יום אחד, שני מנהיגי כנסייה ציינו בפניי בעיה. הם אמרו שאיזבלה, שהייתה אחראית על עבודת הבשורה, לא יישמה את העקרונות בעבודתה ולא דנה בדברים עם מנהיגי הכנסייה. הם אמרו שהיא מינתה אנשים באופן רנדומלי לשיתוף בבשורה, וזה השפיע על העבודה שהאחים והאחיות עסקו בה באותו זמן ושיבש את עבודת הכנסייה. ללא היסוס, אמרתי, "איזבלה ודאי שינתה את חובותיהם של אנשים בהתאם לצרכי העבודה." אחד המנהיגים אמר, "לאיזבלה חסרה איכות והיא לא טובה בעבודתה. חלוקת העבודה אינה מתנהלת כראוי והאחרים אינם מרוצים מזה. זה הכניס חלק מהאנשים למצב שלילי והשפיע על עבודת הבשורה שלנו. לא תסכימי שהיא אינה מתאימה לעבודה הזו?" די התרגזתי כששמעתי שהם רוצים להחליף אותה, ועניתי, "מה? אם איזבלה לא תהיה אחראית על עבודת הבשורה, תמצאו מישהו טוב ממנה? יש לנו מישהו שמתאים לתפקיד? אין ספק שהבעיות שציינתם קיימות, אבל הן לא קריטיות מדי. היא משיגה תוצאות בעבודת הבשורה שלה. לא נוכל לפטר אותה בגלל עניינים פעוטים שכאלה! עלינו לשמור על עבודת הכנסייה." בעודי מפריכה את דברי המנהיגים, חשבתי לעצמי שהם די קטנוניים, ושאף אחד אינו מושלם. כולנו מושחתים ופגומים, אז האם ראוי למתוח ביקורת על מישהי רק כי היא לא עשתה הכול במאה אחוז? למה הם לא מעניקים יותר משקל לתוצאות העבודה? מה אם נפטר אותה ואז עבודת הבשורה תידרדר באיכותה? זה עלול לגרום לכך שאיראה כאילו איני יודעת לבצע עבודה אמיתית, כאילו אני מנהיגת שקר. ואז מה יחשבו עליי האחרים? והאם המנהיג הבכיר שלנו יחליף אותי כשיגלה על כך? תגובתי הותירה ללא מילים את שני מנהיגי הכנסייה שאיתם דיברתי. לבסוף, אחר מהם אמר, "טוב, נשאיר אותה בתפקידה לעת עתה." כמה ימים לאחר מכן, המנהיג הבכיר יצר איתי קשר ושאל אותי איך איזבלה מסתדרת בחובתה. אמרתי, "היא מסתדרת בסדר. היא השיגה כמה דברים בעבודתה, והיא מצליחה לעשות דברים." ואז המנהיג שאל אותי, "אז מהם ההישגים האלו שאת מדברת עליהם? האם בחנת מקרוב בכמה אנשים היא זכתה באמת בזכות עבודת הבשורה? האם את מודעת לכך שהיא מנפחת את המספרים שלה? איכותה נמוכה והיא חסרת יכולת. היא לא מסוגלת לפתור בעיות. את מודעת לכך? האם את יודעת שהיא מינתה אנשים מבלי לציית לעקרונות, ובכך שיבשה את עבודת הבשורה?" בשעה ששאלה אחר שאלה הונחתו עליי, ליבי הלם בעוצמה וראשי התרוקן ממחשבות. כשהמנהיג ראה שאיני מסוגלת לענות ולו על שאלה אחת, הוא המשיך: "את כל כך משוכנעת שאת צודקת! את דוגמה לאדם חסר מודעות. אם היית מכירה את עצמך באמת, לא היית מורדת בעצמך? לא הייתי מתכחשת לעצמך? היו אחרים שהעלו את הבעיה הזו, אבל את לא היית מוכנה לקבל זאת. די גאוותני מצדך, את לא חושבת? האם ניחנת במציאות-האמת? מי שניחן במציאות-האמת לא חושב שהוא תמיד צודק. הוא מסוגל להקשיב כשאחרים צודקים. הוא מסוגל לקבל את האמת ולהתמסר לה. אדם כזה הוא בעל אנושיות רגילה. אבל מה לגבי אדם שמאוד גאוותן? האם הוא מסוגל לקבל את האמת? אנשים גאוותנים לא מקבלים את האמת ולא מוכנים להתמסר לה. הם לא מכירים את עצמם, הם לא מסוגלים למרוד בעצמם, והם ממש לא מסוגלים ליישם את האמת בפועל או לקיים את עקרונות-האמת. הם לא מצליחים להסתדר עם אחרים. אלו אנשים שצביונם לא השתנה. מכל זאת ניתן לראות שאנשים גאוותנים הם שטנים ישנים שלא נבנו מחדש. עלייך להרהר באפשרות שאת גם כזו." באותו הזמן הייתי בהלם, ולאחר מכן פשוט ישבתי שם, ועברתי בראשי על מה שהוא אמר: הם לא מקבלים את האמת, הם לא מתמסרים לאמת, הם לא מסתדרים עם אחרים, צביונם לא השתנה, והם שטנים ישנים שלא נבנו מחדש. ככל שחשבתי על כך יותר כך חשתי יותר רע, ודמעותיי החלו לזלוג ללא מעצורים. בכאבי, נשאתי תפילה דרך דמעותיי, "הו אלי! מעולם לא חשבתי שאהיה אדם גאוותן שלא מקבל את האמת. אנא, הנחה אותי להרהר בעצמי ולהכיר את עצמי."

