יום אחד, בסביבות 11 בבוקר, בקיץ של 2006, הייתי בביתה של המארחת שלי והקשבתי לכמה מזמורים מדברי האל כששוטרים התפרצו לפתע לבית ולקחו אותי ואת המארחת שלי, האחות ז'או גווילן ואת בתה בת ה-6, לתחנת המשטרה.

ברגע שנכנסנו לתחנה, שוטרות הפשיטו אותנו מבגדינו בכוח. כשנותרתי בבגדיי התחתונים בלבד, ניסיתי לחמוק מהן באופן אינסטינקטיבי כדי שיפסיקו להפשיט. אחת השוטרות זינקה לעברי, תלשה ממני את כל בגדיי התחתונים, מעכה אותם בקפידה, ואז קרעה אותם לגזרים במהלך הבדיקה. לאחר שהחיפוש הגופני היסודי הסתיים, נלקחנו לתוך משרד. שם, השוטרים דפדפו במחברת הקטנה שמצאו עליי. כשהם ראו שרשומים בה מספרי טלפון רבים, הם הניחו שאני כנראה מנהיגה, אז הם אמרו שידווחו על המקרה שלי למשרד הביטחון הציבורי של המחוז. ראש נפה בשם ז'ו שאל אותי, "מתי התחלת להאמין באל הכול יכול? מה התפקיד שלך בכנסייה?" בהתחלה לא אמרתי דבר, אז הוא לפת אותי בלסת והרים את ראשי... הוא לחץ כל כך חזק שלא הצלחתי לזוז. הוא חייך חיוך מרושע ואמר, "את נראית לא רע, ואת נחמדה וצעירה. את יכולה לעשות כל מה שתרצי, אבל את בוחרת להאמין באל!" שאר השוטרים עמדו בצד וגיחכו. חשתי גועל וזעם. חשבתי, "איזו מין 'משטרת עם' זאת? הם לא יותר מבריונים וחיות אדם!" המפקד ז'ו שאל אותי שוב ושוב לגבי פרטיי האישיים ומי היה מנהיג הכנסייה. כשלא הסכמתי לומר להם דבר, אחד השוטרים התחיל להרביץ לי ממש חזק. חשתי סחרחורת וראייתי התערפלה כתוצאה מהמכות. נפלתי פעם אחר פעם, אבל הוא משך אותי למעלה והמשיך להכות אותי. בשעה שעשה זאת, הוא צעק, "הממשלה המרכזית הכריזה מזמן שזה לא פשע להרוג את שכמותכם, אז זה לא משנה אם נכה אותך למוות! אם תמותי, פשוט ניקח אותך להרים ונקבור אותך. אף אחד לא ידע!" כשראיתי עד כמה רע ושטני הוא נראה, נכנסתי לפניקה והתחלתי לפחד... פחדתי שהם באמת יכו אותי למוות. זעקתי לאל בליבי שוב ושוב, וביקשתי שישגיח על ליבי. בשלב הזה נזכרתי בחלק מדברי האל: "בעלי השררה נראים אולי אכזריים כלפי חוץ, אך אל תחששו, זה רק מפני שאין בכם אמונה רבה. כל עוד אמונתכם תגבר, דבר לא יהיה קשה מדי" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 75). זה נכון מאוד. האל שולט בכול, אז לא משנה עד כמה השוטרים אכזריים ואלימים, האל שולט גם בהם. אם האל לא יאפשר לי למות, אפילו השטן לא יוכל ליטול ממני את חיי. גם אם השוטרים אכן יכו אותי למוות, נשמתי עדיין תהיה בידי האל. דברי האל העניקו לי אמונה וכוח, והצלחתי להירגע בהדרגה.

כשהמפקד ז'ו לא השיג את התשובה שרצה, הוא צעק בזעם, "אני רואה שאת מעדיפה לעשות דברים בדרך הקשה. אפתח היום את הפה שלך בכוח. אף אחד לא עובר אותי. רק ביומיים האחרונים תליתי שני אנשים עד שמתו." ואז ניגשו עוד שני שוטרים, אזקו את ידיי, ותלו אותי משער ברזל כשרגליי מתנדנדות מעל הקרקע, ורק פרקי ידיי תומכים במשקל גופי. לאחר מכן, הם גררו לשם גם את גווילן. כל הפנים שלה היו נפוחות ממכות והשיער שלה היה מבולגן לחלוטין. גם אותה תלו משער הברזל. המפקד ז'ו חייך אליי חיוך מרושע כשהוא ראה את הבעות הכאב שלנו ואמר, "תיהנו לכן", ואז הסתובב ויצא. הזמן חלף, והלחץ על פרקי ידיי כתוצאה מהאזיקים החל להכאיב יותר ויותר והרגשתי כאילו הזרועות שלי נתלשות מהמפרקים. זה היה כאב מייסר שגרם לי להזיע בכל גופי. עד מהרה, כל בגדיי היו ספוגי זיעה. במאמץ להקל על הכאב, קפצתי את אגרופיי וניסיתי כמיטב יכולתי להצמיד את עקביי לסורגי השער, אבל המשכתי להחליק למטה. ליבי פרפר והתקשיתי לנשום. הרגשתי שאני עומדת להיחנק. כשחשבתי על כך שהמפקד ז'ו אמר שהוא תלה ביומיים האחרונים שני אנשים עד שמתו, נבהלתי. פחדתי שבאמת אמות שם. התפללתי לאל, "הו אלוהים, אני כבר כמעט לא מסוגלת לסבול את זה. לא אוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב... אנא, הצל אותי..." לאחר שהתפללתי, נזכרתי במזמור מדברי האל, שנקרא "לא חשוב כמה גדול סבלכם, חפשו לאהוב את האל", האל אומר: "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). דברי האל מיד העניקו לי כוח ואמונה. חיי ומותי היו בידי האל, ולא אמות אלא אם האל יאפשר זאת. וגם אם תישאר בי נשימה אחת בלבד, היה עליי להקדיש את עצמי לאל ולעמוד איתן בעדותי לו. וכך, המשכתי להתפלל לאל ולהישען עליו, ועד מהרה, הצלחתי אט אט להירגע וחשתי פחות כאב. כשסובבתי את ראשי, ראיתי הבעה נחושה מאוד על פניה של גווילן, והודיתי חרישית לאל. ידעתי ששרדנו עד עכשיו רק בזכות האמונה והכוח שהאל העניק לנו.

