נבחרתי לתפקיד מנהיגת כנסייה ביוני האחרון. באותו זמן התרגשתי מאוד והייתי בטוחה שאחיי ואחיותיי מעריכים אותי. חשבתי שאם כל כך הרבה אנשים הצביעו בשבילי, סימן שאני טובה יותר מאחרים. אז אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבוד קשה ולמלא את חובתי היטב, כדי שהם יוכלו לראות עד כמה אני מוכשרת. בכלל לא הכרתי את עבודת הכנסייה כשהתחלתי, אז הקפדתי מאוד להקשיב ולזכור את מה שהשותפה שלי אמרה שידעה על החובות שלנו. כל הזמן חשבתי, "כיוון שעכשיו אני מנהיגה של הכנסייה, אני חייבת לעשות עבודה טובה ולהגיע להרבה הישגים, כדי להצדיק את התואר. אסור שייצאו לי מוניטין של חוסר עשייה, או של חמדנות ליתרונות שהסטטוס מקנה. איך אוכל להראות את פניי במצב כזה?" תהיתי גם איך אוכל לבצע את חובתי היטב. ניצבתי בפני האחים והאחיות של כל הכנסייה, חלקם מנוסים יותר בחובותיהם, שהבינו יותר עקרונות אמת ממני. מה יהיה אם לא אצליח לפתור את הבעיות שלהם, ולא אוכל לתת עצות בשיתוף שלי? מה הם יחשבו עליי? האם ירגישו שאני חסר יכולת? שאני לא מתאימה לעבודה ולא בנויה לחובות הנהגה? ואז הרגשתי שכמנהיגה, אני חייבת לשתף ברמה גבוהה יותר מהם, שעליי לצייד את עצמי באמת מהר מאוד כדי שברגע שאחיי ואחיותיי יצטרכו עזרה, אני אהיה מוכנה לסייע. אז הם יראו שכן יש לי מציאות אמת מסוימת, ושאני מסתדרת היטב כמנהיגה. מעבר לעיסוק בעבודת הכנסייה כל יום, קראתי כמה מדברי האל בזמני הפנוי. היומן שלי היה מלא מדי יום ביומו. אף על פי שהאחיות הזכירות לי כשהן הלכו לישון: "היי, כבר נהיה מאוחר, את צריכה לישון." לא הרגשתי עייפות, ולעתים קרובות עבדתי עד מאוחר בלילה. למרות כל המאמצים שהשקעתי בהכנות, עדיין הייתי חסרת ביטחון בכינוסים עם האחים והאחיות שלי.

ערב אחד, האחות שאיתה עבדתי אמרה שעלינו לקיים כינוס לצוות הבשורה. זה היה למחרת, ודאגתי מאוד. חשבתי, "האחים והאחיות בצוות הזה הם מאמינים ותיקים, ואני חדשה בתפקיד ההנהגה. אני לא כל כך מבינה את סוג הבעיות והקשיים שאיתם הם מתמודדים בעבודתם. אם הם יזכירו נושאים שאני לא מסוגלת לטפל בהם, האם הם יחשבו שאני גרועה במילוי החובה שלי? זה לא יהרוס את התדמית שלי כמנהיגה? לא, עדיף להתכונן ברגע האחרון מלא להתכונן בכלל, ואסור לי לבזבז זמן – עליי ללמוד כמה אמיתות רלוונטיות." עם זאת, כיוון שלא יכולתי לתפוס הכול בהתראה קצרה כל כך, הייתי ממש מעורערת, עשיתי דברים אקראיים במחשב, רגע אחד עשיתי משהו, רגע אחרי זה משהו אחר. המחשבות שלי הסתבכו בתוך עצמן ולא נותר מה לעשות אלא ללכת לישון. למחרת בכינוס צפיתי באחות שעבדה איתי משתפת עם כולם, עוזרת להם לפתור