יום אחד ב-2021, המנהיגה מינתה אותי לפקח על מספר כינוסים של הקבוצה. לאחר תקופה מסוימת של יישום בפועל, למדתי להבין מספר עקרונות ופיתחתי יכולת הבחנה לגבי המצבים השונים שאנשים חווים. חשתי שהחובה הזו עוזרת לי להבין אמיתות רבות ולהשיג התקדמות מהירה. אבל מאוחר יותר, המשטרה החלה לעקוב אחר הדיקונית למשימות כלליות והיא לא יכלה ליצור קשר עם אחרים, אז המנהיגה ביקשה שאני אטפל במשימות הכלליות. במהלך אותו הזמן, אחים ואחיות נעצרו בזה אחר זה. היו עניינים רבים לטפל בהם, כגון העברת ספרים, מציאת בתי מקלט חדשים לאחים ולאחיות, ועוד. התרוצצתי באופן יומיומי כדי לסדר את העניינים הללו. לאחר זמן מה, התחלתי להרגיש מדוכדכת ולא מסופקת. הרגשתי שאני רק רצה ממקום למקום, ובגלל שאני מבלה את כל זמני בהתרוצצויות, לא הצלחתי לזכות באמת. אם זה יימשך כך, האם אזכה להיוושע? התחלתי לחוש רתיעה מעבודת המשימות הכלליות ולא רציתי לעשות זאת יותר.

היו פעמים רבות שבהן אחים ואחיות שיתפו בכינוסים בזמן שאני רק הבאתי דברים לביתם של המארחים. חשתי שנעשה לי עוול ואפילו התלוננתי על כך אצל המנהיגה. למה היא מינתה אותי לפקח על משימות כלליות? כולם נפגשו יחד ושיתפו על האמת, למדו המון וגדלו במהירות, בזמן שאני התרוצצתי בעשיית סידורים... איך אוכל לזכות באמת? ללא האמת, לא אזכה בחיים, ולא אוכל להיוושע. האם לא יצאתי מופסדת? ככל שחשבתי על כך יותר, זה הכעיס אותי יותר, ואיבדתי את החשק לבצע את חובתי. באחת הפעמים גיליתי סיכון בטיחותי בביתה של אחת האחיות, ואת הספרים ששם היה צריך להעביר למקום בטוח בהקדם האפשרי. תהיתי, "למה יש כל כך הרבה משימות כלליות? הן דורשות זמן ואנרגיה, אבל אני לא מצליחה לזכות באמת. האם אני לא עושה כל זאת לחינם?" כשחשבתי על כך בצורה כזאת, לא רציתי לעשות זאת יותר. אבל המצב היה בהול, אז הייתי צריכה לעזור להעביר את הספרים. למרבה ההפתעה, מיד לאחר שסיימנו שם, צצה בעיה נוספת בבית שבו אוחסנו ספרים. גם העברת הספרים הללו דרשה את אותו תהליך של סידור ואריזה, ולאחר שסיימתי את עבודת היום, נעשיתי מלאת תלונות כרימון. כשגררתי את עצמי הביתה, מותשת, המנהיגה ודיקנית ההשקיה היו באמצע דיון הקשור לעבודה. המנהיגה שאלה אותי, "הרי בסך הכול העברת אחות לבית חדש. למה זה לקח כל היום?" כששמעתי אותה אומרת זאת, חשתי שנעשה לי עוול. הם כולם התכנסו ושיתפו על האמת ועל העקרונות בזמן שאני התרוצצתי. אם אמשיך לטפל רק במשימות כלליות, במה אזכה? הרי לא משנה כמה אעשה, לא איחשב יותר מנותנת שירות פשוטה. אם הייתי יכולה להישאר בבית ולקרוא את דברי האל, להתכנס ולשתף עם כולם, ולדון בעבודה, זה לא יהיה נהדר? היה קל יותר אם הייתי יכולה לזכות באמת, כך שאוכל להיוושע בעתיד. ככל שחשבתי על כך יותר, כך זה יותר הרגיז אותי, התיש אותי ומילא אותי ברגשות שליליים. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. למה אני אחראית על משימות כלליות? האם האל רצה שאשמש כנותנת שירות? אם זה יימשך כך, האם כל מה שאהיה מסוגלת לעשות יהיה סידורים? אם כך, במה אזכה?

