ב-2020 עשיתי עבודת עיצוב עבור הכנסייה, בעיקר שרטוטים. לאחר זמן מה, גיליתי שעבודת השרטוטים הייתה איטית יותר מעבודות אחרות. המפקחת שלי הייתה אחראית על עבודות נוספות, אז היא לא עקבה מקרוב אחרי עבודתנו. התחלתי להתרשל. איש לא האיץ בי, אז פשוט ביצעתי חובות שגרתיות. הנחתי שכל עוד לא אתבטל ואסיים כל יום כמה שרטוטים, זה יהיה בסדר. בכל מקרה, זו הייתה עבודה נינוחה. לא הייתי צריכה להיחפז או לסבול פיזית. הייתי שרטטית מוכשרת. הכרתי את כל העקרונות והכישורים המקצועיים. אז חשבתי שהישארותי בחובה הזו היא ודאית, ושבסופו של דבר איוושע. עם הפרספקטיבה הזו, חובתי לא כללה יעדים יומיים או תוכניות. עשיתי רק כמה שיכולתי והסתפקתי במה שהספקתי לעשות. אף פעם לא נראיתי מתבטלת, אבל חשתי נינוחה מאוד. כששרטטתי, היה לי קשה מאוד להתרכז. כל הזמן בדקתי את ההודעות שקפצו לי בתוכנית הצ'אטים שלי, ועניתי וטיפלתי בדברים ללא קשר לחשיבותם או לדחיפותם. בזבזתי זמן רב מבלי להבין זאת. לפעמים היו לנו כינוסי בוקר, ואם ניצלתי את הזמן שלי היטב באותו היום יכולתי לסיים שלושה שרטוטים, אבל הרגשתי שאננה מאוד אחרי שסיימתי את הראשון, וחשבתי שבגלל שכינוס הבוקר כבר תפס לי חצי יום, שני שרטוטים יהיו מספיקים. אז גררתי את רגליי וסיימתי רק שניים. לא רק זאת, גם ניצלתי את הזמן הפנוי שלי כדי לצפות בחדשות. לא חשבתי על היווכחותי בחיים ולא שקלתי אילו בעיות קיימות אולי בחובתי. במהלך הזמן הזה, פשוט עמלתי על חובתי, ולא התמקדתי בקריאה בדברי האל או בהרהורים עצמיים. גיליתי שחיתות אבל לא חיפשתי את האמת כדי לפתור אותה. חשבתי שאין בעיות מיוחדות בכישוריי המקצועיים ושהשלמתי כמות מכובדת של עיצובים, אז אני מצליחה לא רע בחובתי.

עומס העבודה המשיך לעלות, אבל קצב השרטוטים שלנו היה איטי מדי, אז החלו להיווצר עיכובים. היה עיצוב אחד שהתעכב במשך חודש שלם. כשהמפקחת גילתה על כך ובחנה את התפוקה היומית שלנו, היא הבינה עד כמה התפוקה שלנו הייתה נמוכה, וגזמה אותנו בחומרה על עצלותנו ועל כך שהזנחנו את חובתנו. היא אמרה שאין לנו שום תחושת דחיפות אפילו אל מול כל העיכובים הללו, ושאיש לא דיווח על כך, ושאנחנו רשלנים, לא נושאים בנטל, וגוררים את רגלנו בביצוע חובתנו, מה שמהווה מכשול לעבודת הבשורה. כששמעתי את המפקחת אומרת זאת, הופתעתי מאוד. הרגשתי שאני בדרך כלל די עסוקה ומספיקה הרבה, אז למה, לאחר בחינה קפדנית, התגלה שעשיתי כה מעט? האם זה לא הפך אותי לטפילה שניזונה מהכנסייה? אם זה יימשך, יפטרו אותי ויסלקו אותי. לאחר מכן, תחת עינה הפקוחה של המפקחת, יעילותי בביצוע חובתי השתפרה מעט. אבל כשראיתי עוד כמה עיצובים ממתינים לי, התחלתי לחוש דאגה. בעיקר, המפקחת עקבה אחר העבודה יותר מקרוב, ולפעמים שאלה שאלות מפורטות ובחנה באילו אזורים אנו מתקשים. כשהיא שמה לב שעבודתנו נעשית כלאחר יד, היא דיברה אלינו בנימה קשוחה יותר. התרגזתי. קל לה למתוח ביקורת, אבל היא ביקשה יותר מדי. היא חושבת שהעבודה על העיצובים הללו היא קלה? כבר עבדתי קשה. היא יכולה לדרוש כמה שבא לה, לא הייתי על-אנושית! הייתי במצב של התנגדות, אז הרגשתי שאני לא מוכנה לסבול יותר או לשלם מחיר. מאמציי השטחיים להזדרז נועדו רק לעיניה של המפקחת. חששתי שאם אהיה איטית מדי, יגזמו אותי. חשתי כאילו גוררים אותי והייתי עייפה מאוד מדי יום. לעיתים קרובות פנטזתי כמה נהדר יהיה אם אוכל להשלים את כל השרטוטים בבת אחת, ואפילו קינאתי באחיות האחרות, כי חשבתי שהחובות שלהן נינוחות יותר, בניגוד לשלי, שדורשת אינספור עיצובים מדי יום. זה היה משעמם ומעייף, ואם עבדתי באיטיות, גזמו אותי. חשבתי שזו מטלה גרועה. בגלל שלא הייתי במצב המתאים, במשך זמן רב חשתי ישנונית מאוד. ישנתי הרבה שעות מדי לילה, אבל במהלך הימים חשתי ישנונית. הייתי צריכה לגייס אנרגיה כדי לעבוד על העיצובים שלי. לאחר מכן, שמתי לב ששתי האחיות שאיתן עבדתי החלו להיתקל בקשיים בעבודתן. אחת מהן לא הבינה את העקרונות וההתעקשות שלה על עניינים קטנים עיכבה את ההתקדמות שלנו. האחות השנייה עבדה בפיזור נפש, אבל רק הצבעתי בפניהן על הבעיות הללו מבלי לבדוק אותן שוב ומבלי לספר על כך למנהיגה. ראש הצוות שלנו גילתה לבסוף על הבעיות הללו וטיפלה בהן, אבל בשלב הזה, העבודה כבר סבלה מעיכובים.

