זה היה קצת לאחר השעה 8 בערב, בחודש מאי 2003, כשבדיוק חזרתי הביתה מביצוע חובתי. שלושה שוטרים התפרצו פנימה, תפסו אותי בזרועותיי ואזקו אותי. ליבי הלם מרוב פחד. אחד מהם ערך עליי חיפוש והחרים את האיתורית שלי. "איזה חוק הפרתי?" שאלתי. "למה אתם עוצרים אותי?" הוא ענה לי במבט קודר, "המדינה אוסרת על אמונתכם באל הכול יכול. זה מנוגד למדיניות המפלגה הקומוניסטית. משמעות הדבר שאת עצורה!" ללא הסבר נוסף הם דחפו אותי למושב האחורי בניידת שלהם. חששתי ופחדתי, לא יודעת איך הם עומדים להתאכזר אליי. חששתי, שבגלל ששיעור קומתי נמוך, לא אצליח לעמוד בעינויים, ושזה יגרום לי להיות כיהודה איש קריות ולהסגיר את האחים ובאחיות. התפללתי חרישית לאל שוב ושוב, וביקשתי ממנו שישגיח עליי ויעניק לי אמונה וכוח. ואז נזכרתי בקטע מדברי האל: "עליכם לדעת שכל הדברים בסביבתכם נמצאים שם באישורי, כולם בתכנוני. ראו בבירור ורצו את לבי בסביבה שנתתי לכם. אל תפחדו. אל הצבאות הכול יכול יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל חיזקו את אמונתי ואת אומץ ליבי. המעצר שלי קרה רק ברשות האל והמשטרה הייתה אף היא בידי האל. עם האל מאחוריי, לא הייתה לי סיבה לפחד. כשחשבתי על כך בצורה כזו, פחדתי פחות, והחלטתי בחשאי שלא משנה עד כמה המשטרה תענה אותי, לעולם לא אסגיר את האחים והאחיות או אבגוד באל.

כשהגענו לתחנת המשטרה, שוטרת הפשיטה אותי וערכה עליי חיפוש, ואז לקחו אותי לחדר אחר, ואזקו אותי לצינור הסקה מאחורי גבי. זמן מה לאחר 11 בבוקר, המשטרה מצאה בביתי כמה ספרים של דברי האל, יחד עם מספר איתוריות. המפקד לי מבריגדת הפשיעה של המשטרה החזיק באיתוריות ושאל אותי, "ממי קיבלת את אלה? עם מי היית בקשר?" כשלא עניתי, הוא סטר לי באכזריות מספר פעמים. ראיתי כוכבים ופניי בערו מכאב. ואז הוא דרך בעוצמה על הבהונות שלי, והרגשתי כאילו דקרו אותי במחט. הכאבים היו כה עזים שזיעה כיסתה את כל גופי. אמרתי לו בזעם, "אני מאמינה שנמצאת על הנתיב הנכון בחיים. איזה חוק אני מפרה בכך? האם החוק בסין לא מתיר חופש דת? איזו זכות יש לך לעצור אותי ולהכות אותי?" אחד השוטרים אמר, "את כל כך תמימה! חופש הדת הוא כיסוי שמטרתו לרצות זרים. המפלגה הקומוניסטית היא אתאיסטית, אז המדינה רוצה לדכא מאמינים שכמותך ולחסלם! אם לא תאמרי לנו מה שידוע לך, עד מחר כבר תהיי מחוסלת. אולי נכנסת הנה על רגלייך, אבל תצאי מכאן שכובה על גבך!" ואז, הם יצאו מהחדר. חשבתי לי שבגלל שהם מצאו דברים