בשביל אלוהים, האדם הוא כמו צעצוע באחיזתו, כמו אטרייה מתוחה בידיו – דבר שאלוהים יכול לדקק או לעבות כרצונו, ולעשות בו כאוות נפשו. אפשר לומר שהאדם הוא למעשה צעצוע בידיו של אלוהים, כמו חתול פרסי שגברת רכשה בשוק. ללא ספק, הוא צעצוע בידיו של אלוהים – ועל כן, לא היה דבר שגוי בידיעתו של פטרוס. מכך אפשר להבין שדבריו ומעשיו של אלוהים באדם מושגים בקלות ובעונג. אלוהים לא מתאמץ או מתכנן כפי שבני האדם מדמיינים. העבודה שהוא עושה באדם היא רגילה מאוד, וכך גם הדברים שהוא אומר לאדם. כשאלוהים מדבר, נדמה שהוא משלח כל רסן מלשונו – הוא אומר את כל העולה על דעתו ללא מעצורים. עם זאת, לאחר שבני האדם קוראים את דברי האל, הם משתכנעים לחלוטין, אין מילים בפיהם, עיניהם נפערות והם מוכים בתימהון. מה מתרחש כאן? זה מראה היטב כמה אדירה חוכמתו של אלוהים. אם, כפי שבני האדם מדמיינים, עבודתו של אלוהים באדם הייתה צריכה להיות מתוכננת בקפידה כדי שהיא תהיה מדויקת ותקינה, אזי, אם ניקח את דמיונם של בני האדם צעד אחד קדימה, חוכמתו של אלוהים, מופלאותו, והיותו בלתי-נתפס היו ניתנות למדידה, מה שמוכיח שהערכתם של בני האדם את אלוהים נמוכה מדי. משום שתמיד יש טיפשות במעשיהם של בני האדם, הם מודדים כך את אלוהים. אלוהים לא מבצע תוכניות או הסדרים לעבודתו. במקום זאת, רוח האל מבצעת אותה ישירות – והעיקרון שרוח האל עובדת לפיו הוא חופשי ובלתי מוגבל. נדמה שאלוהים לא מתייחס כלל למצבו של האדם, ושהוא מדבר כאוות נפשו. עם זאת, האדם אינו יכול להתנתק מדברי האל, משום חוכמתו של אלוהים. אחרי הכול, העובדות הן עובדות. משום שעבודתה של רוח האל בכל בני האדם ניכרת כל כך, די בכך כדי להוכיח את עקרונות עבודתו של אלוהים. אילו אלוהים היה צריך לשלם מחיר יקר בעבודתו ביצירים הנבראים, היה זה משול לשימוש בעץ איכותי כחומר בערה, הלא כן? האם אלוהים חייב לפעול באופן אישי? האם זה יהיה שווה את זה? משום שרוח האל עובדת מזה זמן כה רב, אך לאורך העידנים, רוח האל מעולם לא עבדה כך, איש מעולם לא הכיר את האמצעים והעקרונות שאלוהים נוקט בעבודתו – הם מעולם לא היו ברורים. כיום הם ברורים, מכיוון שרוח האל גילתה אותם באופן אישי, ואין שום ספק לגבי זה, משום שרוח האל הראתה זאת ישירות וזה אינו סיכום של האדם. מדוע לא לנסוע אל הרקיע השלישי ולבדוק אם זה באמת מתרחש, ולבדוק אם אחרי ביצוע העבודה הזו, עמלו של אלוהים הותיר אותו מותש, עם כאב גב ורגליים דואבות, או ללא יכולת לאכול או לשתות? והאם אלוהים היה חייב לקרוא חומרי עיון רבים כדי לומר את המילים האלה? האם טיוטות של אמירות האל פזורות על פני השולחן? האם גרונו ניחר לאחר שהוא מדבר כל כך הרבה? העובדות מעידות על ההיפך הגמור: אין שום מכנה משותף בין הדברים לעיל ומקומות משכנו של אלוהים. אלוהים אומר, "השקעתי זמן רב ושילמתי מחיר רב למען האדם – אך ברגע זה, מסיבה לא ידועה, מצפונם של בני האדם עודנו לא מסוגל למלא את תפקידם המקורי". בלי קשר לשאלה אם בני האדם תופסים כלל את צערו של אלוהים, אם הם היו יכולים להתייחס לאהבתו של אלוהים מבלי לפעול נגד צו מצפונם, זה היה נחשב רציונלי וסביר. החשש היחיד הוא שהם אינם מוכנים ליישם את התפקיד המקורי של מצפון. מה דעתכם? האם זה נכון? האם מילים אלה עוזרות לכם? אני מקווה שאתם שייכים לסוג הדברים שניחנים במצפון, ולא לאשפה חסרת מצפון. מה אתם חושבים על המילים האלה? האם מישהו מכם תופס זאת? האם נעיצת מחט בלבכם לא כואבת? האם אלוהים נועץ את המחט בגווייה חסרת תחושה? האם אלוהים טועה? האם הזקנה עמעמה את אור עיניו? אני אומר שזה בלתי אפשרי! בכל מקרה, זו ודאי אשמתו של האדם. מדוע לא ללכת לבית החולים ולבדוק זאת? אין ספק שיש בעיה בלבו של האדם. צריך להכניס בו "חלקים" חדשים. מה דעתכם? האם תעשו זאת?

