באוגוסט 2011, עמית הטיף לי את בשורת האל של אחרית הימים. באותה תקופה, הייתי חשופה לתרופות כימיות לאורך זמן בגלל העבודה שלי וסבלתי מאנמיה אפלסטית, אז לעתים קרובות לקחתי חופש לצורך מנוחה והיה לי הרבה זמן פנוי. דרך תפילה וקריאת דברי האל, הבנתי שהשמיים, הארץ וכל הדברים נבראו על ידי אלוהים, וכן שבני האדם הגיעו מאלוהים, ולכן עלינו להאמין באלוהים ולסגוד לו. גם למדתי שבאחרית הימים, אלוהים מגיע בהתגלמותו ומביע דברים כדי להושיע את המין האנושי לחלוטין מהחטא, וכן שאנשים יוכלו להיוושע על ידי קבלת עבודת האל של אחרית הימים. לאחר מכן, נכחתי לעתים קרובות בפגישות וקראתי את דברי האל. באופן מפתיע, המחלה שלי השתפרה בהדרגה. לאחר שמשפחתי חזתה בתוצאה הזו, היא תמכה באמונה שלי באל.

בדצמבר 2012, המפלגה הקומוניסטית הסינית החלה בסבב חדש של דיכוי ורדיפה של כנסיית האל הכול יכול. באותו זמן, אחים ואחיות רבים נאסרו. יום אחד, אחי הגדול, שהיה סגן מנהל של המשרד לשימור מים, קרא לי לבוא לביתו. הוא אמר לי, "הממשלה נוקטת ביד קשה כלפי הכנסייה של האל הכול יכול. ברגע שהממשלה מגלה שמישהו או בני משפחתו מאמינים באל הכול יכול, הוא יפוטר מיד ממשרה ציבורית. בנוסף נאסר עליהם ועל ובני משפחתם להצטרף למפלגה, והילדים שלהם לא יורשו להתגייס לצבא או ללכת לאוניברסיטה. את חייבת להפסיק להאמין באל מעתה והלאה. עכשיו, אם יאסרו אותך הילדים שלך לא יוכלו לעשות את בחינות הכניסה לאוניברסיטה או להתגייס לצבא, כי הם לא יעברו את בדיקת הרקע הפוליטי. את חייבת לחשוב על עתיד ילדייך! חוץ מזה, גיסתך ואני שנינו עובדים במחלקות ממשלתיות בתפקידים חשובים. אם יתפסו אותך, זה יפגע בנו. אם זה יקרה, מי ימצא עבודה עבור הבן שלך בעתיד?" גיסתי והאחיין שלי הצטרפו שניהם לקריאה שלו שאפסיק. זה מאוד העציב אותי, כי אחי הגדול התייחס אלי טוב מאוד מאז שהייתי ילדה, והוא פעמים רבות דאג לצרכי המשפחה שלנו. הוא מצא עבודה לבתי, ותמיד הוקרתי לו תודה על כך. אם הוא יאבד את עבודתו בגלל האמונה שלי באל, איך אוכל לעמוד מולו? ואם כל המשפחה תושפע מכך, הם ישנאו אותי על כך. כל השיקולים האלה הטרידו אותי מעט, אז הייתי חייבת להבטיח להם שלא אלך לפגישות ולא אטיף את הבשורה. אך אחי הגדול עדיין דאג, ולפני שעזב הוא ביקש במיוחד מבעלי לשמור עלי יותר מקרוב.

