יום אחד בשנת 2018, המנהיג שלי הקצה אותי לתמיכה בכנסייה שזה עתה הוקמה. כששמעתי את החדשות הללו, הייתי גם מופתעת וגם עצבנית. נראה היה שהמנהיג שלי מעריך אותי למדי; אבל אבל איך יתייחסו אליי אחיי ואחיותיי אם לא אוכל לעשות עבודה אמיתית? האם הם יחשבו שאינני מנהיגה טובה כל כך? ובמקרה כזה, מה יישאר מכבודי? מיד כשחשבתי על הדברים האלה, תקפה אותי חרדה והתקשיתי להיות רגועה בזמן ביצוע חובותיי. שבוע לאחר מכן, כשליבי מלא חוסר ודאות, יצאתי לכנסייה החדשה. בהתחלה, כשהאחים והאחיות העלו שאלות, הצלחתי לפתור אותן על ידי שילוב של דברי האל ושל עקרונותיו עם הנסיון האישי שלי בשיתוף. אבל מאוחר יותר הם נתקלו בכמה סוגיות שלא הצלחתי לתפוס במלואן. לא ידעתי איך לפתור אותן, לכן התחלתי להיות עצבנית.

אני זוכרת שבמהלך כינוס מסוים אחד, האחים והאחיות העלו כמה שאלות וקשיים איתם הם התמודדו בעבודתם, ואני פשוט לא הצלחתי לחשוב על איזה היבט של האמת לשתף כדי לפתור את הבעיות הללו. דאגתי מכך שהם פחות יעריכו אותי, והייתי פקעת עצבים. אימצתי את מוחי, מתוך רצון לחשוב על קטעים מדברי האל או עקרונותיו כדי לשתף עליהם מהר ככל האפשר, אבל ככל שנעשיתי יותר עצבנית, כך מוחי התרוקן. כשראיתי את האחים והאחיות יושבים שם בשקט וממתינים לתגובתי, כך התגברה הבהלה שלי וחשבתי, "אם אני לא מסוגלת לפתור את הסוגיות שלהם, האם זה לא אומר שאני לא מבינה את האמת ולא מסוגלת לבצע עבודה אמיתית? מה יחשבו עלי האחים והאחיות? זה יהיה כל כך מביך!" בסופו של דבר, פשוט התגברתי על עצמי ובחרתי קטע מדברי האל לשיתוף. למען האמת, היה לי ברור כשמש שאני רק מדקלמת מילים ודוקטרינות ושזה לא יפתור את הבעיות שלהם. אבל כשראיתי שאחיי ואחיותיי מקשיבים, מהנהנים בראשיהם ולא מגיבים עוד, הפסקתי לחשוב על כך. בפעם אחרת, אחת האחיות שאלה אותי לגבי בתה, שהיתה כה עסוקה בעבודה עד שלא יכלה להשתתף בקביעות בכינוסים. האחות חששה שמכיוון שבתה לא מחפשת את האמת, היא תאבד את ההזדמנות שלה להשיג ישועה, ולכן לעתים קרובות היא הזכירה לבתה לקרוא בדברי האל ולהשתתף בכינוסים רבים יותר. אבל בו בזמן, היא חששה שהפעלת לחץ רב מדי על בתה עלולה להרגיז אותה. הסוגיה הזו ממש גרמה לאחות להרגיש מוגבלת, והיא לא ידעה איך עליה להתקדם. באותה עת, לא הייתי בטוחה איך עליי לשתף עם האחות כדי לפתור את הסוגיה שלה. חשבתי לעצמי, "לא תהיה שום דרך להצדיק כשלון במתן שיתוף כלשהו לאחות הזו בפני כולם. זו הפעם הראשונה שלי בקבוצת הכינוס הזו. אם לא אצליח לפתור אף אחת מהבעיות שלהם, האם האחים והאחיות לא יעריכו אותי פחות ויגידו שאני לא מסוגלת לפתור בעיות באמצעות שיתוף על האמת? לא משנה מה, עלי להציל את המצב הזה איכשהו." אז שיתפתי, ואמרתי, "בהתיחס לסוגיה זו, עלינו לחפש את האמת ולהבחין בכוונת האל. האל מושיע את מי שיש להם אמונה אמיתית בו ואוהבים את האמת. הוא אף פעם לא מכריח אותנו להתכנס או לבצע את חובותינו, ולכן אם בתך אינה חותרת אל האמת, אינך יכולה להכריח אותה לעשות זאת. עליך להתמסר לסידורי האל ולהימנע מלפעול לפי רגשות החיבה