כה רבים בביתי, אין סיכוי שהם פשוט ישחררו אותי. לא ידעתי באילו עינויים הם יענו אותי אם אמשיך לשמור על שתיקה. הם אפילו אמרו שיחסלו אותי. הם עמדו להרוג אותי. זה גרם לי לחרדה רבה, אז נשאתי תפילה וביקשתי אמונה וכוח מהאל. למחרת בבוקר, הגיעו ארבעה שוטרים עם כיסא ריתוק. השוטר לי אמר לי במבט שטני, "אראה לך מה קורה כשלא מדברים! היום תרגישי את כיסא הריתוק!" ואז הם הושיבו אותי בכוח בכיסא ואזקו את ידיי לטבעות המתכת שעליו, כשפרקי ידיי פונים למעלה. ישבתי בכיסא כשגופי מוטה לאחור וכפות רגליי מתוחות כלפי מטה, והאזיקים נשכו בבשרי והכאיבו לי מאוד. עד מהרה, ידיי התנפחו כמו בלונים, נעשו סגולות ואיבדתי בהן כל תחושה. השעות חלפו. גופי נעשה קר כקרח וידיי התנפחו עוד יותר. נעשיתי יותר ויותר מודאגת ומפוחדת: אם זה יימשך כך, האם אאבד את היכולת להשתמש בידיי? ואם זה יקרה, איך אסתדר לאחר מכן? ככל שחשבתי על כך יותר, כך מצוקתי גברה. לא היה לי מושג מתי הסבל הזה ייגמר. התפללתי, "הו אלוהים, אני סובלת מאוד. אנא הענק לי כוח והנחיה כדי שאהיה חזקה." ואז, חשבתי על משהו שהאל אמר: "במהלך ניסיונות, זהו דבר רגיל שאנשים חווים חולשה, שליליות בקרבם או היעדר בהירות בנוגע לכוונותיו של האל או בנוגע לנתיב היישום בפועל. אולם באופן כללי, עליך להאמין בעבודת האל וכמו איוב, אל לך להתכחש לאל. ...בני האדם זקוקים לאמונה בעתות מצוקה וזיכוך, ולאחר האמונה בא זיכוך. לא ניתן להפריד בין אמונה לזיכוך" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). דברי האל העניקו לי כוח. גם בתוך הכאב והסבל הללו, עליי להאמין באל. המשטרה עינתה אותי, וניסתה לנצל את חולשת הבשר שלי כדי לייאש אותי ולגרום לי לבגוד באל. האל גם השתמש במצב הזה כדי לחזק את אמונתי ואת נחישותי לעמוד בסבל. הכול נמצא בידי האל ותחת ממשלו, כולל האם אישאר נכה בידיי, או לא. היה עליי להאמין באל, ולהישען עליו כדי לשאת לו עדות. המחשבה הזו הותירה אותי מחוזקת, ועד מהרה, הכאב בידיי שכך. הודיתי לאל ממעמקי ליבי!

המשטרה חזרה לתשאל אותי בבוקר היום השלישי. אחד השוטרים הצביע עליי ואמר, "שלא תחשבי שאנחנו לא יודעים כלום. צפינו בבית שלך במשך חודשיים. יש די הרבה אנשים שנכנסים ויוצאים מביתך!" ואז הוא סיפר מה האנשים שהגיעו לביתי לבשו, מה היה גובהם ועל אילו אופניים הם רכבו. הייתי המומה. הם צפו על הבית שלי במשך זמן רב, והאנשים שהם תיארו היו כולם מנהיגי כנסייה או דיקונים. לא יכולתי לבגוד באחיי