לאחר מכן, בעלי הגיע הרבה לבית המלאכה כדי לראות אותי, מתוך פחד שאצא לפגישות, והוא אסר עלי לקרוא את דבר האל בבית. היה עלי לקרוא בהיחבא, מתוך פחד שבעלי יגלה. חשבתי על העבר, כשבני המשפחה שלי לא מנעו ממני להאמין באלוהים וללכת לפגישות. עכשיו, בגלל שהם פחדו מעוצמת המפלגה הקומוניסטית הסינית, הם עשו יד אחת כדי לרדוף אותי, ולא יכולתי ללכת לפגישות או לקרוא את דבר האל בצורה רגילה. הרגשתי שאמונה באלוהים בסין הפכה לדבר מאוד קשה. לאחר מכן, קראתי את דברי האל הבאים: "היות שעבודת האל מתבצעת בארץ שמתנגדת לאלוהים, כל עבודתו נתקלת בקשיים עצומים והגשמתם של רבים מדבריו אורכת זמן. לפיכך, בני אדם מזוככים בזכות דברי האל, שזהו גם כן חלק מהסבל. ביצוע עבודתו של אלוהים בארצו של התנין הגדול והאדום כאש קשה ביותר, אך באמצעות הקושי הזה, אלוהים מבצע שלב אחד בעבודתו שממחיש את חוכמתו ואת מעשיו המופלאים ומנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפוך את קבוצת בני האדם הזאת למושלמים. באמצעות הסבל, האיכות וכל הצביון השטני של בני האדם בארץ המטונפת הזו, אלוהים עושה את עבודת הטיהור והכיבוש שלו כדי לזכות בכבוד וכדי לזכות באלה שישאו עדות על מעשיו. זו המשמעות המלאה של כל הקורבנות שאלוהים הקריב למען קבוצת בני האדם הזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). "אין ביניכם איש שנהנה מהגנת החוק. נהפוך הוא – החוק מעניש אתכם. הקושי הגדול עוד יותר הוא שאיש אינו מבין אתכם – לא קרוביכם, לא הוריכם, לא חבריכם ולא עמיתיכם. איש מהם אינו מבין אתכם. כשאלוהים זונח אתכם, אינכם מסוגלים להמשיך לחיות על פני האדמה. אך למרות זאת, בני האדם אינם יכולים לשאת את המרחק מאלוהים, שזו החשיבות של כיבוש בני האדם בידי אלוהים וזה כבודו של אלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). דברי האל נגעו לליבי. בסין, המדינה האתאיסטית הזו, לא רק שהחוק אינו מגן על זכותנו להאמין באלוהים וללכת בנתיב הנכון בחיים, אלא אנו גם מורשעים ונאסרים, ואפילו קרובינו נפגעים. המפלגה הקומוניסטית הסינית היא ממש שד ששונא את אלוהים. בסין, מי שמאמין באלוהים ונוהה אחר האל, יהיה חשוף לרדיפה, אך דרך ייסורים אלה האל הופך את אמונת האנשים למושלמת. ברגע שהבנתי את כוונת האל, הרגשתי פחות אומללה, והייתי מוכנה לסמוך על האל שאוכל לחוות סביבה זו. חודשיים לאחר מכן, בעלי הרפה את הפיקוח עלי, והתחלתי ללכת שוב לפגישות.

בדצמבר 2015, הטפתי את הבשורה לחברה. המשפחה שלה גילתה זאת ואיימה לדווח עלי. אחי הגדול חשש שאם אאסר זה יפגע בקריירה שלו, אז אחרי פסטיבל האביב הוא ומשפחתי שלחו אותי לבית חולים לחולי נפש. באותו יום, בני, בתי, אחי ואחותי, כולם היו נוכחים. לבתי היה דיכאון, וכשעברנו ליד בית החולים לחולי נפש היא טענה שיש לה נדודי שינה כתירוץ להיכנס כדי לקחת תרופה. לא ציפיתי לכך, אך כשהיא יצאה, היא הביאה שתי אחיות עם חבלים בידיהן כדי לקשור אותי. לבסוף הבנתי שהם שולחים אותי לבית החולים לחולי נפש, אך כבר היה מאוחר מדי לברוח. המשפחה שלי דחפה וגררה אותי בכוח לתוך בית החולים. נאבקתי נואשות ואמרתי שאיני חולה, אך אף אחד לא התייחס אלי. כשראיתי שבני המשפחה שלי מתנהגים בכזו אכזריות, חשבתי, "לא משנה עד כמה ירדפו