התחלתי לעבוד בהפצת הבשורה בשנת 2015. תוך זמן קצר היו לי כמה הצלחות, בהנחייתו של האל. לעתים נתקלתי באנשים שהיו ממש שטופים בתפיסות דתיות ושלא רצו לבדוק את עבודת האל באחרית הימים. אז הסתמכתי על אלוהים ושיתפתי את האמת בסבלנות, ומהר מאוד הם קיבלו אותה. אחרי שהשגתי כמה דברים, התחלתי להרגיש די מוכשר, כאילו אני נכס שאי אפשר לוותר עליו.

ואז האח ליו ואני קיבלנו על עצמנו עבודת השקיה, כל אחד בכנסייה אחרת. הכנסייה שאני בחרתי הייתה גדולה למדי, עם די הרבה חברים, אז כשהתחלתי לעבוד שם התפללתי תמיד לאלוהים ודנתי עם האחים והאחיות בכל מיני נושאים. תוך זמן קצר הדברים התחילו להתנהל היטב. רוב חברי הכנסייה השתתפו במפגשים באופן סדיר וגילו הרבה יוזמה במילוי חובותיהם. הייתי די מרוצה מעצמי. חשבתי, שאפילו בכנסייה גדולה עם כל כך הרבה חברים אני משיג תוצאות במהירות שכזו, אז בטוח שיש לי קצת איכות. ראיתי גם שההשקיה של האח ליו לא מתקדמת כל כך טוב, שהיה צורך להחליף חלק מהעובדים בכנסייה שלו, ושהיו כמה שנזקקו לשיתוף כי הם היו במצב שלילי. קצת זלזלתי בו. חשבתי שאני מסוגל ליותר מזה. אחרי זה התחלתי להתערב בעבודה שלו, סיכמתי שגיאות במפגשים, שיתפתי על דברי האל כדי לעזור לאחרים עם מצבם השלילי, החלפתי את החובות של מבצעי ההשקיה בכל פעם שהיה צורך. העבודה תפסה תאוצה די מהר. חשבתי שפתרתי את הבעיות שלנו בזריזות, אז הרגשתי עוד יותר שאני מוכשר מאוד. היהירות שלי פשוט גדלה. כשסיכמתי את העבודה שלנו, ראיתי הרבה חסרונות ופספוסים שלהם, ולא יכולתי שלא לנזוף בהם. אמרתי, "היה כזה עיכוב בעבודת ההשקיה. יש פה אפילו אחד שמנסה לעשות את רצון האל ולהשלים אותה? כולכם הייתם כל כך חסרי אחריות. טוב שהייתה לפחות קצת התקדמות בשבועות האחרונים, אחרת מי היה לוקח אחריות על העיכוב הזה?" באותו זמן אף אחד לא דיבר. למעשה, אני בעצמי תהיתי אם התגובה שלי הייתה קצת מוגזמת. אבל אז חשבתי שאם לא אהיה בוטה, הם לא יתייחסו.

זלזלתי בהם מאוד וטיפלתי בהם בגלל הטעויות שלהם, הנחיתי אותם לעשות מה שאני אומר. אז עם הזמן שמתי לב שהם מרחיקים את עצמם ממני ובקושי דיברו איתי על דברים שלא קשורים לענייני עבודה. לפעמים הם היו מדברים וצוחקים יחד, אבל ברגע שהופעתי הם היו מתפזרים, כאילו הם חששו ממני. כמו כן, כיוון שהם פחדו לטעות ולספוג ביקורת, בכל פעם שמשהו צץ הם היו שואלים אותי ומחכים להחלטה שלי. כשראיתי את המצב הזה הרגשתי קצת לא בנוח. תהיתי, אם אני שרירותי, אם אני מתנהג כרודן. אבל אז חשבתי שאני חייב להיות קשוח בנושאי עבודה. אם לא אהיה קצת קשוח אליהם, איש לא יקשיב לי. ואז איך נצליח לעשות משהו? הרגשתי שהצבעה ישירה על בעיות היא הבעת צדיקות שלי. לאחר מכן היהירות שלי צמחה וגדלה עוד יותר, והייתי חייב לומר את המילה האחרונה בכל נושא, גדול או קטן. אני לבדי ארגנתי כל פרט בעבודה שלנו כי הרגשתי שאף אחד אחר בצוות לא היה מוכשר כמוני. אפילו כשדנתי איתם בדברים, בסוף תמיד עשינו מה שאני רציתי, אז אם החלטתי משהו מיד, חשבתי שכך נחסוך זמן. אפילו כשמנהיגה הצטרפה לפגישה המשכתי כאילו כלום לא קרה וחשבתי "אז מה אם את מנהיגה? את יכולה לשתף את הבשורה ולשאת עדות? את יכולה לעשות את העבודה הזו? רק לשתף את האמת במפגשים לא משיג עבודה מעשית. את לא ברמה שלי." אז בכל פעם שהמנהיגה שאלה אותי איך העבודה מתקדמת, שיתפתי אם במקרה בא לי לדבר, אבל אחרת הייתי מחליק את העניין. חשבתי שאין צורך לדבר על זה, כי בסופו של דבר אני זה שעמד לעשות את העבודה. המנהיגה חשפה את היהירות שלי ואמרה שתמיד אמרתי את המילה האחרונה ושלא עבדתי היטב עם אחים ואחיות. לנוכח הביקורת הזאת הודיתי בפניה שהייתי יהיר, אבל לא באמת לקחתי ללב. חשבתי שיש לי איכות טובה ושאני מוכשר, אז כל עוד עשיתי את עבודתי היטב, למי אכפת אם אני קצת יהיר? חוץ מזה, אני זה שהוביל את רוב עבודת הכנסייה, אז מה הם יכולים לעשות, לפטר