השוטרים הורידו אותנו ב-4 בבוקר. איבדנו תחושה בידינו ורגלינו, אז פשוט קרסנו על הרצפה אחרי ששרדנו בקושי. כשהמפקד ז'ו חזה בכאב שלנו, הוא שאל אותי, מאוד מרוצה מעצמו, "נו? חשבת על זה קצת? זו לא הרגשה טובה להיות תלויה באזיקים, נכון?" התעלמתי ממנו. הוא נראה בטוח מאוד בעצמו, והניח שלא אוכל לסבול את העינוי ושבוודאות אבגוד באחיי ואחיותיי. אבל הוא לא ידע שככל שהם רודפים אותנו יותר, ככל שאני מבינה יותר עד כמה הם רעים וברברים, כך אני יותר מזהה את המפלגה הקומוניסטית כשד שמתנגד לאל, וכך אני הופכת נחושה יותר באמונתי שעליי לעמוד איתן בעדותי ולהשפיל את השטן. החקירה שלהם נמשכה עד אחר הצהריים למחרת. ואז המפקד ז'ו ענה לטלפון, ושמעתי אותו אומר, "שום דבר לא מצליח עם האישה הזאת. לא המקל ולא הגזר. אני מטפל במקרים כאלה כבר עשרות שנים, אבל אף פעם לא פגשתי מישהי כזאת קשוחה!" אחרי שניתק, הוא התחיל לקלל אותי, "אתם המאמינים באל הכול יכול, אתם קשוחים למדי! אני מסרב להאמין שלא אוכל לגרום לך לפתוח את הפה. ניקח אותך היום למקום אחר ושם לא יהיה לך כל כך קל. יש לי דרכים לגרום לך לדבר!" לאחר מכן, הוא ושוטר נוסף נכנסו לחדר הסמוך. שמעתי אותו אומר, "קח אותה לבור הנחשים וזרוק אותה לשם עירומה. זה יגרום לה לדבר!" כששמעתי את המילים "בור נחשים", נבהלתי, זה הבעית אותי. המחשבה על נחשים שיזחלו בכל מקום גרמה לי צמרמורת בכל הגוף, אז התפללתי מהר לאל וביקשתי ממנו שיעניק לי אומץ כדי שלא אהיה כמו יהודה איש קריות ואבגוד בו, גם אם הם יזרקו אותי לבור של נחשים. לאחר שהתפללתי, נזכרתי בדניאל שהושלך לגוב האריות. האריות לא נשכו אותו, כי אלוהים לא הרשה זאת. האם לא הייתי גם כולי בידי האל? המחשבות הללו אפשרו לי להירגע בהדרגה. מאוחר יותר, המפקד ז'ו ענה לשיחה, ואמר שיש עניין דחוף שעליו לטפל בו, ואז יצא במהירות יחד עם שוטר נוסף. ברגע שהוא עזב, השוטר שנשאר להשגיח עליי קיבל טלפון ממשפחתו ונאמר לו שמשהו קרה לבן שלו, ושהוא במצב קריטי. הוא אזק אותי לכיסא הברזל ואז עזב במהירות. ידעתי ללא צל של ספק שהאל שמע את תפילתי ופתח עבורי דרך מילוט. נשאתי תפילה נוספת: "אלוהים, חזיתי במעשיך המופלאים, ואני מודה לך!"

לאחר שהשוטרים ראו שהחקירה לא מניבה תוצאות, הם כל כך כעסו עד שלא אפשרו לי לישון. הייתי עייפה מאוד, אבל ברגע שעצמתי את עיניי, אחד השוטרים אחז בכתפיי וניער אותי ממש חזק, תוך כדי שהוא צועק, "את רוצה לישון? את רוצה לישון?" הם המשיכו להפחיד אותי כך שוב ושוב ולא אפשרו לי לישון. המשטרה עינתה אותי במשך ארבעה ימים ולילות, ולא אפשרה לי לאכול, לשתות או לישון. העינויים החלישו אותי מאוד, סבלתי מכאבי דקירה בבטני, התקשיתי לנשום, וגופי חש תשוש לחלוטין. אבל לא משנה איך הם חקרו אותי, לא סיפרתי להם דבר. כשהמפקד ז'ו ראה שאף שיטה לא מצליחה, הוא טרק את הדלת ועזב בכעס. כשהוא חזר, הוא נשא שלוש או ארבע פיסות נייר מכוסות בכתב. הוא הטיח אותן בשולחן והורה לי לחתום על וידוי ולהשאיר טביעת אצבע. אמרתי, "לא אמרתי שום דבר מזה, אז אני לא חותמת." הוא סימן משהו לשאר השוטרים, וכמה מהם מיהרו אליי, חלקם משכו בזרועותיי, וחלקם לחצו ממש חזק על פרקי ידיי ואילצו אותי לפתוח את אגרופיי, ואז השאירו בכוח את טביעת ידי על ההודאה המזויפת. המפקד ז'ו הרים את המסמך ואמר, בנימה מסופקת מאוד, "ובכן! את עדיין מנסה להילחם בי? את חושבת שתוכלי לא לומר דבר מבלי להיענש על כך? אני עדיין יכול לדאוג לכך שתורשעי ותיכלאי לשמונה עד עשר שנים!"

