יום אחד במאי 2004, הייתי בכינוס עם שתי אחיות כש-20 שוטרים פרצו לפתע פנימה. הם צעקו עלינו ואמרו, "שאף אחד לא יזוז, שבו על הרצפה!" ואז הם צילמו את שלושתנו לפני שהמשיכו להפוך את כל הבית כמו כנופייה של גנבים. אחד מהשוטרים מצא בארנק שלי קבלה על כך 200,000 יואן מכספי הכנסייה. נבהלתי מאוד וחשבתי: "עכשיו שהם מצאו את הקבלה הזו, הם ישאלו אותי איפה כספי הכנסייה נמצאים." מיהרתי להתפלל לאל, וביקשתי ממנו שיעזור לי שלא לבגוד בו כמו שיהודה איש קריות בגד בו, ושיאפשר לי לעמוד איתן בעדותי. ואז שאל אותי שוטר: "זה הארנק שלך?" כשלא הגבתי, הוא סטר לי בעוצמה ובעט בי כמה פעמים. ואז הם הובילו אותנו החוצה בכוח לניידת.

לאחר שהגענו לתחנת המשטרה, הם הפרידו בינינו ולקחו אותנו לחקירה. מפקד היחידה לביטחון לאומי שאל אותי עד כמה בכיר התפקיד שלי בכנסייה ועם מי אני בדרך כלל עורכת כינוסים. כשלא הגבתי, הוא הרים ספר והיכה אותי בפניי ובראשי מספר פעמים, מותיר אותי בכאבים נוראיים. חשבתי לעצמי, "איזה עינויים הם יגרמו לי לעבור כדי להוציא ממני את ה-200,000 יואן האלה? האם אצליח לעמוד בכך? מה אם אישבר ואבגוד באל, ממש כמו יהודה איש קריות?" כשחשבתי את המחשבות הללו, התחלתי מיד לפחד וביקשתי מהאל שיעניק לי אמונה וכוח. ואז חשבתי על דברי האל, שאומרים: "בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגבר, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). "נכון מאוד", חשבתי, "לא משנה עד כמה השוטרים הללו יהיו אכזריים, הם כולם נמצאים בשליטת האל. ללא רשותו של האל, הם לא יכולים להניח עליי אצבע. עליי להאמין באל ולשים את עצמי בידיו. לא משנה איך המשטרה תתייחס אליי, עליי להישען על האל ולעמוד איתן בעדותי." שאלתי אותם בכעס, "על איזה בסיס אתם עוצרים ומכים אותי? איזה חוק הפרתי?" שוטר אחר ענה לי ברשעות: "את עדיין מכחישה את אשמתך, אה? האמונה באל הכול יכול מנוגדת לחוק, למפלגה ולמדינה שלנו!" עניתי לו ואמרתי, "באמונה שלנו, אנחנו בסך הכול מתכנסים וקוראים בדברי האל. אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה. אז איך יכול להיות שאנחנו פועלים נגד המפלגה והמדינה? אתם מפרים את החוק ביודעין בכך שאתם עוצרים ומכים אותנו ללא סיבה." הוא נעשה כל כך כועס שהוא בבירור עמד להכות אותי, אבל בדיוק אז, שוטר אחר נכנס ואמר להם שיילכו לאכול ארוחת ערב וימשיכו לחקור אותי אחר כך.

