בוקר אחד בנובמבר 2004, הלכתי לביתה של אחות בכירה כדי להשתתף בכינוס. בדיוק כשעמדתי לדפוק בדלת, היא נפתחה פתאום, וזוג ידיים אחזו בי וגררו אותי פנימה. גבר איים עלי תוך שהוא נועץ בי מבט מצמית, ואמר בקול עמוק וצרוד: "שלא תעז לדבר!" גבר אחר לפת את גרוני ובעט בשוק שלי, תוך שהוא שואל מה אני עושה שם וכמה אנשים צפויים להגיע. הבנתי שהגברים האלה הם שוטרים, ומתוך תחושת חרדה קלה, אמרתי, "אני כאן רק כדי לספק מים ולגבות את חשבון המים." אחד הגברים אמר, "אתה צ'ן האו, נכון?" נתפסתי לא מוכן – איך הם ידעו את שמי? לפני שהספקתי להגיב, הם התחילו לערוך עליי חיפוש, והחרימו מחברת ויותר מ-600 יואן מהכיסים שלי, ואז אזקו אותי. שמעתי מישהו אומר, "אחרי הכול, זה לא היה בזבוז לתצפת על המקום הזה במשך חודש." הבנתי שהם מנטרים את הבית כבר זמן מה. כעבור כחמש דקות, הגיעו שלושה שוטרים בלבוש אזרחי. אחד מהם הביט בי בהפתעה ואמר, "מה אתה עושה פה? למה הסתבכת עם האנשים האלה?" לאדם הזה קראו ליו ואחותו הקטנה הייתה עמיתה שלי לעבודה כשהאמנתי בישוע אדוננו. הוא היה אכזרי במיוחד ומרושע והוא הורה לפקודיו לקחת אותי משם. חשבתי על כך שכשאחים ואחיות אחרים נעצרו בעבר, הם עברו לעתים קרובות עינויים שונים ואחדים אף הוכו למוות, ופחדתי מאוד. לא ידעתי אם המשטרה תענה אותי או אפילו תהרוג אותי, ולכן התפללתי לאלוהים, ביקשתי ממנו להגן עליי ולהעניק לי אמונה וכוח על מנת לשאת עדות למענו. ואז חשבתי על כך שישוע אדוננו אמר: "אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם" (מתי י' 28). נכון, המשטרה יכלה להרוג אותי רק מבחינה פיזית – היא לא יכלה לגזול ממני את נשמתי. בעזרת ההכוונה של דברי האל, פחדתי קצת פחות.

בהמשך, הביאו אותי לתחנת המשטרה המקומית. הגבר ששמו ליו אמר בנימה כנה לשוטרים שהביאו אותי, "אל תהיו יותר מדי קשוחים איתו. הוא אדם ישר ואנחנו מכירים הרבה זמן." ואז, ברצינות מעושה, הוא אמר לי, "פשוט תספר לנו מה אתה יודע. עיסוק דתי הוא לא עניין גדול. אם תתוודה, תוכל ללכת הביתה. עברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה שהיית בבית, נכון? תחשוב על כך לעומק. כשיגיע הזמן, רק תספר לנו מה שאנחנו רוצים לדעת ואני מבטיח לך שתהיה בסדר." כששמעתי אותו אומר את זה, היססתי מעט, וחשבתי: "בהתחשב בעובדה שאנחנו מכירים היטב והוא ראש צוות החקירה המיוחד, אולי אם רק אחשוף מידע פחות חשוב וארכוש את אמונו, הוא ישחרר אותי." בדיוק כששקלתי זאת, חשבתי לפתע על דברי האל: "בכל עת, אנשיי חייבים לעמוד על המשמר נגד המזימות הערמומיות של השטן... ובכך לא ליפול למלכודת של השטן, משום שאז יהיה מאוחר מדי להתחרט" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 3). הבנתי שכמעט נפלתי קורבן למזימה הערמומית של השטן. השוטר הזה ליו היה אדם ערמומי ותחבלן – איך יכולתי להאמין לדבריו? הוא רק רצה לקבל ממני מידע על הכנסייה ולגרום לי לבגוד באל. לאחר שהגעתי למסקנה הזו, סתמתי את הפה. ואז שוטר אחר שאל אותי, "איפה הטפת? עם מי נפגשת? מי המנהיג שלך? איפה הכנסייה מחזיקה את הכסף שלה?" אבל לא משנה איך הוא תחקר אותי, לא אמרתי ולו מילה אחת.

