לפנות בוקר באחד הימים של יולי 2018, אחת האחיות ואני היינו בבית המארח שלנו ובדיוק סיימנו דיון עבודה ועמדנו ללכת לישון, כשפתאום שמענו מישהו מתעסק בדלת ונביחה של כלב – זה הלחיץ אותי מעט. באותו רגע, שבעה או שמונה שוטרים התפרצו לחדר השינה ואזקו את ידינו מאחורי הגב. הם החלו לבצע חיפוש במקום ולהפוך אותו מבלי להציג אף מסמך. בסופו של דבר הם מצאו 7,000 יואן במזומן וקבלה על 350,000 יואן מהכסף של הכנסייה. פחדתי – מכיוון שמצאו את הקבלה, השוטרים לבטח ידרשו לדעת היכן הכסף. לא ידעתי איך הם יענו אותי או אם הם יכו אותי למוות. נשאתי תפילה מהירה בלבי. ביקשתי מהאל כוח ואת הגנתו, כדי שלא אמעל בו ואהפוך לבוגדת. לאחר מכן עלה בראשי המזמור "עדות החיים": "יום אחד אולי יתפסוני בגלל עדותי, אני יודע בליבי כי הסבל הוא רק עבור הצדק. לו חיי יחלפו כמו ניצוץ, בהינד עפעף, עדיין אחוש גאווה שאני הולך בעקבות המשיח ונושא עדות" (עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים). זה נכון. לכן, לא משנה עם איזה סוג של עינוי אכזרי נגזר עלי להתמודד, זה יהיה סבל למען הצדק. אסור היה לי להיות הססנית או פחדנית – היה עליי לעבור את זה על ידי הישענות על האל. עם המחשבה הזו בראשי, נרגעתי בהדרגה.

באותו יום אחר הצהרים, המשטרה לקחה את שתינו למלון כדי לחקור אותנו בנפרד. שוטר בשם ליו צעק, "קדימה, גלי את האמת על העניינים הדתיים האלה! מה הסיפור של הקבלה ההיא על סך 350,000 יואן?" חשבתי, "הכסף הזה שייך לכנסייה – זה לא קשור אליהם בכלל. למה שבכלל אגיד להם משהו?" אז שתקתי. ואז השוטר ליו סטר על פני בכעס, כשהוא מותיר את פניי בוערות מכאב. הוא לחץ חזק מאוד על נקודות הלחץ סביב צווארי, אבל אני חרקתי שיניים בכאב ולא אמרתי מילה. ואז אמר שוטר כבד משקל אחד, "הנה, אעזור לך לעשות קצת התעמלות." הוא לפת את שערי ומשך אותו מעלה ומטה, כשהוא מאלץ אותי לבצע כפיפות ברכיים. לאחר שעשה זאת חמישים או שישים פעמים, הקרקפת שלי צרבה והשיער שלי נתלש לכל עבר. לאחר מכן הם הביאו כיסא והעמידו אותו כך שגב הכיסא היה מאחורי כנגד גבי. הם העבירו את כפות ידיי האזוקות דרך הרווח בגב הכיסא כך שהן נחו על מושב הכיסא. ישבתי על הרצפה כשרגליי פשוטות הישר קדימה. הם המשיכו לדרוש מידע על ה- 350,000 יואן. כשהבינו שלא אדבר, הם המשיכו לענות אותי. לאחר זמן מה, מפרקי הכתפיים שלי כאבו מאוד מהמתח וגבי הרגיש כאילו הוא נשבר. המנעולים של האזיקים חפרו עמוק בבשרי. רעדתי מכאב בכל גופי, הזעתי ללא הרף, הרגשתי שאני לא יכולה לשאת זאת יותר. המשכתי להתפלל בליבי, וביקשתי מהאל לתת לי כוח ולשמור עליי כדי שאוכל לעמוד איתן. בדיוק אז, חשבתי על קטע מדברי האל: "כשאתה מתמודד עם סבל, עליך להיות מסוגל להתעלם מדאגה לבשר ולא להתלונן על אלוהים. כשאלוהים מסתיר פניו ממך, עליך להיות מסוגל להאמין ולהיות חסיד אל, ולשמר את אהבתך הקודמת בלי להניח לה להתערער או להתכלות. אין זה משנה מה אלוהים יעשה, עליך להישמע לתוכניתו ולהיות מוכן לקלל את בשרך במקום להתלונן על אלוהים. כאשר תתמודד עם ניסיונות, עליך לְרַצות את אלוהים, גם אם תבכה מרה או תמאן להיפרד מחפץ אהוב. רק אלה הן אהבת אמת ואמונת אמת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך). מתוך דברי האל, ידעתי שהאל מאפשר לשטן לרדוף אותי כדי להביא את אמונתי ואהבתי לידי שלמות, ולראות אם אוכל לשאת עדות ולרצות את האל במהלך יסוריי. השטן עינה אותי פיזית כדי לגרום לי לבגוד באל, ולי אסור היה להיכנע לזה. ברגע שהבנתי את כוונת האל, זכיתי בכוח פנימי ובלי שהרגשתי בכך, הצלחתי לשאת את הכאב.