ואחיותיי, אבל המשטרה כבר הבינה די טוב את המצב, והשוטרים לא התכוונו לשחרר אותי כל עוד אני מסרבת לדבר. לא היה לי מושג איזה עינויים הם תכננו עבורי. אולי כדאי שאומר רק מעט? כבר הייתי במעצר במשך שלושה ימים, אז האחיות שלי כבר שמעו על כך לבטח ועברו להסתתר. הנחתי שהמשטרה לא תצליח למצוא אותן, אז אמרתי, "האחיות שלי היו אלו שביקרו אצלי." ואז השוטר אמר, "הן מאמינות?" ללא מחשבה יתרה, אמרתי, "הן לא מאמינות אמיתיות." מיד לאחר שאמרתי זאת, המשטרה יצאה לעצור את אחיותיי. הרגשתי תחושת אשמה גדולה. איך יכולתי להודות בכך שהן מאמינות? האם בהזכירי את אחיותיי, רק כדי שאוכל לסבול פחות, לא בגדתי בהן? אם הן ייעצרו ואחים ואחיות נוספים יואשמו, האם זה לא יגרום נזק רב יותר לעבודת הכנסייה? וגם אם הן לא ייעצרו הפעם, לא היה סיכוי שהמשטרה פשוט תוותר להן. הן ייאלצו להמשיך ולברוח. ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי רע יותר, ואז נזכרתי בדברי האל הללו: "עם זאת, חשוב לי להבהיר שלא ארחם עוד על אלה שהיו לגמרי לא נאמנים לי בעתות מצוקה, משום שיש גבול לרחמיי. מעבר לכך, אין בי כל חיבה לאף בן אדם שבגד בי בעבר, ויותר מכך, אין לי כל עניין להתקשר עם אלה שבגדו בעניינם של חבריהם. זה הטבע שלי, יהיה האדם אשר יהיה. אני חייב לומר לכם: כל מי ששובר את לבי לא יזכה שוב לחנינה, וכל מי שהיה נאמן יישאר לנצח בלבי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). דברי השיפוט של האל הותירו אותי בתחושה גרועה עוד יותר. צביונו הצודק של האל אינו סובל פגיעה. האל דוחה בתיעוב את אלו שבוגדים בו. אני בגדתי בשתיים מאחיותיי, התנהגתי בחוסר בושה כמו יהודה איש קריות, ואיבדתי את עדותי. שנאתי את עצמי על היותי כה אנוכית ובזויה, על היותי נטולת אנושיות. התפללתי לאל בליבי והכיתי על חטא, ונשבעתי שלא אבגוד באחים ואחיות נוספים, ולא משנה איך המשטרה תחקור אותי ותענה אותי. באותו הערב, השוטר לי הביא 13 תצלומים כדי שאזהה את האנשים שבהם. אמרתי שאני לא מכירה אף אחד מהם. ואז הוא הוציא תמונה של אחות נוספת ואמר, "אותה את מכירה, נכון? היא אמרה שהיא מכירה אותך." חשבתי שאפילו אם היא אמרה שהיא מכירה אותי, אסור היה לי לומר שאני מכירה אותה. כבר סיפרתי להם על שתיים מאחיותיי ולא יכולתי להסגיר אנשים נוספים ולגרום להם לעבור עינויים כפי שאני עוברת. אמרתי בצורה ברורה, "אני לא מכירה אותה." השוטר לי צעק, "אם לא תדברי, יעבור עלייך יום קשה מחר!"