ואז, יום אחד במהלך ההתקדשויות שלי, קראתי את הקטע הבא מדברי האל: "יהירות היא שורש טבעו המושחת של אדם. ככל שבני אדם יהירים יותר, הם פועלים בחוסר היגיון גדול יותר, וככל שחוסר ההיגיון בפועלם גדול יותר, כך גדל הסיכוי שהם יתנגדו לאל. כמה רצינית הבעיה הזאת? לא זאת בלבד שאנשים בעלי טבע יהיר חושבים שהם מעל כל האחרים, גרוע מזה, הם אפילו מתנשאים על האל ואין יראת אלוהים בלבם. גם כשנדמה כי אנשים מאמינים באלוהים ודבקים בו, הם כלל אינם מתייחסים אליו כאל אלוהים. הם תמיד חשים שהאמת מצויה בחזקתם ויש להם דעה טובה ביותר על עצמם. אלה המהות והשורש של הטבע היהיר, ומקורם בשטן. לכן, יש לפתור את בעיית היהירות. ההרגשה שאתה טוב יותר מאחרים היא עניין שולי. העניין המכריע הוא שטבעו היהיר של האדם מונע ממנו להישמע לאלוהים, לשלטונו ולהסדריו. אדם כזה חש תמיד רצון להתחרות באלוהים על כוח ולשלוט באחרים. אדם כזה אינו ירא את אלוהים ולו במעט, ועל אחת כמה וכמה אינו אוהב את אלוהים או נשמע לו. אנשים יהירים ומתנשאים, בייחוד אלה שיהירים עד כדי כך שהם מאבדים את השכל הישר שלהם, אינם יכולים להישמע לאלוהים במסגרת אמונתם בו, או להתעלות ולשאת עדות בעצמם. אנשים כאלה הם המתנגדים התקיפים ביותר לאלוהים ואין בלבם שמץ של יראת אלוהים. אם בני האדם רוצים להגיע למקום שבו יהפכו להיות יראי אלוהים, אזי עליהם לתקן תחילה את טבעם היהיר. ככל שתתקן באופן יסודי יותר את טבעך היהיר, כך לבך יתמלא יותר ביראת אלוהים, ורק אז תוכל להישמע לו, לזכות באמת ולדעת את אלוהים. רק אלה שזוכים באמת הם בני אנוש של ממש" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל הביאו לי נאורות רבה. זה נכון. גאוותנות היא שורש השחיתות. בהיותי גאוותנית, החשבתי את עצמי כטובה יותר מהאחרים, וגרוע מכך, לא ראיתי את האל, כעיוורת. כשצצו בעיות, לא באתי בפני האל וחיפשתי את כוונתו, ולא חיפשתי את עקרונות-האמת, אלא דרשתי באופן מתנשא שכולם יקשיבו לי. חשבתי לאחור על הדברים שמנהיגי הכנסייה אמרו לי בנוגע לבעיותיה של איזבלה. דחיתי מכל וכל את דבריהם מבלי להקדיש לכך מחשבה נוספת. הם אמרו שאיזבלה חסרת עקרונות, ושהיא מינתה מחדש אנשים באופן רנדומלי מבלי לדבר עם מנהיגי הכנסייה, ובכך גרמה לשיבושים שהביאו לכך שאנשים לא ידעו איזו חובה עליהם לבצע. הייתי בהכחשה מוחלטת לגבי העניין הזה ולא הייתי מוכנה להקשיב כלל וכלל. הגנתי על איזבלה בצורה מוחלטת, ואמרתי שהיא פעלה כך כי עבודת הבשורה דרשה אנשים בדחיפות, ושזה היה מוצדק. מנהיגי הכנסייה אמרו שאיכותה נמוכה, שאין לה יכולת לבצע את העבודה, ושהיא לא מתאימה לניהול עבודת הבשורה. לא בחנתי את המצב עצמו ולא שקלתי את האפשרות לפטר אותה על פי העיקרון. במקום זאת, התנגדתי להם והתרגזתי. שאלתי למה איזבלה לא יכולה לשמש כמפקחת, ושאלתי את מנהיגי הכנסייה אם הם יצליחו למצוא מישהי טובה יותר ממנה לתפקיד, ובכך הצלחתי להשתיק אותם. בהעלאת הסוגייה, מנהיגי הכנסייה גילו אחריות וקיימו את עבודת הכנסייה, אבל אני הרגשתי כל הזמן שאני מבינה את האמת טוב יותר מהם. הרגשתי שיש לי תובנות רבות יותר בשעה שהם מבינים את המצב בצורה שטחית בלבד ולא רואים זאת נכון, אז לכן לא הייתי צריכה להקשיב להם. כמה גאוותני ומתנשא מצדי! התבצרתי בעמדתי וסירבתי לקבל את האמת... אפילו