אותי? לא קיבלתי בכלל את המשוב של המנהיגה והמשכתי למלא את חובתי כמו שרציתי, בשליטה מוחלטת. ואז קרה שכנסייה חדשה הייתה זקוקה לעוד אנשים שיבצעו השקיה, ובלי להתייעץ עם אף אחד פשוט סידרתי שאחות אחת תלך לעזור להם. חשבתי, שבדרך כלל הם הסכימו עם ההצעות שלי, אז זה בסדר שאני אחליט לבדי. אבל להפתעתי גיליתי מאוחר יותר שאותה אחות לא הבינה מספיק טוב את האמת ולא יכלה לבצע עבודה מעשית, וזה היה מכשול רציני. למרות זאת, עדיין לא הרהרתי בעצמי. ובגלל היהירות המתמדת שלי והכישלון שלי לחפש עקרונות של האמת או להנחות אחרים ללכת לפי עקרונות במילוי חובתם כולם פשוט התרוצצו הלוך ושוב בלי להשיג שום תוצאות של ממש. זה ממש עיכב את ההתקדמות שלנו. ולמרות כל זאת, עדיין לא הבחנתי בבעיות של עצמי ורק האשמתי אחרים בכך שלא נתנו כתף. לזמן מה, היה נדמה שאני משיג תוצאות, אבל הייתה לי תחושה משונה מבשרת רעות, כאילו משהו נורא עומד להתרחש. לא ידעתי מה לומר במפגשים או בתפילות, ובנוסף נעשיתי ישנוני בפגישות עבודה ולא היו לי תובנות בשום נושא. הרגשתי מטושטש ולא היה לי כוח לשום דבר, רציתי רק לנוח. הבנתי שאיבדתי את עבודת רוח הקודש, אבל לא ידעתי למה. התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו שיעזור לי להבין את עצמי.

מנהיגה הגיעה למפגש והוכיחה אותי על ההתנהגות שלי. היא אמרה, "היית יהיר במילוי חובתך. אתה תמיד נוזף באחרים בהתנשאות, מעכב אותם, ומתרברב בבכירוּת שלך. קשה לעבוד איתך, ואתה אף פעם לא מתייעץ עם אחרים. אתה עושה מה שאתה רוצה, אתה שרירותי ורודני. זהו טבע של צורר משיח. על סמך ההתנהגות שלך, החלטנו לפטר אותך." כל מילה שלה פצעה אותי בלב. חשבתי על איך שהתנהגתי בעבר. אף פעם לא התייעצתי עם אחרים, אלא הלכתי בדרך שלי והייתי רודני. זה היה בדיוק כמו צורר משיח, לא? המחשבה על כך ממש הפחידה אותי. האם אלוהים השתמש במצב כדי לחשוף אותי ולסלק אותי? ככה יסתיימו שנות האמונה שלי? במשך כמה ימים הרגשתי כמו זומבי. הייתי מלא פחד מרגע שהתעוררתי בבוקר, ופשוט לא ידעתי איך אתמודד עם שאר היום. כל הזמן התפללתי לאלוהים, ואמרתי "אלוהים, אני יודע שרצונך המיטיב קשור לזה, אבל אני לא יודע איך להתגבר על כך. אלוהים, אני כל כך מדוכא וכאוב. אנא תן לי נאורות כדי שאדע את רצונך." ואז קראתי את זה בדברי האל: "האל לא מתעניין במה שקורה לך בכל יום, או כמה עבודה אתה עושה וכמה מאמץ אתה משקיע – הוא מסתכל על גישתך לדברים האלה. ולמה מתייחסת הגישה שבה אתה עושה את הדברים האלה והדרך שבה אתה עושה אותם? היא מתייחסת לשאלה אם אתה חותר אל האמת או לא, וגם להיווכחות שלך בחיים. האל מביט בהיווכחותך בחיים, בנתיב שבו אתה הולך. אם תלך בנתיב החתירה אל האמת ותהיה לך היווכחות בחיים, תוכל לשתף פעולה עם אחרים בהרמוניה כאשר תבצע את חובתך, ותבצע בקלות את חובתך באופן הולם. אך אם במהלך ביצוע חובתך תדגיש ללא הרף שיש לך הון, שאתה מבין את תחום עבודתך, שיש לך ניסיון, שאתה מתחשב בכוונותיו של האל וחותר אל האמת יותר מכל אחד אחר, ואם תחשוב אז שבגלל הדברים האלה אתה כשיר לומר את המילה האחרונה ולא תדון בשום דבר עם אף אחד אחר, תמיד תקבע חוקים לעצמך ותעסוק בניהול עצמך, ותמיד תרצה להיות 'הפרח היחיד שפורח', האם אז תצעד בנתיב ההיווכחות בחיים? לא – זוהי חתירה למעמד, זו הליכה בנתיבו של פאולוס, זהו לא נתיב ההיווכחות בחיים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מהו ביצוע הולם של חובה?). "היה אדם שהפיץ את הבשורה במשך מספר שנים וצבר מידה מסוימת של ניסיון בכך. הוא סבל מקשיים רבים בעת הפצת הבשורה ואף נכלא ונידון לשנים רבות בכלא. לאחר שהשתחרר, הוא המשיך להפיץ את הבשורה ושכנע כמה מאות אנשים, שחלקם התגלו ככישרונות משמעותיים; מקצתם אף נבחרו כמנהיגים או עובדים. כתוצאה מכך, אדם זה האמין שהוא ראוי לשבחים רבים והשתמש בכך כהון שהוא התרברב בו בכל אשר