מאז ומעולם ראיתי את עצמי כאדם ישר. חשבתי שאפשר לתת אמון גם במילים וגם במעשים שלי. גם האנשים שהכירו אותי אמרו את זה עליי. הרגשתי שאני אדם ישר ומהימן. אחרי שהשגתי את האמונה שלי, כמעט אף פעם לא שיקרתי לאחים ולאחיות או הטעיתי אנשים אחרים. אז תמיד האמנתי שאף על פי שאני לא אדם ישר במידה מושלמת, לפחות אני לא אדם ערמומי ותכססן. ואז, באמצעות השיפוט והייסור של דברי האל, הבנתי שהיה לי אופי ערמומי וראיתי את פרצופי האמיתי.

אני זוכר שפעם, השותפה שלי, האחות לי, שלחה לי הודעה ובה היא שאלה אותי על ההתקדמות של פרויקט מסוים. הבנתי שלא עקבתי כמו שצריך אחרי ההתקדמות שלו, אז היו חסרים לי פרטים. בהתחלה חשבתי פשוט להגיד לה את זה, אבל אז היססתי. חשבתי, שתמיד יצרתי אצל אחרים רושם של אדם שאפשר לסמוך עליו, אז אם אצהיר במפורש ששכחתי לעקוב אחרי מצב הפרויקט, האם היא תחשוב שאני חסר אחריות במילוי חובתי? אני אשאיר עליה רושם שלילי, ואז אאבד את האמינות שלי בעיניה. החלטתי לא לענות לה בצורה ישירה, אלא לשאול את האחות שמנהלת את הפרויקט מה קורה, ורק אז לענות לאחות לי. לא משנה איך הדברים התקדמו בפועל, לפחות זה יראה שאני בעניינים. אז העמדתי פנים שלא ראיתי את ההודעה והגבתי לה אחרי שהתעדכנתי. באותו זמן האחות לי לא אמרה לי כלום, אבל אני הרגשתי כל הזמן חרדה וחוסר נחת. לאחר מכן קראתי בדברי האל הכול יכול את זה: "כנות משמעותה שאתם נותנים את לבכם לאלוהים, שאתם לעולם לא נוהגים בו בחוסר יושר, שאתם פתוחים בפניו בכל, ושאתם לעולם לא מסתירים ממנו את העובדות, לעולם לא נוהגים באופן שמוליך שולל את אלה שבמרומים ומשלה את אלה שעל פני האדמה, ושאתם לעולם לא נוקטים פעולות שנועדו אך ורק לשאת חן בעיני אלוהים. בקצרה, כנות היא הימנעות מטומאה בפעולותיכם ובדבריכם ומהונאה את אלוהים ואת האדם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, שלוש תוכחות). דברי האל ביישו אותי. אמנם לא נראה כאילו ששיקרתי, אבל מה שהפגנתי בדרך החשיבה שלי והמטרות האישיות בפעולות שלי היו להסתיר, לחפות על ההתרשלות שלי במילוי חובתי, מתוך חשש שהאחות לי תגלה את האמת. התנהגתי כאילו לא ראיתי את ההודעה שלה, ואז מיהרתי להשיג מידע לפני שעניתי, כדי לעורר אצלה רושם שאני בעניינים. יצרתי מצג שווא, נהגתי ברמייה, מה שהוכיח שהייתי ערמומי. ראיתי עד כמה דרך החשיבה שלי הייתה מעוותת בגלל נושא פעוט כל כך, עד כדי כך שהיו לי מניעים ושנקטתי בתחבולות כדי להסתיר את האמת. באיזה מובן זו הייתה התנהגות ישרה? אי אפשר היה לסמוך עליי. כשהבנתי את זה ראיתי שאני לא גלוי לב כמו שחשבתי שאני, ושרימיתי והטעיתי. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה אני פשוט חייב לומר את האמת המוחלטת, שאסור לי להמשיך להסתיר דברים.