לא הצהרה נכונה אחת. דחיתי כל דבר שהם אמרו, והתווכחתי עד שהם הפסיקו להביע את דעתם. הייתי גאוותנית בצורה בלתי סבירה וליבי היה רחוק מלהיות ירא-אל. לא השתמשתי באנשים בהתאם לעקרונות וכבר הזקתי לעבודת הכנסייה. לא רק שלא הכרתי בטעויות שלי, אלא התנפלתי על מנהיגי הכנסייה והאשמתי אותם בכך שחיפשו בעיות אצל איזבלה והתייחסו אליה בצורה לא הוגנת. האם לא הייתי פשוט שטן ישן שלא נבנה מחדש ושצביונו לא השתנה כהוא זה? איך אצליח להסתדר עם אנשים אחרים ולשתף פעולה בצורה הרמונית? הרגשתי ממש רע כשחשבתי על כך בצורה כזו, והתפללתי לאל, מוכנה להכות על חטא ולהבין את המצב עם איזבלה. לאחר שבחנתי את המצב, גיליתי שאיזבלה דיווחה דיווחים שקריים וגרמה למהומה גדולה, ושמאמינים חדשים רבים לא השתתפו בכינוסים כי היא לא מינתה עובדי השקיה. איכותה של איזבלה הייתה נמוכה מלכתחילה, אבל היא גם הייתה גאוותנית ורודנית, ולא דנה בעבודתה עם איש. כשצצו בעיות, היא לא הצליחה לפתור אותן ולא הקשיבה לעצותיהם של אחרים, לכן היו בעיות רבות שלא נפתרו במשך זמן רב, וזה פגע בהתקדמותה של עבודת הבשורה. אל מול העובדות הללו, סוף סוף הכרתי בכך שבחרתי באדם הלא נכון. כשמנהיגי הכנסייה הציעו להחליף אותה, חלקתי על דעתם והכנעתי אותם. ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי רע יותר, שנאתי את עצמי על גאוותנותי ועל כך שתמיד הנחתי שהצדק עמי. באתי בפני האל בתפילה, וביקשתי ממנו שינחה אותי להבין את מהות הבעיה שלי.

לאחר מכן, קראתי קטע מדברי האל שהתייחס לסוגיית הגאוותנות שלי. האל הכול יכול אומר: "להיות גאוותן וצדקן הוא הצביון השטני הבולט ביותר של האדם, ואם בני-האדם לא יקבלו את האמת, לא תהיה להם דרך לטהר אותו. לכל בני-האדם יש צביונות גאוותנים וצדקניים, והם תמיד יהירים. בלי קשר למה שהם חושבים, או למה שהם אומרים או לאופן שבו הם רואים דברים, הם תמיד חושבים שנקודות המבט שלהם והגישות שלהם נכונות, ושמה שאחרים אומרים לא טוב באותה המידה או לא נכון באותה המידה כמו מה שהם אומרים. הם תמיד דבקים בדעות שלהם, ובלי קשר למי מדבר, הם לא יקשיבו לו. אפילו אם מה שמישהו אומר נכון, או תואם את האמת, הם לא יקבלו את זה; הם רק ייראו כאילו שהם מקשיבים אבל הם לא באמת יאמצו את הרעיון, וכשיגיע הזמן לפעול, הם עדיין יעשו את הדברים בדרכם שלהם, כשהם תמיד חושבים שמה שהם אומרים נכון והגיוני. יתכן שמה שאתה אומר אכן נכון והגיוני, או שמה שעשית הוא נכון וללא דופי, אבל איזה מין צביון גילית? האם אין זה צביון של גאוותנות וצדקנות? אם לא תשליך מעליך את הצביון הגאוותני והצדקני הזה האם הוא לא ישפיע על ביצוע החובה שלך? האם הוא לא ישפיע על היישום שלך בפועל את האמת? אם לא תפתור את הצביון הגאוותני והצדקני שלך, האם הוא לא יגרום לך לבעיות רציניות בעתיד? אתה בהחלט תחווה בעיות, זה בלתי נמנע. אמור לי, האם האל יכול לראות התנהגות כזאת של אדם? האל יותר ממסוגל לראות את זה! האל לא רק בוחן את עומק לבם של בני-האדם, הוא גם צופה בכל מילה ובכל מעשה שלהם בכל עת ובכל מקום. מה יאמר האל כשהוא יראה את ההתנהגות הזאת שלך? האל יאמר: 'אתה עיקש! אפשר להבין שאתה עשוי לדבוק ברעיונות שלך כשאתה לא יודע שאתה טועה, אבל כשאתה יודע בבירור שאתה טועה ואתה עדיין דבק ברעיונות שלך, והיית מוכן למות