באחר הצהריים של היום הרביעי, הגיע שוטר שנשא ארבעה קרשים, עוביו של כל אחד כ-2.5 ס"מ ואורכו 30 ס"מ. לאחר מכן, הוא סגר את התריסים שבחלונות כדי שלא אוכל לראות שום דבר בחדר. נבהלתי מאוד, הדופק שלי החל להאיץ וחשתי חולשה ברגליי. לא ידעתי איך הם עומדים לענות אותי עכשיו, או אם אוכל לעמוד בכך. קראתי לאל בליבי שוב ושוב, וביקשתי ממנו שיגן עליי כדי שאוכל להיות חזקה. זמן מה לאחר מכן, הגיעו שישה שוטרים, שחררו אותי מכיסא הריתוק, ואזקו את ידיי מאחורי גבי. שניים מהם עמדו לצד שולחן והרימו אותי בעזרת האזיקים בזמן שהם צועקים, "דברי! מי המנהיג שלך?" רגליי התנדנדו מעל הרצפה וראשי פנה למטה. הגוף שלי נתלה באוויר וחשקתי את שיניי בכאב. כשהם ראו שאני לא מדברת, שניים מהשוטרים החלו להכות אותי בכוח בצלעותיי בעזרת הקרשים בשעה ששניים אחרים השתמשו בקרשים כדי להכות אותי בזרועותיי וברגליי. הרגשתי כאילו בשרי נתלש מבית החזה שלי ושרגליי נקרעות מגופי. הזעתי מרוב כאבים. בשעה שהם עשו זאת הם אמרו, "נכה אותך חזק יותר אם לא תדברי!" המשכתי לחשוק את שיניי ולא אמרתי מילה. חלק מהשוטרים לקחו עצם קשה כלשהו ודחפו אותו לתוך ציפורני כפות הרגליים שלי, והייסורים היו נוראים. בו זמנית, הם האירו על ידיי באור חזק שגרם לי לחוש כאילו הן נשרפות ובוערות מכאבים. חשתי שאני כבר לא מסוגלת לשאת זאת, וקראתי לאל שוב ושוב וביקשתי ממנו שיעניק לי כוח. כשהם שוב משכו אותי למעלה בעזרת האזיקים, שמעתי צליל ריסוק שבקע מזרועותיי וצעקתי מכאב, ורק אז הם הורידו אותי. הם השאירו אותי תלויה כך במשך למעלה משעה. לאחר שהם הורידו אותי, לא הייתה לי כל תחושה ברגליים. לא הייתי מסוגלת לעמוד. זרועותיי ורגליי היו שחורות וכחולות ובערו מכאב. גם הבשר סביב צלעותיי הרגיש כאילו הוא עולה באש, והכאב היה מייסר. קרסתי לרצפה ולא הייתי מסוגלת לזוז, הרגשתי נטולת כוח ושגופי התפרק לחלוטין. זה היה נורא. רק המחשבה שאין לי דרך לדעת איך המשטרה תמשיך לענות אותי, או האם אוכל לשאת זאת, הותירה אותי אומללה וחלושה. רציתי להתאבד באמצעות נשיכת הלשון שלי כך שלפחות לא אסגיר את אחיי ואחיותיי. נשכתי ממש חזק, אבל זה כל כך כאב שלא הייתי מסוגלת להמשיך בכך. ואז חשבתי, אולי אוכל לתלוש את הענבל שלי מגרוני כדי שלא אוכל לדבר. אמרתי להם שאני צריכה ללכת לשירותים. בשירותים, השוטר שהשגיח עליי שמע אותי מושכת בלשוני ומשתנקת ואמר, "אל תעשי שום דבר מטופש", ואז החזיר אותי אזוקה לכיסא הריתוק. רק אז הבנתי שכמעט עשיתי דבר שטותי מאוד, וחשבתי על משהו שהאל אמר: "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). "אל תתייאש, אל תהיה חלש, ואני אבהיר לך את המצב. הדרך למלכות איננה כה חלקה. שום דבר איננו פשוט כל כך! אתם רוצים שהברכות יבואו אליכם בקלות, לא כן? כיום כולם יצטרכו להתמודד עם ניסיונות מרים. ללא ניסיונות כאלה, הלב האוהב שיש לכם כלפיי לא יתחזק, ולא תהיה לכם אהבה אמיתית כלפיי. אפילו אם ניסיונות אלה יהיו כרוכים רק בנסיבות פשוטות, כולם חייבים לעבור אותם. אלא שעוצמת הניסיונות תשתנה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 41). מדברי האל הבנתי שאל מול אכזריותם של שדים, כוונותיו של האל הן להביא את אמונתנו והקדשתנו הרוחנית לידי שלמות, ולאפשר לנו לראות בבהירות איך הדרקון הגדול האדום כאש פועל נגד האל ומתאכזר לבני אדם, כדי שנשנא אותו ונדחה אותו ממעמקי ליבנו ונישא עדות לאל מול השטן. אבל אמונתי באל הייתה קטנה מדי, ולאחר שסבלתי מעט עינויים רציתי להימלט מהם דרך המוות. איזו מין עדות הייתה זו? כשחשבתי על כך בצורה כזו, כבר חשתי פחות אומללה, והייתה בי יותר אמונה. לא משנה כמה הם יענו אותי, רציתי להישען על האל אפילו עד נשימתי האחרונה, לשאת לו עדות, ולבייש את השטן. לעולם לא אסגיר את אחיי ואחיותיי או אבגוד באל. לאחר שנעשיתי נחושה בכך, השוטרים לא באו לתשאל אותי יותר. החוויה הזו לימדה אותי לגבי ריבונותו וכל יכולתו של האל, וראיתי שהדרקון הגדול האדום כאש הוא רק כלי בידיו, כלי שהאל משתמש בו כדי להביא לידי שלמות את אנשיו הנבחרים. ראיתי גם שהאל היה לצידי לכל אורך העינויים. הוא היה איתי תמיד, הנחה אותי ועזר לי בדבריו, והעניק לי אמונה וכוח. יכולתי לחוש באהבתו והגנתו של האל, והודיתי לו מקרב ליבי.