באותו הערב, הם לקחו אותי למלון וחקרו אותי בניסיון לגלות מי מחזיק ב-200,000 היואן מכספי הכנסייה ואיפה הם נמצאים. אחד השוטרים סטר לי כל כך חזק כשלא עניתי שהתחלתי לראות כוכבים והלחי שלי צרבה מרוב כאב. מפקד היחידה לביטחון לאומי ניסה לאיים עליי, ואמר, "רק לפני ימים ספורים, עצרנו חלק מהמנהיגים הבכירים שלכם. אנחנו עוקבים אחרייך כבר זמן מה ויודעים שאת מנהיגה. כדאי לך מאוד לשתף איתנו פעולה באופן מלא או שנכה אותך למוות!" התעלמתי ממנו ורק המשכתי להתפלל לאל בליבי, וביקשתי ממנו שיעניק לי אומץ ותבונה כדי שלא אפחד מהשטן. לאחר מכן, שוטר אחר חייך אליי חיוך מאולץ ואמר: "את רק צריכה לומר לנו מה את יודעת ואז תוכלי ללכת הביתה. יש לך ילדה קטנה ואין אף אחד אחר שיטפל בהורייך. איך הם יסתדרו אם לא תהיי בבית ותעזרי להם? רק ספרי לנו מה שידוע לך אחרת תלכי לכלא!" כששמעתי זאת, חשבתי: "ההורים שלי שניהם בני למעלה מ-70 והבת שלי כל כך צעירה. מי יטפל בהם אם אני אישלח לכלא?" כשחשבתי זאת, התחלתי לבכות. בדיוק אז, חשבתי על דברי האל שאומרים: "בכל עת, אנשיי חייבים לעמוד על המשמר נגד המזימות הערמומיות של השטן ולהגן על שער ביתי למעני. ...ובכך לא ליפול למלכודת של השטן, משום שאז יהיה מאוחר מדי להתחרט" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 3). דברי האל הזכירו לי שהשטן רק ניסה להשתמש בדאגה שלי לבני משפחתי כדי לפתות אותי לבגוד באל. אסור היה לי ליפול בפח הזה. חשבתי על קטע נוסף מדברי האל, שאומר: "מדוע אינך מפקיד אותם בידיי? האם אינך מאמין בי די הצורך? או שמא אתה פוחד שאכין עבורך הסדרים לא ראויים? מדוע אתה תמיד דואג לשארי בשרך? אתה תמיד עורג אל אהוביך! האם יש לי מקום כלשהו בלבך?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 59). אכן, גורלם של בתי ושל הוריי נמצא בידי האל והוא יכתיב ויסדר אותו, אז למה עליי לדאוג? עליי למסור אותם לידי האל ואסור לי לבגוד באחיי ובאחיותיי מתוך דאגה למשפחתי. נשבעתי שבועה חרישית: "גם אם יהיה עליי לשבת בכלא למשך שארית ימיי, לעולם לא אבגוד באחיי ובאחיותיי או באל!" בדיוק אז, נכנס שוטר נוסף ואמר שהם היו צריכים לחקור קודם את שתי האחיות האחרות, ואז הם עברו לחדר סמוך, והשאירו שני שוטרים לשמור עליי. זמן קצר לאחר מכן, שמעתי את הקול המצמרר של הצרחות החוזרות ונשנות של אחיותיי. התמלאתי בזעם... בתור מאמיני וחסידי האל, אנו צועדים בנתיב הנכון ואנו לא מפרים חוקים, ועדיין, המפלגה הקומוניסטית עוצרת אותנו ומתאכזרת אלינו! חשבתי על דברי האל, שאומרים: "במשך אלפי שנים, זו הייתה ארץ של זוהמה. היא מטונפת באופן בלתי נסבל ומוכה באומללות. רוחות רפאים משתוללות בה בכל פינה, משטות בבני האדם, מוליכות אותם שולל ומעלות האשמות חסרות שחר. הן אכזריות וחסרות רחמים, דורסות את עיר הרפאים הזו ומותירות אותה גדושה בגוויות. צחנת הריקבון ממלאת את הארץ ומתפשטת באוויר, והעיר מוקפת שומרים. מי יכול לראות את העולם מעל הרקיע? ...אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על רוע!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). המפלגה הקומוניסטית היא שטן ששונא את האל ומתנגד לו. התגלמות האל והושעת האנושות הם אירוע משמח מאוד, אבל המפלגה לא מרשה לאל לרדת אל האדמה. הם לא מרשים לנו להאמין באל, לנהות אחר האל ולצעוד בנתיב הנכון. הם רודפים בפראות אחר ישוע ומתנכלים מאוד לחסידי האל. עבודתם מוקדשת לעקירתנו, השתקתנו ולדיכוי עבודת האל, כדי להשיג ריבונות נצחית ולספק את שאפתנותם הפרועה לשלוט באנושות. הם אנטגוניסטים אמיתיים. שנאתי את המפלגה הקומוניסטית, את השד הישן הזה, בכל ליבי ומאודי, וככל שהם רדפו אותי יותר, כך התחזק רצוני לנהות אחר האל. לא משנה כמה יהיה עליי לסבול, אהיה מוכנה לעמוד איתן בעדותי לאל כדי להשפיל את השטן.