ולא לחזור בך, אתה בסך הכול שוטה עקשן, ואתה בצרות. אםאתה תמיד מאמץ גישה שלילית ומתנגדת כלפי כל הצעה, בלי קשר למי שמציע אותה, ואתה לא מקבל אפילו מעט מן האמת, וליבך מתנגד לחלוטין, סגור ומבטל, הרי שאתה כל כך מגוחך, אתה אדם אבסורדי! אתה קשה מכדי שיהיה אפשר להתעסק איתך!' מאיזו בחינה קשה להתעסק איתך? קשה להתעסק איתך כי מה שאתה מפגין אינו גישה שגויה או התנהגות שגויה, אלא גילוי של הצביון שלך. גילוי של איזה צביון? צביון שבו אתה סולד מן האמת, ושונא את האמת. ברגע שזוהית כאדם ששונא את האמת, בעיני האל אתה בצרות, והוא ידחה ויתעב אותך ויתעלם ממך. מנקודת המבט של בני-האדם, הם לכל היותר יאמרו: 'הצביון של האדם הזה רע, הוא עקשן, בלתי מתפשר וגאוותן באורח בלתי רגיל! קשה להסתדר עם האדם הזה והוא לא אוהב את האמת. הוא מעולם לא קיבל את האמת ולא מיישם את האמת בפועל'. לכל היותר, כולם יתנו לך את ההערכה הזאת, אך האם ההערכה הזאת יכולה להכריע את גורלך? ההערכה שאנשים נותנים לך לא יכולה להכריע את גורלך, אך יש דבר אחד שאסור לך לשכוח: האל בוחן את לבבות בני-האדם, ובה בעת האל מביט בכל מילה ובכל מעשה. אם האל מגדיר אותך כך, ואומר שאתה שונא את האמת, אם הוא לא רק אומר שיש לך מעט צביון מושחת, או שאתה קצת לא צייתן, האם אין זאת בעיה חמורה מאוד? (היא אכן חמורה). משמעות הדבר היא צרות, והצרות האלה אינו מצויות באופן שבו אנשים רואים אותך, או באופן שבו הם מעריכים אותך, הן מצויות באופן שבו האל רואה את הצביון המושחת שלך, של שנאת האמת. אם כך, כיצד רואה את זה האל? האם האל בסך הכול קבע שאתה שונא את האמת ולא אוהב אותה, וזה הכול? האם זה כה פשוט? מאין באה האמת? מה מייצגת האמת? (היא מייצגת את האל). חשוב על הדבר הבא: אם אדם שונא את האמת, הרי שמנקודת המבט של האל, כיצד הוא יראה את האדם הזה? (כאויב שלו). האם אין זאת בעיה רצינית? כשאדם שונא את האמת, הוא שונא את האל!" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק על ידי כך שנחיה לעתים קרובות בפני האל יוכלו להיות לנו יחסים רגילים איתו). הגילוי שבדברי האל השפיע עליי באופן ניכר. ראיתי את השחיתות המכוערת שבגאווה שלי. כמה אחיות הציעו לי הצעות לגבי מישהי שבחרתי, אבל פשוט לא הסכמתי לקבל זאת, כי חשבתי שאני צודקת. אפילו לא נתתי להן הזדמנות לדבר, רק המשכתי לנזוף בהן ולאיים עליהן. אמרתי כל כך הרבה דברים גאוותניים, עד שהן נאלצו לסגת. זו לא הייתה רק שגיאה בגישה שלי ובהתנהגות שלי. זה נבע מצביון שטני של סלידה מהאמת ושנאת האמת. חשתי בחילה. זה היה כמו לבלוע משהו ממש מגעיל. כשחשבתי על הדרך שבה דיברתי והתנהגתי כשהתנגדתי למנהיגים, חשתי בושה גדולה, חשתי כמו שוטה עלובה. בעיני האל, סלידה מהאמת ושנאת האמת משמעותן שאתה אויב האל ושונא אותו, וכל אויבי האל הם שדים ושטנים. המנהיג הבכיר צדק לחלוטין בכך שחשף אותי כשטן ישן שלא נבנה מחדש. זו מהות הטבע שלי. מתמודדת עם בעיות באמצעות התנגדות והכחשה. מסרבת לקבל את האמת. מבצעת את חובתי בהתאם לצביוני השטני והמושחת. הרי מדובר כאן בהתנגדות לאל, ואין ספק שיש לגזום אותי. בשלב הזה הבנתי שגזימה כזו תהיה בבחינת צדקת האל. למרות שהחשיפה והגזימה פצעו את גאוותי וזה היה לי קשה, זה עזר לי לראות את הטבע הגאוותן שלי, והעניק לי לב ירא-אל במידה מסוימת.