שלך." האחות לא אמרה דבר אחרי שסיימתי את השיתוף שלי, אבל מצחה היה עדיין חרוש קמטים. כשהמנהיגה, האחות וואנג לין, ראתה שהבעיה של האחות לא נפתרה, היא הציעה שיתוף משלה: "את עדיין צריכה לעזור לבתך ולהעניק לה שיתוף באהבה. בבוא העת, יתברר אם בתך מחפשת אמת. אם היא מאמינה אמיתית באל, אז גם אם יש לה בהתחלה רצונות ארציים והיא אינה מחפשת את האמת, עליך להיות סבלנית, מקבלת ותומכת באופן אוהב. ואז, מיד כשהיא תתחיל לתפוס חלק מהאמת, באופן טבעי היא תתחיל לייחס לה יותר חשיבות. אם היא לא אוהבת אמת, ואמונתה באל היא למראית עין בלבד ומיועדת לשם קבלת ברכות, אזי לא תהיה תועלת בשום כמות של עזרה או תפילה למענה, כי האל אינו מושיע את חסרי האמונה. על כן, תחילה הבה נעזור ונתמוך בה באהבה ולאחר מכן, ברגע שנדע בוודאות איזה סוג אדם היא, נוכל להחליט איך להתייחס אליה בהתאם לעיקרון." האחות הנהנה בראשה ללא הרף, וגם אני זכיתי להבנה ברורה יותר של העניין. השיתוף של וואנג לין התווה נתיב ברור של יישום בפועל. אבל אני לא הייתי מוכנה להביע הכרה בכך; אם אביע הכרה כזו, כך חשבתי, האחים והאחיות יהיו מועדים עוד יותר להבחין ששיתפתי רק על ידע דוקטרינלי, וזו תהיה בושה וכלימה עבורי. מנקודה זו ואילך, חשתי כבדות הולכת וגוברת, והייתי מבועתת מכך שלא אוכל לפתור את הבעיות שיעלו אחיי ואחיותיי. לפעמים, כשנתקלתי בקשיים, רציתי לשתף עם אחיי ואחיותיי לשמוע את הרעיונות והדעות שלהם. אבל אז הייתי נזכרת שאני נמצאת שם כדי להשקות אותם ולתמוך בהם, ואם אהפוך את היוצרות ואפנה אליהם לעזרה, הם בהחלט יעריכו אותי פחות. חככתי בדעתי ללא הרף, ובדיוק כשעמדתי לומר משהו, הייתי מפקפקת בעצמי ולא אומרת דבר. היו פעמים שהייתי מבקשת סליחה ויוצאת לשירותים, או ממציאה תירוץ ללכת לטפל באיזה עניין אחר כשהתעוררה סוגיה קשה ומבקשת מהאחים ומהאחיות לדון קודם בדברים ביניהם. כך, איש לא היה יכול לראות אותי כפי שהייתי באמת. בכל פעם שעשיתי משהו כזה, הייתי מלאת ביקורת כלפי עצמי, בידיעה שאין לי הבנה מוצקה של הסוגיה, ושאם אני פשוט אפתח בשיתוף ואחפש עזרה מאחיי ומאחיותיי אזכה בהבנה עמוקה יותר. בזמנים כאלה, תמיד הייתי מחליטה שלא להימנע ממצבים דומים בעתיד, אבל בכל פעם שהתעורר קושי כלשהו, רציתי באופן אינסטינקטיבי לשמור על מעמדי ועל כבודי. הייתי מתנהלת בדיון כלאחר יד, על ידי אמירת כמה מילים ודוקטרינות, או שפשוט הייתי נמנעת מהמצב כליל. במהלך התקופה ההיא, המצב שלי החמיר בהדרגה – כששיתפתי במהלך כינוסים לא היו לי שום תובנות, המשכתי להיקלע למבוי סתום בעבודתי, וביצוע חובותיי נעשה מייגע יותר ויותר. הצורך המתמיד להעמיד פנים ולהסוות את עצמי גרם לי להרגיש מדוכאת ומיוסרת במיוחד. אפילו חשבתי שאולי החובה הזו היא פשוט יותר מדי בשבילי, ועדיף שאחזור לחובתי הקודמת. הבנתי שאני במצב רע, ולכן התפללתי לאל, "אלוהים יקר! לאחרונה אני מוצאת שעבודתי מייגעת כל כך וחסרה בהירות בחשיבה שלי. נראה כאילו הפנית לי עורף, אבל אינני יודעת איפה טעיתי. אלוהים, הייתי רוצה שתדריך אותי כדי שאבין את עצמי טוב יותר."