למחרת, השוטרים המשיכו לשאול אותי על כספי הכנסייה. עדיין לא דיברתי, אז אחד מהם שלף בקבוק עם גז מדמיע – נוזל שגורם לך לדמוע. הוא ניער אותו מול פניי ואמר, "אם נרסס את החומר הזה על פנייך, העיניים והאף שלך לא יפסיקו לדלוף. זה כואב רצח. אם לא תדברי נרסס אותך עם זה." השוטר ליו אמר בזעם, "תרסס אותה עם מי צ'ילי – זה ילמד אותה לקח!" לאחר מכן, הם הביאו כיסא חשמלי, איימו עלי ואמרו, "אם לא תדברי, נושיב אותך על זה ונחשמל אותך למוות!" זה ממש הבהיל אותי – אם הם באמת יענו אותי ככה, האם אצליח לשאת זאת? ואז עלו בראשי דברי האל: "אל תפחדו. אל הצבאות הכול יכול יהיה איתכם ללא ספק. הוא תומך בכם והוא המגן שלכם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, אמירותיו של המשיח בראשית, פרק 26). דברי האל עזרו לי להירגע. זה היה נכון – לא עברתי את הדיכוי והסבל האלה לבדי, אלא האל עמד לצדי. האל תמך בי. לא משנה עד כמה המשטרה תענה אותי, האל ינחה אותי ויעזור לי בזמנים קשים אלה. כאשר האל מלווה אותי, אין לי ממה לפחד. כשהשוטרים ראו שאני עדיין מסרבת לדבר, הם לקחו את הגז המדמיע ושקית פלסטיק, וגררו אותי לשירותים. הבנתי שהם עומדים לשים את שקית הפלסטיק מעל ראשי, אז ממש לפני שהם הצליחו לעשות את זה, לקחתי נשימה עמוקה והחזקתי אותה. לאחר כ-40 שניות, הם הורידו את השקית, ומייד ריססו את הגז המדמיע על פניי. מכיוון שעדיין עצרתי את נשימתי, לא נחנקתי מהגז. אבל שני השוטרים ספגו חלק מהגז והתחילו להשתעל. אז הם שמו שוב את שקית הפלסטיק על ראשי, הפעם למשך דקה בערך. הפעם הם ריססו כמות גדולה עוד יותר של גז מדמיע לעומת הפעם הקודמת. אך באופן בל יאמן, הרגשתי רק תחושת צריבה על צווארי ועל פניי – לא הייתה כל השפעה אחרת. לשוטרים לא הייתה ברירה אלא להחזיר אותי לחדר. התרגשתי מאוד. חזיתי בעבודת האל באמת ובתמים והרגשתי שהאל לצידי ועוזר לי. לאחר מכן, הם סטרו לי על פניי ולחצו על נקודות הלחץ שלי. הם אילצו אותי לעשות כפיפות ברכיים על ידי משיכת השיער שלי, ושוב דחקו את זרועותיי לעבר מושב הכיסא. הם עינו אותי כך שוב ושוב. נשארתי חזקה בזכות זה שהמשכתי להתפלל.

