האל הכול יכול אומר, "אין זה פשוט לשרת את אלוהים. בני אדם שטבעם המושחת לא השתנה לא יוכלו לשרת את אלוהים לעולם. אם דבר האל לא שפט וייסר את הטבע שלך, הרי שהטבע שלך עדיין מייצג את השטן, והדבר מוכיח שאתה משרת את אלוהים בשל כוונותיך הטובות. זהו שירות המבוסס על אופייך השטני. אתה משרת את אלוהים עם אופייך הטבעי ועל פי העדפותיך האישיות. יתר על כן, אתה תמיד חושב שאלוהים מתענג על כל דבר שאתה מוכן לעשות ושאלוהים שונא כל דבר שאינך רוצה לעשות. אתה עובד על סמך העדפותיך בלבד. האם אפשר לקרוא לכך לשרת את אלוהים? בסופו של דבר, טבע חייך לא ישתנה כהוא זה. במקום זאת, השירות שלך יהפוך אותך לעיקש אף יותר, והדבר יעמיק מאוד את הטבע המושחת שלך. כך בתוך תוכך, כללי השירות לאלוהים מבוססים בעיקר על אופייך ועל הניסיון שצברת בשירותך על פי הטבע שלך. אלה החוויות והלקחים של האדם. זו הפילוסופיה של האדם להתנהלות בעולם. ניתן לסווג בני אדם כאלה כפרושים וכאנשי דת. אם הם לעולם לא יתעוררו ויכו על חטא, הם יהפכו לבטח למשיחי השקר ולצוררי המשיח אשר יוליכו בני אדם שולל באחרית הימים. משיחי השקר וצוררי המשיח שדובר בהם ייצאו מקרב בני אדם כאלה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, יש להיפטר מהשירות הדתי). קטע זה מדברי האל נהג לגרום לי לחשוב על צביעותם של הפרושים והכמרים ועל כל אותם צוררי משיח מרושעים שרק המעמד מעניין אותם. חשבתי שאלוהים התייחס רק אליהם. בעיקרון ידעתי שאלוהים חושף משהו שנמצא בכולנו, ושגם טבעי שלי היה מושחת. אבל לא באמת הבנתי את עצמי, אז לפעמים, הפרושים, צוררי המשיח והשקרנים נראו כרחוקים מאוד ממני. לא הייתי כמותם, לא הידרדרתי עד כדי כך. הייתי מאמינה ותיקה מאוד, עשיתי דברים טובים, ושילמתי מחיר במהלך מילוי חובתי. לא משנה איזו חובה מוניתי למלא בידי הכנסייה, צייתי וביצעתי אותה. בנוסף, לא שאפתי להפוך למנהיגה, ומילאתי את חובתי בלי קשר למעמדי. אז איך יכולתי להיות צוררת משיח או ערמומית? אבל למעשה, חייתי מלאת תפיסות ודמיונות, ומאוחר יותר, אל מול העובדות, התפיסות הללו שלי התהפכו על ראשן.

עזבתי כדי לעבוד כשליחת הבשורה מחוץ לעיר. עד מהרה נעשיתי עסוקה מאוד והמנהיגים שלנו העריכו אותי מאוד. לפעמים הם חיפשו לדון ולהתייעץ עמי בנושאי עבודה אחרים. בנוסף לכך, הייתי מאמינה ותיקה וגיליתי יכולת לסבול למען חובתי, ולכן האחים והאחיות נשאו אליי את עיניהם, ואילו אני העליתי את עצמי על נס. המשכתי להאמין כל השנים הללו ושימשתי בתפקיד אחראי, אז לא ראיתי עצמי כדומה לאחרים, אלא חשבתי שאני טובה מהם. חשבתי ששחיתותי לא יכולה להיות גדולה יותר ממה שהם חשפו, ושלא אוכל לגלות אותה מידה של חולשה או שליליות כפי שהם גילו. אחרת, מה הם יחשבו עליי? הם לא יגידו ששיעור קומתי עדיין נמוך גם אחרי שנים של אמונה, ויזלזלו בי? מאוחר יותר מנהיגה טיפלה בי לאחר שהפרתי עקרונות מסוימים בחובתי. היא אמרה שגם אחרי שנות אמונה רבות חסרה לי תובנה לגבי דברים מסוימים ושאיני ניחנת במציאות האמת. חשתי מבוישת ומושפלת מאוד, אבל לא הרהרתי בשחיתותי ובחסרונותיי שלי או ביקשתי את האמת כדי לפצות על חסרונותיי. במקום זאת, השמעתי מילים ודוקטרינות ריקות מתוכן, העמדתי פנים שאני מכירה את עצמי, והתנהגתי כאילו שאני אדם רוחני כדי לחפות על כך שלא ניחנתי במציאות האמת.

אני זוכרת שפעם, עמית לעבודה שהאמין באדוננו אמר שהוא רוצה לחקור את נתיב האמת. המנהיגה אמרה לי לגשת אליו מיד ולשאת עדות לעבודת האל באחרית הימים. אמרתי שכך אעשה, אבל גיליתי שהיו לו תפיסות רבות קשות לפיצוח. הייתי עסוקה מאוד באותו זמן, אז דחיתי את המטלה. המנהיגה שאלה אותי כמה שבועות לאחר מכן: "למה לא נשאת בפניו עדות אחרי כל הזמן הזה? הוא רוצה לחקור את נתיב האמת והוא מוביל אחריו מאמינים רבים, שכולם כמהים לשובו של אדוננו. למה עדיין לא נשאת בפניו עדות על עבודת האל באחרית הימים?" חשתי מעט אשמה ומיהרתי להסביר את עצמי: "לא הצלחתי להגיע אליו כי צצו דברים אחרים." המנהיגה כעסה מאוד כשהיא שמעה זאת, ואמרה שגיליתי חוסר אחריות ויחס מזלזל במילוי חובתי, שאני מבזבזת זמן, ושאני פוגמת מאוד בעבודת שליחות הבשורה. היא נזפה בי קשות, ועשתה זאת מול אחים ואחיות רבים. חשתי שפניי בוערות מבושה. חשבתי: "לא יכולת לתת לי לפחות לשמור על כבודי ולא לנזוף בי כך? אני יודעת שטעיתי. לא אוכל ללכת עכשיו ולשתף עמו בבשורה? אין צורך לטפל בי בצורה כה קשה." גם הצדקתי זאת לעצמי בכך שאמרתי שזה לא נבע מעצלות אלא שימיי באמת עמוסים בנשיאת דרשות מבוקר ועד ערב. אבל היא עדיין אמרה שהייתי עצלה וחסרת אחריות. מה עוד ניתן לבקש ממני? חשתי שחובתי פשוט קשה מדי. לאחר המפגש נשארתי בחדרי ובכיתי. חשתי שעשו לי עוול, חשתי שלילית, ונמלאתי ברעיונות מוטעים לגבי אלוהים. התחלתי לחוש תחושות של בגידה. חשבתי שמאחר שהמנהיגה נזפה בי בצורה כה קשה, אלוהים ודאי מתעב אותי, אז איך אוכל להמשיך למלא את חובתי? אולי עליי להודות באשמה, לקבל זאת ולהתפטר, כך שעבודת בית האל לא תסבול מעיכובים ולא אבצע משימה כפוית טובה. וכך בעוד דמעות זולגות מעיניי, חשתי שמצבי אינו כשורה. הייתי מאמינה ותיקה מאוד, אך ברגע שטיפלו בי בצורה מעט מחמירה, לא יכולתי לשאת זאת. ניסיתי לשאת ולתת עם אלוהים, והייתי מוכנה גם לפרוש. שיעור קומתי היה העמדת פנים. נזכרתי בדברי האל, שעלינו להישאר נאמנים לחובתנו גם אם השמיים נופלים על ראשנו. כשנזכרתי בכך, התעודדתי. לא משנה מה אלוהים או המנהיגה חושבים עליי, אסור לי להתפרק. אני חייבת לעמוד באתגר הזה, ולא משנה עד כמה חובתי קשה. כשחשבתי על זה כך, חשתי פחות אומללה. מחיתי במהרה את דמעותיי והלכתי לדבר עם האחים והאחיות. תוך ימים ספורים, צירפתי את אותו עמית אל ציבור המאמינים. אבל לאחר מכן, לא ביקשתי את האמת ולא הרהרתי בבעיותיי. במקום זאת, התעקשתי להמשיך למלא את חובתי על פי מצפוני ורצוני. חשבתי שכן ניחנתי בשיעור קומה מסוים ובמעשיות.