את כל הבעיות בעבודת הבשורה, בזמן שאני ישבתי שם בלי שיהיה לי צל של מושג מה לומר. זה היה מאוד מביך. אז חשבתי, "אם לא אגיד כלום, הם יחשבו שאני מנהיגה לקישוט, לא? אני חייבת לדבר. חלק מהאחיות האלה כבר מכירות אותי, ועכשיו כשאני מנהיגה, השיתוף שלי צריך להיות עמוק יותר, נכון? אחרת, מה הן יחשבו עליי? האם הן יגידו שהייתי חסרת תועלת?" אימצתי את ראשי בניסיון למצוא התנסויות שאוכל לשתף, ונעשיתי מוטרדת עד כדי סערת נפש. לא ידעתי מה לומר להם. כדי שלא יראו שאין לי מה לשתף, הקשבתי בתשומת לב לשיתוף של עמיתתי, וברגע שסיימה, מיהרתי בעצם לסכם את מה שהיא אמרה. זה יראה שהשיתוף וההבנה שלי טובים יותר משלה, וכולם יראו שאני מסתדרת מצוין, שאני מתאימה לתפקיד, אף על פי שבמציאות ידעתי היטב שכל מה שאמרתי היה ניכוס של ההבנה של עמיתתי. ידעתי שזו דרך בזויה מאוד לנהוג. אחרי הכינוס הרגשתי ריקנות גדולה בלב. ידעתי גם שכל מצב וכל אדם שאני נתקלת בהם מתוזמרים על ידי אלוהים אבל לא היה לי מושג איך להתנסות בהם. לא למדתי דבר. המחשבה הזו גרמה לי לתחושה נוראה. אפילו התחרטתי קצת שקיבלתי על עצמי את החובה. במשך כמה ימים לאחר מכן הרגשתי כאילו משקולת כבדה לוחצת לי על הראש- חשתי מבולבלת וקצת חסרת נשימה. הכאיב לי מאוד להתמודד עם בעיות בעבודת הכנסייה בלי לדעת אפילו איפה להתחיל. אז התפללתי לאלוהים. "אלוהים, אני באמת רוצה למלא את החובה הזו היטב אבל אני תמיד מרגישה שאני לא בנויה לזה. אני לא יודעת מה לעשות. אנא הנחה אותי להכיר את עצמי כדי שאוכל להשתחרר מהמצב מעורר הרחמים הזה."

אחרי זה, התוודיתי בפני השותפה שלי וסיפרתי לה על הקושי שלי להיות במצב ההוא. היא הקריאה לי קטע מדברי האל, מתוך "כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו". בואו נקרא את זה. "כל בני האדם המושחתים סובלים מבעיה נפוצה: כשאין להם מעמד, הם לא נוהגים בהתנשאות כשהם מתקשרים או משוחחים עם אחרים, והם אף לא מאמצים סגנון או נימה מסוימים באופן דיבורם; הם פשוט רגילים ונורמליים, ואין להם צורך ליצור לעצמם תדמית. הם לא חשים שום לחץ פסיכולוגי, ויכולים לשתף בפתיחות ומהלב. הם נגישים וקל לתקשר עמם; לתחושת אחרים, הם אנשים טובים מאוד. ברגע שהם נעשים בעלי מעמד, הם הופכים מורמים מעם, הם מתעלמים מאנשים מן השורה, איש לא יכול לגשת אליהם; הם חשים שהם משתייכים לאצולה מסוימת, ושהם שונים בתכלית מאנשים מן השורה. הם מזלזלים באנשים מן השורה, מדברים בהתנשאות, ומפסיקים לשתף בפתיחות עם אחרים. מדוע הם כבר לא משתפים בפתיחות? הם חשים שכעת הם בעלי מעמד, ושהם מנהיגים. הם חושבים שלמנהיגים מוכרחה להיות