אבל אחרי כמה ימים האחות לי הודיעה לי שהמנהיגה שלנו עומדת לבדוק את העבודה שלנו בעוד יומיים. כששמעתי את זה, הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה. חשבתי שהמנהיגה בדרך כלל לא מחפשת אותנו בהפתעה, אז תהיתי אם קורה משהו, אם יש איזו בעיה בעבודה שלנו. חשבתי על זה שהייתי עסוק בעבודת ההשקיה ולכן לא התקדמתי או השגתי הרבה בתחום הפקת הסרטים שעליו הייתי אחראי. מה אגיד אם המנהיגה תשאל אותי לגבי זה? התחלתי לנסות לנחש אילו מין שאלות היא עשויה לשאול, ולחשוב לאילו דברים לא הייתי מודע, כדי שאוכל לפתור זאת במהירות. אם היא תשאל שאלה שלא אדע לענות עליה, זה ייראה כאילו לא עשיתי עבודה אמיתית. הייתי מודאג ומוטרד. אחרי שחשבתי על הנושא הבנתי, שזה נורמלי שמנהיגה תבדוק מצב של עבודות – אז למה השקעתי בזה כל כך הרבה מחשבה? העליתי השערות לגבי מטרותיה של המנהיגה והתאמצתי לחשוב איך להסוות את הבעיות שלי, מחשש שהיא תבחין בהן ותגיד לי שאני לא עושה עבודה אמיתית ושאני מנהיג שקר. ניסיתי להסוות את עצמי. למעשה, זה טבעי שמנהיגים שואלים על העבודה. אני צריך להיות גלוי לב בנושא, ולבצע שינויים במקומות שלוקים בחסר. למה השקעתי כל כך הרבה מחשבה בדברים האלה? הייתי ערמומי. נזכרתי במשהו שהאל הכול יכול אמר: "אני מאוד מעריך את בני האדם שלא מטפחים חשד לגבי אחרים ואוהב את אלה המקבלים את האמת ללא היסוס. לבני אדם כאלה אני דואג בקפידה, מכיוון שבעיניי הם בני אדם כנים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, כיצד להכיר את אלוהים על פני האדמה). וישוע אדוננו אמר: "תְּהֵא מִלַּתְכֶם 'כֵּן', כֵּן; 'לֹא', לֹא. יוֹתֵר מִזֶּה מִן הָרָע הוּא" (מתי ה' 37). דברי האל ברורים. אנשים ישרים צריכים לקרוא לילד בשמו, אבל החשיבה שלי הייתה מעוותת. רציתי להסתיר את הבעיות שלי, לכן חשבתי כל מיני מחשבות נכלוליות. אז התפללתי לאלוהים, וביקשתי ממנו שינחה אותי ליישם בפועל את האמת, להיות ישר ולהיות גלוי לב לחלוטין, לא משנה מה המנהיגה תשאל.

בפגישה שלנו, המנהיגה שאלה קודם כל על עבודת הפקת הסרטים, שאני הייתי אחראי עליה ישירות, אבל במקום זאת השקעתי את רוב הזמן והאנרגיה שלי בעבודת השקיה. לא כל כך התעדכנתי בנושא עבודת ההפקה. אחרי שהסברתי את זה, היא מתחה עליי ביקורת, על כך שלא ביצעתי עבודה מעשית, ואז שאלה אותי כמה מאמינים חדשים לא השתתפו במפגשים כמו שצריך. השאלה הזו הכניסה אותי לפאניקה. לא הייתי מעודכן בפרטים של זה, ולפעמים ניסיתי לברר, אבל לא התייחסתי לכך ברצינות. חשבתי, הרי כרגע אמרתי שאני מקדיש את רוב האנרגיה שלי לעבודת השקיה, אז אם אני לא יכול אפילו לומר למנהיגה כמה מצטרפים חדשים לא השתתפו במפגשים, מה היא תחשוב עליי? היא עלולה לשאול מה אני עושה כל היום אם אפילו את זה לא ידעתי, ואם ביצעתי עבודה ממשית כלשהי. היא כבר זיהתה כל כך הרבה בעיות בעבודת ההפקה, אז אם היא תמצא בעיות גם בעבודת ההשקיה, היא פשוט תפטר אותי מיד, לא? אז פשוט נתתי לה מספר משוער. חשבתי, שזה לא סיפור גדול אם המספר לא לגמרי מדויק. בכל מקרה לא נקבתי במספר מדויק, אז זה לא היה ממש שקר. אחרי הפגישה בדקתי לעומק את הפרטים של הנושא הזה, והסתבר שהאומדן שלי היה די רחוק מהאמת. כשראיתי את זה הייתי מאוד מודאג. הפעם לא רק שלא אמרתי אמת, אלא סיפרתי שקר גס. למה לא הצלחתי למנוע מעצמי לשקר? בתפילה ניחנתי בבירור באמונה הדרושה להיות דובר אמת. אז כשעמדתי בפני אתגר ממשי, למה לא התאפקתי מלשקר? זה גרם לי להרגיש נורא. למשך זמן מה המילה "רמאות" עלתה שוב ושוב במחשבותיי. הרגשתי שבאמת עשיתי משהו בזוי.