בצהרי היום הרביעי, כשראו שאני עדיין לא מספרת להם דבר, השוטר ליו צבט את סנטרי בכוח ואמר ברשעות, "במקרים כמו שלך, אין מגבלת זמן על החקירה. הממשלה הלאומית פסקה שכולכם תיהרגו, תיאסרו או שיאלצו אתכם להכות על חטא. יש לנו המון זמן. אם לא תפתחי את הפה, היום אחר הצהרים באמת נלמד אותך לקח!" לבי החל להלום בפראות, לא ידעתי איזה סוג של עינוי הם מתכננים עבורי. העצבנות שלי גברה. התפללתי לאל בדומיה וללא הפסקה, כשאני מבקשת ממנו להעניק לי אמונה וכוח. ואז נזכרתי בדברי האל: "תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו מאחיזת החנק של כוחות האופל. ללא תאבדו את הכוונת האור שלי באופל. אתם תהיו אדוני כל הדברים. אתם תהיו מתגברים לפני השטן. עם תבוסתה של ארצו של הדרקון הגדול האדום כאש, אתם תעמדו בקרב המוני האנשים כהוכחה לניצחון שלי. אתם תעמדו נחושים ואיתנים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ותקרינו את אור תהילתי לכל קצווי תבל" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, דברי האל לתבל כולה, פרק 19). דברי האל העניקו לי כוח. בעיצומה של הרדיפה חסרת הרחמים של הדרקון הגדול האדום כאש, האל יביא קבוצה של מתגברים לידי שלמות, ולא משנה מול איזה כאב וקשיים המתגברים יתמודדו, הם יוכלו להתמסר לאל ולהיות נאמנים לאל, עד הסוף. גם הדרקון הגדול האדום כאש נמצא בידי האל, ולא משנה עד כמה הוא אכזרי. הוא רק נותן שירות עבור האל, כדי להביא את אנשיו הנבחרים לידי שלמות. לא משנה איזה עינוי נורא המשטרה תטיל עלי, כל שעלי לעשות הוא להסתמך על האל באמת ובתמים, ולהאמין כי האל ינחה אותי להתגבר על רדיפת השטן. הודות להכוונה של דברי האל, לא הרגשתי עוד עצבנית או מפוחדת כל כך.

באותו אחר הצהרים, השוטרים המשיכו בעינויים שלהם. השוטר ליו סטר לי ללא הפסקה, עד שאוזניי צלצלו. הוא אחז בקווצה קטנה משיער הרקה שלי ומשך אותה בחוזקה קדימה ואחורה, ואז לחץ בכוח רב על נקודות הלחץ שסביב צווארי, אוזניי ועצם הבריח שלי. מרוב כאב התכסיתי בזיעה. שוטר אחר לפת את שערי ואילץ אתי לבצע כפיפות ברכיים. הוא עשה זאת 90 פעמים, לפחות. מעולם לא תיארתי לעצמי שאוכל לשאת כל כך הרבה, אך רגליי אפילו לא איבדו את התחושה. השוטר ליו לחץ בחוזקה על נקודות הלחץ סביב צווארי, ולמרות שזה כאב בהתחלה, לאחר זמן מה יכולתי לשאת זאת. הוא אמר בתסכול, "יש לך מבנה קשוח!" כשהוא אמר זאת הודיתי לאל שוב ושוב. זה לא שהיה לי מבנה קשוח, אלא זו לגמרי הייתה הגנת האל. מאוחר יותר, הם שוב שמו את זרועותיי על מושב הכיסא. איני יודעת כמה זמן עבר, אך הכאב בזרועותיי הפך לבלתי נסבל, וכל