הדבר מופיע בבשר

תוכן

פירושים לאמירה השלושים ושש

נאמר שאלוהים החל כעת להטיל ייסורים על האדם, אך לא ניתן לדעת זאת בוודאות, ואיש לא יכול לספק תשובה ברורה בנוגע לכוונתם המקורית של הייסורים האלה שהאדם נקלע אליהם. מכיוון שאלוהים אומר, "האדם מעולם לא גילה דבר בייסורים שאני מטיל, משום שהוא אך ורק תופס את העול שעל צווארו בשתי ידיו תוך נעיצת מבט בי, כאילו הוא משגיח על אויב – ורק ברגע הזה אני מבחין כמה הוא כחוש. זו הסיבה שאני אומר שאיש מעולם לא עמד איתן בניסיונות." אלוהים אומר לאדם את העובדות בנוגע לייסורים שעדיין לא אירעו לו, והוא עושה זאת בפירוט רב, מבלי להחמיץ אף פרט. נדמה שבני האדם נכנסו לייסורים ושהם באמת לא מסוגלים לעמוד איתן – ואלוהים מספק תיאור מלא חיים ומציאותי של קלסתרו המכוער של האדם, מה שגורם לבני האדם לחוש שמופעל עליהם לחץ: "מכיוון שאלוהים אומר שהאדם מעולם לא עמד איתן בניסיונות, איך ייתכן שאני אהיה זה שישבור את שיא העולם ויתקבל למרות המוסכמה?" באותו רגע הם מתחילים להרהר. במציאות, המצב בדיוק כפי שאלוהים אומר: "האם הבאתי אותם לקצה המסלול?" ואכן, אלוהים הביא את כל בני האדם לקצה המסלול, ולכן, בתודעתם, בני האדם תמיד סבורים שאלוהים אכזרי ולא אנושי. אלוהים דג את כל בני האדם מים הצרה הארצית, ולאחר מכן, "על כן, כדי למנוע תאונות, הרגתי את כל הדגים שנתפסו, ולאחר מכן, הדגים הפכו לצייתנים, ולא הביעו כל תלונה." האין זו עובדה? אלוהים משה את כל בני האדם מים המוות המר אל תהום אחרת של מוות, גרר את כולם אל התליין והביא אותם בעל כורכם לקצה המסלול – מדוע הוא לא עושה זאת לשאר בניו ואנשיו של אלוהים? מה כוונתו בביצוע עבודה כזו בארצו של התנין הגדול האדום כאש? מדוע יד האל כה זדונית? מה הפלא ש"כשאני צריך את האדם, הוא תמיד נסתר. נדמה שהוא מעולם לא ראה מראות מרהיבים, כאילו הוא נולד בכפר ומעולם לא הכיר כלל את העולם העירוני"? למעשה, בני האדם שואלים בלבם: "מה אלוהים מתכנן כשהוא עושה זאת? האם הוא לא ממית אותנו? ומה הטעם? מדוע שלבי עבודתו רבים ומהירים, ומדוע הוא לא סבלני כלל כלפינו?" אולם בני האדם לא מעזים לומר זאת, ומשום שדברי האל גורמים להן להתנער ממחשבות כאלה ומונעים מהם את ההזדמנות להמשיך לחשוב על כך, אין להם ברירה אלא להניח בצד כל מחשבות נוספות