התפללתי לאלוהים ובמהלך ההתבוננות העצמית קראתי כמה קטעים מדברי האל. "האם החיים אינם מתישים עבור אנשים ערמומיים? הם מבלים את כל זמנם באמירת שקרים ואחר כך באמירת שקרים נוספים כדי לכסות על השקרים הראשונים והם עוסקים בתחבולות. הם מביאים על עצמם את ההתשה הזאת. הם יודעים שמתיש לחיות ככה – אז למה הם עדיין רוצים להיות ערמומיים ואינם רוצים להיות ישרים? חשבתם על השאלה הזאת פעם? זוהי תוצאה של הטבע השטני של האנשים הללו: הוא משטה בהם ומונע מהם להיפטר מסוג זה של חיים, מסוג זה של צביון. אנשים מוכנים לקבל את זה שמשטים בהם כך ומוכנים לקבל את זה שהם חיים כך; הם לא רוצים ליישם בפועל את האמת וללכת בנתיב האור. אתה חושב שלחיות כך זה מתיש ושלפעול כך זה מיותר – אבל אנשים ערמומיים חושבים שזה חיוני. הם חושבים שאם לא יפעלו כך הם יושפלו, שתדמיתם תיפגע כמו גם שמם הטוב והאינטרסים שלהם, ושהם יפסידו יותר מדי. הדברים האלה – תדמיתם, שמם הטוב והמעמד שלהם – הם כמו אוצר בשבילם והם שומרים עליהם מכל משמר. אלה הפנים האמיתיות של אנשים שאינם אוהבים את האמת. בקיצור, כשאנשים אינם מוכנים להיות ישרים או ליישם בפועל את האמת, הסיבה לכך היא שהם לא אוהבים את האמת. בליבם הם שומרים מכל משמר על דברים כגון שם טוב ומעמד, הם אוהבים לנהות אחרי אופנות העולם והם חיים תחת השפעת השטן. זוהי בעיה בטבע שלהם. כיום יש אנשים רבים שמאמינים באל שנים רבות, ששמעו דרשות רבות ויודעים מה המשמעות של האמונה באל. אבל הם עדיין לא מיישמים בפועל את האמת והם לא השתנו אפילו מעט – למה זה? הסיבה לכך היא שהם לא אוהבים את האמת. אפילו אם הם מבינים קצת מהאמת, הם עדיין לא יכולים ליישם אותה בפועל. לגבי אנשים כאלה, לא משנה כמה שנים הם מאמינים באל, זה יהיה לשווא" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הנוהג הבסיסי ביותר של להיות אדם ישר).

"יש אנשים שלעולם לא אומרים את האמת לאיש. הם שוקלים ומלטשים כל דבר במוחם לפני שהם מדברים עם אנשים. אי אפשר לקבוע מה מדבריהם הוא אמת ומה מהם הוא שקר. הם אומרים דבר אחד היום ודבר אחר למחרת, הם אומרים דבר אחד לאדם אחד ודבר אחר לאדם אחר. כל דבר שהם אומרים סותר את עצמו. איך אפשר להאמין לאנשים כאלה? קשה מאוד לקבל אחיזה מדויקת בעובדות ואי אפשר להוציא מהם מילה אחת ישירה. איזה צביון זה? צביון זה הוא ערמומיות. האם קל לשנות צביון ערמומי? זהו הדבר שהכי קשה לשנות. כל דבר שכרוך בצביונות קשור בטבעו של האדם, ואין דברים קשים יותר לשינוי מאלה שקשורים לטבעו של אדם. הפתגם 'נמר לא יכול לשנות את חברבורותיו' הוא נכון לחלוטין! אנשים ערמומיים תמיד מסתירים את מטרותיהם ואת כוונותיהם, ואין זה משנה על מה הם מדברים או מה הם עושים. אם אין להם מטרות וכוונות, הם לא אומרים דבר. אם אתה מנסה להבין את מטרותיהם ואת כוונותיהם, הם ממלאים את פיהם מים. אם הם פולטים דבר אמת בשוגג, הם יתאמצו ככל יכולתם לחשוב על דרך לעוות אותו, לבלבל אותך ולמנוע ממך לדעת את האמת. אנשים ערמומיים לעולם לא יאפשרו לאיש לדעת את כל האמת על מעשיהם ואין זה משנה באילו מעשים מדובר. איש אינו יודע מה באמת מתרחש במוחם ואין זה משנה כמה זמן אנשים מבלים איתם. כזה הוא טבעם של אנשים ערמומיים. אנשים אחרים לעולם לא ידעו מהן כוונותיו של האדם הערמומי, מה הוא חושב באמת או מה בדיוק הוא מנסה להשיג ואין זה משנה כמה הוא ידבר. אפילו הוריו מתקשים לדעת זאת. קשה מאוד לנסות להבין אנשים ערמומיים, איש אינו יכול לפענח על מה הם חושבים. זוהי הדרך שבה אנשים ערמומיים מדברים ופועלים: הם לעולם לא