גופי רעד ללא הפסקה. באותו רגע, השוטר ליו לחץ את כף רגלו על פניי, כך שלא יכולתי לזוז. הוא הרים את פניי עם כף רגלו, הכניס את הנעל שלו לתוך פי, ואמר: "אם עדיין תסרבי לדבר, אסיר את גרביי ואתחוב אותן לתוך פיך. וכפות רגליי מאוד מסריחות." הגיחוך המרושע שלו הרתיח אותי. הייתי בסך הכול מאמינה – לא עשיתי שום דבר לא חוקי, אך חבורת השדים הזו עינתה אותי והשתעשעה בי. שנאתי אותם בכל מאודי. התפללתי לאל בדומיה וללא הפסקה, וביקשתי ממנו להעניק לי כוח ולהשגיח עלי, כדי שאוכל להישאר איתנה. הכאב בזרועותיי דעך בהדרגה, והצלחתי לשבת בשקט על הרצפה. התרגשתי מאוד – חוויתי שוב את רחמי האל כלפיי. הייתי כל כך אסירת תודה לאל, עד שלא יכולתי לעצור את דמעותיי. מאוחר יותר, כשראו שהם לא יכולים להוציא ממני שום מידע על הכסף, הם ניסו לאלץ אותי לחתום על מכתב חרטה. הם אמרו שאם לא אחתום עליו אשב בכלא, ואיימו עלי: "בכלא תחווי סבל קשה במיוחד. עובדים שם בפרך כל יום, יכו אותך וינזפו בך, והאוכל אינו ראוי לבני אדם. אז כבר יהיה מאוחר מדי לחרטות! כדאי לך לחשוב על זה היטב. יש לך עדיין זמן לחתום." חשבתי: "האמונה שלי אינה מפרה שום חוק, לכן לא אחתום על המכתב שלהם. לעשות כן משמעו לבגוד באל ולבייש אותו. לא משנה עד כמה קשה בכלא, אני מוכנה להישען על האל ולהחזיק מעמד." לכן השבתי: "אני לא חותמת". הם אמרו בזעם: "בסדר! אם את רוצה לסבול, בבקשה," ואז הם הלכו.

בתחילת אוגוסט העבירו אותי לרשויות המקומיות של ביטחון הציבור בעיר מגוריי. המשטרה לקחה אותי ישר לבית מלון לתחקור. אני זוכרת שהיו שם שישה שוטרים שהתחלקו לזוגות והשגיחו עליי במשמרות כדי לוודא שאינני נרדמת. הם קראו לזה "להתיש את העיט" – למנוע שינה מאנשים במשך פרקי זמן ארוכים כדי לשבור את רוחם, ואז לחקור אותם ולדרוש מהם להתוודות כאשר הם במצב של בלבול. זוהי צורת עינוי נפוצה בשימוש המשטרה. בהתחלה הם ניסו בעיקר לשטוף לי את המוח, דיברו על אתאיזם ואבולוציה, ואמרו לי כל מיני דברי כפירה ושקרים שהתכחשו והתנגדו לאל. מדי פעם הם הראו לי סרטונים שניאצו את האל והכפישו את כנסיית האל הכול יכול, זה היה ממש מעורר בחילה. בהתחלה התווכחתי איתם, אבל בהמשך הבנתי שהם שדים שמתנגדים לאל, אויבי האל, אז לא משנה כמה אדבר, רק אבזבז את זמני. מאותו רגע ואילך, התעלמתי מהם. אחד השוטרים נתן לי לקרוא משהו שהיה פשוט ניאוץ של האל. כשסירבתי לקרוא זאת, הוא היכה אותי חזק ואיים עלי בחיוך מעוות: "אם לא תקראי את זה, נפשיט אותך לגמרי ונצמיד את דברי הניאוץ האלה לגופך." חשתי תיעוב עמוק כלפי השדים האלה, שבמאמץ לאלץ אותי לבגוד באל השתמשו בטקטיקה