כאלה. העניין הוא שאלוהים חושף את כל התפיסות של האדם, ולכן, בני האדם מסלקים את התפיסות שלהם ולא מאפשרים להם לחזור. נאמר בעבר שבני האדם האלה הם צאצאי התנין הגדול האדום כאש. למעשה, חשוב לחדד זאת – הם ביטוי של התנין הגדול האדום כאש. כשאלוהים מאלץ אותם להגיע לקצה המסלול ושוחט אותם, אין ספק שאין לרוחו של התנין הגדול האדום כאש עוד סיכוי לעבוד בתוכם. כך, הרגע שבו בני האדם מגיעים לקצה המסלול, הוא גם הרגע שבו התנין הגדול האדום כאש מוצא את מותו. אפשר לומר שזה שימוש במוות כדי לגמול לאלוהים על "אדיבותו הרבה" – וזו מטרת עבודתו של אלוהים באומת התנין הגדול האדום כאש. כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, כל הדברים הופכים לזוטות, ואף אחד לא יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים? לפיכך, השטן מאבד את היכולת לעשות דברים נוספים בבני האדם, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות באדם. אף על פי שבהגדרה של "הבשר והדם", נאמר שהשטן משחית את הבשר והדם, אם בני האדם מתמסרים לאלוהים באופן מלא ואם השטן כבר לא שולט בהם, דבר לא יכול לגבור עליהם. באותו רגע, הבשר והדם ימלאו תפקיד נוסף, ויתחילו לקבל באופן רשמי את הכוונתה של רוח האל. זה תהליך הכרחי, והוא חייב להתבצע באופן הדרגתי. ולא, לא תהיה לאלוהים דרך לעבוד בבשר והדם העיקשים. זוהי חוכמתו של אלוהים. כך, כל בני האדם נכנסו לנסיבות הנוכחיות. ואלוהים הוא זה שהוביל את האדם אל "קצה המסלול", הלא כן? האם ייתכן שהאדם פתח מסלול חדש? לנוכח החוויות שלכם, נדמה שאלוהים נוקט בכם שיטות אכזריות במיוחד, ובכך אפשר לזהות את הצדק האלוהי. איך ייתכן שלא תהללו אותו? מה שאלוהים עושה בקרבכם מאפשר לבני האדם לחזות בטבע הצודק של אלוהים. האין זה מצדיק הערצה של אלוהים? כיום, בפרשת הדרכים, כשהתקופה הקודמת עדיין קיימת והעידן החדש עדיין לא התהווה, כיצד אתם נושאים עדות על אלוהים? זה נושא שראוי להרהור עמוק, הלא כן? האם אתם עדיין שוקלים בדעתכם עניינים אחרים ולא נחוצים? מדוע אלוהים אומר "על אף שבני האדם קראו פעם 'תחי ההבנה', איש לא הקדיש זמן רב בניתוח המילה 'הבנה', מה שמוכיח שלבני האדם אין כל רצון לאהוב אותי"? אילולא אלוהים אמר דברים כאלה, האם ייתכן שלא הייתם מנסים להבין את לבו של אלוהים על דעת עצמכם?