אבל למעשה, המנהיגה טיפלה בי כי הייתי חסרת אחריות ובחרתי בדרך הקלה, וכי לא ביצעתי עבודה מעשית. אלו היו בעיות חמורות. עמדתי בראש צוות שליחות הבשורה, אבל גם כשראיתי מישהו מלא בתפיסות רבות, לא הייתי מוכנה ללכת מיד לשתף עמו ולשאת עדות. במקום זאת הנחתי את זה בצד ונתתי לשבועיים לחלוף. זה הפריע לרבים לחקור את נתיב האמת ואת קבלת פני אדוננו בשובו! הזלזול שלי בחובתי היווה התנגדות לאלוהים ופגיעה בטבעו. הייתי עסוקה כל הזמן ושילמתי מחיר על מילוי חובתי, אבל בכל פעם שעמדתי בפני אתגר לא הצלחתי להתמקד בבקשת האמת לשם פתרון הבעיה או למלא את חובתי כהלכה. במקום זאת, נסוגותי לאחור ועשיתי מה שהתחשק לי, והנחתי בצד בשוויון נפש את שליחותו של אלוהים. האם זו הייתה מסירות מצדי? המנהיגה דיברה על הגישה המזלזלת והלא אחראית שלי, על טבעי השטני והערמומי, וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו כזה. המנהיגה ניתחה זאת בפניי כך שאלמד להכיר את עצמי, לחזור בתשובה ולהשתנות, אבל לא הרהרתי במעשיי באמת או זיהיתי את שורש בעיותיי. התנהגתי כאילו שקיבלתי עליי את הגיזום והטיפול, אבל לא הבנתי את עצמי באמת. בגלל זה השמעתי מילים ודוקטרינות ריקות במפגש ואז העמדתי פנים שזכיתי במודעות עצמית. אמרתי שגיליתי חוסר אחריות ושעיכבתי את עבודת בית האל ושגרמתי לה נזק רב. המנהיגה צדקה בכך שנזפה בי. היא העלתה חלקים מאופיי אל פני השטח, את טבעי השטני, אז לא יכולתי לנתח את מעשיי מבחינת טוב ורע. אבל מעולם לא שיתפתי לגבי הטעויות שעשיתי, או לגבי האופי וההשלכות של מעשיי, או סוג הטבע המושחת שנגלה אצלי בגישתי המזלזלת לחובתי, או התפיסות והמחשבות האבסורדיות שהיו לי. לא הקדשתי תשומת לב להיבטים הפרטניים יותר של הבעיה. על מה דיברתי במקום זאת? על האופן שבו נשענתי על אלוהים ונוכחתי בצורה חיובית. דיברתי הרבה על הבנות חיוביות. אמרתי שחשתי שלילית ומלאת תלונות כשטיפלו בי ושרציתי לפרוש, אבל כשנזכרתי בדברי האל קיבלתי השראה וחשתי שאסור לי להתפרק. אלוהים עשה בי עבודה כה רבה ונתן לי כל כך הרבה, אז חייב להיות לי מצפון ואסור לי לאכזב את אלוהים. אז חשבתי שלא משנה איך גזמו אותי וטיפלו בי, לא משנה עד כמה חובתי הייתה קשה, הייתי חייבת לבצעה היטב ושהמנהיגה שטיפלה בי רצתה שאהרהר בכך ושאלמד להכיר את עצמי כדי שאחזור בתשובה ואשתנה. כשהאחרים שמעו זאת, הם לא ממש הכירו את בעיותיי ואת שחיתותי ולכן לא חשו שגרמתי נזק רב לעבודת בית האל. במקום זאת, הם חשו שהמנהיגה נהגה בי בחומרה, ושחוויתי טיפול וגיזום בגלל מעידה קטנה בלבד. הם גילו המון סימפתיה והבנה. וכשהם ראו שלא נעשיתי שלילית גם אחרי שטופלתי בצורה כה קשה, אלא יכולתי להמשיך למלא את חובתי, הם חשו שאני מבינה את האמת ושאני ניחנת בשיעור קומה. הם נשאו אליי את עיניהם והעריצו אותי. כמה מהם אמרו לי באותו זמן שהעובדה שנותרתי חזקה והמשכתי למלא את חובתי גם אחרי שטיפלו בי בחומרה כה רבה הייתה ראויה להערכה. וחלק אמרו שחובתי לא הייתה קלה כלל וכלל, ושלמרות שהשקעתי בה אנרגיה רבה, נזפו בי ברגע שמעדתי קלות. הם ראו אותי מוחה את דמעותיי וחוזרת לעבודה, ואמרו שהם היו קורסים הרבה לפני כן ושהם לא ניחנו בשיעור קומה. הם הקשיבו לשיתוף שלי ולא הבינו שנתיב האמונה המעשית כלל את קבלת הטיפול והגיזום, או שהטיפול והגיזום היו למעשה אהבת אלוהים וישועתו. במקום זאת, הם טעו בהבנתם את אלוהים, נכנסו למגננה, והרחיקו עצמם ממנו בעודם מתקרבים אליי. טופלתי גם מספר פעמים לאחר מכן, וזה תמיד התנהל אותו הדבר. תמיד דיברתי על דוקטרינות, והעמדתי פנים שאני רוחנית ומכירה את עצמי, העמדתי פנים שניחנתי בשיעור קומה ובמעשיות, והולכתי שולל את האחים והאחיות. הייתי חסרת מודעות לחלוטין, אטומה לגמרי, והייתי גאה מאוד בעצמי שהצלחתי להישאר זקופה בתקופה. חזי ממש התנפח מגאווה והרגשתי שניחנתי בשיעור קומה ובמציאות האמת. נעשיתי יותר ויותר יהירה ובטוחה בעצמי.