למחרת, היו הרבה משימות כלליות שדרשו טיפול, ולא הצלחתי להתאפק מלהשמיע תלונות. המנהיגה שמה לב שאיני נמצאת במצב טוב והזכירה לי להרהר בעצמי וללמוד מכך. זו הייתה קריאת השכמה מסוימת עבורי. במשך הזמן שבו הייתי אחראית על משימות כלליות, עשיתי את העבודה, אבל בתוכי חשתי התרסה. הייתי ממורמרת, ורציתי שיאפשרו לי לבחור איזו חובה ארצה לבצע. אפילו חשבתי שהאל אינו הוגן כלפיי. הבנתי שאני נמצאת במצב מסוכן. חשתי התנגדות וזה היה חזק ממני. היה עליי לחפש את האמת ולהכות על חטא בפני האל.

קראתי משהו בדברי האל: "העקרונות שעליך להבין והאמיתות שעליך ליישם בפועל הם אותו הדבר בלי קשר לחובה שאתה מבצע. בין אם ביקשו ממך להיות מנהיג או עובד, ובין אם אתה מבשל מנות אוכל כמארח, ובין אם מבקשים ממך לטפל בעניינים חיצוניים כלשהם או לעשות איזו עבודה פיזית, עקרונות-האמת שיש לקיימם בביצוע החובות השונות האלו הם זהים. בעצם כך שעליהם להיות מבוססים על האמת ועל דברי האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אתם יכולים למלא את חובתכם היטב רק על ידי חיפוש עקרונות-האמת). "אנשים רבים אינם יודעים בבירור מה המשמעות של להיוושע. יש אנשים שסבורים שאם הם מאמינים באל זה זמן רב, אזי סביר שייוושעו. יש אנשים שחושבים שאם הם מבינים הרבה דוקטרינות רוחניות, אזי סביר שהם ייוושעו' או חושבים שמנהיגים ועובדים ייוושעו בוודאות. כל אלה הם תפיסות ודמיונות אנושיים. הדבר המרכזי הוא שאנשים מוכרחים להבין מה המשמעות של להיוושע. להיוושע פירושו בראש ובראשונה להשתחרר מחטא, להשתחרר מהשפעתו של השטן ולפנות ולהתמסר לאל באמת ובתמים. מה צריך להיות ברשותך על מנת שתשתחרר מחטא ומהשפעתו של השטן? האמת. אם אנשים מקווים להשיג את האמת, הם מוכרחים להצטייד ברבים מדברי האל, הם מוכרחים להיות מסוגלים לחוות וליישם אותם בפועל כך שיוכלו להבין את האמת ולהיכנס למציאות. רק אז יוכלו להיוושע. ליכולתו של אדם להיוושע אין קשר למשך האמונה שלו באל, לכמות הידע שברשותו, לשאלה האם יש לו או אין לו כישרונות או יתרונות או כמה הוא סבל. הדבר היחיד שיש לו קשר ישיר לישועה הוא התשובה לשאלה האם האדם יכול או לא יכול להשיג את האמת. אז כמה אמיתות הבנת עד היום באמת ובתמים? וכמה מדברי האל הפכו לחיים שלך? מבין כל דרישות האל, לאילו מהן הצלחת להיכנס? במשך השנים שבהן האמנת באל, עד כמה נכנסת למציאות של דברי האל? אם אינך יודע או אם לא הצלחת להיכנס למציאות של דבר כלשהו מדברי האל אזי, בכנות, אין לך שום תקווה להיוושע. אין שום אפשרות להושיע אותך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, הערכת דברי האל כאילו הם אוצר יקר היא היסוד לאמונה באל). מהקריאה בדברי האל למדתי שלא משנה אם מדובר בעבודת השקיה או במשימות כלליות בכנסייה, אלו כולן חובות שעלינו לבצע. האל מקווה שבשעה שנבצע