באותו ערב לקחו אותי השוטרים למפעל נטוש והורו לי להוריד את הנעליים והגרביים, כך שנותרתי יחפה. ואז שניים מהם נעמדו לידי, כל אחד מהם אחז בזרועי, והם נשאו אותי דרך מסדרון חשוך שרק החשיך יותר ויותר ככל שהעמקנו לתוכו. השיער שלי סמר. הם לקחו אותי מעבר לשלושה שערי ברזל והשליכו אותי לתוך חדר. ראיתי אדם בפינה, קשור בשלשלאות כבדות, ידיו פרושות לצדדים ורגליו פתוחות בפישוק, והוא נאנח חלושות. הרבה שלשלאות כבדות נתלו מהקיר, והיו בחדר אלות חשמליות ומוטות ברזל. הרגשתי שנפלתי אל תוך הגיהינום. הייתי מבועתת וחשתי שהפעם אין ספק שאמות שם. התפללתי לאל שוב ושוב. ואז אחד השוטרים אמר בנימה מאיימת, "אם תמהרי, עוד יש לך זמן להתוודות. את מתכוונת לדבר, או לא?" אמרתי, "לא ביצעתי שום עבירה. אין לי על מה להתוודות." הוא נחר בבוז קר, נופף בידו, ושני שוטרים אחרים ניתרו לעברי כמו שני זאבים והצמידו אותי במהירות לרצפה. נאבקתי בהם בכל כוחי, אבל הם לחצו על רגליי בעזרת ברכיהם ותלשו ממני את החולצה והמכנסיים בעודי מנסה נואשות להתנגד. הם קרעו ממני את כל בגדיי, ולבסוף השאירו אותי לשכב עירומה על הרצפה, כשפניי למטה. לאחר מכן, הם לחצו עם ברכיהם על ירכיי, ממש חזק, וכופפו את זרועותיי מאחורי גבי כך שלא יכולתי לזוז. שוטר נוסף נטל אלה חשמלית והתחיל לחשמל אותי כמו מטורף במותניים, בגב ובישבן. כל הלם חשמלי הותיר אותי נפוחה וחסרת תחושה, והרגשתי כאב כאילו שהוא קדח ישר לתוך עצמותיי. רעדתי ללא שליטה בכל גופי ורגליי נחבטו שוב ושוב ברצפה. ככל שנאבקתי יותר, כך הם החזיקו בי חזק יותר. אחד השוטרים ניצל את המצב ומישש את אחוריי בעודו צוחק כמו משוגע ומשמיע מילים וולגריות. שוטר נוסף צעק בזמן שחשמל אותי, "את מתכוונת לדבר או מה? מתערב שאוכל לגרום לך לדבר!" לאחר שחשמלו אותי חמש או שש פעמים, הם הפכו אותי, שוב לחצו בברכיהם על ירכיי, והמשיכו לחשמל אותי בחזה, בבטן ובמפשעה. כשהם חשמלו אותי במרכז גופי הרגשתי כאילו הקיבה והמעיים שלי מתערבבים יחד. הכאב היה נורא. כשהם חשמלו אותי בחזה, הרגשתי כאילו ליבי מתכווץ והתקשיתי לנשום. כשהם חשמלו אותי במפשעה, הרגשתי כאילו מסמרים חדים ננעצו לפתע בבשרי, ולא יכולתי לנשום. מילים פשוט לא יכולות לתאר את הכאב שחשתי.

לאחר מכן התעלפתי. אני לא יודעת כמה זמן עבר לפני שהם התיזו עליי מים קרים כדי להעיר אותי, ואז המשיכו לחשמל אותי. אחד השוטרים אפילו צבט בפטמות שלי, משך בהן למעלה ואז למטה בכוח, וחזר על כך שוב ושוב במשך ארבע או חמש דקות. הרגשתי כאילו הוא עומד לתלוש לי את הפטמות. הכאב היה עצום. שוטר אחד חשמל אותי בשדיים בו זמנית. לאחר כל הלם שכזה, הרגשתי כאילו הבשר מהשדיים שלי מתקלף, וכאילו שליבי עומד להפסיק לפעום. הזעתי בכל גופי ולא יכולתי להפסיק לרעוד. הם המשיכו לחשמל אותי, להשתעשע בי, ולומר לי דברים מבחילים. הרגשתי כאילו הם רוחות רעות ושדים בגיהינום שמתמחים בעינוי בני אדם להנאתם. מאוחר יותר, כאב לי כל כך שאיבדתי שליטה בשלפוחית השתן והתעלפתי שוב. זמן מה חלף, אני לא יודעת כמה, לפני שהם שוב העירו אותי עם מים קרים והמשיכו לחשמל אותי בחזה, בבטן ובמפשעה. מרוב מכות החשמל, הרגשתי שבשרי נצרב מעל גופי. אחד השוטרים צעק בזמן שחשמל אותי, "איפה אלוהים שלך עכשיו? תקראי לו שיציל אותך! אני האלוהים שלך!"

