שיתפנו בפעם הקודמת על "להרפות", שהוא אחד מעקרונות היישום בפועל של כיצד לחתור אחר האמת. החלק הראשון של "להרפות" פירושו להרפות מכל הרגשות השליליים. כבר שיתפנו על נושא זה מספר פעמים. האם שיתפנו על הרגש השלילי של ההדחקה בפעם הקודמת? (כן.) על מה שיתפנו בקשר לזה? מה גורם לאנשים להרגיש מודחקים? (האל שיתף שאנשים עושים כרצונם בחובותיהם, ואינם מוכנים לציית לכללים ולתקנות של הכנסייה או להיות כפופים למגבלות. בשל עקשנותם וכישלונם לפעול על פי העקרונות, הם אינם יכולים לבצע את חובותיהם היטב, ולכן לעתים קרובות הם נגזמים. אם הם לא יחשבו על מעשיהם ולא יצליחו לפתור את בעיותיהם על ידי חיפוש האמת, הם ירגישו מודחקים.) בפעם הקודמת, שיתפנו על סוג אחד של מצבים שבהם אנשים מרגישים את הרגש השלילי של ההדחקה, וזה בעיקר בגלל שהם לא מסוגלים לעשות כרצונם. השיתוף הזה עסק בעיקר: במצבים שבהם אנשים אינם מסוגלים לעשות כרצונם, אילו דברים אנשים רוצים לעשות כרצונם, ואילו התנהגויות נפוצות קיימות אצל אנשים שמתבוססים ברגש ההדחקה. לאחר מכן שיתפנו על הנתיב בו צריך ללכת כדי לפתור את הרגש הזה. האם הגעתם למסקנות כלשהן לאחר ששמעתם את השיתופים הללו על הרפיה מרגשות שליליים, בין אם הם חושפים את גילויי הרגשות השליליים של האדם, או מספרים לאנשים על הנתיב המאפשר להרפות מהם? לאן מכוון יישום בפועל זה של הרפיה מרגשות שליליים? לאחר האזנה לשיתופים אלו, האם הרהרתם על כך? (אלוהים, ההבנה שלי היא שיישום בפועל זה מכוון להשקפות של אנשים על דברים.) נכון, זה היבט אחד של הדבר. זה עוסק בהשקפות של אנשים על דברים. השקפות אלו עוסקות בראש ובראשונה ברעיונות ובהשקפות השונות שאדם נאחז בהם מול אנשים, עניינים ודברים שונים, ובעיקר מכוונות לבעיות השונות בהן נתקל אדם בחייו ובקיומו האנושי הרגיל. דוגמאות לכך כוללות: כיצד לקיים אינטראקציה עם אחרים, כיצד לנטרל איבה, היחס שצריך להיות כלפי נישואין, משפחה, עבודה, מעמד, מחלה, הזדקנות, מוות ועניינים שוליים בחיים. בין היתר, הדבר נוגע גם לאופן שבו אדם צריך להתמודד עם סביבתו וכיצד עליו להתמודד עם החובה שהוא אמור לבצע. האם זה לא נוגע בדברים האלה? (זה כן.) באשר לכל הנושאים העיקריים והעניינים העקרוניים הקשורים לחיים ולקיום אנושיים רגילים – אם יש לאדם את הרעיונות, ההשקפות והגישה הנכונים, אזי האנושיות שלו תהיה רגילה יחסית. כוונתי ב"רגילה" היא לכך שיש סיבה רגילה ופרספקטיבה ועמדה רגילה לגבי דברים. רק למי שיש רעיונות והשקפות נכונים יהיה קל להבין ולהיכנס אל האמת כאשר הוא חותר אליה. המשמעות היא שרק בעלי רעיונות רגילים והשקפות, נקודות מבט ועמדות רגילות על אנשים ודברים יוכלו להגיע לתוצאות מסוימות בחתירה אל האמת. אם נקודת המבט והעמדה של אדם לגבי אנשים ודברים, ורעיונותיו, השקפותיו וגישתו כולם שליליים, אינם תואמים את המצפון והרציונליות של האנושות הרגילה, והם קיצוניים, עיקשים וטמאים – בקיצור, אם כולם שליליים, מנוגדים ומדכאים – אם אדם שיש לו רעיונות והשקפות שליליים מסוג זה חותר אל האמת, האם יהיה לו קל להבין וליישם זאת בפועל? (לא.) קל ופשוט עבורכם לומר את זה מנקודת מבט תיאורטית, אך בפועל, אתם לא ממש מבינים זאת. במילים פשוטות, ביחס לרגשות השליליים השונים ששיתפנו עליהם, אם לאדם יש פרספקטיבה ועמדה שליליות ולא מדויקות לגבי אנשים, עניינים ודברים שונים בהם הוא נתקל בחייו ובנתיב חייו, האם הוא יצליח להגיע להבנת האמת? (לא.) אם הם תמיד מתבוססים ברגשות שליליים, האם הם יכולים להשיג הבנה טהורה של דברי האל? (לא.) אם הם תמיד נשלטים, מבוקרים ומושפעים על ידי המחשבות וההשקפות של רגשות שליליים, האם נקודת המבט והעמדה שלהם לגבי כל הדברים, וההשקפות שלהם על דברים שקורים להם לא יהיו שליליות? (אכן כן.) מה הכוונה כאן ב"שליליות"? ראשית, האם אנו יכולים לומר שזה נוגד את החוקים העובדתיים והאובייקטיביים? האם זה מפר את חוקי הטבע שלהם אדם צריך לציית, כמו גם את עובדת ריבונותו של האל? (כן.) אם אנשים נושאים עימם את הרעיונות וההשקפות השליליות הללו תוך כדי הקשבה וקריאת דברי האל, האם הם באמת יכולים לקבל את דבריו ולהתמסר אליהם? האם הם יכולים להשיג התמסרות לאל ותאימות עם האל? (לא.) תנו דוגמה שממחישה זאת, כדי שאוכל לראות אם הבנתם. מצאו דוגמה שבה אדם מתמודד עם נושאים חשובים בחייו ובהישרדותו, כמו נושאים הקשורים לנישואים, משפחה, ילדים או מחלה, עתידו, גורלו, האם חייו מתנהלים בצורה חלקה, ערכו, מעמדו החברתי, תחומי העניין האישיים שלו וכן הלאה. (אני זוכר שהאל שיתף בפעם האחרונה על כך שכאשר אנשים מתמודדים עם מחלה, הם מתבוססים ברגשות שליליים כמו מצוקה, חרדה ודאגה, ומפחדים מאוד מהמוות. הדבר משפיע על יכולתם לבצע את חובתם ולחיות חיים רגילים, וגורם להם לחוסר יכולת להיענות לחוקים אובייקטיביים. למעשה, חייהם ומותם של אנשים, כאשר הם חולים, ומידת הסבל שלהם נקבעים כולם מראש על ידי האל. אנשים צריכים להתמודד עם המצבים האלה ולחוות אותם בגישה נאותה וחיובית. הם צריכים לחפש את הטיפול שהם צריכים, ולבצע את החובה שהם אמורים לבצע – הם צריכים לשמור על מצב הוויה חיובי ולא להתבוסס במחלתם. אך כשאנשים מתבוססים ברגשות שליליים, הם לא מאמינים בריבונותו של האל, והם לא מאמינים שהאל קבע מראש את חייהם ואת מותם. הם פשוט מרגישים מודאגים, מפוחדים וחרדים לגבי המחלה שלהם. הם הופכים יותר ויותר מודאגים ומפוחדים – הם אינם נשלטים על ידי האמת של ריבונותו של האל על גורלו של האדם, והאל נעדר מליבם.) זו דוגמה מצוינת. האם זה קשור לשאלה איזו השקפה צריכה להיות לאנשים בעניין המשמעותי של חיים ומוות? (כן.) האם כולכם יודעים משהו על הנושא הזה? זו שאלה של התמודדות עם החיים והמוות של האדם עצמו. האם זה קשור לבעיות בתחום האנושיות הרגילה? (כן.) זה נושא חשוב שכולם צריכים להתמודד איתו. גם אם אתה צעיר או במצב בריאותי טוב ולא התמודדת עם בעיות של חיים ומוות ולא חווית בעיות כאלה, בהכרח יבוא יום שבו תצטרך לעשות זאת – זה משהו שכולם חייבים להתמודד איתו. כאדם רגיל, לא משנה אם אתה מושפע מזה באופן אישי, או אם אתה רחוק מכך, בכל מקרה, זה הנושא המשמעותי ביותר שתתמודד איתו בחיים. אם כך, בזמן התמודדות עם עניין המוות המשמעותי, האם אנשים לא צריכים להרהר כיצד עליהם לטפל בנושא הזה? האם הם לא יאמצו כמה שיטות אנושיות כדי להתמודד עם זה? באילו השקפות אנשים צריכים להיאחז? האם זה לא עניין מעשי? (אכן.) אם אנשים מתבוססים ברגשות שליליים, מה הם יחשבו? שיתפנו על זה בעבר – אם אנשים חיים על פי מחשבות והשקפות של רגשות שליליים, האם מעשיהם וביטוייהם תואמים את האמת או לא? האם הם תואמים את החשיבה של אנושיות רגילה או לא? (לא, הם לא.) הם אינם תואמים את החשיבה של האנושיות הרגילה, והם תואמים את האמת אפילו פחות מכך. הם אינם תואמים עובדות אובייקטיביות או חוקים אובייקטיביים, ובוודאי אינם תואמים את ריבונותו של האל.

מהי התוצאה הסופית של השיתוף שלנו לגבי הרפיה מרגשות שליליים שונים? כיצד תוכל לפעול באופן ספציפי וליישם בפועל "הרפיה" כדי להחזיק בחשיבה ובהיגיון של האנושיות הרגילה, במילים אחרות, להחזיק במחשבות, בנקודות המבט ובהשקפות שאדם בעל אנושיות והיגיון רגילים צריך להחזיק? מהם הצעדים או נתיבי היישום בפועל הספציפיים הכרוכים ב"הרפיה" זו? האם הצעד הראשון אינו לזהות אם נקודות המבט שלך לגבי עניינים שעומדים בפניך אכן נכונות ואם הן טומנות בחובן רגשות שליליים כלשהם? זהו הצעד הראשון. למשל, לגבי הדוגמה שהעלינו קודם לכן בנוגע להתמודדות עם מחלה ומוות, עליך תחילה לנתח את נקודות המבט שלך לגבי עניינים כאלה, האם יש בהם רגשות שליליים כלשהם, למשל אם אתה מרגיש מצוקה כלשהי, דאגה או חרדה בנוגע לנושאים אלו וכיצד נוצרות מצוקה, דאגה וחרדה, ועליך להתעמק בשורש הבעיות הללו. לאחר מכן, המשך לנתח, ותגלה שלא הבנת במלואם את העניינים הללו. לא זיהית בבירור שכל מה שנוגע לאנושות נמצא בידי האל ותחת ריבונותו. גם כשהם חולים או מתמודדים עם מוות, אנשים לא צריכים להיות לכודים בתוך הדברים האלה. במקום זאת, עליהם להתמסר לסידוריו ולתזמוריו של האל, מבלי לחוש מאוימים או המומים ממחלה או ממוות. הם לא צריכים לפחד מהדברים האלה, ולא לתת להם להשפיע על חייהם הרגילים ועל ביצוע חובם. מצד אחד, הם צריכים לחוות ולהעריך באופן פעיל את ריבונותו של האל ולהתמסר לתזמוריו ולסידוריו בזמן מחלה, והם יכולים לפנות לטיפול בעת הצורך. כלומר, עליהם להתמודד באופן פעיל, לחוות ולהעריך את התהליך. מצד שני, עליהם לפתח הבנה נכונה של עניינים אלו בליבם ולהאמין שהכול בידי האל. בני אדם יכולים לעשות רק את חלקם, ובשביל השאר הם צריכים להתמסר לרצון השמיים. כי הכול בידי האל, וחיי האנשים ומותם כולם נקבעים מראש על ידי האל. גם אם אנשים עושים מה שהם אמורים לעשות, התוצאה הסופית של כל זה לא משתנה בהתאם לרצונם, והיא לא נקבעת על ידי אנשים, נכון? (נכון.) כאשר אתה מתמודד עם מחלה, אתה צריך קודם כול לבחון את ליבך ולזהות כל רגשות שליליים. עליך להעריך את הבנתך את העניין ואת נקודות המבט שאתה מחזיק בליבך, בין אם אתה תחת אילוץ או שעבוד של רגשות שליליים וכיצד הרגשות השליליים הללו נוצרו. עליך לנתח את הדברים הבאים, כגון ממה אתה מודאג, ממה אתה חושש, היכן אתה מרגיש חוסר ביטחון וממה אינך מסוגל להרפות בגלל מחלתך, ולאחר מכן לבדוק את הסיבה שבגינה הדברים האלה גורמים לך להרגיש מודאג, חושש או מפוחד, ולפתור בהדרגה כל אחד מהם בזה אחר זה. תחילה עליך לנתח ולחקור האם האלמנטים השליליים הללו קיימים בתוכך, ואם כן, לנתח ולוודא האם הם נכונים או אם יש אלמנטים שאינם תואמים לאמת. אם אתה מוצא אלמנטים שאינם תואמים לאמת, עליך לחפש תשובות בדברי האל ובהדרגה לחפש את האמת כדי לפתור אותם. עליך לשאוף להגיע למצב שבו אינך מוטרד, מושפע או כבול למרכיבים השליליים הללו, כך שהם לא ישפיעו על חייך הרגילים או על עבודתך או על ביצוע חובותיך, או ישבשו את סדר חייך. וכמובן, הם בהחלט לא צריכים להשפיע על אמונתך באל ועל הליכה בעקבותיו. לסיכום, המטרה היא שבסופו של דבר תוכל להתמודד עם בעיות מסוג זה בהן נתקלת או תיתקל בעזרת היגיון, נכונות, אובייקטיביות ודיוק. האם זהו לא תהליך ההרפיה? (בהחלט.) זהו נתיב היישום בפועל הספציפי. האם תוכלו לסכם מהו נתיב היישום בפועל הספציפי? (ראשית, אנשים צריכים להבין את העניין איתו הם מתמודדים, לנתח אם יש להם רגשות שליליים בזמן התהליך הזה, ואז לחפש תשובות בדברי האל, לחפש את האמת כדי לפתור אותם, ולא לתת לעצמם להיות מוטרדים מהרגשות השליליים הללו, ושהם לא ישפיעו על חייהם וביצוע חובתם. כמו כן, עליהם להאמין שהעניינים בהם הם נתקלים נובעים מריבונותו ומסידוריו של האל. עם סוג כזה של הבנה, אנשים יכולים בסופו של דבר להשיג התמסרות ולבצע יישום בפועל חיובי ויזום.) אמור לי, אם אנשים חיים ברגשות שליליים, מהי התנהגותם האופיינית בכל פעם שהם מתמודדים עם מחלה? איך אתה מבין שיש לך רגשות שליליים? (ראשית, יש הרבה פחד, ויתחילו להתעורר בנו מחשבות אקראיות כמו: "איזה סוג של מחלה זה? האם ייגרם לי הרבה סבל אם לא אוכל לרפא אותה? האם זה יוביל למוות בסופו של דבר? האם עדיין אוכל לבצע את חובתי בהמשך?" נחשוב על הדברים האלה, נדאג לגביהם ונפחד. יש אנשים שמתחילים להקדיש יותר תשומת לב לבריאותם ולא מוכנים לשלם מחיר כדי לבצע את חובותיהם, מתוך מחשבה שאם ישלמו מחיר נמוך יותר, תוכל להיות הקלה במחלתם. כל אלה הם רגשות שליליים.) רגשות שליליים יכולים להיבחן משתי זוויות. מצד אחד, אתה צריך לדעת מה אתה חושב בראשך. כשאתה חולה, אתה עלול לחשוב: "אוי לא, איך חטפתי את המחלה הזו? מישהו העביר לי אותה? האם זה בגלל שאני עייף? אם אמשיך לעייף את עצמי, האם המחלה הזו תלך ותחמיר? האם היא תהפוך כואבת יותר?" זו זווית אחת; אתה יכול להבין את הדברים בתוך מחשבותיך. מצד שני, כאשר יש לך את המחשבות האלו, כיצד הן באות לידי ביטוי בהתנהגותך? כשלאנשים יש מחשבות, מעשיהם מושפעים בהתאם. הפעולות, ההתנהגויות והשיטות של אנשים נשלטות כולן על ידי מחשבות שונות. כשלאנשים יש את הרגשות השליליים הללו, הם מעוררים מחשבות שונות, וכאשר הן מונחות על ידי מחשבות אלו, השקפותיהם או השיטות שלהם לגבי ביצוע חובתם עוברות טרנספורמציה. בעבר, למשל, הם היו לפעמים מתחילים לבצע את חובותיהם ברגע שהתעוררו. אך עכשיו, כשמגיע הזמן לקום מהמיטה, הם מתחילים להרהר: "האם המחלה הזו יכולה להיות בגלל תשישות? אולי כדאי לי לישון עוד קצת. פעם סבלתי