לאחר מכן, נתקלתי בקטע הזה בדברי האל: "כל בני האדם המושחתים סובלים מבעיה נפוצה: כשאין להם מעמד, הם לא נוהגים בהתנשאות כשהם מתקשרים או משוחחים עם אחרים, והם אף לא מאמצים סגנון או נימה מסוימים באופן דיבורם; הם פשוט רגילים ונורמליים, ואין להם צורך ליצור לעצמם תדמית. הם לא חשים שום לחץ פסיכולוגי, ויכולים לשתף בפתיחות ומהלב. הם נגישים וקל לתקשר עמם; לתחושת אחרים, הם אנשים טובים מאוד. ברגע שהם נעשים בעלי מעמד, הם הופכים מורמים מעם, הם מתעלמים מאנשים מן השורה, איש לא יכול לגשת אליהם; הם חשים שהם משתייכים לאצולה מסוימת, ושהם שונים בתכלית מאנשים מן השורה. הם מזלזלים באנשים מן השורה, מדברים בהתנשאות, ומפסיקים לשתף בפתיחות עם אחרים. מדוע הם כבר לא משתפים בפתיחות? הם חשים שכעת הם בעלי מעמד, ושהם מנהיגים. הם חושבים שלמנהיגים מוכרחה להיות תדמית מסוימת, שעליהם להיות נעלים מעט יותר מאנשים מן השורה, ששיעור קומתם גבוה יותר וכן שהם מסוגלים יותר לקחת על עצמם אחריות; הם מאמינים שבהשוואה לאנשים מן השורה, מנהיגים מוכרחים להיות סבלנים יותר, עליהם להיות נכונים לסבול ולהשקיע יותר, וכן להיות מסוגלים לעמוד בכל פיתוי מידי השטן. גם אם הוריהם או קרובי משפחה אחרים שלהם מתים, הם חשים שעליהם לשלוט בעצמם במידה מספקת כדי שלא יבכו, או שלכל הפחות עליהם לבכות בסתר, מבלי שיראו אותם אחרים, כדי שאיש לא יהיה עד למגרעותיהם, לפגמיהם או לחולשותיהם. הם אפילו חשים שאל למנהיגים לאפשר לאיש לדעת אם הם הפכו שליליים; במקום זאת, עליהם להסתיר את כל הדברים האלה. הם מאמינים שכך מוכרח לנהוג אדם בעל מעמד. בעודם מפגינים מידה כזו של הדחקה, האם מעמדם לא הפך לאל שלהם, לאדון שלהם? ואם כך, האם הם עדיין אוחזים באנושיות רגילה? כשיש להם רעיונות כאלה – כשהם מגדירים את עצמם בצורה כזו ומתנהגים בצורה כזו – האם הם לא הפכו מאוהבים במעמד?" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו). דרך הגילוי של דברי האל, הבנתי כי הסיבה שבגינה הרגשתי שעבודתי מתישה ומפרכת כל כך היא שהייתי אובססיבית מדי לגבי מוניטין ומעמד. לפני שהגעתי לכנסייה ההיא, הרגשתי כל כך חופשיה ובלתי מוגבלת בכינוסים עם אחיי ואחיותיי – לא היה כל לחץ, ואם לא הבנתי משהו, הייתי מעלה אותו לשיתוף. אבל מאז שהגעתי לתמוך בכנסייה ההיא, העמדתי את עצמי מעל כולם, במחשבה שאני חייבת להיות טובה ומיומנת יותר מהאנשים שם כיוון שאני שם כדי לתמוך בהם. האמנתי שרק על ידי פתרון כל סוגיה שהעלו אחיי ואחיותיי אפעל בהתאם למעמד שלי. כדי לזכות בהערצה ובקבלה של אחיי ואחיותיי, הסוויתי את עצמי והעמדתי פנים. למרות שבברור לא הייתה לי הבנה מוצקה של הסוגיות, לא הייתי מוכנה להיפתח ולחפש, ובמקום זאת התעקשתי להתנהל כלאחר יד תוך שימוש במילים ודוקטרינות, להטעות את אחיי ואחיותיי, ולפעמים אפילו למצוא תירוצים כדי להימנע מהמצב לחלוטין. לא התחשבתי כלל אם הסוגיות של אחיי ואחיותיי נפתרו או לא, ואפילו לא יכולתי להביא את עצמי להגיד משהו פשוט כמו "אני לא מבינה את הסוגיה הזו." רק אז הבנתי שייחסתי יותר מדי חשיבות למעמד, ושכל מה שעשיתי היה כדי לשמור על המעמד הזה. הכנסייה סידרה שאלך לשם לבצע את חובתי כדי שאוכל לעבוד עם אחיי ואחיותיי לפתור את הבעיות והסוגיות שעימן התמודדה הכנסייה ההיא, אבל אני לא התחשבתי כלל באופן שבו אוכל לבצע את חובתי על הצד הטוב ביותר ולבצע עבודה אמיתית, במקום זאת חשבתי רק מה יחשבו עלי האחים והאחיות, ואיך להגן בצורה הטובה ביותר על המעמד והכבוד שלי. מצאתי אפילו דרכים להטעות אותם, כדי לשמר את הכבוד ואת המעמד שלי. בכך שהזנחתי את חובותיי, לא רק שגרמתי סבל לעצמי, פגעתי גם באחיי ואחיותיי ועיכבתי את עבודת הכנסייה. זה בוודאי גרם לאל לראות אותי כמתועבת ובזויה כל כך. נפלתי לתוך האופל – זה הראה לי את צדקת האל, והיה עלי להרהר על עצמי בצייתנות ולהכות על חטא בפני האל.