את חובתנו, נחתור אל האמת ונזכה בהיווכחות בחיים. החובות שלנו אולי יהיו שונות, אבל עקרונות-האמת שניישם בפועל בחובותינו הם זהים. כולנו מראים שחיתות, לא משנה מהי חובתנו. כל עוד נחפש את האמת בשעה שאנו מראים שחיתות, ואז נכה על חטא ונשתנה, נצליח להתקדם בחיים. ואז נוכל לזכות באמת ולהיוושע. אבל אם לא נלמד את הלקחים כשצריך, או אם נעשה דברים שאינם קשורים ליישום בפועל של האמת או לשינוי הצביון שלנו, האל יראה שזה לא מצליח, ואז לא נזכה באמת, שלא לדבר על ישועת האל. אבל האמנתי בטעות שלא אוכל לזכות באמת אם אטפל במשימות כלליות, ושלא משנה כמה אעשה, לא אהיה יותר מאשר נותנת שירות. חשבתי שאם אתה משמש כמנהיג או כראש צוות, משתף על האמת ועוזר לאחרים, וקורא ומשתף בדברי האל מדי יום, אתה תתקדם בחיים במהירות, ותוכל לזכות באמת ולהיוושע. זה לא היה מגוחך מצדי? למעשה, מישהו שבאמת חותר אל האמת יכול ללמוד מהדברים שאיתם הוא מתמודד, ולא משנה מה הוא עושה, ואז להשיג התקדמות אמיתית. זה כמו בסרטוני עדויות חווייתיות שראיתי. היו אחים ואחיות שטיפלו במשימות כלליות, ועדיין הצליחו ליישם בפועל את דברי האל לחפש אחר האמת ולפתור את השחיתות לאחר שנחשפה. הם מסוגלים להשתנות לאחר החוויה, ולחלוק בעדות האמיתית שלהם. ואז יש מנהיגים שקוראים לעיתים קרובות בדברי האל עבור אחרים ועוזרים לפתור את בעיותיהם. אבל הם לא נאים דורשים ונאים מקיימים, אלא רק משמיעים מילים ודוקטרינות, ובסופו של דבר הם נחשפים ומסולקים. הדברים האלה באמת קורים, לא? האל לא מגלה העדפה לאנשים מסוימים רק כי הם מבצעים חובות שונות. אלו שלא חותרים אל האמת הם נותני השירות האמיתיים. אדם שחותר אל האמת יזכה לגמול ולא משנה איזו חובה יבצע. האל הוא צודק ואינו מעדיף אחד על פני אחר. אבל אני הייתי תקועה בהשקפותיי המופרכות, ורציתי לבחור את החובות שאתמנה להן. התנגדתי לטפל במשימות כלליות. פשוט לא רציתי לעשות זאת. אפילו נעשיתי מוטה כלפי המנהיגה, כי התרגזתי שהיא מינתה אותי לבצע עבודה שכזו. לא חתרתי אל האמת. הראיתי שחיתות אבל לא הרהרתי בעצמי ולא פתרתי אותה. ועדיין, הייתי שלילית, קיטרתי והאשמתי בכך את כל האחרים. חשבתי שהאל גורם לי סתם לעמול ותו לא. אבל בכך הרי טעיתי בהבנת כוונותיו. היית בסביבה אמיתית, אבל לא למדתי לקח. הייתי מלאת תלונות כרימון. כמה בלתי סביר מצדי. אם הייתי ממשיכה כך, ולא זוכה בשום דבר מהאמת, הייתי הופכת להיות נותנת שירות אמיתית. עבודת המשימות הכלליות הגיעה לידיי, ולא הייתי מסוגלת לקבלה מהאל ולהתמסר. לא הצלחתי לפתור את הבעיות שלי, שלא לדבר על פתרון בעיותיהם של האחים והאחיות. ועדיין, רציתי להמשיך לבצע עבודת השקיה כשאני במצב כזה! זה הרי היה בלתי סביר. חשבתי על דבר מה שהאל אמר: "בסופו של דבר, היכולת של אנשים להשיג ישועה אינה תלויה בחובה שהם מבצעים אלא ביכולת