אלוהים אומר, "אני מביט בפרצופם המכוער ובמצבים המוזרים שלהם, ואני שוב נפרד מהאדם. בנסיבות כאלה, בני האדם נותרים חסרי הבנה. שוב הם לוקחים בחזרה את הדברים שמנעתי מהם וממתינים לשובי". מדוע אלוהים עדיין מדבר על עגלות רתומות לשוורים ב"עידן הטכנולוגי החדש" הזה? מדוע כך הדבר? האם הסיבה לכך היא שאלוהים אוהב לנדנד? האם אלוהים מעביר את הזמן משום שאין לו שום דבר יותר טוב לעשות? האם אלוהים, כמו האדם, מעביר את זמנו בבטלה לאחר שפיטם את עצמו במזון? האם יש איזשהו טעם בחזרה על המילים האלה פעם אחר פעם? אמרתי שבני האדם הם חדלי אישים, שתמיד צריך לתפוס אותם באוזניהם כדי לחדור לתודעתם. אחרי המילים שנאמרו להם היום, הם מיד ישכחו אותן מחר – נדמה שהם סובלים ממחלת השכחה. לפיכך, העניין אינו שמילים מסוימות לא נאמרו, אלא שבני האדם לא הגשימו אותן. אם דבר מה נאמר רק פעם או פעמיים, בני האדם מתעלמים ממנו. יש לומר אותו שלוש פעמים – זה המספר המינימלי. ישנם אפילו "זקנים" שבשבילם צריך לחזור על דברים עשר עד עשרים פעמים. כך, אותו דבר נאמר פעם אחר פעם בדרכים שונות, כדי לבדוק אם בני האדם השתנו או לא. האם באמת עבדתם כך? איני רוצה להציק לבני האדם, אך הם כולם משתעשעים באלוהים. הם כולם יודעים כיצד לקחת יותר אספקת תזונה, אך אינם חשים חרדה משום אלוהים – האם זה שירות לאלוהים? האם זו אהבה לאלוהים? מה הפלא שהם מעבירים את כל היום בלי דאגות, בבטלה ובשלווה? אך אף על פי כן, בני אדם מסוימים בכל זאת אינם מרוצים, ויוצרים לעצמם צער משלהם. אולי אני קצת יותר מדי קשוח, אך זה מה שנקרא עודף רגשנות בנוגע לעצמך! האם אלוהים הוא זה שמצער אתכם? האין אתם ממיטים צער על עצמכם? האם אף אחד מחסדיו של אלוהים לא כשירים להיות מקור האושר שלכם? לאורך כל הדרך, לא הייתם ערניים לרצונו של אלוהים, והייתם שליליים, חולים וטרודים – מדוע? האם רצונו של אלוהים הוא לגרום לכם לחיות בבשר? אינכם מודעים לרצונו של אלוהים, מודאגים בלבכם, רוטנים ומתלוננים, מעבירים את כל היום בדכדוך ובשרכם סובל כאב ועינוי – זה מה שמגיע לכם! אתם דורשים שבני אדם אחרים יהללו את אלוהים במהלך ייסורים, שהם יצאו מהייסורים ושהייסורים לא יגבילו אותם, אך אתם נפלתם אליהם ואינכם יכולים להימלט. נדרשות שנים כדי להגשים את "רוח ההקרבה העצמית" שהייתה לדונג קונרוי. כשאתם מטיפים מילים ודוקטרינות, האם אינכם מתביישים? האם אתם מכירים את עצמכם? האם הנחתם את עצמכם בצד? האם אתם אוהבים את אלוהים באמת? האם הנחתם בצד את הסיכויים העתידיים שלכם ואת גורלכם? מה הפלא שאלוהים אומר שבני האדם הם אלה שהם מופלאים ובלתי נתפסים? מי היה מאמין שיש כל כך הרבה "אוצרות" בתוך האדם שטרם נחשפו? כיום, די במראה הדברים "לפקוח את עיניו של האדם" – בני האדם כל כך "מדהימים"! נדמה שאני ילד שלא יודע לספור. עד היום, לא הבנתי כמה בני אדם באמת אוהבים את אלוהים. אף פעם איני מצליח לזכור את המספר. על כן, משום "אי-הנאמנות" שלי, כשבא היום למסור עדות בפני אלוהים, אני תמיד בא בידיים ריקות, איני מסוגל לעשות את מה שאני רוצה, ואני תמיד חייב לאלוהים. כתוצאה מכך, כשאני מוסר עדות, אלוהים תמיד "נוזף" בי. איני יודע מדוע בני האדם אכזריים כל כך ותמיד גורמים לי לסבול משום כך. בני האדם מנצלים את ההזדמנות הזו כדי להתפקע מצחוק – הם באמת אינם חברים שלי. כשאני בצרה, הם לא עוזרים לי כלל, אלא שמים אותי ללעג במכוון – באמת אין להם מצפון!