ביום המחרת נפתחתי בפני אחיי ואחיותיי בנוגע למצב שבו הייתי לאחרונה, וגם העלתי לשיתוף כמה שאלות שהתקשתי איתם. על ידי שיתוף יחד, ובהדרכת האל, הישגנו בסופו של דבר הבנה טובה יותר של סוגיות אלו, ומצאנו נתיב ליישום בפועל. לאחר מכן, כיוון שעדיין נהגתי להסוות את עצמי באופן אינסטינקטיבי, כשנתקלתי בקשיים או לא יכולתי לתפוס סוגיות מסוימות, מתוך חוסר רצון לחשוף את חולשותיי בפני אחיי ואחיותיי, התפללתי לאל, ובקשתי הדרכה. ואז נתקלתי בקטע מדברי האל, שהעניק לי נתיב של יישום בפועל. האל הכול יכול אומר: "על מנת להשתחרר משליטת המעמד בך, מה עליך לעשות תחילה? תחילה עליך לטהר אותו מהכוונות ומהמחשבות שלך ומלבך. כיצד ניתן להשיג זאת? בעבר, כשהיית חסר מעמד, התעלמת ממי שלא מצא חן בעיניך. עכשיו, כשיש לך מעמד, אם אתה רואה מישהו דוחה או שיש לו בעיות, אתה מרגיש אחריות לעזור לו, וכך אתה מבלה יותר זמן בשיתוף איתו ומנסה לפתור כמה מהבעיות המעשיות שיש לו. ומהי התחושה בלבך כשאתה עושה דברים כאלה? זו הרגשה של שמחה ושלווה. עליך גם לבטוח באנשים ולהיפתח אליהם לעתים תכופות יותר כאשר אתה מוצא את עצמך בקושי או חווה כישלון, שתף את הבעיות והחולשות שלך, את האופן שבו מרדת באלוהים וכיצד יצאת מזה והצלחת לרצות את כוונות האל. ומהי ההשפעה של אמון בהם בדרך זו? היא, ללא ספק, חיובית. איש לא יזלזל בך – והם בהחלט עשויים לקנא ביכולתך לחוות את החוויות האלה. יש כאלה שתמיד חושבים שאנשים בעלי מעמד צריכים לנהוג יותר כמו בעלי התפקידים הרשמיים ולדבר בצורה מסוימת כדי לזכות ביחס רציני ומכבד. האם דרך החשיבה הזאת נכונה? אם אתה מסוגל להבין שדרך חשיבה זו אינה נכונה, אזי עליך להתפלל לאל ולהתמרד כנגד דברי הבשר. אל תנהג בהתנשאות, ואל תלך בנתיב הצביעות. ברגע שעולה בך מחשבה כזו, עליך לחפש את האמת על מנת להתמודד איתה. אם לא תחפש את האמת, המחשבה הזאת, ההשקפה הזאת, תלבש צורה ותשתרש בלבך. כתוצאה מכך, היא תשלוט בך, ואתה תסווה את עצמך ותעצב את תדמיתך במידה כזו שאיש לא יצליח לראות אותך מבעדה או להבין את מחשבותיך. אתה תדבר עם אחרים כאילו דרך מסכה שמסתירה את לבך האמיתי מפניהם. עליך ללמוד לאפשר לאחרים לראות את לבך, וכן ללמוד לפתוח את לבך לפני אחרים ולהתקרב אליהם. עליך להתמרד כנגד מאוויי הבשר ולהתנהל על פי דרישות האל. כך, לבך ידע שלווה ואושר" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד לפתור את פיתויי המעמד ואת כבליו). דברי האל עזרו לי להבין שכדי להשליך מעלי את כבלי המוניטין והמעמד, היה עלי ללמוד להרפות מהרצון למעמד שבליבי. למעשה, לא משנה איזה תפקיד מילאתי או איזה מעמד היה לי, עדיין הייתי מושחתת עמוקות על ידי השטן והיו לי פגמים וליקויים רבים. זה היה דבר רגיל לחלוטין – זה שאדם הופך למנהיג ולבעל מעמד לא אומר שהוא פתאום טוב יותר מכולם, זוכה לשיעור קומה, מבין את האמת ויכול לתפוס ולפתור כל סוגיה. הייתי זקוקה לתפיסה נכונה של עצמי. בהמשך, בכל פעם שרציתי לשמור על מעמדי ולהסתיר את חוסר ההתאמות שלי, הייתי עושה בדיוק ההפך: נפתחתי וחשפתי את עצמי לפני כולם ללא כל העמדת פנים, ואפשרתי לאחיי ולאחיותיי לראות את שיעור קומתי האמיתי. כשנתקלתי בבעיה שלא הצלחתי לפתור, הייתי מודה מתוך הכרת המציאות שאינני מבינה ומחפשת את האמת יחד עם אחיי ואחיותיי, כשאנו משלימים זה את זה בנקודות החוזקה והחולשה שלנו. על ידי יישום בפועל בדרך הזו, הרגשתי הרבה יותר חופשייה ורגועה, וחובתי כבר לא נראתה כל כך מתישה.