שלהם להבין את האמת ולזכות בה, וביכולתם, בסופו של דבר, להתמסר לגמרי לאל, להעמיד את עצמם לרחמי הסידור שלו, לא להתייחס כלל לעתיד ולגורל שלהם, ולהפוך ליציר בריאה ראוי. אלוהים הוא צודק וקדוש, ואלה הם הסטנדרטים שהוא משתמש בהם כדי למדוד את כל בני האנוש. הסטנדרטים האלה הם נצחיים, ועליך לזכור זאת. חקוק את הסטנדרטים האלה בראשך, ובשום עת אל תעלה בדעתך למצוא נתיב אחר כלשהו, לחתירה אל דבר מה לא אמיתי. הדרישות והסטנדרטים של אלוהים לכל מי שרוצים להשיג ישועה אינם משתנים לעולם. הם נותרים כפי שהם בלי תלות במי שהנך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). כשקראתי את דברי האל הבנתי שלא משנה אם אתה מטפל במשימות כלליות או משמש כמנהיג, המפתח הוא לחתור אל האמת בעת ביצוע חובתך. אלו שיכולים להיוושע הם אלו שיכולים לחפש את האמת בסביבה שהאל הכין עבורם, ויכולים להבין את עצמם, להכות על חטא ולהשתנות. ההבנה הזו האירה את ליבי.

מאוחר יותר, התחלתי לחשוב שוב על הדברים. למה הייתי כה נסערת ולא מוכנה לעבוד כשמינו אותי לטפל במשימות כלליות? קראתי בדברי האל: "הדבר העצוב ביותר באמונה של האנושות באלוהים הוא שהאדם מקיים ניהול משל עצמו בתוך עבודתו של אלוהים ואינו מתייחס כלל לניהולו של אלוהים. הכישלון הגדול ביותר של האדם טמון באופן שבו, בד בבד עם שאיפתו להתמסר לאלוהים ולעבוד אותו, האדם בונה לעצמו את ייעודו האידיאלי וזומם כיצד יזכה בברכה הגדולה ביותר ובייעוד הטוב ביותר. גם אם בני אדם מבינים עד כמה הם מעוררי רחמים, בזויים ועלובים, כמה מהם מוכנים לזנוח את האידיאלים והתקוות שלהם? ומי מסוגל לעצור את עצמו מלכת ולהפסיק לחשוב רק על עצמו? אלוהים זקוק לאלה שישתפו איתו פעולה באופן הדוק כדי להשלים את הניהול שלו. נחוצים לו בני האדם שישמעו לו על ידי הקדשת כל שכלם וגופם לעבודת הניהול שלו. הוא אינו זקוק לבני אדם שיושיטו את ידיהם ויתחננו אליו בכל יום ועל אחת כמה וכמה הוא אינו זקוק לבני אדם שנותנים מעט ואז מצפים לקבל גמול. אלוהים מתעב את בני האדם שתורמים תרומה זניחה ולאחר מכן נחים על זרי הדפנה. הוא שונא את בני האדם בעלי המזג הקר שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול שלו ורק רוצים לדבר על העלייה לשמיים ועל זכייה בברכות. הוא מתעב אף יותר את בני האדם שמנצלים את ההזדמנות שהעניקה להם העבודה שהוא עושה לשם ישועת האנושות. זאת מפני שלבני האדם האלה מעולם לא היה אכפת ממה שאלוהים מעוניין להשיג ולרכוש באמצעות עבודת הניהול שלו. הם רק עסוקים בשאלה כיצד יוכלו לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם עבודתו של אלוהים כדי לזכות בברכות. הם אדישים כלפי לבו של אלוהים, משום שכל עיסוקם הוא בסיכוייהם העתידיים ובגורלם. בני האדם שנוטרים טינה כלפי עבודת הניהול של אלוהים ושאין להם כל עניין בכוונותיו