הלך, התגאה והעיד על עצמו: 'נכנסתי לכלא לשמונה שנים ועמדתי איתן בעדותי. שכנעתי אנשים רבים בעת הפצת הבשורה. אחדים מהם הם כיום מנהיגים או עובדים. מגיע לי קרדיט בבית האלוהים. הרמתי תרומה'. בכל מקום שבו הוא הפיץ את הבשורה, הוא דאג להתרברב בפני המנהיגים או העובדים המקומיים. הוא גם נהג לומר, 'אתם חייבים להקשיב לדבריי. אפילו המנהיגים הבכירים שלכם מוכרחים לדבר אליי בנימוס. אלמד לקח את כל מי שלא יעשה זאת!' האדם הזה הוא בריון, לא כן? אם מישהו כזה לא היה מפיץ את הבשורה ומשכנע את אותם אנשים, האם הוא היה מעז להיות נפוח כל כך? הוא היה מעז ועוד איך. עצם כך שהוא יכול להיות כה נפוח מעיד שזהו טבעו. זוהי מהות טבעו: הוא הופך גאוותן עד כדי כך שהוא משולל כל היגיון. לאחר שהוא הפיץ את הבשורה ושכנע כמה אנשים, האופי המתנשא שלו גואה והוא נעשה נפוח עוד יותר. אנשים כאלה מתפארים בהון שלהם בכל אשר ילכו, הם מנסים לקבל קרדיט בכל אשר ילכו ואפילו מפעילים לחץ על מנהיגים ברמות שונות, מנסים להיות בעמדה שווה להם ואף חושבים שהם עצמם צריכים להיות מנהיגים בכירים. על סמך מה שבא לידי ביטוי בהתנהגות של אדם כזה, על כולנו להבין היטב איזה סוג של אופי יש לו ומה צפוי להיות הסוף שלו. כאשר שד מסתנן אל בית האלוהים, הוא עמל מעט בטרם יגלה את פרצופו האמיתי. הוא לא מקשיב – יהיה מי שיהיה זה שגוזם אותו – והוא מתמיד במאבק נגד בית האלוהים. מהו האופי של מעשיו? בעיני אלוהים, הוא מתגרה במוות והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהרוג את עצמו. זו הדרך ההולמת היחידה לנסח זאת" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הפצת הבשורה היא החובה שכל המאמינים מחויבים לה מוסרית). המילים האלה ממש החדירו פחד לליבי. הרגשתי שאלוהים חושף אותי, פנים מול פנים, מגלה את המצב שלי ואת הסודות שמעולם לא סיפרתי לאיש. הייתי בסדר בשנים האלה של שיתוף הבשורה, אז חשבתי שהרמתי תרומה אדירה, שאני חסר תחליף, ונתתי לעצמי ניקוד על כל הדברים שעשיתי. הרגשתי שיש לי מקום של כבוד בכנסייה, שאני עמוד תווך. התייחסתי לזה כאל הון אישי והבטתי בהתנשאות על כל האחרים. נהניתי גם לנזוף בבוז באנשים, וזה הגביל אחים ואחיות. לא שיתפתי פעולה במילוי חובתי, אלא הייתי רודני ועשיתי כל מה שרציתי, ובכך עיכבתי מאוד את עבודת הכנסייה. אפילו כשמנהיגה טיפלה בי לא התייחסתי. אפילו נפנפתי בכישורים שלי. חשבתי שהיא בכלל לא יותר טובה ממני. ולא רציתי לקבל שום עזרה. רציתי להחליט הכול בעצמי. גערתי קשות באחים ובאחיות כשהם לא הקשיבו לי, ואיימתי שיסלקו אותם אם הם לא ימלאו את חובתם כמו שצריך. הם היו טרודים כל הזמן בהשלמת משימות, חוששים לאבד את חובתם אם יפשלו וחיים בכאב. באיזה מובן זה היה מילוי חובה? זה לא היה עשיית רע, התנגדות לאלוהים? המחשבה הזאת הפחידה אותי מאוד. אף פעם לא דמיינתי שאחולל כל כך הרבה רע. לפגוע באחים ואחיות ולעכב אותם כל כך, לפגוע במידה כזו בעבודה שלנו. נלחמתי נגד אלוהים, אבל חשבתי שאני ממלא את חובתי כדי להשביע את רצונו. הייתי חסר היגיון! ראיתי בדברי האל שפעולה באופן כזה היא להמית את עצמי. כששמעתי את הטון בדברי האל, במיוחד בביטוי "להמית את עצמם," הרגשתי עד כמה אלוהים נגעל מסוג כזה של אדם. זה ממש כאב לי בלב, כאילו אלוהים דן אותי למוות. חשבתי שאני מסוגל להקריב הכול למען חובתי, שתמיד הצלחתי בה, שבזכות זה אלוהים יראה אותי בחיוב, ושקצת יהירות לא תשנה כלום. אבל אז הבנתי, שאם לא חיפשתי את האמת, לא משנה כמה השגתי בחובתי או כמה ניסיון צברתי, הייתי מגעיל בעיני האל. הוא לא יכיר בזה. השיפוט והייסור של דברי האל הראו לי את טבעו הצודק שאינו סובל פגיעה. אלוהים מוסרי לחלוטין בפעולותיו. אם הצלחתי להשיג משהו בעולם, אולי יהיו לי קצת הון וכוח השפעה, אבל בבית האל, האמת והצדקה הן הקובעות. שימוש בהון ובכוח השפעה פירושם להמית את עצמך, וזה פוגע בטבעו.

