי? האם זה לא פסול?" אם אתה נתקל בסביבה שבה יש תנאי מחיה טובים כאלה, כיצד אתה מבין זאת? (ראשית, עליי לקבוע אם הדבר נחוץ לעבודת הכנסייה. אם העבודה דורשת ממני לבצע את חובתי במקום הזה, עליי להתייחס לסביבה זו כראוי, לא להתענג על נוחות, ולא להתמקד באכילה טובה או בלבוש יפה, אלא להתמקד בביצוע חובתי היטב; רק כך אדם הוא בעל מצפון והיגיון. אבל אם העבודה לא מחייבת שאבצע שם את חובתי, ואני בוחר במכוון מקום עם תנאי מחיה טובים למען הנאה גדולה יותר של הבשר, הרי שזוהי התענגות על נוחות.) גם אם אתה נמצא בסביבה עם תנאי מחיה טובים, אל תתן לכך למנוע ממך לבצע את חובתך היטב. אל לך להתענג על סביבת מחיה כזו; פשוט עשה את מה שעליך לעשות ובצע את חובתך כפי שיש לבצעה. אם המשפחה המארחת דואגת לך במיוחד מכיוון שאתה מנהיג או עובד, מגישה לך אוכל טוב ונותנת לך דברים נאים לשימוש, ומעניקה לך טיפול מיוחד ויחס מיוחד, ואתה חושב: "עליי לקבל זאת מהאל. זהו חסדו של האל כלפיי, ועליי ליהנות ממנו, אז פשוט איהנה מזה. אינני יכול לסרב" הרי ששגוי מצידך לחשוב כך. למעשה, האופן שבו המשפחה המארחת מתייחסת אליך ודואגת לך הוא הרבה יותר טוב מהאופן שבו היא נוהגת כשהיא מארחת אחים ואחיות מן השורה; היחס שהיא מעניקה לך כבר חרג בהרבה מהסטנדרטים ומהעקרונות של אירוח. אם כך, כיצד עליך להתייחס למצב זה? (עליי ללמוד לסרב.) כיצד עליך לסרב? (ראשית, עליי לשתף בבירור עם המשפחה המארחת על עקרונות האירוח, ולומר להם שאין להעניק למנהיגים ולעובדים יחס מיוחד רק בגלל שיש להם מעמד, מכיוון שהדבר עלול להוביל אותם בקלות להתענג על נוחות. כמו כן, אני עצמי חייב ללמוד לסרב להם ולא ליהנות מהיחס המיוחד הזה. עליי להפגין את סירובי באמצעות התנהלותי בפועל ובאמצעות פעולותיי.) האם עליך לקבל זאת מהאל, אם כן? (לא). אתה עצמך חייב לדעת כיצד להבחין במצבים וכיצד להתייחס אליהם בהתאם. יש אנשים שאומרים: "כך חיה המשפחה המארחת. אם אסרב, האם אין זה סירוב לקבל את חסד האל? האם אין בכך הזמנת צרות? מנהיגים ועובדים אמורים ליהנות מתנאי אירוח טובים כשהם מבצעים את עבודתם." האם הבנה זו נכונה? (לא). הבנה זו בהחלט שגויה. אם אתה מגיע למקום שבו תנאי המחיה באותו אזור טובים מאוד, ומה שהמשפחה המארחת מספקת לך הוא חלק מההוצאות ומהצרכים הרגילים שלה בחיי היומיום, וזו פשוט הנורמה בחייה, אזי עליך לכבד את הרגלי המחיה של המשפחה. אלה פשוט תנאי המחיה המקומיים. אם תסרב, הסירוב עלול להיראות מעט מאולץ; עליך לקבל זאת מהאל ולהתייחס לכך נכונה, עליך להודות לאל על החסד שנהג בך, ואל לך לנסות ליצור לעצמך סבל. אבל אם היחס שהמשפחה המארחת מספקת לך חורג מהסטנדרטים של תנאי המחיה היומיומיים שלה, כלומר היא דואגת לך בדרכים מיוחדות כלשהן, אזי הדבר לא עולה בקנה אחד עם העקרונות. עליך לסרב, ועליך לשתף איתם על העקרונות; אל לך להכביד עליה. כך עליך ליישם בפועל, הלא כן? (כן). אם אתה מתרץ תירוצים ואומר: "זה פשוט סטנדרט המחיה הרגיל שלהם; הם אוכלים בשפע כל יום ותמיד יש להם כל מיני פירות טריים, אז גם אני צריך ליהנות מהדברים האלה", האם נכון מצידך לתרץ תירוצים כאלה? (לא). זוהי התענגות על נוחות. יש אנשים שכאשר הם מגיעים למקום שתנאי המחיה בו טובים, הם לא רוצים לעזוב ונשארים במקום כזה זמן רב במיוחד. הם חוששים שיישאו סבל אם ילכו למקום אחר, ולכן הם ממציאים כל מיני תירוצים כדי לא לעזוב. גם אם יש עבודה במקום אחר, שיש בו בעיות שעליהם לטפל בהן, הם פשוט הולכים כדי לסיים את המשימות תוך יומיים ואז ממהרים לחזור למקום הטוב הזה. זהו פחד לשאת סבל, הלא כן? (כן). זהו פחד לשאת סבל, וזוהי התענגות על נוחות. הם מפנקים את הבשר שלהם עד שהם נעשים שמנמנים וטובי מראה, ועדיין ממציאים סיבות ותירוצים ואומרים:"אם לא אוכל היטב ולא אשהה במקום נחמד, ואֶחֱלֶה, האם זה לא ישפיע עליי בביצוע חובתי כמנהיג? כדי לבצע את העבודה היטב עליי לפנק את הבשר שלי, לשמור על בריאותו, ולהיות מלא מרץ; רק אז אהיה יעיל בביצוע חובתי." אלה תירוצים, הלא כן? (כן). אלה תירוצים שנועדו להצדיק התענגות על נוחות. בקיצור, בין אם זו סביבה של קושי או סביבה של נוחות, עליך להיות מסוגל להימנע מכך שהיא תשפיע עליך או תגביל אותך. אם אין קושי, אל תיצור אותו לעצמך; אם יש קושי, אל תסרב להתמודד איתו. אם הסביבה שאליה נקלעת מחייבת אותך לסבול, עליך לשאת את הסבל; לא משנה כמה גדול הקושי, עליך להתגבר עליו. מטרת ההתגברות עליו היא שתבצע את חובתך טוב יותר, ולא להקשות בכוונה על הבשר שלך. לא משנה עד כמה גדולים הקשיים, אל לך לסרב להתמודד איתם או להתחמק מהם; במקום זאת, עליך לחשוב על כל מיני דרכים לבצע את העבודה היטב, לבצע היטב את החובה שעליך לבצע, לומר את מה שצריך להיאמר ולטפל בבעיות ולפתור אותן, ואז תוכל לעזוב. זה יהיה ראוי. כשאתה מגיע למקום שיש בו תנאי מחיה טובים, עליך גם להיות מסוגל לבצע את חובתך ואת עבודתך כרגיל, מבלי להיקשר לנוחות ולהנאה של הבשר, אלא להתמקד בליבך בביצוע העבודה היטב. כמובן, בסביבה כזו אינך צריך ליצור קשיים נוספים כדי להקשות על עצמך או כדי להפגין נאמנות או לבטא את נחישותך לאל. במקום זאת, אל לך להיות מושפע מסביבה זו, אל לך להתענג על נוחות הבשר, ואל לך להידרדר. אל לך לאפשר לתנאי המחיה הטובים ולסביבה הנוחה להשפיע על התקדמות העבודה, או לפגוע בנחישותך לסבול ובמסירותך לביצוע חובתך. בסביבה של נוחות, עדיין עליך למלא את תחומי אחריותך ולבצע את חובתך היטב. אם יש עבודה במקום אחר ועליך ללכת לשם, הרי שעליך ללכת לשם. אל לך לשקוע כל כך בהנאתך עד שתשכח מחובותיך ולא תרצה ללכת לשום מקום אחר, רק בגלל שבשרך נהנה מנוחות ומרוגע ומשום שחייך נעימים כאן. זה דבר שגוי. זהו סירוב לשאת סבל, זוהי התענגות על נוחות, וזהו היעדר מסירות לביצוע חובתך. האם אין זה כך? (אכן).