פעם אחת, אחד האחים הצביע על כמה בעיות במילוי חובתי. סירבתי לקבל זאת, וחשבתי לעצמי שהוא סתם מחפש בעיות, ושהוא קטנוני. הוא הרגיז אותי מאוד. אבל פחדתי שיראו עד כמה הייתי יהירה גם אחרי שנות אמונה רבות כל כך ושיחשבו עליי דברים רעים. חששתי גם שהמנהיגה תגלה זאת ותאמר שלא קיבלתי עליי את האמת, אז הכרחתי את עצמי להעמיד פנים ולא להתלונן. פניתי אליו בצורה רגועה ואמרתי: "אח, ספר לי על הבעיות שאתה רואה כאן ונעבור עליהן אחת אחת. אם לא נצליח לפתור אותן, נוכל לדבר עם אחד המנהיגים." אז הוא מנה את כל הבעיות בפניי, ואני דחיתי אותן בזו אחר זו. בסוף, הצלחתי לתרץ בהסברים את רוב הבעיות שהוא העלה. מבחינתי הכול היה פתור והייתי מרוצה. אבל הוא עדיין לא חש בנוח, אז הוא הלך לדבר עם המנהיגה. ובכן, חלק מהסוגיות שהוא העלה היו בעיות אמיתיות, וברגע שהמנהיגה גילתה על כך, היא ביצעה בי טיפול וגיזום ממש שם מול כולם. היא אמרה שהייתי יהירה ושלא הסכמתי לקבל הצעות של אחרים, שמילאתי את חובתי ללא עקרונות, ושלא היה בי שמץ ממציאות האמת אפילו אחרי שנים כמאמינה. היא אמרה שאני לא מסוגלת לפתור בעיות מעשיות, שאני יהירה בצורה עיוורת ושאני לא נוהגת בהיגיון. היה לי קשה לשמוע זאת, אבל עדיין לא השתכנעתי לגמרי. חשבתי, "כן, אני יהירה ולפעמים יש לי ביטחון עצמי מופרז, אבל אני כן מקשיבה להצעות. אני לא יהירה עד כדי כך."

זמן קצר לאחר מכן, שוב נחשפתי במהלך פגישת עבודה. המנהיגה גילתה שאני דוחה משימות בעבודה ושאלה אותי, "למה העבודה שלך כאן כה לא יעילה? מה הבעיה? תוכלי להשתפר?" תגובתי הייתה, "לא, לא אוכל." הרגשתי שהמנהיגה לא הבינה את המצב לאשורו ושציפיותיה היו גבוהות מדי. לאחר מכן היא הקריאה לנו מדברי האל ושיתפה עימנו לגבי החשיבות שבהפצת הבשורה. היא גם אמרה שהזמן דוחק ושעלינו להיות יעילים יותר. לא ממש הקשבתי לה. דבקתי בתפיסות שלי ובניסיוני, וחשבתי: "אני הרי לא יכולה לעבוד בצורה יעילה עוד יותר." שאלתי בשקט את האחים והאחיות שלידי: "אתם חושבים שזה אפשרי?" המניע שלי מאחורי השאלה היה לגייס אותם לצד שלי, שיגידו כמוני, שיתנגדו למנהיגה, וכך קצב העבודה יישאר כפי שהוא. זה היה ברור לגמרי, אבל לא הייתי מודעת לכך. הם לא פקפקו בי לרגע. הם לא ניסו אפילו. הם מיד הצטרפו אליי ונעמדו בפינה שלי.

מאוחר יותר, בגלל שהייתי יהירה ולא יעילה בעבודתי, ובגלל שלא רק שלא ניהלתי את עבודת הצוות היטב, אלא גם הפרעתי לה, פוטרתי מתפקידי. אבל להפתעתי, כשהגיע הזמן לבחור מנהיגי כנסייה חדשים, האחים והאחיות לא רק עדיין הצביעו עבורי, אלא הצביעו פה אחד. שמעתי שחלקם אמרו שאם אעזוב, הצוות כולו יתפרק, ומי ינהל אז את הצוות? אז הרגשתי שיש כאן בעיה רצינית, שכולם הקשיבו לי ותמכו בי למרות הדרך בה עבדתי. כולם הצביעו עבורי למרות שהמנהיגה פיטרה אותי, ואפילו נלחמו כדי שאזכה ליחס הוגן. ממש גרמתי להם לסטות מדרך הישר.

נזכרתי בקטע מדברי האל: "ובאשר לכולכם, אם הייתה ניתנת לכם אחריות על כנסייה ואף אחד לא היה בודק אתכם במשך שישה חודשים, הייתם הולכים בנתיב השגוי ועושים כרצונכם. אם הייתם נשארים לבדכם במשך שנה, בסופו של דבר הייתם מסיטים אנשים אחרים מדרך הישר, וכולם היו מתמקדים רק בדיבור מילים ודוקטרינות ובהשוואות לגבי מי יותר טוב ממי. אם הייתם נשארים לבדכם במשך שנתיים, הייתם מנהיגים אנשים לפניכם, אנשים היו מצייתים לכם ולא לאלוהים, וכך הכנסייה הייתה מתנוונת והופכת לדתית. מה הסיבה לכל זה? האם חשבתם אי פעם על שאלה זו? באיזה נתיב הולך אדם כשהוא מנהיג את הכנסייה בדרך זו? בנתיב של צוררי המשיח. האם אתם תהיו כאלה? במשך כמה זמן תוכלו לספק לאנשים את שמץ האמת שאתם מבינים כעת? האם אתם יכולים להנהיג אנשים אל הדרך הנכונה של אמונה באל? אם אנשיו הנבחרים של האל ישאלו שאלות רבות, האם תהיו מסוגלים לענות עליהן על ידי שיתוף על האמת על פי דברי האל? אם אתה לא מבין את האמת, וכל מה שאתה עושה זה להטיף כמה מילים ודוקטרינות, אז אחרי שיקשיבו לך כמה פעמים, לאנשים יימאס, וכשאתה תמשיך להטיף את המילים והדוקטרינות, הם ירגישו סלידה מכך, ויוכלו להבחין בכך – במקרה כזה, למה להמשיך להטיף להם? אם אתה אדם שיש בו היגיון, אתה צריך להפסיק להטיף דוקטרינות לאנשים אחרים, אתה צריך להפסיק להטיף לאנשים מגבוה, אתה צריך להיות באותו מעמד כמו אחרים, ואתה צריך לאכול, לשתות ולחוות את דברי האל יחד איתם. כל אלה הם מאפיינים של אנשים בעלי היגיון. אלה שהם גאוותנים וצדקנים במיוחד מאבדים בקלות את ההיגיון שלהם, ומתעקשים להטיף לאחרים את המילים והדוקטרינות, או שהם מנסים להתרברב על ידי חיפוש ולמידה של תיאוריות רוחניות עמוקות יותר, ובכך הופכים לאנשים שמנסים להטעות אחרים. התנהגות כזו היא התנגדות לאל. האם ברור לך מה יהיו ההשלכות אם תמשיך להטיף בדרך זו? האם