אותי, לעולם לא אפסיק להאמין באל." כשלא שמתי לב, שתי אחיות הפילו אותי למיטה ונתנו לי זריקה בכוח. אחרי הזריקה, הרגשתי מטושטשת ועייפה מכדי להתנגד. אז, הם עשו לי בדיקה כביכול. האחות אמרה שלחץ הדם שלי גבוה מדי, ושעלי להתאשפז ללילה למעקב. באותו לילה, שכבתי במיטת בית החולים, חשבתי על אירועי אותו יום, ופרץ של עצבות עלה בי. לא ציפיתי שהמשפחה שלי תשלח אותי לבית חולים לחולי נפש רק כדי להגן על האינטרסים שלהם ומבלי להתחשב בי. זה היה מאוד אכזרי. איך האנשים האלה יכולים להיות בני המשפחה שלי? הם פשוט להקה של שדים! למחרת, ראיתי את האישור הרפואי, היה כתוב בו, "הפרעה נפשית חמורה עקב אמונות פולחניות, מועדת להתקפים מאניים מיידיים כשנמצאת במגע עם מאמינים באלוהים." שמעתי גם מהרופא שחייבים לאשפז אותי, כי הטיפול במצבי יארך זמן. בתי אמרה לי, "הדוד שלי כבר הסביר למנהל בית החולים. את צריכה להישאר כאן כמה ימים ולחשוב היטב על הדברים. נוציא אותך כשתגידי לנו שאת לא מאמינה יותר באל." רתחתי מכעס. בגלל שאני מאמינה באלוהים, קראו לי חולת נפש ללא כל סיבה נראית לעין. הכל באשמת המפלגה הקומוניסטית הסינית! אם המפלגה הקומוניסטית הסינית לא היתה אוסרת ורודפת אנשים שמאמינים באלוהים, ממציאה שקרים כדי להטעות אנשים, ופוגעת במשפחות שלהם, לא היו שולחים אותי לבית חולים לחולי נפש. אז, נזכרתי בדברי האל: "השטן כורך את גופו של האדם באופן הדוק, שם כיסוי על שתי עיניו וחותם היטב את פיו. שר השדים השתולל במשך כמה אלפי שנים, ממש עד היום. הוא עדיין משגיח מקרוב על עיר הרפאים, כאילו הייתה ארמון שדים בלתי חדיר. בו-בזמן, חבורת כלבי השמירה הזו נועצת מבטים נוקבים, בפחד עמוק שאלוהים יתפוס אותם בהפתעה, ימחה אותם לגמרי ויותיר אותם ללא מקום של שלווה ואושר. איך ייתכן שתושבי עיר רפאים כזו ראו אי-פעם את אלוהים? האם הם אי-פעם נהנו מקסמו ומחביבותו של אלוהים? איזו הערכה יש להם לעניינים של העולם האנושי? מי מהם יכול להבין את רצונו הנלהב של אלוהים?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). דבר האל היה נכון לגמרי. לאדם שנולד במדינה של הדרקון הגדול האדום כאש, אין חופש כלל. המפלגה הקומוניסטית הסינית מדכאת ורודפת נוצרים בקדחתנות, ואפילו בתי חולים לחולי נפש הפכו למקומות לעינוי משיחיים. הייתי שפוייה לחלוטין, אבל כלאו אותי בבית חולים לחולי נפש כדי לכפות עלי לבגוד באל. שנאתי את המפלגה הקומוניסטית הסינית, המוח שמאחורי הכול. ככל שהמפלגה רדפה אותי יותר, כך התאפשר לי לראות בבירור את תמציתה השטנית של העוינות לאלוהים, וזה אף חיזק את אמונתי בנהייה אחר האל.

מאוחר יותר, הרופא אמר למשפחתי, "אל תדאגו. תשאירו אותה כאן כמה חודשים, והיא לא תאמין באל כשהיא תצא." בני משפחתי האמינו לכך, אז הם מילאו את הניירת הנדרשת כדי לאשפז אותי. לאחר שאושפזתי, כמו שאר החולים, נתנו לי זריקות שלוש פעמים ביום, והייתי חייבת לקחת כדורים בכל אחת משלוש הארוחות שלי תחת הפיקוח של האחיות. בהתחלה, סירבתי לקבל את הזריקות והתרופות, והאחות איימה עלי, "אם לא תשתפי פעולה, נקשור אותך ונכריח אותך לקחת אותם!" ראיתי במו עיני איך חולים שסירבו לטיפול, נקשרו למיטות ועונו. לאחר שהייתי עדה לעינוי האכזרי של החולים, הרגשתי שאין לי ברירה אלא לציית.