שפלה ומלוכלכת כל כך. גמרתי אומר ונשבעתי בחיי שלעולם לא אנאץ את האל. הסטתי את פניי הצידה והתעלמתי מהם. בזמן שהייתי שם, ברגע שהייתי מתחילה להירדם, אחד השוטרים היה צועק, "אסור לישון!" באותם רגעים הייתי נושאת תפילה בלבי, מדקלמת בדממה כמה מדברי האל, או שרה מזמור לעצמי, ובלי שהרגשתי בכך, אפילו לא הייתי ישנונית יותר. ככל שזה התארך, הייתה לי יותר אנרגיה. השוטרים, לעומת זאת, התקרבו לנקודת השבירה שלהם – חלקם אף הרגישו לא טוב. בדרך זו, ועל ידי כך שקיבלתי תמיכה מדברי האל, הצלחתי לעבור שמונה ימים של "להתיש את העיט". זה ממש ריגש אותי. אין כל סיכוי שלבד הייתה לי אנרגיה כלשהי, לאחר כל כך הרבה ימים ללא שינה. ידעתי שזו לחלוטין הייתה עבודת האל, והייתי אסירת תודה עד מאוד על הגנתו של האל. הדבר גם חיזק בי את הביטחון, שאוכל לשאת עדות לאל בכל חקירה נוספת. אחד השוטרים, שראה שאני עדיין לא מדברת, סטר לי בכעס, גרר אותי מהכיסא, לפת את שיערי והטיח אותי על הרצפה וכנגד הקיר. אז הוא אחז בי בכוח ולחץ בחוזקה עם כף רגלו על רגלי השמאלית, כך שלא יכולתי לזוז, בזמן ששוטר אחר בעט את רגלי הימנית לאחור, ואילץ אותי לעשות שפגט כשרגליי מפושקות בזווית של 120 מעלות בערך. צרחתי מכאב. דקה שלמה עברה לפני שהם שחררו אותי, ואחד מהם איים עלי: "אם תמשיכי לשתוק נפשיט אותך, נתלה אותך ונכסח לך את הצורה! בסין, להאמין באל זה פשע פוליטי. בעבר היו מוציאים אותך להורג עם כיתת יורים, אך כעת אנחנו יכולים להתייחס אלייך כאל חיה. אנחנו יכולים לעשות לך כל מה שנרצה!" כל כך כעסתי כשהוא אמר זאת, אבל גם דאגתי מאוד. לא ידעתי איך עוד השדים האלה יוכלו לענות ולהשפיל אותי. מה אם הם באמת יפשיטו אותי ויתלו אותי? בעיצומו של הכאב שלי, התפללתי לאל ללא הרף, וביקשתי ממנו להעניק לי כוח ולהגן עליי כדי שאוכל לעמוד איתנה. לאחר התפילה, נזכרתי במזמור – "המלכות":

(...)

2  ...אלוהים הוא משענתי, ממה יש לפחד? אני מוסר את חיי כדי ללחום בשטן עד הסוף. אלוהים מרומם אותנו. עלינו להשאיר הכול מאחור ולהילחם כדי להעיד למען המשיח. אלוהים יוציא לפועל את רצונו בעולם הזה. אני מכין את אהבתי ונאמנותי, ומקדיש אותן במלואן לאלוהים. אני אקדם בשמחה את פני האל בשובו, כאשר הוא יירד במלוא הדרו, ואפגוש אותו שוב כשתתממש מלכות המשיח.

3  ...הצרות מולידות הרבה חיילים טובים ועטורי ניצחון. עם אלוהים אנו עטורי ניצחון, ואנו הופכים לעדותו. צפו ליום שבו אלוהים יזכה לתהילה – הוא יגיע בעוצמה שאין להתנגד לה. כל העמים זורמים אל ההר הזה, צועדים באור האל. תפארת המלכות, שאין שנייה לה, חייבת להתגלות בכל רחבי העולם. ...