שוב ושוב התעלפתי ממכות החשמל, והם התיזו עלי מים כדי להעיר אותי. בסוף, לא נותר בי אפילו כוח להיאבק או לזוז. שכבתי על הרצפה, חצי מתה, וחשתי עצבות, כעס וכאב תהומיים. לא היה לי מושג עוד כמה זמן הם ימשיכו לענות אותי ולהתעלל בי. באמת שכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, אז רציתי לנשוך את לשוני ולהרוג את עצמי כדי לסיים את הסבל הזה מהר. בדיוק כשעמדתי לוותר על הכול, נזכרתי במזמור הזה: "השטן התעלל בי באופן לא ייאמן. חזיתי בפניו של השד. לא אוכל לשכוח עידנים של שנאה. עדיף למות מאשר להיכנע לשטן! אלוהים התגלם בבשר כדי להושיע את האדם, וסבל עינויים והשפלה. נהניתי מאוד מאהבת האל, אז איך אוכל לנוח מבלי לגמול על כך? כבת אנוש, עליי להתעלות ולמסור את חיי בעדותי לאל. גופי אולי יישבר, אך ליבי יתחזק. אהיה נאמנה לאל עד מותי, ללא חרטות. אתמסר לו אפילו עד מותי, אם אוכל לשאת לו עדות ולו פעם אחת." חשבתי על האופן שבו האל התגלם בבשר וסבל השפלה עצומה כדי להושיע את האנושות, איך הוא חלק בדבריו כדי להשקות ולקיים אותנו. האל שילם מחיר יקר למעננו, והוא תמיד היה שם כדי להדריך אותי ולהגן עליי מאז מעצרי. נהניתי כל כך מחסדו של האל, אבל מה עשיתי אי פעם למענו? הקדושים במהלך העידנים הצליחו להקריב את עצמם ולהקיז מדמם, כקדושים מעונים למען האל, אבל לאחר שחוויתי רק מעט סבל, כבר רציתי להימלט ממנו אל המוות. הייתי כה מוגת לב! איך הייתה זו עדות לאל? לא אפשרתי בכך לשטן ללעוג לי? עם המחשבה הזו, התפללתי חרישית, "אלוהים, לא משנה כמה השטן יענה אותי, לעולם לא איכנע. אמשיך לחיות למענך."

לאחר מכן, הם המשיכו לחשמל אותי שוב ושוב וחשקתי את שיניי ולא השמעתי הגה. לאחר שהתעלפתי בפעם האחרונה ממכות החשמל, מצאתי את עצמי עומדת במקום שממנו ראיתי במרחק הר בצורת מקור של עיט, מוקף בעצים קמלים, ובצמחי במבוק, פרחים ועשב, כולם יבשים ונבולים. רק ההר נותר ירוק. אנשים רבים, עם שפתיים יבשות וסדוקות, טיפסו לעבר ההר וחלקם מתו בדרך מצמא. גם אני הייתי צמאה מאוד, וכשהגעתי למרגלות ההר, שמעתי צליל מים נובע ממנו. מיהרתי להתחיל לטפס עליו ולאחר שטיפסתי בקושי עד מחציתו, הצלחתי להרים את ראשי ולשתות את המים שטפטפו מטה ממקור העיט. טעמם היה מתוק להפליא! בשעה ששתיתי, שמעתי שירה. סובבתי את ראשי וראיתי שתי שורות של אנשים לבושים בלבן שרים מזמור. הם נראו כמו מלאכים. אלה היו מילות השיר: "בעבודה של אחרית הימים, אנו זקוקים לאמונה ולאהבה הגדולות ביותר. המעשה הרשלני הפעוט ביותר עלול להביא למפלתנו משום ששלב העבודה הזה שונה מכל השלבים הקודמים. הדבר שהאל הופך למושלם הוא אמונתם של אנשים, שאיש לא יכול לראות אותה או לגעת בה. מה שאלוהים עושה הוא להמיר מילים לאמונה, לאהבה ולחיים. בני האדם חייבים להגיע לשלב שבו הם עברו מאות זיכוכים וניחנים באמונה גדולה מזו של איוב, מה שדורש מהם לשאת סבל בל יתואר וכל מיני עינויים מבלי לעזוב את אלוהים בשום שלב. כשהם יהיו מסורים עד המוות, וכשהם יאמינו באלוהים באמונה שלמה, השלב הזה בעבודתו של אלוהים יושלם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הנתיב... (8)). הצליל של השיר הדהד ברחבי העמק. הוא היה צלול, מלודי ויפהפה. כשהקשבתי לו, חשתי הנאה והשראה רבה. ואז התעוררתי לפתע. עדיין כאב לי מאוד, אבל חשתי שלווה בליבי. ראיתי שוטר נח על כיסא, מותש ונושם בכבדות. שוטר אחר אמר, "התרשמתי מאוד. האישה הזו עשויה מברזל. שום דבר לא יכול להרוג אותה." הודיתי לאל והיללתי אותו כששמעתי זאת. האל העניק לי נאורות והנחה אותי, אפשר לי לראות את החיזיון הזה שהעניק לי כוח, והנחה אותי בזמן הקשה הזה. אמונתי באל התחזקה. מאוחר יותר, אחד השוטרים השליך אליי את החולצה והמכנסיים שלי ועזב, מיואש. מכות החשמל החלישו אותי וכאב לי מדי מכדי להתיישב. במאמץ רב, הצלחתי לאסוף את בגדיי בעודי שוכבת על הרצפה, אבל בגדיי התחתונים לא נראו בשום מקום והם קרעו את בגדיי, ובקושי הצלחתי לכסות את עצמי. הרגשתי כאילו שמכות החשמל הסירו ממני שכבה של עור, והמגע של הבגדים על עורי כאב. נדרשה למעלה משנה עד שהחלמתי מהפצעים שספגתי מההלם החשמלי, והיו תסמינים שנותרו אצלי גם אחרי כן. מאז אותו זמן, אני סובלת לעיתים קרובות מעוויתות לא רצוניות בכל הגוף, מקושי לפתוח את הלסת ומהתקשות בכל הגוף. אם זה קורה בלילה, אני מתקשה לישון, ולמחרת אני תשושה ונטולת אנרגיה.