בין אם יש קושי בסביבה שבה אתה מבצע את חובתך, בסביבת עבודתך, או בסביבת המחיה שלך, בקצרה, עליך להבין נכונה את סוגיית הסבל, ועליך גם להתייחס אליה ברציונליות, בגישה נכונה. אם הסבל שאתה נושא הוא למען ביצוע חובתך היטב, למען היכולת ליישם בפועל בהתאם לעקרונות-האמת, כדי לגלות את מסירותך וכדי להתמסר לתיזמורים ולסידורים של האל, אזי עליך לקבל את הסבל הזה. לא משנה עד כמה גדולים הקשיים, עליך להתגבר עליהם ולשאת אותם; אל לך לסרב להם או להתחמק מהם. עם זאת, אם אין קושי או בעיה, אם אתה אוכל היטב וחי בנוחות, ובמשך זמן רב אינך מתמודד כלל עם תנאים קשים – אם הכול מתנהל כשורה מכל הבחינות – אל לך להרגיש חוסר נוחות בתוכך. בסביבה נוחה כזו, על אחת כמה וכמה שעליך להשקיט את ליבך בפני האל, לקיים את הקדשותיך הרוחניות כראוי, לצייד את עצמך באמת, ולהעשיר את הבנתך. עליך להרהר על חסרונותיך במהלך תקופה זו, ועל הצביונות המושחתים שחשפת ושעליך להכיר ולפתור על ידי חיפוש האמת. לאחר מכן בדוק אילו בעיות עדיין יש לך, אילו בעיות אינך יודע כיצד לפתור, אילו היבטים של האמת עדיין חסרים לך, לאילו היבטים עליך להיכנס ובאילו מהם עליך להשתפר. זוהי הדרך ליישם בפועל של התייחסות נכונה לסוגיית הסבל ולסביבות שהאל מכין עבורך. אם זו הדרך שבה אתה מיישם בפועל, למעשה לעולם לא תושפע מהסביבה החיצונית. לא משנה עד כמה גדול הקושי בסביבה החיצונית, כל עוד אדם יכול להחזיק בליבו במטרה נכונה ובכיוון חתירה נכון, והוא יכול להישאר שקט בפני האל, לחשוב מהם עקרונות-האמת וכיצד ליישם בפועל כשהוא נתקל בעניינים, ולאחר מכן לקבל החלטות נכונות וליישם בפועל נכונה על ידי התייחסות לסוגיית הסבל בדרך זו, הוא ישיג בסופו של דבר כמה מהדברים החיוביים שעליו להשיג. לדוגמה, לפעמים, בעת ביצוע חובתך אתה עשוי להיתקל בבעיות גדולות שיש לטפל בהן בדחיפות, ולשם כך נדרש ממך לקום מוקדם וללכת לישון בשעה מאוחרת, או שנדרש ממך לדלג על ארוחות או לצעוד מרחקים ארוכים ולחצות הרים ורכסים. בפרט, יש מקומות נידחים שלא ניתן להגיע אליהם ברכב ואין בהם אפילו שביל אופניים, כך שאתה יכול להגיע לשם רק בהליכה. אם כך, כיצד עליך לפעול כשאתה מתמודד עם סביבה קשה כזו? אלה הם סוגים מסוימים של קושי. כשאתה נתקל בסביבות כאלה, אל לך לסרב להן או להתחמק מהן. זהו הסבל שעליך לשאת; כדי לבצע את חובתך היטב, עליך לשאת סבל כזה. עם זאת, יש להתייחס לנסיבות מיוחדות מסוימות באופן שונה. למשל, באזורים מסוימים שבהם יש כנסיות, התנאים קשים למדי, שכן המפלגה הקומוניסטית הסינית (המק"ס) מבצעת מעצרים בטירוף. כמה מנהיגים ועובדים נעצרו, וחלק מהאחים והאחיות נתונים למעקב קפדני של המק"ס. עבודת הכנסייה נפגעה קשות ויש צורך לטפל בה. אם תלך לשם, תסתכן במעצר וחייך אף עלולים להיות בסכנה. במצבים כאלה עליך לנהוג בחוכמה. אתה יכול לשלוח מכתב, או לכנס את המפקחים המקומיים באזור אחר כדי לשתף עמם ולעזור להם לטפל בעבודת ההמשך כדי שעבודת הכנסייה תוכל לעלות על המסלול הנכון בהקדם האפשרי. בקיצור, בסביבות מסוכנות כאלה עליך להיות זהיר במיוחד ואל לך לקחת סיכונים. במצבים מסוימים תוכל לנסות לקחת סיכון, אך במצבים אחרים לא נכון לעשות זאת. בכל מקרה, כאשר תבין נכונה את סוגיית הסבל, עליך להרהר על עצמך לאור המחשבות וההשקפות הנכונות הללו. התבונן בסבל שאיתו אתה מתמודד בחייך ובמהלך ביצוע חובתך. בדוק איזה סוג של סבל הוא הסבל שעליך לשאת, ואיזה סוג של סבל עולה בקנה אחד עם עקרונות-האמת – זהו סוג הסבל שעליך לשאת ועליך לקבל אותו מהאל. בדוק איזה סוג של סבל הוא מיותר, והוא אינו אלא צרות שיצרת לעצמך – שכן לא משנה כמה סבל מסוג זה תישא, האל לא יזכור אותו. אם אדם אחר יוצר צרות שפוגעות בעבודת הכנסייה, ועליך לתקן את הבלגן הזה ולמלא את תחומי אחריותך, אזי אל לך להתלונן; עליך לטפל בכל מה שמוטל עליך לטפל בו. לדוגמה, יש אנשים שגורמים נזק לציוד, למכשירים ולפריטים אחרים של הכנסייה, או שהם מבצעים מעשים רעים בפזיזות שגורמים למצב קשה, או שיש אנשים מבולבלים או אנשים בעלי איכות ירודה שמקלקלים דבר-מה –עליך לטפל בכך. במצבים כאלה, אינך יכול לומר: "הם בישלו את הדייסה – עכשיו הם צריכים לאכול אותה. אין לזה שום קשר אליי. זה לא סבל שעליי לשאת; אני מסרב לקבל את החובה הזו!" האם נכון לדבר כך? (לא, זו לא מסירות ואין בכך תחושת אחריות.) גם כאן מדובר במסירותו של אדם. אם מוטל עליך לעשות דבר-מה, עליך לגשת ולטפל בזה. גם אם הטיפול בו פירושו שתצטרך להציל מצב של כישלון חרוץ, עדיין עליך לטפל בו. אל לך להתווכח ואל לך להתלונן ולומר: "האנשים המבולבלים האלה, האנשים הטיפשים האלה בעלי האיכות הירודה השאירו מאחוריהם את הבלגן הזה, אז למה שאני אהיה זה שאתקן אותו? האם לא אשא סבל מעבר למה שנדרש? הרי המצב הזה נגרם על ידי אנשים; הוא לא בא מהאל." שגוי מצידך לדבר כך. ייתכן שתיקון הבלגן ואיסוף השברים אינם חובתך ואינם נכללים במסגרת עבודתך שלך, אך העניין הזה כרוך באינטרסים של בית האל, ואם כך, כיצד עליך להתייחס אליו? אם לא תלך לתקן את הבלגן הזה, עבודת הכנסייה תתעכב והאינטרסים של בית האל יספגו הפסד. אך כדי לתקן אותו, עליך לומר דברים רבים כדי לשתף על האמת ולפתור את הבעיות. במצב זה, האם תוכל להתמיד בפתרון כל הבעיות ולבצע את העבודה היטב ובאופן יסודי? אנשים אחרים נכשלו בפתרון הבעיות ולא ביצעו את העבודה היטב, ולכן עליך להשקיע מאמץ רב יותר כדי לפתור את הבעיות ולבצע את העבודה היטב ובאופן יסודי; רק כך תהיה ראוי לשימוש האל. כשאתה נדרש לסבול, עליך לשאת זאת; לא משנה כמה בעיות יש, עליך לפתור אותן. כאשר הקשיים האלה צצים בעבודה, האם עדיין תבצע את העבודה או לא? (עלינו להמשיך לבצע אותה.) בין אם סביבת המחיה שלך טובה או גרועה, ולא משנה מה מצב הרוח שלך, עליך לבצע היטב את העבודה שהאל הפקיד בידיך, ועליך לבצע את החובה הזו היטב. אם אינך רוצה לקבל את החובה הזו, אתה יכול לנטוש אותה; בית האל לא יכפה אותה עליך. אבל מכיוון שקיבלת את החובה הזאת, עליך לבצע אותה היטב. במיוחד כשמדובר בעבודת הפצת הבשורה, לכל אנשיו הנבחרים של האל יש אחריות. גם אם אתה מתמודד עם קשיים או נאלץ לשאת סבל רב, עליך להתמיד בביצועה. מדוע אני אומר זאת? (מכיוון שזה כרוך בביצוע חובתנו, ואנשים צריכים להגן על האינטרסים של בית האל.) עניינים הכרוכים בחובתו של אדם אינם עניין של מה בכך. מצד אחד, הם כרוכים בהיווכחות בחיים של אנשים, ובה בעת, הם כרוכים בביצוע רצון האל. לכן, בהתייחסות לבעיות אלה, אנשים צריכים לחפש את האמת כדי לפתור אותן, ועליהם למלא את חובתם בהגנה על האינטרסים של בית האל – זוהי אחריות שאין להתחמק ממנה! אחריות שאין להתחמק ממנה פירושה להיות מסור ולמלא את תחומי אחריותך. לא משנה באילו בעיות או קשיים אתה נתקל, אל תתלונן, וכשאתה כועס, אל תוציא את כעסך על עבודת הכנסייה. בצע את העבודה בדיוק כפי שיש לבצעה; ארגן כינוסים ושתף עם אנשים על העקרונות, ולאחר מכן תקן את הבלגן הזה כדי שעבודת הכנסייה תעלה על המסלול הנכון והעבודה שהתעכבה תחזור להתנהל כרגיל. לדוגמה, בעבר היו אנשים מבולבלים ואנשים רעים שהחזיקו בשלטון ושימשו כמנהיגים. הם פגעו ביעילות של עבודת הכנסייה ושיתקו אותה, וגרמו לעבודת בית האל לספוג הפסדים. כעת עליך למהר לתקן זאת, לערוך התאמות מתאימות בכוח האדם, לערוך התאמות מתאימות בתוכניות ובשיטות העבודה, ולתכנן כל מיני דרכים כדי לזרז את העניינים. ייתכן שבעבר עבדת שמונה שעות ביום; כעת עליך לעבוד שעתיים נוספות בכל יום כדי להחזיר את העבודה לקצב הרגיל ולפצות על ההפסדים שנגרמו לעבודה קודם לכן. זה נקרא לגלות מסירות. חובה לשאת את הסבל הזה. נשיאת הסבל הזה היא משמעותית ובעלת ערך; זהו מעשה טוב והאל יזכור אותו. בעשותך כך אתה מיישם את האמת בפועל. למה הכוונה כאן ביישום האמת בפועל? הכוונה היא להפגין את מסירותך, להגן על האינטרסים של בית האל ולפצות על ההפסדים שנגרמו בעבודה. זהו יישום האמת בפועל, וזה נקרא לעשות מעשה טוב. ייתכן שבזמן שתבצע את העבודה הזו, תהיה עסוק מאוד; תוכל לנוח רק אחרי חצות, ותקום לפני עלות השחר. תאכל את ארוחותיך בחיפזון ואז תמהר לחזור לעבודה. זאת משום שהעבודה ניצבת ממש מולך – יש לערוך כל כך הרבה התאמות בכוח האדם, ויש לטפל בכל כך הרבה עניינים. אי אפשר ללכת לישון מוקדם מכיוון שיש עוד עבודה שטרם הושלמה. אי אפשר גם לקום מאוחר מכיוון שכולם מחכים שתארגן את העבודה; עליך לתכנן את העבודה שיש לבצע באותו יום לפני שכולם קמים, ואז לארגן ולהקצות אותה. אתה סובל לא מעט במהלך החודש הזה. הבשר שלך מעט מותש ועייף, יש לך פחות זמן למנוחה מבעבר, וירדת לא מעט במשקל, אבל לאחר שהתמדת במשך חודש, התקדמות עבודת הכנסייה חוזרת להיות רגילה מכל הבחינות, והכול סוף סוף מסודר. מה פירוש הדבר שהכול מסודר? פירוש הדבר שהאנשים שהוקצו לכל תפקיד הם האנשים המתאימים לתפקידיהם; אף אחד לא גורם לשיבושים ולהפרעות ולא גורם לצרות, אף אחד לא משמיע סיסמאות או מפריח רעיונות נשגבים, ואף אחד לא שרוי תמיד בשליליות. כולם מסוגלים לבצע את חובתם כרגיל, והאנשים בכל תפקיד כשירים בעבודתם. אין בטלנים ואין אוכלי חינם. כל פריטי העבודה מתנהלים כרגיל בהתאם לדרישות של סידורי העבודה, מניבים תוצאות, ועלו על המסלול הנכון. רק אז אתה אדם שחי בפני האל. אם אתה מסוגל לחפש את האמת כדי לפתור כל קושי שאתה נתקל בו, ואתה מבצע היטב את מה שנכלל במסגרת עבודתך, האם כל הסבל הזה שאתה נושא כדאי? (כן). הוא כדאי בהחלט! יש אנשים שנושאים סבל מסוים כדי למלא את חובותיהם, ועד שהם מגיעים לשנות הארבעים או החמישים לחייהם, הם מפתחים כמה מחלות קלות. חלקם סובלים מצלצולים בראש או מטינטון, בעוד שאחרים סובלים מבעיות בעמוד השדרה הצווארי או מכאבים בגב התחתון וברגליים. אף על פי שהם נשאו סבל מסוים, הם מילאו את תחומי אחריותם והגנו על עבודת הכנסייה. בתמורה למחלות ולכאבים האלה, הם זכו במסירות לאל, זכו בקבלה של האל ובאישורו, וזכו לכך שהאל זוכר אותם. האם תאמרו שזה היה כדאי? (כן). כל חוויה של סבל, כל חוויה של הגנה על עבודת בית האל, וכל חוויה של הפגנת מסירותך – כל אלה מהוות עבורך זיכרון נפלא; כל אלה הם הזיכרונות הנפלאים ביותר שנוצרו בעת ביצוע חובתו של יציר בריאה. לפעמים, כשאתה מרגיש את המחושים והכאבים האלה בגופך, ולאחר מכן מהרהר בסבל שנשאת לאורך השנים הללו במהלך ביצוע חובתך, כמו גם בתוצאות שהשגת מבחינת החיים ובתוצאות מבחינת העבודה, תרגיש שזה היה כדאי, לא יהיו לך חרטות, ותהיה לך תחושת נחמה בליבך. אמור לי, האם כדאי לשאת את הסבל הזה? (כן). זה בהחלט כדאי! כיצד נוצרת תחושת הנחמה הזו בליבך? (באמצעות סבל ותשלום מחיר כדי להגן על עבודת בית האל.) אתה זוכה לתחושת נחמה מתוך הסבל מכיוון שהדברים האלה שאתה עושה והעבודה הזו שאתה מבצע הם כולם דברים חיוביים, כולם נועדו להגן על קיומו של צדק, להגן על האינטרסים של האל ולהגן על האינטרסים של בית האל, וכולם מהווים את יישום האמת בפועל והליכה בדרך האל. מצפונך לא מייסר אותך ולכן אתה זוכה לתחושת נחמה בליבך. כל הסבל הזה שאתה נושא נועד להגן על קיומם של דברים חיוביים. אילו דברים חיוביים? (לדוגמה, ההתקדמות הרגילה של עבודת הכנסייה, ההתקדמות הרגילה של עבודת הבשורה, האינטרסים של בית האל, וכן הלאה – כל אלה הם דברים חיוביים.) זה נכון. אתה מגן על קיומם של דברים חיוביים ומבטיח שכל פריט בעבודת הכנסייה יתקדם כרגיל וביעילות, שכולם יבצעו חובה המתאימה להם, ושכולם יוכלו להתמסר לסידורים של בית האל. אף אחד לא גורם לשיבושים ולהפרעות, ואף אחד לא מזניח משימות ראויות ומתנהג כאוכל חינם. כל סידורי כוח האדם והעבודה מתאימים וכולם ראויים. אם מישהו גורם לשיבושים ולהפרעות, אתה יכול לגלות זאת ולעצור אותו מייד, ואתה יכול לשתף על האמת כדי לפתור את הבעיה הזו. אם האדם שגורם לשיבושים ולהפרעות יכול לקבל את האמת, ולאחר ששיתפת איתו ועזרת לו שוב ושוב ונתת לו הזדמנות להכות על חטא הוא משתנה בסופו של דבר, אזי זוהי התוצאה של עבודתך, וזהו דבר חיובי. אך אם הוא לא מקבל את האמת, ולאחר סבבים מרובים של שיתוף, עזרה וגיזום הוא עדיין נותר חסר תקנה, ממשיך לגרום לשיבושים ולהפרעות ותמיד נותן פורקן לשליליות, יש להרחיק אותו ולטפל בו ללא דיחוי. כל אלה הם הגנה על קיומם של דברים חיוביים, הלא כן? (כן). יתר על כן, אם תוכל לגלות באילו חלקים של העבודה הופיעו שגיאות או פרצות שגרמו לעבודה לספוג הפסדים, ולאחר מכן תעצור אותן, תטפל בהן ותפתור אותן ללא דיחוי, האם אין זו הגנה על עבודת הכנסייה? האם אין זו הגנה על דברים חיוביים? (אכן). כל אלה מהווים הגנה על קיומם של דברים חיוביים. אם כל הסבל שאתה נושא הוא למען הגנה על קיומם של אותם דברים חיוביים ספציפיים, הרי שכאשר תזכור בסופו של דבר את הדברים האלה שעשית, האם לא תרגיש תחושת נחמה כלשהי בליבך? בוודאי תרגיש נחמה רבה בתוכך. אולם נניח שאתה נזכר בדברים אחד לאחד ומגלה שמאחורי כל מקרה של סבלך עמד הרצון לספק את הנאתך הגשמית, או שסבלת כדי להגן על גאוותך האישית, כדי לשמר את מעמדך ולבסס את כוחך-שלך, או כדי לשאוף לסוג כלשהו של תועלת אישית – הטבות חומריות, הטבות כספיות או תועלת נפשית – ולא עשית ולו דבר חיובי אחד. ואף על פי שנשאת סבל רב, כל מילה שאמרת, כל פעולה שנקטת, וכל פריט עבודה שעשית, בין אם בפומבי ובין אם באופן פרטי, היו לחלוטין למען עצמך, למען גאוותך ומעמדך שלך, ולמען המוניטין שלך, וכל הדברים שהגנת עליהם היו דברים שליליים. במקרה כזה, כשתשווה את עצמך לדברי האל ולאמת, איך תרגיש בתוכך? האם תרגיש טוב? (לא). כעת שקול את תוצאות עבודתך: לא טיפלת לאלתר בבעיות שהתעוררו בחלק כלשהו של העבודה, וקל וחומר שלא פתרת אותן. לא משנה מי גורם לשיבושים ולהפרעות, כל עוד הדבר לא נוגע למעמדך ולאינטרסים שלך, הרי שלמרות הנזק שנגרם לאינטרסים של בית האל, אינך עוצר או מגביל אותו, אלא מאפשר לדברים להימשך, מעלים עין, נותר אדיש, ואינך מייחס לכך חשיבות. לאחר מכן, כשהעליון חוקרים ודורשים שהצדדים האחראים יטופלו ויפצו על ההפסדים, אתה רק מיישם ומוציא זאת לפועל, עושה זאת כלאחר יד ומסתפק בכך. אף פעם אינך פותר באופן יזום את הבעיות שמתעוררות בעבודתך; אתה פסיבי לחלוטין. מהי העבודה שאתה מוכן לעשות, ואיזו עבודה אתה יוזם? אלה כל הדברים שאתה עושה כדי להגן על תהילתך, הרווח שלך ומעמדך, וכדי להגן על האינטרסים שלך; כל הדברים שאתה מגן עליהם הם דברים שליליים. אתה עושה את הדברים האלה בהתלהבות בלתי נלאית, ובכל זאת מעולם לא יזמת לעשות דברים כמו הגנה על האינטרסים של בית האל או הגנה על דברים חיוביים. כשיום אחד תזכור זאת ותבחן את פעולותיך ומעשיך, האם לא תרגיש אשמה בתוכך? כאשר תשווה את עצמך לדברי האל, תהיה מלא אשמה בתוכך! אם אתה מרגיש אשם, האם תוכל להיות שלווה בליבך? האם תוכל לחוש נחמה? לא תהיה לך נחמה ולא תהיה לך שלווה. לא תרגיש שום תחושת נחמה על כך שנשאת את הסבל הזה – אם כך, הסבל שנשאת היה חסר משמעות, הלא כן? (כן). נשאת כל כך הרבה סבל, ובכל זאת אינך יודע אם מה שעשית הוא אכן מעשה טוב, אם הפגנת את מסירותך, אם האל מקבל את מעשיך, או אם בעיני האל אתה באמת אדם שזוכה לישועה. אין לך מושג לגבי כל הדברים האלה, ואתה מבועת במיוחד בתוכך – האם עדיין תוכל להרגיש נחמה? (לא). לאחר שתאמין באל עד הסוף, ורק אם תלך בנתיב הנכון, תהיה אדם שהאל אוהב ותכין מעשים טובים רבים במהלך ביצוע חובתך, רק אז תוכל לזכות בתחושת נחמה בליבך; לא זוכים בתחושת נחמה באמצעות נשיאה של כמות מסוימת של סבל. אם טבעו של סבלך הוא כזה שנועד להגן על האינטרסים של בית האל ועל דברים חיוביים, אזי בסופו של דבר תשיג ממנו תחושת נחמה. לעומת זאת, אם טבעו של סבלך נועד להגן על האינטרסים האישיים שלך ועל דברים שליליים, הרי שבסופו של דבר, לא זו בלבד שלא תצליח להשיג ממנו תחושת נחמה, אלא שגם תרגיש האשמה עצמית ואי-נוחות בליבך. אלה שחשים אי-נוחות בליבם תמיד מהרהרים: "מה הרווחתי מהאמונה באל? ראו כמה מנחות גנבו צוררי המשיח, וכמה פריטי לבוש טובים, מכשירים נאים ופריטים טובים אחרים הם לקחו לעצמם. ראו ממה הם זוכים ליהנות, וראו ממה אני נהנה! מה הרווחתי מכך שנשאתי כל כך הרבה סבל?" אתה מבין, הם מסוגלים לומר דברים כאלה. העובדה שהם יכולים לשאול: "מה הרווחתי מהאמונה באל?" מוכיחה שאין להם תחושת נחמה בליבם; הם לא חשים סיפוק פנימי, אלא ריקנות. אלה שאין להם תחושת נחמה מרגישים אי-שקט בתוכם. באשר לאלה שיש להם תחושת נחמה, מדוע יש להם את התחושה הזו? הסיבה לכך היא לא רק בגלל שהם נושאים סבל, אלא בעיקר בגלל שהם הגיעו להבנה של כמה אמיתות והם השיגו דברים חיוביים בתהליך הסבל. לעומת זאת, אלה שלא מפיקים כלום מתהליך הסבל, חושבים שבסופו של דבר הם לא השיגו דבר, שהם סבלו שלא בצדק, שזה לא היה כדאי, והם מרגישים שהם הפסידו. במצב הזה הם מרגישים שהאל לא צודק ושהאל לא הוגן כלפיהם, שאנשים אחרים קודמו על ידי בית האל לתפקידי מנהיגים ועובדים ויש להם מעמד גבוה משלהם, ואילו הם נותרו במעמד נחות ולא זכו ליהנות משום דבר. לאחר שסבלו והשקיעו מעצמם במשך כל כך הרבה שנים, הם נשארים בלי כלום, ולכן הם מרגישים התרסה בתוכם. אמור לי, אם הם יכולים להרגיש התרסה וגם שנעשה להם עוול, האם הם השיגו את האמת? (לא). הם בהחלט לא השיגו את האמת. כאשר אנשים משיגים את האמת, תהיה להם ההבנה הנכונה ומחשבות והשקפות נכונות כשמדובר באופן שבו הם מתייחסים לכל מיני דברים חומריים, לאופן שבו הם מתייחסים למעמד ולמוניטין, לאופן שבו הם מתייחסים לסבל, לאופן שבו הם מתייחסים לחובותיהם, ולדברים אחרים מסוג זה. השקפת עולמם ונתיב החיים שיבחרו ישתנו; כלומר, החיים בתוכם ישתנו, ונקודות המבט השונות העומדות מאחורי חתירתם ישתנו גם כן. כאשר אנשים חווים את השינויים הללו, וכשהם משיגים את הדברים הללו, הם מרגישים סיפוק. הם מרגישים: "בשנים האלה שבהן נהיתי אחר האל, הבנתי אמיתות רבות והשגתי רבות. הרווחים שלי רבים מאוד וכוסי רוויה." אף על פי שבשרם עייף מעט, הם מרגישים בליבם במיוחד שלווה, נוחות, אושר ונחמה. לעומת זאת, אלה שסובלים למען חתירה למעמד ולמוניטין, לא זו בלבד שבסופו של דבר אינם מצליחים להשיג רווחים של ממש, אלא שהם גם נחשפים ומסולקים. כאשר הם רואים שאין להם תקווה לזכות בברכות, הם מרגישים שהם הפסידו, בליבם הם סולדים עוד יותר מהאמת, והם מאבדים את אמונתם באל – חלקם אף מאבדים עניין באמונה באל. הדבר דומה לאנשים דתיים מסוימים שהאמינו באדון כל חייהם; כשהם מרגישים בסופו של דבר שהם לא השיגו דבר, מה הם אומרים? הם אומרים: "האדון ישוע הוא כמו קיר שחוסם את דרכי, מונע ממני להתקדם וגורם לכך שאינני יכול לראות אור כלשהו." זה מה שאנשים שהאמינו כל חייהם משיגים בסופו של דבר. –האם אינך חושב שזה נורא לשמוע דבר מרדני ושערורייתי כזה? (אכן).