יותר מדי והרגשתי מותש. עכשיו אני צריך להתמקד בטיפול בגוף שלי כדי שהמחלה לא תחמיר". בגלל שהם נשלטים על ידי המחשבות הפעילות הללו, בסופו של דבר הם קמים מאוחר מהרגיל. בכל הקשור לאכילה, הם חושבים: "ייתכן שהמחלה שלי קשורה לחוסר תזונה. בעבר יכולתי לאכול הכול, אך עכשיו אני צריך להיות בררני. אני צריך לאכול יותר ביצים ובשר כדי שהתזונה שלי תוכל לעמוד בקצב והגוף שלי יוכל להתחזק – כך לא אצטרך לסבול יותר מהמחלה שלי". בכל הקשור לביצוע חובותיהם, הם גם חושבים כל הזמן איך לטפל בגופם. בעבר, לאחר עבודה רצופה של שעה או שעתיים הם היו לכל היותר מתמתחים או נעמדים ומסתובבים. אך עכשיו, הם קובעים לעצמם חוק להסתובב כל חצי שעה, כדי לא להתעייף. בכל פעם שהם משתפים בכינוסים, הם מנסים לדבר כמה שפחות, וחושבים: "אני צריך ללמוד לטפל בגוף שלי." בעבר, הם היו עונים על כל שאלה, לא משנה על ידי מי נשאלה ומתי. אך עכשיו הם רוצים לדבר פחות, כדי לשמור על האנרגיה שלהם, ואם מישהו שואל יותר מדי שאלות, הם אומרים: "אני צריך לנוח." אתה מבין, הם הפכו להיות מודאגים במיוחד לגבי הגוף הפיזי שלהם, שהוא שונה מבעבר. לעתים קרובות הם גם מקדישים תשומת לב מתמדת לנטילת תוספי תזונה, אכילת פירות ועיסוק בפעילות גופנית באופן קבוע. הם חושבים: "בעבר הייתי טיפש וחסר מודעות מדי ולא ידעתי איך לטפל בגוף שלי. הלכתי אחרי התיאבון שלי והתמכרתי לגרגרנות. עכשיו כשלגוף שלי יש בעיות, אם לא אתמקד בבריאותי, ואם המחלה שלי תחמיר ולא אוכל לבצע את חובתי, האם עדיין אקבל ברכות? אני חייב לשים לב ולדאוג לגוף שלי בעתיד ולא לאפשר לשום מחלות להתפרץ". וכך הם מתחילים לשים לב לבריאותם, והם כבר לא מבצעים את חובותיהם במסירות מלאה. הם אפילו מתחרטים ולא מרוצים מהסבל שחוו ומהמחיר ששילמו בעבר בעת ביצוע חובתם. האם המחשבות וההתנהגויות הללו אינן מושפעות מרגשות שליליים ונגרמות על ידן? מחשבות והתנהגויות אלו אכן נגרמות על ידי רגשות שליליים אלו. אז האם המחשבות וההתנהגויות הללו, בשילוב הרגשות השליליים שלהם, יכולים לעזור להם להאמין יותר באל. ולהיות מסורים יותר בביצוע חובותיהם? בהחלט לא. מה תהיה התוצאה הסופית? הם יבצעו את חובותיהם באופן שטחי ללא מסירות נפש. כשהם עושים דברים, האם הם יכולים לחפש את האמת ולפעול על פי עקרונות-האמת? (לא, הם לא יכולים.) הם יעשו כל מה שהם רוצים בעודם נשלטים על ידי אותם רגשות שליליים, יניחו את האמת בצד, לא יטפחו אותה או יישמו אותה בפועל. כל מה שהם יעשו, כל מה שהם יוציאו לפועל יהיה סביב המחשבות שנוצרות על ידי הרגשות השליליים שלהם. האם מישהו כזה יכול להשיג את החתירה אל האמת? (לא, הוא לא יכול.) אז האם מחשבות מסוג זה הן המחשבות שצריכות להיות לאנשים עם אנושיות רגילה? (לא.) כיוון שמחשבות מסוג זה אינן המחשבות שצריכות להיות לאנשים עם אנושיות רגילה, היכן אתה חושב שהן משתבשות? (לאנשים אין כל הבנה של ריבונותו וסידוריו של האל. במציאות, מחלות אלו נמצאות כולן בידי האל. גם כמות הסבל שאדם צריך לסבול נקבעת ומסודרת על ידי האל. עם זאת, כשאדם חי ברגשות שליליים, הוא נוטה לזמום מזימות והוא נשלט על ידי מחשבות ונקודות מבט מוטעות. הוא מסתמך על שיטות אנושיות ומוקיר את גופו הפיזי.) האם זה נכון לאדם להוקיר כך את גופו הפיזי? כאשר אדם מודאג יתר על המידה לגבי גופו הפיזי ומאכיל אותו היטב ושומר עליו בריא וחזק, מה הערך של זה עבורו? איזו משמעות יש לחיים בדרך זו? מה ערך חייו של אדם? האם זה רק בשביל להתמכר לתענוגות הבשר כמו אכילה, שתייה ובידור? (לא, זה לא.) אז מה זה? אנא שתפו את מחשבותיכם. (כדי לבצע את חובתו של יציר בריאה, זה מה שאדם צריך להשיג בחייו לכל הפחות.) זה נכון. אמרו לי, אם הפעולות והמחשבות היומיומיות של אדם לאורך כל חייו מתמקדות אך ורק בהימנעות ממחלות ומוות, בשמירה על גופו בריא ונקי ממחלות, ובחתירה לאריכות ימים, האם זה הערך שצריך להיות לחייו של אדם? (לא.) זה לא הערך שצריך להיות לחייו של אדם. אז מה הערך שצריך להיות לחייו של אדם? זה עתה, מישהו הזכיר את השלמת החובה של יציר בריאה, שהיא היבט אחד ספציפי. יש משהו נוסף? ספרו לי מהן השאיפות שיש לכם בדרך כלל תוך כדי תפילה או כשאתם מגבשים נחישות. (להתמסר לסידוריו ולתזמוריו של האל עבורנו.) (למלא את התפקיד שהאל ייעד לנו בצורה טובה, ולמלא את השליחות ואת האחריות שלנו.) משהו נוסף? מצד אחד, מדובר בהשלמת חובתו של יציר בריאה. מצד שני, מדובר בעשיית כל מה שביכולתכם ובאפשרותכם בצורה הטובה ביותר, ולפחות להגיע לנקודה שבה המצפון שלכם לא מאשים אתכם, שבה תוכלו להיות שלמים עם מצפונכם ולהיות מקובלים בעייני אחרים. אם ניקח את זה צעד קדימה, לאורך כל חייך, ללא קשר למשפחה אליה נולדת, לרקע החינוכי שלך, או לאיכותך, אתה חייב להבין את העקרונות אותם אנשים צריכים להבין בחיים. לדוגמה, באיזה סוג של נתיב אנשים צריכים ללכת, איך הם צריכים לחיות ואיך לחיות חיים משמעותיים – עליך לפחות לחקור מעט מן הערך האמיתי של החיים. את החיים האלה אי אפשר לחיות לשווא, ואי אפשר להגיע לכדור הארץ הזה לשווא. מצד שני, במהלך חייך, עליך להשלים את שליחותך; זה חשוב מכול. אנחנו לא מדברים על השלמת שליחות, חובה או אחריות גדולה; אך לכל הפחות, אתה צריך להשיג משהו. למשל, בכנסייה, יש אנשים שמשקיעים את כל המאמצים שלהם בעבודת הפצת הבשורה, מקדישים את האנרגיה של כל חייהם, משלמים מחיר גדול וזוכים בליבם של אנשים רבים. בשל כך, הם מרגישים שחייהם לא היו לשווא, ושיש להם ערך ונחמה. כשהם מתמודדים עם מחלה או מוות, כשהם מסכמים את כל חייהם וחושבים על כל מה שעשו אי פעם, בנתיב בו הלכו, הם מוצאים נחמה בליבם. אין להם חוויה של אשמה או חרטה. יש אנשים שלא חוסכים במאמץ כשהם מנהיגים בכנסייה או אחראים להיבט מסוים בעבודה. הם מממשים את מירב הפוטנציאל שלהם, נותנים את כל כוחם, משקיעים את כל האנרגיה שלהם ומשלמים את המחיר על העבודה שהם עושים. באמצעות השקיה, מנהיגות, עזרה ותמיכה, הם עוזרים לאנשים רבים השקועים בחולשות ובשליליות שלהם להתחזק ולעמוד איתן, לא להתרחק, אלא לשוב אל נוכחות האל ואף להעיד עליו לבסוף. בנוסף, במהלך תקופת המנהיגות שלהם, הם משלימים משימות משמעותיות רבות, מרחיקים לא מעט אנשים רעים, מגנים על רבים מאנשיו הנבחרים של האל ומצליחים להתאושש מכמה וכמה הפסדים משמעותיים. כל ההישגים הללו מתרחשים בזמן מנהיגותם. כשהם מסתכלים אחורה על הנתיב בו הלכו, נזכרים בעבודה שעשו ובמחיר ששילמו במשך השנים, הם לא חשים חרטה או אשמה. הם מאמינים שלא עשו דבר שמצדיק חרטה, והם חיים עם תחושת ערך ויציבות ונחמה בליבם. כמה נפלא זה! האם זו לא התוצאה? (כן.) תחושת היציבות והנוחות הזו, חוסר החרטה הזה, הם התוצאה והתגמול של חתירה אל דברים חיוביים ואל האמת. בואו לא נציב סטנדרטים גבוהים לאנשים. בואו ניקח בחשבון מצב שבו אדם מתמודד עם משימה שהוא צריך לעשות או רוצה לעשות במהלך חייו. לאחר שמצא את מקומו, הוא עומד איתן בעמדתו, דבק בעמדתו, מתאמץ מאוד, משלם את המחיר ומקדיש את כל מרצו כדי לבצע ולסיים את מה שהוא צריך לעבוד עליו ולהשלים אותו. כשהוא סוף סוף עומד בפני האל כדי לתת דין וחשבון, הוא מרגיש מרוצה יחסית, בלי האשמות או חרטות בליבו. יש לו תחושה של נוחות ושל תגמול, שהוא חי חיים בעלי ערך. האם זו לא מטרה משמעותית? לא קשר לקנה המידה שלה, אמור לי, האם זה מעשי? (אכן.) זה ספציפי? זה מספיק ספציפי, מספיק מעשי ומספיק מציאותי. אז כדי לחיות חיים בעלי ערך ובסופו של דבר להשיג תגמול כזה, האם אתה חושב שכדאי שהגוף הפיזי של אדם יסבול קצת וישלם קצת מחיר, גם אם הוא חווה תשישות ומחלות? (זה כדאי.) כשאדם מגיע לעולם הזה, זה לא רק עבור הנאת הבשר, וגם לא רק כדי לאכול, לשתות וליהנות. לא צריך לחיות רק בשביל הדברים האלה; זה לא הערך של חיי אדם, וזה גם לא הנתיב הנכון. הערך של חיי אדם והנתיב הנכון ללכת בו כרוכים בהשגת משהו בעל ערך והשלמת עבודה אחת או יותר בעלות ערך. זה לא נקרא קריירה; זה נקרא הנתיב הנכון, זה נקרא גם המשימה הנאותה. אמור לי, האם שווה לאדם לשלם את המחיר כדי להשלים עבודה כלשהי בעלת ערך, לחיות חיים משמעותיים ובעלי ערך, ולחתור אל האמת ולזכות בה? אם אתה באמת רוצה לחתור אל האמת ולהבין את האמת, לצעוד בנתיב הנכון בחיים, להשלים את חובתך היטב ולחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, אז אל תהסס לתת את כל האנרגיה שלך, לשלם את המחיר ולתת את כל זמנך וימיך. זה לא משנה אם אתה קצת חולה בתקופה הזו, זה לא ירסק אותך. האם זה לא עדיף בהרבה על חיים שלמים של מנוחה ובטלה, טיפוח הגוף הפיזי עד שיהיה מוזן היטב ובריא, ובסופו של דבר השגת אריכות ימים? (כן.) איזו משתי האפשרויות הללו תורמת יותר לחיים בעלי ערך? איזו מהן יכולה להביא נחמה והיעדר חרטות לאנשים כשהם מתמודדים עם המוות בסופו של דבר? (לחיות חיים משמעותיים.) לחיות חיים משמעותיים פירושו להרגיש תוצאות ונחמה בלבך. מה עם אלה שאוכלים היטב ושומרים על גוון פנים ורדרד עד המוות? הם לא חותרים אל חיים משמעותיים, אז איך הם מרגישים כשהם מתים? (כאילו הם חיו לשווא.) שתי המילים הללו הן נוקבות – לחיות לשווא. מה זה אומר "לחיות לשווא"? (כשאנשים מבזבזים את חייהם.) לחיות לשווא, כשאנשים מבזבזים את חייהם – מה הבסיס לשני הביטויים האלה? (בסוף חייהם הם מגלים שהם לא השיגו כלום.) אז מה צריכים אנשים להשיג? (הם צריכים להשיג את האמת או להשיג דברים בעלי ערך ומשמעות בחיים האלה. הם צריכים לעשות היטב את הדברים שיצירי בריאה צריכים לעשות. אם הם יצליחו לעשות את כל זה ויחיו רק למען גופם הפיזי, הם ירגישו שחייהם היו לשווא והיו מבוזבזים.) כשהם מתמודדים עם המוות, הם יהרהרו במה שעשו במהלך חייהם. הם יגידו: "חשבתי רק על לאכול, לשתות וליהנות בכל יום. הייתי בריא ולא היו לי שום מחלות. כל חיי היו שלווים. אך עכשיו, כשאני מזדקן ועומד למות, לאן אלך אחרי המוות? האם אלך לגיהינום או לגן עדן? איזה סוף יסדר לי האל? מה יהיה היעד אליו אלך?" הם יחושו אי נוחות. כיוון שהם נהנו מנוחות פיזית לאורך כל חייהם, לא הייתה להם שום מודעות לפני כן, אך עכשיו כשהמוות מתקרב הם חשים באי נוחות. כיוון שהם חשים באי נוחות, האם הם לא יתחילו לחשוב על תיקון? האם יש עוד זמן לתקן בשלב זה? (אין זמן.) אין להם כוח לרוץ יותר, וגם אין להם כוח לדבר. גם אם הם רוצים לשלם מעט מחיר או לסבול מעט קשיים, כוחם הפיזי אינו מספיק. גם אם הם רוצים לצאת ולהטיף את הבשורה, מצבם הפיזי לא מאפשר להם. יתר על כן, הם לא מבינים שום דבר מהאמת ואינם יכולים לשתף אפילו על מעט ממנה. אין להם זמן לתקן יותר. נניח שהם רוצים להקשיב לכמה מזמורים. אם הם מקשיבים, הם נרדמים. נניח שהם רוצים לשמוע דרשה. אם הם מקשיבים, הם נעשים מנומנמים. אין להם יותר אנרגיה והם לא מסוגלים להתמקד. הם חושבים על מה שעשו כל השנים, ואיפה השקיעו את האנרגיה שלהם. כעת הם מזדקנים ורוצים לעסוק בעבודתם הראויה, אך גופם הכושל לא מאפשר להם יותר. פשוט אין להם יותר אנרגיה, הם לא יכולים ללמוד כלום גם אם הם רוצים, והתגובות שלהם איטיות. הם לא יכולים להבין אמיתות רבות, וכשהם מנסים לשתף עם אחרים, כולם עסוקים ואין להם זמן לשתף עימם. אין להם עקרונות או נתיב בכל דבר שהם עושים. מה קורה להם בסוף? ככל שהם מתלבטים יותר, כך הם נעשים יותר חסרי מנוחה. ככל שהם מהרהרים יותר, כך הם חשים חרטה. ככל שהם מתלבטים יותר, כך הם צוברים יותר חרטות. בסופו של דבר, אין להם ברירה אלא לחכות למוות. החיים שלהם נגמרו, ואין דרך לתקן. האם הם מרגישים חרטה? (כן.) זה מאוחר מדי! לא נשאר זמן. כשהם ניצבים אל מול המוות, הם מבינים שההנאה מחיי נוחות פיזית היא ריקה לחלוטין. הם רואים מעבר להכול ורוצים לחזור לאחור כדי לחתור אל האמת ולהשלים את חובתם ולעשות משהו טוב, אך הם לא יכולים להשיג שום דבר או לשאוף לשום דבר בשום מובן. החיים האלה כמעט נגמרו, הם מסתיימים עם חרטות, וטומנים בחובם ייסורי מצפון ואי נחת. מהו הקץ הסופי של אנשים כאלה כשהם עומדים בפני מוות? הם יכולים למות רק עם חרטה, ייסורי מצפון ואי נחת. החיים האלה היו לשווא! גופם הפיזי לא סבל שום קושי. הם נהנו מנוחות בלבד, מבלי להיחשף לרוח או לשמש או לקחת סיכונים כלשהם. הם לא שילמו שום מחיר. הם חיו עם בריאות טובה, רק לעתים רחוקות חוו מחלות כלשהן, בקושי אפילו הצטננו. הם טיפלו היטב בגופם הפיזי, אך למרבה הצער, הם לא מילאו חובות ולא זכו באמיתות. רק ברגע המוות הם חשים חרטה. ומה אם הם כן חשים חרטה? זה נקרא סבל כתוצאה ממעשיהם!