בסביבות השעה 15:00 באותו יום העבירו אותי לבית המעצר המחוזי. שוטר שהיה שם הכניס אותי לחדר והורה לי לפשוט את כל בגדיי, להרים את זרועותיי ולהסתובב במעגלים. לא התחלתי להסתובב והוא נתן לי בעיטה מהירה ואז אמר לי לבצע שלושה סקוואטים עמוקים. חשתי זועם ומושפל. אחר כך לקחו אותי לתא כליאה שבו היו דחוסים יותר מ-30 אסירים בשטח של פחות מ-20 מטרים רבועים. ברגע שנכנסתי לתא, שני אסירים עיקמו את זרועותיי מאחורי גבי, משכו ודחפו אותי כדי להצעיד אותי בחדר ואז בעטו בי והטיחו אותי לרצפה. המצח שלי פגע ברצפה והתחיל לדמם. האסירים פשוט צחקו ואחד מהם אמר, "נראה שהמטוס לא הפעיל את הבלמים." אחר אמר, "יש לנו הרבה ללמד אותך. אתה תלמד עם הזמן." חשבתי לעצמי: "רק עכשיו הגעתי והם כבר מענים אותי ככה. איך אשרוד כאן? האם אצליח להשלים עם המצב?" בתוך תוכי, התפללתי לאל, הפצרתי בו שיגן על לבי כדי שאוכל לשאת עדות. באותו רגע חשבתי על דברי האל: "ביצוע עבודתו של אלוהים בארצו של התנין הגדול והאדום כאש קשה ביותר, אך באמצעות הקושי הזה, אלוהים מבצע שלב אחד בעבודתו שממחיש את חוכמתו ואת מעשיו המופלאים ומנצל את ההזדמנות הזאת כדי להפוך את קבוצת בני האדם הזאת למושלמים. באמצעות הסבל, האיכות וכל הצביון השטני של בני האדם בארץ המטונפת הזו, אלוהים עושה את עבודת הטיהור והכיבוש שלו כדי לזכות בכבוד וכדי לזכות באלה שישאו עדות על מעשיו. זו המשמעות המלאה של כל הקורבנות שאלוהים הקריב למען קבוצת בני האדם הזו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?). כשחשבתי על דברי האל, הבנתי שהאל משתמש בסביבה הזו כדי להביא את אמונתנו לידי שלמות. נעצרתי ועוניתי על ידי המשטרה ברשותו של אלוהים. הוא קיווה שאשא עדות למענו כדי להשפיל את השטן. זה היה באמת כבוד גדול לקבל את ההזדמנות להעיד למען האל. חשבתי על האופן שבו ישוע אדוננו נצלב כדי לגאול את האנושות ואיך לאחר שהאל התגלם כבשר ודם באחרית הימים כדי להושיע אותנו, מפלגת השלטון ערכה אחריו מצוד ורדפה אותו, העולם הדתי הוציא את דיבתו ודחה אותו, והוא סבל קשיים והשפלות רבות. ואולם, למרות זאת, האל עדיין מבטא את האמת ותומך בנו. איך ניתן להשוות את מעט הסבל הזה להזדמנות ללכת בעקבות האל, לחתור אל האמת ולהיוושע על ידו? כשהבנתי זאת, הרגשתי קצת יותר חזק וחשבתי: "לא משנה כמה הם יענו אותי, אסור לי לחשוף שום מידע על הכנסייה או לבגוד באל."