אף על פי שבני האדם רכשו מעט ידע בזמן האחרון בנוגע למטרות והתכלית של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם, אני יכול לומר בוודאות שאילו אלוהים לא דיבר בפשטות אל האדם, איש לא היה מסוגל לזהות את המטרות והתכלית של התגלמותו של אלוהים כבשר ודם. זו עובדה גמורה. האם זה עדיין לא ברור לכם? כל דבר שאלוהים עושה בבני האדם הוא חלק מתוכנית הניהול שלו, אך הם לא מסוגלים לתפוס באופן מדויק את רצונו של אלוהים. זה הליקוי של האדם, אף אלוהים לא דורש שבני האדם יהיו מסוגלים לעשות דבר. הוא בסך הכל דורש שהם יאזינו ל"נזיפות הרופא". זו דרישתו של אלוהים. הוא דורש מכל בני האדם להכיר חיים אנושיים אמיתיים, מכיוון ש"בלבם, המילים 'חיים אנושיים' לא קיימות. הם לא מתייחסים אליהן כלל, והם רק בזים לדבריי, כאילו הפכתי לאישה זקנה שאומרת שטויות." בעיני בני האדם, דברי האל הם כמו כלי יום-יומי – הם לא מייחסים אליהם כל חשיבות. לכן, בני האדם לא יכולים להנהיג את דברי האל – הם הפכו לשברי כלי אומללים שמודעים לאמת אך לא יכולים להנהיג אותה. לפיכך, די בפגם הזה של האדם לגרום לאלוהים לבחילה ממושכת, ולפיכך, הוא אומר פעמים רבות שבני האדם לא מתייחסים כלל לדבריו. עם זאת, בתפיסותיהם, בני האדם חושבים את הדברים הבאים: "בכל יום, אנחנו חוקרים ומנתחים את דברי האל – איך ייתכן שאנחנו לא מתייחסים אליהם? האמירה הזו לא עושה איתנו צדק, הלא כן?" אך אני אנתח זאת במקצת למענכם – בני האדם יאדימו מזעם. כשהם קוראים את דברי האל, הם מהנהנים בראשיהם, קדים ומקרצפים, כמו כלב פאג המזיל ריר למשמע דברי אדונו. לפיכך, ברגע הזה, בני האדם מרגישים לא ראויים ודמעות זולגות במורד פניהם. נדמה שהם רוצים להכות על חטא ולפתוח דף חדש. עם זאת, לאחר שהזמן הזה חולף, הביישנות שלהם, כשיים תמימים, נעלמת כלא הייתה ומתחלפת בזאביות. הם מניחים בצד את דברי האל ותמיד בטוחים שענייניהם קודמים להם ושענייני האל הם הכי פחות דחופים. ומפני המעשים האלה שלהם, הם לעולם לא מסוגלים להוציא לפועל את דברי האל. כשהעובדות מגיעות, הם פורשים את מרפקם קדימה[א] – כלומר, בוגדים באנשיהם. מה הפלא שאלוהים אומר, "הוא 'בורח לצד השני' וסומך עליי שאקיים אותו"? רק מכך אפשר להבין שאין כל שקר בדברי האל – הם מכילים אמת בלבד, ואין בהם כל הגזמה. עם זאת, נדמה שהם מעודנים במידת מה, מכיוון ששיעור קומתו של האדם נמוך מדי, ולכן הוא לא מסוגל לקבל את האמת. דברי האל כבר סיפקו גילום ברור כשמש של הדברים של האדם, הן בתוכו והן מחוצה לו – הם שרטטו אותם בבהירות גמורה וציירו דמות מלאת חיים שהיא בדיוק פרצופו המקורי של השטן. העניין הוא שבמצב הנוכחי, בני האדם עדיין לא ראו הכל בבירור, ולכן, נאמר שהם עדיין לא מכירים את עצמם. זו הסיבה שאני אומר שהלקח הזה חייב להימשך, ואסור שהוא ייעצר. כשבני האדם יכירו את עצמם, אלוהים יזכה בכבוד. קל להבין זאת – אין צורך שאפרט. עם זאת, יש דבר אחד שאזכיר לכם, אך ראשית יש לקרוא את דברי האל הבאים: "בזמנים של היום, בני האדם אף פעם לא נוצרים אותי בלבם, ואין להם מקום בשבילי בלבם. האם הם יכולים להפגין אהבת אמת אליי בימי הסבל שעתידים לבוא?" מה משמעות הדברים האלה? אלוהים אומר שהאדם עדיין לא חווה את הייסורים, מה שמוכיח שעדיין יש משמעות פנימית לדברים "הכרה עצמית". האם הבנתם זאת? מבלי לחוות מצוקה וזיכוך, איך יוכלו בני האדם להכיר את עצמם? האין אלה מילים ריקות מתוכן? האם אתם בוטחים בכל מה שאלוהים אומר? האם אתם מסוגלים לפענח את דברי האל? מדוע אלוהים אומר שוב ושוב דברים כגון "לנוכח מעשיו של האדם, אין לי ברירה אלא לעזוב"' וגם אומר "רק כשההרים מתמוטטים והקרקע נקרעת לגזרים, בני האדם חושבים על דבריי. רק אז הם מתעוררים מחלומותיהם, אך הזמן כבר בא, והם נבלעים במבול הגדול, וגופותיהם צפות על פני המים"? מדוע אלוהים אומר "בני האדם חושבים על דבריי" ולא "בני האדם נשמעים לדבריי"? האם נכון שההרים מתמוטטים ושהקרקע נקרעת לגזרים? בני האדם לא מתייחסים לדברים כאלה, הם נותנים להן לחלוף אותם, ולכן הם סובלים "מצוקה" רבה בדברי האל. הסיבה לכך היא שהם חסרי מחשבה. משום העבירה הזו של האדם, אלוהים אומר, "אני, ה'מפלצת' הזו חסרת תעלות הדמעות, בכיתי דמעות רבות על האדם. עם זאת, האדם לא יודע על כך דבר." מפני שבני האדם לא מתייחסים כלל לדברי האל, אלוהים משתמש באמצעים האלה כדי להזכיר להם לקבל מהם "עזרה".