מאוחר יותר תהיתי, מדוע הרגשתי שיש לי כל כך הרבה השפעה אחרי שהשגתי דברים ספורים במילוי חובתי, והתחלתי להתנהג ברודנות. איזה מין אופי שלט בי? קראתי משהו בדברי האל. "אם בלבך אתה מבין את האמת כהווייתה, אזי תדע כיצד ליישם בפועל את האמת ולהתמסר לאלוהים ובאופן טבעי תצא לדרך של עיסוק בחיפוש האמת. אם הנתיב שבו אתה הולך הוא הנתיב הנכון והוא עולה בקנה אחד עם רצון האל, אזי עבודתה של רוח הקודש לא תעזוב אותך – ובמקרה כזה יהיה פחות ופחות סיכוי שתבגוד באלוהים. בלי האמת, קל לעשות רע ואתה תעשה את זה כנגד רצונך. לדוגמה, אם יש לך טבע יהיר ומתנשא, אין זה משנה אם ייאמר לך לא להתנגד לאלוהים. לא תוכל להתאפק. זה יהיה מעבר לשליטתך. לא תעשה זאת בכוונה תחילה, אלא בגלל שתהיה בשליטת אופייך היהיר והגאוותן. יהירותך וגאוותנותך יגרמו לך להתנשא על אלוהים, לחשוב כי הוא חסר חשיבות, לרומם את עצמך, להעמיד את עצמך כל הזמן לתצוגה; הם יגרמו לך לבוז לאחרים, הם לא ישאירו איש בלבך מלבד את עצמך. הם יגזלו את מקומו של אלוהים בלבך ובסופו של דבר יגרמו לך לשבת במקומו של אלוהים ולדרוש מאנשים להתמסר לך ואף יגרמו לך להעריץ את המחשבות, הרעיונות והתפיסות של עצמך כאילו היו האמת. כל כך הרבה רוע נעשה על ידי בני אדם הנשלטים על ידי אופיים היהיר והגאוותן!" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אם האדם יעסוק בחיפוש האמת, הוא יוכל להשיג שינויים בטבעו). "יהירות היא שורש טבעו המושחת של אדם. ככל שבני אדם יהירים יותר, הם פועלים בחוסר היגיון גדול יותר, וככל שחוסר ההיגיון בפועלם גדול יותר, כך גדל הסיכוי שהם יתנגדו לאל. כמה רצינית הבעיה הזאת? לא זאת בלבד שאנשים בעלי טבע יהיר חושבים שהם מעל כל האחרים, גרוע מזה, הם אפילו מתנשאים על האל ואין יראת אלוהים בלבם. גם כשנדמה כי אנשים מאמינים באלוהים ודבקים בו, הם כלל אינם מתייחסים אליו כאל אלוהים. הם תמיד חשים שהאמת מצויה בחזקתם ויש להם דעה טובה ביותר על עצמם. אלה המהות והשורש של הטבע היהיר, ומקורם בשטן. לכן, יש לפתור את בעיית היהירות. ההרגשה שאתה טוב יותר מאחרים היא עניין שולי. העניין המכריע הוא שטבעו היהיר של האדם מונע ממנו להישמע לאלוהים, לשלטונו ולהסדריו. אדם כזה חש תמיד רצון להתחרות באלוהים על כוח ולשלוט באחרים. אדם כזה אינו ירא את אלוהים ולו במעט, ועל אחת כמה וכמה אינו אוהב את אלוהים או נשמע לו. אנשים יהירים ומתנשאים, בייחוד אלה שיהירים עד כדי כך שהם מאבדים את השכל הישר שלהם, אינם יכולים להישמע לאלוהים במסגרת אמונתם בו, או להתעלות ולשאת עדות בעצמם. אנשים כאלה הם המתנגדים התקיפים ביותר לאלוהים ואין בלבם שמץ של יראת אלוהים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל לימדו אותי שיהירות היא שורש המרד נגד אלוהים. כאשר יש למישהו אופי יהיר, הוא לא מסוגל למנוע מעצמו להתנגד לאלוהים. ההתנהגות שלי נבעה מכך שהאופי היהיר שלי שלט בי. אחרי שהשגתי מעט דברים כבר הייתי בעננים, חשבתי שיש לי איכות, שאני מוכשר וחסר תחליף, ושהכנסייה לא תסתדר בלעדיי. זלזלתי באחרים והשתמשתי בעמדה שלי כדי לגעור בהם ולהגביל אותם, בלי שום הערכה לאף אדם אחר. הייתי שרירותי ורודני במילוי חובתי, ולא התייעצתי עם איש בשום נושא. הרגשתי שאני בסדר גמור