אומרים את אשר על לבם או מספרים את מה שמתרחש באמת. זהו סוג של צביון, הלא כן? כשיש לך צביון ערמומי, אין זה משנה מה אתה אומר או עושה – הצביון הזה הוא תמיד בתוכך, הוא שולט בך וגורם לך לשחק משחקים ולתעתע, להשתעשע באנשים, לכסות על האמת ולהעמיד פנים. זוהי ערמומיות" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק ידיעה של ששת סוגי הצביונות המושחתים היא ידיעה עצמית אמיתית). דברי האל הראו לי שלא הייתי מסוגל אלא לשקר, להטעות ולטייח את האמת מפני שהייתי ערמומי והוקרתי את הכבוד ואת המעמד שלי. אלה היו הדברים שתמיד הגנתי עליהם. נהגתי לחשוב על הדברים שאגיד ולערוך אותם מבעוד מועד, ולא משנה כמה זה היה עייף אותי. פשוט לא רציתי לדבר ישירות. חשבתי על האופן שבו התפללתי לאלוהים שיעזור לי להיות אדם ישר, אך כשהמנהיגה שאלה על עבודה שלא הייתי מעורה בפרטים שלה, חשבתי, שאם אגיד במפורש שאני לא יודע היא תחשוב שלא ביצעתי עבודה מעשית ושאני לא אמין, ובמקרה הגרוע, היא עלולה לפטר אותי. כדי להגן על המעמד שלי, לא רציתי שהמנהיגה תראה את הבעיות במילוי החובה שלי, אז חשבתי על דרכים לטייח את האמת. לא ידעתי מה המספרים המדויקים, אז בעורמה המצאתי מספר משוער כדי שהיא תחשוב שאני מכיר היטב כל היבט בעבודה שלי ושאני מסוגל לבצע עבודה אמיתית. הבנתי שהייתי מוכן לשקר בנוגע לדבר פשוט כל כך, רק כדי להגן על השם והמעמד שלי. זה היה כל כך מרושע! זה טבעי לגמרי לעשות כמה טעויות במילוי חובה, אז אין שום צורך להסתיר דברים או להיות לא ישר. אבל בניסיון שלי להגן על התדמית שלי בעיני המנהיגה, שיקרתי וטייחתי את הבעיות שלי, ופשוט הקרבתי את הכבוד שלי. כמה טיפשי מצדי! זה גרם לי להבין שאף על פי שנראיתי ממש הגון, דבריי לא היו כנים ומחשבותיי לא תמימות. מה שחשפתי היה טבע שטני. הייתי ערמומי ובזוי. באותו רגע הבנתי עד כמה הייתי נכלולי, מזוהם ומושחת. הגעלתי את עצמי, אז איך אלוהים לא יקבל ממני בחילה? תמיד חשבתי על עצמי כעל אדם מהימן שכמעט אף פעם לא משקר לאחרים. בנוסף, מעולם לא עשיתי בגלוי פעולה כלשהי נגד אלוהים, אז הרגשתי שהוא יראה אותי כאדם טוב וכן. אפילו חשבתי שאני לא צריך לעבוד על יישום אמיתות בפועל כדי להפוך לישר, אלא אוכל רק להמשיך למלא את חובתי וללכת בעקבות האל בדרך הזו, ובסופו של דבר אני איוושע. הייתי כל כך עלוב ועיוור. אלמלא המציאות שגילתה בפניי את העובדות, והשיפוט של דברי האל, לא הייתי מבין את עצמי בכלל. סוף כל סוף ראיתי שאני רחוק מאוד מלהיות אדם ישר, שאפילו לא הייתי קרוב לכך.

מאוחר יותר קראתי קטע מדברי האל הכול יכול. "כאשר צוררי משיח נחשפים ונגזמים, הדבר הראשון שהם עושים הוא לחפש סיבות שונות להגנתם, לחפש כל מיני תירוצים כדי לנסות להיחלץ ועל ידי כך להשיג את מטרתם – לחמוק מהאחריות שלהם ולזכות בסליחה. הדבר שצוררי משיח חוששים ממנו יותר מכל הוא שאנשיו הנבחרים של האל יראו את אופיים כהווייתו, את חולשותיהם ופגמיהם, את עקב אכילס שלהם, את האיכות ואת יכולת העבודה האמיתיות שלהם – לכן הם עושים כל מאמץ להעמיד פנים כדי להסתיר את חסרונותיהם, את הבעיות שלהם ואת הצביונות המושחתים שלהם. כאשר המעשים הרעים שלהם מתגלים ונחשפים, הדבר הראשון שהם עושים אינו להודות או לקבל את העובדה הזו, או לעשות כמיטב יכולתם לכפר על טעויותיהם ולפצות עליהן, אלא הם מנסים להגות שיטות שונות לטייח אותן, להטעות ולהוליך שולל את אלה שמודעים לִפעולותיהם, לא לאפשר לאנשיו הנבחרים של האל לראות את הנושא כהווייתו, לא לאפשר להם לראות עד כמה פעולותיהם הזיקו לבית האלוהים, עד