– עקבו אחר השה ושירו שירים חדשים

המזמור הזה ממש עורר אצלי רגשות. זה היה כבוד עבורי להתנסות בדיכוי שכזה ובתלאות שכאלה באמונתי, ולקבל הזדמנות לשאת עדות לאל לפני השטן. חשבתי על הזמנים שבהם ישוע אדוננו פעל: במהלך המאמצים שלהם להפיץ את בשורת האל, שליחיו וחסידיו סבלו רדיפות. חלקם נסקלו למוות, חלקם נגררו ונקרעו לגזרים, אך כולם נשאו עדות מהדהדת לאל וניצחו את השטן. באחרית הימים האל התגלם כבשר ודם והגיע לעבוד, כדי להושיע את האנושות מחטא באופן מלא ולהביא אותנו לייעוד נפלא. אך המפלגה הקומוניסטית היא מפלגה רעה המתנגדת לאל ושונאת את האל. היא אינה מתירה לאנשים להחזיק באמונה ולסגוד לאל, והיא מדכאת ורודפת נוצרים בטירוף. כל כך הרבה אחים ואחיות עונו באכזריות לאחר שנעצרו, אך בכך שנשענו על האל הם הצליחו לשאת עדות נפלאה. ידעתי שעלי לנהוג כדוגמתם, שאיני יכולה לפחד מסבל גופני ומהשפלה, אלא שעליי לשאת עדות ולהמיט קלון על השטן.

השוטרים חידשו את החקירה שלהם מספר ימים לאחר מכן, וניסו להכריח אותי לבגוד באחיי ובאחיותיי ולספר להם על כספי הכנסייה. לא אמרתי להם דבר, אז הם הושיבו אותי כשגבי לחוץ כנגד הקיר ואילצו אותי לעשות שפגט. שוטר אחד החזיק את רגלי השמאלית צמוד לקיר ואחז בזרועותיי כך שלא יכולתי לזוז, בזמן ששוטר אחר בעט באכזריות ברגלי הימנית כדי להצמידה לקיר בצד השני. פרצי כאב חדים פילחו את גופי. הם עינו אותי ללא הפסקה מ-8 בערב עד 11 בלילה. אני לא זוכרת כמה פעמים הם עשו לי את זה. בסופו של דבר הם הצמידו את הרגל הימנית שלי כנגד הקיר בזווית של 180 מעלות בזמן שהייתי שמוטה על הרצפה, מרוקנת לגמרי מכוחי. כשהשמש זרחה, ראיתי ששתי רגליי נפוחות מאוד וסגולות. במיוחד החלק הפנימי של הירך הימנית שלי היה לגמרי סגול ואפילו קימה לצורך הליכה לשירותים הפכה למשימה מתישה מאוד. מישהו היה צריך לעזור לי להתיישב על האסלה. אחד השוטרים ניסה להפחיד אותי ואמר, "אם נמשיך לענות אותך כשהרגליים שלך במצב כזה, זה יהיה גרוע כפליים מאתמול. זה יכאב יותר בכל פעם. פשוט תתוודי כבר!" כשראו שאיני מספרת להם דבר, שוטר נוסף פישק את רגליי באכזריות ואילץ אותי לבצע שפגט, ברגע שהפישוק התרחב מעבר ל-90 מעלות, הרגשתי כאב חד. לא הייתי מסוגלת לשאת זאת והשמעתי צעקה. הוא אמר, "מרחק כל כך קטן, וזה כואב כל כך? אני אגיד לך את האמת. העינוי הזה משמש במיוחד לנשים שהן סוכנות מיוחדות. האם הגוף שלך יכול לשאת זאת? תחשבי על זה קצת." שוטר עב בשר אחר אמר, "האנשים שתחקרתי בעבר כולם היו רוצחים. בסוף כולם התוודו וקראו בבכי לאימא ולאבא שלהם. הם היו מוכנים למות ולא לעבור סבל כזה." זה הפחיד אותי לשמוע זאת. פושעים העדיפו מוות על פני העונש שלו – זה בוודאי היה עינוי נורא! המחשבה שיענו אותי עד למצב שבו אעדיף למות גרמה ללבי להלום. בזו אחר זו, נשאתי תפילות דוממות לאל. באותו רגע, נזכרתי בדבר שישוע אדוננו אמר: "אַל תִּפְחֲדוּ מִן הַהוֹרְגִים אֶת הַגּוּף שֶׁאֵין בִּיכָלְתָּם