לבדי, ושאני יכול לקבל החלטות באופן חד צדדי. לא הערכתי את השותף שלי. הייתי יהיר במידה בלתי נתפסת ולא הייתה לי שום יראת אל. כשהמנהיגה טיפלה בי, הודיתי ביהירות שלי, אבל לא באמת היה לי אכפת מהעניין. אפילו הרגשתי שיהירות היא לא כל כך רעה, שלהיקרא יהיר פירושו שיש לי כישורים מסוימים, אחרת על סמך מה הייתי הופך ליהיר? הייתי חסר היגיון לגמרי ונטול כל בושה. חייתי לפי רעל השטן "אני האל של עצמי ברחבי השמיים והארץ," התנהגתי כמו מלך השכונה בכנסייה ולא הערכתי אף אחד אחר. במה הייתי שונה מהמפלגה הקומוניסטית? המפלגה הקומוניסטית יהירה ונטולת רסן, פועלת בדרכים חסרות תקדים של דיכוי אלים נגד כל מי שלא מציית לה. אני הייתי רודני וסורר בכנסייה, לא הייתי מוכן שמישהו יפקח עליי. זה לא היה בדיוק כמו התנין הגדול האדום כאש? אז הבנתי עד כמה הייתי יהיר, שלא היה אכפת לי מאיש ואפילו מאלוהים, שצעדתי על נתיב נגד אלוהים. אם לא אכה על חטא, אין ספק כשאקולל ואיענש בסופו של דבר על ידי אלוהים אז ראיתי באמת כמה חמורות היו ההשלכות של האופי היהיר שלי, שהבעיה שלי לא הייתה פשוטה כמו גילוי של קצת שחיתות. המחשבה הזו הזכירה לי איך זלזלתי באחרים ורוממתי את עצמי, איך דיברתי והצגתי את עצמי כאילו אין כמוני בעולם. הרגשתי בחילה, נגעלתי מעצמי. גמרתי אומר בדעתי שאני חייב להתחיל לרדוף את האמת, לחפש עקרונות בכל דבר, ולהפסיק לחיות ביהירות ולהתנגד לאלוהים.

ומאוחר יותר, כשחיפשתי איך לגשת באופן ראוי להצלחות שאולי יהיו לי, קראתי קטע מדברי האל. "האם אתם מסוגלים לחוש בהדרכתו של האל ובנאורות של רוח הקודש במהלך ביצוע חובתכם? (כן.) אם אתם מסוגלים לחוש את עבודת רוח הקודש, ואתם בכל זאת מתנשאים, וחושבים שיש לכם מציאות, אז מה קורה כאן? (כאשר ביצוע חובתנו הניב פרי, אנו חושבים שחצי מהקרדיט מגיע לאל, וחצי מגיע לנו. אנו מגבירים את שיתוף הפעולה שלנו במידה בלתי מוגבלת, מתוך מחשבה שאין דבר חשוב יותר משיתוף הפעולה שלנו, ושהנאורות של האל לא הייתה מתאפשרת בלעדיו.) אז מדוע האל העניק לך נאורות? האם האל יכול להעניק נאורות גם לאנשים אחרים? (כן.) כשהאל מעניק נאורות למישהו, זה בחסדי האל. ומה זה קצת שיתוף פעולה מצדך? האם זה משהו שמגיעה לך הערכה עבורו, או שזו חובתך ואחריותך? (זו חובתך ואחריותך.) כשאתה מכיר בכך שזו חובתך ואחריותך, אז יש לך את דפוס החשיבה הנכון, ולא תחשוב לנסות לקחת על זה קרדיט. אם אתה תמיד חושב, 'זו התרומה שלי. האם נאורות האל הייתה אפשרית ללא שיתוף הפעולה שלי? משימה זו דורשת שיתוף פעולה של האדם; שיתוף הפעולה שלנו מהווה את עיקר ההישג', אז אתה טועה. איך היית יכול לשתף פעולה אם רוח הקודש לא הייתה מעניקה לך נאורות, ואם אף אחד לא היה משתף אותך בעקרונות האמת? לא היית יודע מה האל דורש, וגם לא היית יודע מהו נתיב היישום בפועל. גם אם היית רוצה להתמסר לאל ולשתף פעולה, לא היית יודע איך. האם 'שיתוף הפעולה' הזה שלך אינו רק מילים ריקות מתוכן? ללא שיתוף פעולה אמיתי, אתה פועל רק לפי הרעיונות שלך – ובמקרה הזה, האם החובה שאתה מבצע תעמוד בסטנדרטים? בוודאי שלא, וזה מעיד על הבעיה שעומדת על הפרק. מה הבעיה? לא משנה איזו חובה אדם מבצע, והאם הוא משיג תוצאות, מבצע את חובתו ברמה גבוהה וזוכה לאישורו של האל בהתאם