כמה הם שיבשו והפריעו לעבודת הכנסייה. כמובן, הדבר שממנו הם חוששים יותר מכול הוא שהעליון יגלו זאת, משום שברגע שהעליון יידעו זאת, הם יטופלו בהתאם לעיקרון וזה יהיה סוף הסיפור מבחינתם, שכן לבטח ידיחו ויסלקו אותם. לכן, כאשר נחשף המעשה הרע של צוררי משיח, הדבר הראשון שהם עושים אינו להרהר במה טעו, היכן הפרו עקרונות, בסיבה לכך שפעלו כפי שפעלו, בצביון ששלט בהם, מה היו הכוונות שלהם, מה היה מצבם באותו זמן, האם היה זה עניין של גחמה או של כוונות שנטמאו. במקום לנתח את הדברים האלה, קל וחומר להרהר עליהם, הם מאמצים את מוחם למצוא כל דרך שהיא לטייח את העובדות האמיתיות. בה בעת, הם עושים כמיטב יכולתם להסביר ולהצדיק את עצמם בפני אנשיו הנבחרים של האל כדי להטעות אותם, גורמים לבעיות חמורות להיראות כבעיות שוליות ולבעיות שוליות כלא בעייתיות, להתחמק באמצעות שקרים – כדי שיוכלו להישאר בבית האל, לעשות מעשים רעים בפזיזות ולהשתמש לרעה בכוחם, להמשיך להוליך שולל אנשים ולשלוט בהם, וכן לגרום להם להעריץ אותם ולעשות כדבריהם, כדי לרַצות את שאיפותיהם ואת רצונותיהם" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט אחד עשר: הם אינם מקבלים גיזום וגם אין להם גישה של חזרה בתשובה כשהם עושים דבר רע, אלא במקום זאת הם מפיצים תפיסות ומעבירים ביקורת על אלוהים בפומבי). דברי האל הדאיגו אותי מאוד. במיוחד כשקראתי את המילים "צוררי משיח", "לטייח את העובדות האמיתיות", "לבלבל", ו"להטעות", הרגשתי שאלוהים שופט אותי וחושף אותי בפניי. חשבתי על הפעם שבה האחות לי שאלה אם בדקתי מה קורה בפרויקט, ולא הודיתי מיד בכך שלא עשיתי זאת, ואפילו לא התבוננתי בעצמי או חשבתי אילו מין שינויים עליי לעשות. העמדתי פנים שלא ראיתי את ההודעה שלה, ואז מיהרתי למצוא תשובות ולהשיב. ככה האחות לי לא תדע שלא עקבתי אחרי התקדמות הפרויקט ושלא הייתי מספיק אחראי במילוי חובתי. היא תחשוב שהייתי אמין, שאין שום סיבה לדאגה. אחר כך, כשהמנהיגה הבכירה הגיעה לבדוק את העבודה שלי, היא גילתה מספר בעיות במילוי חובתי, וגזמה אותי וטיפלה בי. לא רק שלא קיבלתי את האמת ולא התבוננתי בעצמי, גם לא הכרתי בכך שאני לא מבצע עבודה ממשית ושאני מתרשל במילוי חובתי, ושיקרתי והסתרתי את הבעיות שלי. אפילו אמרתי לעצמי שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להבטיח שאוכל לענות במהירות על כל שאלות המנהיגה בעתיד, כך שהיא לא תגלה את השגיאות או את ההתרשלות בעבודה שלי, אלא תחשוב שאני אחראי ושם לב לפרטים. השקעתי המון מחשבה בהגנה על עצמי, מתוך פחד שאנשים יזהו את השקר שלי ואני אאבד את התדמית שלי בעיניהם כאדם אחראי ואמין. מטרתי הייתה לתפוס מקום מיוחד בליבם של אחרים. הבנתי שלמעשה חשפתי טבע של צורר משיח. כשמותחים ביקורת על צורר משיח או חושפים אותו, הוא לא מקבל מרות ומתבונן בעצמו, אלא עושה כמיטב יכולתו להצדיק את עצמו, להתנער מאחריות ולהסתיר את הבעיות שלו, בלי שום בושה. צוררי משיח לא מפגינים אפילו בדל של רצון לקבל את האמת, אלא מעוניינים רק לקדם את מזימותיהם לדבר ולפעול באופן שמגן על המעמד שלהם. אני פעלתי בדיוק כך, לא? לא ביצעתי עבודה ממשית ולא הקדשתי את עצמי למילוי חובתי, אז היה עליי לחוש אשמה. אבל אני הייתי חסר רגש, וניסיתי לחשוב על כל דרך להסתיר את מעשיי. הבנתי שהייתי חמקמק, ערמומי ורע באופיי. הרגשתי שהותירו אותי במערומיי, שחשפו אותי לאור השמש, שאלוהים שפט וגינה את מעשיי. יכולתי גם להרגיש שצדקתו של אלוהים לא סובלת כל פגיעה, וממש פחדתי. ידעתי שעליי לחזור בתשובה ולהשתנות באופן מיידי.