המפלגה הקומוניסטית דנה אותי לשלוש שנים של חינוך מחדש באמצעות עבודות כפייה, בעוון "הפרעת הסדר הציבורי". עבדתי קשה בין 12 ל-14 שעות מדי יום במחנה העבודה, ונאלצתי לעבוד עוד שעות אם לא השלמתי את המטלות שלי. הציבו אותי לעבודה במפעל לייצור חומרי הדברה. בגלל שלא יכולתי להריח את חומרי ההדברה, סבלתי מכאבי ראש ובחילות מדי יום, ולא יכולתי לאכול או לישון היטב. ביקשתי העברה למפעל אחר, אבל המשטרה לא אישרה זאת. הייתי אומללה מאוד באותו זמן, וכשחשבתי שאצטרך לשהות שם יותר משלוש שנים, למעלה מאלף יום ולילה, לא ידעתי אם אצליח לשרוד. בכל פעם שהייתי בדרכי לעבודה וראיתי אנשים בחוץ, חיים את חייהם בחופש ובנוחות, בזמן שאני הייתי ציפור בכלוב, חשתי אומללה במיוחד ורציתי לבכות. אחות אחרת שעבדה באותו מפעל שיתפה עימי, ושרנו בשקט מזמור מדברי האל שנקרא "שירת המתגברים": "האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוכנו עבורכם? האם אי-פעם חתרתם אל ההבטחות שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, לבטח תיחלצו מאחיזת החנק של כוחות האופל. לבטח לא תאבדו את הכוונת האור שלי באופל. אתם לבטח תהיו אדוני כל הדברים, לבטח תהיו מתגברים לפני השטן. לבטח, עם תבוסת ארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, אתם תעמדו בקרב המוני האנשים כהוכחה לניצחון שלי. לבטח תעמדו נחושים ואיתנים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תקרינו את אור תהילתי לכל קצווי תבל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 19). שירת המזמור עודדה אותי. הרדיפה הזו העניקה לי הזדמנות לשאת עדות לאל. זה היה כבוד עבורי. המפלגה הקומוניסטית רצתה להשמיד את גופי ואת רוחי כדי שלא אוכל לעמוד בסבל ואבגוד באל. אסור היה לי ליפול בפח הזה. לא משנה כמה הייתי אומללה או כמה היה לי קשה, הייתי צריכה להישען על האל, לעמוד איתן, ולבייש את השטן. מאותו רגע והלאה, בערבים, אותה האחות ואני שרנו יחד בחשאי מזמורים מדברי האל ושיתפנו על דברי האל בכל הזדמנות שהייתה לנו. בהדרגה, הרגשתי פחות ופחות אומללה.