יום אחד, לא הלכתי לאכול את ארוחת הצהריים. ישבתי על השרפרף שלי ובכיתי בשקט, חשבתי לעצמי, "אני לא חולה, אבל אני כלואה כאן, ואין לי עם מי לדבר אפילו. אני לא יכולה לקרוא את דבר האל, אני לא יכולה לבצע את חובתי, ואני חייבת לקבל זריקות ותרופות כל יום. מתי זה יגמר?..." ככל שחשבתי על זה, כך נעשיתי עצובה יותר. כשהאחות ראתה שאני לא מתכוונת לאכול, היא איימה עלי, "אם לא תאכלי, נקשור אותך עם חבלים, כמו שקשרנו את החולה הזה עכשיו. נקשור אותך למיטה, נשים קטטר באף שלך, ונשפוך את המזון פנימה!" חשבתי על המראה מעורר הרחמים של החולה שראיתי זה עתה, שצרח באומללות, ופחדתי מאוד, אז לא היתה לי ברירה אלא ללכת ולקחת את הארוחה שלי. בזמן שהייתי בבית החולים, כל יום ראיתי שהחולים שלא שיתפו פעולה עם הטיפול עברו התעללות וצרחו מכאב, וזה היה מפחיד. הרגשתי שאני במאורת שדים, הייתי בחרדה גדולה יום יום. הייתי מאוד דואגת שאם אשהה כל היום עם חולי הנפש האלה, כשהרופאים מכריחים אותי לקחת תרופות ונותנים לי זריקות, אהיה עלולה באמת להפוך לחולת נפש. אם אהיה חולת נפש, לא אוכל להאמין יותר באלוהים, אז מה יהיה הטעם בחיי? התפללתי לאל מתוך כאב וחוסר אונים, כדי לבקש ממנו להנחות אותי בדרך שלפני. לאחר שהתפללתי, נזכרתי בדבר האל: "למה מתייחסת המילה 'אמונה'? אמונה היא תחושת האמון האמיתית והלב הכן שצריכים להיות לבני האנוש כאשר הם אינם יכולים לראות דבר מה או לגעת בו, כאשר עבודתו של אלוהים אינה מתיישבת עם התפיסות האנושיות וכאשר היא מעבר להבנתם של בני האנוש. זו האמונה שאני מדבר עליה. בני האדם זקוקים לאמונה בעתות מצוקה וזיכוך, ולאחר האמונה בא זיכוך. לא ניתן להפריד בין אמונה לזיכוך. אין זה משנה כיצד אלוהים עובד או מהי הסביבה שאתה מצוי בה, אתה מסוגל לעסוק בחיפוש חיים ולבקש אמת וידע אודות עבודתו של אלוהים, ולהבין את פעולותיו, ואתה מסוגל לפעול לפי האמת. מעשה כזה הוא אמונה אמיתית, ומעשה כזה מוכיח שלא איבדת את האמונה באלוהים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). מתוך דברי האל הבנתי שהסביבה הנוכחית היא המבחן שלי, כדי לבדוק אם האמונה שלי אמיתית. חשבתי על דניאל שהושלך לגוב האריות. אלוהים היה עמו, ואלוהים אטם את לועות האריות, כך שדניאל לא נפגע כלל. הבנתי שלדניאל הייתה אמונה באלוהים, הוא העיד עבור האל, ושימש כעד עבור מעשי האל, כך שאיני צריכה לחיות יותר בפחד ובמורך לב. היה עלי לסמוך על אמונתי באל ולשמש כעדה עבור האל. כשהבנתי זאת, הכאב בליבי פחת.

פעם, אחרי שתיים בלילה, בזמן שישנתי מישהו טפח עלי פעמיים. התיישבתי בפתאומיות ונבהלתי כשראיתי שמישהי עומדת ליד מיטתי. חולת הנפש פשוט צחקה אלי ומלמלה שטויות. גירשתי אותה, אך היא לא עזבה והמשיכה לצחוק. בשלב זה שאר החולים בחדר גם התעוררו, ולבסוף, האחות הגיעה וגירשה אותה. רוב חולי הנפש האלה היו אחוזי דיבוק על ידי רוחות רעות, והיה עלי להישאר איתם יום יום. אם זה יימשך, במוקדם או במאוחר העינוי יטריף את דעתי גם. ככל שחשבתי על כך, זה הכאיב יותר. באותם ימים, הפסקתי לשיר שירים והפסקתי להרהר בדבר האל. הייתי מדוכדכת ומיואשת מאוד, וחשבתי שזה יהיה נפלא אם מישהו פשוט ישתף איתי. התפללתי לאל וסיפרתי לו על הקשיים והכאב שלי. בוקר אחד, שלושה או ארבעה ימים מאוחר יותר, בזמן שצפיתי בטלוויזיה עם שאר החולים בלובי, ראיתי אישה כבת שלושים, שחשבתי שהכרתי אותה ממקום כלשהו. היא היתה מוכרת לי. לאחר שדיברתי איתה, גיליתי שהיא מאמינה באל הכול יכול. כמוני, היא נשלחה לבית החולים לחולי נפש בכפייה כי המשפחה שלה הקשיבה לשמועות של המפלגה הקומוניסטית הסינית. לאחר שפגשתי שם אחות, שמחתי מאוד שסוף סוף יש לי חברה שאני יכולה לדבר איתה. האל סידר עבורי לפגוש שם אחות, כך ששתינו נוכל לשתף ולעודד זו את זו, הייתי אסירת תודה לאל.