תדמית מסוימת, שעליהם להיות נעלים מעט יותר מאנשים מן השורה, ששיעור קומתם גבוה יותר וכן שהם מסוגלים יותר לקחת על עצמם אחריות; הם מאמינים שבהשוואה לאנשים מן השורה, מנהיגים מוכרחים להיות סבלנים יותר, עליהם להיות נכונים לסבול ולהשקיע יותר, וכן להיות מסוגלים לעמוד בכל פיתוי מידי השטן. גם אם הוריהם או קרובי משפחה אחרים שלהם מתים, הם חשים שעליהם לשלוט בעצמם במידה מספקת כדי שלא יבכו, או שלכל הפחות עליהם לבכות בסתר, מבלי שיראו אותם אחרים, כדי שאיש לא יהיה עד למגרעותיהם, לפגמיהם או לחולשותיהם. הם אפילו חשים שאל למנהיגים לאפשר לאיש לדעת אם הם הפכו שליליים; במקום זאת, עליהם להסתיר את כל הדברים האלה. הם מאמינים שכך מוכרח לנהוג אדם בעל מעמד" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים). הקטע הזה טלטל אותי. דברי האל חשפו בדיוק את המצב שבו הייתי! למה פחדתי כל כך מהכינוסים? למה הם הלחיצו אותי כל כך? זה היה מפני שתמיד ניסיתי לרומם את עצמי. מאז שנהייתי מנהיגה, הרגשתי שיש לי תפקיד וסטטוס, ובגללם אני חייבת להיות שונה מקודם. עכשיו כשהייתי מנהיגה, חשבתי שאני צריכה להצדיק את התדמית של מנהיגה, להיות טובה ומוכשרת יותר מהאחרים. השיתוף שלי צריך היה להיות מעמיק יותר, הייתי צריכה להבין את המהות של בעיות טוב יותר, ולפתור כל קושי שאחים ואחיות נתקלו בו במהלך היווכחותם בחיים. הרגשתי שאני צריכה להיות זו שבולטת בכינוסים, לא משנה עם מי הייתי, ושזו הדרך היחידה להיות ראויה לתואר. אז אחרי שקיבלתי על עצמי את המינוי, דיברתי והתנהגתי לגמרי למען התפקיד שלי. למעשה לקיתי בכל מובן, אבל רציתי להסוות את עצמי, לזייף נשגבוּת, עסקתי בהתנהגות נכלולית וניסיתי להתעלות על השיתוף של עמיתתי, כדי שאקבל את אור הזרקורים ושיעריכו אותי. כל היום חשבתי רק איך לשמר את הסטטוס שלי, בלי לחשוב איך למלא את חובתי היטב, או איך לבצע את המחויבות שלי לא התמקדתי בעבודה אמיתית. האם זה היה חיפוש האמת ומילוי חובתי? חיפשתי סטטוס ונשלטתי לגמרי על ידו – הפכתי למשרתת של הסטטוס. אף על פי שנבחרתי כמנהיגה בכנסייה. לא ניחנתי מיד בשיעור קומה עצום או השגתי את מציאות האמת ישירות. למעשה, עדיין הייתי אותו אדם. כל מה שהשתנה הוא התוכן של החובה, ותחומי האחריות שלי. אלוהים רצה שאתאמן יותר דרך מילוי חובתי כמנהיגה, שאחפש את האמת כדי לפתור בעיות ולבצע עבודה מעשית. העניין לא היה לתת לי סטטוס. אבל במקום זה רוממתי את עצמי לסטטוס של מנהיגה, ואפילו חשבתי בטעות שלהיות מנהיגה זה בדיוק כמו לשרת בתפקיד ממשלתי, סוג כזה של סטטוס. זו הייתה נקודת מבט של כופרת, לא? זה היה אבסורדי לגמרי!