בבוקר היום הרביעי, המשטרה באה לחקור אותי שוב. הם תחקרו אותי בנוגע לפרטים שונים הנוגעים לכנסייה הראו לי כמה תמונות של אנשים וביקשו ממני לזהות אותם, ואמרו שהאנשים האלה כבר זיהו אותי. ידעתי שזו עוד אחת ממזימותיהם הערמומיות – הם רצו להערים עליי ולגרום לי לבגוד באחיי ובאחיותיי – אז פשוט התעלמתי מהם. בסופו של דבר, כשראו שאני לא מתכוון להגיד דבר, הם שלחו אותי בחזרה והכניסו אותי לתא אחר. כשנכנסתי, שמעתי את השוטר אומר לאסירים שבתא, "זה אדם מאמין. תדאגו 'לטפל' בו היטב." ואז ניגש אליי אסיר צעיר ואמר שהוא עומד "לנקות לי את האוזניים". הוא ואסיר נוסף משכו באוזניי בכיוונים מנוגדים. ניסיתי להדוף אותם, אבל לפתע הם הרפו ממני ואני נפלתי על הרצפה. בדיוק כשעמדתי לקום, מישהו אחז בכתפיי, ריתק אותי לרצפה ומנע ממני לקום. אחר כך ניגש אליי אסיר אחר ואמר שהוא עומד "לקלף את הקליפה מהעץ." הוא הפשיל את רגל המכנס שלי ואז ביד אחת, הוא לחץ חזק על רגלי תוך כדי שפשוף נמרץ של עור השוק שלי כשידו השנייה מכוסה בשקית של אבקת כביסה. הוא שפשף את הרגל כל כך מהר שתוך זמן קצר הרגל שלי שינתה את צבעה לצבע אדום כדם והיא החלה לעקצץ מכאבים. האסיר השני שריתק אותי לרצפה המשיך לעקם את אוזני. הם עינו אותי ככה במשך יותר מ-20 דקות. חשתי כאב מפלח באוזני והשוק שלי הייתה חבולה מאוד ודם זלג ממנה. לאחר מכן, האסיר הצעיר בעט בי בחוזקה בגב, כך שהתנודדתי קדימה. ואז הוא בעט בי כל כך חזק בבטן עד שהגב שלי התקמר מרוב כאב. הרגשתי כאילו האיברים הפנימיים שלי עומדים להיקרע. אסיר אחר התקרב ובעט בי בגב, והעיף אותי לרצפה, אחר כך הם זרקו עליי שמיכה והתחילו לבעוט בי ולחבוט בי. כל גופי היה מוצף כאבים – היה לי חתך במצח ודם טפטף מאפי. הם שפשפו אבקת כביסה לתוך השיער שלי והכריחו אותי לפשוט את כל הבגדים ולהתקלח במים קרים. זה קרה בדצמבר ובחוץ ירד שלג. המים בתא הופשרו מהקרח שבמגדלי המים והיו קרים מאוד. המים הקרים גרמו לי לקפוא ולרעוד בכל גופי. לאחר מכן, אסיר לקח חצי כוס של אבקת כביסה מומסת במים ואמר, "נראה שאתה קופא מקור. שמרנו לך חצי כוס של 'בירה'. קדימה, תשתה." כשלא שתיתי, הוא אמר, "מה? לא מספיק לך?" והוסיף מים קרים לכוס. קצף מחומר הניקוי זלג על דופן הכוס. כשראה שאני עדיין מסרב לשתות מהכוס, הוא אמר: "אם לא תשתה את זה, איך אנחנו אמורים לגרום לך 'להצית זיקוקים'?" ואז שני אסירים הצמידו אותי למיטה, סתמו לי את האף ואילצו אותי לשתות את המים עם חומר הניקוי. כוונתם ב "הצתת זיקוקים" הייתה להכריח אדם לשתות את המים של חומר הניקוי ואז להכות אותו כדי לגרום לו להקיא אותם. נאבקתי בחמת זעם וצעקתי, "אתם מנסים להרוג אותי? החוק לא חל כאן?" אחד השוטרים שעמד על המשמר שמע אותי צועק ונבח בחזרה: "מה אתה צועק? הם רק עושים לך מקלחת קלה – זה לא יהרוג אותך! אם תצעק שוב, תחטוף מחר אלה חשמלית!" דבריו הציפו אותי בזעם. כל הגוף שלי רעד בגלל המים הקפואים כקרח והקור גרם לגבשושיות זעירות להופיע על העור שלי. בדיוק כשהושטתי יד רועדת להרים את בגדיי וללבוש אותם, אסיר בעט בי והוטחתי לרצפה. כשגבי מקושת מכאב, ניסיתי לקום על רגליי, אך מיד הוצמדתי לקיר על ידי שני אסירים אחרים, ואז 13 אסירים זינקו לעברי והתחילו להכות אותי כאילו הייתי שק חבטות. אסיר אחד שנידון למוות קרא: "בסדר, כל אחד מכם יחבוט בו עשר פעמים." לאחר מכן הוא נעמד בצד וספר בשעה שכל אסיר חבט בי. התייסרתי כל כך, עד שהגב שלי היה מקושת, הכאב בחזה ובבטן היה בלתי נסבל ובקושי יכולתי לנשום. אחר כך הגיע אסיר נוסף והכה אותי בחוזקה פעמיים בחלק האחורי של הראש באמצעות האזיקים שלו. חשתי סחרחורת ובחילה, החדר התחיל להסתובב, האוזניים שלי התחילו לצלצל ואז הקאתי במשך הרבה מאוד זמן. בסופו של דבר, פשוט הקאתי מים צהבהבים. הנחתי את הידיים על החזה ולא העזתי לנשום נשימות עמוקות, כי