בית החולים לחולי נפש היה תחת שמירה של הצוות הרפואי 24 שעות ביממה, אז היה עלינו למצוא הזדמנויות לשתף על דברי האל בסתר, לדון בחוויות ובהבנות שלנו, לעזור זו לזו ולתמוך זו בזו. פעם, באולם הפעילויות של החולים, לחשתי לה, "אני מפחדת שאם אשאר כאן יותר מדי זמן, אהפוך לחולת נפש בעצמי, אז אני ממש רוצה לעזוב, אך איני יכולה, וזה קשה לי מאוד." היא ענתה לי בכך שלחשה לי קטע מדבר האל: "לבו ורוחו של האדם אחוזים בידו של אלוהים, וכל חייו גלויים לעיני האל. בין אם אתה מאמין בכל זה ובין אם לא, כל הדברים, החיים והמתים כאחד, ישתנו, יתחלפו, יתחדשו וייעלמו לפי מחשבותיו של אלוהים. זהו האופן שבו לאל מחזיק בריבונות על כל הדברים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אלוהים הוא מקור חיי האדם). היא גם סיפרה לי על הניסיון שלה בבית החולים לחולי נפש, ואמרה לי שאלוהים שולט בכל, אז איני צריכה לפחד ועלי לסמוך יותר על אלוהים. הבנתי שהכול נמצא בידי האל, וללא רשות האל, השטן לא יכול לעשות לי דבר. עם הנחיית דבר האל, כבר לא חשתי פחד כל כך גדול.

לאחר מכן, אחותי ואני כתבנו את דברי האל ומזמורים שזכרנו והעברנו אותם אחת לשנייה לעידוד. פעם, אחותי העבירה לי פתק עם מזמור. המילים היו, "כשהפקדת האל בליבי, לעולם לא אתכופף בפני השטן. ראשי אולי ייער, ודמי אולי יישפך, אבל לא ניתן לכופף את גבם של אנשיו של האל. אשא עדות מהדהדת לאל, ואשפיל את השדים ואת השטן. אלוהים קבע מראש את הכאב ואת התלאות, ואני אהיה נאמנה ואתמסר לו עד המוות. לעולם לא אגרום לאל לבכות שוב,ולעולם לא אגרום לו עוד לדאוג. אעניק לאל את אהבתי ואת נאמנותי ואשלים את שליחותי כדי לפאר את האל" (עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים, הלוואי שאזכה לחזות ביום תפארת האל). המילים הללו נתנו לי השראה וחשתי שליבי מתחזק. לא משנה כיצד השטן והשד התייחסו אלי, לעולם לא אבגוד באלוהים. היה עלי לשאת עדות ולהשפיל את השטן.