מאוחר יותר, קצת אחרי 4 בבוקר, השומרים נשכבו במיטותיהם והלכו לישון. חשתי דחף בלתי רגיל לרוץ משם ולהימלט, אבל גם חששתי שאם לא אצליח בכך ויביאו אותי חזרה, המשטרה תענה אותי באמצעים קשים עוד יותר. מיהרתי להתפלל לאל: "הו אלי! אם פתחת עבורי את דרך המילוט הזו, אנא, מלא אותי באמונה, באומץ ובתבונה שנדרשים לי כדי לברוח מגוב האריות הזה." לאחק שסיימתי להתפלל, חשבתי על דברי האל, שאומרים: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). דברי האל העניקו לי כוח: האל הוא כל יכול והוא הריבון של כל הדברים. השטן נמצא אף הוא בשליטת האל. חשבתי על איך כשמשה הוביל את בני ישראל ממצרים ונלכד בין המרכבות שרדפו אחריהם ובין ים סוף לפניהם, הוא קרא מכל ליבו לאל יהווה והאל פתח נתיב בפניהם, קרע את ים סוף וחשף רצועת אדמה יבשה במרכז. לאחר שבני ישראל חצו את ים סוף, האל סגר במהירות את הנתיב וכיסה עליו בגלים גבוהים, שבלעו לתוכם את המצרים הרודפים. כשהבנתי שכל הדברים נתונים לריבונות האל, הפחד שלי שכך והתמלאתי אומץ ואמונה להימלט. פתחתי חרישית את הדלת וסגרתי אותה אחריי בעדינות לפני שעשיתי את דרכי מטה באיטיות לקומה הראשונה, עם נעלי הבית שלי בידי. דלפק הקבלה לא היה מאויש, אבל כשהגעתי לכניסה לבניין, ראיתי שהיא נעולה. חשבתי: "עכשיו לא אצליח להימלט. כדאי שאחזור. אם המשטרה תגלה מה עשיתי, הם יכו אותי על בטוח." הייתי עצבנית מאוד וליבי הלם בחזי בעוצמה. ועדיין, להפתעתי, בדרכי חזרה לקומה השנייה, הבחנתי לפתע ביציאה אחורית. אז הלכתי לשם באיטיות כדי להסתכל, אבל גם הדלת הזו הייתה נעולה.... עוד אכזבה. חשבתי: "הו אלי! אני לא אנסה להימלט אם אינך מרשה זאת. אני מוכנה להתמסר לתזמוריך ולסידוריך. אם רשותך כן נתונה לי, אז אנא פתח נתיב עבורי." משכתי בזהירות במנעול, ולהפתעתי, הוא נפתח! שמחתי כל כך ויצאתי בריצה מהדלת האחורית, הכי מהר שיכולתי. רצתי ככל יכולתי, ולאחר מסע מפרך, הצלחתי סוף סוף להגיע לבית דודתי במרחק 4 קילומטרים משם.

מיד לאחר שהתיישבתי בבית דודתי, שמעתי לפתע סירנות משטרה צווחניות שמתקרבות מהרחוב... הסירנות שבהן משתמשים בשעת מרדף אחר פושעים רציניים. הייתי רק צריכה לחשוב על פניהם האכזריות של השוטרים הללו ועל טקטיקות העינויים השונות שלהם, כדי להיכנס לפניקה ולהתחיל לדאוג שהם יבואו ויתפסו אותי בכל רגע. ואז, דברי האל שוב הצליחו לעודד אותי: "אל תפחדו. אל הצבאות הכול יכול יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל הפיחו בי מיד אומץ ואמונה. כשהאל נמצא מאחוריי, ממה יש לי לפחד? האם האל לא עזר לי כבר להימלט מגוב האריות? הייתי חייבת להאמין באל ולשים את עצמי בידיו לחלוטין. מידת הסבל שלי כבר נקבעה מראש בידי האל, ואם איעצר שוב, זה יהיה רק בהתאם לרשותו. המחשבה הזו הרגיעה אותי מעט, אבל אז חשבתי איך הבן והכלה של דודתי התנגדו לאמונתה באל ואפילו רצו להסגיר אותה למשטרה יותר מפעם אחת. לא הייתי בטוחה מה הם יעשו אם הם יגלו שהמפלגה הקומוניסטית מחפשת אחריי, אז ידעתי שאני חייבת לעזוב בהקדם האפשרי.