ברור לך לאן תוביל אנשים? איזה סוג של בעיה זו, כשאתה צועד בנתיב של צוררי משיח, מוביל אנשים לפניך, וגורם להם לסגוד ולציית לך? האם אינך מתחרה באלוהים על אנשיו הנבחרים? אתה בעצם מביא לפניך אנשים שרצו במקור להאמין באל, לחזור לאל, ולהיווכח באל, ואתה גורם להם לציית לך, לעשות כדבריך, ולהתייחס אליך כמו אל. ומה תהיה התוצאה של זה? אנשים אלה האמינו במקור באל כדי להיוושע, אך בסופו של דבר הוטעו על ידך – לא רק שהם לא יינצלו, הם גם יסבלו מאבדון ויושמדו. בדרך זו, אתה מסיט אנשים מדרך הישר, אתה פוגע בהם עמוקות, אתה מפקיר את אלה שמאמינים באל. באיזה פשע אתה אשם? איך אתה יכול לפצות אותם? אתה הולכת מאמינים חדשים בתחבולות לתוך ידיך, הפכתם אותם לכבשים שלך, כולם מקשיבים לך, כולם הולכים אחריך, ובליבך אתה למעשה חושב: 'אני חזק עכשיו; כל כך הרבה אנשים מקשיבים לי, והכנסייה עומדת לפקודתי'. אופי זה של בגידה שקיים באדם גורם לך באופן לא מודע להפוך את האל לדמות ריקה מתוכן, ואז אתה עצמך יוצר איזושהי דת או פלג. כיצד נוצרים דתות ופלגים שונים? הם נוצרים בדרך זו. הסתכלו על המנהיגים של כל דת וכל פלג – כולם גאוותנים וצדקנים, והפרשנויות שלהם לכתבי הקודש חסרות הקשר ומונחות על ידי המושגים והדמיונות שלהם. הם כולם מסתמכים על כישרון וידע כדי לעשות את עבודתם. אם הם לא היו יכולים להטיף בכלל, האם אנשים היו הולכים בעקבותיהם? אחרי הכול, יש להם קצת ידע והם יכולים להטיף כמה דוקטרינות, או שהם יודעים איך לשכנע אחרים ולהשתמש בכמה טריקים. הם משתמשים בדברים האלה כדי להטעות אנשים, ולהביא אנשים לפניהם. להלכה, האנשים האלה מאמינים באל, אבל למעשה הם הולכים בעקבות המנהיגים האלה. כשהם נתקלים במישהו שמטיף את דרך האמת, חלקם אומרים, 'אנחנו צריכים להתייעץ עם המנהיג שלנו בענייני אמונה.' אתם רואים כיצד אנשים זקוקים להסכמה ואישור של אחרים כשמדובר באמונה באל וקבלת דרך האמת – האין זו בעיה? אז למה הפכו המנהיגים האלה? האם הם לא הפכו לפְּרוּשִׁים, רועי שקר, צוררי משיח ומכשול בפני קבלה של דרך האמת? אנשים כאלה הם מאותו סוג כמו פאולוס" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). מדברי האל יכולתי לראות שהייתי ממש כמו הפרושים שהוא חושף, ושטבעי לא היה רק ערמומי ושטני, אלא שהתנהגותי הגיעה לשלב שבו הטעיתי אחרים ושלטתי בהם, והזנחתי את אלוהים. חשבתי על הפרושים הצבועים ועל אנשי הכמורה שרק מדברים על דוקטרינות ומעמידים פנים שהם עובדים קשה רק כדי להטעות אנשים. הם אומרים שהם חבים חוב לאלוהים והם נראים צנועים ומודעים לעצמם, אבל הם תמיד דואגים להבליט עד כמה הם מוותרים עבור אדוננו, עד כמה הם סובלים ועד כמה הם עובדים קשה. כתוצאה מכך, המאמינים מעריצים אותם וחושבים שכל מה שהם אומרים תואם לרצונו של אדוננו. הם לא מבחינים בטבעם האמיתי. הם אפילו חושבים שציות להם מקביל לציות לאדוננו. מדובר כאן באמונה באדוננו בשם בלבד, כי במציאות הם נוהים אחר הכמורה. איך הדרך שבה הלכתי שונה מדרכם של הפרושים ואנשי הכמורה? גם אני התמקדתי בדוקטרינות ובהקרבות חסרות משמעות כדי שהאחים והאחיות יחשבו שהייתי מסורה לחובתי. כשטיפלו בי, לא ביקשתי את האמת ולא הרהרתי במעשיי. אמרתי רק מה שנשמע נכון כדי להטעות אחרים, כדי שהם יחשבו שאני צייתנית, שניחנתי בשיעור קומה, ושהם יעריצו אותי ויקשיבו לי. אפילו גרמתי להם להתנגד לדרישותיו של אלוהים ממני. אני זו שהייתה בעמדה של כוח. אז מה הבדיל ביני לבין צורר משיח? לא הייתי מנהיגה ולא זכיתי לעמדה רמה. בסך הכול חלקתי תחומי אחריות בעבודה עם שתי אחיות אחרות תחת פיקוחה של המנהיגה, ולמרות זאת, הבעיה שלי החמירה מאוד. אם הייתי מגיעה לעמדה רמה שבה אני לבדי אחראית על משהו, איני רוצה לחשוב אילו מעשי עוולה הייתי מסוגלת לעשות. חשבתי שמאחר שאני מאמינה כבר שנים רבות, ושהמשכתי למלא את חובתי בלי קשר לקשיים או לניסיונות שבהם נתקלתי, וכי ניחנתי באנושיות איכותית ולא שאפתי להפוך למנהיגה, אז לא אהפוך לעולם להיות כמו הפרושים או כמו צוררי המשיח. אבל כשניצבתי מול העובדות, נותרתי ללא מילים. סוף סוף ראיתי עד כמה תפיסותיי היו אבסורדיות ומזיקות, ועד כמה טבעי היה מרושע ומפחיד. ראיתי שבתור מאמינה, לא ביקשתי את האמת, ולא הסכמתי להישמע לשיפוט, לזיכוך, לטיפול, או לגיזום של אלוהים. לא הרהרתי באופיי השטני ולא זיהיתי אותו לאור דברי האל. הייתי מוכנה לציית באופן רדוד בלבד ורק להשמיע הסכמות בעל פה. אבל לא משנה עד כמה נראיתי שומרת חוק, ברגע שצצה הזדמנות, אופיי השטני שבוגד באלוהים תפס את חזית הבמה, וביצע רשע מבלי משים, ומבלי שהייתי אפילו מודעת לכך. זה היה כפי שאלוהים אמר: "נותר סיכוי של מאה אחוזים שתבגדו בי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, בעיה חמורה מאוד: בגידה (2)).