אם אדם רוצה לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, עליו לחתור אל האמת. בראש ובראשונה, הוא צריך להיות בעל נקודת מבט נכונה על החיים, וכן להחזיק במחשבות ובהשקפות הנכונות על מגוון העניינים הגדולים והקטנים העומדים בפניו בחיים ובנתיב חייו. הוא צריך גם לראות את כל העניינים הללו מנקודת המבט והעמדה הנכונות, במקום לגשת לבעיות השונות בהן הוא נתקל במהלך חייו או בחיי היומיום שלו תוך שימוש במחשבות ונקודות מבט קיצוניות או מוגזמות. כמובן שאסור לו גם לראות את הדברים האלה מנקודת מבט חילונית, ובמקום זאת עליו להרפות ממחשבות ומנקודות מבט שליליות ולא נכונות שכאלה. אם ברצונך להשיג זאת, תחילה עליך לנתח, לחשוף ולזהות את המחשבות השליליות השונות שיש לאנשים, ולאחר מכן להיות מסוגל לשנות ולתקן את הרגשות השליליים השונים שלך, להרפות מהם, ולהשיג מחשבות והשקפות נכונות וחיוביות, כמו גם את נקודות המבט והעמדות הנכונות שדרכן ניתן לראות אנשים ודברים. אם תעשה זאת, יהיו לך המצפון וההיגיון הדרושים כדי לחתור אל האמת. כמובן, ניתן לומר במפורש שכאשר לאדם יש את ההשקפות, נקודות המבט והעמדות הנכונות לצורך התייחסות לאנשים ולדברים, זו המשמעות של להחזיק באנושיות רגילה. אם לאנשים יש סוג כזה של אנושיות רגילה ומחשבות ונקודות מבט נכונות, החתירה אל האמת הופכת להיות הרבה פחות מאתגרת והרבה יותר קלה עבורם. הדבר דומה לאדם שרוצה להגיע ליעד – אם הוא בנתיב הנכון והולך בכיוון הנכון, אזי, ללא קשר למהירותו, הוא יגיע בסופו של דבר לאותו יעד. עם זאת, אם אדם הולך בכיוון ההפוך ליעדו המיועד, אז לא משנה כמה מהר או לאט הוא ילך, הוא רק יתרחק ממטרתו. כמו שאומר הביטוי, "מנסה להגיע דרומה על ידי נסיעה צפונה". כך בדיוק אנשים מסוימים מאמינים באל וחפצים בישועה, אך רודפים אחר תהילה, רווח ומעמד, מה שאומר שאין להם דרך להשיג ישועה. מה יהיה הקץ הסופי שלהם? הוא בהחלט יהיה עונש. לדוגמה, נניח שאדם חלה בסרטן והוא מפחד למות. הוא מסרב לקבל את המוות ומתפלל כל הזמן לאל שישמור עליו ממוות ויאריך את חייו בעוד כמה שנים. הוא נושא עימו רגשות שליליים של מצוקה, דאגה וחרדה בזמן שעובר יום ועוד יום, למרות שהוא מצליח לשרוד עוד כמה שנים, להשיג את מטרתו ולחוות את האושר הנובע מהימנעות מהמוות. הוא מרגיש בר מזל, ומאמין שהאל טוב כל כך, שהוא באמת נהדר. בזכות מאמציו, תחנונים חוזרים ונשנים, אהבה עצמית וטיפול עצמי, הוא מתחמק מהמוות, ובסופו של דבר ממשיך לחיות בדיוק כפי שרצה. הוא מביע הכרת תודה על שימורו, חסדו, אהבתו ורחמיו של האל. בכל יום הוא מודה לאל ובא לפניו כדי להלל על כך. לעיתים קרובות הוא בוכה בזמן שירת מזמורים ותוך כדי הרהור בדברי האל, והוא חושב על כמה נפלא האל: "לאל באמת יש שליטה על החיים והמוות; הוא נתן לי לחיות". בעודו מבצע את חובתו בכל יום, הוא שוקל לעתים קרובות כיצד לשים את הסבל במקום הראשון ואת ההנאה במקום האחרון, וכיצד להיות טוב יותר מאחרים בכל דבר, כדי שיוכל לשמור על חייו ולהימנע ממוות – בסופו של דבר הוא חי עוד כמה שנים, ומרגיש די מרוצה ומאושר. אך יום אחד, מחלתו מחמירה, והרופא נותן לו הודעה סופית, ואומר לו להתכונן לסוף. כעת הוא עומד בפני המוות; הוא באמת על סף מוות. איך הוא יגיב? הפחד הגדול ביותר שלו הגיע, הדאגה הגדולה ביותר שלו סוף סוף התממשה. היום אותו פחד ביותר לראות ולחוות הגיע. בן רגע ליבו שוקע ומצב רוחו צונח אל שפל המדרגה. הוא כבר לא שואף לבצע את חובתו, ולא נותרו לו מילים להתפלל לאל. הוא כבר לא רוצה להלל את האל או לשמוע אותו אומר דברים או מספק אמיתות כלשהן. הוא כבר לא מאמין שהאל הוא אהבה, צדק, רחמים וחסד. יחד עם זאת, הוא חש חרטה: "כל השנים האלה שכחתי לאכול יותר אוכל טוב וליהנות בזמני הפנוי. עכשיו כבר אין לי את ההזדמנות לעשות את הדברים האלה". נפשו מלאה בהתמרמרות וחרטות, וליבו מתמלא בכאב, כמו גם בתלונות, טינה והכחשה כלפי האל. ואז, בצער, הוא עוזב את העולם הזה. האם לפני שעזב, האל היה עדיין בליבו? האם עדיין האמין בקיומו של האל? (כבר לא.) איך התממש הסוף הזה? האם זה לא התחיל בנקודות המבט השגויות שבהן הוא החזיק מלכתחילה כלפי חיים ומוות? (כן.) לא רק שהוא החזיק במחשבות ובנקודות מבט לא נכונות מלכתחילה, אלא שחמור מכך, לאחר מכן, בחתירתו קדימה, הוא נהה אחר מחשבותיו ונקודות המבט שלו ונהג על פיהן. הוא מעולם לא ויתר, והסתער קדימה ורץ בנתיב הלא נכון מבלי להביט לאחור. כתוצאה מכך, בסופו של דבר הוא איבד את האמונה באל – כך מסע האמונה שלו הגיע לסיומו, וכך הסתיימו חייו. האם הוא זכה באמת? האם האל זכה בו? (לא.) כשמת לבסוף, האם נקודות המבט והעמדות כלפי המוות בהן נאחז השתנו? (לא.) האם הוא מת עם נחמה, שמחה ושלווה, או עם חרטה, חוסר רצון ומרירות? (הוא מת עם חוסר רצון ומרירות.) הוא לא זכה בכלום. הוא לא זכה באמת, וגם האל לא זכה בו. אז האם הייתם אומרים שסוג כזה של אדם זכה לישועה? (לא.) הוא לא נושע. האם לפני מותו הוא לא הרבה להתרוצץ והשקיע הרבה מאמצים? (כן, הוא עשה זאת.) בדיוק כמו אנשים אחרים, הוא האמין באל וביצע את חובתו, ועל פני השטח, לא נראה שיש הבדל בינו לבין אף אחד אחר. כאשר חווה מחלה ומוות, הוא התפלל לאל ועדיין לא נטש את חובתו. הוא המשיך לעבוד, אפילו באותה רמה שעשה זאת קודם לכן. עם זאת, יש משהו שאנשים צריכים להבין ולהתעמק בו: המחשבות וההשקפות שהאדם הזה טיפח בליבו היו שליליות ושגויות באופן עקבי. ללא קשר להיקף סבלו או למחיר ששילם בעת ביצוע חובתו, הוא החזיק בליבו את המחשבות ואת ההשקפות השגויות הללו תוך כדי חתירתו. הוא נשלט על ידם ללא הרף והביא את רגשותיו השליליים אל תוך חובתו, תוך שהוא מבקש להציע את ביצוע חובתו לאל בתמורה להישרדותו, כדי להשיג את מטרתו. מטרת חתירתו לא הייתה להבין את האמת או לזכות בה, או להתמסר לכל תזמוריו וסידוריו של האל. מטרת חתירתו הייתה בדיוק ההפך מזה. הוא רצה לחיות על פי רצונו ודרישותיו שלו, להשיג את מה שרצה לחתור אליו. הוא רצה לסדר ולתזמר את גורלו ואפילו את חייו ומותו. וכך, בסוף הדרך, קיצו היה שלא זכה בכלום. הוא לא זכה באמת ובסופו של דבר התכחש לאל ואיבד את האמונה בו. אפילו כשהמוות התקרב, הוא עדיין לא הצליח להבין כיצד אנשים צריכים לחיות וכיצד יציר בריאה צריך להתייחס לתזמוריו ולסידוריו של הבורא. זה הדבר מעורר הרחמים והטרגי ביותר לגביו. אפילו על סף מוות, הוא לא הצליח להבין שלאורך חייו של אדם, הכול נמצא תחת ריבונותו וסידוריו של הבורא. אם הבורא רוצה שתחיה, אז גם אם אתה סובל ממחלה קטלנית, אתה לא תמות. אם הבורא רוצה שתמות, אז גם אם אתה צעיר, בריא וחזק, בבוא זמנך, אתה חייב למות. הכול נתון לריבונותו ולסידוריו של האל, זו סמכותו של האל, ואף אחד לא יכול להתעלות מעליה. הוא לא הצליח להבין עובדה כה פשוטה – האם זה לא מעורר רחמים? (כן.) למרות אמונתו באל, השתתפות בכינוסים, האזנה לדרשות וביצוע חובתו, למרות אמונתו בקיומו של האל, הוא סירב שוב ושוב להכיר בכך שגורל האדם, כולל החיים והמוות, נתון בידי האל ולא כפוף לרצון האנושי. אף אחד לא מת רק בגלל שהוא רוצה, ואף אחד לא שורד רק בגלל שהוא רוצה לחיות ומפחד מהמוות. הוא לא הצליח לתפוס עובדה כל כך פשוטה, הוא לא הצליח לראות דרכה גם כשעמד מול המוות הממשמש ובא, והוא עדיין לא ידע שחייו ומותו של אדם אינם נקבעים מעצמם אלא תלויים במה שנקבע מראש על ידי הבורא. האם זה לא טרגי? (כן.) לכן, למרות שרגשות שליליים שונים עשויים להיראות חסרי משמעות עבור אנשים, הם כולם קשורים לגישה שבה אדם רואה אנשים ודברים בתחום האנושיות הרגילה. אם אדם יכול לגשת בצורה חיובית לכל סוג של דבר המתרחש בחיים ובקיום אנושיים רגילים, אזי יהיו לו יחסית מעט רגשות שליליים. ניתן גם לומר שהמצפון וההיגיון שלו יהיו רגילים יחסית, מה שיקל עליו לחתור אל האמת ולהיכנס למציאות, תוך הפחתת הקשיים והמכשולים שיעמדו בפניו. אם ליבו של אדם מתמלא בכל מיני רגשות שליליים, מה שאומר שהוא גדוש במחשבות שליליות שונות בגישתו לאתגרי החיים והקיום, אז הוא ייתקל במכשולים ובקשיים נוספים בחתירתו אל האמת. אם הרצון שלו לחתור אל האמת אינו חזק, אם אין לו הרבה התלהבות, או רצון עז לאל, אזי הקשיים והמכשולים שעומדים בפניו בחתירה אל האמת יהיו משמעותיים. מה זה אומר? זה אומר שהוא יתקשה להיכנס למציאות-האמת. אם נניח בצד את חומרת הצביון המושחת שלו, הרגשות השליליים הללו לבדם יכבלו אותו, ויקשו על כל צעד. כשאנשים מסוימים מתמודדים עם שנאה, כעס, סוגים שונים של כאב או בעיות אחרות, המחשבות השונות שעולות בהם הן שליליות. כלומר, כמעט בכל עניין, מצבם נשלט תמיד על ידי רגשות שליליים. אם חסרות לך הנחישות וההתמדה הדרושות כדי לפתור את אותם רגשות שליליים ולצאת ממצב זה של רגשות שליליים, הכניסה למציאות-האמת תהיה מאתגרת ביותר עבורך. זה לא יהיה קל. משמעות הדבר היא שלפני כניסה למציאות של חתירה אל האמת, אנשים חייבים תחילה להחזיק במחשבות, בנקודות מבט ובעמדות הנכונות והבסיסיות ביותר לגבי כל בעיה הקשורה לאנושיות הרגילה. רק אז הם יכולים להבין ולקבל את האמת, ולהיכנס בהדרגה למציאות האמת. לפני חתירה אל האמת באופן רשמי, תחילה עליך לפתור את הרגשות השליליים השונים שלך ולעבור את השלב הזה. ברגע שאנשים עוברים את השלב הזה, והמחשבות וההשקפות שלהם לגבי עניינים שונים, כמו גם הפרספקטיבה והעמדה שממנה הם רואים אנשים ודברים, כולן נכונות, אזי החתירה אל האמת והכניסה למציאות תהיה קלה יותר עבורם.