מאוחר יותר קראתי קטע מדברי האל הכול יכול. "רק אם בני אדם ישאפו להיות כנים, הם יוכלו לדעת עד כמה עמוקה השחיתות שלהם ואם אכן יש להם צלם אנוש או לא, ולבחון באופן ברור את עצמם או לראות את חסרונותיהם. רק כאשר הם ינהיגו כנות, הם יוכלו להיות מודעים לשקרים הרבים שהם מספרים ולעומק שבו המרמה וחוסר הכנות שלהם חבויים. רק כאשר בני האדם יחוו הנהגת כנות, הם יוכלו לדעת בהדרגה את האמת על השחיתות שלהם ולהכיר את מהות הטבע שלהם, ורק אז יטוהרו כל העת הצביונות המושחתים שלהם. רק כאשר הטבע המושחת שלהם יטוהר בעקביות יוכלו בני אדם לזכות באמת. קחו לכם את הזמן ותחוו את המילים האלה. האלוהים אינו הופך את הרמאים למושלמים. אם לבך אינו כן – אם אינך אדם ישר – אזי לא תיפול בנחלתו של האלוהים. באופן דומה, לא תזכה באמת וגם לא תוכל ליפול בנחלתו של האלוהים. מהי המשמעות אם לא תיפול בנחלתו של האלוהים? אם לא תיפול בנחלתו של אלוהים ואינך מבין את האמת, הרי שלא תכיר את אלוהים ולא תוכל בשום אופן להיות תואם לו. במקרה כזה, אתה אויבו של אלוהים. אם אינך תואם את אלוהים, אלוהים איננו האל שלך ואם אלוהים איננו האל שלך, לא תוכל להיוושע. ואם לא תשאף להשיג ישועה, לשם מה אתה מאמין באלוהים? אם אינך יכול להיוושע, תהיה לנצח אויב מר של אלוהים וגורלך ייחרץ. לכן, אם בני האדם רוצים להיוושע, עליהם להתחיל בכך שיהיו כנים. בסופו של דבר, אלושיפלו בנחלתו של אלוהים מסומנים בסימן. האם אתם יודעים מהו? הדבר כתוב בספר ההתגלות בכתבי הקודש: 'מִרְמָה לֹא נִמְצְאָה בְּפִיהֶם, נְקִיִּים הֵם מִדֺּפִי' (ההתגלות י"ד 5). מי זה 'הם'? הם אלה שנושעים, שהופכים למושלמים ונופלים בנחלתו של אלוהים. איך אלוהים מתאר את האנשים האלה? מהם המאפיינים והביטויים של התנהלותם? הם נקיים מדופי. הם אינם מדברים דברי מרמה. סביר להניח שכולכם מסוגלים לתפוס ולהבין מה פירוש לא לדבר דברי מרמה: זה אומר להיות כנים. למה מתייחס 'נקיים מדופי'? פירוש הדבר לא לעשות רע. ומהי התשתית שעליה בנויה אי-עשיית רע? ללא צל של ספק, היא בנויה על התשתית של יראת האל. לפיכך, להיות נקי מדופי פירושו לירוא את האל ולסור מרע. כיצד אלוהים מגדיר אדם נקי מדופי? בעיני האל, רק אלה שיש להם יראת אל ושסרים מרע הם מושלמים. לכן, אנשים נקיים מדופי הם אלה שיראים את האל וסרים מרע, ורק אלה שהובאו לידי שלמות הם נקיים מדופי" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). דברי האל נכונים כל כך. אם לא הייתי מיישם בפועל כנות, לעולם לא הייתי רואה כמה אני משקר ומטעה, או עד כמה הטבע הערמומי שלי חמור. אלוהים אומר, "האלוהים אינו הופך את הרמאים למושלמים. אם לבך אינו כן – אם אינך אדם ישר – אזי לא תיפול בנחלתו של האלוהים. באופן דומה, לא תזכה באמת וגם לא תוכל ליפול בנחלתו של האלוהים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). אנשים ערמומיים מלאים בשקרים. הם מביאים לידי ביטוי טבע שטני לגמרי, והם אויביו של אלוהים. הם שייכים לשטן ואלוהים לא יושיע אותם. הבנתי עד כמה הערמומיות שלי מסוכנת ובזויה. ידעתי שאסור לי להמשיך ככה, ושעליי להודות בטעויות שלי וליישם בפועל את האמת כדי להיות ישר.

התכוונתי לשלוח הודעה למנהיגה ולספר לה מה קרה באמת, אבל היססתי מעט. הייתי מודאג, מה המנהיגה תחשוב עליי אם אהיה גלוי לב בנוגע לחוסר הכנות שלי. האם היא תחשוב שהייתי ערמומי מדי, שחשבתי יותר מדי על נושא כל כך פעוט ואפילו שיקרתי לגביו, שאני לא ראוי לאמון? לא רציתי לדבר גלויות על המקרה ההוא, וחשבתי שבפעם הבאה כבר אהיה גלוי לב, אהיה ישר, וזה ייחשב לי שחזרתי בתשובה. כל הזמן ניחמתי את עצמי שלעולם לא אשקר עוד, אבל היו לי נקיפות מצפון והרגשתי אשם. אחרי זה ראיתי קטע מדברי האל. "כשאנשים חווים מה זה להיות