אנשים שמאמינים באל אך לא מקבלים את האמת זוממים תמיד למען האינטרסים הגשמיים שלהם, והם מוכנים לסבול למען תהילתם, הרווח שלהם ומעמדם; כל עוד הם יכולים ליהנות מהטבות המעמד, הם מרגישים סיפוק בליבם. כל פעולה ומעשה שלהם נועדו למען הנאתם הגשמית; אף פעם הם לא מקבלים את האמת, והם לא מגינים על עבודת הכנסייה ועל האינטרסים של בית האל. העבודה שהם עושים לא נועדה להגן על קיומו של הצדק, אלא להגן על תהילתם, הרווח שלהם ומעמדם, ולהגן על האינטרסים שלהם. מה הם יכולים להשיג מכך שהם סובלים רק למען האינטרסים שלהם? הם לא משיגים כלום; זהו פשוט מאמץ מבוזבז וחסר תכלית לחלוטין. יש אנשים שחיים את ימיהם במרירות רבה, בדומה לסגפנים הם לא אוכלים היטב ואינם נהנים מדברים טובים, ומתמקדים רק בהתרוצות רבה ובהשקעה רבה יותר מעצמם. הם קובעים לעצמם חוקים ותקנות רבים, ובכך גורמים לעצמם לסבול במידה ניכרת. חלקם אף עובדים עד כדי חולי. ובכל זאת, בסופו של דבר, הם לא משיגים את האמת ולא מכינים מעשים טובים רבים. זהו דבר טרגי. מה הופך אותו לטרגי? היכן שורש הבעיה? הם סובלים רק למען תהילתם, הרווח שלהם ומעמדם, והם חותרים רק לאינטרסים האישיים שלהם. הם מציבים "רווח" מעל הכול, ומעדיפים את האינטרסים שלהם על פני כל דבר אחר. אף פעם הם לא אוהבים את האמת בליבם. לכן, הם מעסיקים את עצמם וסובלים רק למען האינטרסים הגשמיים שלהם, ואף פעם לא סובלים ולו במעט כדי להגן על קיומם של דברים חיוביים. היכן הם נמצאים כאשר אנשים רעים גורמים לשיבושים ולהפרעות בעבודת הכנסייה? היכן הם כשהדרקון הגדול האדום כאש עוצר את אנשיו הנבחרים של האל, או כשבוגד מסגיר את הכנסייה? הם רואים את הדברים האלה אך מעמידים פנים שאינם רואים אותם. הם יודעים עליהם אך מעמידים פנים שאינם יודעים עליהם. רק לאחר שהעניין טופל הם מופיעים ואומרים: "לא ידעתי על זה. לו הייתי יודע, הייתי מטפל בזה. לא מילאתי את אחריותי; עליי להכות על חטא בפני האל ועליי להתנצל בפני האחים והאחיות." לאחר שהעניין טופל, הם קופצים קדימה כמו ליצנים. אולם ברגע שמתעוררת בעיה, הם נמלטים לתוך חור כמו עכברים ונעלמים בלי להותיר עקבות. כאשר יש צורך אמיתישיתייצבו כדי להגן על הצדק, על האינטרסים של בית האל ועל דברים חיוביים, הם לא מתייצבים אף פעם. הם לא פוגעים באיש – הם פשוט בוחרים להיות אנשים שמחפשים לרצות אחרים, מעמידים פנים שהם חירשים ואילמים, ושאינם רואים או שומעים דבר. כאשר אנשים רעים גורמים לשיבושים ולהפרעות בעבודת הכנסייה, הם יודעים היטב מי גורם להפרעות, אך הם פשוט לא יחשפו אותם ומסרבים לומר מי בדיוק עשה זאת. מישהו מייעץ להם ואומר:"אל תחפש לרצות אחרים. אם תחשוף את האנשים הרעים ותטהר את הכנסייה מהם, אזי גם אם תפגע באנשים ותיתקל במבטים קרים, בסופו של דבר תגן על האינטרסים של בית האל ותפגין את מסירותך." אך הם עדיין ממציאים תירוצים ומתחמקים, ואומרים: "אינני מכיר את הפרטים; עליי לבדוק את העניין" ואז מסתלקים במהירות. אבל אם למישהו יש דעה שלילית עליהם או השגות לגביהם, או אם מתעוררות בעיות בעבודתם הפוגעות במעמדם וביוקרתם בליבם של אנשים, הם רואים בכך אסון. הם לא יכולים לאכול ולישון; באחת לפנות בוקר הם עדיין מהרהרים כיצד להציל את תדמיתם. בבוקר, עוד לפני שאכלו ארוחת בוקר, הם מתחילים לקרוא לכולם להתכנס יחד כדי להצדיק את עצמם ולהגן על עצמם, ומסבירים מדוע פעלו כך והיכן הייתה הטעות במעשיהם. הם גם מתנצלים בפני כולם בתקווה שאיש לא יבין אותם שלא כהלכה; הם טוענים שלא היה זה משום שלא היו מוכנים לבצע את העבודה היטב, אלא משום שהיו עסוקים בדברים אחרים ולא היה להם זמן לטפל בעניין – בנוסף לכך שלא הבינו את המצב לאשורו – וזו הייתה הסיבה לכך שהטעות התרחשת בעבודה. לאחר שזכו באהדת כולם והוליכו את כולם שולל כך שיעניקו להם אהדה והכרה, הם מרגישים בטוחים בתוכם: "ובכן, העבודה נעשתה כראוי. עכשיו אני יכול לישון בשלווה ובנחת וליהנות מארוחה. בימים אלה, תמיד יש בעיות הקשורות להתאמות בכוח אדם, תמיד יש אינספור משימות לביצוע, ותמיד יש אינספור בעיות בעבודה שצריך לפתור – ראו עד כמה אני מותש!" כאשר מתעוררות בעיות בעבודת הכנסייה, והאחים והאחיות שואלים אותם כיצד לטפל בהן, הם אומרים: "אין מה למהר. זה בסדר כל עוד מישהו עושה את העבודה הזו, כל עוד יש אדם בכל תפקיד וכולם עסוקים. העבודה של בית האל לא תסתיים ביום או ביומיים. כדי לבצע את העבודה, עליך לגשת אליה בהלך רוח של עבודה לטווח ארוך, לעבוד לאחר זריחת השמש ולנוח לאחר שקיעתה, מבלי למהר או לחוש דחיפות כלשהי. אם נעשה קצת פחות, המצב לא יהיה גרוע בהרבה, ואם נעשה קצת יותר, הוא לא יהיה טוב בהרבה; אין צורך שנתיש את עצמנו כל כך. אם נחלה מרוב תשישות, מי יעשה את העבודה של בית האל בעתיד? האם זה לא יהיה עדיין תלוי בנו? אם נתמוטט מתשישות, האם בית האל לא יצטרך עדיין לשלם על הטיפול הרפואי שלנו? אנחנו לא יכולים להתיש את עצמנו כל כך; אנחנו צריכים לשמור קצת על הכוחות שלנו." מה דעתך על השקפתם? (היא שגויה). כאשר מתעוררות בעיות בעבודת הכנסייה ומישהו גורם לשיבושים ולהפרעות, נדרש ממך להתייצב ולפתור את הבעיות ולטפל במי שנושאים באחריות. יהיה צורך להדיח כמה מהאנשים האלה ולשלוח כמה מהם לכנסיות רגילות או אפילו לקבוצות ב'. יהיה זה בלתי אפשרי עבורך להימנע מפגיעה באנשים, ואחרים ישנאו אותך, ינזפו בך, ישפטו וינדו אותך, ואנשים קטנוניים אפילו ירקמו מזימות נגדך. אבל האנשים האלה מהרהרים בליבם: "אתה רוצה שאטפל באנשים רעים? זה אומר לפגוע באחרים. אני לא טיפש עד כדי כך! פשוט לא אטפל בהם! בין אם הם מפריעים לעבודת בית האל ובין אם האינטרסים של בית האל נפגעים – מה זה קשור אליי? גם אם כמה אנשים מעוררים צרות וגורמים לשיבושים ולהפרעות, אין לכך השפעה על התמונה הגדולה, והעבודה עדיין נעשית, אז למה צריך לטפל בהם? חוץ מזה, אם אטפל בהם, האם הם לא ישנאו אותי? גם אם העבודה הזו תיעשה היטב, איש לא יאמר עליי מילה טובה, וגם העליון לא יידעו על כך. אפגע באנשים ואז אצטרך לסבול את הדרתם ואת מבטיהם הקרים. אין סיכוי שאשא את הסבל הזה!" כשהם נתקלים בבעיה של אנשים רעים שגורמים לשיבושים ולהפרעות, אף פעם הם לא מתייצבים, אף פעם הם לא מגינים על האינטרסים של בית האל, והם לא פועלים למען הגנה על הצדק. הם אפילו לא אומרים מילה אחת כדי לחשוף את האנשים האלה או לעצור אותם, מתוך פחד עמוק לפגוע בהם ומחשש שישפטו אותם וינקמו בהם. הם מקיימים כינוסים בהתמדה כדי למנוע מאנשים להבין אותם שלא כהלכה וכדי להגן על מעמדם ותדמיתם בקרב אנשים, והם מצדיקים את עצמם ומגינים על עצמם בדקדקנות, ומדברים עוד ועוד וללא סוף. אולם כאשר מדובר בעניינים הקשורים להגנה על עבודת הכנסייה, אין להם מה לומר והם לא משקיעים ולו את המאמץ הקל ביותר. האם לאנשים כאלה יש מעשים טובים כלשהם? היכן המעשים הטובים שלהם? בסופו של דבר, כשימצאו את עצמם בנוכחות האל, האם יוכלו לתת לו דין וחשבון? (לא). הם עדיין מרגישים שהם נשאו סבל רב בביצוע עבודת הכנסייה, אבל עבור מה הם בעצם סובלים? האם הם סובלים למען הצדק ולמען עבודת בית האל? (לא, הם סובלים למען האינטרסים האישיים שלהם.) הם יכולים לשאת כל סבל כדי להגן על האינטרסים האישיים שלהם, אך לא יישאו ולו את הסבל הקל ביותר כדי להגן על האינטרסים של בית האל. אנשים כאלה הם אנוכיים מדי ואינם הולכים בנתיב הנכון, הלא כן? (כן). הם לא עושים דבר וחצי דבר שמועיל לעבודת הכנסייה, אך עושים כל דבר שמועיל ליוקרתם ולמעמדם שלהם, מבלי להחמיץ דבר לשם כך; אכפת להם רק מהגנה על האינטרסים האישיים שלהם. אנשים כאלה הם כל כך מבישים! הם סובלים רק כדי להגן על האינטרסים האישיים שלהם, ובכל זאת עדיין דורשים הכרה וגמול מהאל. זה מתועב, הלא כן? (כן). אנשים כאלה הם כל כך אנוכיים ומתועבים; אין להם מצפון ואין להם היגיון – במילה אחת, אין להם אנושיות. אדם מסוג זה לא הולך בנתיב הנכון. אם מישהו לא מרוצה מהם ומבחין בהתנהלותם מאחורי גבם, או אפילו מדווח עליהם לממונים וחושף שהם לא עושים עבודה ממשית אלא במקום זאת עשו כמה דברים שגרמו לשיבושים ולהפרעות, אזי לאחר שהם שומעים זאת, הם נוטרים טינה לאדם שחשף אותם ורודפים אותו. הם לא בוחנים את עצמםוגם לא מתייחסים לאנשים כראוי. במקום זאת, הם מתנגדים לאנשים ומחזירים להם מידה כנגד מידה, נאחזים בדברים שבהם יוכלו להשתמש נגדם ומחפשים בהם פגמים. הם אפילו משתמשים בדברי האל כדי לתקוף אנשים. האם אין בכך ניאוץ דברי האל וניאוץ האמת? זהו שימוש באמת כדי לתקוף אחרים ולהתנקם בהם כדי להגן על מעמדם. יש אנשים רעים ששופטים את האל ומנאצים אותו בסתר, שופטים את סידורי העבודה של בית האל, ומביעים אי-שביעות רצון מהיבט מסוים של סידורי העבודה של בית האל או אי-שביעות רצון ממנהיגים ועובדים ברמה מסוימת של בית האל. כאשר האנשים האלה שומעים על כך, הם פשוט מתעלמים מהדברים ומתנהגים כאילו לא שמעו זאת; אף פעם הם לא מתייצבים כדי להגן על שם האל או כדי להגן על עבודת בית האל, והם גם לא חושפים את האנשים הרעים. אם אתה רוצה להיות אדם שמחפש לרצות אחרים ואינך מעז לחשוף אנשים רעים, אתה עדיין יכול לדווח עליהם לממונים; זה ייחשב כמילוי חלק מתחומי אחריותך. אולם אנשים כאלה לא מסוגלים למלא אפילו מעט מהאחריות הזו. כדי להגן על האינטרסים הגשמיים שלהם ועל יוקרתם ומעמדם, הם ישלמו כל מחיר, יעברו באש ובמים, ויישאו כל סוג של סבל. ובכל זאת אף פעם הם לא משלמים שום מחיר ולא נושאים שום סבל כדי להגן על קיומם של דברים חיוביים או כדי להבטיח שהאמת תוכל להתקדם ללא הפרעה. בכל פעם שמתעוררים העניינים האלה שגורמים לשיבושים ולהפרעות בעבודת הכנסייה ונדרש שמישהו יתייצב כדי להגן על קיומם של דברים חיוביים, אף פעם אינך רואה בשום מקום את האנשים האלה ואינך שומע את הדעות או ההשקפות שלהם. אין להם השקפות; הם פשוט עומדים שם ומעמידים פנים שהם חירשים ואילמים, אינם מדברים ולא נוקטים עמדה, ואינם פוגעים באיש. הם חוששים מאוד לפגוע באנשים, אך אינם חוששים לפגוע באל. כך הם מתייחסים לאמת, לשליחות שהוטלה עליהם על ידי האל, לביצוע חובתם, ולדברים חיוביים. עבור אנשים מסוג זה, הגנה על קיומם של דברים חיוביים ועל קיומו של צדק לא קשורה אליהם כלל – מי שעושה זאת הוא טיפש, ובכל מקרה, הם לא יעשו זאת. אף פעם הם לא אומרים אפילו מילה אחת כדי להגן על דברים חיוביים, וגם לא עושים אפילו דבר אחד כדי להגן על עבודת האל. כאשר מתעוררות בעיות, הם נסוגים לתוך השריון שלהם כמו צבים, ובכל זאת בסופו של דבר, הם עדיין דורשים מהאל גמול. האל אומר: "לא סבלת כלל למען האמת." אך הם מתלוננים ואומרים: "נשאתי כל כך הרבה סבל, התרוצצתי כל כך הרבה, נטשתי כל כך הרבה והשקעתי מעצמי כל כך הרבה. ממה זכיתי ליהנות? מה השגתי?" האמירה האחת הזו חושפת את כוונותיהם באמונה באל ומוכיחה שהם נשאו סבל והשקיעו מעצמם רק כדי לזכות בברכות, ולא כדי להשיג את האמת. הם לא קיבלו את האמת ולא עלו על הנתיב הנכון, ולכן בסופו של דבר, הם לא משיגים את האמת. זה בלתי נמנע; אתה קוצר את מה שאתה זורע. לכן, כשאתה מתייחס לסוגיית הסבל, מצד אחד, עליך להחזיק במחשבות ובהשקפות נכונות; מצד שני, וחשוב מכול, עליך לבחון מהו טבעו של סבלך, אם לסבל שאתה נושא יש ערך ומשמעות, ואם זה סבל שעליך לשאת. אם זהו סבל שעליך לשאת, סבל שאתה נושא כדי להגן על דברים חיוביים וכדי לשאת עדות לאל, הרי שמחובתך לשאת את הסבל הזה; עליך לקבל אותו מהאל ואל לך להתחמק ממנו.

יש אנשים שתמיד אומרים: " כמאמין באל סבלתי רדיפות ותלאות, ומה השגתי?" האם נכון לומר זאת? (לא). מדוע זה שגוי? (העובדה שהם מסוגלים לומר זאת מוכיחה שהם לא השיגו את האמת, ושהם לא הולכים בנתיב של חתירה אל האמת.) יש סבל רב שאנשים צריכים לשאת, אך האם הם חייבים להשיג משהו מהסבל? הדבר קשור להבנתם של אנשים ולנקודות המבט שלהם לגבי סבל. אם זהו סבל שעליך לשאת, סבל שאתה חייב לשאת ומה שהאל קבע מראש, מה בדיוק תוכל להשיג מנשיאת הסבל הזה? לדוגמה, אנשים לא משיגים בהכרח דבר-מה מנשיאת הסבל הכרוך בגידול ילדים או מהסבל הכרוך ברדיפות בשל אמונתם באל. אם כך, האם תישא את הסבל הזה או לא? הדבר תלוי בשאלה אם הנתיב שבו אדם הולך הוא הנתיב הנכון ואם הוא אדם שחותר אל האמת. אם אדם מחפש את האמת בכל הדברים בעודו חווה את עבודת האל ויש לו התמסרות אמיתית לאל, הוא ישיג דברים מנשיאת הסבל הזה. הדבר דורש מאנשים נחישות להתמסר, ולהתמסר לתיזמורי האל; הם לא יכולים להתייחס לסבל בהלך רוח של עסקה. יש אנשים שאומרים: "אם אני משקיע מאמץ, אני צריך לקבל משהו בתמורה; אם אני נושא מעט סבל, אני צריך ליהנות ממעט מתיקות. רק אז הסבל הזה כדאי, ורק בכך טמון הערך של הסבל שלי." האם נקודת המבט הזו נכונה? (לא). אם כך, כשמדובר בעניין הסבל, איזה סוג של הבנה ואיזה סוג של תפיסה הם הנכונים? (אם הסבל שאנו נושאים נקבע מראש על ידי האל ועלינו לשאת אותו, הרי שאנו מחויבים לקבל אותו. גם אם לא נשיג כלום בסופו של דבר, אל לנו להתלונן. צריכה להיות לנו גישה של התמסרות, להתמסר לתיזמורים ולסידורים של הבורא. בה בעת, כשאנו נושאים את הסבל, עלינו להתמקד בחיפוש האמת ובהשגתה. כך יהיו לסבל שאנו נושאים ערך ומשמעות.) לעתים קרובות, המטרה החיובית של הסבל היא להגן על קיומם של דברים חיוביים, ובסופו של דבר לאפשר לאדם להשיג דבר-מה, להיות מסוגל להשיג את האמת ולהגיע להכרת האמת. זוהי מטרה מצוינת. אולם למעשה, אנשים חווים ונושאים סבל לעתים קרובות במהלך שגרה וללא אירועים מיוחדים. כשאתה מסכם זאת בטווח הקצר, אתה מגלה שלא השגת דבר, שאתה די עייף מבחינה פיזית, שאולי אפילו תצטרך להתמודד עם מחלה כלשהי, ושלא התקדמת בהבנת האמת, שאין לך היווכחות עמוקה יותר בחיים, ושלא השגת הבנה נוספת של כוונות האל. אם כן, האם נשיאת הסבל הזה היא לשווא? יש אנשים שחושבים: "במצב כזה, האם אני יכול להתפלל לאל שיוציא אותי מסביבה קשה כזאת? האם יש לי עילה להתחמק מסביבה קשה כזו ולסרב לה?" האם נכון לחשוב כך? (לא). עליך להבין את העניין באופן הבא: היכולת להשיג דברים חיוביים וטובים מסבל היא דבר שאדם היה מייחל לו בכל מאודו, וזו התוצאה הטובה ביותר שהסבל יכול להביא בסופו של דבר. אולם אם האל סידר את הסבל שאתה נושא בחיי היום-יום שלך וקבע אותו מראש, והוא סבל שאתה חייב לחוות כדי להיוושע, הרי שעליך לקבל זאת מהאל ולהתייחס לכך כראוי. כיצד תוכל להתייחס לכך כראוי? עליך להחזיק במחשבה ובהשקפה נכונות: עליך להבין שסבל הוא חלק מחיי האדם, והוא שלב שאנשים חייבים לחוות במהלך חייהם, שאיש לא יכול לחמוק ממנו. כמובן, זהו גם שלב שכולם חייבים לחוות כדי להיוושע. ייתכן שלא תשיג שום תחושת נחמה בסופו של דבר, אך אתה מוכן לכך בכל פעם שאתה נושא סבל, מסוגל לקבל זאת מהאל, יש לך גישה של התמסרות, ואינך מנסה אף פעם להתמקח עם האל. האחריות שיציר בריאה צריך למלא היא ללכת בנתיב כזה ולבחור כך, וזו הגישה שעליך לאמץ כלפי מסע החיים שהבורא סידר; זו הגישה שאדם צריך לאמץ כלפי הקשיים בחיים. חלק ממילוי האחריות שלך הוא לקבל קשיים ולהיות מסוגל לשאת סבל, ולכן אל לך להתחמק מהם ואל לך לבחור אם לשאת אותם או לא. כולם חייבים לשאת סבל מסוים בחיים ובתהליך האמונה באל כדי להיוושע. כמובן, הסבל שעליו אנו מדברים אינו סבל שאנשים נושאים כדי לחתור לתהילה, רווח ומעמד, או כדי לחתור לאינטרסים הגשמיים שלהם, אלא מדובר בסבל מסוים שכולם חייבים לשאת בתהליך ההליכה בנתיב הראוי בחיי האדם ובחתירתו לישועה. סבל מסוג זה הוא חלק מהחיים, חלק מתהליך ההישרדות, ועוד יותר מכך, זהו שלב שאנשים חייבים לחוות כדי להיוושע בסופו של דבר. עליך להתייחס לכך כראוי. זו הגישה שעליך לאמץ כלפי סביבות של קושי, וזו גם אחריות שעליך למלא. כלומר, סבל הוא גם חלק מביצוע חובתך וממילוי האחריות שלך כיציר בריאה; הוא לא משהו נוסף. זהו דבר שהבורא מסדר עבור כל יציר בריאה. היקף הסבל, העיתוי שלו ומשך הזמן שלו שונים מאדם לאדם, אך כולם חייבים לחוות אותו; כולם חייבים לעבור את המשוכה הזו. זוהי אחריות שעל אנשים למלא. אם אתה רוצה להיטיב לעשות כיציר בריאה, עליך להתייחס לסבל כראוי; עליך לקבל אותו מהאל, אל לך לסרב לו, ואל לך לחוש התנגדות כלפיו. כמובן, על אחת כמה וכמה שלא תשתמש בסבל כדי לזקוף זאת לזכותך או לנסות להתמקח עם האל, אלא קבל את הסבל כאחריות שעליך למלא. האם הייתם אומרים שתפיסה כזו היא טהורה? האם היא עולה בקנה אחד עם האמת? (כן). אם תבין זאת כך, תהיה לך הבנה עמוקה ומעשית יותר של סבל, לצד הלך רוח נכון, הלא כן? (כן, כך לא אחוש התנגדות כלפי סבל, ויהיה לי קל להתמסר כשאמצא את עצמי בסביבות מסוימות.) היכולת להתמסר ולא לחוש התנגדות – זו הגישה שיציר בריאה צריך לאמץ כלפי סבל. גם אם אתה נושא סבל רב ומשלם מחירים רבים בתהליך החתירה אל האמת ובמילוי חובתו של יציר בריאה, וגם אם אתה סובל רדיפות ותלאות בשל אמונתך באל, כאשר תהיה לך תפיסה נכונה של נשיאת הסבל הזה ושל תשלום המחיר הזה, לא תרגיש שנשיאת הסבל הזה היא סוג של הון אישי. לא תראה את עצמך כמי שראוי לשבח בגלל הסבל שלך, וגם לא תתרברב בכמות הסבל שנשאת כדי לשאת עדות על עבודתך הקשה ותרומותיך על מנת שאחרים יעריכו אותך מאוד. לא תתפאר בוותק שלך, לא תנוח על זרי הדפנה, ולא תנסה להתמקח עם האל, קל וחומר שלא תדרוש יחס מיוחד בבית האל או תדרוש הכרה מאחרים משום שנשאת סבל רב. אם אתה מאמין שסבל הוא אחריות שאתה, כיציר בריאה, צריך לבצע ולמלא בפני הבורא, אזי אל לך להשתמש בסבל כהון כדי לדרוש תגמול מהאל או כדי לגרום לאל להושיע אותך, נכון? (נכון). אם תפעל כך, האם הדבר יכול לעורר את נחישותך לחתור אל האמת? (לא). התנהלות כזו היא ללא ספק ניסיון לעשות עסקה עם האל, וזהו דבר שהוא מתעב.