הרופאה הראשית דיברה איתי למעשה פעם בשבוע, ובכל פעם היא שכנעה אותי לוותר על אמונתי באלוהים. ידעתי שהיא צייתה למפלגה הקומוניסטית הסינית ועבדה עבורה, אז התעלמתי ממנה. לאחר מכן, היא הגיעה לדבר איתי שוב ושאלה אותי מה אני חושבת על האשפוז שלי. חשבתי, "כולכם יודעים שאיני חולה, אך בגלל שאני מאמינה באלוהים, אתם מתייחסים אלי כאילו אני חולת נפש ודואגים שאשאר לכודה כאן. אתם מכריחים אותי לקחת תרופות וזריקות כל יום. אתם, כרופאים, מענים אותי ללא כל מצפון, ועכשיו את שואלת אותי מה אני חושבת?" שאלתי אותה בהאשמה, "אני לא חולה, אז מדוע את מתעקשת לומר לי שאני חולה ולהתייחס אלי כאל חולת נפש?" היא הביטה בי ואמרה באכזריות, "אני אגיד לך בכנות, הבדיקות שעשינו לך לא משנות כלום. מה שחשוב זה שהאמונה שלך באלוהים הופכת אותך ללא נורמלית. המצב שלך הרבה יותר חמור משל חולי הנפש האלה. ורק שתדעי, את לא הראשונה ולא האחרונה מהמאמינים באל הכול יכול שהגיעו לכאן. אם תתעקשי להאמין, את תיכלאי למשך כמה שנים. המילה האחרונה כאן היא שלי. אני מחליטה אם את חולה או לא!" כעסתי מאוד כששמעתי את זה. בתי חולים נועדו להציל את הגוססים ולטפל בחולים, אך עכשיו הם הפכו למקום לעינוי משיחיים עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. אנו מאמינים באלוהים וצועדים בנתיב הנכון בחיים, אך המפלגה הקומוניסטית הסינית משתמשת בכל אמצעי בזוי כדי לפגוע באנשים שמאמינים באלוהים. הם שדים עד עמקי נשמתם, מפלגה פוליטית של רוע טהור! בגלל אמונתי באלוהים, המפלגה הקומוניסטית הסינית רדפה אותי, משפחתי דחתה אותי, והרופאים עינו אותי עם סמים. ראיתי בברור שהמפלגה הקומוניסטית הסינית היא לא יותר מאשר שדים שירדו אל הארץ. הם שטנים שמתנגדים לאלוהים ופוגעים באנשים. מאוחר יותר, אחותי ואני הטפנו את הבשורה לאנשים שפגשנו בבית החולים שהאמינו באדון. חלקם נשלחו לבית החולים לטיפול בנדודי שינה, וחלקם הובאו בכפייה על ידי הממשלה בגלל האמונה שלהם באדון. בסופו של דבר, כמה מהם קיבלו את עבודת האל הכול יכול באחרית הימים.

בגלל הזריקות והתרופות שהרופאים כפו עלי כל יום, בריאותי הדרדרה. הייתי מסוחררת ועייפה, וכל הזמן רציתי לישון, הכתפיים שלי היו כבדות, וכמעט לא הצלחתי למצוא את הכוח להרים את ידיי. ביקשתי מהרופאים להפסיק עם התרופות, אך הם לא הקשיבו. מאוחר יותר מצבי הדרדר יותר. היה לי כאב ראש כל הזמן, והרגשתי כאילו אני בטראנס כל יום. הייתי מבולבלת, בתחושת חוסר נוחות, ומאוד עצבנית כל הזמן. ידיי רעדו, ולא יכולתי להחזיק דברים עם מקלות אכילה. היו לי סיוטים לעתים קרובות, וגם הזיכרון שלי הדרדר. לעתים הייתי מניחה דברים ומיד שוכחת איפה הנחתי אותם, ולא יכולתי לשמור על קו המחשבה שלי. מאוחר יותר, הייתי מחפשת דברים שעדיין החזקתי בידיי, והייתי מאוד מבולבלת בכל יום. בהתחלה הייתי מרגישה מבולבלת מספר דקות בלבד, אך מאוחר יותר פרקי הזמן גדלו מעשר דקות לחצי שעה. הרגשתי אי נוחות גדולה, והמחשבות שלי לא היו בשליטתי. הרגשתי כאילו יש לי לקות מנטלית וכל הזמן רציתי לבכות. התפללתי לאל בליבי בשקט וביקשתי שיושיע אותי מאכזריות השטן. לאחר למעלה מ-40 יום בבית החולים, בתי הגיעה לבקר אותי. באותו יום ישבתי באולם כשראשי שמוט. כששמעתי את בתי קוראת