למעשיו של האל. גם אם תמלא את אחריותך ואת חובתך, אם האל לא יעבוד, אם האל לא יעניק לך נאורות וינחה אותך, אז לא תדע את נתיבך, כיוונך או מטרותיך. מה יוצא מזה בסופו של דבר? לאחר שעמלת במשך כל הזמן הזה, לא תבצע את חובתך כראוי, וגם לא תזכה באמת ובחיים – הכול היה לשווא. לכן, ביצוע חובתך על פי סטנדרטים, חיזוק אחיך ואחיותיך וקבלת אישורו של האל, כל זה תלוי באל! אנשים יכולים לעשות רק את הדברים שהם מסוגלים להם באופן אישי, שהם צריכים לעשות, ושנמצאים במסגרת היכולות הטמונות בהם – לא יותר מזה. בסופו של דבר, ביצוע חובותיך בצורה יעילה תלוי בהדרכת דברי האל ובנאורות ובמנהיגות של רוח הקודש; רק אז תוכל להבין את האמת, ולהשלים את התפקיד שהטיל עליך האל בהתאם לנתיב שנתן לך ולעקרונות אותם קבע. אלה הם חסדו וברכתו של האל, ואם אנשים אינם יכולים לראות זאת, הם עיוורים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, העקרונות שצריכים להנחות את התנהגותו של האדם). מדברי האל ראיתי, שהשגה של דברים במילוי חובתי היא לגמרי בזכות חסד האל והנאורות של רוח הקודש. היא גם הודות לשיתוף של אלוהים עבורנו על האמת והעקרונות, ולא כי יש לי איכות טובה או יכולת לבצע עבודה. ללא ההנחיה של דברי האל או הנאורות של רוח הקודש, לא משנה איזו איכות או יכולת ביטוי יש לי, לעולם לא אשיג דבר. והעבודה המעטה שעשיתי הייתה מילוי חובתי כיציר נברא. זו האחריות שלי. איזו חובה שלא תהיה, זה מה שעל יציר נברא לעשות. כל דבר שמושג אינו התרומה או ההון האישיים שלנו. עם זאת, לא ידעתי ממה אני עשוי. חשבתי שמספר הישגים פירושם שאני טוב במה שעשיתי וראיתי בזה משהו שאני יכול למנף. הייתי כל כך מרוצה מעצמי, ניסיתי לגנוב את התהילה מאלוהים. הייתי כל כך יהיר וחסר היגיון! כל מה שאנחנו משיגים במילוי חובתנו נובע באמת מהנאורות של רוח הקודש ומדברי האל. אנחנו לא יכולים לעשות דבר בכוחות עצמנו. במחשבה לאחור, לא רק שלא הצלחתי להשיג דבר כשעבדתי מתוך היהירות שלי, אלא גם עיכבתי עבודה. כמו בפעם שהצבתי אדם לא מתאים בתפקיד השקיה, ובגלל זה המון אחים ואחיות לא יכלו לקבל את התמיכה לה הם נזקקו. זה ממש הפריע לעבודת בית האל. ולא חיפשתי עקרונות של האמת או הנהגתי את האחרים לפעול לפי עקרונות במילוי חובתם. המשמעות הייתה שלא השגנו דברים בחובתנו וזה עיכב את העבודה שלנו. אבל מעולם לא הרהרתי בכל זה. במקום זה טפחתי לעצמי על השכם ונעשיתי יהיר יותר, כאילו שהכנסייה לא יכולה לוותר עליי. אבל אם אלוהים יכול היה לתת לי נאורות, בוודאי שיוכל להאיר גם אחרים, ועבודת הכנסייה תימשך כרגיל אחרי פיטוריי. חשבתי שהכנסייה לא תסתדר בלעדיי כי הייתי כל כך מנופח מגאווה. חשבתי על פאולוס בעידן החסד. הוא חשב שהיה לו הון מסוים אחרי שביצע קצת עבודה, אז הוא לא העריך אחרים. הוא אמר במפורש שהוא לא נחות מהתלמידים האחרים, והוא זלזל בפטרוס והשפיל אותו לעתים קרובות. בסוף הוא ניסה להשתמש בעבודתו כדי לבקש מאלוהים כתר. הוא היה יהיר עד אובדן היגיון. ראיתי שהייתי בדיוק כמו פאולוס, שהייתי באותו נתיב כמוהו. ללא השיפוט והייסור הנוקשים של אלוהים, עדיין הייתי חסר מודעות לבעיותיי וחושב שאני נהדר. כשראיתי את כל זה ממש שנאתי את עצמי. רציתי להתוודות ולהכות על חטא בפני אלוהים.