אחרי שהבנתי את כל זה, התפללתי לאלוהים: "אלוהים, תודה לך על הנאורות וההנחיה שלך, על שהרשית לי להבין שהסיבה למצבי הייתה רדיפה אחרי סטטוס. טעיתי. אלוהים, אני מוכנה להכות על חטא ולחפש את האמת כדי לפתור את המצב הזה שלי. אנא הנחה אותי בדרך הנכונה." לאחר מכן קראתי קטע מדברי האל. האל הכול יכול אומר, "אנשים הם בעצמם יצירי בריאה. האם יצירי בריאה מסוגלים להיות כול-יכולים? האם הם יכולים להשיג שלמות ולהיות נטולי פגמים? האם הם יכולים להשיג מיומנות בכל דבר, להבין כל דבר, לראות כל דבר לאשורו ולהיות מסוגלים לכול? לא. אבל בקרבם של בני האדם יש צביונות מושחתים וגם חולשה קטלנית: מיד כאשר הם רוכשים מיומנות או מקצוע, אנשים מרגישים שהם בעלי יכולת, שיש להם מעמד וערך ושהם מקצוענים. לא משנה כמה חסרי ייחודיות הם, כולם רוצים להציג את עצמם כאנשים מפורסמים או יוצאי דופן, להפוך את עצמם לסלבריטאים בזעיר אנפין ולגרום לאנשים להאמין שהם מושלמים ונטולי פגמים, ללא שום ליקוי. הם רוצים להפוך למפורסמים, רבי עוצמה או לדמות נערצה כלשהי בעיניהם של אחרים, והם שואפים להפוך לבעלי כוחות, שמסוגלים לכול ושאין דבר שהוא מעבר ליכולותיהם. ...הם אינם רוצים להיות כמו כולם, הם אינם רוצים להיות אנשים מן השורה, אנשים רגילים, אלא אנשי-על, אנשים יוצאי דופן או מצליחנים. זו בעיה ענקית! בכל מה שנוגע לחולשות, חסרונות, בורות, טיפשות או חוסר הבנה, שהם מנת חלקה של האנושיות הרגילה, הם מסווים את כל אלה ואינם מאפשרים לאחרים לראות זאת, ולאחר מכן ממשיכים להעמיד פנים. ...הם אינם יודעים מיהם, וגם אינם יודעים כיצד להביא לידי ביטוי את האנושיות הרגילה. הם מעולם לא נהגו כבני אנוש מעשיים. אם אתה מעביר את ימיך כשראשך בעננים, צולח יום אחר יום, אינך עושה דבר כשרגליך נטועות בקרקע ותמיד חי על פי דמיונך, זו בעיה. הנתיב שבחרת בחיים אינו נכון. אם אתה עושה זאת, אזי לא משנה כיצד אתה מאמין באל, לא תבין את האמת ולא תוכל להשיג את האמת. אם לדבר בכנות, אינך יכול להשיג את האמת, משום שנקודת המוצא שלך שגויה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חמשת התנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לעלות על המסלול הנכון של אמונה באל). כשקראתי את זה, הרגשתי כאילו אני פנים-מול-פנים עם אלוהים, ושהוא שופט אותי. החלק שהכי השפיע עליי היה: "אם אתה עושה זאת, אזי לא משנה כיצד אתה מאמין באל, לא תבין את האמת ולא תוכל להשיג את האמת. אם לדבר בכנות, אינך יכול להשיג את האמת, משום שנקודת המוצא שלך שגויה." הבנתי עד כמה המניעים והנתיב שבו אדם הולך חשובים למילוי החובה שלו, שהם קובעים ישירות אם הוא יצליח להשיג את האמת או לא. אם לא נחפש את האמת במילוי חובתנו, אם לא נתחשב ברצון האל ובמקום זאת נחזק את הסטטוס שלנו, לא משנה כמה קשה נעבוד, כמה נסבול ונשלם מחיר – לעולם לא נקבל את