למען האמת, על פי מה שאלוהים עשה בבני האדם ונתן להם, וכן על פי מה שבני האדם ניחנים בו, אפשר לומר שדרישותיו מבני האדם אינן מוגזמות ושהוא אינו מפריז בדרישותיו מהם. מדוע, אם כן, הם אינם מנסים לְרַצות את אלוהים? אלוהים נותן לאדם מאה אחוזים, אך הוא רק דורש מבני האדם פחות מאחוז אחד – האם הוא מפריז בדרישותיו? האם אלוהים עושה עניין משום דבר? לעתים קרובות, בני האדם אינם מכירים את עצמם ואינם בוחנים את עצמם בפני אלוהים, ולכן לעיתים קרובות הם נופלים בפח – כיצד אפשר להתייחס לכך כאל שיתוף פעולה עם אלוהים? אם הייתה אי-פעם עת שבה אלוהים לא היה מטיל על בני האדם עול כבד, הם היו קורסים כאילו היו עשויים מבוץ ולא היו לוקחים על עצמם למצוא דברים לעשות. זה טיבם של בני האדם – הם פסיביים או שליליים ולעולם אינם מסוגלים לשתף פעולה באופן פעיל עם אלוהים, אלא תמיד מחפשים סיבה שלילית להיכנע לעצמם. האם באמת אינך עושה הכול רק למען עצמך, אלא כדי לְרַצות את אלוהים? האם באמת הנך אדם שאינו מסתמך על רגשות, שאין לו ההעדפות אישיות ושממלא את צורכי עבודתו של אלוהים? "מדוע הם תמיד מנסים לעמוד איתי על המקח? האם אני המנכ"ל של מרכז מסחרי? מדוע אני מגשים בלב חפץ את דרישותיהם של בני האדם ממני, ואילו בקשותיי מהאדם מסתיימות בלא כלום?" מדוע אלוהים שואל שאלות כאלה בזו אחר זו? מדוע הוא זועק כך בתדהמה? אלוהים לא זכה בדבר בבני האדם. כל מה שהוא רואה הוא העבודה שהם בוררים מתוכה כרצונם. מדוע אלוהים אומר, "בקשותיי מהאדם מסתיימות בלא כלום"? שאלו את עצמכם: מהראשית ועד התכלית, מי יכול לעשות את העבודה שהיא חובתו, עבודה שאין בה שום בחירה? מי אינו פועל לפי הרגשות שבלבו? בני האדם משולחי רסן באופיים, לעולם אינם מתמידים במעשיהם, כאילו שיצאו לדוג במשך שלושה ימים ואז נטשו את הרשתות ובילו את היומיים שלאחר מכן בבטלה. פעם הם חמים ופעם הם קרים: כשהם חמים, הם מסוגלים להבעיר את כל הדברים על פני האדמה, וכשהם קרים, הם מסוגלים להקפיא את כל המים על פני האדמה. זה אינו תפקידו של האדם, אך זו האנלוגיה הראויה ביותר למצבו של האדם. האין זו עובדה? אולי יש לי "תפיסות" אודות בני האדם, אולי אני מכפיש אותם, אך כך או כך, "עם האמת, תצעדו ברחבי העולם כולו. ללא האמת, לא תגיעו לשום מקום." אף על פי שזהו פתגם אנושי, אני חושב שראוי להשתמש בו כאן. אינני מצנן את רוחם של בני האדם במכוון ומתכחש למעשיהם. תנו לי לייעץ לכם בכמה שאלות: מי רואה את עבודתו של אלוהים כחובתו? מי יכול לומר, "כל עוד אהיה מסוגל לְרַצות את אלוהים, אקדיש את כל כולי"? מי מסוגל לומר, "בלי קשר לבני האדם האחרים, אני אעשה את כל מה שאלוהים צריך, ובין שעבודתו של אלוהים תהיה ארוכה או קצרה, אמלא את חובתי. הבאת עבודתו של אלוהים לסופה היא עניינו של אלוהים, לא משהו שאני מהרהר בו"? מי מסוגל לידע כזה? אין זה משנה מה אתם חושבים. אולי יש לכם תובנות נשגבות יותר, ואם כך הדבר, אקבל אותן ללא עוררין ואודה בתבוסתי. אולם עליי לומר לכם שמה שאלוהים רוצה הוא לב נאמן, לב ישר ונלהב, ולא לב כפוי טובה של זאב. מה אתם יודעים על ה"התמקחות" הזו? מראשית ועד תכלית, "נדדתם בעולם". ברגע אחד אתם ב"עיר קונמינג", עיר האביב הנצחי, וכהרף עין, הגעתם ל"קוטב הצפוני", הקר עד אימה והמכוסה שלג. מי מעולם לא חזר בו? מה שאלוהים דורש הוא רוח של "חוסר מנוחה עד מוות". מה שהוא רוצה הוא רוח שאיתה בני האדם "אינם שבים על עקבותיהם לפני שיגיעו לחומה הדרומית". באופן טבעי, כוונתו של אלוהים איננה שבני האדם יעלו על הנתיב הלא נכון, אלא שהם יאמצו רוח כזו. בדיוק