אפילו הנשימה הכאיבה לי. בסופו של דבר התחלתי להשתעל דם והרגשתי כאילו גופי מתפרק לרסיסים. חשבתי לעצמי: "האסירים האלה עומדים להכות אותי למוות. המשפחה שלי לא יודעת שנעצרתי, וגם האחים והאחיות שלי לא יודעים לאן לקחו אותי. אם הם יהרגו אותי, והמשטרה תיפטר מהגופה שלי באמצע שומקום, אף אחד לעולם לא יידע מה קרה." כשהבנתי זאת, הרגשתי מפוחד וחלש מאוד, והתפללתי לאלוהים: "הו אלוהים! לא אוכל לסבול זאת עוד זמן רב. אם זה יימשך, הם יענו אותי למוות. אני מבקש את הגנתך כדי שאוכל לשאת את הכאב ואת הייסורים האלה." בדיוק אז חשבתי על דברי האל שאומרים: "אברהם הקריב את יצחק. מה אתם הקרבתם? איוב הקריב הכול. מה אתם הקרבתם? רבים כל כך מסרו את חייהם, הרכינו ראשם, שפכו את דמם, על מנת לחפש את הדרך האמיתית. האם אתם שילמתם את המחיר הזה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חשיבות ישועתם של צאצאי מואב). לנוכח השאלות האלה, התמלאתי בושה. חשבתי על הקדושים לאורך הדורות. מכיוון שהם הפיצו את הבשורה ונשאו עדות למען האל, היו שנסקלו למוות, אחדים בותרו לחתיכות ואחרים אף נגררו על ידי סוסים עד המוות. הם הקריבו את חייהם היקרים כדי לשאת עדות למען האל. אבל לאחר שאני נעצרתי, הוכיתי, עוניתי ואיימו על חיי, נעשיתי חלש, שלילי ונאחזתי בפחדנות בחיים מחשש שאמות. כמה פחדן הייתי! חשבתי עד כמה היה בלתי מוסרי מצדי לא לשאת עדות למען האל ברגע מכריע זה, אף שנהניתי מאוד מההשקייה ומההזנה של דברי האל. הרגשתי אשמה עמוקה ונשבעתי כי לעולם לא איכנע לשטן, יהיו אשר יהיו הייסורים הצפויים לי. רק אחרי שהאסירים ראו שאני שוכב על הרצפה ללא תזוזה, הם חדלו סוף סוף להכות אותי.

לאחר כשבוע, השוטר ליו כדי הגיע לחקור אותי שוב. הוא אמר לי בנימה של כנות מזויפת: "חבר ותיק, עברנו על הרישומים שלך ואין לך שום רקע של התנהגות בלתי חוקית. ההורים שלך לא נעשים צעירים יותר והילד שלך משווע אליך. כולם מקווים שתהיה בבית לחגיגות השנה החדשה. חשוב על כך עוד קצת. אם תספר לנו מה שאנחנו רוצים לדעת על הכנסייה, נשחרר אותך מיד." כשלא הגבתי, הוא שינה גישה ואמר, "אתה יודע, גם אם לא תגיד לנו מילה, עדיין נוכל לגזור עליך עונש של 3-5 שנות מאסר. אתה חייב להבין שאלה הם פני הדברים – אל תהיה כל כך עקשן." כשהמשכתי להתעלם ממנו, הוא שלח אותי בחזרה לתא כדי לחשוב על הצעתו. כשהייתי בתא, חשבתי על כך שאימא שלי מבוגרת ומצב בריאותה לא טוב. אם ידונו אותי ל-3-5 שנות מאסר, ואפילו אמות בכלא, מי יטפל באימא שלי? ככל שחשבתי על כך יותר, כך הרגשתי גרוע יותר. בסופו של דבר, התחלתי לחשוב שאולי אוכל לחשוף מידע חסר חשיבות שימנע ממני מלהישלח לכלא. בדיוק אז חשבתי על דברי האל שאומרים: "לא ארחם עוד על אלה שהיו לגמרי לא נאמנים לי בעתות מצוקה, משום שיש גבול לרחמיי. מעבר לכך, אין בי כל חיבה לאף בן אדם שבגד בי בעבר, ויותר מכך, אין לי כל עניין להתקשר עם אלה שבגדו בעניינם של חבריהם. זה הטבע שלי, יהיה האדם אשר יהיה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם). מדברי האל הבנתי שטבעו הצודק של האל אינו סובל פגיעה. אלוהים מתעב לחלוטין את מי שהופך ליהודה איש קריות, בוגד בכנסייה ובוגד באל, והוא לעולם לא יסלח לאנשים כאלה. הבנתי בבירור שהשוטר ליו היה אדם תחבלני וערמומי, ושאם אחשוף אפילו מעט מידע, הוא ימצא דרך לאלץ אותי לחשוף אף יותר. ובכל זאת, האמנתי לדבריו השטניים. איזה טיפש הייתי! בשל דאגתי למשפחתי, חשבתי לבגוד באלוהים. הבנתי שאמונתי באל חלשה מאוד. גורלנו נתון בידי האל. לאלוהים תהיה המילה האחרונה בשאלה האם יענו אותי למוות ומה יקרה למשפחתי. עליי להפקיד הכול בידי האל ולסמוך עליו שאעבור את החוויה הקשה הזו. כשהתחלתי להיות מוכן להתמסר, האסירים בתא 8 הפסיקו להכות אותי. כשהשוטרים ראו שהאסירים שינו את יחסם כלפיי, הם העבירו אותי לתא 10.