מאוחר יותר, קראתי עוד מדברי האל שהעניקו לי הבנה והבחנה טובות יותר לגבי מצבי. האל הכול יכול אומר: "לא משנה מה הם עושים, לצוררי משיח תמיד יש מטרות וכוונות משלהם, הם תמיד פועלים בהתאם לתוכנית האישית שלהם, והגישה שלהם כלפי הסידורים וכלפי העבודה של בית האל היא: 'אלף תוכניות לך, חוק יחיד לי'; כל זה נגזר מטבעם של צוררי משיח. האם צוררי משיח מסוגלים לשנות את צורת החשיבה שלהם ולפעול בהתאם לעקרונות-האמת? דבר זה לא ייתכן בשום אופן, אלא אם העליון ידרוש מהם ישירות לעשות כן, ובמקרה כזה הם יוכלו באי רצון לעשות משהו, מתוך כורח. לו הם לא היו עושים דבר, הם היו נחשפים ונשלחים לדרכם. רק בנסיבות אלה הם מסוגלים לבצע קצת עבודה מעשית. זוהי גישתם של צוררי משיח כלפי ביצוע חובות; זוהי גם הגישה שלהם כלפי יישום בפועל של האמת: כאשר היישום בפועל של האמת מועיל להם, כאשר הכול יאשרו ויעריצו אותם על כך, מובטח שהם ייענו ויעשו כמה מאמצים סמליים שנראה כי יהיו מקובלים פחות או יותר על אחרים. אם אין שום תועלת עבורם ביישום בפועל של האמת, אם איש לא רואה זאת והמנהיגים הבכירים אינם רואים זאת, אזי במקרים כאלה הם בוודאות לא יישמו בפועל את האמת. היישום שלהם בפועל את האמת תלוי בהקשר ובמצב, והם שוקלים איך הם יכולים לעשות זאת באופן שיהיה גלוי לאחרים ואת גודל ההטבות; יש להם תפיסה בלתי רגילה לדברים האלה והם יכולים להסתגל למצבים שונים. בכל מצב הם שוקלים את התהילה, את הרווח ואת המעמד האישיים שלהם, ואינם מגלים שום התחשבות שהיא בכוונות האל, ועל כן הם אינם עומדים בדרישות של היישום בפועל של האמת ושל קיום העקרונות. צוררי משיח מתייחסים רק לתהילה, לרווח, למעמד ולאינטרסים האישיים שלהם עצמם, ולא מקובל עליהם שהם לא יזכו בשום הטבה או שהם לא יציגו את עצמם לראווה לפני כולם, והיישום בפועל של האמת הוא טרחה מבחינתם. אם לא מכירים במאמצים שלהם, ואם גם כשהם עובדים מול אחרים העבודה שלהם אינה גלויה לעין, אזי הם לא יישמו בפועל את האמת בכלל. אם סידור העבודה שלהם מתבצע ישירות על ידי בית האל ואין להם שום בררה אלא לעשותה, הם עדיין מחשבים אם הדבר יתרום למעמד ולמוניטין שלהם. אם זה טוב למעמד שלהם ויכול לשפר את המוניטין שלהם, הם משקיעים את כל כולם בעבודה הזאת ועושים עבודה טובה; הם מרגישים שהם הורגים שתי ציפורים במכה אחת. אם אין בכך שום תועלת לתהילה, לרווח ולמעמד שלהם, וביצוע גרוע עלול לפגוע בהם, הם הוגים דרך או עילה להתחמק מכך. לא משנה איזו חובה צוררי משיח מבצעים, הם תמיד דבקים באותו עיקרון: הם חייבים להפיק רווח כלשהו מבחינת המוניטין, המעמד או האינטרסים שלהם, ואסור שהם יספגו הפסדים כלשהם. סוג העבודה שצוררי משיח אוהבים יותר מכול הוא כשהם לא צריכים לסבול או לשלם מחיר כלשהו וכשיש בכך תועלת למוניטין ולמעמד שלהם. בקיצור, לא משנה מה הם עושים, צוררי משיח קודם כול מתחשבים באינטרסים האישיים שלהם ופועלים רק אחרי שהם חישבו הכול בראשם; הם לא מתמסרים לאמת בלי פשרות, באופן אמיתי, כן ומוחלט, אלא עושים זאת באופן סלקטיבי ועל תנאי. מהו