בינתיים, לא אתנבא על התפתחות עולמית, אלא אחזה דבר מה בנוגע לגורלו של האדם. האם לא ביקשתי שבני האדם יכירו את עצמם? איך ניתן להסביר זאת? כיצד בני האדם צריכים להכיר את עצמם? כשאלוהים מענה את בני האדם עד כדי כך שהם מרחפים בין חיים ומוות, הם מתחילים להבין דבר במידת מה את משמעות החיים האנושיים, והם מתעבים את החיים האנושיים וחושבים שכל חייו של האדם אינם אלא חלום. הם חושבים שחייו של האדם הם חיים של עינוי, שהם ימותו מבלי להשיג דבר, ושחייהם חסרי תכלית וחסרי ערך. החיים האנושיים אינם אלא חלום, חלום שבו צער ואושר באים וחולפים. כיום, בני האדם חיים למען אלוהים, אך משום שהם חיים בעולמו של האדם, חיי היום-יום שלהם נשארים ריקים מתוכן וחסרי ערך, מה שגורם לכל בני האדם לדעת שהנאה מאלוהים היא רק נחמה חולפת. אולם אם כשהם לא נהנים מאלוהים, הם עדיין חיים כבשר ודם אפילו שהם מאמינים באלוהים, מה הטעם? כבשר ודם, הכל ריק מתוכן עבור האדם. לאחר שהאדם חווה את תהפוכות החיים האנושיים ומזדקן, שיערו מלבין, פניו מתמלאים בקמטים וידיו מתמלאות ביבלות. על אף שהוא שילם מחיר יקר, הוא לא זכה כמעט בדבר. לכן, דבריי ממשיכות צעד נוסף: הכל ריק מתוכן עבור מי שחי כבשר ודם. אין בכך כל ספק, ואין צורך לבחון זאת בפירוט. אלה הפנים המקוריים של החיים האנושיים שאלוהים דיבר עליהם פעם אחר פעם. אלוהים לא נמנע ממילים האלה כתוצאה מחולשתו של האדם, אלא שהוא פשוט נוהג לפי תוכניתו המקורית. ייתכן שמילים מסוימות מספקות לבני האדם תמיכה והבנה, וייתכן שמילים אחרות עושות את ההיפך הגמור, וגורמות לבני האדם במכוון לחיות באווירה של מוות – וזו בדיוק הסיבה לכך שהם סובלים. לפיכך, ייתכן שאלוהים בונה "אסטרטגיה של עיר ריקה" כדי לבלבל את בני האדם במכוון, אך הם לא יכולים לראות זאת כלל – הם נותרים בעלטה. עם זאת, הכל נתון בידיו של אלוהים, ואפילו שבני האדם יודעים זאת, כיצד הם יכולים להתגונן מכך? לפיכך, איש לא מסוגל להימלט מאיום של ייסורים – מה כבר אפשר לעשות? אפשר רק להישמע להסדריו של אלוהים – והסיבה לכך היא שאלוהים תפס את בני האדם ושהוא לא מאפשר להם להימלט, הלא כן? רק תחת איומיו של אלוהים, כל בני האדם מסוגלים לצעוד בדרך הטבע – האין כך הדבר? אלמלא הסדריו של אלוהים, איך בני האדם היו יכולים להודות בתבוסתם ברצון? האם זו לא הייתה בדיחה? על אף שהחיים האנושיים ריקים, מי מוכן לעזוב מאחור את עולמו של האדם כשחייו נוחים ולנסות לְרַצות את אלוהים? בני האדם מתים בחוסר אונים – מי אי-פעם מת בעושר, כשיש לו כל מה שהוא רוצה? רק "כוכב" שירד מהרקיע יהיה יוצא הדופן לכלל הזה. בהשוואה לחיים שהוא נהנה מהם ברקיע השלישי, החיים על פני האדמה הם כמו חיים בגיהינום – רק בנסיבות כאלה הוא יהיה מוכן למות. אולם מי על פני האדמה הוא כוכב בשמיים? גם אני "לא מבין" זאת. בואו נביט סביב ונראה אם נוכל למצוא כוכב כזה. אם הוא יימצא, אני דורש שבני האדם יעזרו לי לברר האם הוא מוכן לפעול בהתאם לדבריי לעיל. אולם יש לי אזהרה לכל אחד מכם: אסור שאף אחד מכם יגלם את תפקיד ה"גיבור" ויתנדב למות, האם אתם מבינים?

הערות שוליים:

א. "פורשים את מרפקם קדימה" הוא ניב סיני שפירושו שהאדם עוזר לזולת על חשבון אנשים הקרובים לו, כגון הוריו, ילדיו, קרוביו או אחיו.