לי, הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה במשך מספר שניות בקהות חושים, ואז התרוממתי באיטיות, הלכתי אליה, משכתי את זרועותיה ובכיתי, "קחי אותי הביתה, קחי אותי הביתה..." לאחר רגע, התחלתי שוב לצחוק. בתי הופתעה ואמרה, "למה את מתנהגת ככה? את באמת חולה?" בתי לקחה אותי לביתו של אחי הגדול. היא גער בה, "מדוע החזרת את אמא שלך?" ואז הוא שאל אותי אם אני עדיין מאמינה באל. באותו זמן, המודעות שלי הצטללה מעט יותר, ואמרתי בתקיפות, "כן! אני מאמינה באל, אני חותרת אל האמת, ואני מנסה להיות אדם טוב וללכת בנתיב הנכון. מדוע אסור לי להאמין?" גיסתי אמרה, "נראה שלא היית שם מספיק זמן. הגיע הזמן להחזיר אותה לשם." אמרתי בכעס, "אתם כבר חשפתם אותי לטיפול הברברי הזה, ועדיין אתם רוצים שאחזור לשם. אתם מאוד אכזרים! אם תעשו זאת, במוקדם או במאוחר תבואו על עונשכם!" כשהם שמעו אותי מדברת כך, הם לא אמרו דבר, ואחי הגדול ביקש בחוסר רצון מבתי לבצע את הליכי השחרור שלי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים, סבלתי מכאבי ראש כל הזמן, הייתי בטראנס כל יום. לעתים הייתי תחת ערפול חושים ללא כל סיבה. כשהאורות כבו בלילה, פחדתי מאוד, כי הרגשתי שאני שוב בבית החולים לחולי נפש, ולעתים קרובות היו לי סיוטים. לפי מה שבעלי אמר, הייתי בוכה וצוחקת לעתים באופן אקראי, ולעתים קרובות כעסתי עליו ללא שליטה. הייתי מבוהלת, וחשבתי, "האם אני באמת חולת נפש? אם כן, איך אאמין באלוהים בעתיד?" כרעתי ברך מול המיטה והתפללתי לאל עם דמעות בעיני, "אלוהים, האישה שהפכתי להיות נוצרה כולה בידי הדרקון הגדול האדום כאש. אני שונאת את זה! אלוהים, בבקשה הגן עלי, בבקשה הושע אותי..." לאחר שהתפללתי, נרגעתי מעט. שבועיים לאחר מכן, המצב שלי השתפר בצורה משמעותית, והצלחתי לשלוט ברגשות שלי באופן מודע. שלושה חודשים לאחר מכן, מצבי הנפשי חזר למעשה לקדמותו, ורווחתי הנפשית השתפרה מאוד, אך הזיכרון שלי עדיין היה גרוע מאוד. חצי שנה מאוחר יותר, התחלתי שוב ללכת לפגישות ולבצע את חובתי.

ארבעים וחמישה הימים שהייתי בבית חולים לחולי נפש גרמו לנפשי ולגופי נזק רב. דרך העינוי הזה, ראיתי בברור את התמצית השטנית של המפלגה הקומוניסטית הסינית שגורמת לה לשנוא את האמת ולהיות עוינת כלפי אלוהים. שנאתי את השד שהוא המפלגה הקומוניסטית הסינית, ולחלוטין ודחיתי אותה ומרדתי בה בכל ליבי. באותו זמן, גם ראיתי בברור את התמצית של משפחתי. רק בגלל שהאמנתי באל והם פחדו להיפגע ושהמעמד והעתיד שלהם יפגעו, הם צייתו למפלגה הקומוניסטית הסינית וניסו כל מיני אמצעים ערמומיים כדי לכפות עלי להפסיק להאמין. הם אפילו שלחו אותי לבית חולים לחולי נפש. לא היה אכפת להם אם אחיה או אמות. איך אוכל להחשיב אותם כמשפחה שלי? הם היו שדים! לאחר שהתנסיתי בסביבה הזו, ממש הרגשתי את אהבתו של האל כלפי ואת ישועתו. בבית החולים לחולי נפש, כשפחדתי וסבלתי בחוסר אונים, האל העביר לי את דבריו שוב ושוב כדי להעניק לי נאורות, להנחות אותי ולתת לי אמונה וכוח, והוא סידר שאחותי תעזור לי ותתמוך בי. ללא הגנת האל, השדים האלה היו מטריפים את דעתי לחלוטין. ראיתי את ריבונות האל ואת סידוריו, כל-יכולתו וחוכמתו. גם ממש הרגשתי שאלוהים תמיד תומך בי וכי רק אלוהים יכול להושיע אנשים, ואמונתי בו התחזקה. תודה לאל!