האסירים בתא 10 היכו אותי בדיוק כמו האסירים בתא 8. לפני שהייתה לי הזדמנות להגיב, הם שמו עליי שמיכה והתחילו לבעוט בי ולחבוט בי. הם כינו זאת "הכנת כופתאות." בכל פעם שהאסירים היו במצב רוח רע, הם היו פורקים את זעמם עליי. סבלתי מאוד והרגשתי מדוכא עמוקות בסביבה הזו. נאבקתי לצלוח כל יום ביומו, ולכן התפללתי לאל וביקשתי ממנו להנחות אותי ולהעניק לי אמונה. כעבור שבוע, אסיר שנידון למוות אמר לי: "ספר לי על אמונתך באדון ושיר לי את המזמורים שלך. אם לא תעשה מה שאני אומר לך, אני ארביץ לך בראש עם האזיקים האלה. שלא תעז להפסיק, התפקיד שלך עכשיו הוא רק לדבר ולשיר." אז שרתי כל מה שעלה במוחי, ובלי לחשוב אפילו, התחלתי לשיר מזמור מדברי האל "האם חשת את תקוות האל עבורך?" "מי בכם הוא איוב? מי בכם הוא פטרוס? מדוע הזכרתי שוב ושוב את איוב? ומדוע התייחסתי לפטרוס כל כך הרבה פעמים? האם אי-פעם תפסתם מה אני מייחל לכם? עליכם להקדיש יותר זמן להרהר בדברים כאלה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 8). תוך כדי שירה התחלתי להתרגש. חשבתי כיצד איוב המשיך להלל את שם האל גם לאחר שאיבד את כל רכושו וכל גופו כוסה בפצעים. חשבתי על פטרוס, שבילה את חייו בחתירה אל אהבת האל ועבר אינספור זיכוכים ותלאות, ובסופו של דבר נצלב הפוך על הצלב. הוא אהב את האל עד הסוף והתמסר אליו עד מוות. שניהם נשאו עדות יפהפייה למען האל וזכו בשבחיו. אלוהים אומר: "מי בכם הוא איוב? מי בכם הוא פטרוס?" מדברי האל קיבלתי מושג בנוגע לציפיותיו. חשבתי: "אני חייב להיות כמו איוב ופטרוס ולשאת עדות למען האל." שירת המזמור הזה העניקה לי מנה חדשה של מוטיבציה. הרגשתי כאילו האל לצדי וחשתי נחישות מחודשת להתמודד עם כל סבל ולשאת עדות. לאחר מכן, סיפרתי לאסיר כיצד האל שולט כריבון על הכול, כיצד הוא מעניש את מי שעושה רע ומתגמל את מי שעושה טוב, כעדות לצביונו הצודק של האל. סיפרתי לו גם את הסיפור על אלעזר והאיש העשיר. אמרתי לו שמי שעושה רע ייענש ויושלך לגהינום כדי לקבל עונש לאחר המוות. האל כבר הגיע כדי לבטא את האמת ולבצע את עבודת הישועה של המין האנושי, ואנשים חייבים לקבל את האמת כדי לשחרר את עצמם מחטא על מנת להיטהר ולהיכנס למלכות השמיים. לאחר ששמע את כל זה, האסיר נאנח ואמר: "עכשיו מאוחר מדי! אם הייתי פוגש מישהו כמוך מוקדם יותר, לא הייתי מגיע למצב הזה." חבר אחר לתא שהיה מורה בגמלאות אמר גם הוא בהסכמה: "פגשתי מאמינים כמוך בעבר. מעולם לא שמעתי שהם עשו דבר בלתי חוקי." ואז הוא העיר בכעס, "בסין אין צדק או שלטון חוק." לאחר מכן, האסירים בתא הפסיקו להכות אותי. ידעתי שזה סימן לרחמי האל ושהוא חומל עליי בחולשתי. כשראיתי את כל-יכולתו של האל ואת ריבונותו בפעולה, אמונתי גדלה כפליים.