אלוהים ידע עד כמה הושחתתי בידי השטן, עד כמה הייתי אטומה ועיקשת. לא יכולתי להשיג שינוי בכך שאכיר את עצמי רק במעט. אז לאחר מכן נחשפתי וטופלתי בידי האחים והאחיות. אני זוכרת שפעם אחת האחיות אמרה לי, ללא כחל ושרק: "כעת אני רואה אותך יותר בבירור. את כמעט אף פעם לא משתפת במחשבותייך הכמוסות או חושפת את שחיתותך שלך. את רק מדברת על היווכחותך החיובית ועל הבנתך, כאילו ששחיתותך לא קיימת יותר, כאילו שהשתחררת ממנה." היא גם אמרה שהיא נהגה להעריץ אותי, שהיא חשבה שהייתי מאמינה ותיקה שהבינה את האמת, שהייתי מנוסה בניסיונות רבים ויכולתי לסבול למען חובתי, ובעיקר שיכולתי לעמוד בטיפול וגיזום חמורים. לכן היא העריכה אותי כל כך. היא חשבה שכל מה שאמרתי היה אמת והיא תמיד הקשיבה לי, למעשה נתנה לי את מקומו של אלוהים בליבה. כששמעתי אותה אומרת שאני ואלוהים שווים בעיניה הרגשתי כאילו ברק הכה בי. נבהלתי מאוד וחשתי התנגדות רבה לרעיון הזה. חשבתי, "אם זה נכון, לא הפכתי להיות צוררת משיח? איך יכולת להיות כה טיפשה, כה עיוורת? גהרי ם אני הושחתתי בידי השטן. איך יכולת לראותי כך?" במשך כמה ימים הייתי נסערת מאוד. חשתי כאב מפלח אותי בכל פעם שנזכרתי במה שאמרה, וחשתי תחושת אימה מוזרה, שמשהו איום הולך וסוגר עליי. ידעתי שזהו זעמו של אלוהים עליי, שטבעו הצודק אופף אותי ושעליי לקבל את ההשלכות של מעשיי המרושעים. ידעתי שטבעו של אלוהים אינו סובל פגיעה וחשתי שאלוהים כבר גינה אותי, לכן חשבתי שנתיב האמונה שלי הגיע לסופו. לא יכולתי שלא לבכות כשחשבתי זאת. מעולם לא דמיינתי שאני, מישהי שלא הצטיירה כמבצעת מעשי רשע או מעשים רעים, תמצא את עצמה במצב כה חמור. לא רק שהטעיתי אנשים בעזרת דוקטרינות, גם גרמתי להם לסגוד לי כאילו הייתי אלוהים. בכך הפכתי את אלוהים לשליט בובה, מה שגרם לפגיעה קשה בטבעו. חשתי שלילית מאוד, וכאילו שעבירותיי ומעשיי המרושעים נצרבו בליבי. חשתי כאילו אני אחת מהפרושים, מצוררי המשיח, שאני שליחת השטן, ושיש לסלקי. פשוט לא הבנתי איך הרשיתי לעצמי להגיע למצב הזה. רגשות החרטה הביאו אותי בפני אלוהים, ואמרתי לו: "אלוהים, עשיתי מעשה עוולה גדול. פגעתי בטבעך ויש לקללי ולהעניש אותי! אני לא מבקשת את מחילתך, אלא רק שתעניק לי נאורות כך שאוכל להבין את אופיי השטני ולהבין כיצד השטן השחית אותי. אלוהים, אני רוצה לחזור בתשובה, להיות ישרה וזקופת קומה."

בימים שלאחר מכן, הרהרתי באופן שבו מצאתי את עצמי במקום כה נורא, ומה היה שורש הבעיה. קראתי זאת באחת ההתקדשויות שלי: "באיזו חזות, אם כן, צוררי המשיח משקיעים? מי הם מעמידים פנים שהם? ההתחזות שלהם היא, כמובן, עבור מעמד ומוניטין. לא ניתן לנתק זאת מהדברים האלה, אחרת, הם בשום אופן לא היו מעמידים פנים כך – הם בשום אופן לא היו עושים דבר טיפשי כל כך. בהינתן שהתנהגות כזו נחשבת מגונה, מתועבת ודוחה, מדוע הם עדיין עושים זאת? ללא ספק יש להם מטרות ומניעים משלהם – ישנם כוונות ומניעים שכרוכים בכך. כדי שצוררי המשיח יזכו למעמד בעיני אנשים, עליהם לגרום לאנשים אלה להוקיר אותם. ומה גורם לאנשים לעשות זאת? בנוסף להתחזות שכוללת התנהגויות וביטויים שאנשים תופסים כטובים, צוררי המשיח מפגינים גם התנהגויות ודימויים מסוימים שאנשים רואים אותם כנעלים, על מנת לגרום לאחרים להוקיר אותם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי (חלק י')). "לא משנה מה ההקשר, בכל מקום שבו צורר המשיח ממלא את חובתו, הוא ינסה ליצור את הרושם שהוא אינו חלש, שהוא תמיד חזק, מלא ביטחון, שהוא לעולם אינו שלילי. הוא לעולם לא יחשוף את ההשקפה האמיתית שלו או את הגישה האמיתית שלו כלפי אלוהים. האם בעומק לבו הוא באמת מאמין שאין דבר שאינו יכול לעשות? האם הוא באמת מאמין שאין לו חולשות, שאין בו שליליות או התפרצויות של שחיתות? בשום פנים ואופן לא. הוא מצטיין בהצגות, מיומן בהסתרת דברים. הוא אוהב להראות לאנשים את הצד החזק והמכובד שלו. הוא לא רוצה שהם יראו את הצד החלש והאפל שלו. המטרה שלו ברורה: לשמור על כבודו בנוכחות אחרים, להגן על המקום שיש לו בלבם של האנשים האלה. הוא חושב שאם יהיה גלוי לב בפני אחרים ביחס לשליליות ולחולשה שלו, אם יחשוף את הצד המרדני והמושחת שבו, הדבר יהווה איום חמור על מעמדו ועל המוניטין שלו – ויביא יותר צרות מתועלתו. אז הוא מעדיף להסתיר את החולשות ואת המרדנות שלו מפני האחרים. ואם יבוא יום שבו כולם יראו את הצד החלש והמורד שבו, הוא יהיה חייב להמשיך לעשות הצגה. הוא חושב שאם יודה שיש לו טבע מושחת, שהוא אדם רגיל, קטן וחסר חשיבות, הוא יאבד את מקומו בלבם של האנשים וינחל כישלון חרוץ. וכך, יהיה מה שיהיה, הוא אינו יכול פשוט להיפתח בפני אנשים. יהיה מה שיהיה, הוא אינו יכול למסור את הכוח והמעמד שלו לידי מישהו אחר. במקום זאת, הוא מנסה ככל יכולתו להתחרות והוא לעולם לא יוותר. הם מתחילים בכוונה להציג את עצמם לראווה בכל נושא שיש לפתור וברגע שהמרצע יצא מהשק, כשאנשים אחרים מגלים את הבעיות שלהם, הם תופסים מחסה. כשהם נתקלים במשהו שהם מבינים, תכף ומיד תדעו על כך: הם לא מחמיצים הזדמנות לספר לאנשים על עצמם, להביא לידיעתם שזו אחת החוזקות שלהם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי (חלק י')). "צוררי המשיח