בהמשך, בעלי הגיע לבקר אותי, והבנתי שמצב בריאותו רופף כשראיתי שהוא לא מסוגל להזיז את ידיו ורגליו בחופשיות. לאחר מעצרי, בעלי התקשה לאכול ולישון כי הוא פחד שיענו אותי, ובסופו של דבר לקה במחלה של כלי הדם במוח. כשהוא הלך לרופא, נאמר לו שהוא לקה בניוון של המוח הקטן, מה שהותיר אותו משותק חלקית. זה שבר את ליבי, ושנאתי את המפלגה הקומוניסטית, את אוסף השדים הזה, בכל ליבי. אם הם לא היו עוצרים ורודפים את המאמינים, לא הייתי נעצרת ובעלי לא היה נעשה חולה. זמן קצר לאחר מכן, גיסי בא לבקר אותי ואמר לי שמצבו של בעלי הידרדר, ושהוא נעשה סיעודי. זה הטריד אותי מאוד, ויכולתי לחשוב רק על מתי כבר אשתחרר מהכלא כדי שאוכל ללכת הביתה ולטפל בו. ואז, בסוף 2004, קיבלתי מכתב ממשפחתי שהודיע לי שמצבו המשיך להידרדר ושהוא נפטר. כשזה נודע לי, הרגשתי שהשמיים מתנפצים על ראשי, הייתי שרויה בייסורים. עמוד התווך המשפחתי איננו עוד. הבן שלי היה עדיין באוניברסיטה, ולא היה לי מושג מה שלומו. בגלל הרדיפה של המפלגה הקומוניסטית, המשפחה הטובה שלנו נהרסה ובעלי מת. חשתי חולשה רבה ועד מהרה, הרגשתי את הטינה מתגברת בי. למה האסונות לא עזבו אותי? למה האל לא הגן עליי? בכאבי, נזכרתי בדברי האל הללו: "אם תיכנע לחולשות הבשר ותאמר שאלוהים מרחיק לכת, אזי תמיד תרגיש כאב ותמיד תהיה מדוכא. לא תבין את עבודתו של אלוהים ותדמה שאלוהים כלל לא מבין את חולשתו של האדם ולא מודע למצוקת האדם. כך תרגיש תמיד אומלל ובודד, כאילו נעשתה לך עוולה גדולה ואז תתחיל להתלונן" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים). דברי האל חשפו את מצבי. כשבעלי נפטר, לא שאלתי מהי כוונת האל, אלא דבקתי בבשרי. הרגשתי שללא בעלי, אין מי שידאג לילד שלנו, והאשמתי את האל. הייתי באמת חסרת מצפון! ברור היה שהרדיפה של המפלגה הקומוניסטית הייתה הדבר שקרע את משפחתי והביא למותו של בעלי, אבל האשמתי את האל בכל הדברים הללו. האם בכך שנקטתי בחוסר היגיון שכזה לא עיוותי את העובדות? בשלב הזה הבנתי ששיעור קומתי אכן נמוך ושאין בי אמונת אמת או התמסרות אמת לאל. נשאתי תפילה בליבי, "אלוהים, כשנחשפתי כך, הבנתי עד כמה אני מרדנית. אני תמיד חושבת רק על בשרי שלי, ולא מבינה כלל את ליבך. אלוהים, אנא הנחה אותי כיצד להתמסר בנסיבות הללו, וכיצד לדעת את כוונתך." ואז נזכרתי בדברי האל הללו: "אתם יצורים נבראים – כמובן שעליכם לעבוד את אלוהים ולחיות חיים בעלי משמעות. אם אינכם עובדים את אלוהים וחיים רק בבשר-והדם המזוהמים שלכם, האם אינכם רק בהמות בלבוש אדם? כיוון שאתם בני אדם, עליכם לתת את עצמכם למען אלוהים ולשאת כל סבל! עליכם לקבל בשמחה ובביטחון את הסבל הקל שאתם סובלים כיום, ולחיות חיים בעלי משמעות, כמו איוב ופטרוס. ...