של אלוהים ובאופן שבו הוא מושיע את האנושות עושים רק מה שמסב להם הנאה ללא כל קשר לעבודת הניהול של אלוהים. אלוהים אינו זוכר את התנהגותם ואינו מאשר אותה, וקל וחומר שהוא אינו מביט עליה בעין יפה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נספח 3: האדם יכול להיוושע רק תחת ניהולו של אלוהים). דברי האל חשפו את מצבי. נרתעתי מטיפול במשימות כלליות כי לא הייתה לי המוטיבציה המתאימה בחובתי. עשיתי עושה כדי לזכות בברכות, ותמיד חישבתי בליבי מה אפסיד ומה ארוויח. שילמתי בשמחה כל מחיר כשמשהו הועיל לי, אבל ברגע שראיתי שמינו אותי לטפל במשימות מיוחדות ושאני אולי רק נותנת שירות ותו לא, חשתי שזה יהיה אובדן גדול. עטיתי פרצוף עצוב ורטנתי, ולמרות שעשיתי עבודה מסוימת, עשיתי אותה בעודי ממורמרת. חייתי על פי פילוסופיות שטניות, כגון, "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "אל תאחז בצידו הקצר של המקל", ו"אל תנקוף אצבע מבלי שיגמלו לך על כך". ה"גמול" תמיד היה במקום הראשון, ואפילו כשהשקעתי מעצמי למען האל, עשיתי איתו עסקה. מההתחלה עד הסוף, לא הקדשתי מחשבה לביצוע חובתי על הצד הטוב ביותר. אפילו בתנאים הקשים הללו, הדבר הכי חשוב עבורי לא היה להגן על האחים והאחיות ועל רכוש הכנסייה, ולהעביר אותם למקום מבטחים במהירות האפשרית, אלא האם העבודה הזו שווה את זה, והאם היא תועיל לי להגיע ליעדי. ראיתי כיצד השטן השחית אותי והפך אותי לאנוכית ובזויה, חסרת מצפון או היגיון. ליבי היה קר כקרח. התעניינתי רק בעצמי. הייתי חברת כנסייה, אז לא משנה איזה פרויקט היה צריך לבצע, היה עליי לשתף פעולה כדי להגן על האינטרסים של הכנסייה. אבל כל מה שעשיתי, עשיתי לשם השגת מטרה. הרגשתי שאפסיד בגדול אם לא אזכה לברכות אחרי שעבדתי כל כך קשה. ראשי התמלא במחשבות על האופן שבו אוכל לזכות בברכות ולהצליח. העובדות הראו לי שהמוטיבציה שמאחורי השנים שהשקעתי באמונה הייתה לא יותר מרצון בברכות. זה הזכיר לי את מה שהאל אמר: "אפילו בני אדם המפגינים רוחב לב כלפי אחרים זוכים לגמול, אך המשיח, שעובד כך בקרבכם, לא מקבל אהבה או גמול וציות מצד האדם. האין זה דבר מצער?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, מי שלא תואם למשיח בוודאי מתנגד לאלוהים). אל מול דברי האל הללו, חשתי נורא וחרטותיי התגברו. אכלתי ושתיתי כל כך הרבה מדבר האל, ונהניתי כל כך מהשקייתו ואספקתו, אבל מעולם לא חשבתי לגמול לו על אהבתו בכך שאבצע את חובתי היטב. הייתי ממוקדת כל כולי בלקיחה. דרשתי מהאל ברכות ללא שובע, ורציתי שהוא יעניק לי יעד טוב. כשלא קיבלתי זאת, זעפתי כמו ילדה קטנה, ובכל חובה קטנה שעשיתי, התלוננתי. המצפון שלי וההיגיון שלי חדלו לתפקד, וזה פגע מאוד באל. כשחשבתי על כך, הרגשתי יותר אשמה ויותר חייבת לאל. שנאתי את עצמי על כך שאני נטולת מצפון ואנושיות.