רוצים להיות אנשים רוחניים, הם רוצים להיות הבולטים ביותר מבין האחים והאחיות, להיות אנשים שמצוידים באמת ומבינים את האמת ושיכולים לסייע לאחים ולאחיות החלשים והלא בוגרים. ומהי מטרתם כאשר הם משחקים את התפקיד הזה? ראשית, הם מאמינים שהם כבר התעלו מעל הבשר, שכבר דחקו הצדה את הדאגות הארציות, השילו מעליהם את חולשות האנושיות הרגילה והתגברו על הצרכים הגשמיים של האנושיות הרגילה. הם מאמינים שהם אלה שמסוגלים לבצע משימות חשובות בבית האלוהים, אלה שיכולים להתחשב ברצונו של אלוהים, אלה שמוחם מלא בדברי אלוהים. הם מעצבים את עצמם כאנשים שכבר הגשימו את דרישותיו של אלוהים וריצו את אלוהים ואשר יכולים להתחשב ברצונו של אלוהים ומסוגלים לזכות בייעוד היפהפה שהובטח מפיו של אלוהים עצמו. לכן הם לרוב זחוחים וחושבים שהם שונים מאחרים. הם משתמשים במילים ובביטויים שהם זוכרים ומסוגלים להבין, הם מתריעים, מגנים ומגבשים מסקנות לגבי אחרים. באותו אופן הם גם משתמשים לעתים קרובות בנוהגים ובאמירות פרי דמיונם ותפיסותיהם כדי לגבש מסקנות לגבי אחרים ולהכשיר אותם. הם גורמים לכולם לציית לכללים ולהישמע להם כדי להגן על מעמדם בכנסייה. הם חושבים שלפלוט צרור דוקטרינות רוחניות, לדקלם כמה אמירות פופולריות, להתייצב בפני כולם, להתנדב לעבודה ולהיות מסוגלים לשמור על הסדר הרגיל של הכנסייה הופכים אותם לרוחניים ומבטיחים את מעמדם בכנסייה. וכך, בעוד הם מעמידים פנים שהם רוחניים ומתרברבים ברוחניות שלהם, הם גם מתיימרים להיות רבי עוצמה ומסוגלים לבצע כל דבר, אנשים מושלמים, והם חושבים שהם יכולים לעשות הכול ושהם מצטיינים בכל דבר" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי (חלק י')).

דברי האל גילו בפניי למה תמיד התנהגתי בצביעות ולמה הראיתי רק את צדי החיובי בשיתופים, בעודי מתאמצת מאוד להסתיר את צדי המכוער והמרושע כדי שאיש לא יבחין בו. עשיתי זאת כדי להגן על המקום בו זכיתי בלבבות האנשים, וכדי לשמר את התדמית שיצרתי לעצמי, תדמית של מאמינה ותיקה. כי אז הם היו חושבים שניסיון השנים עושה אותי מיוחדת, עושה אותי שונה משאר האחים והאחיות, כי הבנתי את האמת וניחנתי בשיעור קומה, ואז הם יישאו אליי את עיניהם ויעריצו אותי. הבנתי כמה הייתי יהירה, מרושעת וערמומית. חשבתי שאני מאמינה ותיקה ומבינה כמה דוקטרינות, אז העליתי את עצמי על נס והתחלתי להעמיד פנים שאני אדם רוחני. אבל לא ניחנתי במציאות האמת ולא התמקדתי בבקשת וחיפוש האמת. כל שעשיתי היה להציג דוקטרינות, התנהגות טובה, וכמה הקרבות חסרות משמעות שעשיתי כדי להסתיר את המציאות המכוערת: שבעצם לא ניחנתי במציאות האמת. לא הרהרתי במעשיי ולא הכרתי את עצמי כשחוויתי את הטיפול והגיזום, ולא ניתחתי את בעיותיי ואת שחיתותי. הסתרתי את מניעיי המכוערים ואת טבעי המושחת כדי שאף אחד לא יגלה עליהם, וכדי להגן על מעמדי ועל תדמיתי. איך הייתה ההתנהגות הצבועה הזו שונה ממה שעשו הפרושים שהתנגדו לישוע אדוננו? ישוע אדוננו גער בפרושים: "אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי דּוֹמִים אַתֶּם לִקְבָרִים מְסֻיָּדִים הַנִּרְאִים יָפִים מִבַּחוּץ וְאִלּוּ תּוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל טֻמְאָה. כָּךְ גַּם אַתֶּם: מִבַּחוּץ אַתֶּם נִרְאִים צַדִּיקִים לְעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, אֲבָל בִּפְנִים מְלֵאֵי צְבִיעוּת וְעָוֶל" (מתי כ"ג 27-28). "מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָעוֹצְרִים אֶת הַיַּתּוּשׁ בְּמִסְנֶנֶת וּבוֹלְעִים אֶת הַגָּמָל" (מתי כ"ג 24). האם זה לא היה נכון גם עבורי? לכאורה, שיתפתי בניסיון שלי, אבל כל שעשיתי היה לדבר על מה שכל אחד יכול לראות, סתם דוקטרינות ריקות מתוכן, בזמן שהסתרתי ואפילו לא הזכרתי את מחשבותיי האמיתיות, ואת הדברים המרושעים והמושחתים שבתוכי. בדרך הזו, כולם יחשבו שלמרות שהיו בי שחיתות ומרדנות, עדיין הייתי טובה יותר מרוב האנשים. "סיננתי את היתוש ובלעתי את הגמל". מבחוץ נראיתי ענווה, אבל בתוכי, כל שעשיתי היה להגן על שמי ומעמדי, ולהגן על תדמיתי בעיני אחרים. הייתי ממש צבועה, חלקלקה וערמומית. שיטיתי בכל האחים והאחיות. לא נהגתי בזקיפות קומה, לא ידעתי את מקומי כיציר נברא, לא חוויתי את עבודת האל מנקודת מבטה של מישהי שהשטן השחית אותה עמוקות, ולא קיבלתי על עצמי את השיפוט, הגיזום והטיפול של אלוהים כדי להיפטר משחיתותי. במקום זאת, ניצלתי את תפקידי כדי להתרברב וכדי לבסס את מעמדי ולהטעות אחרים, ולהתחרות עם אלוהים על נבחריו. האם לא עליתי על דרך ההתנגדות לאלוהים, על נתיב צוררי המשיח? זהו נתיב שזוכה לגינויו של אלוהים. באשר אליי, מלבד הוותק שלי כמאמינה, הייתי נחותה מהאחרים מבחינת איכותי ומבחינת בקשת האמת. לא ניחנתי במציאות האמת גם אחרי כל הזמן הזה, וטבע החיים שלי לא השתנה. נותרתי אותה אישה יהירה, שליחת השטן, נטולת עקרונות במילוי חובתה. לא רק שלא טיפחתי את רצונו של אלוהים ולא רוממתי את אלוהים, גם הפרעתי לעבודת הפצת הבשורה. בהתחשב בוותק שלי כמאמינה, זה היה מחפיר ממש. אבל חשבתי שזה המטבע שבו אוכל להשתמש כדי לרומם את עצמי ולגרום לאחרים לשאת אליי את עיניהם. התנהגתי בחוסר היגיון ובצורה חסרת בושה!