בפעם הקודמת שיתפנו על סיבה אחת שבגינה הרגש השלילי של ההדחקה מופיע באנשים. הוא נוצר כי הם לא יכולים לעשות כרצונם. היום נמשיך לדבר על סיבה נוספת להופעתו של רגש ההדחקה השלילי הזה, והיא שאנשים חיים לעתים קרובות בתוך רגש ההדחקה הזה כי הם לא יכולים להשתמש במומחיות שלהם. האם זו לא סיבה נוספת? (כן.) בפעם הקודמת, דיברנו על כך שאנשים מסוימים רוצים לעיתים קרובות לעשות כרצונם בכנסייה או בחיי היומיום שלהם, מתבטלים ולא מצליחים לעסוק בעבודתם הראויה, כך שכאשר רצונותיהם אינם מתממשים, הם מרגישים מודחקים. הפעם, נערוך שיתוף על גילויים של קבוצת אנשים נוספת. אנשים אלה ניחנים בכישרונות, חוזקות או מיומנויות ויכולות מקצועיות מסוימות, או שהם שולטים בסוג מסוים של מקצוע טכני, וכן הלאה, אך לרוב הם אינם מסוגלים לנצל את הכישרונות, החוזקות והכישורים המקצועיים שלהם בכנסייה, וכתוצאה מכך, הם לעיתים קרובות במצב רוח ירוד, מרגישים שהחיים בסביבה זו הם לא נוחים ואומללים, ושהם נטולי שמחה. בקיצור, המילה שמתארת את התחושה הזו היא הדחקה. איך קוראים לאנשים כאלה בחברה החילונית? הם נקראים אנשי מקצוע, מומחים טכניים ובעלי מומחיות – בקיצור, הם נקראים מומחים. אילו מאפיינים יש למומחים? יש להם מצח גבוה ועיניים בוהקות, הם מרכיבים משקפיים, נושאים את הראש מורם, הולכים בקצב מהיר ומטפלים בעניינים בנחישות וביעילות. התכונה הבולטת ביותר שלהם היא שהם נושאים מחשבים ניידים בתיקים שלהם לכל מקום שאליו הם הולכים. הם מזוהים מיד כאנשי מקצוע ומומחים טכניים. בקיצור, לאנשים כאלה יש יכולות מקצועיות מסוימות או שהם מיומנים יחסית בסוג מסוים של טכנולוגיה. הם קיבלו חינוך והדרכה מקצועיים, עברו הדרכה והכשרה מקצועית, או שחלקם אולי לא קיבלו הדרכה והכשרה מקצועית, אך נולדו כשהם ניחנים בכישרונות ובאיכות מסוימים. אנשים כאלה ידועים כאנשי מקצוע ומומחים טכניים. בדיוק כמו בחברה, כשאנשים אלה מצטרפים לכנסייה, הם לרוב נושאים עמם את המחשבים הניידים שלהם, ורוצים לזכות בהכרה כאנשי מקצוע ומומחים טכניים בכל מקום שבו הם עובדים. הם נהנים שקוראים להם מומחים ואף מעדיפים שהמילה "פרופסור" תתווסף לפני שמות המשפחה שלהם, וכן הלאה; הם אוהבים שמתייחסים ופונים אליהם בצורה הזו. עם זאת, הכנסייה היא מקום מיוחד, ומקום של עבודה מיוחדת. היא שונה מכל קבוצה או מכל ארגון או מוסד בחברה החילונית. על מה דנים כאן בדרך כלל? על האמת, העקרונות, הכללים וסידורי העבודה, כמו גם על הגנה על האינטרסים של בית האל, ועל העדות לאל. כמובן שבאופן ממשי יותר, אנשים נדרשים גם ליישם את האמת בפועל, להתמסר לדברי האל ולעקרונות-האמת, ולהתמסר לסידורי בית האל ולעקרונות שהוא מעביר, וכן הלאה. ברגע שהכללים המפורשים הללו מקודמים, ואנשים נדרשים ליישם אותם בפועל ולציית להם, המומחים הללו שהצטרפו לכנסייה מרגישים עוול מסוים. הכישורים שלמדו או הידע שהם מחזיקים בו בתחומים מסוימים אינם מנוצלים לעתים קרובות בכנסייה. הם בדרך כלל אינם זוכים לתפקידים חשובים או מוערכים מאוד, ולעתים קרובות הם נדחקים הצידה. באופן טבעי, אנשים אלה מרגישים לעתים קרובות חסרי מעש, וכי היכולות שלהם אינן מנוצלות. מה הם חושבים לעצמם? "זה בדיוק כמו הפתגם: 'אם נמר ירד לערבות, הכלבים יעליבו אותו'! פעם כשעבדתי בחברה ממשלתית או בחברה זרה כזו או אחרת, כמה נפלא זה היה! אפילו לא הייתי צריך לסחוב את התיק שלי, ואחרים היו מסדרים עבורי כל היבט בחיי היומיום והעבודה. לא הייתי צריך לדאוג לדבר. הייתי מומחה ברמה גבוהה, טכנאי מומחה, ולכן הייתי איש חשוב מאוד בחברה. מה זה אומר להיות איש חשוב? זה אומר שבלעדיי, החברה לא הייתה יכולה לתפקד, לא הייתה יכולה לייצר הזמנות וכל העובדים שלה היו צריכים להפסיק לעבוד – החברה הייתה בסיכון לקריסה, היא לא הייתה יכולה להסתדר בלעדיי. אלו היו ימי הזוהר, תקופה שבה באמת הרגשתי שרואים אותי!" כעת, כשהם מאמינים באל, הם עדיין רוצים ליהנות מאותה רמה של תהילה. הם חושבים לעצמם: "עם היכולות שלי, צריך להיות אפילו יותר מקום בשבילי להצטיין בבית האל. אז למה לא משתמשים בי? מדוע המנהיגים והאחים והאחיות בכנסייה תמיד מתעלמים ממני? מה חסר לי בהשוואה לאחרים? מבחינת מראה, אני נאה; מבחינת מזג, אני לא גרוע יותר מאף אחד אחר; מבחינת מוניטין ויוקרה, אין לי בעיות בכלל; ומבחינת מומחיות טכנית, המומחיות שלי היא ברמה הגבוהה ביותר. אז למה אף אחד לא שם לב אליי? למה אף אחד לא מקשיב לדבריי ולהצעותיי? מדוע איני מתקבל היטב בבית האל? האם יכול להיות שבית האל לא צריך מומחה כמוני? איך זה שאין לי איפה להשתמש בכישורים שלי מאז שהגעתי לכאן? חייב להיות היבט אחד בעבודת בית האל שזקוק למיומנויות הטכניות שלמדתי. המומחיות שלי צריכה להיות מוערכת כאן! אני מקצוען, אני צריך להיות ראש צוות, מפקח, מנהיג – אני צריך להוביל אנשים אחרים. למה אני תמיד רק עובד זוטר? אף אחד לא שם לב אליי, אף אחד לא מכבד אותי. מה קורה? האם זה באמת היחס שאני צריך לקבל אם אני לא מבין את האמת?" הם שואלים את עצמם את השאלות האלה שוב ושוב, אך הם לעולם לא מצליחים למצוא את התשובות, ולכן הם שוקעים בהדחקה.

פעם אחת, כשחברי המקהלה עלו לבמה לשיר, הם שאלו אותי על התסרוקות שלהם. אמרתי: "אחיות יכולות לאסוף את שיערן או לגזור אותו עד לגובה האוזניים או הכתפיים. כמובן, הן יכולות גם לכרוךאותו בפקעת נמוכה או גבוהה. אחים יכולים לעשות תספורת קצרה או שביל באמצע. אין צורך בשום קישוט או עיצוב. רק וודאו שהוא נראה מסודר, נקי, ראוי וטבעי. בקיצור, כל עוד אתם נראים הגונים ומכובדים, ויש לכם מראה של אדם נוצרי, זה בסדר. העיקר שתשירו ותבצעו את התוכנית בצורה טובה". האם דברי נאמרו בצורה ברורה? האם היה קל להבין אותם? (כן.) הבהרתי מהן התספורות הן עבור גברים והן עבור נשים. מהם העקרונות לבחירת תסרוקות? לאחים יכולים להיות שביל באמצע או תספורת קצרה, ולאחיות יכול להיות שיער קצר או ארוך. אם הוא ארוך, הן יכולות לאסוף אותו בזנב סוס, ואם הוא קצר צריך רק לוודא שהוא לא קצר מדי. זה עיקרון אחד. העיקרון הנוסף הוא ניקיון וסדר, חזות חיובית ומכובדת ואופי חיובי. איננו שואפים להפוך לסלבריטאים או לאנשים מפורסמים בחברה. איננו מחפשים תדמית זוהרת, רק מראה הגון ומכובד. בקיצור, צריך להיראות נקי, מסודר, הגון ומכובד. האם הבהרתי את עצמי? האם שני העקרונות הללו קלים להבנה ולביצוע? (אכן.) ברגע שאנשים שומעים אותם, הם מבינים אותם בבירור בליבם, ואין צורך לחזור עליהם. כולם קלים ביותר להשגה. אחרי קצת יותר מעשרה ימים, הם שלחו לי סרטון. צפיתי בו וראיתי שלוש או ארבע שורות של אחיות. בשורה הראשונה לכולן היה שיער מעוצב, כל אחת עם תסרוקת וסידור שונה. כולן נראו שונות זו מזו, כל סגנון נראה מוזר, כמה אחיות בשנות העשרים לחייהן נראו כאילו הן בנות שלושים או ארבעים, וחלקן נראו כמו זקנות. בקיצור, לכל אחת הייתה תסרוקת אחרת. זו ששלחה את הסרטון אמרה: "סידרנו תסרוקות רבות ושונות לבחירתך. תוכל לבחור כל אחת מהן, ואנחנו נעשה את היתר. זה לא יהיה לנו קשה! אחרי שתבחר, פשוט תגיד ונעשה זאת, אין בעיה!" איך לדעתכם הרגשתי אחרי שצפיתי בסרטון הזה? הרגשתי קצת גועל, ולאחר בדיקה מעמיקה יותר התחלתי להתרגז. בסופו של דבר, כשנזכרתי בעקרונות שהסברתי להם, הייתי חסר מילים. לא ידעתי מה לומר. חשבתי: "אה, האנשים האלה לא מבינים את השפה האנושית." הרהרתי במילים שאמרתי ובעקרונות שמסרתי להם, ובכך שכולם היו דברים שכל אחד יכול להבין ולתפוס. דברים פשוטים כאלה לא קשים לאנשים, ואנשים יכולים לעשות אותם – אך למה הם שלחו לי סרטון כזה? לאחר בדיקה, הבנתי שזה לא מכיוון שלא הסברתי בבירור את הנקודה שלי, ובמיוחד לא מכיוון שאמרתי להם לעשות תסרוקות שונות. ישנן שתי סיבות להתנהגות הזו: סיבה אחת היא שהם לא הצליחו להבין את דבריי. סיבה נוספת היא שברגע שאנשים מסוגלים לעשות משהו, ברגע שהם מבינים משהו ושולטים במיומנויות ובטכניקות מסוימות, הם לא יודעים את מקומם ביקום. הם לא מכבדים אף אחד ותמיד רוצים ילהתרברב. הם הופכים גאוותנים באופן קיצוני. גם אם הם מבינים את דבריי, הם לא מקבלים אותם או מיישמים אותם. הם לא לוקחים את דברי ברצינות, לא רואים בהם חשיבות, ופשוט מתעלמים ממה שאני אומר. הם פשוט לא מתעניינים במה שאני מבקש מהם לעשות או במה שאני צריך. כשהם שאלו אותי על העקרונות, בפועל הם כבר קבעו מה הם עומדים לעשות ואיך הם יעשו זאת. העובדה שהם שאלו אותי הייתה רק שלב בתהליך שלהם. האם זה לא סוג של זלזול מצידם לשאול את זה? (כן.) לא משנה מה אמרתי, אחרי שהם סיימו עם הזלזול שלהם, בסופו של דבר הם עשו מה שהם רצו, בלי לשמוע לדבריי כלל. הם היו כה עקשנים! מה הם חשבו? "אתה מזלזל בנו. אנחנו טכנאים מקצועיים. אנו מקיימים אינטראקציה עם אנשים משפיעים בחברה. יש לנו את הכישורים והמומחיות האלה, ובכל מקום אליו נלך, אנחנו יכולים לחיות חיים טובים ולזכות בכבוד מצד אנשים. רק כשאנחנו נכנסים לבית האל אנחנו הופכים לנותני שירות, וכל הזמן מביטים עלינו מלמעלה. יש לנו כישורים, אנחנו מומחים, אנחנו לא אנשים מן השורה. צריך לכבד אותנו בבית האל. אסור לך לדכא את הכישרונות שלנו כך. אנו מנצלים את המומחיות שלנו בבית האל, ואתה צריך לתמוך בנו ולגבות אותנו". נכון שזה חצוף ולא הגיוני? (כן.) האם יש בזה אנושיות רגילה? (לא.) כשראיתי את זה, חשבתי: "אה, אי אפשר לדבר עם האנשים האלה בהיגיון!" כשהסברתי להם את העקרונות, אפילו שאלתי אותם שוב ושוב: "הבנתם? האם תזכרו?" הם הבטיחו לי בלהט בפניי, אך ברגע שהלכו הם מיד חזרו בהם מדבריהם. הם אמרו דברים שנשמעים נהדר: "אני כאן כדי לבצע את חובתי, אני כאן כדי לרצות את האל." האם לזה אתה קורא לבצע את חובתך? האם אתה באמת מרצה את האל? אתה מרצה את בשרך, את המוניטין שלך. אתה כאן כדי להגשים את הקריירה שלך, לא כדי לבצע את חובתך. במילים אחרות, נכנסת לבית האל כדי לזרוע הרס. אמור לי, למי יש את המילה האחרונה לגבי העקרונות שאנשים צריכים לקיים בכל ההיבטים של עבודת בית האל? לך או לאל? (לאל יש את המילה האחרונה.) האם דבריך או דבריו של האל הם האמת? (דברי האל הם האמת.) כל מה שאתם אומרים הוא סוג של דוקטרינה. אם הדוקטרינה הזו לא עולה בקנה אחד עם האמת, אז היא הופכת לשקר. מכיוון שאתם מודים שמה שאני אומר הוא האמת, מדוע אינכם מסוגלים לקבל זאת? למה, שכשאני מדבר אליכם, אין לזה שום השפעה? אתם אומרים דברים יפים בפניי, אך מאחורי גבי, אינכם מיישמים את האמת בפועל. מה קורה? כאשר לאנושות המושחתת יש ולו מעט כישרון, מומחיות או רעיונות, היא הופכת גאוותנית ויהירה ומסרבת לציית לאיש. הם לא מקשיבים למה שאף אחד אומר להם. האם זה לא חסר הגיון לגמרי? אם אתם חושבים שאתם עושים את הדבר הנכון, מדוע אתם נותנים לי לבחון זאת? כשאני מציין את הפגמים שלכם וחושף את הטעויות שלכם, מדוע אינכם מסוגלים לקבל זאת? אינכם מבינים את האמת, אך אני יכול לשתף איתכם על האמת. אני יודע לנהוג על פי האמת, על פי העקרונות, בהגינות קדושה. אני יודע איך לפעול בצורה שמחזקת אחרים. ואתם? אם אינכם יודעים אפילו את הדברים האלה, למה אתם עדיין לא מסוגלים לקבל את האמת? למה אינכם עושים כדבריי?