מאוחר יותר, קראתי דבר מה נוסף בדברי האל: "בבית האל, בכל פעם שמתוכננת עבורך עבודה כלשהי, בין אם זו עבודה קשה או מעייפת, ובין אם תרצה בכך או לא, זוהי חובתך. אם אתה יכול להחשיב זאת כהטלת תפקיד ואחריות שהאל נתן לך, אתה רלוונטי לעבודתו בהושעת האדם. ואם מה שאתה עושה והחובה שאתה מבצע רלוונטיים לעבודה של הושעת האדם על ידי האל, ואתה יכול לקבל ברצינות ובכנות את התפקיד שהאל הטיל עליך, כיצד הוא יתייחס אליך? הוא יראה בך בן משפחתו. האם זו ברכה או קללה? (ברכה.) זו ברכה גדולה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, מהו ביצוע הולם של חובה?). הקטע הזה ריגש אותי מאוד. כל עוד אדם מוכן לבצע חובה, האל ייתן לו הזדמנות. כל העבודות בכנסייה הן בעלות משמעות, גם אלו שלא נראות מרשימות. יש לקבל את כולן, ועליך להתייחס לכל עבודה כזו כאל חובתך ואחריותך. אם תנסה לחתור אל האמת בביצוע חובתך, ותעשה זאת כראוי ובאופן שתואם לדרישות האל, יהיה לך סיכוי להיוושע. אבל אם תתייחס לחובתך כאל עסקה, כאל מטבע שניתן להמיר בברכות או בכרטיס כניסה למלכות האל, אז לא משנה כמה קשה תעבוד, לעולם לא תיכנס אל האמת, כי השקפותיך כלפי החתירה אל האמת וכלפי הנתיב שבו אתה צועד, יהיו מוטעות. ההזדמנות לבצע חובה, ולעמול למען עבודת האל, היא בבחינת רוממות האל ומהווה ברכה עצומה. אז איך יכולתי להיות בררנית לגבי חובתי? היה עליי לקבל אותה ולהתמסר לה. זה מה שאני, כיציר בריאה, הייתי צריכה לעשות. אבל הייתי עיוורת לברכות שאפפו אותי, ולא נצרתי את ההזדמנות לחתור אל האמת בביצוע חובתי. התייחסתי לחובתי כאל עבודה קשה, קלף מיקוח בעסקה עם האל, ולא הבנתי את האל והאשמתי אותו. הייתי כה עיוורת. כשהבנתי זאת, ההתנגדות שחשתי כלפי עבודת המשימות הכלליות, התפוגגה. הרגשתי שאני נכונה באמת ובתמים לקבל זאת ולהתמסר לכך ולבצע את החובה הזו היטב.

היה קטע נוסף מדברי האל שקראתי: "בביצוע חובותיהם, אנשים משתמשים בחתירה אל האמת כדי לחוות את עבודת האל, להבין ולקבל בהדרגה את האמת, ואז ליישם בפועל את האמת. לאחר מכן הם מגיעים למצב שבו הם משליכים את צביונם המושחת, נפטרים מהקשרים ומהשליטה של צביונו המושחת של השטן, וכך הם הופכים לאדם שיש לו את מציאות האמת ולאדם בעל אנושיות רגילה. רק כאשר תהיה לך אנושיות רגילה, ביצוע חובותיך ופעולותיך ישכיל אנשים וירצה את האל. ורק כאשר אלוהים יאשר אנשים על ביצוע חובתם, הם יוכלו להיות יצירי בריאה מקובלים. לכן, לגבי ביצוע חובתכם, למרות שמה שאתם משקיעים כעת ומביעים במסירות הם המיומנויות, הלמידה והידע השונים שרכשתם, הם בדיוק אלה שמספקים את הערוץ שבאמצעותו אתם יכולים להבין את האמת תוך כדי ביצוע חובתכם, ולדעת מה זה אומר לבצע חובה, מה זה אומר לבוא בפני האל, מה זה אומר להשקיע למען האל בלב