קראתי קטע זה מדברי האל באחת ההתקדשויות שלי: "אם האדם אינו חותר אל האמת, הוא לעולם לא יבין אותה. ניתן לדבר על המילים ועל הדוקטרינות עשרת אלפים פעמים והן עדיין יישארו מילים ודוקטרינות. יש אנשים שפשוט אומרים: 'המשיח הוא האמת, הדרך והחיים'. גם אם תשוב ותאמר את המילים הללו עשרת אלפים פעמים, זה עדיין יהיה חסר טעם. אינך מבין כלל את המשמעות שלהן. מדוע נאמר שהמשיח הוא האמת, הדרך והחיים? האם אתה יכול לבטא את הידע שרכשת על כך מניסיונך? האם נוכחת במציאות האמת, הדרך והחיים? אלוהים אמר את דבריו כדי שתחוו אותם ותרכשו ידע. אין טעם בהשמעה גרידא של מילים ודוקטרינות. רק לאחר שתבין את דברי האלוהים ותיכנס אליהם, תוכל להכיר את עצמך. אם אינך מבין את דברי האלוהים, אזי אינך יכול להכיר את עצמך. תוכל להשיג הבחנה רק כשתבין את האמת. ללא הבנת האמת, אינך מסוגל להחזיק בהבחנה. תוכל לראות דברים בבירור רק כאשר תבין את האמת. ללא האמת, לא תוכל לראות דברים בבירור. תוכל להכיר את עצמך רק כשתבין את האמת. ללא הבנת האמת, לא תוכל להכיר את עצמך. צביונך יוכל להשתנות רק כשתזכה באמת. ללא האמת, לא ייתכן שינוי בצביונך. רק לאחר שתזכה באמת תוכל לשרת בהתאם לרצונו של אלוהים. ללא זכייה באמת, אינך יכול לשרת בהתאם לכוונותיו של אלוהים. רק לאחר שתזכה באמת תוכל לעבוד את אלוהים. ללא זכייה באמת, גם אם תעבוד את האל, עבודתך זו לא תהיה יותר מאשר ביצוע של טקסים דתיים. דבר ממה שתעשה אינו אמיתי. ללא האמת, דבר מכל מה שתעשה לא יהיה מציאות. על ידי זכייה באמת, בכל מה שתעשה תהיה מציאות. כל אלה תלויים בזכייה באמת מתוך דברי אלוהים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד להכיר את טבע האדם). כשקראתי זאת זה עזר לי להבין בצורה ברורה עוד יותר למה עליתי על הנתיב הלא נכון והתנגדתי לאלוהים כאחד הפרושים. זה היה כי מעולם לא ביקשתי את האמת ומעולם לא יישמתי אותה בפועל כל השנים הללו, וכשקראתי בדברי האל, התמקדתי רק במשמעות המילולית. לא נוכחתי בדבריו או יישמתי אותם, ולא ניחנתי בהבנה אמיתית של האמת. אז באופן טבעי, כל מה שנותר לי היו דוקטרינות. באמונתי, לא אהבתי את האמת ולא צמאתי לדברי האל, ולא השקטתי את עצמי בפני האל כדי להרהר בדבריו, למשל, להרהר איזה היבט מהאמת דבריו חשפו, או עד כמה הבנתי, כמה יישמתי, וכמה נוכחתי בעקבות דבריו, מה היה רצונו של אלוהים, או איך דבריו השפיעו עליי. כשמשהו קרה, לא ניסיתי לחשוב על מצבי שלי לאור דברי האל, לא הרהרתי בבעיותיי האישיות או בחנתי את סוג השחיתות שנחשף אצלי ואת התפיסות השגויות שהיו לי. רק דאגתי שאישאר עסוקה כל הזמן, ממש כמו פאולוס, וחשבתי על הסבל שאני עוברת למען עבודתי ועל שאיפותיי שלי. האל בהתגלמותו באחרית הימים ביטא אמיתות רבות ושיתף בפירוט רב לגבי היבטים שונים של האמת. והוא עשה זאת כדי שנוכל להבין את האמת, להבין את האמת של השחתת השטן, לחזור בתשובה ולהשתנות. אבל התייחסתי בקלילות רבה מדי לדברי האל. לא הרהרתי בהם ולא חיפשתי בהם, ולא השקעתי מחשבה ליישומם או להיווכחות בהם. האם זה לא נגד לחלוטין את רצונו של אלוהים בהושעת האנושות? האם זה לא היה הנתיב בו הלכו הפרושים והכמרים? את הפרושים עניין רק להטיף, לסבול למען עבודתם, ולהגן על מעמדם. הם מעולם לא יישמו את דברי האל ולא שיתפו בחוויותיהם ובהבנתם את דברי האל. הם לא היו מסוגלים להוביל אנשים אל תוך מציאות האמת, אלא יכלו רק להטעותם בציטוטים מהכתבים, בידע ובדוקטרינות. זה הפך אותם לאנשים שמתנגדים לאלוהים. גם אני לא ניסיתי ליישם את האמת באמונתי, אלא רק מילאתי כמה כללים. לא ביצעתי עוולה גדולה, נראיתי כמתנהגת היטב, ושיתפתי את מה שנראה כנכון במפגשים, אז חשבתי שאני נוהגת כשורה באמונתי. אבל אז הבנתי: האם לא הייתי פשוט צבועה? איך זה נחשב לאמונת אמת באלוהים? אם אמשיך באמונה כזו, שחסרה בה מציאות אמת, ללא שינוי בטבעי המושחת, האם לא אגרום לסילוקי? נמלאתי רגשות חרטה אז התפללתי לאלוהים: "איני רוצה להיות צבועה יותר. אני רוצה לבקש את האמת, לקבל את השיפוט והזיכוך שלך, להישמע להם, ולשנות את עצמי."