לַהֲרֺג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֶלָּא יִרְאוּ מִזֶּה אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְרֺם הֵן לְאָבְדַן הַנֶּפֶשׁ וְהֵן לְאָבְדַן הַגּוּף בְּגֵיהִנּוֹם" (מתי י' 28). גם בדברי האל הכול יכול: "כשבני האדם מוכנים להקריב את חייהם, הכול נעשה חסר ערך, ואיש אינו יכול לנצל אותם. מה יכול להיות חשוב יותר מהחיים? לפיכך, השטן מאבד את היכולת לעשות דברים נוספים בבני האדם, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות באדם" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, פירושים של מסתרי דברי האל לתבל כולה, פרק 36). דברי האל העצימו את כוחי. המשטרה יכולה לענות אותי באכזריות, אבל הם מסוגלים רק לשלול ממני את קיום הבשר. הם אינם יכולים לגעת בנשמתי. אם אבגוד באל בגלל פחד מסבל גופני, אחיה חיי שפלות ובזיון כבוגדת, ובסופו של דבר נשמתי, רוחי וגופי ייענשו כולם. השטן השתמש בחולשת הבשר שלי כדי לגרום לי לבגוד באל, ואסור היה לי ליפול בפח התחבולות שלו. לא משנה עד כמה המשטרה תענה אותי, אפילו אם יכו אותי למוות, הייתי נחושה לשאת עדות ולהשפיל את השטן.

המשטרה המשיכה לחקור אותי במשך הימים הבאים, הם איימו עלי שוב שהם יכריחו אותי לעשות שפגט. הם אמרו שייקחו אותי לתא עינויים וישתמשו עליי בכל סוג אפשרי של עינוי אכזרי, ושלא יפסיקו עד שאתן להם את המידע על הכנסייה. נזכרתי בכאב כשעשיתי את השפגט – זה היה כאילו רגליי נקרעו מגופי בכוח. לא רציתי לסבול שוב את הכאב המייסר הזה לעולם. עלה בדעתי שעדיף למות מאשר לסבול עוד מהעינוי הנורא הזה. פתחתי בשביתת רעב, וסירבתי לאכול כמה ארוחות ברציפות. השוטרים צרחו עלי בזעם, הם אמרו שהם יאכילו אותי בכפייה אם אסרב לאכול. לבסוף, הבנתי בבהלה שעליי לחפש את כוונת האל. באותו רגע חשבתי על דברי האל: "הסבל של בני אדם מסוימים מגיע לקיצוניות והם מתחילים לחשוב על המוות. זו איננה אהבה אמיתית לאלוהים. בני אדם כאלה הם מוגי לב, אין להם יכולת התמדה, הם חלשים וחסרי אונים! ...לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. אין זה משנה עד כמה תסבלו, עליכם להמשיך לצעוד עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ולציית לתזמוריו של אלוהים. רק זו אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זו עדות חזקה ומהדהדת" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים). הבנתי מתוך דברי האל שזו פחדנות לבקש מוות מתוך חשש מפני ייסורים גופניים. לא רק שאיני מביאה תהילה לאל בדרך זו, אלא שגם אהיה מטרה ללעגו של השטן. האל מקווה שאשא עבורו עדות לפני השטן, שאהיה נאמנה לאל עד לנשימתי האחרונה ושלעולם לא אכנע לשטן. זו הייתה עדות משמעותית, שבאמצעותה ניתן להשיב מלחמה לשטן. ברגע שידעתי מה כוונת האל, הפסקתי לסרב למזון. אך כשחשבתי על האפשרות שהעינוי מידי המשטרה יימשך, מבלי לדעת מתי הכול יסתיים, הרגשתי חולשה בליבי. ואז נזכרתי במזמור, 'למדו מישוע אדוננו': "בדרך