אתם בני אדם שמחפשים את הנתיב הנכון, ששואפים להשתפר. אתם בני אדם שקמים באומת התנין הגדול האדום כאש, אלו שאלוהים קורא להם צדיקים. האין אלו החיים המשמעותיים ביותר?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נוהג (2)). כשהרהרתי בדברי האל, הבנתי שהעובדה שהמעצר שלי בשם אמונתי והסבל הרב שחוויתי נבעו כולם מרדיפה בגלל היותי צודקת, ושהייתה משמעות בכל הסבל הזה. המצוקה הזו אפשרה לי לראות את המרדנות והשחיתות שבתוכי ואת שיעור קומתי האמיתי. זכיתי להבחין בתמציתו השטנית של הדרקון הגדול האדום כאש ובאופן שבו הוא שונא את האל ומתנגד לו. זו הייתה אהבתו של האל כלפיי. חשבתי על איוב שעבר ניסיונות כה גדולים... כל הצאן והבקר שבהרים וכל הרכוש של משפחתו נגנבו, ילדיו מתו וכל גופו הוכה בשחין. אך הוא עדיין לא האשים את אלוהים ולא השמיע דברי חטא. "יהוה נתן ויהוה לקחת. יהי שם יהוה מבורך" (ספר איוב, פרק א', פס' כ"א). איוב נשא עדות מהדהדת לאל. זה ריגש אותי מאוד, והייתי נחושה לעשות כפי שאיוב עשה, לשאת עדות לאל ולא משנה כמה אסבול. בעקבות ההבנה הזו, באתי בפני האל ונשאתי לו תפילת התמסרות, הייתי מוכנה להשאיר את כל ענייני משפחתי בידיו ולהתמסר לריבונותו ולסידוריו.

שוחררתי בסוף דצמבר 2005. בני היה עדיין באוניברסיטה וסבלנו ממצוקה כלכלית, לכן מצאתי עבודה. אבל אחרי כחודש, הבוס שלי אמר לי, "המשטרה באה ודיברה איתי ואמרה שאת מאמינה באל. אמרו לי שאני חייב לפטר אותך." זה כל כך הכעיס אותי כששמעתי זאת. כבר שוחררתי מהכלא, אבל המפלגה הקומוניסטית פשוט לא יכלה להניח לי לנפשי. היא המשיכה להתערב בזכותי לעבוד למחייתי. זה היה כה בזוי ומרושע מצדה! בני היה אמור לסיים את לימודיו ב-2006, אבל בגלל שנידונתי לעבודות כפייה בגלל אמונתי, האוניברסיטה סירבה להעניק לו את התואר, בטענה שהוא נכשל באחד המבחנים, גם אם בפער של נקודות ספורות בלבד. אז הוא נאלץ לחזור על שנת לימודים. אבל גם בשנה שלאחר מכן הם סירבו להעניק לו את התואר, עם אותו תירוץ. כשהוא ראה שחבריו לכיתה נכשלו במבחן או שניים ועדיין זכו לסיים את הלימודים, הוא שאל את המורה שלו בקשר לזה, והמורה אמר, "אתה לא יודע שאמא שלך מאמינה באל?" רק אז הבנו שהאוניברסיטה חיפשה תירוצים שלא להעניק לו את התואר רק בגלל אמונתי הדתית. בסופו של דבר הוא רק זכה לקבל תעודת השתתפות. ללא תואר, הוא התקשה למצוא עבודה ונכנס לדיכאון עמוק. הוא רק רצה להישאר בבית כל היום ואפילו לא רצה לדבר. כשראיתי עד כמה הוא אומלל, זה הרגיז אותי מאוד. אחרי כל השנים שהשקיע בלימודים, הוא נענש בגלל שהייתי בכלא, ובסופו של דבר לא הורשה לסיים את התואר והתקשה מאוד למצוא עבודה. חשתי חולשה פנימית. בני היה גם מאמין, אז התפללנו וקראנו יחד מדברי האל, וראינו את זה: "בשלב העבודה הזה, אנו זקוקים