לאחר מכן, קראתי קטע זה מדברי האל באחת ההתקדשויות שלי: "יש כאלה שתמיד חושבים שאנשים בעלי מעמד צריכים לנהוג יותר כמו בעלי התפקידים הרשמיים ולדבר בצורה מסוימת כדי לזכות ביחס רציני ומכבד. האם דרך החשיבה הזאת נכונה? אם אתה מסוגל להבין שדרך חשיבה זו אינה נכונה, אזי עליך להתפלל לאל ולהתמרד כנגד דברי הבשר. אל תנהג בהתנשאות, ואל תלך בנתיב הצביעות. ברגע שעולה בך מחשבה כזו, עליך לחפש את האמת על מנת להתמודד איתה. אם לא תחפש את האמת, המחשבה הזאת, ההשקפה הזאת, תלבש צורה ותשתרש בלבך. כתוצאה מכך, היא תשלוט בך, ואתה תסווה את עצמך ותעצב את תדמיתך במידה כזו שאיש לא יצליח לראות אותך מבעדה או להבין את מחשבותיך. אתה תדבר עם אחרים כאילו דרך מסכה שמסתירה את לבך האמיתי מפניהם. עליך ללמוד לאפשר לאחרים לראות את לבך, וכן ללמוד לפתוח את לבך לפני אחרים ולהתקרב אליהם. עליך להתמרד כנגד מאוויי הבשר ולהתנהל על פי דרישות האל. כך, לבך ידע שלווה ואושר. לא משנה מה קורה לך, תחילה הרהר בבעיות הקיימות באידיאולוגיה שלך. אם אתה עדיין רוצה לבנות לעצמך תדמית ולהסוות את עצמך, עליך להתפלל לאל מיד: 'אלי! אני שוב רוצה להתחפש. שוב אני חורש מזימות מטעות. אני שד של ממש! אתה ודאי מתעב אותי עד מאוד! כעת אני נגעל לחלוטין מעצמי. אני מפציר בך לנזוף בי, להטיל עליי משמעת ולהעניש אותי'. עליך להתפלל, לחשוף בגלוי את גישתך, ולסמוך על האל שיחשוף אותה, ינתח אותה, ויגביל אותה. אם תנתח ותגביל אותה באופן זה, לא יצמחו בעיות מפעולותיך משום שצביונך המושחת סוכל ולא חושף את עצמו" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו). דברי האל כיוונו אותי לעבר נתיב היישום. כדי לפתור את הצביעות והערמומיות שלי ואת טבעי השטני והמרושע, עליי ליישם את האמת, להיות אדם ישר, ללמוד להיפתח בפני אלוהים ולשתף בצורה כנה מכל הלב, ואם איתקל בבעיות, לשתף בנקודת המבט הכנה שלי ובמחשבותיי. כששוב אחוש דחף להעמיד פנים, יהיה עליי להתפלל לאלוהים, למרוד בעצמי, ולעשות ההפך. יהיה עליי להיפתח, לחשוף את שחיתותי ולנתח אותה, ולא לתת לטבעי השטני לנצח. נזכרתי בדברי האל: "אם יש לכם סודות שאתם לא ששים לשתף ואם אתם לא מוכנים לחשוף את סודותיכם – כלומר את הקשיים שלכם – בפני אחרים כדי לחפש את דרך האור, אני אומר שאתם לא תקבלו את הישועה בקלות, ושאתם לא תגיחו בקלות מהחושך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, שלוש תוכחות). ואז חשבתי עד כמה חשוב להיות אדם ישר. במהלך כל שנות אמונתי, לא יישמתי זאת ולא נוכחתי בכך, עד כמה שזו אמת בסיסית. זה היה פתטי! אז התפללתי לאלוהים, מוכנה לחזור בתשובה, ליישם את האמת ולהיות אדם ישר.

מאותו רגע והלאה, בכל פעם ששמעתי שאומרים שאני מבינה את האמת ושניחנתי בשיעור קומה, חשתי אי נוחות ומבוכה גדולה. לא נהניתי מכך כמו בעבר. באחת הפעמים פגשתי אחות ששמעה שאני מאמינה ותיקה מאוד ושאני מסוגלת לסבול למען חובתי, והיא העריצה אותי מאוד. היא אמרה לי ישר בפנים: "אחות, אני יודעת שאת מאמינה כבר שנים רבות, ששמעת דרשות רבות ושאת מבינה אמיתות רבות. אני ממש מעריצה אותך." כששמעתי אותה אומרת זאת, נבהלתי והרגשתי צמרמורת. הסברתי לה מיד את האמת, ואמרתי, "אחות, זה לא ממש כך. אל תסתכלי בקנקן. האמנתי באלוהים במשך זמן רב, אבל איכותי אינה גבוהה דיה, ואני לא אוהבת את האמת או מבקשת אותה. בסך הכול הקרבתי קורבנות חסרי משמעות במהלך שנותיי כמאמינה. אני עושה כמה דברים וטובים ויכולה לשלם מחיר מסוים, אבל חובתי הייתה נטולת עקרונות וטבע חיי לא השתנה בהרבה. לא הצלחתי למלא את החובות שאלוהים הפקיד בידיי. לא לקחתי בחשבון את רצונו של אלוהים ולא רוממתי אותו, במקום זאת התנגדתי לו והמטתי עליו חרפה." יותר מאוחר שיתפתי איתה: "נקודת המבט שלך אינה תואמת לאמת. אל לך להעריץ אנשים באופן עיוור, אלא לבחון אנשים ודברים בהתאם לאמיתות שבדברי האל. איך אלוהים מביט על אנשים? לא אכפת לו כמה זמן אתה מאמין, כמה סבלת וכמה עבדת קשה, או כמה אתה יודע להטיף. אכפת לו אם אתה מבקש את האמת, אם טבעך השתנה, אם אתה יכול לשאת עדות במילוי חובתך. יש מאמינים חדשים שמסוגלים לבקש את האמת ולהתמקד ביישום ובהיווכחות והם מתקדמים במהירות ועולים עליי עשרות מונים. עלייך להעריץ אותם על כנותם ועל מאמציהם בבקשת האמת, ולא להעריץ אותי רק כי אני מאמינה ותיקה או כי סבלתי. הוותק שלנו באמונה נקבע בידי אלוהים. זו לא סיבה להערצה. אם מאמין ותיק לא מבקש את האמת וטבע חייו לא השתנה, אלא הוא רק עושה דברים טובים כלאחר יד, הוא עדיין פרושי שמטעה אחרים. לכן, בקשת האמת ושינוי בטבע הם הדברים החשובים ביותר." לאחר השיתוף הזה חשתי הקלה. לאחר מכן הפסקתי לצטט דוקטרינות ולהתרברב במפגשים, אלא רק שיתפתי בהבנתי את עצמי לאור דברי האל. הכרזתי גם: "בקושי זכיתי רק עכשיו במעט ידע עצמי. עדיין לא השתניתי, ולא יישמתי או הראיתי היווכחות." השיתוף שלי היה אינטימי מאוד, אבל חשתי יותר בנוח.

החוויה שלי לימדה אותי דבר אחד בטוח, משהו שנחווה אצלי עמוקות. לא משנה כמה זמן אתה מאמין, כמה אתה נראה טוב כלפי חוץ, כמה טוב אתה מתנהג, כמה אתה סובל וכמה אתה עובד, אם אינך מבקש את האמת, אם אינך מקבל אותה ואינך נשמע לשיפוט, לזיכוך, לגיזום ולטיפול שאלוהים מבצע בך, אם אינך מרשה לעצמך להיווכח במציאות של דברי האל כשצצות בעיות, ואם טבעך השטני לא השתנה, אתה הולך בדרכם של הפרושים וצוררי המשיח. ברגע שהנסיבות יבשילו לכך, תהפוך להיות צורר משיח, נחש ערמומי. אין בכך ספק. זו התוצאה הבלתי נמנעת. ראיתי עד כמה חשוב לבקש את האמת, לקבל את השיפוט, הזיכוך והטיפול של אלוהים ולהישמע להם, כדי להיוושע ולשנות את טבענו! תודה לאל!