יום אחד, המנהיגה ביקשה לדבר איתי במפתיע ואמרה, "את מבצעת את חובתך בצורה שטחית, חלקלקה וחסרת אחריות. את עושה מאמץ רק כשמישהו דוחף אותך לכך. את לא משקיעה מעצמך באמת למען האל. בשל התנהגותך, את מפוטרת. תוכלי לעשות עבודת עיצוב במשרה חלקית, אבל אם לא תכי על חטא, לא נזדקק לך בעתיד." נותרתי ללא מילים בעקבות החשיפה שביצעה בי המנהיגה. זו באמת הייתה הדרך שבה ביצעתי את חובתי, אבל המצב הזה הרגיש לי פתאומי מאוד. לא הצלחתי להשלים מיד עם המציאות הזו. הודיתי בכך שעיכבתי את עבודת הכנסייה, ושגרמתי נזק ממשי. הייתי אומללה מאוד ומלאת חרטות והלקאה עצמית, והרגשתי שצביונו הצודק של האל לא סובל פגיעה אנושית. כשהאל בוחן מישהו, הוא לא בודק עד כמה אותו אדם מתנהג יפה, או כמה עסוק אותו אדם נראה. הוא בודק את גישתו לגבי האמת ולגבי חובתו. אבל גישתי כלפי חובתי התאפיינה ברשלנות רבה. מאמציי היו שטחיים, גררתי את רגליי, ותמיד הייתי צריכה שאחרים ידחפו אותי. לא שיניתי דבר אחרי שגזמו אותי והאל נגעל ממני זמן רב לפני כן. הפיטורין שלי היו הזיכוך והמשמעת שהטיל בי האל. יכולתי להאשים רק את עצמי – קצרתי את מה שזרעתי. הרגשתי מוכנה להתמסר ולהרהר בעצמי באמת ובתמים ולהכות על חטא כדי לכפר על עברותיי בעבר. אבל משהו שלא הבנתי היה, שבתחילה רציתי לעשות עבודה טובה, אז למה התחלתי לבצע את חובתי בצורה כזו? האם זו הייתה הסיבה לכך? התפללתי לאל במצבי המבולבל, וביקשתי ממנו שיעניק לי נאורות כך שאוכל להבין את מצבי.

ואז קראתי את הקטע הזה מדברי האל, במהלך ההתקדשויות שלי: "אילו תבצעו את חובתכם עם מצפון ואחריות, לא יידרשו אפילו חמש או שש שנים עד שתוכלו לדבר על חוויותיכם ולשאת עדות לאל, והעבודות השונות יבוצעו בהצלחה רבה – אך אינכם מוכנים להתחשב בכוונות האל, וגם אינכם שואפים אל האמת. ישנם כמה דברים שאתם לא יודעים לעשות, לכן אני נותן לכם הוראות מדויקות. אתם לא צריכים לחשוב, עליכם רק להקשיב ולהתקדם עם זה. זו האחריות המעטה והיחידה שעליכם לקחת על עצמכם – אבל אפילו זה מעבר ליכולתכם. איפה הנאמנות שלכם? היא לא ניכרת בשום מקום! כל מה שאתם עושים הוא לומר דברי נועם. בליבכם אתם יודעים מה עליכם לעשות, אבל אתם פשוט לא מיישמים בפועל את האמת. זהו מרד באל, ובשורש הדבר זהו חוסר אהבה לאמת. אתם יודעים היטב בליבכם איך לפעול בהתאם לאמת – אתם פשוט לא מיישמים את זה בפועל. זו בעיה רצינית; אתם בוהים באמת מבלי ליישמה בפועל. אתם בכלל לא אנשים המתמסרים לאל. כדי לבצע חובה בבית האל, לכל הפחות עליכם לחפש את האמת וליישמה בפועל, ולפעול בהתאם לעקרונות. אם אינך יכול ליישם בפועל את האמת בביצוע חובתך, היכן תוכל ליישם אותה בפועל? ואם אינך מיישם בפועל ולו דבר מהאמת, אזי אתה חסר אמונה. מהי התכלית שלך, באמת, אם אינך מקבל את האמת – לא כל שכן מיישם את האמת בפועל – ופשוט מדשדש לך בבית האל? האם אתה רוצה להפוך את בית האל לבית האבות שלך, או לבית מחסה? אם כן, אתה טועה – בית האל אינו דואג לאוכלי חינם, לבטלנים. כל מי שיש לו אנושיות ירודה, שלא מבצע את חובתו בשמחה, שאינו כשיר לבצע חובה, יש להרחיק את כולם; את כל חסרי האמונה שאינם מקבלים את האמת כלל יש לסלק. יש אנשים שמבינים את האמת אך אינם יכולים ליישמה בפועל בביצוע חובותיהם. כשהם רואים בעיה, הם לא פותרים אותה, ולמרות שהם יודעים שזו אחריותם, הם לא מקדישים למשימה את כל-כולם. אם אתה אפילו לא מבצע את האַחְרָיוּיוֹת שאתה מסוגל להן, איזה ערך או השפעה יכולים בכלל להיות לביצוע חובתך? האם זה משמעותי להאמין כך באל? מי