בדצמבר 2004, המק"ס הרשיעה אותי ב "המרת דת בלתי חוקית הגורמת להפרעה לסדר החברתי" ודנה אותי לשלוש שנים של חינוך מחדש באמצעות עבודה. בעת הקראת גזר הדין שלי רתחתי מזעם – כאדם מאמין, צעדתי בנתיב הנכון ומעולם לא עשיתי דבר בלתי חוקי, אבל המק"ס כפתה עליי עונש של שלוש שנות מאסר. הם באמת רעים! מאוחר יותר, נזכרתי בפסקה מדברי האל: "בחברה חשוכה כמו זו, שבה שדים הם חסרי רחמים ולא אנושיים, איך ייתכן שמלך השדים, שהורג בני אדם בלי להניד עפעף, יסבול את קיומו של אלוהים, שהוא חביב, אדיב וגם קדוש? כיצד ייתכן שהוא יריע וימחא כפיים לבואו של אלוהים? המשרתים האלה! הם גומלים לנדיבות בשנאה, הם החלו להתייחס לאל כאויב לפני זמן רב, הם עולבים באלוהים, הם פראיים עד מאוד, אין להם שמץ כבוד לאלוהים, הם בוזזים ושודדים, הם איבדו כל מצפון, הם יוצאים נגד כל מצפון, והם מפתים אנשים תמימים להיות חסרי דעת. אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). המק"ס מתיימרת לקדם חופש דת תוך שהיא מדכאת ורודפת נוצרים בחשאי, ומכה, מענה וכולאת אמינים באל. הם מחפשים תהילה באמצעות הונאה והם רעים בכל רמ"ח אבריהם! מאחר שחוויתי באופן אישי מעצר ורדיפה על ידי המק"ס, יכולתי לזהות את מהותם השטנית, המתנגדת לאל. הדבר חיזק אף יותר את נחישותי לנהות בעקבות האל עד הסוף.

בינואר 2005, הועברתי למחנה עבודה ונשלחתי לבית הדפוס. נאלצנו לעבוד כ-15 שעות ביממה, ולעתים קרובות קיבלנו רק כ-3-4 שעות מנוחה ביממה. מדי חודש היינו צריכים להשקיע שעות נוספות בסך 10-15 ימים ולפעמים אפילו היינו צריכים לעבוד כל הלילה. עם הזמן, מכסת ההדפסה שלנו גדלה מ-3,000 גיליונות ליותר מ-15,000 גיליונות. לאור זאת, נאלצתי לסחוב לוחות הדפסה הלוך ושוב כל היום ולעתים קרובות הייתי מכסה בין 10 ק"מ לעשרות קילומטרים ביום. החזקתי את הצבעים ביד שמאל תוך כדי צביעה ללא הרף ביד ימין. ריח הצבעים עשה לי סחרחורת, עיניי צרבו, הראייה שלי היטשטשה והנשימה שלי נעשתה מאומצת. לאורך היום כולו, התמודדתי עם כאבים בלתי פוסקים ובלתי נסבלים בזרועות, ברגליים ובכתפיים, והייתי כל כך עייף שהייתי מסוגל להירדם בעמידה. אני זוכר פעם אחת, כשהצטננתי והיה לי חום, הייתה לי סחרחורת שכמעט גרמה לי ליפול. כשהמפקח האחראי ראה זאת, הוא אמר שאני רק מנסה להתרשל ואמר: "אתה תגביר את הקצב אם אחשמל אותך עם האלה החשמלית שלי." חשבתי על נער בן 17 שחשמלו אותו כי לא היה מסוגל לעבוד עבודת פרך. הוא סבל מכוויות באוזניו וכמה אזורים בעור השחירו מכוויות אחרות. בסופו של דבר, המצב היה מעל לכוחותיו והוא ניסה להתאבד על ידי בליעת מסמרים, אבל הוא לא מת ונידון לחודש נוסף של עבודה. ידעתי שהאנשים האלה הם שדים שיהרגו אותנו בלי להניד עפעף ושהם לעולם לא יתנו לנו לנוח, אז פשוט הייתי צריך לחרוק שיניים ולהמשיך. בשל עומס העבודה המופרז, האצבעות שלי התעוותו והתפתחו במרפקים שלי ציסטות שהתנפחו לגודל של חלמוני ביצה. פיתחתי גם נזלת קשה ולעיתים קרובות הרגשתי סחרחורת וקוצר נשימה. השילוב של עבודת יתר