כמו שאלוהים אומר, "כשאני משווה את 'המתנות' שהם נתנו לדברים שלי, בני האדם מזהים מיד עד כמה אני יקר ערך, ורק אז מבינים שלא ניתן לאמוד אותי". כיצד ניתן להסביר את הדברים האלה? אולי קריאת הדברים האלה מקנה לכם ידע מסוים, מכיוון שאלוהים מוציא את לבו של האדם בשלמותו על מנת לנתחו, ובעת הזו, בני האדם מבינים את הדברים האלה. אולם משום המשמעות הפנימית העמוקה של דברי האל, בני האדם עדיין אינם מבינים את הבשר הישן, מפני שהם לא למדו בפקולטה לרפואה ומפני שהם אינם ארכיאולוגים, ולכן הם חשים שהמונח החדש הזה בלתי נתפס – ורק אז הם נכנעים במקצת. זאת מכיוון שבני האדם חסרי אונים לנוכח הבשר הישן. על אף שלא מדובר בחיית פרא אכזרית והבשר הזה אינו מסוגל להשמיד את האנושות כמו פצצת אטום, בני האדם אינם יודעים מה לעשות איתו ונדמה שהם חסרי אונים. אולם לי יש דרכים לטפל בבשר הישן. העובדה שהאדם מעולם לא התאמץ לחשוב על אמצעי-נגד גרמה למגוון המוזרויות של האדם לחלוף לנגד עיניי, ממש כפי שאלוהים אמר: "כשאני מראה להם את כל כולי, הם מביטים בי בעיניים פקוחות לרווחה ועומדים בפניי ללא ניע, כמו נציב מלח. וכשאני רואה את מוזרותם, אני בקושי מצליח להתאפק לא לצחוק. משום שהם פונים אליי כדי לבקש ממני דברים, אני נותן להם את הדברים שבידי, והם מצמידים אותם אל חיקם ומוקירים אותם כמו תינוק בן יומו, אך עושים את התנועה הזו רק לרגע אחד." האין אלה פעולות של הבשר הישן? בהנחה שבני האדם מבינים זאת כיום, מדוע הם אינם מוותרים אלא ממשיכים בכך? למעשה, האדם אינו מסוגל לעמוד בחלק מדרישותיו של אלוהים, אך בני האדם אינם מתייחסים לכך כלל, מכיוון ש"אינני ממיט ייסורים על האדם בקלות ראש. זו הסיבה לכך שבני האדם תמיד התירו את הרסן של הבשר. הם אינם מתבוננים ברצוני, אלא תמיד מרמים אותי בפני כס המשפט שלי." האין זה שיעור קומתו של האדם? אלוהים אינו נטפל לפגמים שוליים במכוון, אלא זו המציאות – האם אלוהים חייב להסביר זאת? בדיוק כפי שאלוהים אומר, "הסיבה לכך היא שאמונתם של בני האדם כה רבה עד כדי כך שהם 'ראויים להערכה'." זו הסיבה שאני נשמע להסדריו של אלוהים, ולכן אינני מדבר על כך יותר מדי. משום אמונתם של בני האדם, אני מנצל את ההזדמנות ומשתמש באמונתם כדי לגרום להם למלא את תפקידם מבלי שאזכיר להם זאת. האם זה לא בסדר מצדי? האין זה בדיוק מה שאלוהים צריך? אולי למשמע הדברים האלה, בני אדם אחדים מרגישים שנמאס להם, ולכן אדבר על משהו אחר כדי להקל עליהם במקצת. כשכל אנשיו הנבחרים של אלוהים ברחבי תבל יעברו ייסורים וכשמצבו הפנימי של האדם יתוקן, בני האדם יחגגו בסתר לבם כאילו נמלטו מצרה. באותו רגע, בני האדם יחדלו לבחור בעצמם, משום שזו בדיוק ההשפעה המושגת במהלך עבודתו הסופית של אלוהים. מאחר ששלבי עבודתו של אלוהים התקדמו עד היום, בניו ואנשיו נכנסו כולם לשלב הייסורים, וגם בני ישראל אינם יכולים להימלט מהשלב הזה, מכיוון שבני האדם נגועים בטומאה בתוך תוכם, ולכן אלוהים מוביל את כל בני האדם אל תוך הכבשן כדי לזכך אותם, שזהו נתיב הכרחי. לאחר ששלב זה יחלוף, בני האדם יקומו לתחייה, וזה בדיוק מה שאלוהים חזה ב"אמירות של שבע רוחות האל". לא אדבר על כך עוד כדי לא לעורר עוינות מצד בני האדם. משום שעבודתו של אלוהים מופלאה, הנבואות שיוצאות מפיו של אלוהים תמיד מתגשמות בסופו של דבר. כשאלוהים מבקש מבני האדם לדבר שוב על התפיסות שלהם, הם מוכים בתדהמה, ולכן איש אינו צריך לדאוג או לחשוש. בדיוק כפי שאמרתי, "מתוך כל עבודתי, האם היה אי-פעם שלב שהאדם ביצע במו ידיו?" האם אתם מבינים את מהותם של הדברים האלה?