כדי להבטיח שלא יזהו אותי, גזרתי את שיערי לאורך קצר והחלפתי בגדים. ואז, בבוקר השלישי לשהותי עם דודתי, בסביבות 4 בבוקר, חמקתי החוצה מהבית ורכבתי 20 ק"מ על האופניים שלי בדרכים אחוריות עד לביתה של האחות דונג אן. נזכרתי שהבטחתי לכמה אחיות שאתקשר אליהן בכל יום בסביבות הצהריים, אבל הן לא ידעו שנעצרתי והטלפון שלי היה בידי המשטרה... אם הן יתקשרו אליי, הן יהיו תחת מעקב ולבסוף יעצרו אותן. אז קניתי טלפון חדש והתקשרתי אליהן כדי להזהירן שיכבו את הטלפונים שלהן מיד. למרבה הצער, המשטרה כבר עקבה אחר השיחות שלהן וברגע שיצרתי איתן קשר, המשטרה מיד איתרה את מיקומי. כמה ימים לאחר מכן בסביבות 7 בערב, המפלגה הקומוניסטית גייסה כוח משטרתי עצום שהיה מורכב מקציני האגף לביטחון הציבור, שוטרים חמושים ויחידת ימ"מ כדי לחפש אותי ולעצור אותי בכפר של דונג אן. ברגע שבעלה של דונג אן גילה על כך, הוא מיהר לספר לי שהמשטרה כיתרה את הכפר ושהם כנראה באים כדי לתפוס אותי. ברגע הזה, ליבי החל להלום בחזי מרוב פחד ומיהרתי למטה מבלי להחליף אפילו את נעלי הבית שלי. כשהגעתי לקומה הראשונה, מיד קיבלה את פניי האחות ליו יי, שגרה אף היא באותו הכפר. היא אחזה בי ושתינו מיהרנו לצאת מהבית לעבר שדה פולי סויה במרחק כ-50 מטרים משם. ברגע שתפסנו מחסה בתוך השדה, צוות של שבעה או שמונה שוטרים הסתער לתוך הבית של דונג אן והם החלו לחפש בכל קומה בעזרת פנסים. כשהם עדיין לא מצאו אותי לאחר שחיפשו במשך חצי שעה, הם עצרו במקום זאת את בעלה של דונג אן. ליו יי ואני התחבאנו באותו שדה פולי סויה עד בערך 11 בלילה. בשלב הזה, היא החליטה לחזור לביתה של דונג אן כדי לראות מה המצב, כי היא חשבה שהמשטרה עזבה. היא נעדרה לזמן רב, וחששתי לה מאוד, אבל לא העזתי לפעול בחופזה. ואז לפתע, ניידת משטרה נעצרה מחוץ לבית, ורגעים ספורים לאחר מכן, נאלצתי לצפות חסרת אונים כשהשוטרים ליוו את ליו יי לניידת. לא יכולתי לעצור את דמעותיי ושנאתי את עצמי על כך שאפשרתי לליו יי לחזור לבית, אבל כל מה שיכולתי אז היה לשאת למענה תפילה חרישית.

באותו הזמן, לא העזתי ללכת לבתיהם של האחים והאחיות האחרים, ולא ידעתי לאן עליי לברוח, אז התחלתי לרוץ לכיוון דרום ללא יעד ברור. אבל חלק מכלבי הכפר לא הפסיקו לרדוף אחריי ולנבוח. חששתי שהמשטרה תגיע אם היא תשמע אותם, אז התחבאתי במהירות בשדה תירס. זמן קצר לאחר מכן, שמעתי מנועי קטנועים בסביבתי ונבהלתי מאוד. חשבתי לעצמי, "אין סיכוי שאצליח להימלט כשכל כך הרבה שוטרים מחפשים אחריי. הם יודעים שאני מנהיגה ויש להם את הקבלה הזו.... אם הם יתפסו אותי, אין ספק שהם יהרגו אותי. האם זהו באמת גורלי, להירצח בידי המפלגה הקומוניסטית בגיל כה צעיר?" כשזה התחוור לי, הייאווש אחז בי, אבל אז נזכרתי בדברי האל: "מי מהאנושות כולה לא זוכה לדאגתו של האל הכול יכול? חייו של מי לא יועדו מראש על ידי האל הכול יכול? האם חייו ומותו של האדם קורים מבחירתו שלו? האם האדם שולט בגורלו שלו?