וחוסר שינה הותיר אותי כל כך מסוחרר עד כדי כך שרעדתי תוך כדי הליכה והרגשתי שאני עלול ליפול בכל רגע. מלבד עבודתנו, נאלצנו גם להשתתף פעמיים בחודש במפגשים של שטיפת מוח בחסות המק"ס. חשבתי שהכזבים והרעיונות הכופרים של המק"ס מעוררי סלידה ולא היה לי שום רצון להקשיב להם. סבלתי מאוד במחנה העבודה הזה והתגעגעתי לימי הכינוסים והקריאה בדברי האל עם אחיי ואחיותיי. רציתי להיחלץ מהמצב הנוראי והלא אנושי הזה בהקדם האפשרי. התפללתי לאל וביקשתי ממנו שיעניק לי כוח ויעזור לי להתגבר על הסביבה הזו. מאוחר יותר, נזכרתי במזמור מדברי האל שכותרתו "כיצד לבוא לידי שלמות" "כשאתה מתמודד עם סבל, עליך להיות מסוגל להתעלם מדאגה לבשר ולא להתלונן על אלוהים. כשאלוהים מסתיר פניו ממך, עליך להיות מסוגל להאמין ולהיות חסיד אל, ולשמר את אהבתך הקודמת בלי להניח לה להתערער או להתכלות. אין זה משנה מה אלוהים יעשה, עליך להישמע לתוכניתו ולהיות מוכן לקלל את בשרך במקום להתלונן על אלוהים. כאשר תתמודד עם ניסיונות, עליך לְרַצות את אלוהים, גם אם תבכה מרה או תמאן להיפרד מחפץ אהוב. רק אלה הן אהבת אמת ואמונת אמת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). כששרתי את המזמור הזה, הבנתי את כוונת האל וחשתי מעודד מאוד והייתי מוכן להתמסר למצב הקשה הזה ולסמוך על האל ועל אמונתי כדי להתגבר. שהיתי במחנה העבודה יותר משנתיים ובמהלך תקופה זו פיתחתי נזלת, ברונכיטיס, דלקת מפרקים שגרונית, בקע ובעיות בקיבה. פעם, כשהבקע שלי התחיל לכאוב ושוטר במחנה העבודה לקח אותי למרפאה, ראיתי את הרופא המטפל שובר מחט באחוריו של אסיר ואז משתמש במלקחיים לחסימת דימום כדי לשלוף את המחט. נחרדתי מאוד כשראיתי זאת ולא העזתי לחזור למרפאה ההיא. במהלך התקופה הזו, לא יכולתי ללכת יותר מכמה צעדים בלי שכאב יפלח את הבטן התחתונה שלי. כשניסיתי להתמודד עם הקושי ולעבוד מעט, הרגשתי שאני עומד להיחנק. הסוהרים חששו שאם אמות האחריות לכך תיפול עליהם, ולכן לקחו אותי לבית החולים במחנה העבודה שבעיר לבדיקה רפואית יסודית יותר. לאחר שהרופא סיים לבדוק אותי, הוא אמר בנימה מופתעת: "איזו עבודה ביצעת? איך יכולת לחכות ופנית רק עכשיו לקבלת טיפול רפואי! הבקע שלך מצריך ניתוח. נוסף על כך, הכבד וכיס המרה מוגדלים מעט, אז אתה כבר לא מתאים לעבודת כפיים. אם תמשיך לעבוד, תמות." אבל הסוהרים פשוט לקחו תרופות עבורי והחזירו אותי למחנה העבודה. חששתי מאוד באותה עת כי ידעתי שעליי לרצות עוד שנה במסגרת גזר הדין ולא הייתי בטוח שאצליח לשרוד. אחר כך חשבתי: "בתקופת מאסר שארכה שנתיים, השוטרים עינו אותי וכמעט הוכיתי למוות על ידי אסירים, אך למרות כל הסבל שעברתי, מעולם לא בגדתי באל. אז איך פיתחתי מחלה כל כך קשה? האם באמת נגזר עליי למות במחנה העבודה הזה?" בעיצומו של הסבל שלי, התפללתי לאל: "הו אלוהים! מה עליי לעשות כעת? אנא, הנחה אותי." זמן מה לאחר מכן, נזכרתי בפסקה מדברי האל. "אתם אמורים לדעת אם יש בכם אמונה אמיתית ונאמנות אמיתית, אם בעברכם סבלתם למען אלוהים, ואם אתם נשמעים