אדם ישר עולות בעיות מעשיות רבות. לפעמים הם מדברים בלי לחשוב, הם מועדים לרגע ומשקרים כי הם נשלטים בידי מניע או כוונה שגויים או בידי יוהרה וגאווה, ומשום כך הם נאלצים להמשיך לשקר עוד ועוד כדי לכסות על כך. בסוף הם לא מרגישים שלווה בלבם, אבל אינם יכולים לחזור בהם מהשקרים, אין להם אומץ לתקן את שגיאותיהם, להודות ששיקרו, וכך הם ממשיכים לטעות עוד ועוד. אחרי זה מצבם הוא כמו אבן שרובצת על לבם; הם רוצים תמיד למצוא הזדמנות להתוודות, להודות בטעותם ולהתחרט, אך הם לעולם לא מיישמים זאת בפועל. בסופו של דבר הם מהרהרים על כך ואומרים לעצמם: 'אפצה על זה כשאבצע את חובתי בעתיד'. הם תמיד אומרים שיפצו על זה, אבל לעולם לא עושים זאת. זה לא פשוט כמו סתם להתנצל אחרי שמשקרים – האם אפשר לפצות על הנזק ועל התוצאות של השקרים והערמומיות? אם בעיצומה של שנאה עצמית אדירה תהיה מסוגל ליישם בפועל חרטה ולעולם לא לעשות שוב דבר מסוג זה, ייתכן שתקבל את סובלנותו ואת רחמיו של האל. אם תאמר מילים מתוקות כדבש ותגיד שתפצה על שקריך בעתיד, אך לא תתחרט באמת ואחר כך תמשיך לשקר ולהטעות, אז תהיה עקשן ביותר בסירובך להתחרט ותסולק בוודאות. אנשים בעלי מצפון והיגיון צריכים לזהות זאת. אחרי שאתה משקר ומטעה, לא מספיק רק לחשוב על לעשות תיקון; הדבר החשוב מכול הוא שאתה מוכרח להתחרט באמת. אם אתה רוצה להיות ישר, אתה מוכרח לפתור את בעיית השקרנות והערמומיות. אתה מוכרח לומר אמת ולעשות דברים מעשיים. אמירת האמת יכולה לפעמים לגרום לאיבוד יוקרה ולגיזום, אבל בכך יישמת בפועל את האמת, וההתמסרות לאל וריצויו באותו רגע אחד יהיו שווים את הגיזום ואת אבדן היוקרה וזה מה שינחם אותך. בכל מקרה אתה תהיה במצב שבו כבר הצלחת סוף-סוף ליישם בפועל את הנושא של להיות אדם ישר והצלחת סוף-סוף לומר את אשר על לבך בלי לנסות להגן על עצמך או להצטדק; זוהי צמיחה אמיתית. לא חשוב אם גוזמים או מחליפים אותך, אתה תרגיש שאתה איתן בלבך כיוון שלא שיקרת; אתה תרגיש שגזמו אותך בצדק כי לא ביצעת את חובתך כראוי וכן שעשית את המעשה הנכון בכך שקיבלת אחריות על כך. זהו מצב נפשי חיובי. ובכל זאת, מה יהיו התוצאות אם תעסוק בהטעיה? מה תרגיש בלבך לאחר מכן? אתה תרגיש אי נוחות; תמיד תרגיש בלבך אשמה ושחיתות, תמיד תרגיש כנאשם: 'איך יכולתי לשקר? איך יכולתי להטעות שוב? למה אני כזה?' אתה תרגיש תמיד כאילו אינך יכול להרים ראש, כאילו אתה מתבייש מדי לעמוד מול האל פנים אל פנים. בייחוד כשאנשים מבורכים בידי האל, כשהם מקבלים את חסדו, את רחמיו ואת סובלנותו, הם מרגישים בושה גדולה עוד יותר להטעות את האל, ובלבם יש להם תחושת תוכחה חזקה יותר, ופחות תחושה של שלום וחדווה. איזו בעיה זה מדגים? שהטעיית אנשים היא גילוי של צביון מושחת, היא מרד באל והתנגדות לו, ולכן היא תסב לך כאב" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אדם ישר יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). זה תיאר את המצב שלי באופן מושלם. הרגשתי כאילו אלוהים אומר לי את כל זה ישר בפנים, והבנתי שלהיות ערמומי ולהיות אדם ישר, אלה שני נתיבים מנוגדים לגמרי. להיות ערמומי זה לא הנתיב הנכון, וזה לא חלק מאנושיות ראויה. אדם עשוי להשיג את מטרתו עם תכסיסים כאלה, אבל הוא יאבד את היושרה ואת הכבוד שלו, וזה יביא לו רק אשמה וחוסר נחת, כך שהוא יחיה באפלה, מטרה לחיצי הלעג של השטן. כששיקרתי ורימיתי הייתי כמו שדון קטן, חסר כל בושה, והשטן שיחק בי במידה בלתי נסבלת. חוסר היושר שלי סיפק לרגע קצר את הגאוותנות שלי, אבל עורר את מורת הרוח של אלוהים. הייתי אידיוט, לא? בכל נקודה קריטית שבה הייתי צריך לומר את האמת ויתרתי לעצמי, אמרתי "בפעם הבאה, בפעם הבאה." הייתי מאוד סלחן כלפי עצמי, ולא יישמתי בפועל את האמת שהבנתי, אז לא