אישורו של אלוהים, והוא ידחה ויגנה אותנו. אלוהים קדוש והוא יכול לראות לעומק הלב והנפש שלנו. אחרי שנעשיתי מנהיגה, חשבתי רק על התדמית והסטטוס שלי בעיני אחרים, רציתי להגן על תפקיד ההנהגה שלי, הסתרתי את פגמיי ואת הלקויות שלי כדי שאחרים יעריכו ויעריצו אותי. מינוי האל לא היה בליבי. רדפתי אחרי סטטוס והלכתי בנתיב של התנגדות לאלוהים. איך יכולתי להשיג את עבודת רוח הקודש בצורה כזו? האפלה שלתוכה נפלתי הייתה טבעו הצודק של אלוהים שפעל עליי. אם בכל זאת לא הייתי מכה על חטא, בטוח שאלוהים היה מתעב אותי. חשבתי על צוררי המשיח שגורשו מבית האל. היה להם סטטוס, והם תמיד הרגישו שהם לא כמו כל השאר. הם התחילו לחמוד את יתרונות הסטטוס, רוממו את עצמם והתרברבו, נאבקו להוציא את אנשי האל מידיו. הם היו נגד אלוהים, ובסופו של דבר נבעטו החוצה. סולקו. כשהבנתי את כל זה, הרהרתי באופן שבו נשלטתי על ידי הסטטוס מאז שקיבלתי את חובת ההנהגה. חשבתי שהחובות היררכיים, ייחסתי לעצמי תואר ורוממתי את עצמי. חשבתי שהשגתי סטטוס, ורציתי להשוויץ על ידי פתרון בעיות של אחרים כדי שהם יעריכו אותי. הייתי כל כך חסרת בושה. עצם המחשבה גרמה לי לבושה צורבת. הרגשתי שאני מגעילה ושהאופן בו הגנתי על הסטטוס שלי בעיני אחרים היה ביסודו ניסיון להשיג סטטוס מאלוהים. זה היה הנתיב של צורר משיח. באותו רגע הרגשתי שאני מבינה באיזה מצב מסוכן הייתי, ושאם לא אכה על חטא, בסופו של דבר איענש כמו צורר משיח.

בחיפוש ובהרהור שלי לאחר מכן, קראתי את הקטע הזה מדברי האל. "כשאין לך מעמד, אתה יכול לנתח את עצמך לעתים תכופות וללמוד להכיר את עצמך. הדבר עשוי להועיל לאחרים. כשיש לך מעמד ואתה עדיין יכול לנתח ולהבין את עצמך לעתים תכופות, ולאפשר לאנשים לראות את חוזקותיך, וכן שאתה מבין את האמת, שיש לך ניסיון מעשי ושאתה משתנה באמת ובתמים, הדבר עדיין עשוי להועיל לאחרים, הלא כן? בין אם אתה בעל מעמד ובין אם לאו, כל עוד אתה יכול ליישם בפועל את האמת, לשאת עדות חווייתית אמיתית, ולאפשר לאנשים להבין דרך חוויותיך את כוונות האל ואת האמת, האין הדבר מועיל לאחרים? אם כך, מהי משמעות המעמד בעבורך? למעשה, מעמד הוא פשוט תוספת, ערך מוסף, כמו פריט לבוש או כובע. הוא עיטור ותו לא. אין בו שימוש אמיתי, ולנוכחותו אין שום השפעה. אתה עדיין אותו האדם, בין אם אתה בעל מעמד ובין אם לאו. עצם יכולתם של אנשים להבין את האמת ולזכות באמת ובחיים אינו קשור כלל במעמד. המעמד לא יכול להגבילך כל עוד אינך מייחס לו חשיבות רבה מדי. אם אתה אוהב מעמד, שם עליו דגש מיוחד, ותמיד מייחס לו חשיבות עצומה, הוא ישלוט בך; לא תהיה מוכן להיפתח, להיחשף, להכיר את עצמך או להניח בצד את תפקידך המנהיגותי על מנת לפעול, לדבר, לתקשר עם אחרים ולבצע את חובתך. איזו מין בעיה היא זו? האין זה עניין של הגבלה על ידי מעמד? זה קורה משום שאתה מדבר ופועל ממקום של מעמד ואינך מסוגל לרדת מהעץ. בעשותך כן, האם אינך פשוט מאמלל את עצמך? אם אתה באמת מבין את האמת, ואם אתה יכול להיות בעל מעמד מבלי להגביל את עצמך כך, ובמקום זאת ביכולתך להתמקד באופן שבו עליך לבצע את חובותיך כראוי, בעשיית כל שעליך לעשות ובמילוי החובה המוטלת עליך, ואם אתה רואה את עצמך כאח או אחות מן השורה, האם המעמד יגביל אותך אז?