אותו תנאי? התנאי הוא שהמעמד והמוניטין שלהם חייבים להישמר ושהם לא יינזקו בשום אופן. רק אחרי שהתנאי הזה מתמלא הם יחליטו ויבחרו מה לעשות. כלומר, צוררי משיח שוקלים בכובד ראש כיצד להתייחס לעקרונות-האמת, לתפקידים שהאל מטיל ולעבודה בבית האל, או לאופן הטיפול בדברים שהם מתמודדים עימם. הם לא שוקלים כיצד לרצות את כוונות האל, איך להימנע מפגיעה באינטרסים של בית האל, איך לרצות את האל או איך לתרום לאחים ולאחיות; אלה אינם דברים שהם מביאים בחשבון. מה צוררי משיח מביאים בחשבון? אם המעמד והמוניטין שלהם עצמם יושפעו ואם היוקרה שלהם תפחת. אם ביצוע דבר מה בהתאם לעקרונות-האמת תורם לעבודת הכנסייה ולאחים ולאחיות, אבל יפגע במוניטין שלהם עצמם ויגרום לאנשים רבים לעמוד על שיעור הקומה האמיתי שלהם ולהיווכח באיזה מין מהות טבע הם ניחנים, אזי הם בפירוש לא יפעלו בהתאם לעקרונות-האמת. אם ביצוע עבודה אמיתית כלשהי יגרום לעוד אנשים להעריך אותם, לכבדם ולהעריצם, אם הוא יאפשר להם לזכות בעוד יותר יוקרה או יעניק לדבריהם סמכות ויגרום לאנשים רבים יותר להתמסר להם, אזי הם יבחרו לעשות כן בדרך הזאת; אחרת הם לעולם לא יבחרו להתעלם מן האינטרסים האישיים שלהם מתוך התחשבות באינטרסים של בית האל או של האחים והאחיות. זוהי מהות הטבע של צוררי משיח" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, פריט תשיעי: הם מבצעים את חובתם רק על מנת להבליט את עצמם ולהזין את האינטרסים והשאיפות האישיים שלהם. הם לעולם לא מתחשבים באינטרסים של בית האל והם אפילו מוכרים את האינטרסים הללו תמורת תהילה אישית (חלק ג')). דברי האל הראו לי שכשהתנגדתי והתרגזתי כשאחרים ציינו את הבעיות של איזבלה, ולא הסכמתי להחליף אותה, זה לא קרה רק בגלל צביוני המושחת. מאחורי זה היו חבויים המניעים האנוכיים והבזויים שלי. סירבתי לקבל את ההצעות של שני המנהיגים כדי שאוכל להגן על מעמדי בכנסייה. אבל הם צדקו לגבי הבעיות של איזבלה. היא לא התאימה להיות מפקחת וכבר עיכבה את עבודת הבשורה שלנו. הייתי צריכה לפטר אותה מיד, אבל במקום זאת מצאתי כל מיני סיבות שלא לעשות זאת כך שאוכל לשמר את מעמדי. כתוצאה מכך, שני המנהיגים לא ידעו איך לסדר את הדברים כמו שצריך, וזה בתורו עיכב עוד יותר את עבודת הכנסייה. הגאוותנות שלי, חוסר יכולתי לקיים את עבודת הכנסייה, והעדיפות שהקניתי למעמדי האישי, השפיעו כולם על עבודת הבשורה שלנו ועל כניסתם לחיים של האחים והאחיות. שיבשתי את עבודת הכנסייה, שילמתי מס שפתיים לקיום עבודת הכנסייה, אבל למעשה, התעניינתי רק בקיום מעמדי האישי. כל עוד יכולתי להגן על מעמדי בכנסייה, אפילו אם למישהי שבחרתי היו בעיות, ועבודת הכנסייה עוכבה בשל כך, התעלמתי מכך. הייתי מוכנה שהאינטרסים של הכנסייה ייפגעו, אם הדבר הגן על מעמדי. האם בכך לא נהגתי כצורר משיח? באמצעות השיפוט והגילוי שבדברי האל, ראיתי את מהות הטבע שלי שמנוגדת לאל, וראיתי בבירור את המניעים הבזויים שלי. בשלב הזה התחלתי לפחד קצת, והייתי מוכנה להכות על חטא בפני האל, להפסיק לעשות רע ולהתנגד לו מתוך גאוותנות.