שמבין את האמת אך אינו יכול ליישמה בפועל, מי שאינו יכול לשאת את הקשיים שהוא אמור לשאת – אדם כזה אינו כשיר לבצע חובה. יש אנשים שמבצעים חובה רק כדי לקבל אוכל. הם קבצנים. הם חושבים שאם יבצעו כמה משימות בבית האל, ידאגו להם ללינה וארוחות, וצרכיהם יסופקו מבלי שיצטרכו למצוא עבודה. האם קיימות עסקאות שכאלה? בית האל אינו דואג לבטלנים. אם אדם שאינו מיישם בפועל את האמת כלל וכלל, ובאופן עקבי שטחי בביצוע חובתו, אומר שהוא מאמין באל, האם האל יכיר בו? כל האנשים הללו הם חסרי אמונה, וכפי שהאל רואה זאת, עושי רע" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כדי לבצע את חובתו כראוי, אדם צריך להיות לפחות בעל מצפון והיגיון). כשחשבתי על דברי האל, הרגשתי שהוא חושף אותי מול הפנים שלי. הוא תיאר באופן מדויק את האופן שבו ביצעתי את חובתי. נזכרתי בכל הדברים שקרו קודם לכן. כששמתי לב שהמפקחת לא ממש עקבה אחר העבודה, התחלתי לנצל זאת ולהיות חלקלקה וערמומית. לא נראיתי כאילו אני מתבטלת, אבל לא עשיתי הרבה. בזמני החופשי, לא חשבתי על בעיות בחובתי או על היווכחותי בחיים, אלא צפיתי בחדשות מתוך סקרנות – לא היה שום דבר ראוי בליבי. הייתי לחלוטין לא מודעת לאופן שבו עיכבתי את העבודה. שיפרתי קצת את יעילות העבודה שלי לאחר שהמפקחת שלי גזמה אותי, אבל הכרחתי את עצמי לעשות מאמץ רק כדי שלא יפטרו אותי. גיליתי התנגדות והתלוננתי על ההשגחה שלה ועל עבודת הפיקוח שלה, ואפילו ביצוע חובתי גרם לי להתרגז. חשתי שזו עבודה קשה וכפויית טובה. ידעתי שאחת האחיות שאיתן עבדתי התבלבלה לעיתים קרובות ועיכבה את העבודה, אבל התעלמתי מכך. הבנתי שאין בי שום כנות כלפי חובתי. לא יישמתי את האמת בפועל כלל וכלל, ולא התחשבתי בכוונות האל. כל שעניין אותי היו נוחות פיזית ורגיעה. הייתי טפילה שחיפשה להשיג ארוחת חינם מהכנסייה. הייתי נטולת מצפון או היגיון! לא התנהגתי בצורה שונה מחסרי האמונה שרוצים רק לחוש מסופקים ולזכות בברכות. בכך לא ביצעתי את חובתי כי לא הבנתי מהם הכישורים המקצועיים או ניחנתי בכישורים המתאימים. בגלל שהייתה חסרה לי אנושיות ולא חתרתי אל האמת, ובגלל שחמדתי את מנעמי הבשר, לא הייתי ראויה לבצע שום חובה כלשהי בכנסייה.

במהלך חשבון הנפש שעשיתי, קראתי חלק מדברי האל: "כל אנשיו הנבחרים של האל מיישמים בפועל כעת את ביצוע חובותיהם, והאל משתמש בביצוע חובותיהם של אנשים כדי להפוך קבוצת אנשים אחת למושלמת וכדי לסלק קבוצת אנשים אחרת. אם כך, ביצוע החובה הוא מה שחושף כל סוג של אדם, וכל סוג של אדם ערמומי, חסר אמונה ורע נחשף ומסולק על פי ביצוע חובתו. מי שמבצעים את חובותיהם בנאמנות הם אנשים ישרים; מי שעושים זאת בשטחיות באופן עקבי הם אנשים ערמומיים וממולחים, והם חסרי אמונה; ומי שבביצוע חובותיהם גורמים לשיבושים ולהפרעות הם אנשים רעים וצוררי משיח. ...כל האנשים נחשפים בעת ביצוע חובותיהם – עליך פשוט להקצות לאדם חובה, ועד מהרה ייחשף אם הוא אדם כן או ערמומי, ואם הוא אוהב או לא אוהב את האמת. אוהבי האמת יכולים לבצע את חובותיהם בכנות ולתמוך בעבודת בית האל; מי שאינם אוהבי אמת אינם תומכים כלל בעבודת בית האל, והם מבצעים את חובותיהם בחוסר אחריות. למי שעיניו בראשו, זה ברור מיד. אנשים שאינם מבצעים את חובתם היטב אינם אוהבי אמת או אנשים ישרים; כל האנשים האלה ייחשפו ויסולקו. כדי שאנשים יבצעו את חובותיהם היטב מוכרחות להיות להם תחושת אחריות ותחושת עול. כך אין כל ספק שהעבודה תתבצע כראוי. זה מדאיג כשלמישהו אין תחושת עול או אחריות, כשמוכרחים להורות לו