לאמונה ולאהבה הגדולות ביותר. המעשה הרשלני הפעוט ביותר עלול להביא למפלתנו משום ששלב העבודה הזה שונה מכל השלבים הקודמים. הדבר שהאל הופך למושלם הוא אמונתם של אנשים, שאיש לא יכול לראות אותה או לגעת בה. מה שאלוהים עושה הוא להמיר מילים לאמונה, לאהבה ולחיים. בני האדם חייבים להגיע לשלב שבו הם עברו מאות זיכוכים וניחנים באמונה גדולה מזו של איוב, מה שדורש מהם לשאת סבל בל יתואר וכל מיני עינויים מבלי לעזוב את אלוהים בשום שלב. כשהם יהיו מסורים עד המוות, וכשהם יאמינו באלוהים באמונה שלמה, השלב הזה בעבודתו של אלוהים יושלם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הנתיב... (8)). בגלל שהמפלגה הקומוניסטית עצרה אותי ורדפה אותי, בעלי מת ובני לא יכול היה למצוא עבודה. המפלגה קטעה את מקור הפרנסה שלנו ורצתה להשתמש בנסיבות הללו כדי לגרום לי להאשים את האל ולבגוד בו. אבל האל השתמש בנסיבות הללו כדי להביא את אמונתי לידי שלמות. אם אוכל להמשיך לנהות אחר האל ולהתמסר לו, גם בעיצומו של כאב שכזה, הרי אראה בכך שאמונתי היא אמיתית. המפלגה הקומוניסטית רצתה שנישאר ללא מקור פרנסה, אבל בכל שנישען על האל בחיינו ונמשיך הלאה בעזרת האספקה שלו וההנחיה שלו לנו, נצליח להסתדר. לאחר מכן, בני ואני קראנו ושיתפנו יחד לעיתים קרובות מדברי האל, ולאט לאט הוא הצליח להיחלץ ממהמצוקה שלו. הוא אמר שהוא ראה כעת בבירור שהמפלגה הקומוניסטית היא שגרמה לכל הסבל הזה. שהמפלגה היא שהורסת חיים של אנשים בזמן שהאל מביא חמלה וישועה, ושרק האל יוכל להביא לנו את האור, ושנהייה אחר האל היא הנתיב הנכון בחיים. הוא אמר שהוא רוצה להאמין באל ולנהות אחריו בכנות. לאחר מכן, יצאנו שנינו לחפש עשבי בר ופטריות כדי למכור בשוק, כדי שייקל עלינו להשתתף בכינוסים ולבצע את חובתנו. בצורה הזו, בלי יותר מדי מאמץ, נוכל להרוויח מספיק כסף כדי להסתדר.

לאחר שחוויתי מעצר ורדיפה בידי המפלגה הקומוניסטית, ראיתי בבירור את תמציתה השטנית, את האופן שבו היא שונאת את האל ומתנגדת לו. הוא טוענת שהיא מבטיחה חופש דת, אבל בסתר עורכת מעצרים המוניים של משיחיים, מענה אותם ודנה אותם למאסר, בשעה שהיא מדכאת ורודפת את בני משפחתם, והורסת אינספור משפחות של משיחיים. למדתי לשנוא אותה ולמרוד בה מעומק ליבי, וידעתי שאני אויבתה מעתה ולתמיד. גם חוויתי באופן אישי את אהבת האל ואת הסמכותיות שבדבריו. כשנעצרתי ונשלחתי לכלא, כשבעלי מת, כשבני לא הצליח להשלים את התואר שלו, וכשחייתי באומללות ללא דרך מוצא, היו אלו דברי האל שהעניקו לי אמונה וכוח ואפשרו לי להתגבר על חולשת הבשר. ללא דאגתו והגנתו של האל, לא הייתי מצליחה לשרוד. אני אסירת תודה לאהבת האל ולישועתו. לא משנה מול איזה סוג של דיכוי או מצוקה איאלץ לעמוד בעתיד, אנהה אחר האל עד הסוף.