עם זאת, היו עדיין מקרים בהם לא הצלחתי ליישם בפועל את האמת. פעם אחת, וואנג לין הגיעה לכינוס לפני. חשבתי לעצמי: "היא כבר מודעת לפגמים ולליקויים שלי מהשיתוף האחרון שלי, כשדיברתי רק מילים ודוקטרינות. אם שוב לא אצליח לפתור את הבעיות של אחיי ואחיותיי, היא וודאי תעריך אותי עוד פחות. איך אבלע אז את הגאווה שלי?" אחרי שהמחשבה הזו עלתה בדעתי נהייתי קצת חרדה והרגשתי שיופעל עליי לחץ גדול להוביל את הכינוס ביחד איתה. אמרתי לוואנג לין, "אם יש לך חובות אחרות לטפל בהן, אל תהססי ללכת, אני יכולה להתמודד עם הכינוס הזה בעצמי." היא עזבה בלי להגיב. להפתעתי, כמה ימים לאחר מכן, היא אמרה לי, "באותו יום, תכננתי לעבור על כמה מהבעיות והסטיות בעבודה בסוף הכינוס, אבל ברגע שהגעתי למקום הכינוס, אמרת שאינני נחוצה שם. חשבתי על זה והחלטתי שעלי להסב את תשומת ליבך לכמה בעיות שיש לך. זה יועיל לך ולעבודת הכנסייה." היא אמרה לי שאני שומרת על מעמדי וכבודי בכל מעשיי, תמיד מסתירה את הפגמים שלי ומסווה את עצמי, ושלא הצלחתי לקיים שום שיתוף פעולה אמיתי עם אחיי ואחיותיי. יהיה לי קשה להשיג את עבודת רוח הקודש ולהשיג תוצאות כלשהן בעבודה שלי מכיוון שקבעתי לעצמי כוונה שגויה בעת ביצוע חובותיי. דבריה של וואנג לין גרמו לי להסמיק במבוכה. התביישתי בעצמי, והרגשתי ממש נורא. מה שהיא אמרה היה נכון: התפקיד שלי היה לתמוך בכנסייה, אבל בגלל שדאגתי להיחשף ולהתבזות, מצאתי תירוץ להרחיק אותה משם בעוד שהיא רצתה לעבוד איתי כדי לזהות בעיות במהירות האפשרית. היא הכירה טוב יותר את עבודת הכנסייה, ואם כך, איך הייתי אמורה להשיג תוצאות טובות מבלי לשתף איתה פעולה בביצוע חובותיינו? וואנג לין לא רק הבינה שחסרה לי מציאות-אמת ושאינני מסוגלת לפתור סוגיות, היא גם גילתה עד כמה אני אובססיבית לגבי מעמד ומוניטין. באותו הרגע, הרגשתי מושפלת לחלוטין. בעיצומו של הסבל שלי, באתי לפני האל בתפילה: "אלוהים יקר! היום וואנג לין הצביעה על הבעיות ועל הליקויים שלי. אני חייבת ללמוד מהמצב הזה ולכן, אני מתחננת שתדריך אותי כדי שאשיג הבנה טובה יותר של עצמי על מנת שאוכל לתקן את הצביון המושחת שלי ולעבור מהפך אמיתי." לאחר התפילה, נתקלתי בקטע מדברי האל שחשף את מצבי באותו הזמן. האל הכול יכול אומר: "אנשים הם בעצמם יצירי בריאה. האם יצירי בריאה מסוגלים להיות כול-יכולים? האם הם יכולים להשיג שלמות ולהיות נטולי פגמים? האם הם יכולים להשיג מיומנות בכל דבר, להבין כל דבר, לראות כל דבר לאשורו ולהיות מסוגלים לכול? לא. אבל בקרבם של בני האדם יש צביונות מושחתים וגם חולשה קטלנית: מיד כאשר הם רוכשים מיומנות או מקצוע, אנשים מרגישים שהם בעלי יכולת, שיש להם מעמד וערך ושהם מקצוענים. לא משנה כמה חסרי ייחודיות הם, כולם רוצים להציג את עצמם כאנשים מפורסמים או יוצאי דופן, להפוך את עצמם לסלבריטאים בזעיר אנפין ולגרום לאנשים להאמין שהם מושלמים ונטולי פגמים, ללא שום ליקוי. הם רוצים להפוך למפורסמים, רבי עוצמה או לדמות נערצה כלשהי בעיניהם של אחרים, והם שואפים להפוך לבעלי כוחות, שמסוגלים לכול ושאין דבר שהוא מעבר ליכולותיהם. הם מרגישים, כי אם יבקשו עזרה מאחרים הם ייראו כחסרי יכולת, חלשים ונחותים, ושאחרים יבוזו להם. לכן הם תמיד רוצים להעמיד פנים. ...