לעשות כל דבר, כשהוא תמיד מבצע את חובתו בשטחיות, וכשמתעוררות בעיות, הוא מנסה להאשים אחרים וגורם בכך לעיכובים בפתרונן. האם בכל זאת אפשר לבצע את העבודה כראוי? האם ביצוע חובתו יניב תוצאות כלשהן? הוא לא רוצה לבצע אף לא אחת מהמטלות שהוקצו לו, וכשהוא רואה אנשים אחרים שזקוקים לעזרה בעבודתם, הוא מתעלם מהם. הוא מבצע מעט מהעבודה רק כשמצווים עליו, רק כשהמצב מחייב זאת ואין לו ברירה. אין זה ביצוע חובה – זוהי עבודה של פועל שכיר! פועל שכיר עובד בשביל מעסיק ומבצע עבודה יומית תמורת שכר יומי, עבודה שעתית תמורת שכר שעתי; הוא ממתין שישלמו לו. הוא חושש לבצע כל עבודה שהמנהל שלו אינו רואה, הוא חושש שלא יתוגמל על מה שהוא עושה, הוא עובד תמיד רק בשביל לעשות רושם – ופירושו של דבר הוא שאין לו שום נאמנות" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אדם ישר יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). "להאמין באל פירושו ללכת בנתיב הנכון בחיים, והאדם מוכרח לחתור אל האמת. זהו עניין של הרוח ושל החיים, והוא שונה מהחתירה של הכופרים לעושר, לתהילה ולהנצחת שמם. אלה הם נתיבים נפרדים. כשהכופרים עובדים, הם חושבים איך יוכלו לעבוד פחות ולהרוויח יותר, ואילו תחבולות מפוקפקות יוכלו לבצע כדי להרוויח יותר כסף. הם חושבים כל היום איך להתעשר ולצבור הון למשפחתם, והם אפילו ממציאים אמצעים חסרי מצפון להשגת מטרותיהם. זהו נתיב הרוע, נתיב השטן, וזהו הנתיב שבו צועדים הכופרים. הנתיב שבו צועדים המאמינים באל הוא נתיב של חתירה אל האמת וזכייה בחיים; זהו נתיב של הליכה בעקבות האל וזכייה באמת" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק אדם ישר יוכל להביא לידי ביטוי צלם אנוש אמיתי). מדברי האל הבנתי שהכופרים פועלים עם הלך רוח של שכירים. הם רוצים יותר כסף על פחות עבודה, או יותר טוב, שישלמו להם מבלי שירימו אצבע. כשמישהו בודק מה איתם, הם מעמידים פנים ועושים מעט עבודה, אבל הם חלקלקים וערמומיים כשאף אחד לא מסתכל. לא משנה איך מתקדמת העבודה, הם לא חשים תחושת דחיפות כלשהי כל עוד משלמים להם בזמן. הבנתי שאני בדיוק כמותם. כשלא היו לחצים או קשיים במהלך חובתי, כשלא הייתי צריכה לסבול או לשלם מחיר, הרגשתי שהחובה הזו לא רעה בכלל. חשבתי שכל עוד לא אתבטל ואשלים כמה מטלות, לא יסלקו אותי. חשבתי שאהיה ראויה להישאר בכנסייה ושבסופו של דבר אני איוושע, וכך אהרוג שתי ציפורים במכה אחת. לא נראיתי עצלנית במיוחד ואחרים לא הבחינו אצלי בבעיות, אבל לא השקעתי בכך את כל כולי – הסתפקתי במעט עבודה. בשאר הזמן עברתי על מידע חסר חשיבות, ועסקתי בדברים חסרי חשיבות כדי למצוא דברים חדשים. כל הזמן רק התמהמהתי. כשהעבודה שלנו התעכבה, התנהגתי כאילו זה לא עניין גדול והמשכתי כרגיל בנינוחות. כשגזמו אותי וחשפו אותי, השקעתי מעט יותר מאמץ כדי להציל את כבודי וכדי שלא יפטרו אותי, אבל ברגע שהסטנדרטים עלו, התנגדתי שוב והתלוננתי ורציתי להחליף לחובה קלה ונינוחה יותר. נראיתי כאילו אני מבצעת את חובתי, אבל בסך הכול השלמתי מטלה כדי שהמפקחת שלי תראה. לא הייתה בי שום כנות כלפי חובתי או כלפי האל. רציתי לשלם מחיר קטן בתמורה לברכות של מלכות השמיים. ניסיתי לעשות עסקה עם האל. מעולם לא הבנתי שהייתי מישהי כה חלקלקה ותחבולנית. נהניתי מכל מה שהאל העניק לי ומהאספקה שבדבריו, אבל חיפשתי רק את הנוחות בביצוע חובתי, ועשיתי מה שמנע ממני לסבול, מבלי להתחשב כלל וכלל בעבודת הכנסייה, או ברצונו הדחוף של האל. לא הייתה בי שום יראת-אל. איך זה נחשב ביצוע