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 11). אכן, גורלי היה בידי האל, והמילה האחרונה בשאלה אם אחיה או אמות, הייתה שלו. אם האל לא ירשה שהמפלגה תעצור אותי ותענה אותי למוות, המשטרה לא תוכל ליטול ממני את חיי. כשהשטן תקף ופיתה את איוב, לא הייתה לא רשות מהאל להרוג את איוב. היה לו מותר רק לפגוע בגוף שלו אבל לא ליטול את חייו. חשבתי על עוד קטע מדברי האל, שאומר: "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). דברי האל מילאו אותי באמונה. ידעתי שעליי לשים את עצמי בידי האל ולהתמסר לתזמוריו וסידוריו. גם אם נותרה בי נשימה אחת בלבד, היה עליי להישאר נאמנה לאל ולא לבגוד בו לעולם. חשבתי על פטרוס, שאחרי שחווה רדיפות וקשיים מסוגים שונים, היה מוכן להיצלב במהופך כדי לשאת עדות, בזכות אהבתו לאל. במהלך העידנים, אינספור קדושים הקריבו את חייהם כדי להפיץ את הבשורה, ונשאו עדות מהדהדת ובלתי מתפשרת לאל. כדי להכשיל את השטן ולהשפילו. היכולת לחוות רדיפות וקשיים כאלו ולזכות בהזדמנות לשאת עדות לאל, היא למעשה ברכה. כשזה התחוור לי, מילאה אותי שוב תחושה של אומץ, אז התפללתי לאל, ונשבעתי לו שאשא לו עדות לפני השטן, אם אם אסכן בכך את חיי. לאחר התפילה, הפניקה שלי שככה, והתחלתי לחשוב איך אוכל להיעזר באל כדי להימלט. ידעתי שלא אוכל לעלות על דרכים ראשיות, אז עשיתי עיקוף וחזרתי ליער שבפאתי הכפר, והלכתי דרכו, ולפעמים רצתי לאורך גדת הנהר. בעזרת הגנתו של האל, הצלחתי לבסוף להימלט מהכפר ללא פגע.

כשיצאתי מהיער, כבר היה מאוחר בלילה ולא הייתי בטוחה לאן עליי ללכת, אז החלטתי לצאת לעבר בית אחותי, כ-10 ק"מ משם. שמעתי קטנועים נוסעים על הכביש הראשי והבנתי שהמשטרה עדיין מנסה לכתר אותי ולחסום אותי, אז רצתי יחפה בשבילים קטנים ביער. אחרי שניים או שלושה קילומטרים, עברתי דרך שדות אורז ונחתכתי בכף רגלי מאריח, אבל לא היה זמן לטפל בכאב. המשכתי לרוץ קדימה הכי מהר שיכולתי. בסופו של דבר, הגעתי לדרך חצץ, שהייתה הדרך היחידה שהובילה לביתה של אחותי. החצץ לחץ על החתך ברגלי, וגרם לי לכאב עז, אבל הייתי חייבת לחשוק את שיניי, כי אסור היה לי לעצור. בדיוק כשעמדתי לחלוף ליד תחנת דלק חשמלית, שמעתי קטנוע מגיע מאחוריי ומיהרתי להתחבא בשיחים בצד הדרך. הקטנוע עצר בתחנה ושוטר שאל את האיש הזקן שעבד שם אם הוא ראה אישה עוברת. האיש הזקן אמר שהוא לא ראה כלום. חשבתי לעצמי: "אני לא יכולה להמשיך ללכת על דרך החצץ הזאת. אני צריכה לחזור ללכת דרך שדות האורז או בדרכים אחוריות, ואז אולי אוכל לחמוק מהמשטרה." אחרי עוד חצי קילומטר בערך, כשראיתי שהשחר עומד לעלות, הנחתי שהמשטרה כבר ויתרה, אחרי שחיפשה אחריי כל הלילה, ושאוכל לחזור לכביש הראשי. אבל להפתעתי, הבחנתי לפתע במפקד יחידת הביטחון הלאומי ובשני שוטרים נוספים במרחק כמה צעדים ממני. אחד מהם ישב על קטנוע, אחד עמד ליד הקטנוע והאחר כרע על האדמה. כל כך נבהלתי שחשבתי שליבי יזנק מתוך החזה. חשבתי לעצמי, "עכשיו זה הסוף, אין סיכוי שאצליח להימלט עכשיו. רצתי כל הלילה, ועדיין לא הצלחתי להימלט מידיהם." מיהרתי להתפלל לאל: "הו אלי! כל הדברים נמצאים בשליטתך. אם תרשה לי להיעצר בידי המשטרה, אני מוכנה להתמסר ולתת לכול להמשיך על פי תזמוריך." לאחר התפילה, חשתי מעט רגועה יותר, ולאחר שהחלקתי את שיערי, נעמדתי במקומי למשך מספר שניות ואז עשיתי צעד קדימה. אם הם ירצו לעצור אותי, הם יוכלו לעשות זאת בקלות באותו רגע, אבל