איזה מין צביון הוא זה? לגאוותנות של אנשים כאלה אין גבולות, הם איבדו כל היגיון. הם אינם רוצים להיות כמו כולם, הם אינם רוצים להיות אנשים מן השורה, אנשים רגילים, אלא אנשי-על, אנשים יוצאי דופן או מצליחנים. זו בעיה ענקית! בכל מה שנוגע לחולשות, חסרונות, בורות, טיפשות או חוסר הבנה, שהם מנת חלקה של האנושיות הרגילה, הם מסווים את כל אלה ואינם מאפשרים לאחרים לראות זאת, ולאחר מכן ממשיכים להעמיד פנים. ...הם אינם יודעים מיהם, וגם אינם יודעים כיצד להביא לידי ביטוי את האנושיות הרגילה. הם מעולם לא נהגו כבני אנוש מעשיים. אם אתה מעביר את ימיך כשראשך בעננים, צולח יום אחר יום, אינך עושה דבר כשרגליך נטועות בקרקע ותמיד חי על פי דמיונך, זו בעיה. הנתיב שבחרת בחיים אינו נכון. אם אתה עושה זאת, אזי לא משנה כיצד אתה מאמין באל, לא תבין את האמת ולא תוכל להשיג את האמת. אם לדבר בכנות, אינך יכול להשיג את האמת, משום שנקודת המוצא שלך שגויה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חמשת התנאים שצריכים להתקיים כדי שניתן יהיה לעלות על המסלול הנכון של אמונה באל). הגילוי בדברי האל עזר לי להבין שהסיבה לכך שתמיד הסוויתי את עצמי באופן אינסטינקטיבי כדי לזכות בהערצה של אחרים היא שאני נשלטת על ידי הצביון הגאוותן שלי. אני רק יציר בריאה, אז כמובן שלא יכולתי להבין הכול ולתפוס בברור כל סוגיה. זה היה נורמלי לחלוטין להיתקל בסוגיות וקשיים במהלך מילוי חובתי. עם זאת, ברגע שהשגתי מעמד מסוים, חשבתי שאני "יוצאת דופן," ולא הצלחתי לזהות את האני האמיתי שלי ולהתמודד עם הפגמים שלי. תמיד ניסיתי להפוך לאדם גדול וחשוב, לדוגמה ומופת של שלמות, וכך הסוויתי את עצמי והעמדתי פנים על כל צעד ושעל כדי לשמור על דמותי ועל מעמדי בעיני אחיי ואחיותיי. הייתי מושחתת והושפעתי עמוקות ממילים שטניות כמו "אדם מותיר מאחוריו את שמו בכל מקום שהוא שוהה בו, בדיוק כשם שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום שבו הוא עף" וכמו "אדם זקוק לגאוותו בדיוק כמו שעץ זקוק לקליפת גזעו." לא משנה לאיזו קבוצת אנשים התחברתי, תמיד רציתי להשאיר את הרושם הטוב ביותר ולזכות בהערצה ובשבחים של כולם, מתוך אמונה שרק בדרך זו אחייה בכבוד וביושרה. ואז, כשהליקויים והפגמים שלי נחשפו בפני כולם, סבלתי מאוד ומצאתי דרכים להסתיר ולהסוות את הפגמים הללו. המקרה האחרון הזה היה דוגמה מושלמת: בגלל שחששתי שוואנג לין תקלוט את העמדת הפנים שלי, שילחתי אותה משם בכוונה, כדי שאוכל להסתיר את העובדה שלא הבנתי את האמת. מתוך הרצון שלי לשמור על מעמדי ועל כבודי, לא התחשבתי כלל בעבודת הכנסייה, וגם לא התחשבתי בחובתי. הייתי כל כך אנוכית ונאלחת! הבנתי שבכנסייה עדיין ישנם כל כך הרבה נושאים אמיתיים שמצריכים התמודדות, ואם לא אשתף פעולה עם וואנג לין, אז הבעיות לא ייפתרו. זה יעכב את עבודת הכנסייה כולה, ויגרום נזק לחיי אחינו ואחיותינו. הקרבתי את האינטרסים של הכנסייה כדי לשמר את התדמית שלי – האם לא עשיתי