יש אנשים המצטיינים בכתיבה; יש להם כישרון טבעי לשימוש בשפה ולהעביר רעיונות. עשויה גם להיות להם יכולת ספרותית מסוימת, יכולת להשתמש בטכניקות וסגנונות מסוימים בעת תיאור דברים. אך האם התכונות האלה משמען שהם מבינים את האמת? (לא.) זהו רק היבט אחד של ידע, פן אחד של הכישרונות והיכולות של אדם. זה אומר שיש לך כישרון מסוים, שאתה טוב בכתיבה ובהעברת רעיונות באמצעות שפה, ושאתה מיומן בשימוש במילים. אנשים מסוימים, כשהם טובים בדברים כאלה, חושבים: "אני מושך בעט הסופרים בבית האל; אני צריך לעסוק בעבודה שקשורה לטקסט." זה טוב שיש יותר אנשים שעוסקים בעבודה שקשורה לטקסט; בית האל צריך את זה. עם זאת, מה שבית האל דורש הוא לא רק מה שאתה מצטיין בו, וגם לא רק היכולות המקצועיות שלך. הכישורים המקצועיים והמומחיות שלך הם בסך הכול כלים לעבודה שבה אתה עוסק. ללא קשר ליכולות המקצועיות ולרמת המיומנות שלך, עליך להתאים את עצמך לעקרונות הנדרשים על ידי בית האל ולהשיג את התוצאות והמטרות הרצויות שנקבעו על ידי בית האל. לבית האל יש סטנדרטים ועקרונות הקשורים לתוצאות ולמטרות אלו; הוא לא מתיר לך לפעול על סמך טעמך האישי או העדפותיך. לדוגמה, ישנם אנשים בעלי יכולות כתיבה טובות, והם כותבים תסריטים בשפה גבוהה ועם עלילה בנויה היטב. אך האם זה משיג את התוצאה הרצויה? תסריטים אלה כלל לא מצליחים להשיג את האפקט של נשיאת עדות לאל, ופשוט אינם מוצלחים. עם זאת, תסריטאים אלה חשים מרוצים ובטוחים ביכולתם לכתוב בשפה גבוהה, והם מלאים מאוד בעצמם. הם לא מבינים שתסריט חייב להשיג את האפקט של נשיאת עדות לאל, של הפצת דבר האל. זו המטרה. בית האל דורש שתסריט יתאר את דברי האל אותם קורא הגיבור, ואת ההבנה האמיתית שהגיבור זוכה בה דרך התנסות ויישום בפועל של דברי האל בהדרכת עבודתו של האל. מצד אחד, הוא חייב לשמש עדות לאל, ומצד שני, עליו להפיץ את דברו של האל. רק אז התסריט משיג את התוצאה הרצויה. אלו דרישות בית האל. האם אתם חושבים שזה מקשה על אנשים? (לא.) לא, זו העבודה של בית האל. עם זאת, אותם תסריטאים אינם מוכנים לעשות זאת כך. הגישה שלהם היא: "מה שכתבתי כבר מושלם ומדויק מספיק. אם תבקשו ממני להוסיף את החומר הזה, זה יסתור את כוונתי. איני מרוצה מכך, ואיני רוצה לכתוב זאת כך". למרות שהחומר הזה נוסף באי רצון מאוחר יותר, רגשותיהם השתנו באופן משמעותי עד אז. יש שאומרים: "זה כל כך מדחיק לבצע את חובתנו בבית האל. תמיד יש אנשים שגוזמים אותנו ומוצאים בנו פגם. אני מרגיש שדוחקים אותי לפינה, כמו שאומרים: 'כשאדם עומד מתחת לגג נמוך, אין לו ברירה אלא להוריד את הראש'. אם רק יכולתי לומר את המילה האחרונה ולכתוב מה שבא לי, כמה נהדר זה היה יכול להיות! בעודנו מבצעים את חובתנו בבית האל, עלינו תמיד להקשיב לאחרים ולקבל גיזום. זה מדחיק מדי!" האם זו הגישה הנכונה? איזה מין צביון זה? זה יותר מדי יהיר ומתחסד! במקהלה יש גם מי שאחראים על האיפור. הם אוהבים תסרוקות של כופרים, אך התוצאה הסופית של התסרוקות האלה נדחית. מדוע? כי בית האל לא רוצה תסרוקות שטניות; הוא רוצה תסרוקות רגילות, מכובדות ומהוגנות. כל תסרוקת שאתה מסוגל לעצב, תוכל ללכת ולהציג בעולמם של הכופרים. הם צריכים מומחים כאלה, אך בית האל לא. יש אנשים שאומרים שהם מוכנים לעצב את התסרוקות האלה בחינם בבית האל, אך גם אז זה לא רצוי או מוערך; מגעיל לראות את זה. מה שבית האל דורש זה שתיראה מכובד ומהוגן, כמו אדם ישר. זה לא מצריך ממך להיות אלגנטי, להידמות לבן אצולה, ובוודאי לא להיראות כמו נסיכה, גבירה, אדון צעיר ועשיר או לורד. אנו אנשים רגילים, ללא כל מעמד, תפקיד או ערך, פשוט האנשים הכי רגילים ובלתי ראויים לציון. עדיף להיות אדם רגיל, לא אציל או מעודן, ללבוש בגדים רגילים ולהיות בעל מראה של אדם רגיל, לא להעמיד פנים, אלא ליהנות ממה שאתה מסוגל לעשות ולהסתפק בחיים של אדם רגיל ללא שאיפות או תשוקה. זה הטוב ביותר, אלו חיים של אדם עם אנושיות רגילה. הנך רק אדם רגיל, ובכל זאת אתה תמיד מנסה להתנהג כמו אדם אציל. נכון שזה מחליא? (זה מחליא.) אתה תמיד מנסה להציג את מומחיותך בבית האל ולהשוויץ. אמור לי, האם יש ערך להפגנת המומחיות שלך? אם באמת יש לזה ערך, אז זה מקובל. אך אם אין לזה שום ערך ובמקום זאת זה הופך להיות משבש והרסני, אז אתה רק מראה את טבעך הדוחה ואת התכונות הבלתי רצויות שלך. האם אתה יודע מה ההשלכות של חשיפת דברים כאלה? אם אינך יודע, בבקשה אל תחשוף אותם. מה אתה יכול לעשות, אילו כישורים טכניים יש לך, באילו כישרונות מיוחדים אתה מצטיין או יש לך באופן טבעי, שום דבר מזה לא נחשב אצילי; אתה בסך הכול אדם רגיל. יש אנשים שאומרים: "אני שולט בכמה שפות." אז לך לעבוד כמתרגם ועשה את עבודת התרגום שלך בצורה טובה; אז תוכל להיחשב לאדם טוב. יש אנשים שאומרים: "אני יכול לדקלם את כל מילון שינחואה". אז מה אם שיננת את כל מילון שינחואה? האם זה מאפשר לך להפיץ את הבשורה? האם זה מאפשר לך להעיד על האל? יש אנשים שאומרים: "אני יכול לקרוא עשר שורות במבט אחד. אני יכול לקרוא 100 עמודים של דבר האל ביום. תראו את המיומנות הזאת, נכון שהיא מרשימה?" אולי אתה יכול לקרוא 100 עמודים של 'הדבר מופיע בבשר' ביום, אך מה אתה מבין מזה? איזה היבט של האמת אתה מבין? אתה יכול ליישם זאת בפועל? יש אנשים שאומרים: "אני ילד פלא. יכולתי לשיר ולכתוב שירים כבר בגיל חמש". זה שימושי? כופרים עשויים להעריץ אותך, אך בבית האל אין בך תועלת. נניח שאני מבקש ממך להלחין שיר בשבחי האל בזה הרגע. האם תוכל לעשות זאת? אם אינך יכול, זה אומר שאינך מבין שום היבט של האמת. כישרון בלבד אינו עניין גדול. אם אינך מבין את האמת, לא תוכל להשיג שום דבר. לא משנה אילו מתנות, כישורים או כישרונות יש לאדם, במציאות אלו רק כלים. אם אפשר להשתמש בהם לדברים חיוביים ולהשפיע לטובה, ניתן לומר שיש להם ערך מסוים. אם לא ניתן להשתמש בהם לדברים חיוביים או להשפיע לטובה, אז אין להם ערך, ולמידתם היא חסרת תועלת ומכבידה עליך. אם אתה יכול ליישם את הכישורים או הכישרונות המקצועיים שלך בעת ביצוע חובתך ולהשלים משימה בבית האל בהתאם לעקרונות-האמת, אז ניתן לומר כי בכישורים ובכישרונות המקצועיים שלך נעשה שימוש במקום הנכון והם משרתים מטרה – זה הערך שיש להם. לעומת זאת, אם אינך יכול ליישם אותם כלל בעת ביצוע חובתך, אז לכישורים ולכישרונות המקצועיים שלך אין ערך והם אינם שווים דבר בעיניי. לדוגמה, יש אנשים שמטבעם הם רהוטים ומתנסחים היטב, והם לשונאים מיומנים בעלי חשיבה זריזה. זה יכול להיחשב ככישרון. בעולם, אם אנשים כאלה עוסקים בדיבור מול קהל, פרסום או משא ומתן, או עובדים כשופטים, עורכי דין או בדברים דומים, אז יש מקום לכישרונותיהם. אולם בבית האל, אם אתה בעל כישרון כזה אך אינך מבין שום היבט של האמת, אפילו לא הבנה בסיסית של אמת החזיונות, ואינך יכול להפיץ את הבשורה או להעיד על האל, אז היכולת או הכישרון שלך הם בעלי ערך מועט. אם אתה מתפרנס כל הזמן מהכישרון שלך, מציג אותו לראווה בכל מקום אליו אתה הולך, מתפאר ומטיף מילים ודוקטרינות, אתה תהפוך להיות דוחה בעיני אנשים, כי כל מילה שתגיד תהפוך למבחילה, וכל מחשבה או נקודת מבט שתביע תהפוך למעייפת. במקרה כזה, עדיף לך לשתוק. ככל שתנסה להציג את יכולותיך ולהשתמש בהן, כך תעורר יותר סלידה. אנשים יגידו: "סתום את הפה המלוכלך שלך! כל מה שאתה אומר הוא דוקטרינה, אך מי לא מבין את זה כבר? כמה שנים אתה מטיף? דבריך אינם שונים מאלה של הפרושים, מלאים בתיאוריות ריקות שמזהמות את סביבת הכנסייה. אף אחד לא רוצה להקשיב!" אתה מבין, זה מעורר כעס ודוחה אנשים. לכן, עדיף לך להתמקד יותר באמת ולחפש עוד הבנה של האמת, וזו יכולת אמיתית. ככל שאני אומר זאת יותר, כך האנשים ה"מוכשרים" וה"מומחים" האלה מרגישים מודחקים יותר, וחושבים: "זה הסוף, אין מוצא. תמיד החשבתי את עצמי לאדם מוכשר שמצטיין, ומוצב בעמדות מפתח בכל מקום אליו הוא הולך. האם אין פתגם שאומר: 'אם זה זהב, במוקדם או במאוחר זה ינצנץ'? אך באופן בלתי צפוי הגעתי למבוי סתום בבית האל. זה מרגיש מדחיק, כה מדחיק! איך הגעתי למצב הזה?" להאמין באל זה דבר טוב, אז למה מומחים מוכשרים ומתקדמים במיוחד כאלה מרגישים מודחקים כשהם נכנסים לבית האל? הם מרגישים מודחקים כבר כל כך הרבה שנים, שהם סובלים מדיכאון. הם אפילו כבר לא יודעים איך לדבר או לפעול. בסופו של דבר, חלקם אומרים: "זה כל כך מדחיק לעבור גיזום כל הזמן. עכשיו אני מתנהג הרבה יותר יפה, ואני מסכים עם כל מה שמנהיגי הכנסייה או מנהיגי הקבוצות אומרים, תמיד עונה 'כן' או 'בסדר'". אולי נדמה שהם למדו להתמסר ולציית, אך הם עדיין לא מבינים את העקרונות או איך למלא את חובותיהם כראוי. הם סוחבים איתם את תחושת ההדחקה הזו ומרגישים ממורמרים ולא-מוערכים. כששואלים אותם על רמת ההשכלה שלהם, חלק אומרים: "קיבלתי את התואר הראשון שלי", חלק: "יש לי תואר שני", אחרים: "יש לי דוקטורט", או: "סיימתי בית ספר לרפואה", "למדתי פיננסים" או: "למדתי ניהול", בעוד שאחרים הם מתכנתים או מהנדסים. אם עדיין אין להם את התואר 'ד"ר' לפני שמם, אז יש להם תואר רשמי אחר. לאנשים האלה לא פונים כך בבית האל, והם לא זוכים להערכה מיוחדת. לעתים קרובות הם מרגישים מודחקים ומאבדים את תחושת הזהות שלהם. בכנסייה יש כל מיני מומחים, כולל מוזיקאים, רקדנים, יוצרי סרטים, טכנאים, אנשי עסקים, כלכלנים ואפילו פוליטיקאים. כשהם בין האחים והאחיות, אנשים אלה אומרים לעתים קרובות: "אני מנהל מכובד במפעל בבעלות ממשלתית. אני המנהל הבכיר של תאגיד רב לאומי. אני המנכ"ל, ממי אי פעם פחדתי? למי אי פעם התמסרתי? נולדתי עם כישורי ניהול, ובכל מקום אליו אני הולך אני צריך להיות בעמדת סמכות, אני צריך להיות האחראי, תמיד זה שמנהל אנשים אחרים, ואף אחד לא יכול לנהל אותי. אז בבית האל אני צריך להיות לכל הפחות מנהיג קבוצה או אחראי!" זמן לא רב לאחר מכן מתברר לכולם שלאנשים הללו אין מציאות-אמת, הם לא מסוגלים לבצע אף משימה, והם יהירים ומתנשאים במיוחד. הם לא מצליחים למלא אף חובה כראוי, ובסופו של דבר, ניתן להטיל על חלקם רק משימות של עבודת כפיים, בעוד שאחרים אף פעם אינם מוכנים להתמסר, מנסים כל הזמן להשוויץ ביכולותיהם ומתפרעים. כתוצאה מכך, הם גורמים ליותר מדי צרות, מכעיסים את הקהילה, ולבסוף מורחקים. האם אנשים אלה לא ירגישו מודחקים? בסופו של דבר, הם מסכמים את החוויה שלהם באומרם: "בית האל אינו מקום לאנשים מוכשרים כמונו. אנחנו כמו סוסים גזעיים, אך לא קיים שופט חד-הבחנה בבית האל. אלה שמאמינים באל הם בורים וחסרי ידע, במיוחד אלה שהם מנהיגים ברמות שונות. למרות שהם מבינים את האמת, הם לא מצליחים להכיר בכך שאנחנו גזעיים. אנחנו חייבים ללכת ולמצוא מישהו שיכול לזהות את הכישרונות שלנו". בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה הזו. יש אחרים שאומרים: "בבית האל אין מספיק מקום להכיל אותנו. כולנו דמויות חשובות, בעוד שהמאמינים באל הם אנשים צנועים מהמעמדות הנמוכים בחברה: חקלאים, רוכלים ובעלי עסקים קטנים. אין ביניהם מומחים מהשורה הראשונה. למרות שהכנסייה היא קטנה, העולם הוא רחב, ובעולם כה גדול חייב להיות לנו מקום. אנחנו, המוכשרים, נמצא בסופו של דבר מי שיעריך אותנו!" בואו נאחל לאנשים האלה בהצלחה במציאת מי שיעריך אותם, בסדר? (בסדר.) ביום שבו הם ייפרדו מאיתנו לאחר שמצאו מי שיעריך אותם, הבה נערוך להם ארוחת פרידה ונקווה שימצאו את מקומם הראוי, משוחררים מכל רגשות הדחקה. מי ייתן ויחיו יותר טוב מאיתנו, ושיהיו להם חיים שלווים. באומרנו זאת, האם אותם אנשים עם רגשות הדחקה מרגישים מעט הקלה? כל אותן תחושות של לחץ בחזה, נפיחות בראש, כבדות בלב, חוסר נוחות פיזית ואי נחת – האם תחושות אלו נעלמו? אני מקווה שמשאלותיהם יתגשמו, שלא ירגישו יותר מודחקים, ושיוכלו לחיות באושר ובחופשיות.

אימרו לי, האם אתם חושבים שבית האל מקשה במכוון על האנשים המוכשרים האלה? (לא.) בהחלט לא. אם כך, מדוע העקרונות, סידורי העבודה והדרישות השונות עבור כל פריט עבודה בבית האל מעוררים בהם רגשות דיכוי? מדוע האנשים המוכשרים האלה לכודים בתוך רגשות דיכוי בבית האל? האם בית האל טעה? או שמא בית האל מקשה במכוון על האנשים האלה? (לא זה ולא זה.) במונחים של דוקטרינה, כולכם מבינים ששני ההסברים הללו שגויים לחלוטין. אם כך, מדוע זה קורה? (הסיבה לכך היא שאנשים כופים את המומחיות המקצועית שהם רכשו בעולם החילוני, או את העדפותיהם האישיות, על העקרונות ועל הדרישות של בית האל כאשר הם מבצעים את חובותיהם.) אך האם בית האל מרשה להם לכפות את הדברים האלה על דרישותיו ועקרונותיו? בהחלט לא. יש אנשים שמרגישים דיכוי מפני שבית האל לא מאפשר זאת. מה לדעתכם עליהם לעשות בקשר לזה? (לפני שהם מבצעים כל חובה, עליהם להבין תחילה את הדרישות ואת העקרונות שיש לבית האל כלפי חובה זו. לאחר הבנה מדויקת של העקרונות האלה, הם יוכלו ליישם בצורה סבירה את המומחיות המקצועית שהם שולטים בה.) עיקרון זה נכון. כעת אימרו לי, האם הרצון המתמיד של אדם להציג את מומחיותו ולהתרברב ביכולותיו בבית האל הוא נקודת התחלה נכונה? (לא, היא לא נכונה.) באיזה אופן היא לא נכונה? הסבירו בבקשה את הסיבה. (כוונתם היא להתרברב ולבדל את עצמם מאחרים – הם מקדמים את הקריירות שלהם-עצמם. הם לא חושבים על האופן שבו הם יכולים לבצע היטב את חובותיהם או כיצד לפעול באופן שיועיל לעבודת בית האל. במקום זאת, הם רוצים לפעול על פי העדפותיהם שלהם, מבלי להגן על האינטרסים של בית האל ומבלי לחפש את עקרונות-האמת.) כיצד אחרים מתייחסים לעניין הזה? (תמיד להתרברב בכל פעם שמשהו קורה, זהו צביון שטני. הם לא חושבים כיצד לבצע את חובותיהם והם לא נושאים עדות למען האל; הם תמיד רוצים לשאת עדות למען עצמם, והנתיב הזה שגוי מיסודו.) נקודת מוצא זו אינה נכונה מיסודה, אין בכך ספק. אם כך, באיזה אופן היא שגויה? זהו נושא שאף אחד מכם לא יכול להפריך. נראה שכולכם מרגישים שמדכאים אתכם, ושכולכם רוצים להפגין את המומחיות שלכם כדי להציג לראווה את יכולותיכם – האין זה נכון? בקרב הכופרים יש אמירה, מהי? "גברת זקנה מורחת שפתון – כדי לתת לך משהו להסתכל עליו." האם זו לא המשמעות של "להציג לראווה את יכולותיך"? (כן.) הצגת היכולות שלך פירושה לרצות להציג את כישרונותיך ולהתרברב, לזכות ביוקרה ובמעמד בקרב אחרים, ולזכות בהערכה רבה. לכל הפחות, מדובר ברצונו של אדם לנצל את ההזדמנות ולהציג לראווה את יכולותיו כדי ליידע אחרים ולהודיע להם כי: "יש לי כמה כישורים אמיתיים, אני לא אדם רגיל, אל תתנשאו עלי, אני אדם מוכשר". לכל הפחות, זו המשמעות מאחורי הדבר. לכן, כאשר למישהו יש כוונות כאלה והוא תמיד רוצה להציג לראווה את יכולותיו, מה טבעו של הדבר? הוא רוצה לחתור אל קריירה משלו, לנהל את מעמדו בעצמו, להשיג דריסת רגל ויוקרה בקרב אנשים אחרים. הדבר פשוט עד כדי כך. הם לא עושים זאת כדי לבצע את חובתם או למען בית האל, והם לא מחפשים את האמת ולא פועלים בהתאם לעקרונות ולדרישות של בית האל. הם עושים זאת למען עצמם, כדי לקבל הכרה רחבה יותר, כדי לרומם את ערכם ואת המוניטין שלהם; הם עושים זאת כדי שאנשים יבחרו בהם כמפקחים או כמנהיגים. כאשר הם ייבחרו כמנהיגים או כעובדים, האם לא יהיה להם מעמד? האם אז הם לא יהיו באור הזרקורים? זוהי חתירתם, נקודת המוצא שלהם פשוטה עד כדי כך – היא אינה אלא חתירה אל מעמד. הם רודפים במכוון אחר מעמד, והם לא מגינים על עבודת בית האל או על האינטרסים שלו.