בעבר, מנהיגים ועובדים רבים נשאו סבל מסוים, וכמובן שהיה קשה מאוד לצלוח את אותם ימים. בגלל המעצרים והרדיפות שביצע הדרקון הגדול האדום כאש, הסביבה הייתה עוינת ביותר. כל המנהיגים והעובדים היו נתונים בסכנה של מעצר וכליאה בשל ביצוע עבודת הכנסייה; אנשים מסוימים היו מבוקשים ויכלו רק להימלט ולחיות בגלות, מבלי יכולת לשוב לביתם, ובתחושת בדידות וחוסר אונים לבדם הם היו בוכים מרה ומתפללים בפני האל לעתים קרובות. הם נשאו סבל רב, בין אם מבחינת תנאי מחייתם ובין אם מבחינת החיים בסביבה שבה נרדפו. לאחר מכן, האנשים האלה תמיד הרגישו שהם תרמו תרומות עצומות לבית האל ולעבודת בית האל, שהם העניקו שירות ראוי לשבח לבית האל, ושכאשר האל יזכה בתהילה גדולה, גם להם מגיע חלק בתהילתו. עם דעה וגישה מסוג זה, הם העידו לעתים קרובות ובהזדמנויות שונות על כמות הסבל שסבלו, על השנה והחודש שהיו הכואבים ביותר עבורם, ועל כך שבאותה עת הם היו מיוסרים כל כך עד שלא יכלו לאכול במהלך היום ולעתים קרובות התעוררו בלילה מסיוטים, והיו מיוסרים כל כך עד שפניהם החווירו והם ירדו מאוד במשקל. כל מי ששמע אותם חש הערצה וקנאה; כמובן, היו גם מעטים שחשו צרות עין. היו אף כאלה שהתרגשו עד דמעות כששמעו את חוויות הקושי שאותם אנשים סיפרו, ואמרו: " באמת ראוי להערצה שסבלת כל כך! ריגשת אותנו עד דמעות – גם האל בוודאי מתרגש מאוד. הסבל שלך היה כל כך כדאי. אתה מדהים!" הם לא העידו על הסבל שלהם רק בהזדמנות אחת; אלא, בהזדמנויות רבות ושונות הם חזרו והעידו על כמות הסבל שנשאו, כמה השיגו וכמה הם תרמו לבית האל באמצעות הסבל הזה. אך הם כלל לא דיברו על כמה מהאמת הבינו, אילו צביונות מושחתים השליכו מעליהם, עד כמה הם צמחו בחיים, אילו עדויות הם נשאו למען האל, אילו תוצאות השיגו בביצוע עבודת הכנסייה, או על אילו מטרות צודקות הם הגנו באמצעות הסבל שלהם. לא הייתה להם עדות כזו. כל מה שהם דיברו עליו היה כיצד הם סבלו וכמה הם סבלו. מטרתם הסופית הייתה שאנשים יידעו שהם עבדו קשה ותרמו תרומות גדולות, שהתרומות הללו הותירו חותם בל יימחה, שהם היו עמודי תווך ומשענות של בית האל, ושהם צריכים ליהנות מיחס מיוחד ומהערצתם של אנשים – שאנשים לא רק יקנאו בהם ויעריצו אותם, אלא גם ירוממו אותם וישאו עדות על הסבל שלהם. ראו עד כמה "מדהים" ו"כדאי" היה הסבל שלהם! הם זכו לשבחים מכולם, כשקולות השבח עולים בזה אחר זה ומהדהדים באוזניהם ללא הרף. אימרו לי, האם הסבל שלהם היה כדאי? האם האנשים האלה היו מדהימים? האם הם יכלו לחלוק עם האל את תהילתו? (לא). אם כך, מה הייתה מטרתם כשנשאו עדות על עצמם בדרך זו? (לגרום לאנשים לראות שהם סבלו רבות, כדי שיישאו אליהם עיניים ויעריכו אותם מאוד.) הם רצו לזכות בתהילה, הלא כן? (כן). הם ניסו להמיר את הסבל שלהם בתהילה; הם לא עשו זאת אך ורק כדי לזכות בכתרים ובתגמולים. חשוב מכול, הם רצו לזכות בתהילה בקרב אנשים, הם רצו שאנשים יסגדו להם, והם רצו שאנשים יעריצו אותם ויזכרו אותם. האם הם ביקשו יותר מדי? האם שאיפותיהם היו גדולות? (כן, הן היו גדולות). אפילו אני מעולם לא העזתי לדבר על זכייה בתהילה בקרבכם. על מה אני תמיד מדבר? להביא אתכם בפני האל, להכניס אתכם אל מציאות-אמת, לעזור לכם להבין את האמת, שיהיה לכם נתיב ללכת בו, ושתדעו כיצד ליישם בפועל בהתאם לעקרונות, ולהביא אתכם אל נתיב הישועה כדי שכולכם תוכלו להיוושע – אך אף פעם אינני מדבר על זכייה בתהילה. אולם אנשים מסוג זה מעידים באופן ספציפי על האופן שבו סבלו ושילמו מחיר, ומספרים כיצד נעצרו ונרדפו על ידי השלטונות, וכיצד אנשים מן העולם השמיצו ושפטו אותם, כמה נידוי הם סבלו, כמה עוולות סבלו, כמה כאב פיזי נשאו וכיצד הם התגברו על כל אלה למען אמונתם באל וביצוע חובתם. לא זו בלבד שהם רוצים לשאת עדות על הסבל שלהם, אלא שהם גם רוצים לשאת עדות על גדולתם, באיזו רמה גבוהה היו, וכמה ייחודיים הם היו בעודם נושאים את סבלם, וכן עד כמה הם התעלו על הבשר בתהליך הזה. הם רוצים לזכות בתהילה, הלא כן? (כן). כאשר אדם תמיד נושא עדות על האופן שבו סבל, האם לדעתכם מטרתו להפיץ דרך נכונה להתייחסות לסבל, או לשאת עדות ולפרסם את סיפור הסבל האישי שלו? (אנשים כאלה רוצים לשאת עדות ולפרסם את סיפור הסבל האישי שלהם.) הם דוגלים בשימוש בסבל כדי להתמקח עם האל ולחלוק עמו את תהילתו – בכך הם דוגלים. בכל מקום שאליו הם מגיעים, הם מעידים כמה פעמים אנשים דתיים היכו, קיללו, גרשו ורדפו אותם, ועד כמה הם סבלו בעת הטפת הבשורה; כמה סבלו מדחייה, השמצות והתעללות מילולית מצד קרובי משפחה, חברים ואנשים מן העולם; וכמה סבלו מרדיפות על ידי השלטונות עד שנאלצו להסתתר במקומות שונים ולא יכלו לחזור לביתם, ואפילו לא היה להם מקום להניח בו את ראשם ממש כמו בר אנוש. יש גם אנשים המעידים על הקשיים הרבים שעליהם התגברו ועד כמה הם סבלו כשהתגברו על מחלות הבשר בעת ביצוע חובתם. הם מצהירים על הדברים הללו לעתים קרובות בפני אחרים, אך אף פעם הם לא משתפים על חוויות מחייהם; הם רק מטיפים ונושאים עדות על סיפור הסבל האישי שלהם. מטרתם אינה אלא לגרום לאנשים להעריך אותם מאוד. אימרו לי, הם רוצים שאנשים יעריכו אותם מאוד – אך מה הם רוצים מהאל? האם הם רק רוצים שגם האל יעריך אותם מאוד? זה לא כל מה שהם רוצים, נכון? אם כך, הם מחזיקים באותה השקפה כמו פאולוס: "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). הם אפילו מגיעים למצב שבו הם מתמקחים עם האל ואומרים: "האל זכה בתהילה, ולכן גם אני צריך לזכות בתהילה יחד איתו! מכיוון שסבלתי יחד עם האל, גם לי יש חלק בתהילתו! האל חבש כתר זהב – עליו לתת גם לי אבן חן. האם אינני אמור ליהנות מסגידה ומהערצה של המין האנושי בדיוק כמו האל?" לזה הם מתכוונים, הלא כן? (כן) אם כך, האם טוב שהם נושאים עדות על הסבל שלהם בדרך זו? (לא). מדוע זה לא טוב? (הם רוצים להציב את עצמם במעמד שווה לאל, וזהו דבר שהוא מתעב. הם גם מתחרים באל על ליבם של אנשים.) הבה נניח בצד את השקפותיהם ומניעיהם האישיים – רק מבחינת הדברים שעליהם הם משתפים, כמה אנשים שלא מבינים את האמת הם יוליכו שולל? אנשים ממילא לא מבינים את הסבל באופן טהור ולא מבינים את ההיבט הזה של האמת. יתר על כן, אם נשפוט על פי מהות הצביונות המושחתים של בשרם של אנשים, כולם אוהבים לקבל ברכות ותגמולים. אולם אנשים כאלה תמיד נושאים עדות על הסבל האישי שלהם; כוונותיהם, אמירותיהם ומעשיהם כשלעצמם משרתים את הרצונות והדרישות של המין האנושי המושחת. כשהם מדברים ופועלים בדרך זו, הם מלבים את שאיפותיהם ורצונותיהם של אנשים, מלבים את רצונם של אנשים להמיר סבל בברכות, וכן את עצם הרעיון והיישום בפועל של המרת סבל בתגמולים מהאל והתמקחות איתו. כתוצאה מכך, האם לאנשים יש יותר התמסרות לאל או פחות התמסרות? (פחות התמסרות). מדוע יש להם פחות התמסרות? (מכיוון שלאנשים יש כבר צביונות מושחתים – כאשר הם נושאים מעט סבל, הם נוטים להתייחס אליו כאל הון שבאמצעותו יוכלו לעשות עסקאות עם האל, וכאשר האמירות והמעשים של אותם אנשים מוליכים אותם שולל, הם מרגישים עוד יותר שהמרת סבל בברכות היא מוצדקת, והם מתקשים עוד יותר להכיר בכוונתם הבזויה לעשות עסקאות עם האל. ולכן הם מסוגלים עוד פחות להתמסר לאל.) הם מרגישים שיש להם בסיס לעשות זאת ושיש להם גיבוי. וכשהם חוברים יחד, הם מרגישים חזקים עוד יותר: "יש כוח במספרים. לא ניתן לאכוף את החוק אם כולם עבריינים. כולם חושבים כך, מבינים כך את הדברים וחותרים בדרך זו. אם כולנו נתמקח עם האל ונכפה עליו את רצוננו, לא יהיה דבר שהוא יוכל לעשות בעניין." הם בבירור מתקהלים כדי לחולל מהומות, וחוברים יחד כדי להתנגד לאל באמצעות דברי כפירה ורעיונות כוזבים. כאשר האנשים האלה נושאים עדות ללא הרף על הסבל האישי שלהם, האם הם לא מטעים אחרים? הם משחיתים אנשים עוד יותר, הלא כן? (כן). לכן, לא זו בלבד שהעדות שהם תמיד נושאים על הסבל האישי שלהם לא תומכת באנשים ולא מניבה תוצאות חיוביות – נהפוך הוא, למעשה היא מטעה ומשחיתה אנשים. אם כך, איזה תפקיד ממלאים אנשים כאלה? (הם ממלאים את תפקידו של השטן.) הם ממלאים את תפקידו של השטן. הדבר דומה בדיוק לאופן שבו השטן מטעה אנשים. השטן אומר: "האדם לא נברא על ידי האל. אין אלוהים בעולם כלל. האדם התפתח מקופים. צעד אחר צעד קופים החלו ללכת זקוף והתפתחו בהדרגה לבני האדם המודרניים!" כאשר אנשים שומעים זאת, הם מקבלים את הדברים: "האדם לא נברא על ידי האל. אין אלוהים בעולם. איננו יכולים לראות היכן האל נמצא, אך אנו יכולים לראות שקופים דומים במקצת לאדם, ולכן אנו בטוחים שהאדם התפתח מקופים." כאשר אנשים מקבלים את דברי הכפירה והרעיונות המופרכים של השטן, האם זו קבלה פשוטה? הדבר לא דומה לכך שאוכלים דבר-מה שנכנס לקיבה מבלי לעורר תגובה כלשהי – אלא, מה שקורה הוא שמחשבה והשקפה מסוימת של השטן חודרת לליבם של אנשים ומחלחלת לדמם וללשד עצמותיהם. כתוצאה מכך מחשבותיהם והשקפותיהם של אנשים משתנות, ואז מתהווה טבעם השטני. לאחר מכן, אנשים מפתחים ספקות וחשים התנגדות כלפי הדברים שהאל אומר, ומסרבים לקבל אותם. הם מכחישים שהאל ברא את כל הדברים ושהוא ריבון על כל הדברים, וחושבים: "האדם התפתח מקופים. הוא לא נברא על ידי האל." באשר לכך שהאל ריבון על כל הדברים ומתזמר את כל הדברים, ושגורל האדם נתון בידי האל, אנשים כבר לא מאמינים בעובדות הללו. לאחר מכן, השטן משחית אותך עוד יותר, ואומר לך: "האדם יגבר על הטבע", ו"להיאבק בשמיים זה תענוג גדול! להיאבק בארץ זה תענוג גדול! להיאבק באנשים זה תענוג גדול!" לאחר שאתה שומע זאת אתה מקבל את טענות השטן ופועל בניגוד לחוקי הטבע כשאתה עושה דבר כזה או אחר. המחשבות וההשקפות הללו של השטן משפיעות עליך בלי שתבחין בכך, ומטמיעות אותך בתוכן בהדרגה. כאשר אתה שומע שוב את המילים "האל ריבון על כל הדברים וריבון על גורלך", אתה מרגיש: "אינני יכול לראות כיצד האל ריבון על הכול. אין אלוהים!" ובכן? האם אנשים לא נשבו לחלוטין בידי השטן? (אכן). הנפילה בשבי השטן מתחילה בקבלת מחשבה והשקפה מופרכות.

יש אנשים שתמיד נושאים עדות על הסבל האישי שלהם ומפיצים נקודות מבט מופרכות לגבי סבל. ברגע שאנשים מקבלים את המחשבות וההשקפות הללו – בשילוב עם העובדה שיש להם שאיפות ורצונות, ויש להם צביונות מושחתים, הם רואים זאת כמובן מאליו שהם יכולים להמיר את הסבל שלהם בברכות ולהשתמש בסבל שלהם כאמצעי לחלוק עם האל את תהילתו. ואז כולם הולכים וסובלים, וכולם מתמקדים בנשיאת סבל. איש מהם לא מיישם את האמת בפועל, איש מהם לא מתמקד בהקשבה לדברי האל, ואיש מהם לא משקיע מאמץ בָּאֱמֶת. במקום זאת הם מתחרים ביניהם מי יכול לשאת סבל רב יותר, מי נושא יותר סבל, מי אוכל אוכל גרוע יותר ולובש בגדים בלויים יותר, ומי קם מוקדם יותר והולך לישון מאוחר יותר – על הדברים האלה הם מתחרים. יש אנשים שלא הולכים לאכול כשמגיע זמן הארוחה. הם אומרים שהם עסוקים מדי בביצוע חובתם מכדי לאכול, ולכן הם מדלגים על ארוחה. כשאנשים אחרים שומעים זאת, הם אומרים: "מה העניין הגדול בדילוג על ארוחה מדי פעם? יש לי בעיה בקיבה, אבל זה לא מעכב אותי בביצוע חובתי." ואז מישהו אחר מוסיף: "לך יש בעיה בקיבה – ובכן, לי יש כיב קיבה." הקשיבו למה שהאנשים האלה אומרים – האם הם ניחנים במציאות-האמת? הם רק מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומחלתו של מי חמורה יותר, ומאמינים שהאל מרוצה ביותר ממי שסובל יותר מכולם. האם יש להם היגיון כלשהו כשהם אומרים דברים כאלה? האם הם לא מעורערים בנפשם? מהיכן נובעים הביטויים הללו של ערעור הנפש? הם נובעים מכך שאנשים מקבלים כל מיני דברי כפירה ורעיונות מופרכים. הם לא מבינים את האמת. האל שיתף בבירור בתוך דבריו על כל היבטי האמת, ובכל זאת הם לא אוכלים ושותים את דברי האל ואינם מחפשים את האמת. כשדברים קורים להם, הם פועלים על בסיס התפיסות והדמיונות שלהם, ועל בסיס המחשבות וההשקפות המופרכות השונות שהשטן החדיר בהם. הם מתרחקים יותר ויותר מהאל, ובסופו של דבר נעשים בלתי שפויים בדעתם. לכן, לדעתי לא ראוי שאדם יישא תמיד עדות על הסבל האישי שלו. מה דעתכם? (זה לא ראוי. טבעו של העניין חמור במיוחד.) טבעו של העניין חמור, והוא מביא להשלכות חמורות. אם אתה מאמין שניתן להמיר סבל בתגמולים ובברכות, עליך לחפש את האמת בנוגע לעניין זה. אם אתה מנסה תמיד להתווכח עם האל, ומתפלל ואומר: "אלוהים, ראה כיצד נטשתי את משפחתי ואת הקריירה שלי במהלך שנות אמונתי בך כדי לבצע את חובתי. בנוסף סבלתי מרדיפות על ידי המק"ס ונשאתי סבל רב כל כך. חליתי מרוב תשישות, וכעת אני בגיל העמידה ובריאותי לקויה. האם בסופו של דבר תוכל להעניק לי גמולים מסוימים או עטרה עבור כל הסבל שנשאתי? אסתפק אפילו בכך שבעתיד אהיה שר מאה במלכות ", בחן כיצד תרגיש בתוכך לאחר שתתפלל כך. אם אינך יכול להבין שתפילתך מכילה טומאה ומניעים אישיים, הרי שיש לך בעיה; אני חושש שצביונותיך המושחתים לא ניתנים לפתרון. לכן, אם יש לך היגיון, עליך להציג את נקודות המבט שלך ואת המניעים שלך בפני האל בתפילה, לבקש את הנאורות וההארה של רוח הקודש, ולהניח לאל לבדוק את הדברים עבורך. לפני שתהיה בטוח אם נקודות המבט שלך נכונות או לא, אל לך בשום אופן להפיץ את מחשבותיך והשקפותיך או לשאת עדות עליהן בקרב האחים והאחיות, קל וחומר שאל לך לשאת עדות על הסבל שלך ועל המחיר ששילמת. אם תעשה זאת, אין לך שום היגיון. הדבר דומה לחתירה של פאולוס. ראשית, הפצת דברים על הסבל האישי שלך ונשיאת עדות עליו באופן זה ישפיעו על אנשים אחרים. בנוסף, כאשר תוליך אנשים שולל וכולם יסגדו לך ויילכו אחריך, טבעו של העניין ייעשה חמור. לא זו בלבד שהסבל שנשאת יהיה לשווא, אלא שגם תיענש על ידי האל. אם כן, מהו הטבע של נשיאת עדות על הסבל שלך ועל המחיר שאתה משלם? נשיאת עדות על הסבל האישי שלך בדרך זו היא הטעיית אנשים; זו הדרך שבה פעל פאולוס. אתה מפיץ דברי כפירה ורעיונות מופרכים כדי לשאת עדות על עצמך. לא משנה כמה אתה סובל, אין צורך להתפאר בכך. אם אתה מוכן לסבול, פשוט המשך לשאת את הסבל. אם אתה מרגיש שסבלת מספיק ושאתה כשיר להתמקח עם האל, עמוד בפני האל והתפלל אליו. אם האל לא מאשר אותך, עליך להרהר אם גישה זו של ניסיון להמיר סבל בתגמולים היא מעשית. אם לא, עליך לבחור בנתיב הנכון כדי לזכות באישורו של האל. נניח שאתה דבק בעקשנות בדרכך שלך וחושב: "הסבל שלי חיובי. מוצדק שאקבל תגמול על כך שסבלתי כל כך הרבה. אני חייב לשאת סבל שאחרים לא נושאים, ולשאת קשיים שאחרים לא יכולים לשאת, כי כפי שאומרת האמרה: 'עליך לעמוד בסבל רב כדי לצאת כשידך על העליונה.' האין זו נקודת מבט טובה למדי? היא כל כך נשגבת וכל כך נכונה! אני חייב לדבוק בה ולעולם לא לוותר עליה. זהו נשק סודי להשגת תגמולים וברכות!" האם זהו נשק סודי? האין זה ניסיון לעשות עסקאות עם האל? ייתכן שהאל, בראותו שסבלת שנים רבות, עבדת קשה ותרמת תרומות גדולות, יעניק לך חסד מסוים, יהפוך אותך לחסון וירפא אותך מכל חולי; או שהוא עשוי להעניק לך מעט תבונה וחוכמה כדי שלא תהיה עוד כל כך טיפש. כל אלה דברים שניתן לעשות בקלות. האם לא לזה אתה שואף? לאל יהיה קל מאוד להעניק את הדברים הללו לאנשים. אך האם יש ערך כלשהו בהמרת הסבל שלך בדברים הללו? (לא).