להפתעתי, הם נשארו במקומם, דוממים כמו שורה של גילופים מעץ. נראה היה שהם לא זיהו אותי כי גזרתי את שיערי והחלפתי את בגדיי, ונראיתי שונה מאוד מכפי שנראיתי כשהם עצרו אותי. כשראיתי שהם לא מתקדמים לעברי, הרגשתי מעט אמיצה יותר ובטוחה בעצמי והמשכתי ללכת קדימה. כשחלפתי על פניהם, עצרתי את נשימתי בחשש. זה היה כאילו הכול מסביבי קפא. ראיתי שביל קטן שמוביל מזרחה, אז התקדמתי לעברו באיטיות, ושלושת השוטרים עדיין לא משו ממקומם. פעם נוספת חזיתי בריבונותו של האל הכול יכול. כשהייתי במרחק 10 מטרים מהם, שמעתי את המפקד צועק מאחוריי, "שיאו קאנג, שיאו קאנג, האם זאת את, שיאו קאנג?" הוא בטח צעק אליי ארבע או חמש פעמים. כששמעתי אותו צועק את שמי, ליבי חישב לפרוץ מחזי, וזיעה קרה כיסתה את גופי. כל מה שרציתי היה לפתוח בריצה מטורפת, אבל רגליי לא הקשיבו לפקודות של מוחי. הבנתי שאם אנסה לברוח, הם ידעו שזאת אני וירדפו אחריי. מיהרתי לשאת תפילה לאל, וביקשתי ממנו שיעזור לי להישאר רגועה ושלא ירשה לי להיכנס לפניקה. לאחר שהתפללתי, חשתי רגועה יותר ולא משנה מה השוטרים קראו אליי, התעלמתי מהם והמשכתי ללכת. אף אחד מהם לא רדף אחריי. וסתם כך, בזכות הגנת האל, הצלחתי להימלט ממש מתחת לאפם.

הבריחה המסוכנת מאוד הזו גרמה לי לחשוב על קטע מדברי האל: "אין זה משנה עד כמה השטן 'רב עוצמה', אין זה משנה עד כמה הוא נועז ושאפתן, אין זה משנה עד כמה רבה יכולתו לגרום נזק, אין זה משנה עד כמה רחב טווח השיטות שבהן הוא משחית ומפתה את האדם, אין זה משנה עד כמה מחוכמות המזימות והתחבולות שבעזרתן הוא מאיים על האדם, אין זה משנה עד כמה משתנה הצורה שבה הוא מתקיים, הוא מעולם לא הצליח לברוא ולו יצור חי אחד, מעולם לא הצליח לקבוע חוקים או כללים לקיומם של כל הדברים ומעולם לא הצליח לשלוט בעצם כלשהו, בין אם חי או דומם. בכל היקום והרקיע אין ולו אדם או עצם אחד שנולד ממנו או שמתקיים בגללו. אין ולו אדם או עצם אחד הנשלט על ידו. ההפך הוא הנכון, לא זו בלבד שעליו לחיות תחת ריבונותו של אלוהים, אלא יתרה מכך, עליו להישמע לכל פקודותיו ומצוותיו של אלוהים. ללא רשות מאלוהים, קשה לשטן לגעת ולו בטיפת מים או בגרגר חול על פני האדמה. ללא רשות מאלוהים, השטן אף אינו חופשי להניע את הנמלים על פני האדמה, לא כל שכן את האנושות, שנבראה על ידי אלוהים" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, אלוהים עצמו, הייחודי א'). ראיתי שהאל הוא כל יכול, שהוא שולט בכל הדברים ושהסמכות העליונה היא שלו. האל היה זה שסימא את עיני השוטרים, ואפשר לי לחמוק מבלי שיבחינו בי. כשהבטתי לאחור על שני המקרים האלה, של הדיכוי והמעצר בידי המפלגה, הבנתי שאין מקום שכוחותיו של האל לא מגיעים אליו. כשנעצרתי, האל פתח בפניי דרך מוצא, ואפשר לי להימלט ללא תקלות. המשטרה יצאה במבצע נרחב כדי למצוא אותי ולעצור אותי, וכיתרה את הבית ואת הכפר שבהם שהיתי, אבל עדיין לא הצליחה לתפוס אותי. הם ניסו לרדוף אחריי ולחסום אותי בכביש, אבל איכשהו לא זיהו אותי כשחלפתי ממש על פניהם. ככל שחשבתי על כך יותר, כך חשתי יותר שהאל הוא באמת כל יכול, ולא משנה כמה השטן מתנהג בפראות, הוא לא יוכל להניח עליי אצבע אם האל לא ירשה זאת.