כיצד אנשים עם כישורים וכישרונות צריכים ליישם בפועל על מנת להימנע מתחושת דיכוי? האם הדבר קל להשגה? (הוא קל להשגה.) אם כך, איך תוכל לפתור את הרגשות השליליים של דיכוי הנובעים מחוסר היכולת להשתמש במומחיות שלך? בראש ובראשונה, עליך להבין מהם הכישורים הטכניים, או כל סוג של כישרון ומומחיות שיש לאנשים ושאנשים לומדים אותם ושולטים בהם – האם אלה הם החיים עצמם? (לא.) האם ניתן לסווג אותם כדברים חיוביים? (לא, הם לא חיוביים.) אי אפשר לסווג אותם כדברים חיוביים; במקרה הטוב, הם סוג של כלי. בחברה ובעולם החילוני, אלה לכל היותר יכולות המאפשרות לאנשים לפרנס את עצמם כראוי ולשרוד. אך בעיני בית האל, בסך הכול רכשת סוג של מיומנות טכנית; זהו רק סוג של ידע, זהו סוג של ידע פשוט וטהור. הוא בהחלט לא מצביע על אצילותו או על נחיתותו של מישהו – אי אפשר לומר על אדם שהוא אצילי יותר מאחרים רק משום שהוא ניחן במומחיות או במיומנות מסוימת. אם כך, כיצד ניתן להבחין באצילותו או בנחיתותו של אדם? על ידי התבוננות באנושיות שלו, בחתירות שלו ובנתיב שבו הוא הולך. כישורים טכניים או מומחיות יכולים לייצג רק את המיומנות או את הידע הספציפיים שרכשת, עד כמה עמוקה או רדודה ההבנה שלך לגביהם, ואיזו רמת בקיאות השגת לגביהם. ניתן לדון בכישורים טכניים ובמומחיות רק במונחים של בקיאות, כמות, עומק, ואם אדם מנוסה מאוד בתחום זה, או שיש לו ידע שטחי לגביו ותו לא. לא ניתן להשתמש בהם כדי להעריך את איכות האנושיות של אדם, את חתירותיו או את הנתיב שבו הוא הולך. הם אך ורק סוג של ידע או כלי. ידע או כלי זה עשוי לאפשר לך לבצע כמה משימות קשורות, או להפוך אותך למוצלח יותר בסוג מסוים של עבודה, אבל הדבר מספק לך רק ביטחון תעסוקתי ופרנסה מובטחת ותו לא. זה הכול. אין זה משנה כיצד החברה מתייחסת לכישוריך הטכניים ולמומחיותך, בכל מקרה, כך בית האל מתייחס אליהם. בית האל לעולם לא יתייחס למישהו באופן שונה, לא יחרוג מהכללים כדי לקדם אותו, ואפילו לא יפטור אותו מכל צורה של גיזום או מכל צורה של ייסור או שיפוט, רק משום שהוא ניחן במיומנות מיוחדת כלשהי. לא משנה אילו כישורים טכניים או מומחיות יש לאדם, צביונו המושחת עדיין קיים, והוא עדיין אדם מושחת. כישוריו, כשרונותיו ויכולותיו הטכניות של אדם נפרדים מצביונו המושחת ואינם קשורים אליו, והם גם כלל לא קשורים לאנושיותו או לאופיו. יש אנשים שיש להם איכות מעט טובה יותר, אינטליגנציה מעט גבוהה יותר, או פיקחות רבה ותפיסה טובה מעט יותר, והן מאפשרות להם לרכוש ידע עמוק יותר בעת לימוד מיומנויות טכניות מסוימות. יש להם הישגים ותוצאות מעט משמעותיים יותר, והם מגיעים להישגים רבים יותר בעת ביצוע עבודה הכרוכה במקצוע זה. בחברה, הדבר עשוי להביא להם תשואות כספיות מעט יותר גבוהות וגדולות, ומעמד, בכירות או יוקרה מעט גבוהים יותר בתחומם. זה הכול. אף על פי כן, דבר מכל אלה לא מעיד על הנתיב שבו הם הולכים, על חתירותיהם או על גישתם לחיים ולקיום. כישורים טכניים ומומחיות הם דברים מתחום הידע הטהור, ואין להם שום קשר למחשבותיו ולהשקפותיו של אדם, או לנקודת המבט ולעמדה שהוא נוקט כלפי כל דבר. הם לא קשורים לדברים האלה בשום צורה. כמובן, הרעיונות שמקודמים בתחומי ידע מסוימים הם דברי כפירה וכזבים שמטעים אנשים לגבי הבנת האמת ולגבי זיהוי דברים חיוביים. זהו עניין אחר לגמרי. כאן אנו מתייחסים לידע טהור ולכישורים טכניים, שאינם מספקים כל תמיכה ותיקון חיוביים או פעילים לצביונותיהם המושחתים של אנשים או לאנושיות רגילה. כמו כן, אין להם יכולת לרסן או להגביל את צביונו המושחת של אדם. זהו טבעם. בין אם אדם עוסק בספרות, במוסיקה או בכל היבט של האמנויות, במדעים, בביולוגיה או בכימיה, או בעיצוב, בארכיטקטורה, במסחר או אפילו במלאכה, אין זה משנה מהו התחום, טבעו של הידע הטכני שלהם הוא כזה – זו מהותו. האם לדעתכם דבריי מדויקים? (כן.) לא משנה באיזה תחום אתה עוסק או אילו מיומנויות טכניות אתה לומד, או אם אתה ניחן במומחיות מוּלֶדֶת כלשהי, הדבר לא מצביע על אצילותך או על נחיתותך. לדוגמה, אלה המעורבים בעסקים ובכלכלה בחברה, במיוחד האליטות, נחשבים לבעלי אופי אצילי על ידי אנשים מסוימים, ומכיוון שהמקצועות והידע שהם רכשו נחשבים מאוד בעיני אנשים, והם בעלי הכנסה גבוהה במיוחד, יש להם מעמד חברתי גבוה. עם זאת, דעה כזו אינה קיימת בבית האל, ובית האל לא יעריך אותם בדרך זו. מכיוון שהעקרונות ואמות המידה שבהם משתמשים האנשים האלה כדי להעריך את העניין הזה אינם האמת אלא הבנות אנושיות, השייכות לידע אנושי, השקפות כאלה אינן אפשריות בבית האל. דוגמה נוספת היא, שיש בחברה אנשים שהם דייגים, רוכלים או בעלי מלאכה; הם נחשבים כבעלי מעמד נמוך ואף אחד לא מעריך אותם בחברה. עם זאת, בבית האל, כל אנשיו הנבחרים של האל שווים. כולם שווים בפני האמת, ואין הבחנה בין אנשים אצילים או נחותים. לא תיחשב כאדם מכובד משום שאתה בעל מעמד גבוה או משום שאתה עוסק במקצוע אצילי בחברה, וגם לא תיחשב כאדם נחות משום שהעיסוק שלך הוא בעל מעמד נמוך בחברה. לכן, בבית האל ובעיני האל, לשאלה אם זהותך, ערכך ומעמדך נחשבים גבוהים או נחותים, אין לחלוטין שום קשר ליכולות המקצועיות שלך, למיומנות הטכנית שלך או למומחיות שלך. יש כאלה שאומרים: "פעם הייתי מפקד בצבא, גנרל ומרשל". אני אומר להם: "אתה, לך לעמוד בצד". מדוע עליך לעמוד בצד? מפני שצביונך השטני חמור מדי, וכשאני מביט בך אני חש שאט נפש. ראשית, הקדש זמן מה לקריאת דברי האל, השג הבנה של אמיתות מסוימות והבא לידי ביטוי מעט צלם אנוש, ואז, כשתחזור, כולם יוכלו לקבל אותך. בבית האל, לא תזכה להערכה משום שעסקת בסוג של עבודה שנחשבת לאצילית בעיני אנשים בחברה, וגם לא יתנשאו עליך אם פעם היית בעל מעמד נמוך בחברה. הסטנדרטים והעקרונות של בית האל להערכת אנשים מבוססים אך ורק על אמות המידה של האמת. אם כך, מהן אמות המידה של האמת? יש היבטים ספציפיים לאמות מידה אלה: ראשית, אנשים מוערכים על פי איכות האנושיות שלהם, אם יש להם מצפון והיגיון, לב טוב וחוש צדק; שנית, אנשים מוערכים על סמך השאלה אם הם אוהבים את האמת או לא, ובאיזה נתיב הם הולכים – אם הם חותרים אל האמת, אם הם אוהבים דברים חיוביים ואם הם אוהבים את ההגינות והצדק של האל, או אם הם לא חותרים אל האמת, סולדים מהאמת ומדברים חיוביים, עוסקים תמיד ביוזמות אישיות וכן הלאה. לכן, בין אם אתה ניחן בכישורים טכניים או במומחיות כלשהם, ובין אם אין לך כל כישורים מקצועיים או מומחיות, בבית האל תזכה ליחס הוגן. בית האל פעל כך מאז ומתמיד, ממשיך לעשות זאת כעת ויעשה זאת בעתיד. עקרונות ואמות מידה אלה לא ישתנו לעולם. לכן, אלה שמרגישים דיכוי כי הם לא יכולים לנצל את המומחיות שלהם, הם אלה שצריכים להשתנות. אם אתה באמת מאמין שהאל צודק, שהאמת היא ששולטת בבית האל, ושבבית האל יש הגינות וצדיקות, אני מבקש ממך להזדרז ולוותר על השקפותיך ודעותיך השגויות בנוגע לכישורים טכניים ולמומחיות. אל תחשוב שאתה אדם נעלה כיוון שאתה ניחן בכמה כישורים או במעט מומחיות. למרות שיתכן שאתה ניחן בכישורים טכניים או במומחיות שאין לאחרים, האנושיות שלך וצביונך המושחת לא שונים מאלה של אחרים. בעיני האל, אתה רק אדם מן השורה, ואין בך שום דבר מיוחד. אתה עשוי לומר: "פעם הייתי פקיד בכיר", ובכן, אתה עדיין אדם מן השורה. אתה עשוי לומר: "נהגתי להשיג דברים גדולים", ובכן, אתה עדיין אדם מן השורה. אתה עשוי לומר: "פעם הייתי גיבור", אך לא משנה איזה סוג של גיבור או ידוען היית, אין לכך ערך. מנקודת מבטו של האל, אתה עדיין רק אדם מן השורה. זהו היבט אחד של האמת ושל העקרונות שעל אנשים להבין לגבי כישורים טכניים וסוגים שונים של מומחיות. היבט נוסף – כיצד להתייחס לכישורים המקצועיים ולמומחיות האלה – זהו נתיב ספציפי של יישום בפועל שאנשים צריכים להבין. ראשית, עליך לדעת בבירור במחשבותיך ובתודעתך שלא משנה באיזה כישורים מקצועיים או באיזו מומחיות אתה ניחן, אינך בא לבית האל כדי לבצע עבודה, כדי להפגין את ערכך, כדי לקבל משכורת או כדי להתפרנס. אתה בא לכאן כדי לבצע את חובתך. הזהות היחידה שלך בבית האל היא כאח או כאחות, במילים אחרות, כיציר בריאה בעיני האל. אין לך זהות שנייה. יציר בריאה בעיני האל אינו חיה, ירק או שד. הוא בן אנוש, וכבן אנוש, עליך לבצע את חובתך. ביצוע חובתך כבן אנוש הוא המטרה הבסיסית ביותר שצריכה להיות לך כשאתה בא אל בית האל, וזוהי נקודת המבט הבסיסית ביותר שעליך להיות ניחן בה. עליך לומר: "אני אדם. אני אדם עם אנושיות רגילה, מצפון והיגיון. עלי לבצע את חובתי". זו המחשבה וזו נקודת המבט שאנשים צריכים להיות ניחנים בהן תחילה, במונחים תיאורטיים. השלב הבא הוא כיצד עליך לבצע את חובתך: האם עליך להקשיב לעצמך או לאל? (להקשיב לאל.) נכון, ומדוע עליך להקשיב לאל? אנשים יודעים באופן עקרוני ותיאורטי שעליהם להקשיב לאל, שהאל הוא האמת ושלאל יש את המילה האחרונה. זו נקודת המבט שצריכה להיות לאדם במונחים של תיאוריה. במציאות, אינך מבצע חובה זו למען עצמך, למען משפחתך, למען קיומך היום-יומי, וגם לא למען הקריירה או למען היוזמות האישיות שלך, אלא למען עבודתו של האל, למען ניהולו של האל להושעת האנושות. אין לכך שום קשר לענייניך האישיים. אתה צריך להבין את נקודת המבט הזו ולהיות ניחן בה. לאחר שתהיה ניחן בנקודת מבט זו, עליך להבין שמכיוון שביצוע חובתך לא נעשה למען עצמך, אלא למען עבודת האל, עליך להתפלל לאל ולבקש ממנו להבין כיצד עליך לבצע את חובתך זו, ומהם העקרונות והדרישות של בית האל. בצע את חובתך כפי שהאל אומר לך לבצעה, ועשה כל מה שהוא אומר לך לעשות, מבלי לומר על כך דבר, ללא היסוס וללא סירוב. זהו דבר מוחלט. מכיוון שזהו בית האל, רק נכון וראוי הוא שאנשים יבצעו את החובות שעליהם לבצע כאן. אך אנשים לא עושים זאת למען עצמם, למען קיומם היומיומי, למען חייהם, משפחתם או הקריירה שלהם. אם כך, למען מה הם עושים זאת? למען עבודת האל ולמען ניהולו של האל. אין זה משנה מהם המקצוע או סוג העבודה הספציפיים הכרוכים בכך, בין אם זו חובה קטנה כמו סימן פיסוק או כמו סגנון עיצוב, ובין אם היא משמעותית כמו פריט עבודה ספציפי, הכול נמצא בתחום עבודתו של האל. לכן, אם אתה ניחן בהיגיון, ראשית עליך לשאול את עצמך: "כיצד עליי לבצע את העבודה הזו? מהן דרישותיו של האל? אילו עקרונות קבע בית האל?" לאחר מכן, פרט את העקרונות הרלוונטיים אחד אחד, ופעל בהתאמה קפדנית לכל אחד מהכללים ומהעקרונות. כל עוד הדבר עולה בקנה אחד עם העקרונות ולא חורג מתחומם, כל מה שתעשה יהיה הולם, והאל יסווג זאת ויתייחס אליך כאל מי שביצע את חובתו. האין זה משהו שאנשים צריכים להבין? (כן.) אם אתה מבין זאת, אל לך להרהר תמיד על האופן שבו אתה רוצה לעשות דברים או על מה שאתה רוצה לעשות. חשיבה ופעולה בדרך זו הן חסרות היגיון. האם יש לעשות דברים חסרי היגיון? לא, לא צריך לעשות אותם. אם אתה רוצה לעשות אותם, מה עליך לעשות בקשר לכך? (למרוד בעצמי.) עליך למרוד בעצמך ולוותר על עצמך, ולהציב במקום הראשון את חובתך ואת הדרישות ואת העקרונות של בית האל. אם אתה מרגיש לא בנוח, ובזמנך הפנוי אתה מספק את תחומי העניין והתחביבים שלך, בית האל לא יתערב בכך. זהו היבט אחד של מה שעליך להבין – מהי חובתך וכיצד עליך לבצע אותה. היבט נוסף נוגע לנושא המומחיות והכישורים המקצועיים של אנשים. כיצד עליך להתייחס לעניין הכישורים והמומחיות המקצועיים? אם בית האל זקוק לך כדי שתספק את המומחיות ואת הכישורים המקצועיים שאתה מצטיין בהם או שאתה כבר שולט בהם, מה צריכה להיות גישתך לכך? עליך לספק אותם ללא סייג, לאפשר לעצמך להשתמש בהם בביצוע חובתך ולהציג את ערכם במסגרת חובתך ככל האפשר. אל לך לתת לכישוריך ולמומחיותך לרדת לטמיון; מכיוון שאתה יכול להשתמש בהם, מכיוון שאתה מבין אותם ושולט בהם, עליך להשתמש בהם. מהו עקרון השימוש בהם? העיקרון הוא שעליך להשתמש בכישורים האלה באופן מאופק ומדוד, ללא קשר למה שבית האל צריך, ולכמות ולהיקף שבהם הוא צריך זאת. יישם את הכישורים הטכניים ואת המומחיות שלך בביצוע חובתך, הנח להם למלא את תפקידם, ולאפשר לך להשיג תוצאות טובות יותר בביצוע חובתך. בדרך זו, האם כישוריך המקצועיים ומומחיותך לא נלמדו מסיבה מסוימת? האם לא יהיה להם ערך? האם לא תהיה לך תרומה? (כן.) האם אתם מוכנים לתרום בדרך זו? (כן.) זה דבר טוב. באשר לכישורים ולמומחיות שאין להם כל תועלת בבית האל, בית האל פשוט לא דורש אותם ולא מעודד אותם, ומי שניחן בכישורים או במומחיות כאלה, אל לו להשתמש בהם באופן שרירותי. איך עליך להבין את העניין הזה? (עלי לנטוש את הכישורים הללו.) בדיוק, הגישה הפשוטה ביותר היא לנטוש אותם, להתנהג כאילו מעולם לא למדת אותם. אמור לי, אם תוותר עליהם