מה אתם מקווים להשיג מאמונתכם באל? האם יש לכם מטרות? (כן). האם מטרותיכם באמונה באל ברורות לכם כעת? (הן ברורות כעת). באמונתכם באל, האם אתם יודעים מה עליכם לעשות ומה אסור לכם לעשות; באיזה נתיב עליכם ללכת ואיזה נתיב עליכם לדחות; כיצד עליכם לתפוס ולהבין סוגיות מסוימות והיבטים מסוימים של דברים; אילו מחשבות והשקפות הן נכונות וחיוביות ואנשים צריכים להחזיק בהן, ואילו מחשבות והשקפות הן מעוותות, סוטות מהנתיב הנכון, הן דברים שליליים, ואנשים אמורים להבחין בהן ולדחות אותן – האם אתם יודעים את הדברים הללו? (במידה מסוימת). כל סוג של סבל שאדם מסוגל לשאת נשלט על ידי מחשבותיו והשקפותיו של אותו אדם. כמובן, אם ניקח זאת צעד אחד קדימה, מכיוון שהדבר כרוך במחשבותיהם ובהשקפותיהם של אנשים, הוא כרוך בבחירותיהם. ליתר דיוק, מכיוון שהוא כרוך בבחירות של אנשים, הוא כרוך בנתיב שבו הם הולכים. ומכיוון שהוא כרוך בנתיב שבו אנשים הולכים, הוא כרוך בישועתם. לכן, אף על פי שסבל נראה כעניין שבשגרה, אם אתה מחזיק במחשבות ובהשקפות שגויות לגביו, ובחתירות שגויות לגביו, סביר מאוד שהדבר יגרום לך לפנות לכיוון ההפוך מהנתיב שהאל התווה עבורך. התוצאה הסופית תהיה שכאשר עבודת האל תסתיים, לא זו בלבד שלא תקבל תגמולים ולא תיוושע, אלא שאפילו תסולק – וזה דבר נורא למדי. כדי למנוע את התרחשותה של התוצאה הנוראה הזו בסופו של דבר, עליך להחזיק במחשבות ובהשקפות נכונות ובהבנה נכונה לגבי סוגיית הסבל, ולאחר מכן עליך לקבוע את העקרונות הנכונים ליישום בפועל. אם המחשבות וההשקפות שלך והעקרונות שלך ליישום בפועל יובילו אותך לנתיב הישועה, הרי שהמחשבות וההשקפות שיש לך והנתיב שבחרת ליישום בפועל הם נכונים, חיוביים, ועולים בקנה אחד עם האמת. אך אם המחשבות וההשקפות שלך, והעקרונות שבחרת ליישום בפועל אינם מובילים אותך לנתיב הישועה ואינם מאפשרים לך להיוושע, הרי שהמחשבות וההשקפות שלך, והעקרונות שבחרת ליישום בפועל שגויים. דבר זה ודאי. כלומר, אם המחשבות וההשקפות שבחרת, והנתיב שקבעת ליישום בפועל מוליכים אותך שולל ועומדים בניגוד לנתיב הישועה שהאל לימד אותך, אזי הנתיב שבחרת שגוי. עליך לדחות אותו; עליך לשנות את מחשבותיך והשקפותיך, ולשנות את העקרונות שלך ליישום בפועל ואת השיטות שלך ליישום בפועל. הדבר יועיל לך בהשגת הישועה. האם אתם מבינים? (כן). אף אחד מהעניינים הכרוכים בהשגת ישועה אינו חסר חשיבות. גם בסוגיות שנראות שוליות מאוד וקל להתעלם מהן, עליכם להתייחס אליהן בזהירות ולהרהר בהן ברצינות, ולאחר מכן לבסס מחשבות, השקפות ונתיבי יישום בפועל נכונים – רק זהו היישום בפועל שעל אנשים לאמץ כדי להיוושע. אסור לכם להיות מבולבלים בעניין זה.

השיתוף שלנו זה עתה עסק בכמה נקודות מבט שגויות ובביטויים מעוותים שיש לאנשים לגבי סבל, כמו גם במחשבות ובהשקפות הנכונות שעל אנשים להחזיק בהן ובעקרונות שעליהם ליישם בפועל. מכיוון שדיברנו על האופן שבו האל בהתגלמותו מתייחס לסבל, הדברים ששיתפנו עליהם זה עתה מייצגים מצד אחד כמה מדעותיי והערכותיי לגבי סבל, ומצד שני, מייצגים כמה ממחשבותיי, השקפותיי ועקרונותיי ליישום בפועל לגבי סבל. בין אם מדובר במחשבות ובהשקפות או בעקרונות ליישום בפועל, הדברים ששיתפנו עליהם זה עתה נוגעים לגילויים ולביטויים שלכם בחיי היום-יום שלכם או בתהליך ביצוע חובותיכם. אם כן, הבה נבחן כיצד האל בהתגלמותו מתייחס לסוגיית הסבל. זה עתה שיתפתי איתכם על האופן שבו יש להתייחס לעניין הסבל. סבל הוא חלק מחיי האדם ומהישרדותו. מנקודת המבט של אנושיות רגילה, סבל הוא דבר בלתי נמנע. בחיים בעולם האנושי הזה, בחיים בעולם החומרי הזה, כולם חייבים לשאת סבל רב מרגע לידתם ועד יום מותם, לרבות אי-נוחות של הבשר, תחושת אי-נעימות ואומללות. באופן דומה, גם אני חשתי סבל כזה כאשר חייתי בסביבת העולם האמיתי. חוויתי ונשאתי כאב רב, ואני חווה סבל מסוים גם עכשיו. זהו תהליך בלתי נמנע, ולכן, מנקודת המבט של אנושיות רגילה, אני מקבל סבל כזה וחווה אותו באופן טבעי. הבשר שלי חש בסבל, אך אין בליבי שום התנגדות ושום דחייה. נוכחותו של הסבל הזה טבעית בעיניי בדיוק כמו האוויר שאנשים נושמים או אור השמש שהם חשים. אינני מרגיש שזהו דבר נוסף ואינני מרגיש שהוא מיותר, קל וחומר שאינני מרגיש שזה דבר שהבאתי על עצמי. כך אני מרגיש. כלומר, לא משנה מה גרם לסבל, או לשלב שבו אני חווה אותו, או אם זהו סוג של סבל שאני נתקל בו בחיי היום-יום שלי או בסבל שעליי לשאת בביצוע עבודתי, כל מה שאני מרגיש הוא שמאורע מתרחש. על האדם לפעול על פי עיקרון מסוים ולחשוב על דרך לטפל במאורע זה ולפתור אותו. בטיפול בדברים הללו ופתרונם נדרש לעתים לשאת סבל מסוים, אך בין אם אני נושא סבל רב או רק מעט סבל, אני מרגיש לגבי כל העניין שהוא תהליך ותו לא. אינני מרגיש שמדובר בנטל נוסף; זו תחושה פשוטה עד כדי כך. כשמדובר בסבל, מלבד התחושה הפשוטה הזו, מעולם לא הצהרתי על הסבל שנשאתי. לדוגמה, כשאני מגיע למקומות מסוימים שבהם התנאים ירודים יחסית כדי לקיים אינטראקציה עם אנשים ולשתף איתם, אינני מרגיש שאני נושא סבל רב כל כך, ומעולם לא הרגשתי שהסבל שלי הוא סוג של תרומה שאני תורם לאנשים. אלא, אני מרגיש שזה דבר רגיל מאוד שאינו ראוי לציון. מעולם לא התייחסתי לסבל כאל מאורע משמעותי שיש להתפאר בו, לפרסם אותו ברבים או לעשות ממנו עניין גדול כדי שאנשים יעריכו אותי מאוד; מעולם לא עשיתי דברים כאלה. אתם אלה שמכריזים על הסבל שנשאתי – עשיתם זאת לא מעט, אך אני מעולם לא עשיתי זאת.

פעם הלכתי למקום כלשהו כדי לשוחח ולדבר עם האנשים שם, ולשתף איתם על כמה דברים. כאשר סיימתי לשתף, שעת הארוחה כבר עברה ועזבתי מבלי לאכול. מאוחר יותר כמה אנשים הפיצו את השמועה: "האל שיתף איתנו במשך כל הבוקר. הוא לא שתה אפילו לגימת מים ועזב מבלי לאכול ארוחה." לאחר שאדם אחד אמר זאת, השמועה התפשטה מאדם אחד לעשרה, ומעשרה למאה, והדבר נודע לאנשים רבים. מה הייתה התוצאה של הפצת הידיעה? האנשים האלה התייחסו לעניין הפעוט הזה כאל נושא לשיתוף רשמי בכינוסים, ושיתפו עליו כאילו היה האמת. הייתי המום: על מה יש לדבר בנוגע לעניין זה? מה ערך הדיבור על כך? מה התועלת בשיתוף על העניין הזה? לפעמים אני משוחח איתכם ומדבר על דברים בחיי היום-יום או על עניינים הקשורים לעבודה. זהו דבר רגיל מאוד, רגיל בדיוק כמו השיחות שאתם מקיימים זה עם זה. אין בכך שום דבר להתפאר בו ושום דבר שצריך לפרסם. מדוע הם פרסמו זאת מאחורי גבי? הייתי המום למדי. מאוחר יותר, כשהם המשיכו להפיץ את השמועה, הבנתי את העניין: הם האמינו שזועדות על חוויות הסבל של האל בהתגלמותו, ושהם מפיצים את האמת, ולא מפיצים שמועה רק על מאורע כלשהו. אני אומר שאם אתה רוצה לשאת עדות על חוויות הסבל של האל בהתגלמותו, הדבר מיותר לחלוטין. אני נפגש איתכם, משוחח ומדבר איתכם ברצון. אינני עושה זאת כדי שמישהו יראה, אינני עושה זאת כדי לזכות בליבכם, ואינני עושה הצגה. באשר לעובדה שלפעמים, כאשר אני משתף במשך זמן רב אינני אוכל או שותה דבר, זה לא נעשה במכוון – זה קורה מכיוון שאינני צמא ואינני רעב במיוחד. אילו הייתי רעב באופן בלתי נסבל, הייתי מבקש ממך להביא לי אוכל או להכין לי ארוחה פשוטה. בהחלט לא הייתי נשאר רעב; לא הייתי נוהג איתך בגינונים מיותרים. האם לעזוב מבלי לאכול כשהגיעה שעת הארוחה נחשב לסבל? אם לשפוט על פי הדברים שאתם מפרסמים, נראה כאילו אני עושה דברים רק למראית עין. מדוע אני מרגיש כל כך לא בנוח כשאני שומע זאת? הרושם שנוצר הוא שאני עושה זאת כדי שתראו עד כמה אני סובל, כמה אני יכול לשאת, כמה אהבה יש לי אליכם וכמה תרמתי לכם, כדי שלאחר שאעזוב תפיצו זאת עבורי ותפרסמו כמה סבלתי וכמה דברים עשיתי עבורכם, כאילו אני משתמש בשיטה הזו כדי לזכות בכם. האם זו מטרתי? (לא). זו אינה מטרתי. אני מבקר אתכם כדי לשוחח ולדבר איתכם, ולפעמים שעת הארוחה מגיעה אך אני חוזר בלי לאכול. זה רגיל מאוד. אך אתם מתייחסים לכך כאל מאורע משמעותי וחושבים שסבלתי, שיש בכך אמת שצריך לחפש, שעליכם לחקות זאת ולנהוג כמוני, ואתם אפילו מפיצים את העניין הזה כאילו היה האמת. הפצת העניין הזה שקולה להפצת רכילות. אינני אוהב שאתם מפיצים רכילות. כשאני שומע על כך אני חש סלידה ושאט נפש. כל מי שמפיץ רכילות מעורר בי סלידה. אם אני משתף איתכם על תוכן כלשהו הכרוך באמת או בעבודת הכנסייה, הרי שזהו התוכן שאתם זקוקים לו – אתם יכולים לכתוב אותו, לחלוק אותו ולשתף עליו עם כולם. אך כאשר אתם מפיצים דברים על כך שסבלתי מרעב או מקור במקום כלשהו – כשאתם מפיצים את הדברים הללו אני חש שאט נפש. אני סולד לחלוטין מהפצת רכילות. מדוע אתם כל כך להוטים לעשות דברים מסוג זה? האם אתם חושבים שזה משמח אותי? אני לא כמוכם; זה לא משמח אותי בכלל. וספגתי זאת במשך כל כך הרבה שנים. אילו ידעתי מי היה הראשון שהפיץ את הדברים הללו, הייתי חייב לשאול אותו: "מדוע הפצת את הדברים הללו? מהי מטרתך? מה כוונתך? יש לך כוונות רעות! התנהגות כזו שקולה לגרימת הפרעה! האם אתה יודע שהשפעת על מצב הרוח שלי? הפצת רכילות כזו היא דרך מוסווית להגביל את חירותי; זה טבעה של התנהגות כזאת." אני סולד מאנשים שמפיצים רכילות, במיוחד מכאלה שאף פעם לא משתפים על האמת ואף פעם לא משתפים על שום דבר הכרוך ביישום האמת בפועל או בעבודת הכנסייה, אלא רק מדברים על דברים חסרי משמעות ומפיצים רכילות מסוג זה, ואף מפיצים אותה בפירוט רב. לדוגמה, אני משוחח איתכם ומשתעל כמה פעמים, ואנשים מסוימים מפיצים זאת מאחורי גבי. האם את זה עליך להפיץ? האם זו חובתך? אני סולד מהפצת רכילות כבר כל כך הרבה שנים. יש אנשים שמפיצים רכילות בדיוק כך. כאשר הרכילות עוברת מפה לאוזן, לא מעט אנשים שומעים עליה, ויש אנשים מבולבלים שאפילו מחקים את השיעול שלי. איזו תועלת יש בחיקוי הזה? אילו היית מחקה את האופן שבו אני משתף על האמת כדי לפתור בעיות, הייתה בכך תועלת מסוימת לעבודת בית האל. אילו היית מחקה את האופן שבו אני מגן על האינטרסים של בית האל וחושב על כל האמצעים האפשריים כדי להביא לכם תועלת, ואילו היית מחקה את האופן שבו אני מביא דוגמאות ומציג עובדות ללא לאות בעת שיתוף על האמת, כדי שכולכם תשיגו משהו ותתקדמו – אילו היית עושה את הדברים החיוביים הללו, הייתי שמח לראות זאת. מדוע אינך מחקה את הדברים החיוביים הללו? מדוע אתה חייב לחקות את הדברים חסרי המשמעות הללו? הדבר מוכיח שיש בעיה בהלך הרוח שלך. אם באמת אין לך משהו טוב יותר לעשות, עליך למצוא עבודה ראויה ולבצע אותה; הדבר יועיל לכולם. מדוע לא לעשות עבודה ראויה? אנשים כאלה מזניחים את משימותיהם הראויות; הם כל כך דוחים!

שיתפתי על האמת במשך כל כך הרבה שנים, אך מעולם לא ראיתי שאתם משקיעים מאמץ רב בָּאֱמֶת, וגם לא ראיתי שאתם משקיעים מאמץ באמת כפי שאתם משקיעים בהפצת רכילות. מדוע האנשים האלה כל כך אוהבים להפיץ רכילות? מה התועלת בהפצת הדברים הללו? האנשים האלה, שאין להם הבנה רוחנית, באמת מזניחים את משימותיהם הראויות! אם אתה באמת יכול לשתף באופן ברור על היבט של האמת, והשיתוף מועיל לאחים ולאחיות ותומך בהם במידת מה, זה דבר טוב, ואני אפילו צריך להודות לך על כך. אך אתה תמיד מפיץ שמועות על מה שעשיתי ביום מסוים, כמה זמן נשארתי במקום כלשהו, כמה רחוק הלכתי ובאיזו שעה מאוחרת חזרתי; כשאתם מפיצים תמיד דברים כאלה, אני חש סלידה עמוקה. יש אנשים שאומרים: "מדוע אתה חש סלידה? כוונותינו טובות. האם איננו נושאים עדות על סבלו של האל בהתגלמותו?" האם נקודת המבט הזו נכונה? (לא). באיזה מובן היא שגויה? (האל אמר כל כך הרבה דברים וביטא כל כך הרבה אמיתות, ובכל זאת הם לא משתפים עליהם. הם גם לא מדברים על החוויות שלהם ביישום האמת בפועל. כשהם נושאים עדות על האל, הם לא מדברים על הדברים הללו, אלא עושים עניין גדול מכמה דברים בחייו של המשיח. אני מרגיש שליבם לא צודק.) אתם מרגישים שסבלתי כשעשיתי את הדברים הללו, אך האם אתם מבינים את הסבל שאני באמת נושא? האם אתם יודעים עליו? (לא). אינכם יודעים ואינכם תופסים או מבינים אותו. אתם רק עושים עניין גדול מהעניינים הפעוטים הללו בחיי היום-יום שלי ומפיצים אותם לכל עבר. לדוגמה, פעם נתקלתי במישהו וציינתי כבדרך אגב: "הזרוע שלי מציקה לי קצת היום." לא התכוונתי לכלום, אך אותו אדם פירש זאת מעבר לכוונתי. לאחר ששמע זאת, הוא חשב שהזרוע שלי מציקה לי מכיוון שכתבתי יותר מדי. כעבור שלושה ימים הסיפור התפשט ואנשים אמרו שאני נושא סבל. האם העובדה שהזרוע שלי מציקה לי קצת נחשבת לסבל? האם זה מה שנחשב לסבל בעיניכם? האם אמרתי זאת בנוכחותכם כדי להתפאר בכך שאני סובל? לא התכוונתי לכך כלל וכלל. חוץ מזה, מה הקשר בין הסבל שלי אליך? האם ביקשתי ממך להפיץ זאת? אם יש משהו שאני רוצה שתעשה, אומר לך ישירות. הוריתי לכם בכל הדרשות והשיתופים שלי איזו עבודה עליך לעשות ואילו דברים עליך לומר – הבהרתי לכם הכול. שיתפתי בבירור על עקרונות-האמת ועל הנתיבים ליישום בפועל. אלה הדברים שבהם עליכם להתמקד ושאותם עליכם לעשות. אינך מתמקד במה שאני אומר לך, אך אתה מקדיש תשומת לב מיוחדת למה שלא אמרתי לך, ועושה הרבה מהדברים הללו. אני חש סלידה כשאני רואה זאת. בהחלט לא אשבח אותך ולא אומר שעשית זאת היטב, ולא אזקוף זאת לזכותך. אף פעם אינני עושה דברים כאלה, ומעולם לא אמרתי דברים כאלה. כל מה שאדרוש מכם לעשות, אומר לכם במפורש. לא דרשתי מכם לעשות זאת, ובכל זאת עשיתם זאת. אני חש סלידה רבה ושאט נפש בתוכי, ולא רק סלידה קלה. ובכל זאת אתם מרגישים די טוב עם עצמכם, וחושבים שיש לכם אהדה רבה ואהבה רבה כלפיי, ושאתם מבינים, מתחשבים ואכפתיים במיוחד. אני אומר שאתה רחוק מכך מאוד. גם אם אתה עושה דברים מסוימים כראוי, עדיין יש מרחק בינינו; יתרה מכך, הפצת רכילות אינה דבר ראוי, ואינני אוהב זאת. העובדה שמעולם לא הזכרתי זאת בפניכם קודם לכן, לא אומרת שהסכמתי לכך בשתיקה. כעת אני אומר לכם את המילים המדויקות: אני מתעב במיוחד אנשים שמפיצים רכילות. בפרט, יש אנשים שרואים שאני נושא מעט סבל ואז מפיצים רכילות בכוונה תחילה באמתלה שהם נושאים עדות על סבלו של האל בהתגלמותו. לכם אני אומר במפורש: אני מתנגד לדבר כזה, אני חש כלפיו בליבי סלידה מיוחדת ואינני אוהב זאת כלל. אין זו נשיאת עדות על האל; זו הפצת רכילות. אם כן, האם ראוי שתעשו זאת? (לא). מכיוון שזה לא ראוי, מה עליכם לעשות? (אל לנו להפיץ רכילות. אל לנו לעשות דברים כאלה.)