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו). דברי האל העניקו לי נתיב של יישום בפועל. בלי קשר לסטטוס שלי, עליי למלא את חובתי היטב, לשתף על כל דבר שאני מבינה, וכשאני לא מבינה, עליי לשתף בפתיחות עם אחים ואחיות כדי לחפש את האמת ולפתור את הבעיה ביחד. בסך הכול מילאתי חובה שונה מזו של האחרים, אך איש לא היה נעלה על השאר או נחות מהם. וזה שמילאתי תפקיד של מנהיגה לא אמר שהייתי טובה מהם או מוכשרת יותר. אבל התנהגתי כשוטה, בלי שום מודעות עצמית. היו לי גם כל מיני חסרונות והייתי זקוקה לעזרה, ובכל זאת חשבתי שעליי להיות טובה מהם. זה היה כל כך שחצני ונבער! זה היה ממש מגוחך, איך שהצבתי את עצמי ככה במרכז הבמה. אני מודה מכל הלב לאלוהים על כך שחשף אותי באמצעות המצב הזה, ואיפשר לי לראות שאני הולכת בנתיב הלא-נכון. התפללתי אליו כך: "אלוהים, תודה שחשפת אותי כדי שאוכל לראות עד כמה הייתי עסוקה בסטטוס, ושהייתי בנתיב של התנגדות לך. אני רוצה ללכת בנתיב הנכון. אני רוצה להכות על חטא, להניח לרעיון של סטטוס, לשנות את הגישה שלי כלפי חובתי ולעשות זאת בהתאם לעקרונות האמת."

פעם אחת הלכתי לכינוס של הקבוצה, שבו שלושה אחים ואחיות מילאו את חובתם זמן רב יותר ממני, וחלקם היו מנהיגים. הם שיתפו איתי לפני כן על האמת וכדומה, אז הרגשתי די מוגבלת בכינוס. חששתי שאם השיתוף שלי לא יהיה מספיק טוב ולא יעזור להם להתמודד עם בעיותיהם, הם עשויים לחשוב שאין לי שום מציאות האמת, או שאינני ראויה למנהיגות. לא העזתי לשאול אותם באיזה מין מצב הם, כי פחדתי שיגידו משהו שלא אוכל להתמודד איתו. בשלב זה הבנתי שאני מנסה שוב להגן על הכבוד ועל הסטטוס שלי, אז נשאתי תפילה כדי לזנוח את עצמי. נזכרתי בדברי האל האלה: "אם אתה באמת מבין את האמת, ואם אתה יכול להיות בעל מעמד מבלי להגביל את עצמך כך, ובמקום זאת ביכולתך להתמקד באופן שבו עליך לבצע את חובותיך כראוי, בעשיית כל שעליך לעשות ובמילוי החובה המוטלת עליך, ואם אתה רואה את עצמך כאח או אחות מן השורה, האם המעמד יגביל אותך אז?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו). ידעתי שעליי לנהוג כפי שאלוהים דורש, ואף על פי שהבנתי הייתה רדודה, הייתי מוכנה להסתמך על אלוהים ולמלא את חובתי כמיטב יכולתי. כשדברי האל הנחו אותי, הרגשתי שהשתחררתי מאוד ולא היה אכפת לי מה אחרים חשבו עליי. החלטתי לשתף את מה שכן הבנתי. כשהם שמעו מה שהיה לי לומר, הם לא זלזלו בי. במקום זאת, הם אמרו שקיבלו משהו מהשיתוף.