לאלוהים לגמרי. אם אתם חסרים את הדברים הללו, אז נותרו בתוככם מרדנות, ערמומיות, חמדנות ותלונות. מכיוון שלבכם בשום אופן לא ישר, מעולם לא קיבלתם הכרה חיובית מאלוהים ומעולם לא חייתם באור" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, שלוש תוכחות). כשחשבתי על דברי האל, הרהרתי בעצמי. כאשר ההתמודדתי עם מחלה וכאב, הפכתי לשלילי וחלש, ואפילו ניסיתי להתווכח עם האל. נטשתי את שבועתי, התלוננתי ומרדתי. איפה הייתה ההתמסרות שלי? איפה הייתה העדות שלי? נזכרתי שכאשר נרדפתי ידי המק"ס ועוניתי על ידה, כאשר סבלתי והייתי חלש היו אלה דברי האל שהנחו אותי והעניקו לי אמונה וכוח. האל גם עבד באמצעות אנשים, מצבים ודברים כדי לפתוח עבורי נתיב. הוא תמיד היה לצדי, השגיח עליי והגן עליי. אהבתו כלפיי הייתה כל כך גדולה וידעתי שאני חייב להפסיק להתלונן ולהבין אותו שלא כהלכה. לא משנה אילו עינויים או סבל היו צפויים לי, לא משנה אם אחיה או אמות, היה עליי לבטוח באל כדי להתקדם הלאה! כעבור חודש, המשטרה הקצתה אותי לעבודה אחרת שבה לא הייתי צריך ללכת כל כך הרבה והבריאות שלי השתפרה במידה ניכרת. הודיתי לאל על אהבתו מעומק לבי.

כשהייתי במחנה העבודה, לעתים קרובות שרתי לעצמי מזמורים בשקט. המזמור שהשפיע עליי באופן עמוק במיוחד נקרא "מה הקדשתם לאלוהים?" והוא אומר: "אברהם הקריב את יצחק. מה אתם הקרבתם? איוב הקריב הכול. מה אתם הקרבתם? רבים כל כך מסרו את חייהם, הרכינו ראשם, שפכו את דמם, על מנת לחפש את הדרך האמיתית. האם אתם שילמתם את המחיר הזה? בהשוואה לכך, אינכם כשירים כלל ליהנות מחסד כה אדיר. אל תחשבו שאתם נעלים כל כך. אין לכם על מה להתרברב. ישועה כה אדירה וחסד כה אדיר ניתנים לכם ביד חופשית. לא הקרבתם דבר, ובכל זאת אתם נהנים מחסד ביד חופשית. האם אינכם מתביישים?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של אלוהים ועבודתו, חשיבות ישועתם של צאצאי מואב). בכל פעם שסיימתי לשיר את המזמור הזה, חשתי הכרת תודה. המצוקה שלי הייתה כאין וכאפס בהשוואה למצוקתם של הקדושים לאורך הדורות. כשחוו את עבודת האל, כולם נשאו עדות יפהפייה למען האל וזכו באישורו. האל העניק לי כעת הזדמנות דומה להעיד – זו הייתה אהבתו כלפיי! היו אלה דברי האל שעודדו אותי ללא הרף והנחו אותי במהלך תקופת המאסר הארוכה והקשה במחנה העבודה. בנסיבות הנוראיות האלה, לא הייתי יכול להחזיק מעמד ללא ההכוונה של דברי האל.

בספטמבר 2007 סיימתי לרצות את גזר דיני ושוחררתי ממחנה העבודה. בדרכי החוצה, הם הורו לי להתייצב בתחנת המשטרה המקומית שלי לאחר שאחזור הביתה, אחרת רישום המגורים שלי יתבטל. הם גם איימו עליי שאם איעצר שוב, אקבל עונש הרבה יותר כבד. לאחר שהשתחררתי, עזבתי את הבית כדי שאוכל להמשיך להאמין באל ולבצע את חובתי. בעקבות המעצר והרדיפה על ידי המק"ס, זיהיתי בבירור את מהותם השטנית המתנגדת לאל. ככל שהם רדפו אותי יותר, כך נעשיתי נחוש יותר לנהות אחר האל, למלא את אחריותי כיציר בריאה, ולבצע היטב את חובתי כדי לגמול לאל על אהבתו. תודה לאל!