ביום החמישי למעצרי, המשטרה העבירה אותי לבית מעצר. לאחר חמישה ימים ללא אוכל או שתייה, הגרון שלי היה יבש מכדי לבלוע. האסירות האחרות הביאו גוש של אורז קר ויבש, פתחו את פי בכוח עם מקלות אכילה והכניסו אותו בכוח לפה שלי, כשהן צועקות, "קדימה, תבלעי אותו. את לא רוצה לדעת מה יקרה אם לא!" התחושה הייתה שאני בולעת מסמרים. הגרון שלי כאב כל כך שדמעות החלו לזלוג על לחיי. ההשפלה וההתעללות היו שגרה במקום הזה. יום אחד, האסירה הראשית הביאה מספריים מאיפה שהוא, הצמידה אותי לשרפרף, ושאלה כמה אסירות אחרות איזו תספורת לעשות לי. אחת מהן אמרה, "היא דתית, אז תעשי לה תספורת של מכשפה!" האסירה הראשית מיד גזרה את הצמות שלי, והאחרות פרצו בצחוק והתלהבו לראות את השיער שלי נהרס כך. אחת מהן אמרה, "תעשי לה תספורת של נזירה!" האסירה הראשית מיד גזרה חלק גדול מהשיער שלי כך שניתן היה לראות את הקרקפת, והאחרות שוב פרצו בצחוק. ההשפלה הייתה נוראית עבורי, ולא הצלחתי לעצור את דמעותיי. בגלל שנתליתי באזיקים וחשמלו אותי, התקשיתי מאוד להרים את זרועותיי ורגליי, וכל ניסיון ללכת גרם לי כאב רב. אבל עדיין הייתי צריכה להתעמל יום יום עם האסירות האחרות, ולהרים את רגליי גבוה ולהוריד אותן חזק ולהשמיע רעשים רמים. התנועות הללו הכאיבו לי מאוד בכל פעם. הייתי חלשה בכל גופי ולא נותר בי כוח, ולא הצלחתי לעמוד בקצב, אז האסירה הראשית צבטה אותי והשאירה עליי חבורות. זה היה לא נעים במיוחד במהלך המחזור שלי. לא היה נייר טואלט, לא היו לי תחתונים, והאסירה הראשית נתנה לי זוג אחד בלבד של מדי כלא, אז מכנסיי הוכתמו בדם ולא יכולתי להחליף אותם. הבד של המדים היה אף הוא גס מאוד, אז הוא התקשה לאחר שהדם התייבש עליו. הפצעים כתוצאה מהחשמול שעברתי במפשעה לא החלימו, אז כאב לי ללכת ובכל פעם שהתעמלנו, המדים התחככו בפצעים הללו, והרגשתי כאילו חותכים אותי בסכין. החלק הכי גרוע היה שללא נייר טואלט, הייתי חייבת לנקות את עצמי בעזרת מים קרים. לפני שנעשיתי מאמינה, סבלתי מבעיה של דימומים, וחששתי שזה יתפרץ מחדש בגלל המים הקרים. במהלך הימים הללו, הרגשתי שלא אצליח לשרוד. לא ידעתי מתי כל זה ייגמר, ולא רציתי להישאר ולו רגע נוסף בכלא השדים הזה. כשהאומללות שלי הגיעה לשיא מסוים, שוב חשבתי על המוות. כשהבנתי שליבי סטה מדרכו של האל, נשאתי תפילה, וביקשתי מהאל שינחה אותי כיצד להתגבר על מצבי. ואז, יום אחד, נזכרתי בקטע זה מדברי האל: "כשאתה מתמודד עם סבל, עליך להיות מסוגל להתעלם מדאגה לבשר ולא להתלונן על אלוהים. כשאלוהים מסתיר פניו ממך, עליך להיות מסוגל להאמין ולהיות חסיד אל, ולשמר את אהבתך הקודמת בלי להניח לה להתערער או להתכלות. אין זה משנה מה אלוהים יעשה, עליך להישמע לתוכניתו ולהיות מוכן לקלל את בשרך במקום להתלונן על אלוהים. כאשר תתמודד עם ניסיונות, עליך לְרַצות את אלוהים, גם אם תבכה מרה או תמאן להיפרד מחפץ אהוב. רק אלה הן אהבת אמת ואמונת אמת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). באמצעות דברי האל, הבנתי שהוא אפשר לי לחוות את הרדיפה של הדרקון הגדול האדום כאש כדי לבחון אותי, ולראות אם אמונתי בו אמיתית. זה גרם לי לחשוב על איוב ועל פטרוס. איוב הותקף ועונה בידי השטן, שחין הופיע בכל חלקי גופו וגרם לו סבל רב, והוא ישב בתוך האפר והשתמש בחרש כדי להתגרד. ובכל זאת, הוא לא האשים את אלוהים אלא הילל את שמו. פטרוס נצלב במהופך למען האל והצליח להתמסר עד המוות, ובכך נשא עדות מהדהדת. שניהם נשאו עדות לאל בתוך סבלם. בהשוואה אליהם, ניחנתי באמונה מעטה מאוד. ככל שחשבתי על כך יותר, כך התביישתי יותר, אז נשאתי תפילה חרישית: "הו אלוהים, לא משנה כמה אסבול, אני רוצה לנהות אחריך! ככל שהדרקון הגדול האדום כאש יענה אותי יותר, כך ברצוני להישען עליך יותר ולעמוד איתן בעדותי ולהשפיל את השטן!"