באותו כינוס קראתי קטע מדברי האל, שמופיע ב"העקרונות שצריכים להנחות את התנהגותו של האדם." "לא משנה איזו חובה אדם מבצע, והאם הוא משיג תוצאות, מבצע את חובתו ברמה גבוהה וזוכה לאישורו של האל בהתאם למעשיו של האל. גם אם תמלא את אחריותך ואת חובתך, אם האל לא יעבוד, אם האל לא יעניק לך נאורות וינחה אותך, אז לא תדע את נתיבך, כיוונך או מטרותיך. מה יוצא מזה בסופו של דבר? לאחר שעמלת במשך כל הזמן הזה, לא תבצע את חובתך כראוי, וגם לא תזכה באמת ובחיים – הכול היה לשווא. לכן, ביצוע חובתך על פי סטנדרטים, חיזוק אחיך ואחיותיך וקבלת אישורו של האל, כל זה תלוי באל! אנשים יכולים לעשות רק את הדברים שהם מסוגלים להם באופן אישי, שהם צריכים לעשות, ושנמצאים במסגרת היכולות הטמונות בהם – לא יותר מזה. בסופו של דבר, ביצוע חובותיך בצורה יעילה תלוי בהדרכת דברי האל ובנאורות ובמנהיגות של רוח הקודש; רק אז תוכל להבין את האמת, ולהשלים את התפקיד שהטיל עליך האל בהתאם לנתיב שנתן לך ולעקרונות אותם קבע. אלה הם חסדו וברכתו של האל, ואם אנשים אינם יכולים לראות זאת, הם עיוורים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים). הקריאה בדברי האל ממש האירה לי את הלב. ראיתי שלמעשה, עבודת בית האל נעשית ומקוימת כולה על ידי אלוהים, וכבני אדם, אנחנו ממלאים את חובותינו כפי יכולתנו. אנחנו לא נשיג דבר בחובתנו, לא משנה כמה קשה נעבוד, ללא העבודה של רוח הקודש, וההארה וההנחיה של אלוהים. אנחנו חייבים להבין מה אלוהים דורש, לעשות את זה מכל הלב, לחפש ולהנהיג את האמת בכל הדברים, ולעבוד לפי העקרונות. כך אנחנו משיגים את עבודת רוח הקודש ואת אישורו של אלוהים. התפקיד שלי כמנהיגה היה רק כדי שאשתף על האמת כדי לעזור לפתור קשיים של אחרים בחובתם ובהיווכחותם בחיים. גם אם היו זמנים שבהם לא יכולתי לפתור בעיה מייד, יכולתי לזכור אותה ולחזור אליה בהמשך עד לפתרון. אז שאלתי אותם באיזה מין מצב הם היו, ועם אילו קשיים התמודדו. כשהם שיתפו על מצבם, השקטתי את ליבי בפני אלוהים, וחיפשתי וחשבתי על העניין בתשומת לב. כך יכולתי לגלות את הסיבה לקשיים שלהם ולהשתמש בדברי האל בהתאם, כדי לעזור למצוא נתיב לפתרונם. אני יודעת שזו הייתה לגמרי הנחייתו של אלוהים. זה ריגש אותי מאוד, וקיבלתי טעימה מהחופש שבוויתור על סטטוס. ההתנסות הזו הראתה לי שעליי לתקן את הגישה שלי במילוי חובתי, ולעשות את עבודת מינוי האל בכל הרצינות, תוך הרהור וחיפוש כיצד לעשות זאת כראוי ולהשיג תוצאות מיטביות. זה היה הנתיב הנכון. ובן-רגע השתחררתי מהכבלים והאזיקים של הסטטוס. יכולתי ליהנות מהמנהיגות והברכות של האל!