חובה? בבירור עיכבתי את עבודת הכנסייה, והייתי אופורטוניסטית שמנצלת את הכנסייה. בהרהוריי אלו הבנתי שהייתי כה אנוכית ונתעבת כי קיימתי במעשיי פילוסופיות שטניות, כגון, "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "לעשות מאמץ גדול כדי לזכות בתפקיד למען מזון ובגדים", ו"החיים קצרים. תיהנו מהם כל עוד אתם יכולים." הדברים הללו הפכו להיות לטבע שלי. כשחייתי על פיהם, התחשבתי רק בענייני הבשר שלי בכל מה שעשיתי. הרגשתי שבחיים שלנו, עלינו להיות טובים לעצמנו, ושלא שווה להתיש את עצמנו ולעבוד קשה מדי. זה נהדר להיות חופשי ונינוח, ואם דואגים ונשחקים, אפשר רק להפסיד. זו הגישה שבה תמיד נקטתי בחובתי, לעבוד בשטחיות ובאיטיות, וזה בסופו של דבר עיכב את עבודת הכנסייה והרס את האופי שלי. הייתי מאמינה, אבל לא יישמתי בפועל את דברי האל, ובמקום זאת חייתי לפי אמירותיו הנלוזות של השטן, ונעשיתי יותר ויותר אנוכית, נכלולית ומושחתת. הייתי נטולת אופי או כבוד עצמי ולא הייתי ראויה לאמון. אפילו אם מישהו חסר אמונה עובד, אם הוא ניגש לעבודתו עם מנטליות אופורטוניסטית, הוא יכול להצליח בכך לזמן מה, אבל בסופו של דבר הוא ייחשף. ויתרה מכך, ביצעתי חובה בכנסייה, והאל ראה ממש דרך המשחקים והתעלולים שלי. הוא ראה שאני לא ממש משקיעה מעצמי עבורו, אלא רק עושה את המינימום. בשלב הזה הבנתי.... לא פלא שתמיד הרגשתי ישנונית ונטולת אנרגיה בעבודה ולא חשתי בנוכחותו של האל. זה קרה כי הייתי חלקלקה וערמומית, וזה דוחה ונתעב בעיני האל. הוא הסתיר את פניו ממני זמן רב לפני כן. ללא עבודת רוח הקודש, נעשיתי רדומה, אז לא משנה כמה שלטתי בכישורים המקצועיים או כמה ניסיון היה לי, לא הייתי יכולה לעשות עבודה טובה.

מאוחר יותר קראתי עוד מדברי האל שהבהירו עבורי מהי שטחיות בביצוע חובה, ויכולתי גם לראות שצביונו של האל אינו סובל פגיעה. האל אומר: "האופן בו אתם מתייחסים לתפקיד שהאל מטיל עליכם הוא חשוב ביותר, וזה עניין רציני מאוד. אם אתה לא יכול להשלים את מה שאלוהים הטיל על אנשים, אז אתה לא מתאים לחיות בנוכחותו ואתה צריך להיענש. זה טבעי ומוצדק לחלוטין שבני אדם ישלימו כל תפקיד שאלוהים הטיל עליהם. זוהי אחריותו העליונה של אדם, והיא חשובה לא פחות מעצם חייו. אם אתה לא לוקח ברצינות את התפקידים שמטיל האל, אז אתה בוגד בו בצורה החמורה ביותר. בכך אתה גרוע יותר מיהודה, וצריך לקלל אותך. אנשים צריכים להשיג הבנה מעמיקה של האופן שבו יש להתייחס למה שאלוהים מטיל עליהם, ולכל הפחות, עליהם להבין שהתפקידים שהוא מטיל על האנושות הם מרוממי רוח וחסדים מיוחדים מאלוהים, והם דברים מופלאים ביותר. את כל השאר אפשר לעזוב. אדם חייב למלא את התפקיד שהאל הטיל עליו, גם אם הוא נדרש להקריב את חייו" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד להכיר את טבע האדם). "פעם הפקדתי משימה בידי מישהו. בזמן שהסברתי לו את המשימה, הוא רשם אותה במחברתו בקפדנות. ראיתי כמה הוא מקפיד לתעד – נראה שהיו לו תחושת אחריות כלפי העבודה וגישה זהירה ואחראית. לאחר שהפקדתי את המשימה בידיו, חיכיתי לעדכון; חלפו שבועיים והוא עדיין לא שלח הודעה חזרה. אז החלטתי למצוא אותו בעצמי ולשאול כיצד הוא מתקדם עם המשימה שנתתי לו. הוא אמר, 'אוי לא – שכחתי מזה! תגיד לי שוב מה הייתה המשימה.' איך אתם מרגישים לגבי תשובתו? זו הייתה הגישה שלו כשהוא עבד על המשימה. חשבתי, 'האדם הזה באמת אינו אמין. תתרחק ממני, ומהר! אני לא רוצה לראות אותך שוב!' כך הרגשתי. לכן, אציין בפניכם עובדה: אסור אף פעם לשייך את דברי האל