ואז יום אחד, המשטרה זימנה את בעלי. כשהוא ראה איך עינו אותי עד שכמעט איבדתי צלם אנוש, הוא החל לבכות, ואמר, "איך יכולת לעמוד בעינויים שכאלה? המפקד ז'ו אמר שאם רק תגידי להם כל מה שאת יודעת, נוכל ללכת הביתה." המפקד ז'ו ראה שאני עדיין לא מוכנה לדבר, והתקשר אז לבתי. היא אמרה, בדמעות, "אמא, את בסדר? המורים ושאר הילדים בבית הספר אומרים שאני בת של מנהיגת כת. הם מציקים לי ומתעלמים ממני. אני מתחבאת בפינת הכיתה מדי יום, בוכה..." הרחקתי את הטלפון מאוזני כי לא הייתי מסוגלת להקשיב לכך יותר. הרגשתי כאילו מישהו נעץ סכין בליבי וסובב אותו ולא יכולתי להפסיק לבכות. המפקד ז'ו ניצל את ההזדמנות ואמר, "פשוט תדברי איתנו. ספרי לנו על בית אחד שמחזיק בתוכו כסף של הכנסייה, רק בית אחד, ותוכלי להתאחד עם משפחתך." הרגשתי חלשה באותו הרגע, אז חשבתי שאם לא אגיד דבר, גם בעלי ובתי ייחשבו אשמים, אז אולי אוכל לחלוק מידע שהוא פחות חשוב. ואז הבנתי שזה יהיה מנוגד לכוונת האל, אז נשאתי מהר תפילה, וביקשתי מהאל שישגיח על ליבי כך שאוכל לגבור על הפיתוי הזה מהשטן. ואז חשבתי על משהו שהאל אמר: "בכל עת, אנשיי חייבים לעמוד על המשמר נגד המזימות הערמומיות של השטן ולהגן על שער ביתי למעני ... ובכך לא ליפול למלכודת של השטן, משום שאז יהיה מאוחר מדי להתחרט" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 3). הנאורות שבדברי האל הגיעה בדיוק בזמן. לפתע הבנתי שהשטן ניסה להשתמש באהבה שלי למשפחתי כדי לתקוף אותי ולגרום לי לבגוד באל. אסור היה לי ליפול בפח שהוא טמן לי. אסור היה לי לבגוד באחיי ובאחיותיי בשביל המשפחה שלי. ואז נזכרתי בקטע נוסף מדברי האל: "עליך לסבול קשיים למען האמת, עליך להקריב את עצמך למען האמת, עליך לשאת השפלה למען האמת, ועליך להתנסות בסבל רב יותר כדי להשיג יותר מהאמת. זה מה שעליך לעשות. אסור לך להשליך את האמת לטובת הנאה מהרמוניה משפחתית, ואסור לך לאבד חיים שלמים של כבוד ויושרה לטובת הנאה זמנית. עליך לחתור אל כל מה שיפה וטוב ואל נתיב חיים בעל משמעות רבה יותר" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט). כשהרהרתי בדברי האל, חשתי מידה רבה של אשמה וחרטה. חשבתי על איוב שפותה בידי השטן, איבד את ילדיו ואת כל רכושו, ואיך גם אז הוא לא האשים את האל אלא המשיך להאמין בו ונשא לו עדות מהדהדת ונפלאה. אבל אל מול הפיתוי שהשוטרים הציעו לי, הייתי מוכנה לבגוד באחים ובאחיות ובאל כדי להגן על האינטרסים של משפחתי. הייתי נטולת מצפון. הייתי אנוכית ובזויה, ופגעתי באל. בכל פעם שהייתי במצוקה, האל היה שם להנחות אותי ולהגן עליי, והעניק לי אמונה וכוח בדבריו. אהבתו לי היא אמיתית מאוד, ועכשיו שהגיע הזמן עבורי לבחור, לא יכולתי לבגוד בשאר חברי הכנסייה בשביל בעלי ובתי. הגורל של כולם בחיים נקבע מראש בידי האל, וגורלם של בעלי ובתי היה בידי האל. השטן לא יחליט בעניינם. ידעתי שעליי להפקיד הכול בידי האל. כשחשבתי על כך בצורה כזאת, האתגר שמולו משפחתי ניצבה כבר לא הפריע לי, והייתי נחושה למרוד בבשר ולעמוד איתן בעדותי לאל.

ביום ה-28 למעצרי, המשטרה שלחה אותי ואת גווילן לבית המעצר, ונכלאנו יחד עם פרוצות שנדבקו במחלות מין. זה היה תא שאפילו השוטרים לא רצו להתקרב אליו. לחלק מהאסירות היו פצעים על כל הגוף והעור שלהן נרקב, ולחלקן היו מורסות באברי המין שהכאיבו להן מאוד. הן כיסו את עצמן בסדינים מטונפים, ונאנקו מכאב על מיטות הבטון. לא היו תרופות בנמצא, אז הן יכלו להשתמש רק במלח ובמשחת שיניים כדי להקל על הכאב. חלק מהתחתונים שהן כיבסו והותירו להתייבש אפילו רחשו כינים שזחלו מתוך התפרים. חשבתי לעצמי, "זה לא מקום לבני אנוש. זו מאורה של חולי! איך אוכל להמשיך לחיות אם אידבק במחלת מין כלשהי, או באיידס, בזמן שאני כאן?" התחלתי לפחד, והתפללתי לאל וביקשתי ממנו שיגן עליי וינחה אותי. חשבתי לאחר מכן על משהו שהוא אמר: "מכל מה שקורה ביקום, אין שום דבר שלגביו המילה האחרונה אינה שלי. האם יש דבר שאינו נתון בידיי?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 1). כן, הכול נמצא בידי האל, ואם הוא לא ירשה זאת, אני לא אידבק בזיהומים בזמן שהותי עם הנשים הללו. ואם כן אידבק, זה יהיה משהו שעליי לחוות. המחשבות הללו שיככו את הפחד שלי והצלחתי להתמודד ברוגע עם המצב. במהלך ששת החודשים הבאים, על אף שישנתי ואכלתי לצד האסירות האחרות, לא נדבקתי בזיהומים הודות להגנתו של האל.