פעם, במהלך ההתקדשויות שלי, קראתי קטע מדברי האל. האל הכול יכול אומר: "כאשר אחרים מביעים דעות מנוגדות, כיצד עליך ליישם בפועל כדי להימנע מהתנהגות שרירותית ופזיזה? תחילה עליך לנהוג בצניעות, להניח בצד את כל מה שנכון לדעתך, ולאפשר לכולם לשתף. גם אם אתה מאמין שהדרך שלך היא הנכונה, אל לך להתעקש על כך. אפשר לומר שזוהי התקדמות; ניכרים בה גישה של חיפוש האמת, איפוק וסיפוק רצון האל. משאימצת גישה זו, במקביל לכך שתחדל להישמע לדעותיך האישיות, עליך להתפלל, לחפש את האמת מהאל, ואז לחפש בסיס בדברי האל – עליך לקבוע דרך פעולה בהתבסס על דברי האל. זו הדרך המתאימה והמדויקת ביותר ליישום בפועל. כשאתה מחפש את האמת ומעלה בעיה כדי שכולם ישתפו ויחפשו עליה יחדיו, זהו הרגע שבו רוח הקודש מעניקה נאורות. אלוהים מעניק נאורות לאנשים על סמך עקרונות. הוא מביא בחשבון את גישתם. אם אתה מתבצר בעמדתך בכל מחיר בין אם עמדתך נכונה או לא, האל יסתיר פניו ממך ויתעלם ממך; הוא יוביל אותך אל מבוי סתום. הוא יחשוף אותך ואת המצב הכעור שאתה נמצא בו. מצד שני, אם גישתך נכונה ואינה מביעה התעקשות לפעול דווקא בדרך שלך, או אינה מביעה התנהגות צדקנית, שרירותית או פזיזה, אלא מעידה על קבלה ועל חיפוש האמת, אז אם תשתף עם כולם, רוח הקודש תתחיל לפעול בקרבך, ואולי תוביל אותך להבנה דרך דבריו של מישהו. לעתים, כשרוח הקודש מעניקה לך נאורות, היא גורמת לך להבין את שורש העניין במילים או במשפטים ספורים, או בכך שהיא מקנה לך מושג כלשהו. באותו רגע אתה מבין שהדבר שלא הרפית ממנו שגוי הוא, ובה בעת מתחוורת לך דרך הפעולה המתאימה ביותר. משהגעת לרמה כזאת, האם לא הצלחת בכך להימנע מעשיית מעשה מרושע, כמו גם לשאת בהשלכות הטעות שביצעת? האם לא מדובר כאן בהשגחה אלוהית? (כן.) איך משיגים דבר שכזה? רק מי שיראת האל נמצאת בלבו, שמחפש את האמת ומציית לאל מכל הלב יכול להשיג זאת. ברגע שתקבל את הנאורות מרוח הקודש ותבין את העקרונות ליישום בפועל, היישום בפועל שלך יעלה בקנה אחד עם האמת ותוכל לספק את רצון האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל העניקו לי נתיב ליישום בפועל. כדי לא לעשות רע בחובתי או לשבש את עבודת הכנסייה, המפתח הוא לאמץ גישה של חיפוש האמת כשבעיות צצות, לאמץ לב ירא-אל, ולהיות מסוגלת לשתף פעולה עם אחרים, וכשאיתקל בדעות שונות, להניח את עצמי בצד, להתפלל ולחפש. זו הדרך היחידה לזכות בעבודת רוח הקודש, לעשות את הדברים נכון, ולמזער טעויות. ההבנה הזו העניקה לי נאורות, וידעתי איך עליי להמשיך. לאחר מכן פיטרתי את איזבלה, ומפקחת חדשה נבחרה. לאחר זמן מה, עבודת הבשורה השתפרה באופן בולט. כשראיתי את התוצאות הללו, הרגשתי חרטה גדולה עוד יותר. הגאוותנות הקודמת שלי הגעילה אותי, כמו גם האופן שבו השארתי את איזבלה בתפקידה מבחירה, ובכך שיבשתי את עבודת הכנסייה וביצעתי עבירה. נשאתי תפילה ואמרתי שאני מוכנה לחפש את האמת בכל הדברים, להפסיק לפעול בדרכיי הישנות והשתלטניות, ולהפסיק לחיות עם צביון מושחת.