לשקריו של מתחזה – מעשה זה מעורר שאט נפש אצל האל. יש כאלה שאומרים שהם עומדים במילתם, שהמילה שלהם היא הערובה שלהם. אם זה נכון, אזי כאשר מדובר בדברי האל, האם הם מסוגלים לנהוג על פיהם כשהם שומעים אותם? האם הם יכולים לממש אותם באותה קפדנות שבה הם מנהלים את ענייניהם האישיים? כל משפט של האל הוא חשוב. האל אינו מדבר בצחוק. מה שהוא אומר, אנשים חייבים לממש ולבצע. כשהאל מדבר, האם הוא מתייעץ עם אנשים? ודאי שלא. האם הוא מציע להם שאלות עם בחירה מרובה? ודאי שלא. אם אתה מסוגל להבין שדברי האל והתפקיד שהוא מטיל הם פקודות, ושעל אדם לעשות כדברי האל ולממש אותם, אזי חובה עליך לממש ולבצע אותם. אם אתה חושב שדברי האל אינם אלא בדיחה או הערות מזדמנות שניתן לבצע – או לא לבצע – כרצונך, ואתה מתייחס אליהם כך, אזי אין לך שום היגיון ואינך ראוי להיקרא אדם. האל לעולם לא ידבר איתך שוב. אם אדם תמיד עושה את הבחירות שלו כאשר מדובר בדרישות האל, בפקודותיו ובמה שהוא מטיל, ומתייחס אליהם בגישה שטחית, הרי שהוא מסוג האנשים שהאל מתעב. במשימות שהאל פוקד לעשות ומפקיד ישירות בידיך, אם אתה תמיד זקוק לאל שיפקח עליך, ידרבן אותך, יעקוב אחריך, ידאג ויבדוק, ויסתובב אחריך בכל שלב, אזי צריך לסלק אותך" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב שלישי: כיצד צייתו נח ואברהם לדברי האל והתמסרו לו (חלק ב')). מדברי האל למדתי שכל מה שהוא אומר, כל מה שהוא דורש, חייב להתבצע, וכל יציר בריאה חייב לדבוק בו. אם לא נתייחס ברצינות לדברי האל, אלא תמיד נזדקק להשגחתם של אחרים ולתזכורות בעבודתנו, או שאם נעשה רק מעט בחוסר רצון כשמישהו מכריח אותנו, אנו למעשה מוליכים שולל ומרמים את האל, ומבחינתו זו התנהגות דוחה ומתועבת. אדם שכזה לא ראוי לשמוע את דברי האל או להישאר בכנסייה, אלא ראוי שיסולק. הרגשתי מפוחדת מאוד כשחשבתי על דברי האל, בעיקר על החלק שבו הוא אומר: "האדם הזה באמת אינו אמין. תתרחק ממני, ומהר! אני לא רוצה לראות אותך שוב!" חשתי חרטה ואשמה על העבירות הקודמות שביצעתי במהלך חובתי, ודמעות החלו לזלוג על פניי. כשהבטתי לאחור על הגישה שלי כלפי חובתי, זה היה בדיוק כפי שהאל חשף: עשיתי זאת בצורה אגבית לחלוטין. זוהי תקופה מכריעה בהתפשטות בשורת המלכות ושאר האחרים והאחיות רוצים מאוד לבצע חובה. אבל אני חמדתי את מנעמי הבשר, הייתי עצלנית ושטחית בביצוע חובתי, והסתפקתי בעבודה פשוטה ונטולת יעילות, וזה השפיע על תוצאות עבודתי. הייתי בטלנית, התרשלתי במילוי חובתי, שוטטתי ללא מטרה, וחשבתי רק איך לספק את עצמי. הכנסייה הפקידה בידיי עבודה חשובה, והייתי צריכה להשקיע בכך את כל כולי, הייתי צריכה לעמוד בהתחייבותי. במקום זאת, התייחסתי אליה כאל הון אישי, כאל קלף מיקוח שיעזור לי להתפרנס מהכנסייה מבלי לחוות סבל או לשלם מחיר כלשהו, או מבלי לחשוב איך לשפר את עבודתי. עשיתי רק את המינימום שבמינימום. לא עניין אותי כמה התקדמותי איטית או כמה האל חרד מכך. כל שעניין אותי היה שלא להתיש את עצמי. התרשלתי במילוי חובתי, ולא השקעתי בה מחשבה. רציתי רק להסתדר וגררתי את רגליי בכל הזדמנות. לאל לא היה כל מקום בליבי, וליבי לא היה ירא-אל כלל וכלל. האם העובדה שהתייחסתי לחובתי בצורה כה אגבית לא הופכת אותי לנחותה יותר מכלב? כלבים נאמנים לבעליהם. לא משנה אם בעליהם נמצא לצדם או לא, הם עומדים בהתחייבותם ושומרים על הבית של הבעלים שלהם. בהתבסס על אופן התנהגותי, לא הייתי ראויה להמשיך לבצע חובה. נשבעתי לעצמי שמאותו יום והלאה, אני אכה על חטא ואחזיר את החוב שאני חייבת.