רע? האל דורש שנחיה כבני אנוש רגילים, נעריץ את האל ונתמסר לו, נתנהל בכובד ראש ונבצע את חובותינו בהתאם לבקשות האל. ובכל זאת, בגאווה הפרועה שלי, איבדתי מהרציונליות שצריכה להיות לכל אדם נורמלי, מתוך שאיפה להקרין תמיד תמונה מושלמת של עצמי, כדי לזכות בהערצה של אחרים. הלכתי בנתיב של התנגדות לאל. אם לא אכה על חטא, בסופו של דבר אושלך אל הגיהנום כדי לקבל עונש. כשהבנתי את כל זה, נגעלתי מעצמי והתביישתי בעצמי, והתפללתי לאל, מוכנה להכות על חטא ולמלא ביושר ובאופן מעשי את חובתי כיציר בריאה.

לאחר שהשגתי את ההבנות הללו, חיפשתי נתיב של יישום בפועל כדי לפתור את הבעיות שלי. נתקלתי בשני קטעים מדברי האל, שאומרים כך: "בנוכחות האל, בלי קשר לתחפושת שלך, לאופן שבו אתה מסתיר את עצמך, או לאיזה דבר אתה ממציא לעצמך, לאל יש תפיסה ברורה של כל המחשבות האמיתיות ביותר ולדברים שמסתתרים בחלקיך העמוקים והפנימיים ביותר; אין ולו אדם אחד שהדברים הנסתרים והפנימיים שלו יכולים לחמוק מהבחינה של האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). "עליך לחפש את האמת כדי לפתור כל בעיה שמתעוררת, לא משנה מהי, ובשום אופן לא להסוות את עצמך או להעמיד פנים לפני אחרים. החסרונות שלך, המגרעות שלך, הפגמים שלך, הטבע המושחת שלך – היה גלוי לב לחלוטין לגביהם ושתף עליהם. אל תשאיר אותם בתוך-תוכך. הלמידה כיצד להיפתח היא הצעד הראשון לקראת ההיווכחות בחיים וזו המשוכה הראשונה שהכי קשה להתגבר עליה. ברגע שתתגבר עליה, ההיווכחות באמת תהיה קלה. מה מסמל הצעד הזה? פירושו שאתה פותח את לבך ומראה את כל מה שיש בך, טוב או רע, חיובי או שלילי, ושאתה חושף את עצמך בפני האחרים ולעיני אלוהים ואינך מסתיר דבר מאלוהים, אינך מחפה על דבר, אינך מסווה דבר, אין בך הונאה ותחבולות ובנוסף, אתה פתוח וישר עם הזולת. בדרך זו, אתה חי באור, ולא רק אלוהים יבחן אותך, אלא אנשים אחרים יוכלו לראות שאתה פועל מתוך עיקרון ובמידה של שקיפות. אינך צריך להשתמש בשיטות כלשהן על מנת להגן על שמך הטוב, על תדמיתך ועל מעמדך, ואינך צריך לטייח או להסוות את הטעויות שלך. אלה מאמצים מיותרים ואין לך צורך בהם. אם תצליח להניח לדברים האלה, תהיה רגוע מאוד, תחיה נטול כאב, שום דבר לא יכבול אותך ותחיה באור באופן מוחלט" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). אלוהים בוחן את ליבו ואת מוחו של האדם – לגבי הצביון המושחת שלי, הכוונות והטומאות שלי, האל היה מודע לכל היבט של הדברים הללו. לא משנה איך הסוויתי את עצמי והעמדתי פנים, הצביון המושחת שלי נשאר, שיעור קומתי לא השתנה, ועדיין לא הבנתי את האמת ולא החזקתי במציאות-האמת. למעשה, לא רק שהאל זיהה את ניסיון ההסוואה שלי, כל אח או אחות שהבינו את האמת יכלו גם הם לראות את העמדת הפנים שלי לאשורה. המאמץ שלי להסוות את עצמי כאדם מושלם היה פשוט סוג של אשליה עצמית והונאה עצמית. רק אז סוף סוף הבנתי שלהעמיד פנים ולהסוות את עצמך בשם המעמד והכבוד זו חתירה חסרת משמעות, וככל שעטפתי את עצמי יותר, כך גם נחשפתי יותר. זו הייתה דרך מטופשת לחיות. לאחר שהבנתי את הדברים הללו, קיבלתי במודע את בחינתו של האל, וכשרציתי לשמור על מעמדי ועל כבודי, הייתי נפתחת באופן פעיל ומיישמת בפועל את האמת.