שלם. באמצעות ערוץ זה, תדעו כיצד להשליך מעליכם את הצביון המושחת שלכם וכיצד למרוד בעצמכם, לא להיות גאוותנים וצדקנים, ולהתמסר לאמת ולאל. רק כך תוכלו להשיג ישועה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כדי לזכות באמת, יש ללמוד מאנשים, ממאורעות ומדברים בקרבת מקום). מדברי האל למדתי שביצוע חובה הוא הנתיב לשינוי הצביון ולזכייה באמת. אין לכך קשר לקבלת ברכות או לזכייה בתועלות כלשהן. לא משנה איזו חובה אתה מבצע, החתירה אל האמת וההתמקדות בשינוי בצביון הן הנתיב הנכון היחיד. הסיבה שלא למדתי דבר מעבודת המשימות הכלליות הייתה כי לא חתרתי אל האמת או עבדתי על היווכחות בחיים. לא היה לכך קשר לחובה שביצעתי. חשבתי שעבודת המשימות הכלליות היא מטלה ותו לא. כשהראיתי שחיתות, לא התמקדתי בחיפוש אחר האמת ובפתרון השחיתות. הייתי שלילית והתרשלתי בחובתי, ולמרות שעשיתי את העבודה, לא זכיתי בדבר, וצביוני לא השתנה כהוא זה. אם הייתי ממשיכה כך, לא היה לי שום סיכוי להיוושע. כשהבנתי זאת, ראיתי לפניי את הנתיב ליישום בפועל. באם מדובר במשימות כלליות או בהשקיה ועזרה לאחים ולאחיות, לא יכולתי להמשיך להתייחס לכך כאל מטלה. היה עליי להתמקד בתפילות ובחיפוש אחר עקרונות-האמת, ואם אראה שחיתות, יהיה עליי להרהר בעצמי ולחפש את האמת כדי לפתור זאת. לאחר שיישמתי כך בפועל למשך זמן מה, לפני ששמתי לב, הבנתי את עצמי טוב יותר וזכיתי בהבנה אמיתית יותר של האמת.

אני זוכרת שפעם הייתה אחות שתמיד ביקשה ממני שאצטרף אליה בכל מה שהיא תכננה. היא אפילו ביקשה ממני שאעזור לה בדברים פשוטים שהיא יכלה לעשות בכוחות עצמה. כשהיא ביקשה ממני שוב, תיקנתי את דרך המחשבה שלי, ולא התנגדתי לכך רק בגלל כמות העבודה שהיה עליי לעשות. בשעה שעבדנו יחד, שמתי לב שהיא לא נשאה בעול אמיתי בביצוע חובתה ושהיה אכפת לה רק מנוחות. רציתי להצביע על כך בפניה, אבל חששתי שהיא תרגיש שקשה להסתדר איתי, אז ניסיתי להתחשב בה. הנחתי שאוכל להשלים את מה שהיא לא השלימה, אבל לא ציינתי זאת בפניה ולא שיתפתי עימה. מאוחר יותר, לאחר שקראתי בדברי האל והרהרתי בעצמי, הבנתי שאני לא יותר מאשר חנפנית. כלפי חוץ, נראיתי מתחשבת ומבינה, כשלמעשה, היה לי מניע משלי, לגרום לכך שהיא תתרשם ממני לחיוב. זה לא יועיל לחייה ויגרום לה תמיד להסתמך עליי. בשלב הזה נפתחתי בפניה וסיפרתי לה על השחיתות שלי, וגם ציינתי את הבעיות שלה עצמה. היא עשתה כמה שינויים לאחר מכן, נעשתה יותר פעילה בחובותיה ופחות תלויה בי.

החוויות הללו לימדו אותי שאוכל להבין את האמת ולהיכנס לתוכה ולא משנה איזו חובה אבצע. האל באמת לא מעדיף אף אחד על פני אחר. באותו הזמן, הבנתי גם שלא משנה איזו עבודה אעשה או באילו נסיבות אמצא את עצמי, היכולת לחפש את האמת וליישמה בפועל היא הדבר היחיד שחשוב.