האם יש בינינו חילוקי דעות כלשהם לגבי האופן שבו אנו מתייחסים לעניין הסבל? האם נקודות המבט שלנו שונות? (כן). אם כך, מניין נובעות נקודות המבט שלכם לגבי סבל? (נקודות המבט שלנו לגבי סבל נובעות מהצביונות המושחתים שלנו לאחר שהושחתנו על ידי השטן.) מצד אחד, נקודות המבט של אנשים לגבי כל מיני דברים נובעות מהשטן, וכך גם התפיסות והדמיונות האנושיים. מצד שני, באופן מעשי יותר, הן מושפעות ממגמות חברתיות ומהאקלים החברתי. ההשפעה הישירה ביותר לגבי קבלת המחשבות השגויות הללו על ידי אנשים היא, שהם מפתחים מחשבות והשקפות מופרכות מסוימות. כאשר אנשים נכנסים לבית האל עם המחשבות וההשקפות הללו, הם מפתחים כל מיני גישות שגויות. לכן, כמה מגישותיהם של אנשים בהתייחסותם לסבלו של האל בהתגלמותו, באופן דומה הן תוצאה של השפעת מחשבות והשקפות מופרכות מסוימות. בעולם הכפירה, כאשר אנשים בעלי מעמד ויוקרה מופיעים בציבור, לעתים קרובות הם עושים דברים למראית עין בלבד, מה שמכונה בפשטות "עושים הצגה". לאחר שהם עושים הצגה הם משתמשים באמצעי התקשורת כדי לפרסם זאת, במטרה לשמר את תדמיתם ולבסס את מעמדם בקרב אנשים, כך שתדמיתם בעיני הציבור תשתפר והם יעוררו הערצה רבה יותר מצד אנשים ויבססו את עצמם בצורה איתנה יותר בליבם. הגישה שאנשים נוקטים בהפצת מידע על סבלו של האל בהתגלמותו מושפעת במידה רבה ממגמה זו של עולם הכפירה. המחשבות וההשקפות של אנשים לגבי צרכיו הבסיסיים של האל בהתגלמותו, או לגבי התנהלותו ופעולותיו היום-יומיות נובעות מאותה מגמה. אף על פי שאנשים לא אומרים ישירות מהי מטרתו של האל בהתגלמותו כשהוא עושה מעשה מסוים, שיטת ההפצה של המידע הזה גורמת להשלכות הבאות: היא גורמת לכך שאנשים לא מתמקדים בחתירה אל האמת, אלא מתמקדים רק ביישום בפועל של פורמליות חיצונית; היא גורמת לכך שהם לא מתמקדים ביישום האמת בפועל, אלא מתמקדים רק בסבל, הם אומרים רק כמה דוקטרינות שנשמעות יפה ומסתפקים בכך. אנשים חושבים שזו נשיאת עדות על האל ושזה יישום האמת בפועל וגם שמירה על צלם האל. למעשה, האם צלם האל זקוק לכך שתשמור עליו? כאשר האל מבקש ממך לשאת עדות עליו, האם כוונתו שתישא עדות על הדברים הללו? (לא). צלמו של האל בהתגלמותו לא זקוק לכך שתשמור עליו, קל וחומר שהוא לא זקוק שתשמור עליו בדרך הזאת. ייתכן שכוונותיך טובות, אך פעולותיך גורמות להשלכות שליליות, ובמקרים חמורים, הן אף מהוות שיבושים והפרעות. אנשים תמיד האמינו שראוי והגיוני לעשות זאת, שזהו מעשה טוב, ושזה מה שיציר בריאה צריך לעשות. אני אומר: "טעות! זה לא מה שעליך לעשות. אל לך לעשות זאת." מכיוון שאתה יציר בריאה, עליך לתפוס את מקומך הראוי כיציר בריאה ולבצע את חובתך היטב; אל לך לפעול בתפקיד של אמצעי התקשורת של החברה בתוך בית האל ולעשות את הדברים שאמצעי התקשורת עושים. אילו דברים אני אומר, איזה סבל אני נושא, לאן אני הולך, מה אני עושה, מהו סדר היום שלי – אינני זקוק לכך שתפרסם את הדברים הללו, אינני אוהב שאתה מפרסם אותם ואני חש סלידה מכך. לכן, אנא הפסק לפרסם דברים מסוג זה, מכיוון שפרסום כזה הוא הפצת רכילות, וזה לא עולה בקנה אחד עם האמת. האם אתם מבינים? (כן). מוטב שלא תפרסם את הדברים הללו; הפצת הרכילות הזו חסרת תועלת. אם אתה באמת רוצה לשאת עדות על האל, עליך להפיץ יותר את דברי האל ולחלוק את ההבנה החווייתית שלך לגבי האמת ואת ההתנסות שלך בָּאֱמֶת. אם כוונותיך באמת טובות ואתה רוצה לעשות כמה דברים טובים ולהכין כמה מעשים טובים, בדוק איזה תחום או איזה חלק מעבודת בית האל טעון שיפור, ואז השקע מאמץ ושלם מחיר כדי לעשות זאת היטב, וכך תשפר את יעילות העבודה, תאיץ את התקדמותה, וגם תחסוך בכוח אדם ובמשאבים כספיים. אם תעשה עבודה מסוג זה, זהו מעשה טוב וזה מה שיציר בריאה צריך לעשות. באשר למה שאני אוכל או לובש, או לסבל שאני נושא, אין שום צורך שתפיץ את הדברים האלה. כבר מזמן אמרתי לך איזו גישה עליך לאמץ כלפיי, והיא מסתכמת בשלושה עקרונות בלבד: להיות פתוח וכן, לנהוג מבכבוד ולציית. זה פשוט עד כדי כך; אינני זקוק לכך שתעשה שום דבר נוסף. אם תעשה דבר נוסף באופן ראוי, אתייחס אליך כאל אח או אחות ואזכור את הטובה הזו שעשית. אך מבחינת היחסים בינינו, כבר מזמן אמרתי לך מהם העקרונות שלפיהם עליך להתייחס אליי. מהם שלושת העקרונות הללו? (להיות פתוח וכן, לנהוג בכבוד ולציית.) אלה בדיוק שלושת העקרונות. אם תעמוד בשלושת העקרונות הללו, זה יהיה ראוי, ובכך תשמור היטב על המקום הראוי ליציר בריאה, ותמלא את אחריותך. הפצת רכילות מצידך אינה שווה פרוטה, ובסופו של דבר אחוש סלידה כלפיך. אך אם אורה לך על עיקרון, אטיל עליך פריט עבודה, או אשתף על היבט של האמת, ואתה תעשה ותיישם בפועל כפי שאומר לך, הרי שזה הרבה יותר טוב מהפצת רכילות. רק ליישום האמת בפועל יש ערך והוא נשמר בזיכרון. אתה מפיץ עליי רכילות ואומר שהתעייפתי מאוד מההליכה כדי להשתתף בכינוס במקום כלשהו. על ידי הפצת הרכילות הזו, אתה מעורר באנשים אהדה ורחמים כלפיי. הדבר כלל לא משמח אותי ואינני אוהב שאתה עושה זאת. אצטרך לשאול אותך: "מה התועלת בהפצת העניין הזה? מדוע הפצת את הדברים הללו? האם אתה באמת מבין מה פירוש הדבר לשאת עדות על האל?" אם לא תוכל לספק סיבה שעולה בקנה אחד עם האמת, והמטרה שעמדה בבסיס דבריך ומעשיך לא עולה בקנה אחד עם האמת ולו במעט, אלא נועדה רק לספק את שאיפותיך ורצונותיך האישיים ולנסות לשאת חן בעיניי, אזי אני אומר לך שאינני אוהב שאתה עושה זאת. בשום אופן אל לך לעשות זאת. תהא זו הפעם הראשונה והאחרונה; לעולם אל תעשה זאת שוב! בקשריך ובאינטראקציות שלך איתי, עליך להרהר שוב ושוב בעקרונות שאני אומר לך. עליך לשמור היטב על המקום שעליך להחזיק בו, למלא את תחומי האחריות שעליך למלא, ולדבוק בעקרונות שבהם עליך לדבוק – אלה הדברים שעליך להשיג. אל תנסה תמיד לחשוב כיצד למצוא חן בעיניי או איך להחמיא לי; אל תשאף תמיד לחוש כלפיי אהדה או רחמים, ואל תשאף לשמח אותי. אל תעשה את הדברים הללו. גם אם תעשה אותם, זה יהיה לשווא. אינני אוהב שאתה עושה את הדברים הללו ואני חש סלידה מכך שאתה עושה אותם. אם לא תעשה את הדברים הללו, אגש אליך בצורה עניינית ואוכל לקיים איתך אינטראקציה רגילה. אך אם תעשה את הדברים הללו, ותחשוב תמיד כיצד לפאר את מעשיי ותעשה עניין מהדברים הללו מאחורי גבי כדי למצוא חן בעיניי ולגרום לי להרגיש טוב כלפיך, אני אומר שאתה טועה. מעשה כזה רק יגרום לי לחוש סלידה כלפיך. לא משנה מה תעשה, אתייחס אליך ואעריך אותך על בסיס עקרונות-האמת; כך אתייחס אליך. אם תקיים איתי קשר ואינטראקציה באופן הוגן וראוי נוכל לקיים אינטראקציה רגילה. אך אם תמיד תפיץ רכילות מאחורי גבי, הרי שבעיניי האנושיות שלך לא טובה. לכל הפחות, הייתי אומר שאין לך יושרה וכבוד ושאתה שפל מדי. יש אנשים שאומרים: "אמרתי עליך מילה טובה – האם זה לא בסדר?" אני אומר: "אין בכך צורך." אנשים לומדים לראות איזה מין אדם אני ולהכיר אותי באמצעות הדברים שאני משתף ובאמצעות האמיתות שאני מלמד אותם, ולא באמצעות הרכילות שאתה מפיץ. לכן, הפצת הרכילות שלך מיותרת לחלוטין ואין בה צורך. ייתכן שאיש לא חש סלידה מכך, ואולי כולם אוהבים זאת, אך לכל הפחות, אני אינני אוהב זאת ואני חש סלידה מרכילות. כשאתה מפיץ עליי רכילות, גם אם הדברים באמת מוצאים חן בעיני כולם ובאמת עולים בקנה אחד עם ההשקפות של כולם וגורמים להם להרגיש טוב, עליך לכל הפחות לשאול אותי אם אני מסכים לכך. אני האדם המעורב; עליך לשאול אם אני מסכים ואם זה לרוחי. האם אישרתי לך להפיץ דברים כאלה? אם לא אישרתי לך ובכל זאת אתה מפיץ עליי רכילות, אומר את הדברים בצורה כה שרירותית ואפילו מפיץ אותם כאילו זו הייתה האמת, האם זה לא אומר שיש לך מניעים נסתרים? אם כך, כיצד אאפיין אותך? אומר שאתה גורם לשיבושים ולהפרעות. לא משנה לאן אני הולך, אילו דברים אני אומר או אילו דברים אני עושה, יש אנשים שמתמקדים במיוחד בהפצת הדברים הללו, כאילו שלאחר שיעשו זאת, כולם יעריכו אותי מאוד וייחסו לי חשיבות רבה. האם כך מרוממים את האל ונושאים עדות על האל? (לא). אם כך, בכל פעם שאני הולך למקום כלשהו כדי לעשות דברים מסוימים, בין אם אלה דברים בחיי היום-יום שלי או דברים הקשורים לעבודה – ובמיוחד דברים שנראים בעיני אנשים כסבל – האם אני עושה הצגה כשאני עושה את הדברים הללו? (לא). מכיוון שאתה יודע שאינני עושה הצגה, אל תפיץ את הדברים הללו. אל תשמש כשופר, ואל תפעל ככלי תקשורת; בבית האל אין מוסד כזה. אל תקים בעצמך גוף תקשורת ואל תשמש כשופר כדי להפיץ את הדברים הללו, מכיוון שאני חש סלידה עמוקה מכך שאתה מפיץ אותם; יש לכך השפעה שלילית. לכן, אסור לך בשום אופן להפיץ רכילות או שמועות על דברים מסוג זה. זוהי אחת הדרישות שיש לי מכם.

האל מתגלם בבשר כדי לבצע את עבודתו וזהו שלב בתוכנית הניהול של האל, זהו פריט אחד בתוכה, והוא מיוחד במידה מסוימת מבחינת צורתו – הוא מחייב את האל לבוא בקרב אנשים כדי לדבר ולפעול. כלומר, האל לובש את צלמו של גוף בשר ודם, הופך לאדם רגיל, ובא לבצע עבודה בקרב אנשים. מלבד תפקידו לדבר, הדבר החשוב ביותר הוא הסבל שנושא בשרו. גם זה פריט של העבודה, וזה דבר שעליו לחוות ולשאת. במהלך התקופה שבה האל מדבר ומבצע את עבודתו, בנוסף לכך שעליו לדבר ולעבוד, בשרו חייב גם לשאת סבל מסוים. בלתי נמנע שהאל יסבול כשהוא חי בקרב אנשים. האל בא בבשר וחי בקרב אנשים כדי להושיע אותם, כדי לספק להם את האמת, כדי להתוות להם את הנתיב, וכדי להעניק חיים לאנשים. אך הוא ניצב בפני מין אנושי שהושחת עמוקות על ידי השטן. אם כך, מה האל חייב לשאת? עליו לשאת את השיפוט, את הניאוץ, את המרדנות והבגידה של אנשים, כמו גם את אי-ההבנות, החשדנות והתלונות שלהם, וכן את הדרכים השונות שבהן הם פועלים כלאחר יד כלפי האל. עליו לשאת את הדברים הללו. יש אנשים שאומרים: "לא ראינו שאתה נושא את הדברים הללו." כאשר האל בא בבשר, הוא לא חי בקרב כופרים; אלא הוא חי בקרב אנשיו הנבחרים של האל ובקרב בני האדם שהוא מתכוון להושיע. כאשר הוא חי יחד עם בני האדם הללו, בשרו חייב בהכרח לקיים אינטראקציה, להתרועע ולתקשר עם האנשים הללו ולקיים איתם קשרים, והוא חייב בהכרח לטפל בעניינים רבים. כאשר הוא מטפל בעניינים הללו, אנשים יחשפו באופן טבעי מאוד צביונות מושחתים שטניים. מה לדעתך האל בהתגלמותו חש כשהוא רואה שאנשים חושפים צביונות מושחתים, האם הוא חש הנאה או אי-נוחות? (אי-נוחות). האם תחושת אי-נוחות נחשבת לסבל? (כן). אם כך, האם הוא מפסיק להושיע אנשים מכיוון שהוא חש אי-נוחות? האם הוא מוותר על ביצוע עבודתו מכיוון שהוא חש אי-נוחות? או שמא הוא פשוט משמיד אנשים לאלתר? הוא לא יכול לעשות זאת. אלה שאותם הוא מושיע הם בדיוק בני האדם המושחתים עמוקות. אי-הנוחות שהוא חש היא סוגיה אמיתית. ככל שהדבר נוגע לאל בהתגלמותו, עליו להתמודד עם כל הדברים האלה ולשאת אותם כדי להושיע את המין האנושי. בעודו מתמודד עם כל הדברים האלה ונושא אותם, עליו גם להמשיך לבצע את עבודתו, להמשיך לבטא דברים כדי לספק את האמת, לדבר אל אנשים בסבלנות וברצינות, ולעבוד בקרבם. הוא לא יכול לוותר על הושעת אנשים רק משום שהוא רואה שהם הושחתו עמוקות מדי, שמרדנותם גדולה מדי, או שהם עושים דברים אבסורדיים ודוחים, מכיוון שזו עבודתו. ולכן נשיאת סבל והפגנת סבלנות הן חלק מעבודתו, והן גם חלק ממילוי כהונתו ותחומי האחריות של האל בהתגלמותו. כלומר, כשמדובר במין האנושי, לאל יש אחריות כלפיו, יש לו דאגות, יש לו עבודה, ויש לו גם ציפיות. האל רוצה להושיע את המין האנושי, להביא קבוצת אנשים לידי שלמות כדי שייכנסו לעידן הבא, ולהביא קבוצת אנשים לידי שלמות כדי שייוושעו ויהפכו למין אנושי חדש, ובכך להשלים את עבודתו הגדולה של האל, ולזכות בחלק מהאנשים. זוהי עבודת האל, והאל בהתגלמותו בא בדיוק כדי למלא את הכהונה הזו. ולכן, לפני שהאל התגלם בבשר כדי לבצע את עבודתו, לא שהוא לא ידע שהוא יתמודד עם קבוצת בני אדם שהיו מושחתים עמוקות; אלא, הוא ידע היטב שהוא עומד להושיע קבוצת בני אדם שהושחתו עמוקות על ידי השטן. לכן, מבחינת מהות הצביון של האל, כל מה שיעמוד בפניו וכל מה שייתקל בו יהיה כרוך בקשיים. חלק מהקשיים האלה נגרמו על ידי הסביבה החיצונית, אך קשיים שנגרמו על ידי נסיבות חיצוניות אינם קשיים של ממש. מהם קשיים אמיתיים? שאלתי אתכם זה עתה, ואמרתם שאינכם יודעים, לכן עליי לומר לכם, ואז תדעו. כאשר תדעו, תוכלו להבין.