בשהותי בבית המעצר, המשטרה החדירה מרגלים כדי שיתקרבו אליי וינסו להשיג מידע לגבי הכנסייה. זמן לא רב לאחר שנשלחתי לבית המעצר, אסירה אחרת החלה להתיידד איתי, ואמרה שהיא גם רוצה להיות מאמינה, ושהיא ממש מעריצה את המנהיגים והעובדים בכנסייה, ואז שאלה אותי אם אני מנהיגה. בשלב הזה, חשתי שמשהו לא בסדר, ומיהרתי לשנות את הנושא. לאחר מכן, בכל פעם שהיא דיברה על האמונה באל, שיניתי את נושא השיחה, כך שהיא לא קיבלה ממני שום מידע. זמן קצר לאחר מכן היא עזבה את בית המעצר. מעט אחרי זה, כשעברתי יום אחד ליד תאי הגברים, אחד האסירים השליך אליי פיסת נייר. היה כתוב בה שהוא נעצר על כך שהוא שיתף בבשורה ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר. הוא גם כתב שהוא מקווה שנוכל לעזור זה לזה, והוא ביקש שאגיב למכתב שלו. תהיתי אם הוא באמת מאמין. כשהתלבטתי אם להגיב למכתבו או לא, נזכרתי לפתע בחלק מדברי האל: "אתם חייבים להיות ערים ולהמתין בכל רגע, ואתם חייבים להתפלל בפניי יותר. אתם חייבים לזהות את מיני המזימות והקשרים הערמומיים של השטן, להכיר את הרוחות להכיר את בני האדם ולהיות מסוגלים להבחין בין בני אדם, עניינים ודברים מכל הסוגים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 17). דברי האל היוו עבורי קריאת השכמה מיידית. האם ייתכן שמדובר במזימה של השטן? באותו זמן לא הייתה לי דרך לזהות זאת, אז התפללתי לאל שוב ושוב וביקשתי ממנו לחשוף זאת. כשבוע לאחר מכן, כשכל האסירים והאסירות התכנסו בחצר, ראיתי את האיש הזה. כשראיתי שראשו לא מגולח, חשתי מבולבלת... כל האסירים חייבים לגלח את ראשיהם כשהם נכנסים לכלא, אז למה הוא שמר על שיערו? בדיוק כשהרהרתי בכך, אסירה שעמדה לידי נקשה על כתפי והצביעה על האיש, ואמרה בנימה די משועשעת, "האיש הזה הוא מהמשטרה, הוא שילם לי על שירותיי לפני כמה זמן." מיד הבנתי שהוא שוטר ושהוא ניסה להתקרב אליי כדי לחלץ ממני הודאה. ראיתי שלדרקון הגדול האדום כאש יש באמת כל מיני מזימות באמתחתו. הוא כה נתעב ובזוי! הודיתי לאל בליבי על הגנתו, שאפשרה לי לזהות את תחבולות השטן פעם אחר פעם, והצילה אותי מהן.

בינואר 2007, המשטרה שלחה אותי ואת גווילן למחנה עבודה, יחד עם שלוש אסירות נוספות שנכלאו על עבירות סמים. לעולם לא אשכח את ההשפלה שחוויתי באותו יום. כשהגענו, זה היה כבר אמצע היום ושלג קל החל לרדת. מאות אסירים אחרים היו בחצר מחנה העבודה ועמדו בתור לקבלת אוכל. השוטרים ניגשו אלינו עם הבעה אכזרית על פניהם ואמרו לעברייניות הסמים ללכת לאכול, ואותי ואת גווילן השאירו שם. ואז הם הורו לנו להתפשט מכל הבגדים שלנו. תהיתי אם בכוונתם לחפש עלינו בשעה שכל שאר האסירים מסתכלים. כשסירבנו להתפשט, חלק מהשוטרים התנפלו עלינו והסירו מאיתנו את הבגדים בכוח. עבורי, העובדה שהפשיטו אותי בכוח מול כל האנשים האלה הייתה גרועה עוד יותר מאשר אם פשוט היו הורגים אותי. שורות שורות של עיניים צפו בנו. הותרתי את ראשי מושפל, שילבתי ידיים על חזי, והתכופפתי. שוטר משך אותי בכוח למעלה וצעק עליי שאשים את ידיי מאחורי הראש, שאפשק רגליים, שאעמוד מול כל האסירים, ושאעשה סקווטים. גווילן נאלצה לעשות אותו הדבר, וראיתי שהיא רועדת בכל הגוף. היא כבר רזתה כל כך שנותרה רק עור ועצמות, והיו לה צלקות על הגוף. אני מניחה שגם היא עונתה קשות. השוטרים הצביעו עלינו וצעקו לעבר האחרים, "השתיים האלו מאמינות באל הכול יכול. אם מישהו מכם יהפוך להיות גם מאמין, תסיימו כמותן!" זה גרם למלמולים רבים בקרב האסירים, וחלקם אמרו בלעג, "למה האל שלכם לא מציל אתכם עכשיו?" נאלצנו להמשיך לעשות כך סקווטים מול מאות אנשים במשך 10 דקות. מעולם לא חוויתי השפלה כזאת, ולא יכולתי להפסיק לבכות. אם היה שם קיר, הייתי מבקשת להטיח בו את ראשי ולמות. ואז נזכרתי במזמור של הכנסייה: "השטן, מלך השדים, הוא אכזרי, חסר בושה ומתועב לחלוטין. אני רואה בבירור את הבעתו השטנית של השטן, וליבי אוהב את המשיח עוד יותר. לעולם לא אבחר בקיום בזוי על ידי כניעה לשטן ובגידה באל. אסבול את כל הקשיים והכאב, ואחזיק מעמד בלילות האפלים ביותר. למען נחם את לב האל, אשא למענו עדות של ניצחון" (עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים, עמידה איתנה בעיתות אופל ודיכוי). כשחשבתי על מילות המזמור הזה, חשבתי על ישוע אדוננו שנצלב... החיילים הרומאים היכו אותו, השפילו אותו, וירקו על פניו. אלוהים הוא קדוש, אז הוא לא צריך לעבור סבל שכזה, אבל הוא נשא בכאב ובהשפלה המוחלטים כדי להושיע את האנושות, ולבסוף נצלב למעננו. הוא עמד בהשפלות ובסבל שלא ייאמנו. אבל כבת אדם מושחתת, העדפתי למות מאשר להיות מושפלת, ולא הייתה בי כל עדות. הושפלתי בידי שדים ובידי השטן רק מפני שאני נוהה אחר האל. זו הייתה רדיפה לשם צדקנות והיא הייתה מהוללת! ככל שהמפלגה הקומוניסטית השפילה ורדפה אותי יותר, כך ראיתי יותר בבירור עד כמה היא בזויה ונתעבת, וכך יכולתי יותר לדחות אותה ולמרוד בה, לשמר את נחישותי ולעמוד איתן בעדותי לאל.