ביום לפני שעזבתי את הכנסייה ההיא, רציתי לשאול אחות אחת אם עדיין יש לה בעיות או קשיים שתרצה לדון בהם, אבל גם חששתי שאם לא אוכל לעזור לפתור את בעיותיה, אז אעשה מעצמי צחוק מולה. חשבתי לעצמי, "אני עוזבת מחר בכל מקרה; אני איישם בפועל את האמת בפעם הבאה." בדיוק אז עלה בראשי קטע מדברי האל: "אם, כשאתה נקלע לקשיים מיוחדים או כשאתה נתקל בסביבות מסוימות, גישתך היא תמיד להימנע או לברוח מהמצבים הללו, או לנסות נואשות לדחות אותם או להיפטר מהם – אם אינך מוכן להיות נתון לתזמורי האל, אתה מסרב להתמסר לתזמוריו ותוכניותיו ואינך רוצה להניח לאמת להשתלט עליך – אם אתה רוצה להיות מקבל ההחלטות הבלעדי על עצמך ולשלוט בכול מה שנוגע אליך מפאת טבעך השטני, הרי שההשלכות הן, שבמוקדם או במאוחר, לא מן הנמנע שאלוהים יזנח אותך או ימסור אותך לידי השטן. אם אנשים מבינים זאת, עליהם לשוב למוטב במהרה ולתקן את דרך חייהם כפי שדורש אלוהים. הדרך הזו היא הנכונה, וכשהדרך נכונה, הכיוון נכון" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל עזרו לי להבין שלמרות שזה נראה חסר משמעות לשאול את אחותי אם יש לה בעיות או קשיים, זו עדיין הזדמנות עבורי לוותר על הרצון שלי למעמד ולכבוד וליישם בפועל את האמת. אם אמשיך להסוות את עצמי ולהעמיד פנים כדי להטעות אחרים ולשמור על מעמדי ועל כבודי, אז לעולם לא אוכל להשתחרר מהכבלים ומהמגבלות של הצביון המושחת שלי. לא יכולתי יותר להיכנע לרצונות שלי – הייתי חייבת ליישם בפועל את האמת ולחיות עם מראית עין של אנושיות, לבייש את השטן. וכך, לפני שעזבתי, שאלתי את אחותי באופן יזום אם יש לה בעיות או קשיים. כשהרגשתי שיש לי הבנה לגבי מצבה, הענקתי שיתוף, וכשלא הייתה לי תשובה, אמרתי, "אני לא יודעת איך לפתור את הסוגיה הזו, בואי נחפש תשובה ביחד." לאחר שיישמתי בפועל בצורה זו, הרגשתי מאוד יציבה ושלווה.

באמת הרווחתי הרבה מהחוויה הזו. אם לא הייתי הולכת לכנסייה ההיא כדי לבצע את חובותיי, וכתוצאה מכך נחשפת דרך המצב האמיתי הזה, לעולם לא הייתי מבינה שיש לי אובססיה כזו למעמד, וששמירה על מעמדו וכבודו של אדם היא דרך של התנגדות כלפי האל. השיפוט והגילוי של דברי האל עזרו לי להשתחרר מכבלי המעמד והכבוד ולהפסיק להסוות את עצמי. תודה לאל הכול יכול שהושיע אותי!