אז קראתי את זה בדברי האל: "האם מישהו יודע כמה שנים אלוהים עובד בקרב האנושות כולה ובקרב כל הדברים? איש אינו יודע את המספר המדויק של השנים עד היום, שבהן עבד אלוהים וניהל את האנושות כולה. אלוהים אינו מדווח לאנושות על דברים כאלה. אבל אם השטן היה עושה זאת לזמן מה, האם הוא היה מכריז על כך? הוא בהחלט היה מכריז על כך. השטן רוצה להתרברב כדי שיוכל להונות אנשים נוספים וכדי שיותר אנשים יתנו לו קרדיט. מדוע אלוהים אינו מדווח על עשייה זו? במהותו של אלוהים יש היבט צנוע ונסתר. אילו דברים מנוגדים לענווה ולהסתר? יהירות, חוצפה ואמביציה. ...כשאלוהים מנחה את האנושות, הוא מבצע עבודה אדירה ביותר ומושל על היקום כולו. סמכותו וכוחו עצומים ביותר, אך הוא מעולם לא אמר, 'היכולת שלי יוצאת דופן'. הוא נותר נסתר בין כל הדברים, מנהל את הכול, מזין את האנושות ומעניק לה אספקה ומאפשר לכל האנושות להימשך, דור אחר דור. קחו, למשל, את האוויר ואת אור השמש או את כל הדברים הגשמיים הגלויים לעין הנחוצים לקיום האנושי – כולם זורמים ללא הפסקה. אין כל ספק שאלוהים מעניק לאדם אספקה. ובכן, אם השטן היה עושה משהו טוב, האם הוא היה שותק וממשיך להיות גיבור שאינו זוכה לשירי הלל? לעולם לא. הדבר דומה לצוררי משיח אחדים בכנסייה שעשו בעבר עבודה מסוכנת או שעשו בעבר עבודה שהזיקה לאינטרסים שלהם, שאולי אפילו נכלאו. ישנם גם כאלה שבעבר תרמו להיבט אחד של עבודת בית האלוהים. הם אף פעם לא שוכחים את הדברים האלה. הם חושבים שמגיע להם קרדיט על כך לכל החיים. הם חושבים שדברים אלה הם ההון שלהם לכל החיים – מה שמראה עד כמה בני האדם קטנים! בני האדם קטנים והשטן חסר בושה" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט שביעי: הם מרושעים, בוגדניים וערמומיים (חלק ב')). "אלוהים אוהב את האנושות, משגיח על האנושות ודואג לאנושות, והוא מקיים את האנושות ללא הרף וללא הפסק. הוא לעולם לא מרגיש בלבו שזו עבודה נוספת או דבר שראוי להערכה מיוחדת. הוא גם לא מרגיש שהושעת האנושות, קיום האנושות והענקת הכל לאנושות הם תרומה אדירה למענה. הוא בסך הכול מקיים את האנושות בשקט ובדממה, בדרכו שלו ובאמצעות מהותו שלו ומה ששייך לאלוהים ומה שאלוהים הינו. לא משנה כמה תמיכה וכמה עזרה האנושות מקבלת ממנו, אלוהים לעולם לא חושב על כך או מנסה לזכות בהערכה. דבר זה נובע ממהותו של אלוהים והוא גם ביטוי אמיתי ומדויק של טבעו של אלוהים" (הדבר, כרך שני: על הכרת אלוהים, עבודתו של אלוהים, טבעו של אלוהים ואלוהים עצמו א'). הרהרתי בדברי האל וראיתי עד כמה טבעו ומהותו מיטיבים. אלוהים הוא הבורא ששולט בכל דבר ודבר ומקיים אותו. הוא שב והתגלם כבשר ודם, מבטא אמיתות כדי להושיע את האנושות, ומשלם מחיר יקר עבורנו. אבל הוא מעולם לא חשב שזו תרומה אדירה לאנושות. והוא מעולם לא "ניפח" משהו או התפאר בו. הוא פשוט עושה בשקט את כל העבודה שלו בלי שום התרברבות יהירה. הוא ראוי לאהבה ולשבח נצחי מאיתנו, והרבה יותר מזה. אני אדם כל כך חסר ערך, ממש אפס, אבל הייתי כזה יהיר. טיפ-טיפה של הצלחה כבר סחררה לי את הראש, כאילו מדובר באיזו יצירת מופת, תרומה אדירה. זלזלתי בכולם והייתי חייב שהכול יתנהל בדרך שלי. הייתי כל כך חסר היגיון, מרושע ושטחי. אלוהים הוא כה צנוע ונסתר, ויש לו מהות מיטיבה כל כך. הרגשתי ביתר שאת עד כמה הטבע היהיר שלי מגעיל וייחלתי באמת ובתמים ללמוד את האמת ולהיפטר ממנו בהקדם, לממש בחיי צלם אנוש.