ואז, בהתקדשויות שלי, קראתי קטע מדברי האל שהעניק לי נתיב לביצוע חובתי בעתיד. בדברי האל נאמר: "מה חשב נח בלבו, לאחר שהאל ציווה עליו לבנות את התיבה? הוא חשב: 'מעכשיו והלאה, שום דבר אינו חשוב כמו בניית התיבה, שום דבר אינו חשוב ודחוף כמו זה. שמעתי את הדברים מלבו של הבורא, חשתי בכוונותיו הדוחקות, ולכן אסור לי להתעכב; עליי לבנות את התיבה כפי שהאל דיבר עליה וכפי ביקש, במהירות רבה.' מה הייתה גישתו של נח? הוא לא העז להתרשל, זאת הייתה גישתו. ובאיזו דרך הוא ביצע את בניית התיבה? מבלי להתמהמה. הוא ביצע והוציא לפועל במהירות רבה כל פרט שהאל ציין והנחה לגביו; והוא עבד בכל המרץ ובלי להיות שטחי. בסיכומו של דבר, גישתו של נח כלפי מצוות הבורא הייתה גישה של התמסרות. נח לא גילה חוסר אכפתיות לצו, ובלבו לא היו שום התנגדות ואדישות. במקום זאת, הוא שקד להבין את כוונת הבורא תוך שהוא משנן כל פרט ופרט. כאשר הבין את כוונותיו הדחופות של האל, הוא החליט להגביר את הקצב, להשלים את מה שהאל הפקיד בידיו במהירות הרבה ביותר. מה הייתה המשמעות של 'במהירות הרבה ביותר'? הכוונה הייתה להשלים בזמן הקצר ביותר האפשרי עבודה שלרוב הייתה נמשכת חודש, ולסיים אותה אולי שלושה או חמישה ימים לפני זמן היעד, ללא גרירת רגליים או דיחוי כלשהו, אלא לדחוף את הפרויקט כולו קדימה כמיטב יכולתו. באופן טבעי, בזמן שביצע כל משימה, נח השתדל ככל יכולתו למזער הפסדים וטעויות, ולמנוע מצב שבו ייאלץ לחזור על העבודה; הוא גם השלים כל משימה ותהליך בזמן וקיים אותם כהלכה, תוך שהוא מבטיח את איכותם. זה היה ביטוי אמיתי לכך שהוא לא גרר רגליים. אז מה היה התנאי המוקדם ליכולתו שלא לגרור רגליים? (הוא שמע את צו האל). כן, זה היה התנאי המוקדם וההקשר לכך. ועכשיו, מדוע נח היה מסוגל לא לגרור רגליים? יש שאומרים שנח ניחן בהתמסרות אמיתית. ואם כך, במה הוא ניחן שאיפשר לו להשיג התמסרות אמיתית שכזו? (הוא התחשב בלבו של האל). נכון! זוהי המשמעות של להיות בעל לב! אנשים בעלי לב יודעים להתחשב בלב האל; האנשים חסרי הלב הם קליפות ריקות, טיפשים, שאינם יודעים להתחשב בלב האל. המנטליות שלהם היא: 'לא אכפת לי כמה דחוף הדבר הזה לאל, אני אעשה זאת כפי שמתאים לי – בכל מקרה, אני לא מתבטל או מתעצל.' גישה כזו, שליליות כזו, חוסר יוזמה מוחלט – אלה לא מאפיינים אדם שמתחשב בלב האל, והאדם הזה גם אינו מבין כיצד להתחשב בלב האל. במקרה כזה, האם יש לו אמונה אמיתית? בהחלט לא. נח התחשב בלב האל, הייתה לו אמונה אמיתית, ולכן הוא הצליח להשלים את מה שהאל הטיל עליו. לפיכך, אין זה מספיק לקבל את מה שהאל מטיל לעשות ולהיות מוכן להשקיע מאמץ מסוים. עליך גם להתחשב בכוונות האל, לתת את כל כולך ולהיות נאמן – דבר שדורש שיהיו לך מצפון ותבונה; אלו הדברים שאדם צריך שיהיו לו, ושהיו קיימים בנח" (הדבר, כרך רביעי: חשיפת צוררי משיח, תרחיב שלישי: כיצד צייתו נח ואברהם לדברי האל והתמסרו לו (חלק ב')). מדברי האל הבנתי שנוח זכה באישורו של אלוהים כי הייתה לו אמונת אמת באלוהים והוא התחשב ברצונו. כשהוא קיבל עליו את שליחותו של אלוהים, הוא שם את בניית התבה בעדיפות. הוא לא חשב על הסבל הפיזי שלו או עד כמה שזה יהיה קשה. באותו עידן טרום-תעשייתי, בנייתה של תבה כה ענקית ודאי דרשה מאמץ מנטלי ופיזי רב, והיה עליו לעמוד בלעגם של אחרים. תחת הנסיבות הללו, נוח נותר חזק עד גיל 120 והשלים את השליחות שהטיל עליו אלוהים, ובסופו של דבר ניחם את לבו של אלוהים. נוח השקיע מעצמו באמת ובתמים למען אלוהים והיה ראוי לאמונו. אבל באשר אליי, כשאף אחד לא דחף אותי ולא השגיח עליי, ניצלתי את ההזדמנות כדי להיות עצלה ונכלולית, וכדי לחמוד את מנעמי הבשר, גררתי רגליים בעבודתי ולא עניין אותי עד כמה הכול התעכב בגללי. הייתי נטולת כל אנושיות ולא הייתי ראויה לישועת האל. כעת ידעתי שביצוע חובה צריך להיות כמו בניית תבת נוח, שצריכה להיות פעולה אמיתית. עליי לדאוג שכל שנייה תהיה בעלת משמעות ולהמשיך קדימה, לעבוד ביעילות רבה יותר. גם אם אין אף אחד שידחוף אותי או ישגיח עליי, עליי לגלות אחריות ולעשות ככל שאוכל. זו הדרך היחידה להיות מישהי בעלת מצפון ואנושיות.