מרצונך, האם הם עדיין יגיחו ויפריעו לך כשתהיה בתהליך ביצוע חובתך? לא, הם לא יפריעו לך. האם הדבר לא תלוי בהחלטתך שלך? הכישורים שלך הם רק מעט ידע. כמה צרות הם יכולים לגרום, כמה גדולה יכולה להיות השפעתם? פשוט התייחס אליהם כאילו מעולם לא למדת אותם, כאילו אינך ניחן בהם, ואז, האם העניין לא יסתיים? עליך לטפל בעניין זה בצורה נכונה. אם זהו דבר שבית האל לא דורש ממך לעשות, אל תמשיך להפגין ביתר שאת את כישוריך כדי להתרברב, כדי לספק את האינטרסים שלך, או כדי להראות לכולם שאתה מכיר כמה תחבולות. הדבר שגוי. זהו לא ביצוע חובתך והדבר לא ייזכר. הרשה לי לומר לך, לא רק שהדבר לא ייזכר, אלא שהוא יגונה, מכיוון שאתה לא מבצע את חובתך, אתה עוסק ביוזמה אישית, ודבר זה חמור מאוד! מדוע הוא חמור? מפני שמטבעו, הוא הפרעה ושיבוש! בית האל חזר ואמר לך שוב ושוב שאסור לך לעשות דברים בדרך זו, או לעשות את הדברים האלה, או להשתמש בשיטה מסוג זה, אך אתה לא מקשיב. אתה ממשיך לעשות אותם, אתה ממשיך לסרב לוותר עליהם, ואתה מתעקש. האין זו הפרעה? האין זה מכוון? אתה יודע היטב שבית האל לא זקוק לדברים האלה, ובכל זאת אתה ממשיך לעשות אותם בכוונה. האם אינך נהנה פשוט להתרברב? אם הסרטונים או התוכניות שאתה יוצר ישפילו את האל, ההשלכות לכך יהיו בלתי נתפסות, והעבירה שלך תהיה עצומה. אתה מבין זאת, נכון? (כן.) לכן, לגבי הדברים שמהם אתה נהנה באופן אישי, והכישורים המקצועיים שבהם אתה ניחן – אם אתה אוהב אותם, אם אתה מעוניין בהם, אם אתה מוקיר אותם, עשה אותם באופן פרטי בביתך. זה בסדר. אך אל תציג אותם בפומבי. אם אתה רוצה להציג משהו בפומבי, עליך להיות מסוגל לעשות זאת ברמה גבוהה, ולא להשפיל את האל או להכפיש את ביתו. העניין הוא לא רק אם יש לך תובנה או עד כמה אתה בקיא במיומנויות מקצועיות מסוימות. הדבר לא כל כך פשוט. יש בסיס לעקרונות ולסטנדרטים שבית האל דורש עבור כל חלק של עבודה שאתם מבצעים, וכן להכוונה ולמטרות שמנחים את עבודתכם בכל שלב. כל אלה נועדו להגן על העבודה ועל האינטרסים של בית האל, לא להפריע, לשבש, להכפיש או להרוס אותם. אם האיכות, התובנה, הניסיון והטעם האישיים שלכם לא יכולים לעמוד בכך, או לא מספיקים לכך, שתפו על כך באופן פרטי, ובקשו הדרכה וסיוע מאלה שמבינים ויכולים לעמוד בכך. אל תתנגדו, אל תטפחו כל הזמן רגשות שליליים רק משום שאסור לכם לעשות דברים מסוימים. התחבולות המעטות שלכם פשוט לא טובות מספיק. מדוע אני אומר שאתם לא מספיק טובים? משום שהמחשבות ונקודות המבט שלכם מעוותות יותר מדי. לא רק שהטעם, התובנה, השיפוט והניסיון שלכם לוקים בחסר ולא מספקים, אתם גם מטפחים שלל תפיסות דתיות ישנות. התפיסות הדתיות שלכם רבות מדי ומושרשות עמוק, ויש אפילו אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, שיש להם מחשבות ותפיסות מיושנות במידה ניכרת. למרות שאתם אנשים החיים בעידן המודרני, שלומדים מיומנויות טכניות מודרניות, ואתם ניחנים בידע מקצועי מסוים, מכיוון שאינכם מבינים את האמת, זוויות הראיה, נקודות המבט, העמדות שלכם והמחשבות שיש לכם לגבי עניינים שונים, כולן מיושנות. אם כן, לא משנה כמה מיומנויות מקצועיות אתם לומדים, המחשבות שלכם נותרות מיושנות. אתם צריכים להבין את הבעיה הזאת ואת המצב האמיתי הזה. לפיכך, עליכם לוותר על הדברים שבית האל דורש מכם לסלק, ושעליהם הוא אוסר או לא מתיר לכם להשתמש בהם. עליכם ללמוד לציית. אם אינך מבין את הסיבות הבסיסיות לכך, לכל הפחות חייב להיות לך מספיק היגיון כדי ללמוד לציית ולפעול תחילה על בסיס הדרישות של בית האל. אל תתנגד, קודם למד להתמסר.

לאחר ששיתפנו על הגישה הנכונה שצריכה להיות לאנשים כלפי המיומנויות המקצועיות שלהם, מה עוד עליך להבין? בתהליך ביצוע חובתך, אם אתה נכשל כיוון שהשתמשת באופן לקוי במומחיות או במיומנויות טכניות מסוימות, כך שנגרמו שיבושים והפסדים בעבודת הכנסייה, ואתה עומד בפני גיזום, מה עליך לעשות? קל להתמודד עם זה. מהר לשנות כיוון והכה על חטא, ובית האל ייתן לך הזדמנות לתקן את הטעויות שלך. כיוון שאף אחד אינו מושלם, כולם עושים שגיאות ויש להם רגעים של בלבול. טעויות אינן דבר מטריד, מה שמדאיג הוא אם אתה ממשיך לעשות את אותן הטעויות פעם אחר פעם, ועושה את אותן שגיאות שוב ושוב ואינך משנה כיוון עד שאתה מגיע לסוף הדרך. אם אתה מכיר בטעויות שלך, אז תקן אותן. זה לא כל-כך קשה, נכון? כולם עשו שגיאות, כך שאף אדם לא צריך ללעוג לאדם אחר. אם אתה מסוגל להכיר בטעויות שלך לאחר שעשית אותן, ללמוד את הלקח שלך ולשנות כיוון, הרי שתוכל להתקדם. יתרה מכך, אם הבעיה נובעת מהיעדר מומחיות בעבודתך, אתה יכול להמשיך ללמוד ולרכוש את המיומנויות הדרושות, ואפשר לפתור את הבעיה. אם תוכל להבטיח שלא תעשה את הטעות הזאת בעתיד, האם זה לא יהיה סוף הסיפור? זה עניין כה פשוט! אין צורך שתרגיש שמדכאים אותך רק כיוון שאתה עושה שגיאות כל העת בשל יישום לא נכון של היכולות המקצועיות שלך, ואתה עומד בפני גיזום. מדוע שתרגיש שמדכאים אותך? מדוע אתה שברירי כל כך? לא משנה מה המצב או מהי סביבת העבודה, אנשים לפעמים עושים שגיאות, ויש תחומים שבהם איכותם, תובנותיהם והפרספקטיבות שלהם אינן עומדות בדרישות. זה דבר רגיל, ואתה צריך ללמוד כיצד להתמודד עם זה בצורה נכונה. בכל מקרה, לא משנה מה תחום היישום שלך, אתה צריך להתמודד עמו ולטפל בו בצורה נכונה ובאופן פעיל. אל תהיה מדוכא ואל תרגיש שלילי או נתון לדיכוי כשאתה ניצב בפני מעט קושי, ואל תשקע ברגשות שליליים. אין כל צורך בכל זה, אל תעשה מזה עניין גדול. מה שעליך לעשות הוא להרהר על עצמך מיד, ולבדוק האם יש בעיה עם המיומנויות המקצועיות שלך, או בעיה עם הכוונות שלך. בחן האם יש בפעולותיך איזשהם יסודות לא טהורים, או אם האשמה נעוצה בתפיסות מסוימות. הרהר בכל ההיבטים. אם מדובר בבעיה של חוסר מומחיות, אתה יכול להמשיך ללמוד, למצוא מישהו שיעזור לך לחפש פתרונות, או להתייעץ עם אנשים מאותו התחום. אם בעניין מעורבות כוונות שגויות כלשהן, הכרוכות בבעיה שאפשר לפתור באמצעות האמת, אתה יכול לחפש מנהיגים בכנסייה או מישהו שמבין את האמת לצורך התייעצות ושיתוף. דבר איתם על המצב שאתה נתון בו ותן להם לעזור לך לפתור אותו. אם מדובר בעניין המערב תפיסות, הרי שלאחר שתבחן ותקלוט אותן, תוכל לנתח ולהבין אותן, ואז להתרחק מהן ולהתמרד נגדן. האין זה כל הסיפור? הימים שלפניך עדיין ממתינים לך, השמש שוב תזרח מחר, ועליך להמשיך לחיות. היות שאתה חי, היות שאתה בן-אדם, עליך להמשיך לבצע את חובתך. כל עוד אתה חי ויש לך מחשבות, עליך לשאוף לקיים את חובתך ולהשלים אותה. זאת מטרה שלא צריכה להשתנות לכל אורך חייו של אדם. לא משנה מתי, לא משנה באילו קשיים תיתקל, לא משנה מול מה תעמוד, אל לך להרגיש שמדכאים אותך. אם תרגיש שמדכאים אותך, אתה תדרוך במקום ותובס. איזה סוג של אנשים מרגישים תמיד שמדכאים אותם? לעתים קרובות, אנשים חלשים וטיפשים נתונים לדיכוי. אבל אתה אינך נטול לב או מחשבות, אז מה גורם לך להרגיש שמדכאים אותך? העניין הוא בסך הכול בכך שבעת הזאת המיומנויות או המומחיות הטכניות שלך אינן נמצאות בשימוש באופן רגיל. מה המשמעות של שימוש רגיל? משמעותו לעשות את מה שבית האל דורש ממך ולהשתמש במיומנויות הטכניות שלמדת כדי לעמוד בסטנדרטים הנדרשים בבית האל. האין זה מספיק? האין זה מה שאנחנו מכנים שימוש רגיל? בית האל אינו אוסר עליך להשתמש ביכולות שלך. הוא פשוט רוצה שתעשה בהן שימוש תכליתי, במתינות, עם סטנדרטים ועקרונות, ולא שתשתמש בהן בפזיזות. פרט לכך, בית האל אינו מתערב בעניינים שאינם נוגעים לביצוע חובתך או בחייך האישיים. רק בדברים הקשורים לביצוע חובותיך יש לבית האל כללים קפדניים וסטנדרטים נדרשים. וכך, כשמדובר בטיפול במומחיות ובמיומנויות המקצועיות שלך, ידיך ורגליך אינן כבולות, ומחשבותיך אינן נשלטות. מחשבותיך חופשיות, ידיך ורגליך חופשיות, וגם ליבך חופשי. פשוט, כשמתעוררים בך רגשות שליליים, אתה בוחר לסגת, נעשה מדוכא, מסרב ומתנגד. אבל אם תבחר לעמוד מול דברים באופן חיובי, להקשיב בתשומת לב, ולקיים את העקרונות, הכללים והדרישות של בית האל, לא תמצא את עצמך ללא נתיב ללכת בו או ללא דברים לעשות. אתה לא אדם שאין בו תועלת, אדם חלש או טיפש. האל העניק לך רצון חופשי, חשיבה רגילה ואנושיות רגילה. וכך, יש לך חובה לבצע, ועליך לבצע את חובתך שלך. יתרה מכך, יש לך מומחיות ומיומנויות מקצועיות, ולכן, בבית האל אתה אדם מועיל. אם תוכל להשתמש במומחיות שלך כנדרש בהיבטים מסוימים של העבודה של בית האל, שבהם כרוכות מומחיות ומיומנויות מקצועיות, תמצא את מקומך ותבצע את חובתו של יציר בריאה. כל עוד אתה עומד איתן במקומך, ממלא את חובתך, ועושה את עבודתך היטב, אתה לא אדם חסר ערך אלא אדם מועיל. אם אתה מסוגל לבצע את חובתך, להיות בעל מחשבות ולעבוד במיומנות, לא משנה בפני אילו קשיים תעמוד, אל לך להרגיש דיכוי, אל לך לסגת, וגם אל לך לסרב או להתחמק. ברגע זה, מה שעליך לעשות הוא לא לשקוע ברגשות שליליים, עד כדי כך שלא תהיה מסוגל להיחלץ. אל לך להתלונן כמו אישה מלאת טינה על כך שבית האל אינו הוגן, על כך שאחיך ואחיותיך מתנשאים עליך, או על כך שבית האל לא מעריך אותך או לא נותן לך הזדמנויות. למעשה, בית האל נתן לך הזדמנויות והפקיד בידיך את החובה שעליך לבצע, אבל אתה לא התמודדת איתה היטב. עדיין נצמדת לבחירות ולדרישות שלך, לא הקשבת בקפידה לדברי האל ולא שמת לב לעקרונות שבית האל ציין בפניך בהקשר לעבודתך. אתה שקוע מדי ברצון שלך עצמך. לכן, אם אתה לכוד ברגש השלילי של הדיכוי, זאת אינה אחריות של אף אחד אחר. זה לא שבית האל הכזיב אותך, ובוודאי לא שאינך נסבל כאן. הדבר נובע מכך שבביצוע חובתך לא השתמשת במיומנויות שלך באופן מלא. לא טיפלת נכון או לא השתמשת נכון במקצוע הטכני שלך ובמומחיות הטכנית שלך. לא ניגשת לעניין הזה באופן רציונלי, אלא התנגדת לו באימפולסיביות ועם רגשות שליליים. זאת השגיאה שלך. אם תוותר על הרגשות השליליים שלך ותיחלץ ממצב הדיכוי הזה, תבין שיש משימות רבות שאתה יכול לעשות ומשימות רבות שאתה צריך לעשות. אם תהיה מסוגל להיחלץ מהרגשות שליליים הללו ולהתמודד עם חובתך בגישה חיובית, תראה שהדרך לפניך בהירה ולא אפלה. אף אחד אינו חוסם את שדה הראייה שלך, ואף אחד אינו מצר את צעדיך. העניין הוא בכך שאתה פשוט לא רוצה לנוע קדימה. ההעדפות, הרצונות והתוכניות האישיות שלך הצרו את צעדיך. הנח את הדברים הללו בצד, ותר עליהם, למד להסתגל לסביבת העבודה בבית האל, לעזרה ולתמיכה שאחיך ואחיותיך נותנים לך וכן לשיטה של ביצוע חובתך ולעבודה בבית האל. אט-אט, ותר על ההעדפות, הרצונות והרעיונות הלא מציאותיים והדמיוניים שלך. בהדרגה, אתה תיחלץ מהרגשות השליליים הללו ומתחושת הדיכוי. דבר נוסף שעליך להבין הוא שלא משנה כמה מתקדמות המיומנויות המקצועיות והמומחיות המקצועית שלך, הן אינן מייצגות את חייך. הן אינן מעידות על בגרותך בחיים או על כך שכבר קיבלת את הישועה. אם אתה מבצע את חובתך בבית האל באופן רגיל וצייתני על פי עקרונות-האמת, תוך שימוש במומחיות ובמיומנויות המקצועיות שלך, הרי שאתה מצליח כאן ואתה באמת חבר בבית האל. יחד עם זאת, אתה תמיד מנופף בדגל של ביצוע חובתך, מנצל את ההזדמנות של ביצוע חובתך ואת ההזדמנויות שניתנות על ידי בית האל, ונצמד להעדפות, לשאיפות ולרצונות שלך כדי לעשות שימוש מלא במומחיות שלך, תוך שאתה משתמש בכך כדי לחתור אל הקריירה שלך ואל מטרותיך האישיות, וכתוצאה מכך אתה מגיע למבוי סתום ומרגיש שמדכאים אותך. מי גרם לדיכוי הזה? אתה עצמך גרמת לו. אם תמשיך לשאוף למטרות אישיות בעודך מבצע את חובתך בבית האל, זה לא יעבוד כאן, כי באת למקום הלא נכון. מן ההתחלה ועד הסוף, מה שנדון בבית האל הוא האמת, הדרישות של האל ודברי האל. פרט לכך, אין עוד על מה לדבר. לכן, בלי קשר לדרישות שמציב בית האל בפני אנשים לגבי כל היבט של עבודתם או של המקצוע שלהם, או לכל סידור עבודה מיוחד, הן אינן מכוונות לאף אדם מסוים, וגם אין כוונתן לדכא אף אחד או לשים קץ להתלהבות או לגאווה של אף אחד. הן נועדו אך ורק למען עבודת האל, כדי לשאת עדות לאל, להפיץ את דברו, ולהביא בפניו אנשים נוספים. כמובן, הן גם נועדו לכל אחד ואחת מכם הנוכחים כאן, כדי שתבחרו מוקדם ככל האפשר לעלות על נתיב החתירה אל האמת ותיכנסו אל מציאות-האמת. האם אתם מבינים? אם הדוגמאות שהוזכרו כאן חלות על אנשים מסוימים, אל תיפול רוחכם. אם אתה מסכים עם מה שאני אומר, קבל זאת. אם אינך מסכים ואתה עדיין מרגיש שמדכאים אותך, אז המשך בתחושת הדיכוי שלך. בואו נראה עד כמה אנשים כאלו יכולים להרגיש שמדכאים אותם, וכמה זמן הם יכולים להחזיק מעמד בבית האל בעודם נושאים רגשות שליליים כאלו, בלי לחתור או האמת או לשנות כיוון.