ואז, תוך כדי מפגש מסוים, קראתי את הקטע הזה בדברי האל: האל הכול יכול אומר, "כיום אלוהים שופט אתכם, וממיט עליכם ייסורים ומגנה אתכם, אך דעו לכם שהגינוי שלכם נועד כדי שתוכלו להכיר את עצמכם. האל מגנה, מקלל, שופט, ומייסר אתכם כדי שתוכלו להכיר את עצמכם, כדי שהטבע שלכם יוכל להשתנות, ויתרה מזאת, כדי שתוכלו לדעת מה אתם שווים ולהבין שמעשיו של אלוהים צודקים, ושהם בתיאום מושלם עם טבעו ועם צורכי עבודתו שהוא עובד בהתאם לתוכנית שלו לישועת האדם, ושהוא אל צודק שאוהב את האדם, ומושיע את האדם, ואשר שופט את האדם וממיט עליו ייסורים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עליכם להניח בצד את ברכות המעמד ולהבין את רצונו של אלוהים בנוגע לישועת האדם). דברי האל ממש ריגשו אותי והבנתי את רצונו קצת יותר טוב. מילאתי את חובתי מתוך יהירות ויצרתי בעיות בעבודת בית האל, אז פוטרתי על בסיס עקרונות. חשבתי שאלוהים השתמש במצב כדי לחשוף ולסלק אותי, אז הנחתי שהוא מגנה אותי ושלא אוכל לזכות בישועה. סוף כל סוף הבנתי שאלוהים דאג שאפוטר מחובתי והשתמש בשיפוט של דבריו כדי שאיווכח בשחיתות שלי, ובכך שהייתי בנתיב לא נכון. זה היה אלוהים בהושיעו אותי! סבלתי קצת במהלך השיפוט והייסור האלה, אבל זה היה כל כך יקר ערך ומשמעותי, וזה הגן עליי. זו הייתה האהבה הכנה ביותר של אלוהים כלפיי. לא משנה איך אלוהים מטיל עלינו משמעת, זה הכול הישועה והאהבה שלו.

מאוחר יותר גיליתי את ליבי במפגש בנוגע ליהירות שלי במילוי חובתי, איך פגעתי באחים ובאחיות, והדברים שהרהרתי בהם אחרי שפיטרו אותי. חשבתי שהאחרים ייגעלו ממני על כך שהייתי כזה לא אנושי, ולא ירצו שום קשר איתי, אבל להפתעתי הם לא ירדו עליי. באותו רגע הרגשתי עוד יותר אסיר תודה להם. ביהירותי פגעתי בכל האחרים, הייתי כל כך לא אנושי. כשקיבלתי שוב חובה עם אחים ואחיות, שמרתי על פרופיל נמוך. הפסקתי לזלזל באנשים בגלל החסרונות שלהם והייתה לי גישה טובה יותר לדברים. התאמצתי במודע להקשיב להצעות של אחרים בנושאים שונים, והפסקתי לסמוך על עצמי יותר מדי. כשמנהיגים באו לבחון את עבודתי שיתפתי פעולה וקיבלתי את זה בענווה. כעבור זמן קצר מצבי השתנה לטובה וחזרתי להיות בתפקיד של מפקח. ידעתי שהיה זה אלוהים שרומם אותי והרעיף עליי מחסדו. לפני כן הייתי כל כך יהיר במילוי חובתי ושיבשתי הכול, אבל אלוהים לא סילק אותי. הוא העניק לי הזדמנות נוספת למלא חובה חשובה שכזו. חוויתי באמת את חסדו של אלוהים ואת סבלנותו כלפינו. במילוי חובתי לאחר מכן, הפסקתי לפעול בשרירותיות מתוך יהירות, ובמקום זה הייתה לי יראת אל מסוימת, וכל הזמן התפללתי אליו. כשנתקלתי במשהו מבלבל, דנתי בו עם אחרים כדי שנוכל לחפש את האמת ביחד. אחרי שעשיתי את זה במשך זמן מה, הבנתי שביצועי כל הצוות שלנו השתפרו לא מעט. כשעשיתי הכול לבדי זה היה מאוד מתיש עבורי. לא לקחתי הכול בחשבון ולא השגתי תוצאות טובות. עכשיו כשאני דן עם אחים ואחיות בנושאים שעולים ואנחנו עוזרים זה לזה, הרבה יותר קל לפתור בעיות. ובאמצעות שיתוף פעולה עם האחרים יכולתי לראות שבאמת יש להם כמה נקודות חוזק. חלקם עבדו קשה והשקיעו מאמץ. לאחרים אולי אין הרבה איכות, אבל הם חרוצים ותומכים בעבודת בית האל. אלה חוזקות שחסרות לי. יכולתי גם ללמוד דברים מאחים ואחיות כדי לפצות על הפגמים שלי. דרך החיים הזו הרבה יותר חופשית וקלה.

בערך שנה לאחר מכן, מנהיג כנסייה ארגן מפגש כללי שבו כולם יוכלו לשתף מה שהם למדו וחוו במהלך אותה שנה. היה לי קצת זמן להרהר בשקט, לחשוב על כל מה שלמדתי. ואז הבנתי שאלוהים הציל את חיי בכך שגרם לפיטוריי, שזה היה הרווח הגדול ביותר שלי. אלמלא זה, עדיין לא הייתי רואה עד כמה היהירות שלי חמורה, שהייתי זחוח ושרירותי רק כי היו לי כמה כישרונות. כשאלוהים טיפל בי, שפט אותי וייסר אותי זה הראה לי את האופי השטני שלי. זה לימד אותי גם קצת על צדקתו של אלוהים והחדיר בי קצת יראת אל. אני אסיר תודה כל כך על ישועת האל!