לאחר מכן, חלק מהסוהרים הביאו אותנו לעמוד ליד גרם מדרגות, ובאותו הזמן, שני אסירים אחרים מיהרו אלינו והחלו להכות אותנו ולבעוט בנו, הם תפסו אותי בשיער והטיחו את ראשי בקיר, ואוזניי החלו לצלצל. עד מהרה כבר לא שמעתי דבר והרגשתי כאילו ראשי נפתח. גווילן דיממה מהעיניים, האף, הפה והאוזניים. אחרי המכות, האסירים גררו אותנו למרפסת כדי לגרום לנו לעמוד ללא תזוזה בתור עונש. ירד אז שלג כבד, רוח קרה נשבה, והטמפרטורות בלילה ירדו לשבע או שמונה מתחת לאפס. לבשנו רק תחתונים ארוכים, אז רעדנו מהקור. כשזה הגיע לשלב שכבר לא יכולתי לסבול זאת יותר ורציתי לשנות תנוחה, הזזתי מעט את כפות רגליי, והאסירים התקרבו כאילו בכוונה להכות אותי. למחרת, כל הגוף שלי כאב כתוצאה מהקור, והרגשתי כאילו ליבי עומד לקרוס. חשתי גם כאב חד בכפות רגליי. זו הייתה תחושה גרועה ממוות, וכל דקה שחלפה הייתה קשה מנשוא. בשלב מסוים, הכאב נעשה כה נורא שכבר רציתי לקפוץ מהמרפסת ולסיים את חיי. אבל אז הבנתי מיד שחשיבה מהסוג הזה אינה תואמת לכוונת האל, אז מיהרתי לקרוא אליו, "אלוהים, אני כבר כמעט לא מסוגלת להחזיק מעמד. אני כבר לא יכולה לסבול זאת... אנא הענק לי אמונה כך שאוכל לעמוד בסבל הזה." לאחר שהתתפללתי, חשבתי על מזמור מדברי האל שנקרא "לא חשוב כמה גדול סבלכם, חפשו לאהוב את האל": "במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). הבנתי שהאל תמיד הנחה אותי, דאג לי והשגיח עליי. כשחשבתי על העינויים וההשפלה שחוויתי, הבנתי שלולא הנחיית האל או האמונה והכוח שדבריו העניקו לי, לא הייתי שורדת את התעללותם של השדים הללו. האל הראה לי איך לשרוד עד אותו יום, והוא קיווה שאוכל לשאת לו עדות אל מול השטן. אבל כעת, רק כדי להקל על עצמי מבחינה פיזית, רציתי לסיים את חיי. הייתי כה חלשה. איך ניתן לומר שזו עדות לאל? אם אמות, זה לא אומר שנפלתי בפח התחבולות של השטן? אסור היה לי למות. הייתי חייבת לעמוד איתן בעדותי ולהשפיל את השטן. כשחשבתי על כך בצורה כזאת, עד מהרה כבר לא חשתי בקור, וגופי התמלא חמימות.

האסיר הראשי הרשה לנו לרדת רק באחר הצהריים של היום השלישי. הרגליים של גווילן ושלי היו נפוחות מאוד והתחושה הייתה כאילו הדם קפא בתוכן. הוורידים ברגלינו בלטו וכפות רגלינו כאבו מאוד, ולמרות זאת, עדיין הודיתי לאל. במזג האוויר הקר והמושלג, גווילאן ואני עמדנו על מרפסת במשך שני ימים ושני לילות מבלי לאכול או לשתות דבר, אבל לא קפאנו למוות או אפילו התקררנו. זו הייתה הגנתו של האל.

במהלך התקופה שלי במחנה העבודה, מדי יום, במשך 12 שעות, או אפילו עד 22 שעות, נאלצתי לעבוד בפרך, ולעיתים קרובות, האסיר הראשי היכה והעניש אותי כי לא השלמתי את משימותיי. אבל האל המשיך להעניק לי נאורות ולהנחות אותי, ואפשר לי לשרוד 18 חודשי גיהינום בכלא. האל היה לצדי כל הזמן הזה, השגיח עליי והגן עליי. עוניתי והושפלתי פעמים רבות, עד למצב שרציתי לסיים את חיי, ודברי האל היו מה שהעניק לי אמונה וכוח והנחה אותי דרך הסערות. האל העניק לי את חיי! בכך שחוויתי את דכאנותו של הדרקון הגדול האדום כאש, למדתי שהאל הוא הדבר היחיד שניתן להישען עליו. רק הוא אוהב באמת את האנושות, ורק הוא יוכל להושיע אותנו מהשחיתות וההשמדה של השטן, ולהוביל אותנו לחיות באור. אני מודה לאל!