מי שחיים ברגש השלילי הזה ניצבים בפני בעיה נוספת, אם הם לא מוותרים על התחושה שמדכאים אותם: ברגע שהם נתקלים בהזדמנות, הם מזנקים וניגשים לעבודה, נוטלים פיקוד בעצמם ומתעלמים מכל הדרישות, הכללים והעקרונות של בית האל, תוך שהם פועלים בפזיזות ומתמסרים לחלוטין לרצונותיהם-עצמם. ברגע שהם עושים את המהלך שלהם, אי-אפשר להעלות על הדעת את ההשלכות. במידה פחותה הם עלולים לגרום הפסדים כספיים לבית האל, ובמידה רבה יותר הם עלולים לשבש את עבודת הכנסייה. אם אותם מנהיגים ומפקחים יתנערו מן האחריות שלהם ולא יפתרו את הבעיות, הדבר ישפיע גם על העבודה להרחבת הבשורה של בית האל, עניין הכרוך בהתנגדות לאל. אם התרחשויות ותוצאות כאלו יקרו לאנשים הללו, סופם יגיע. במקום לחזות מראש את עתידם, מוטב להם לוותר בשלב מוקדם על תחושת הדיכוי ולשנות את הגישות והדעות שבהן אחזו בהתמדה, ושבגינן העריכו יתר על המידה את המומחיות ואת המיומנויות הטכניות וייחסו להן חשיבות. חשוב שהם ישנו את נקודות המבט ולא ידבקו בהן. הסיבה שאין לדבוק בהן היא לא משום שהן חסרות משמעות באופן בסיסי בבית האל, או בגלל השיפוט שלי או דעתי השלילית כלפי הדברים הללו. הסיבה לכך היא שמומחיות ומיומנויות טכניות הן בעיקרו של דבר סוג של כלי. הן אינן מייצגות את האמת או את החיים. כשהשמיים והארץ יחדלו להתקיים, כל סוג של מומחיות ומיומנויות טכניות יאבד גם הוא, בעוד שהדברים החיוביים והאמיתות שבני-האדם רכשו לא רק שלא יאבדו, אלא שהם לעולם לא ייעלמו. לא משנה כמה עמוקות, נפלאות או חסרות תחליף הן המיומנויות והמומחיות הטכנית שיש לך, הן לא יכולות לשנות את האנושות או את העולם, והן גם לא יכולות לשנות ולו מחשבה קטנה אחת או נקודת מבט אחת שיש לאנשים. הדברים הללו לא יכולים אפילו לשנות מחשבה קטנה אחת או נקודת מבט אחת, שלא לדבר על הצביון המושחת של בני-האדם, שאותו הם יכולים לשנות עוד פחות. הם לא יכולים לשנות את האנושות, והם גם לא יכולים לשנות את העולם. הם לא יכולים לקבוע את ההווה של האנושות, את ימיה הבאים או את עתידה, והם בהחלט לא יכולים לקבוע את גורל האנושות. זאת פשוט עובדה. אם אינך מאמין לי, פשוט חכה וראה. אם אינך מאמין לדבריי, המשך להוקיר דברים כגון ידע, מיומנויות ומומחיות טכניות, וראה מי יעוכב כשתוקיר אותם עד הסוף ומה תרוויח מהם. יש אנשים מיומנים מאוד ובעלי ידע בטכנולוגיית מחשב, אשר עולים על האדם הממוצע ומצטיינים בתחום הזה. הם טכנאים בכירים, מסתובבים תוך הפגנת עליונות בכל מקום שהם הולכים אליו, ומצהירים: "אני מיומן מאוד במחשבים, אני מהנדס מחשבים!" אם תמשיך להתנהל כך, בוא נראה כמה רחוק תלך באמת ועד לאן תגיע בסופו של דבר. עליך להשליך מעליך את התואר הזה ולהגדיר את עצמך מחדש. אתה אדם מהשורה. הבן שמיומנויות ומומחיות טכניות באות מבני-אדם. הן מוגבלות ליכולת המנטלית של אנשים ולמחשבותיהם, ולכל היותר הן מציפות את הנוירונים במוחם של אנשים, תוך שהן מותירות רשמים וסימנים בזיכרון שלהם. יחד עם זאת, אין להן כל השפעה חיובית על צביון החיים של אדם, או על נתיבו העתידי. הן לא מספקות כל תועלת ממשית. אם תמשיך להיצמד למומחיות ולמיומנויות הטכניות הנרכשות שלך, ולא תהיה מוכן לוותר עליהן, ותחשוב תמיד שהן יקרות ערך וראויות לאהבה, ותאמין שמעצם כך שאתה אוחז בהן אתה נעלה על אחרים, שאתה ברמה אחת מעל כולם, שאתה ראוי לכבוד, הרי שאני אומר שאתה טיפש. הדברים הללו חסרי כל ערך! אני מקווה שתוכל לנסות לוותר עליהם, לשחרר את עצמך מהתואר טכנאי או איש מקצוע, לצאת מהתחומים הטכניים והמקצועיים, ללמוד לומר ולעשות הכול, ולהתייחס לכל אדם ולכל דבר באופן יציב. אל תשקע ברעיונות לא מציאותיים, ואל תהיה עם הראש בעננים. במקום זאת, עליך להקפיד להיות עם שתי רגליים על הקרקע, לעשות דברים באופן מציאותי, ולשמור על התנהלות מעשית. עליך ללמוד לדבר ביושר, בכנות ובאופן מציאותי, תוך שאתה מטפח את המחשבות, נקודות המבט, הפרספקטיבות והעמדות הנכונות כלפי אנשים ודברים. זה עניין בסיסי. משמעותו לוותר על המומחיות והמיומנויות הטכניות שהוקרת בליבך במשך שנים רבות ושהעסיקו את ליבך ואת מחשבותיך, ולסלק אותן, ושתוכל ללמוד דברים בסיסיים כגון כיצד להתנהל, כיצד לדבר, כיצד להתייחס לאנשים ולדברים, וכיצד להשלים את החובה שלך בהתאמה עם דברי האל ודרישותיו. כל זה רלוונטי לנתיבים שאנשים הולכים בהם, לקיומם ולעתידם. הדברים הללו, שרלוונטיים לנתיבים שאנשים הולכים בהם ולעתידם, יכולים לשנות את גורלך, לקבוע את גורלך ולהושיע אותך. מצד אחר, מומחיות ומיומנויות טכניות לא יכולות לשנות את גורלך או את עתידך. הן אינן יכולות לקבוע שום דבר. אם תשתמש במומחיות ובמיומנויות האלה כדי לבצע עבודה בחברה, הן עשויות לעזור לך להתפרנס או לשפר את חייך במידה מסוימת. אך הרשה לי לומר לך, כשאתה נכנס לבית האל, הן לא קובעות שום דבר. במקום זה, הן עלולות להפוך למכשולים בפני השלמת חובתך ולמנוע ממך מלהיות אדם מהשורה, אדם רגיל. לכן, לא משנה מה, ראשית עליך להיות ניחן בהבנה ובפרספקטיבה הנכונות ביחס אליהן. אל תחשוב על עצמך כמי שניחן בכישרון מיוחד ואל תאמין שבבית האל אתה יוצא מהכלל, עליון על אחרים, או מיוחד יותר מהם. אתה לא מיוחד בכלל, לפחות לא בעיניי. פרט לכך שיש לך כמה יכולות מיוחדות, או ידע ומיומנויות מיוחדים שאין לאחרים, אתה לא שונה מכל אחד אחר. המילים שלך, המעשים וההתנהלות שלך, והמחשבות ונקודות המבט שלך מלאים ברעלנים של השטן, מלאים במחשבות ובנקודות מבט מעוותות ושליליות. יש דברים רבים שאתה צריך לשנות, דברים רבים שאתה צריך להפוך על פיהם. אם תישאר לכוד במצב של שאננות, שביעות רצון עצמית והערצה עצמית, הרי שאתה טיפש מדי ומעריך את עצמך יתר על המידה. אפילו אם פעם תרמת דברים מסוימים לבית האל בגלל המומחיות והמיומנויות המקצועיות שלך, לא שווה לך להמשיך להוקיר את הדברים האלו. שום מיומנות או מומחיות מקצועית אינן ראויות שתקדיש להן את כל חייך, ואפילו תסכן את עתידך ואת הייעוד הנהדר שלך כדי להוקיר אותן, לרומם אותן, להגן עליהן ולדבוק בהן, עד כדי כך שאתה חי ומת למענן. כמובן, אל לך גם להניח לקיומן להשפיע על המחשבות ועל הרגשות שלך בשום מובן, ועוד פחות מכך עליך להרגיש שמדכאים אותך בגללן, משום שאתה מאבד אותן או שאף-אחד אינו מכיר בהן. זאת תהיה גישה טיפשית ולא רציונלית. אם לומר זאת באופן בוטה, הן כמו פריטי לבוש, שאפשר להשליך אותם או ליטול אותם וללבוש אותם בכל עת. אין בהם שום דבר ראוי לציון. אתה לובש אותם כשאתה צריך אותם, ואתה מסיר אותם מעליך ומשליך אותם כל אימת שאינך צריך אותם. עליך להרגיש אדיש ביחס אליהם; זאת הגישה ונקודת המבט שצריכה להיות לך כלפי כל פיסה של ידע, מיומנות או מומחיות. אתה לא צריך להוקיר אותם או לראות בהם את חייך שלך ולמצוא שמחה או אושר בזכותם, או לחיות ולמות למענם. אין כל צורך בכך. אתה צריך לגשת אליהם באופן רציונלי. כמובן, אם אתה נלכד ברגשות שליליים של דיכוי בגללם, שמשפיעים על ביצוע חובותיך ועל הדבר החשוב ביותר בחייך שהוא החתירה אל האמת, זה עוד יותר בלתי מתקבל על הדעת. כיוון שהם בסך הכול כלי שאתה יכול להשתמש בו או להשליך אותו בכל עת ותו לא, הם לא צריכים לעורר בך שום זיקה או רגש. ולכן, לא משנה כיצד בית האל מתייחס למומחיות ולמיומנויות המקצועיות שרכשת, האם הוא מאשר אותן או מבקש ממך לוותר עליהן, או אפילו מוקיע אותן ומותח עליהן ביקורת, לא צריכים להיות לך שום רעיונות משלך. אתה צריך לקבל את הדבר מן האל, לעמוד מולן ולהתייחס אליהן באופן רציונלי עם העמדות והפרספקטיבות הנכונות. אם בית האל עושה שימוש במיומנויות שלך, אבל המיומנויות הללו שלך לוקות בחסר במובן כלשהו, הרי שאתה יכול ללמוד ולשפר אותן. אם בית האל אינו משתמש בהן, אתה צריך לוותר עליהן ללא היסוס, ללא כל חשש, וללא כל קושי – זה פשוט עד כדי כך. העובדה שבבית האל אין כל שימוש למומחיות ולמיומנויות המקצועיות שלך אינה מכוונת כלפיך אישית, והיא גם אינה שוללת ממך את הזכות לבצע את חובתך. אם אינך מבצע את חובתך, הרי שזה בגלל המרדנות שלך עצמך. אם אתה אומר: "בית האל מזלזל בי, בכישרונות שלי, בידע שרכשתי, ואינו מתייחס אלי כאל אדם מוכשר. לכן, לא אבצע עוד את חובתי!" זאת הבחירה האישית שלך לא לבצע את חובתך; זה לא שבית האל שלל ממך את ההזדמנות או נטל ממך את זכותך לבצע אותה. אם אינך מבצע את חובתך, הדבר שקול לוויתור על ההזדמנות שלך לישועה. כיוון שאתה מעניק עדיפות לשימור המומחיות והמיומנויות המקצועיות שלך, ולכבוד האישי שלך, אתה זונח את ביצוע חובתך ואת התקווה לקבל ישועה. אמור לי, האם זה רציונלי או לא רציונלי? (זה לא רציונלי.) האם זה טיפשי או חכם? (טיפשי.) אם כך, האם יש נתיב למה שעליך לבחור? (כן.) יש נתיב. אם כך, האם אתה עדיין מרגיש שמדכאים אותך? (לא.) אתה כבר לא מרגיש שמדכאים אותך, נכון? אנשים שיש להם רגשות דיכוי, ואלה שהם נטולי רגשות כאלה, הם בעלי גישות שונות לחלוטין לביצוע חובותיהם, ויש להם דרכים שונות לגמרי לעשות דברים. אנשים שמרגישים שמדכאים אותם לעולם אינם יכולים להיות מאושרים, הם לעולם לא יחושו שלווה ושמחה, והם לא יחוו את ההנאה והנחמה הנובעות מביצוע חובותיהם. כמובן, לאחר שהם משתחררים מהרגש השלילי הזה של דיכוי, אנשים מרגישים אושר, נוחות והנאה בביצוע חובותיהם במסגרת בית האל. לאחר מכן, יש אנשים שצריכים להשקיע מאמץ בחתירה שלהם אל האמת – העתיד יהיה מזהיר מבחינתם של אנשים כאלו. עם זאת, אם אתה מרגיש כל העת שמדכאים אותך ואינך מחפש את האמת כדי להשתחרר, אז בבקשה, המשך בתחושה שמדכאים אותך ותראה כמה זמן תוכל לעמוד בכך. אם תישאר במצב הזה שבו אתה מרגיש שמדכאים אותך, העתיד שלך יהיה עגום, קודר כלילה, כך שלא תוכל לראות דבר, ולא יהיה בפניך שום נתיב. אתה תחייה כל יום מתוך טשטוש, כמה חסר ידיעה תהיה! למעשה, זה עניין טריוויאלי, לא יותר מדבר קטן, אבל אנשים אינם מסוגלים להשתחרר ממנו, לוותר עליו, או לשנות את כיוונו. אילו הם יכלו לשנות את כיוון הדבר, הרי שהלך המחשבה שלהם והשאיפות שבליבם, וכן הדברים שהם חותרים אליהם, היו שונים. בסדר, כאן נסיים את השיתוף שלנו להיום. אני מקווה שתשתחררו בקרוב מהרגש השלילי של הדיכוי!

19 בנובמבר 2022