הבאתי לידי ביטוי את המציאות של להיות אדם ישר. אמרתי לעצמי שאני לא יכול להמשיך ככה ושלא משנה איך אנשים אחרים ראו אותי, אני צריך לחיות בפני אלוהים, לברך על בחינתו המדוקדקת אותי ולהשביע את רצונו. זה מה שהכי חשוב. אפילו אם מישהו ראה אותי כפי שאני ואיבדתי מעט מכבודי, יישום האמת בפועל, להיות אדם ישר, פירושם שאני מקבל את אישורו של אלוהים, וזה מה שהכי חשוב, ויש לזה כל כך הרבה ערך ומשמעות! בנוסף, תמיד הסתרתי את הבעיות האישיות שלי, ואף על פי שאחרים לא גילו אותן ולא מתחו עליי ביקורת, אני עצמי לא הייתי מודע לשחיתות ולפגמים שלי, אז לא יכולתי לשנות את הטבע המושחת שלי או למלא את חובתי טוב יותר. הדברים האלה נשארו קבורים עמוק בליבי, כמו גידול שלא מפסיק לגדול, ובסופו של דבר יביא לקצי. לעומת זאת, האחים והאחיות שהיו פתוחים ופשוטים הניחו על השולחן את כל השגיאות והשאלות שלהם ישר, בלי שום היסוס, ולפעמים הם נאלצו לשאת בתוצאות או אפילו פוטרו, אבל זה באמת נגע בליבם. הם היו מסוגלים להבחין בבעיות שלהם מוקדם יותר ולחפש את האמת כדי לפתור אותן, וזה הביא להתקדמות גדולה בחייהם. זה היה מביך עבורם, אבל הם השיגו את אישורו של אלוהים בזכות יישום האמת. זה נקרא לנהוג בחוכמה. נהגתי לחשוב שאני מלא רעיונות, שאני פיקח, ושזה היה חכם להטעות את כולם, אבל הייתי שוטה מארץ השוטים, אידיוט מושלם! היו לי ניצחונות קטנים אבל הפסדתי בענק. הייתי מגוחך לגמרי. אז הפסקתי לדאוג מה אחרים יחשבו עליי, ורציתי רק ליישם בפועל את האמת ולבייש את השטן, במקום לאכזב שוב את אלוהים. אז אזרתי אומץ לספר למנהיגה את האמת, כולל את הסיבה לשקר שלי. הרגשתי שלווה ותחושת שחרור אחרי ששלחתי את ההודעה ההיא. המנהיגה שלחה לי הודעה בחזרה אחרי זמן קצר, שאמרה: "לעבוד ככה על כנות זה נהדר. גם לי יש טבע ערמומי וגם אני צריכה לעבור את השיפוט של אלוהים." התרגשתי מאוד לראות את זה, וגם חשתי מבויש מאוד. הניסיון האחד הזה להיות אדם ישר הוכיח לי שזו הדרך הראויה היחידה להיות בן אדם.

לאחר מכן, ניסיתי בכוונה תחילה ליישם כנות בחיי היומיום שלי, במילים ובמעשים שלי, וזה הראה לי שבהרבה מובנים לא הייתי מדויק או אובייקטיבי. לפעמים דיברתי רק על סמך התפיסות שלי ולא הלכתי אחר העובדות, ולפעמים הייתי מגזים. לעתים יצרתי מצג שווא של עצמי בכוונה תחילה והייתי ערמומי. נעשה יותר ויותר ברור שלמעשה הייתי שקרן. אני זוכר שפעם מנהיג שאל אותי איך פרויקט מסוים מתקדם, ואני חשבתי שלא היה לי זמן לברר את זה, אז אם אני אגיד שאני לא יודע ושאני צריך לבדוק, הוא יחשוב שאני לא מעשי ושלא ביצעתי עבודה ממשית, נכון? חשבתי להתחמק מהשאלה ולחזור אליו אחרי שאבדוק את העניין, ואז, אפילו אם הפרויקט לא הושלם, למנהיג לא יהיה שום דבר רע לומר עליי, וזה יראה שלפחות עקבתי אחרי ההתקדמות של העניינים. כשעמדתי לעשות את זה הבנתי, שאני שוב נוהג ברמייה כדי להגן על המוניטין שלי. אז התפללתי לאלוהים, ואמרתי: "אלוהים, אני רוצה לזנוח את המניעים הערמומיים שלי וליישם בפועל את האמת כאדם ישר. אנא הנחה אותי ועזור לי." ואז נזכרתי במילים האלה של האל הכול יכול: "אמירת שקרים פירושה בגידה באופי ובכבוד של עצמך. אמירת השקרים פושטת ממך את כבודך ואת אופייך; היא אינה מוצאת חן בעיני האל והוא מתעב אותה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אדם ישר יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). המילים "יושרה" ו"כבוד" ממש הניעו אותי לומר את האמת, להפסיק לחיות כמו שד. אז פשוט שלחתי תשובה כנה בחזרה, ואמרתי: "אני לא בטוח לגבי הפרטים, אני צריך לבדוק את זה קודם." הרגשתי כזו שלווה בליבי אחרי ששלחתי את זה. הרגשתי יותר ויותר שלהיות ישר זה ההיבט הבסיסי ביותר של אנושיות, של הליכה בנתיב הנכון.