לא עבר זמן רב, וקרה מקרה נוסף. במהלך דיון עבודה עם מספר דיקונים, הצעתי כמה הצעות שכל האחרים דחו במהרה. חשתי מעט מושפלת ותהיתי אם מה שאמרתי היה באמת כל כך לא הולם. האם כל מה שהאחרים אמרו היה נכון? מה האחרים יחשבו עליי, כמנהיגה, אם הדעות שלי יידחו כולן באופן קטגורי? הם בהחלט יחשבו שאני לא מבינה את האמת ושאיני ניחנת במציאות. האם הם יקשיבו לי אחר כך? האם עדיין יהיה לי בעיניהם מעמד יוקרתי של מנהיגה? לאור המחשבה הזו, שוב חשתי בדחף להפריך את דברי האחרים רק כדי לשמור על כבודי. ואז חשתי אשמה גדולה, כי הבנתי שמצבי אינו נכון. התפללתי חרישית לאל, "הו אלי, אני יודעת שהם צודקים, אבל אני מרגישה שהגאווה שלי פצועה ושאני שוב רוצה להגן על מעמדתי. אנא השגח עליי ועזור לי לקבל את הצעותיהם הנכונות של אחיי ואחיותיי, לנהות אחר עקרונות-האמת ולא לחיות בשחיתותי." לאחר שהתפללתי, קראתי את דברי האל הבאים: "עליך לדון עם אחרים בכל מה שאתה עושה. עליך להקשיב קודם למה שלכל האחרים יש לומר. אם דעת הרוב נכונה ותואמת את האמת, עליך לקבל אותה ולהיכנע לה. לא משנה מה, אל תשמיע דעות גרנדיוזיות. זה אף פעם לא רעיון טוב, בשום קבוצה של אנשים. ...עליך לשתף עם אחרים, להציע הצעות ולהביע את דעותיך – זוהי חובתך וזהו גם החופש שלך. אך בסופו של דבר, כאשר צריך לקבל החלטה, אם אתה מקבל את ההחלטה הסופית לבדך, ומאלץ את כולם לעשות כדבריך ולהסכים עם רצונך, אז בכך אתה מפר את העקרונות. ...אם כלום לא מובן לך ואין לך דעה, למד להקשיב, לציית ולחפש את האמת. זהו תפקידך, וזוהי הגישה הנכונה. אם אין לך דעות משל עצמך ואתה תמיד מפחד שתצטייר כטיפש, שתושפל ושלא תצליח לבדל את עצמך, אם אתה מפחד שאחרים יבוזו לך ושלא יאהבו אותך ולכן אתה תמיד מנסה להידחף אל אור הזרקורים ותמיד מנסה להעלות רעיונות גרנדיוזיים תוך הצגת טענות אבסורדיות שאינן תואמות את המציאות, ובו בזמן רוצה שאחרים יקבלו אותן – האם אתה ממלא את תפקידך? (לא.) מה אתה בעצם עושה? אתה יוצר הרס" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). דברי האל העניקו לי נאורות. שיתוף עם אחרים והבעת דעות והצעות היו חלק מחובתי ומאחריותי, אבל הרצון לגרום לכולם לעשות כרצוני ולהקשיב לי נבע מגאוותנות ותו לא. בדיוני עבודה, לכל אחד יש זכות להביע את דעתו, ועלינו לפעול באופן שתואם לעקרונות-האמת ומועיל לעבודת הכנסייה. זו גישה של קבלת האמת. לאחר מכן התחלתי להתמקד ביישום האמת בפועל, וכשדעות שונות עלו בדיוני העבודה, חקרתי עוד באשר לרעיונותיהם של אנשים כדי להגיע לקונצנזוס שנוכל אז ליישם. אני זוכרת שפעם אחת, סיימתי לעשות משהו לבדי וחשתי אי נוחות קלה. באמצעות תפילה והרהור, הבנתי שלא דיברתי עם שותפיי כדי להגיע לקונצנזוס, ושזו לא הייתה הגישה הנכונה. במהלך השיתוף, נפתחתי בפני כולם ואמרתי שאני גאוותנית, שלא התייעצתי לפני שקיבלתי החלטות, ושהתנהגתי בצורה לא סבירה מהבחינה הזו. אמרתי שאשתנה ושאפסיק לנהוג כך. גם ביקשתי מכולם שיעזרו להשגיח עליי. חשתי שכשאני מניחה כך בצד את עצמי, ומיישמת את האמת בפועל, זה מביא לי שלוות נפש.

התאמנתי על כך בדיונים הבאים, וגיליתי שאני מתמודדת טוב יותר עם הדברים, ושלא צצות בעיות מיוחדות. הייתי אסירת תודה לאל. בנסיבות הללו חוויתי שאם אינך מבצע את חובתך מתוך גאוותנות ומשתף פעולה היטב עם אחרים, אתה יכול לזכות בעבודת רוח הקודש ושסיכויי הצלחתך בעבודה גדלים. כיום, אני ניחנת בהבנה מסוימת לגבי צביוני המושחת והגאוותן. אני יכולה ליישם את האמת בפועל ולהשתנות מעט. זו תוצאת דברי האל.