לאחר שהאל מתגלם בבשר, צביונו ומהותו נותרים ללא שינוי. יש לו חיים אלוהיים, ויש לו גם את צביונו של האל עצמו, ולכן מבחינת מהותו וחייו, המין האנושי המושחת לא מסוגל להיות תואם לו. חוסר היכולת הזה להיות תואם לאל אין פירושו שאנשים לא מסוגלים להיות תמימי דעים עם האל מבחינת הרגלי חיים או אישיות; אלא פירושו שאנשים לא מסוגלים להיות תואמים לאל כשמדובר במחשבות והשקפות שונות, וכן בעקרונות ובשיטות לגבי האופן שבו יש להתייחס לאנשים, מאורעות ודברים שונים. זו עובדה, הלא כן? (כן). הסיבה לחוסר היכולת הזה להיות תואמים לאל היא שהמין האנושי המושחת הושפע עמוקות מהשטן, עבר אינדוקטרינציה על ידו, קיבל את פיתוייו ועושה הכול על בסיס המחשבות וההשקפות של השטן. כל המחשבות וההשקפות הללו של השטן מופרכות, וכולן דברים שליליים, ולכן כולם מתייחסים לעבודת האל ובוחנים את האל עצמו באמצעות ההשקפות והשיטות המופרכות הללו. באשר למין האנושי, אין אדם שיכול להבין את מהות האל, את צביון האל, ואפילו את הכוונות הקפדניות של האל בהושעת המין האנושי, ואיש לא יכול להבין אותם לאשורם. כמובן, אין גם איש שיכול להתייחס אליהם כראוי ולקבל אותם, וקל וחומר שאין איש שיכול באמת להתחשב באל. עם זאת, האל בהתגלמותו עדיין חייב להשלים את העבודה של הושעת המין האנושי, ועליו להעניק לאדם את האמת, הדרך והחיים. בתהליך הענקת האמת, הדרך והחיים לאדם, עליו גם לשאת את אי-ההבנות, התלונות והשיפוט של האדם, ואף את הדחייה וההתחמקות שלו – כלומר, עליו להתמודד עם צורות המרדנות השונות של האדם. לא משנה באיזו סבלנות ורצינות האל משתף על האמת, או עד כמה כוונותיו קפדניות בהושעת המין האנושי, כדי להעלות את האדם על המסלול הנכון ועל נתיב הישועה, קשה מאוד לגרום לאדם להבין את האל באופן מלא. בהקשר זה, האל בהתגלמותו חייב לגלות סבלנות וסובלנות ללא הרף, לעולם לא להתעייף לדבר ולעבוד, וכן – באמצעות שיטות שונות, ומזוויות שונות – לגרום לאנשים לוותר על השקפותיהם המופרכות, כדי שיוכלו לגלות עניין בדברים החיוביים ובעקרונות-האמת שהאל מלמד אנשים, וכדי שיוכלו לעלות על נתיב החתירה אל האמת. לשאת את כל אלה כרוך בכאב עצום. לא משנה על כמה אמיתות האל בהתגלמותו משתף, הוא עדיין נאלץ להתמודד עם אי-ההבנות והתלונות של אנשים, ואפילו עם הצידוקים וההתגוננויות שלהם. לא משנה כמה מחשבה קפדנית הוא משקיע באנשים ועד כמה הוא מקדיש את עצמו ללא אנוכיות, עדיין עליו לשאת את המרדנות של האנשים ואת מבטיהם הקרים, ואף להתמודד עם נסיונות סחיטה מצד אנשים מסוימים. עם זאת, לאורך כל התהליך הזה עבודת האל מעולם לא נעצרה, התקדמות עבודתו מעולם לא הואטה, וגם הקצב שבו הוא מוביל את המין האנושי קדימה לא הוּאַט. עבודת בית האל נמשכת כתמיד, והוא מבטא כתמיד את אמירותיו ודבריו. בתהליך זה, מצד אחד, מכיוון שהוא האל בהתגלמותו, הוא ניחן במצפון אנושי ובמודעות לתחושות. כלומר, מנקודת המבט של האנושיות, יש לו גם רגישות; יש לו רגשות, תחושות ומודעות – הוא לא חסר מודעות. מבחינת האנושיות שלו, היא לא מתעלה מעל תחושות הבשר או מעל המצפון של הבשר, כפי שרוח האל מתעלה עליהם. ולכן, מבחינת האל בהתגלמותו, כשהוא מתמודד עם המרדנות של המין האנושי הוא נושא סבל רב יותר וחייב לשאת כאב רב יותר. זהו אחד מסוגי הסבל הגדולים ביותר שהאל נושא. מלבד העובדה שהוא נושא וסובל את צורות המרדנות השונות של אנשים לאורך זמן, קיים סוג נוסף של סבל שהאל בהתגלמותו חייב לשאת בביצוע עבודתו ובמילוי כהונתו – והוא העובדה שהוא חי בקרב המין האנושי מבלי להשתייך אליו. מהן ההשלכות של מצב זה? האל ניחן במהות חיים שונה מזו של המין האנושי, ויש לו מחשבות והשקפות שונות מאלה שיש למין האנושי לגבי האופן שבו יש להתייחס לכל הדברים והמאורעות. כמובן, לאור שני ההבדלים הללו, בטרם עבודת האל השיגה קבוצת אנשים שנושעו, מהי העובדה האובייקטיבית שעימה מתמודד האל בהתגלמותו בעודו חי בקרב אנשים? העובדה היא שאיש לא ניחן באמת בחיי האמת כפי שהוא ניחן בהם, ואיש לא ניחן באמת בהבנה של תוכנית הניהול של האל כפי שהוא ניחן בה. לכן, בעודו מתמודד עם בני אדם מושחתים וחי בקרבם, האל בהתגלמותו עצמו בודד, אף על פי שיש לא מעט אנשים בכנסייה שנוהים אחר האל. זו עובדה, הלא כן? (כן). אינני יכול לומר שכל האמיתות הללו שעליהן שיתפתי הן מעבר להבנה של כולם, אך לכל הפחות, עד כה אף לא אדם אחד הצליח להבין לחלוטין את כל היבטי האמת. אולי לאחר עוד עשר או עשרים שנות ניסיון, ולאחר שתבצעו את חובתכם במשך עשר או עשרים שנים נוספות, תבינו כמה עקרונות-אמת, תצברו בהם ניסיון ותשיגו כמה דברים. תדעו כיצד לבצע את העבודה, ותדעו מהן המחשבות וההשקפות הנכונות שבאמצעותן עליכם לגשת לעניינים השונים שבהם אתם נתקלים. עם זאת, האמת שתבינו עדיין תהיה למעשה מוגבלת מאוד. לכן, כאשר אנו מטפלים בסוגיות מסוימות או מתייחסים לדברים שונים, לעולם לא נוכל להגיע להסכמה מלאה בהשקפותינו. סיבת השורש לכך היא רמות שונות של הבנת האמת. מצד אחד, האל בהתגלמותו חייב לשאת סוגים שונים של יחס לא הוגן מצד המין האנושי, ועליו גם לשאת את התפיסות, הדמיונות והדרישות הבלתי סבירות השונות שלו, שאינם עולים בקנה אחד עם האמת. מצד שני, האל בהתגלמותו חייב גם לשאת את הדבר הכואב ביותר, שהוא גם סוג של סבל שעליו לשאת באופן בלתי נמנע: מכיוון שיש הבדל בין מהות האדם לבין מהותו של האל בהתגלמותו, לא משנה כמה שנים האל בהתגלמותו עובד בקרב אנשים, הוא נותר בודד. אימרו לי, האם תחושת בדידות היא סוג של סבל? (כן). תחושת בדידות היא סוג של סבל. לא משנה באיזו בהירות ובאיזו יסודיות משתפים על האמת, הכניסה של המין האנושי נותרת איטית. אותן טעויות ואותה שחיתות מתרחשות ללא הרף ומופיעות שוב ושוב. האל בהתגלמותו ממשיך לשתף על האמת בסבלנות וברצינות כדי לספק אותה לאנשים, ומגלה כלפיהם סבלנות וסובלנות ללא הרף. רק כשיגיע היום שבו עבודת האל תסתיים, הוא לא יצטרך עוד לשאת את הסבל הזה. הכול נובע מהעבודה. בנוסף לכך, לי, האל בהתגלמותו, יש תחומים רבים בחיי היום-יום האישיים שלי שהם למעשה ראויים מאוד, אך גם הם נתונים לביקורת ולשיפוט מצד אנשים, ולאי-ההבנות מצידם, ויש אף אנשים שמקימים סביבם מהומה. אדם לא מסוגל להיות תואם לאל. מצד אחד, הסיבה לכך היא שלאדם יש מהות של צביונות מושחתים. מצד שני, מבחינת שיעור הקומה של האדם, מבחינת מידת אהבתו לאמת וגישתו כלפי דברים חיוביים, ברמתו הנוכחית, בלתי אפשרי שאדם יהיה תואם לאל. גם אם אדם יכול לחתור אל האמת במידה הרבה ביותר, וגם אם אהיה סובלני כלפיכם במידה הרבה ביותר, עדיין יהיה זה בלתי אפשרי שהאדם והאל יהיו תואמים. בהקשר זה, אם דרישותיי מכם נוקשות מדי או תובעניות מדי מבחינת הקצב, לא תוכלו לעמוד בהן או להשיג אותן, ואנשים מסוימים בעלי שיעור קומה נמוך ישקעו בקלות בשליליות וייעשו חלשים. מסיבה זו, בהקשר זה, אני יכול רק להכיל אתכם, לגלות סבלנות ולהמתין. מה פירוש הדבר שאני ממתין? פירוש הדבר שיש לי ציפיות טובות, ושאני מתייחס אליכם מתוך ציפייה ועם משאלות יפות – כך אני מתייחס אליכם וזה הלך הרוח שלי. אני מקווה שיום אחד חלק מכם יוכלו לעלות על נתיב החתירה אל האמת, או שחלק מכם יוכלו, כמו פטרוס, כמו איוב וכמו אברהם, להפוך לאנשים שמתמסרים לאל ועובדים אותו. אני מצפה ליום הזה. לאורך השנים, בעודי מדבר אליכם ומטיף לכם, משתף איתכם על העבודה ומדבר על ענייני היום-יום, תמיד היה לי הלך הרוח הזה. בין שאני לבדי ובין שאני חי בקרבכם, מצב התודעה הזה שלי לא השתנה, וגם הלך הרוח שלי לא השתנה; התחושה הזו תמיד נותרה בעינה. לכן, אני אומר שבהשוואה לסבל שהאל בהתגלמותו נושא במילוי כהונתו, הסבל שהוא נושא מבחינת תנאי סביבתו, והסבל שהוא נושא מבחינת צורכי היום-יום כתוצאה מעבודתו, הרי שאלה אינם עניין גדול ואינם ראויים לציון; הסבל האמיתי שאני נושא הוא דבר שאינכם יכולים לראות ואינכם יכולים להבין אותו לאשורו. כך עברו עליי כל השנים הללו. לאיש לא אכפת מהדברים הללו, ואת הסבל שאני נושא בליבי לא ניתן להעביר לאנשים. אנשים גם לא יכולים לראות זאת מבחוץ. מצב רוחי לא משתנה, אישיותי לא משתנה, שגרת היום-יום שלי לא נפגעת, וגם העבודה לא נפגעת, אך עמוק בליבי עליי לשאת בדידות, והבדידות הזו נותרת בעינה. אימרו לי, האם הסבל הזה גדול? האם זהו סבל אמיתי? (כן). לכן אני אומר לכם לא להפיץ את הדברים חסרי התועלת הללו; אינכם יודעים מהו הסבל האמיתי שאני נושא ואינכם יכולים להבין אותו לאשורו. מדוע אינני מדבר איתכם אף פעם על הסבל שאני נושא? משום שלא הייתם מבינים, וגם אם הייתי מדבר איתכם עליו, איזו תועלת הייתה צומחת מכך? אין בכך תחליף לביצוע העבודה, אין בכך תחליף לשיתוף על האמת, ואין בכך תחליף לייסור ולשיפוט שבדברי האל.

מלבד שני סוגי הסבל שדיברנו עליהם זה עתה – נשיאת הצורות השונות של השחיתות והמרדנות של המין האנושי, ונשיאת הבדידות – יש סוג נוסף של סבל שהאל בהתגלמותו נושא. ייתכן שלעולם לא תוכלו להבין לאשורו את סוג הסבל הזה, אך מכיוון שאנו עוסקים בנושא הסבל, הבה נשתף עליו. האל מבצע את העבודה של הושעת האנושות מזה ששת אלפים שנה; מאז שהאל תכנן לזכות בקבוצת אנשים, הוא החל להוציא את העבודה הזו לפועל בין אם על ידי דבריו או על ידי אימוץ צורה אחרת של פעולה. אם כך, מה המשמעות של הוצאת העבודה הזאת לפועל מבחינת האל? ומה משמעותה עבור המין האנושי? פירוש הדבר שהאל עומד לזכות בקבוצת אנשים; הכוונות והתוכנית של האל נקבעו, והוא רוצה לזכות בקבוצת אנשים, ובסופו של דבר קבוצת אנשים זו תהיה הפרי של עבודת תוכנית הניהול בת ששת אלפי השנים של האל. מכיוון שהאל תכנן וקבע זאת מראש, יש לו ציפיות לגבי התוצאה הזו. הציפיות הללו מלוות את עבודתו לאורך כל הדרך. מעידן החוק ועד לעידן החסד, לאל תמיד היו ציפיות בנוגע לתוצאה הזו, והציפיות הללו עברו ברצף אל האל בהתגלמותו בשלב העבודה השלישי. כשהאל התגלם שוב בבשר, בלי קשר למגדרו, לתנאיו, או לסביבה החברתית שבה הוא חי, הציפיות הללו מלוות את עבודתו. לכן, כשמדובר באל הזה בהתגלמותו, גם עליו לקחת על עצמו את הציפיות הללו. אפשר גם לומר שהוא מקבל אחריות ועול מהאל, ומבצע את עבודתו עם הציפיות הללו. אף על פי שלשניהם יש אותן ציפיות, האל הנוכחי בהתגלמותו עובד במשך תקופת זמן ארוכה בהרבה מזו שבה עבד האל הראשון שהתגלם בבשר. מכיוון שעליו לספק לאנשים את כל האמיתות שעליהם להבין, האופי של העבודה הזו מחייב אותו לחיות בקרב אנשים במשך תקופת זמן ארוכה. אין זה שהוא פשוט מסיים את העבודה ומוסר דין וחשבון, ובכך משלים את כהונתו – אלא שבמהלך התקופה שבה הוא מבצע את העבודה הזו, הוא מטפח ציפיות ורוצה לראות את התוצאה. התוצאה הזו לא מושגת בן לילה, ואף לא תוך שנה או שנתיים. אלא, יש להשגיח על התוצאה הזו, לטפח אותה, ולהמתין לה לאורך זמן. משום כך, עליו להקדיש זמן רב מאוד להשגחה על התוצאה הזו ולהמתין לה, ולצפות לראותה מתממשת. ההשגחה וההמתנה הללו הן אחריות ועול, וכמובן, הן כרוכות במידה של כאב עבור האל בהתגלמותו. כל אלה הם עניינים במסגרת תחומי האחריות של כהונתו, הם כלולים בתחום של שלב העבודה הזה, והם חלק ממנו. ראשית, עליו להיות סבלני, ועליו גם לשאת בדידות, ולאחר מכן עליו להשגיח ולהמתין. אי אפשר לוותר על אף אחד מההיבטים הללו. שלושת ההיבטים הללו כרוכים בכאב עצום עבור האל בהתגלמותו; הוא לא יכול לפטור את עצמו מאף אחד מהם, איש אינו יכול לחוות את הכאב במקומו, ואין שום שיטה טובה לפתור אותם או להשתחרר מהם. זהו הדבר הכואב ביותר עבור האל. לכן, הסבל שהאל בהתגלמותו נושא בחיי היום-יום שלו, עד כמה הוא משקיע מעצמו ואיזה מחיר הוא משלם – כל אלה אינם עניין גדול, מכיוון שלא משנה כמה מהסבל החיצוני הזה הוא נושא, אין בו כדי להפיג את הכאב שהאל בהתגלמותו חש כשהוא נושא את צורות השחיתות והמרדנות השונות של המין האנושי, והוא גם לא יכול לשחרר את הבשר שהתגלם מבדידותו, וקל וחומר, כמובן, שהוא לא יכול להוות תחליף לתוצאה שהאל בהתגלמותו או האל עצמו מצפים לה. שלושת הדברים הללו הם חלק מהאחריות שהאל בהתגלמותו ממלא בבואו בקרב אנשים כדי לבצע את שלב העבודה האחרון, והם עובדה אובייקטיבית שעליו להתמודד עימה. מאז שהתחלתי למלא את כהונתי באופן רשמי ועד היום, במשך למעלה משלושים שנה חייתי כל הזמן במצב כזה. ייתכן שאילו הייתי אומר לכם לפני עשר שנים שזהו חלק מהסבל שהאל בהתגלמותו נושא, לא הייתם מבינים ולא הייתם מרגישים דבר. הייתם אומרים: "איך זה נחשב לסבל? יש לך מעמד כל כך גבוה; אתה בוודאי אוכל היטב, נהנה מדברים יפים, ולא חסר לך דבר. כמו כן, יש כל כך הרבה אנשים שהולכים אחריך ועובדים קשה למענך. איזה סבל אתה נושא? האם זה נחשב לסבל?" אך כעת ייתכן שאתם מסוגלים להבין מעט. אילו הייתי אומר אז, שבמהלך התקופה שבה עבדתי לא היה לי בית לחזור אליו ולא היה לי היכן להניח את ראשי, שלא אכלתי היטב, שלבשתי בגדים עלובים ושחייתי בסביבות עם תנאים ירודים, ואף שהיתי במערות כדי להתחמק מהמצוד של המק"ס – אילו הייתי אומר את הדברים הללו, הייתם מוכנים להקשיב ומסוגלים להבין אותם. אך מעולם לא אמרתי את הדברים הללו משום שבעיניי הם לא נחשבים לסוג כלשהו של סבל. הסבל האמיתי הוא הסבל שבליבי. הדברים שעליהם סיפרתי לכם היום הם הסבל האמיתי שהאל בהתגלמותו נושא. אני אומר את הדברים הללו בתקווה שתבינו עובדה אחת: כאשר האל בהתגלמותו בא בקרב אנשים כדי לבצע עבודה, נדרש ממנו לשלם מחיר, להיות סבלני, ולחוות בפועל את כל הכאב הזה. מכיוון שעליו למלא את כהונתו, הוא חייב להתמודד בעצמו עם הסבל שעליו לשאת, ולשאת אותו בעצמו. זה הסבל שעליו לשאת באופן אישי כדי לבצע את העבודה, להשלים את תוכנית הניהול של האל ואת שליחות האל. מעולם לא העדתי על הדברים הללו ואינני זקוק לכך שתעידו עליהם, וקל וחומר שאינני זקוק לכך שתפיצו אותם, וכמובן, על אחת כמה וכמה אינני דורש מכם הכרה ואינני זקוק לכך שתחושו כלפיי הכרת תודה עמוקה, והסיבה לכך היא שעצם בואו של האל בהתגלמותו בקרב אנשים כדי לעבוד, זו כבר מטלה קשה דיה. זוהי עבודתו וזוהי גם אחריותו; עליו לשאת זאת, ועליו להשגיח ולהמתין. אני אומר לכם את הדברים הללו רק כדי שתכירן את הגישה של האל בהתגלמותו לגבי האופן שבו הוא מתייחס לקשיים הללו, וכדי לומר לכם מהן המחשבות וההשקפות הנכונות, כך שתדעו כיצד להתייחס לסבל; אין זה כדי שתעריכו באופן עמוק יותר מהו סבל ואיזה סבל האל בהתגלמותו נשא. אינני מרגיש שנעשה לי עוול כשאני נושא סבל, ואינני מרגיש שנשיאת הסבל הזה פירושה שעבדתי כל כך קשה ותרמתי תרומות כה גדולות. אינני מנסה להצטדק בפניכם, וקל וחומר שאינני מנסה לסחוט מכם דבר-מה שאוכל להשתמש בו כהון. אני נושא את הסבל שעליי לשאת מכיוון שיש לי אחריות כלפיכם. כמובן, מבחינת הכהונה שאני ממלא, עליי לתת דין וחשבון לאל. אין לי כל צורך לחפש הכרה או יחס אוהד מכם. לכן, בלשון פשוטה, אינכם יכולים לתפוס את מקומי בנשיאת הסבל האמיתי הזה, ואף אחד מכם לא יכול לשחרר אותי ממנו. הדבר היחיד שאתם יכולים לעשות, הדרך היחידה שבה אתם יכולים לשתף פעולה, והדבר היחיד שיכול להקל במקצת על הסבל שאני נושא, הוא שתשיגו כניסה לאמת, תלמדו להיות צייתנים, תהיה לכם עדות כשל איוב, ויהיו לכם חוויות כשל פטרוס; שיהיו לכם מעשים טובים, שתהיו מסורים בביצוע חובותיכם, שתתמסרו לאל ושתאהבו את האמת ותחתרו אליה; ושכל מאמר עדות חווייתית שאתם כותבים יכיל חוויה והבנה אמיתיות של האמת, וישיג תוצאות מסוימות מבחינת התמסרות לאל. הדברים הללו שתשיגו הם התמורה הגדולה ביותר והנחמה הגדולה ביותר עבורי באופן אישי; אין לי כל דרישות נוספות מכם.