מאוחר יותר, היו אחים ואחיות שאמרו לי שהמפלגה תלתה ברחבי המחוז כרזות "מבוקשת" עם התמונה שלי ועם הכיתוב, "מואשמת בהפרה חמורה של הסדר הציבורי". השוטרים ערכו גם סריקות באוטובוסים עירוניים, הראו את תמונתי לנוסעים ושאלו אם מישהו ראה אותי. בגלל שהמשטרה עדיין חיפשה אחריי, לא יכולתי לצאת החוצה ולבצע את חובותיי, נאלצתי להסתתר בבית המשפחה המארחת שלי, והייתי נתונה כל הזמן בלחץ נפשי. לאחר מכן, לא יצאתי החוצה למשך שנה, והרגשתי מדוכאת ומיואשת מאוד. מדי פעם הרגשתי שזה קשה וכואב מדי להאמין באל בארצו של הדרקון הגדול האדום כאש. ראיתי קטע מדברי האל שבו נאמר: "היות שעבודת האל מתבצעת בארץ שמתנגדת לאלוהים, כל עבודתו נתקלת בקשיים עצומים ולא ניתן להגשים רבים מדבריו באופן מידי. לפיכך, בני אדם מזוככים בזכות דברי האל, שזהו גם כן חלק מהסבל. ביצוע עבודתו של אלוהים בארצו של התנין הגדול והאדום כאש קשה ביותר, אך באמצעות הקושי הזה, אלוהים מבצע שלב אחד בעבודתו שממחיש את חוכמתו ואת מעשיו המופלאים ומנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפוך את קבוצת בני האדם הזאת למושלמים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). הבנתי שהאל לא גורם לאנשים לסבול בכוונה, אלא שהוא משתמש בנסיבות המאתגרות שנוצרות בעקבות המעצרים והרדיפות שהמפלגה מבצעת כנגד המאמינים כדי להביא לכדי שלמות את אמונתם ואהבתם של האנשים, וכדי ליצור קבוצה של מתגברים.

במבט לאחור על כל החוויה הזו, מהרגע שבו נעצרתי, ועד להימלטות שלי ועד עכשיו, הרי שהתמודדתי עם קשיים לא מעטים, אבל זה אפשר לי לזהות בבירור את המהות השטנית שבהתנגדות של המפלגה הקומוניסטית לאל. המפלגה כבר לא יכולה להוליך אותי שולל, מרדתי בה ונטשתי אותה. באותו הזמן, זכיתי לראות מקרוב שהאל היה עימי בכל שלב במסע, ועזר בכל פעם שהזדקקתי לכך ופתח עבורי דרך שוב ושוב. דברי האל העניקו לי אמונה וכוח ועזרו לי לצאת מגוב האריות פעם אחר פעם. חזיתי בריבונותו של האל הכול יכול וזה העמיק את אמונתי בו. ככל שאני חושבת על כך יותר, כך אני יותר מבינה את האוצר שבו זכיתי בזכות הקשיים והרדיפות. ולכן, אני כבר לא ממורמרת מכך, אלא מרגישה שהאל הפגין כלפיי חסד ועמד לצידי בכך שאפשר לי לחוות את עבודתו דרך הנסיבות הקשות הללו. לא משנה עד כמה המפלגה תחפש אותי ותרדוף אחריי, אני אמשיך לחתור אל האמת, למלא את חובתי ולגמול לאל על אהבתו!