לאחר מכן, התחלתי לקבוע לי זמנים. כשלא עסקתי בעבודת עיצוב, השתמשתי בזמן הפנוי שלי כדי לעזור בחובה אחרת, השגחתי מקרוב על מצבי שלי. לוח הזמנים שלי היה עמוס מאוד בכל יום, אבל חשתי שלווה מאוד, והייתי מושקעת יותר בחובתי מאי פעם. לפעמים, כשעבודה כמעט והסתיימה וחשתי בדחף להתבטל שוב, או השרטוטים התעכבו כי לא ארגנתי נכון את לוח הזמנים שלי, רציתי לפנק את עצמי כי חשבתי שאני לא חברה בצוות ואיש לא דוחף אותי קדימה, וגם עזרתי בעבודה אחרת, אז זה יהיה מוצדק אם אהיה מעט איטית יותר בעבודת העיצוב שלי, כשחשבתי זאת, הבנתי שמצבי אינו נכון, ומיהרתי לחפש את האמת כדי לפתור זאת. קראתי זאת בדברי האל: "כשאנשים מבצעים את חובתם, הם למעשה עושים מה שהם צריכים לעשות. אם אתה עושה את זה בפני האל, אם תבצע את חובתך ותתמסר לאל בגישה של יושר ועם הלב, האם הגישה הזאת לא תהיה הרבה יותר נכונה? אם כך, כיצד עליך ליישם את הגישה הזאת בחייך היומיומיים? עליך להפוך את 'לעבוד את האל בלב וביושר' למציאות שלך. בכל פעם שאתה רוצה להתרשל ורק לעשות את הדברים למראית עין, בכל פעם שאתה רוצה לפעול בדרך חלקלקה ולהיות עצלן, ובכל פעם שדעתך מוסחת או שהיית מעדיף ליהנות, עליך לחשוב: 'בכך שאני מתנהג באופן הזה, האם אני לא אמין? האם זה נקרא להשקיע את ליבי בביצוע חובתי? האם אני לא נאמן בכך שאני עושה את זה? בכך שאני עושה את זה, האם אני לא עומד בדרישות של מה שהאל הפקיד בידי?' כך עליך להרהר במעשיך. אם אתה מגלה שאתה תמיד שטחי בחובתך, שאתה לא נאמן ושפגעת באל, מה עליך לעשות? עליך לומר: 'באותו רגע חשתי שמשהו לא בסדר פה, אבל לא טיפלתי בכך כבעיה; רק עברתי על זה בלי להשקיע בכך תשומת לב. לא הבנתי עד עתה שלמעשה הייתי שטחי, שלא עמדתי בדרישות של האחריות שלי. באמת חסרים לי מודעות והיגיון!' גילית את הבעיה והצלחת לדעת מעט על עצמך – כך שכעת, עליך לחולל בעצמך תמורה! הגישה שלך כלפי ביצוע חובתך הייתה שגויה. לא השקעת בה תשומת לב, כמו היה מדובר בעבודה נוספת, ולא השקעת בה את ליבך. אם שוב תהיה שטחי כך, עליך להתפלל לאל ולתת לו להטיל עליך משמעת ולהוכיח אותך. עליך להיות בעל רצון כזה בביצוע חובתך. רק אז תוכל להתחרט באמת. אתה תוכל לחולל בעצמך תמורה רק כשהמצפון שלך יהיה נקי וכשהגישה שלך לביצוע חובתך תשתנה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק בקריאה תדירה של דברי האל ובהתבוננות באמת יש דרך קדימה). הקריאה בדברי האל העניקה לי בהירות רבה יותר בנוגע לנתיב היישום בפועל. חובה היא שליחות שהאל מפקיד בידינו. לא משנה אם מישהו משגיח עלינו או לא, עלינו לקבל את בחינת האל אותנו ולהשקיע בכך את כל כולנו. העובדה שתמיד הייתי צריכה שמישהו ידחוף אותי כדי שאעבוד קצת הראתה שחסרה לי מסירות, ואפילו אחרים חשבו שזה מחפיר. לא יכולתי להמשיך לנהוג כך, אבל הייתי צריכה שיהיה לי לב ירא-אל והיה עליי לקבל את בחינתו אותי. עליי להיות פרואקטיבית בביצוע חובתי מבלי להזדקק לכך שאחרים יעודדו אותי לעבוד. כשהמצב נעשה קדחתני בשתי העבודות והיה עליי לשלם מחיר, סידרתי את הלו"ז שלי מראש ועשיתי כמיטב יכולתי, וניסיתי לא להיות שטחית בעבודתי. כשניגשתי לדברים בצורה כזו, לאחר זמן מה התחלתי לראות תוצאות בחובתי. הייתי צריכה להתאמץ יותר מבעבר והשקעתי מעט אנרגיה, אבל לא הרגשתי עייפה כלל וכלל – הרגשתי שלווה ורגועה. כשנתקלתי בקושי מסוים בביצוע חובתי, באמצעות החיפוש אחר האמת, זכיתי בדברים נוספים. השגתי התקדמות בכישוריי המקצועיים כמו גם בהיווכחותי בחיים.

יום אחד, ביוני 2021, המנהיגה הגיעה לדבר איתי ואמרה לי שמחזירים אותי לצוות. כל כך התרגשתי שלא ידעתי אפילו מה לומר, והודיתי לאל מקרב לב. החוויה הזו הראתה לי עד כמה הייתי עצלה, אנוכית ונבזית. באמת שנאתי את עצמי, וכעת ידעתי שעליי לנצור את ההזדמנות לבצע חובה. ליבי גם נעשה מעט ירא-אל. לפעמים עדיין הרגשתי עצלה, ואז התפללתי לאל וביקשתי ממנו שיבחן את ליבי. כשנעשיתי שטחית, נכלולית ותחבולנית, ביקשתי מהאל שיחשוף, ייסר ויטיל בי משמעת מיד. מאז שהתחלתי ליישם זאת בפועל, נעשיתי הרבה פחות ערמומית ועצלנית והשגתי תוצאות טובות יותר בחובתי, וזה גרם לי להרגיש מסופקת מאוד. המנהיגה אמרה לי מאוחר יותר שביצעתי את חובתי בצורה טובה יותר צבעבר. התרגשתי מאוד לשמוע זאת, וזה גם העניק לי מוטיבציה. ידעתי שאני עדיין לא עושה מספיק ושעליי להמשיך ולעבוד קשה. אני אסירת תודה על כך שהאל ייסר אותי והטיל בי משמעת, מה שעזר לי לשנות את הגישה שלי כלפי חובתי.