אין זה מקרה שהאל בהתגלמותו נושא את הסבל הזה. מבחינה מעשית, האל מושיע את המין האנושי המושחת, והשחיתות של המין האנושי המושחת היא סוג של כאב עבור האל. כשהוא חי יחד עם בני אדם מושחתים, מקיים איתם אינטראקציה וקשרים, ובה בעת גם מושיע בני אדם מושחתים ויש לו ציפיות מהם, בלתי נמנע שהוא יסבול ובלתי נמנע שהוא ישלם מחיר. המחיר הזה לא מסתכם בכך שהוא אומר עוד כמה מילים. מה האל משקיע כדי להושיע את המין האנושי? הוא משקיע את מרצו, את דם ליבו ואת חייו. רוח האל משקיעה את דם ליבה כדי לבצע את העבודה; בדומה לכך, האל בהתגלמותו משקיע את דם ליבו ואת מרצו למען ישועת האדם – כך הדבר גם לגביו. מאז שהאל ברא את המין האנושי ובני האדם באו לעולם, הוא מקיים איתם אינטראקציה, מתרועע עימם ופועל על האדם. לאורך כל הדרך, האל השקיע למעשה באדם את כל דם ליבו וביצע עליו עבודה רבה לאין שיעור. אך האל מעולם לא ציין בפני המין האנושי עד כמה הוא סבל או איזה מחיר שילם. הוא אומר רק במונחים כלליים שהוא השקיע את דם ליבו, שילם מחיר בחייו כדי לספק לאדם, והעניק לאדם את האמת כדי שתשמש כחייו. אך האל מעולם לא אמר איזה סבל הוא נשא, מאילו השמצות ועלבונות הוא סבל, כמה עייפות הוא נשא, איזה מחיר הוא שילם, או כמה עמל הוא השקיע – הוא מעולם לא ציין את הדברים הללו. יש סיבה לכך שהוא לא מציין אותם. אם לא אומר לכם, לעולם לא תדעו. הסיבה היא שבביצוע עבודה על האדם, האל מעולם לא חיפש להפיק ממנו דבר; הוא פשוט מוכן לספק לאדם ולהקדיש את עצמו לאדם ללא כל אנוכיות. אם נשתמש בשפה אנושית כדי לתאר מה האל מחפש להשיג כשכך הוא פועל, הרי שהוא מבקש שבני אדם ילכו בנתיב הנכון ושיוכלו לחיות היטב – שיוכלו לחיות כראוי ולהביא לידי ביטוי צלם אנוש, ושיוכלו לחיות על פי הדרך שאותה האל מלמד את האדם; שלא יהיו נתונים עוד להרס, להשחתה ולהטעיה מצד השטן; ושיוכלו להתמסר לאל באמת ובתמים. הדבר הזה יעניק לאל שקט נפשי. אם האל מחפש דבר-מה, הרי שזה שקט נפשי – שהאדם יוכל לחיות כראוי ולהתנהל כראוי על פי דברי האל, שהמחיר שהאל שילם והעבודה שביצע לא יהיו לשווא, ושהוא יראה תוצאות באדם. לא משנה כמה האל סבל, איזה מחיר שילם, כמה שנים המתין וכמה שנים הוא גילה סבלנות כלפי האדם – האל היה מוכן לחלוטין לעשות את כל זאת. כדי להשיג את השקט הנפשי הזה, האל מוכן לשלם מחיר כזה למען האדם. האל עצמו מעולם לא התחרט על כמות הסבל שסבל; אם להשתמש בשפה אנושית, מעולם לא היו לו הרהורי חרטה על כך. במילים הפשוטות ביותר, המילים שאתם יכולים להבין בצורה הטובה ביותר, האל עושה זאת כדי לשים קץ לדאגה הזו שלו; זוהי משאלה שיש לאל. האל ברא את האדם, ויש לו משאלה לזכות במין אנושי נברא שיוכל לחיות, לשרוד ולנהל את כל הדברים על פי הדרך שאותה הוא מלמד, מבלי להיות נתון עוד לשחיתות השטן ומבלי שימיט עוד על עצמו הרס. בקבוצת אנשים כזו בדיוק האל חפץ לזכות. לכן האל יזם את עבודתו והחל לבצע אותה, והמשיך בה לאורך כל הדרך עד עצם היום הזה; דאגתו לאנשים לא השתנתה, וגם המטרה הזו לא השתנתה. לא משנה כמה האל סובל או איזה מחיר הוא משלם, הוא עובד כך לאורך כל הדרך. בעודו עובד כך, האל אכן סבל רבות ושילם מחירים רבים, אך מעולם הוא לא ניסה להצטדק בפני אנשים, מעולם לא הסביר את הדברים הללו למין האנושי, ומעולם לא הזכיר אותם; הדבר קשור ישירות למהות האל. לא משנה עד כמה גדולים הדברים שהאל עושה, כמה עבודה הוא מבצע על המין האנושי, איזה מחיר הוא משלם, או כמה הוא מספק לאנשים – כלומר, לא משנה כמה האל מעניק לאנשים או כמה הוא נותן להם – הוא מעולם לא הרגיש שזוהי זכות כלשהי, והוא גם לא זקוק לכך שהמין האנושי יחוש כלפיו הכרת תודה עמוקה. לעומת זאת, לפי המחשבות וההשקפות של בני האדם החיים בעידן כלשהוא, לא משנה עד כמה גדול המחיר שאדם משלם ולא משנה מה מעשיו, הוא תמיד מצפה להפיק מכך דבר-מה, ותמיד חושב על טובתו האישית. אך לאל מעולם לא היו מחשבות כאלה; רק האל הוא באמת חסר אנוכיות. מה פירוש הדבר להיות חסר אנוכיות? ההסבר הפשוט ביותר הוא שאף פעם אינך חושב על עצמך. חישבו על האופן שבו בני אדם מגדלים ילדים ומביאים אותם לבגרות – הורים מוציאים כל כך הרבה כסף על ילדיהם ומשלמים מחירים כבדים למענם, במטרה לאפשר להם להצליח מאוד ולהביא כבוד למשפחה, כך שבעתיד ההורים יוכלו ליהנות מתהילת ילדיהם. האל לא מחזיק ברעיונות כאלה. כל צעד ופעולה שלו, כל מחשבה ורעיון שלו, המחיר שהוא משלם למען בני אדם, וכל מה שהוא מעניק להם – כל אלה לא רק יקרי-ערך ביותר, אלא שהם גם נטולי כל כוונות נסתרות. זוהי פשוט התמסרות נטולת אנוכיות והענקה נטולת אנוכיות, זוהי אספקה מתמדת. זהו חוסר אנוכיות אמיתי. כל זאת נעשה על ידי האל. האל לא דורש אף פעם הכרה כלשהי מבני אדם. לא משנה לכמה אי-הבנות ותלונות מצד אנשים הוא נתון, או כמה עוולות הוא סופג, אף פעם הוא לא מנסה להצטדק או להגן על עצמו בפני המין האנושי. כל מה שהאל עושה למען המין האנושי הוא עושה ברצון מלא, אינו מתלונן על כך ולא חש כל חרטה, והוא מעולם לא הרגיש שהוא עושה דבר-מה מעבר לנדרש. כלומר, בחוסר האנוכיות של האל אין אף אחת מאותן השקפות של עשיית עסקאות שיש לבני אדם, ואף לא את הרצון האנושי להתמקח. אם תוכל ליישם בפועל את האמת, בסופו של דבר תוכל לשרוד. כשהאל מעניק לך מעט חסד ללא תמורה, מבחינתו זהו דבר של מה בכך. הוא מאפשר לך לשרוד, להמשיך לחיות, ולחיות באושר בקרב כל הדברים שאותם האל העניק למין האנושי. לא משנה מכמה ברכות אתה נהנה, האל לא חש קנאה ולא מנסה להתחרות בך עליהן. כל עוד אתה מסוגל להכיר בתיזמורים ובסידורים של הבורא ויכול להתמסר להם, ולחיות כפי שהבורא דורש, די בכך. האל לא מבקש ממך לחוש כלפיו תמיד הכרת תודה עמוקה, והוא לא זקוק להערצה שלך. האל מעולם לא ביקש מאיש להקים לו מקדש ולהדליק שלושה מקלות קטורת מדי יום. האל לא נהנה מהדברים הללו. ראה, כשאיוב ראה את גבו של האל, האם היו לאל דרישות כלשהן ממנו? (לא). האל פשוט העניק לו את הגמול הגדול ביותר בכך שאיפשר לו לראות את גבו, והדבר חיזק את אמונתו באל. זה היה הגמול שהאל העניק לו. לאחר מכן האל עזב בתקווה שאיוב יוכל לחיות באושר, לחיות בקרב כל הדברים שהבורא ברא, ולחיות תחת ריבונותו של הבורא. מבחינת האל זו הייתה התמורה הגדולה ביותר. יכולתו של איוב לירוא את האל ולסור מרע הייתה עבודה אמיתית כלפי הבורא, וזו הייתה גם התמורה הגדולה ביותר. אתה מבין, מה שהאל דורש מהמין האנושי משרת גם את טובתם של אנשים. למעשה, בסופו של דבר האנשים הם אלה שזוכים להנאה הרבה ביותר וזוכים לחיות באושר. האם האל מציב דרישות כבדות בפני אנשים? דרישותיו של האל מאנשים אינן גבוהות. אך אם נבחן את דרישותיו, נוכל לראות שהאל באמת נטול אנוכיות; הוא מקדיש מעצמו ללא הרף, ועושה זאת ללא תמורה. לא משנה איזה מחיר האל משלם או כמה הוא סובל, הוא נושא הכול לבדו ואינו מנסה להצטדק בפני המין האנושי המושחת. אימרו לי, האם השטן ניחן בתכונות הללו? (לא). השטן לא ניחן ולו בדבר אחד שהאל ניחן בו – אפילו לא בהיבט הקטן ביותר של תכונות האל ומהותו, כזה שנחשב בעיני אנשים לראוי פחות מכול לתשומת לב, וגם בני אדם לא ניחנים באף אחד מהדברים הללו. תכונות האל ומהותו הן כולן חיוביות, כולן יפות, וכולן נשגבות; הן הטהורות והקדושות ביותר. אפשר לומר שמהות האל, צביונו ותכונות האל ומהותו מושלמים ונטולי פגם. מכיוון שהם נטולי כל פגם, הם נקראים קדושים, נכון? (כן). העקרונות השונים שעל פיהם האל מתייחס לכל הדברים, לרבות האופן שבו הוא מתייחס למין האנושי, מבוססים לחלוטין על האמת; זהו הדבר הצודק מכול. אתה מבין, לא משנה מאיזה היבט אתה בוחן זאת, מהות הצביון של האל ראויה לשבחי המין האנושי. אך גם לאחר שהאל סבל כל כך הרבה, הוא לא דרש דבר מהמין האנושי. הוא מעולם לא ביקש מאנשים את הדבר הבא: "עליכם לשיר ולרקוד בשמחה כדי להלל אותי מדי יום. הללו את שמי בכל יום. בכל פעם שאתם מתכנסים או מפיקים תוכניות, על כולכם יחד להלל את שמי." האם האל דרש מאנשים לעשות זאת? (מעולם לא). לא משנה כמה האל סובל, כמה עבודה הוא מבצע, או כמה הוא מעניק למין האנושי, הוא מעולם לא דרש מאנשים לחוש כלפיו הכרת תודה עמוקה או להעריץ אותו כפי שכופרים סוגדים לאלילים. האל מעולם לא עשה דברים כאלה. הוא מעולם לא אמר ולו מילה אחת או עשה ולו דבר אחד למען מעמדו ויוקרתו בלב המין האנושי. הוא מעולם לא עשה את הדברים הללו. רוח האל לא עושה דברים כאלה. היא מעולם לא ביטאה דברים כאלה ולא העבירה מסרים כאלה למין האנושי. אם כך, האם האל בהתגלמותו עשה אי פעם דברים כאלה או אמר דברים כאלה? (לא). במהלך כל שנות העבודה והסבל הללו בקרב אנשים, הוא סיפק לאנשים ללא הרף את האמת והחיים, ותמך באנשים והדריך אותם ללכת בנתיב הנכון. הוא רק מקווה שאנשים יוכלו לחתור אל האמת ולשרוד. מלבד זאת, האם יש לו דרישות נוספות כלשהן מכם? (לא). אין לו שום דרישות נוספות מכם.

הסבל שהאל בהתגלמותו נושא שונה למעשה מבחינת אופיו מסוג הסבל שעליו בני אדם מדברים. במובן חיובי, בני אדם נושאים את סבלם אך ורק למען השלכת צביונותיהם המושחתים כדי להיוושע. במובן שלילי, הם נושאים אותו אך ורק מכיוון שיש להם צביונות מושחתים, ומכיוון שהם נשפטים ועוברים ייסורים על כך שהם עושים רע ומתנגדים לאל. לאור זאת, הסבל של בני האדם הוא הכרחי ובלתי נמנע. לעומת זאת, האל בהתגלמותו נושא את סבלו למען ביצוע עבודתו, למען אספקת האמת לבני אדם, וכדי שיוכלו להשתחרר מהשחיתות ומהייסורים של השטן ולעלות על נתיב הישועה. האל חייב לשאת את הקשיים הללו לאורך זמן – זהו גם חלק מעבודתו. עליו לשאת בעצמו את הקשיים הללו ועליו לקחת אותם על עצמו לבדו. מכיוון שהאל בהתגלמותו מבצע את עבודתו וממלא את כהונתו, וסבל הוא חלק מהעבודה הזו, האל לא זקוק לכך שאנשים יחושו כלפיו הכרת תודה עמוקה על כך שהוא נושא את הסבל הזה, והוא גם לא זקוק לכך שאנשים יפיצו מידע על סבלו, וקל וחומר שהוא לא זקוק לכך שאנשים ידעו על סבלו. אם אתה רוצה להכיר את האל, עליך להכיר אותו באמצעות הכרת מהותו, הכרת מחשבותיו והשקפותיו לגבי האופן שבו הוא מתייחס לכל הדברים והמאורעות, ועל ידי הכרת העקרונות של האל לטיפול באנשים, מאורעות ודברים שונים. הגישה הטובה והראויה ביותר היא להכיר אותו בדרך זו. באשר להכרת סבלו של האל, אתה יכול לוותר על כך; אינך צריך להכיר את ההיבט הזה. גם אילו היית מכיר אותו, לא היית מסוגל להזדהות עם האל, לא היית מסוגל להתחשב בו, ולא היית מסוגל לשאת את הסבל שלו במקומו. לכן אין צורך לשתף על כך. אם אתם מבינים שנשיאת סבל היא חלק מהעבודה של האל בהתגלמותו, ושזהו תהליך שהוא חווה באופן בלתי נמנע בבואו בקרב אנשים, הרי שמספיק שתבינו זאת. אין צורך לעשות מזה עניין גדול, וגם אין כל צורך שתגמלו לו בדבר כלשהו. אם תחתרו אל האמת, ייתכן שיום אחד תבינו זאת, אך אם אינך אדם שחותר אל האמת, ייתכן שתגיע עד הסוף ובכל זאת לא תהיה מסוגל להבין.

סיימנו פחות או יותר לשתף על נושא הסבל. אם אתם מבינים את הגישה של האל בהתגלמותו כלפי סבל, ואם אתם מבינים איזה סבל הוא נושא, מה תרצו לעשות? הדבר הטוב ביותר הוא שתוכלו ליישם בפועל את האמת, להיות מסורים, להיות יצירי בריאה שעומדים בדרישות, ולאפשר למשאלה של האל להתממש. זוהי התמורה הגדולה ביותר לאל. אם תעשה זאת, האל יזכור זאת. התמורה הגדולה ביותר לאל היא שתוכלו לחתור ליישום האמת בפועל ובסופו של דבר תוכלו להיוושע, שלא תאפשרו שתוכניתו של האל תיכשל ושדברי האל לא יהיו לשווא, ושתאפשרו לדברי האל להתגשם בכם ולהפוך לחייכם. יום אחד, כשתשרדו ותהיו חלק מהמין האנושי החדש, כאשר תוכלו להיות אדונים על כל הדברים ולחיות באושר, ותספקו את הרצון הראשוני של האל בבריאת המין האנושי, זו תהיה התמורה הגדולה ביותר לאל. ביום שבו תיוושעו ותהיו בין אלה ששרדו, תגשימו את המשאלה של האל לברוא מין אנושי חדש. האל יזכה בקבוצת אנשים על פני האדמה שיוכלו לעבוד את האל ויוכלו לירוא אותו ולסור מרע – המשאלה הזו של האל תתגשם. כאשר המשאלה של האל תתגשם, ייתכן שבאותו יום האל יאמר שעזרת לו להגשים את משאלתו, ושעזרת לו להביא את תקופת סבלו לקיצה. זוהי התמורה הגדולה ביותר לאל. כאשר המשאלה של האל תתגשם, הוא כבר לא יצטרך להשקיע דבר למען המין האנושי; ציפיותיו יתממשו. האל כבר לא יצטרך לבצע עבודה. הוא יראה את התוצאות וישיג אותן, עבודתו תסתיים, הוא יוכל לנוח ולא יהיו לו עוד דאגות כלשהן בנוגע למין האנושי. פירוש הדבר יהיה שאתה – באמצעות השגת הישועה שלך על ידי חתירה אל האמת – עזרת לאל להשתחרר מתחושת הקושי שהוא חש, ומתקופת הקושי שלו שנמשכה ששת אלפי שנים. האל יודה לך. זאת מכיוון שזו תהיה המתנה כה ארוכה, אך למרבה המזל, האל יראה לבסוף את התוצאות, משאלתו תתגשם, והוא יזכה במין אנושי חדש – עליך לשמוח למען האל. אם באמת יש לך לב שמתחשב באל, אם אתה באמת רוצה להבין את הלב של האל ולהתחשב בו, ואתה רוצה לגמול לאל, אזי עליך להיות צייתן ומסור, ללכת בנתיב הישועה, ללכת בנתיב שבו תירא את האל ותסור מרע, ותהיה אדם שמסוגל לעבוד את האל. זוהי התמורה הגדולה ביותר לאל. כמובן, זוהי גם הדרך היחידה לאפשר לאל להתנחם, להגשים את משאלתו ולאפשר לו להרפות מכל הדאגות והציפיות שיש לו בנוגע לאנשים. כמובן, זוהי גם הדרך הטובה ביותר לעזור לאל להשתחרר מתקופת הקושי הכרוכה בהמתנה שלו במשך ששת אלפי השנים. מנקודת המבט של האל, זוהי התמורה הגדולה ביותר עבורו; זוהי המתנה הטובה ביותר שתוכל להציע לאל. האל יקבל את המתנה הזו ברצון, והיא יקרה יותר מכל כמות של מעשרות שתוכל להעלות.

האם זה בסדר שנסיים כאן את השיתוף על הנושא הזה? (כן). אם כך, הבה נסיים אותו כאן להיום. להתראות!

23 בנובמבר 2024