לירושלים, ישוע חש יגון כאילו סכין סובבה בלבו, אולם לא הייתה לו כל כוונה להפר את מילתו. תמיד היה כוח רב עוצמה שדחף אותו קדימה אל המקום שבו הוא היה עתיד להיצלב. בסופו של דבר, הוא נצלב והפך לדמותו של הבשר החוטא והשלים את עבודת גאולתה של האנושות והשתחרר מכבלי המוות והשאול. התמותה, הגיהינום והשאול איבדו את כוחם מולו ונחלו תבוסה מידיו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, איך לשרת בהרמוניה עם רצון האל). כשהרהרתי על דברי האל, חשבתי כיצד, בעת השלמת עבודת האל של גאולת האנושות, החיילים הרומאים הלקו את ישוע אדוננו והכריחו אותו לחבוש כתר קוצים, וכיצד הלך בייסורים צעד אחר צעד לאתר הצליבה שלו. לבסוף טיפת דמו האחרונה זלגה על הצלב, כשהוא סובל כאב בל יתואר. האל ויתר על חייו שלו ללא היסוס, כדי להושיע אותנו – אהבת האל אדירה כל כך! אך באשר לי, כשראיתי עינוי איום שלא יכולתי להתחמק ממנו, פשוט לא רציתי לסבול יותר. איבדתי את נחישותי לשאת עדות עבור האל. חשתי בושה גדולה. האל הקריב את חייו עבורנו, ואם כך, מדוע לא יכולתי להקריב את עצמי כדי לגמול לו על אהבתו? כשחשתי את אהבת האל, דמעות זלגו על פני ללא הפסקה. התפללתי בדומיה, "אלוהים, לא משנה כמה זמן עלי לסבול, אני רוצה לשאת עדות!"

באותו ערב, קמתי מהרצפה והתיישבתי, הרגשתי מלאה בכוח ומצב הרוח שלי השתפר מאוד. אחד מהשוטרים המשיך לחקור אותי כדי לקבל מידע על הכנסייה. אמרתי לו בנחישות, "לא אספר לך דבר." הוא יצא בכעס וטרק את הדלת. זמן קצר לאחר מכן, השוטרים הביאו כיסא חקירות חדש, אזקו אותי אליו, ואמרו שמחר יהיה יום נורא עבורי. בשעה מאוחרת באותו לילה, הבחנתי ששני השוטרים ששמרו עלי נרדמו, והחלטתי לנסות ולראות אם אוכל להשתחרר מהאזיקים. באופן מפתיע, הם היו די רפויים וידיי השתחררו מייד. התפללתי בליבי, "אלוהים, האם זה אתה שפותח עבורי דרך החוצה? אין לי מושג מה נמצא מחוץ לחדר הזה או לאן אני יכולה לברוח. אני בידיך – אנא הנחה אותי!" לאחר התפילה חמקתי מחוץ לכיסא החקירות ולעבר הדלת. פתחתי אותה בזהירות ורצתי לעבר הכניסה של בית המלון. להפתעתי, השומרים בדלת גם הם היו שמוטים על השולחן, ישנים, וכך עזבתי את בית המלון ללא כל אירועים מיוחדים ונמלטתי לסמטה. רגליי היו פצועות בצורה חמורה, אך באותו רגע, באופן מופלא, הן לא כאבו כלל. פשוט רצתי כל עוד נפשי בי. הייתי ממש מתוחה, פחדתי שהמשטרה תתפוס אותי ותחזיר אותי. לא ידעתי לאן לפנות, ולא העזתי ללכת לאחיי ואחיותיי, מתוך חשש שאסכן אותם. נזכרתי בבית שמשפחתי קנתה לאחרונה, ושמן הסתם למשטרה עדיין לא היה ידוע אודותיו. רציתי ללכת לשם ולהתחבא למשך זמן מה, לכן רצתי מהר הביתה. אמי חזרה זמן קצר לאחר שהגעתי. היא אמרה בעצבנות, "המשטרה בחוץ עם צילום שלך, שואלים עלייך בכל מקום. את לא יכולה להישאר כאן, את חייבת לעזוב מייד." זה מאוד הלחיץ אותי, וליבי דפק. מיהרתי לכרוע על ברכיי ולהתפלל, "אלוהים, איני יודעת לאן ללכת. אנא הנחה אותי. איני יודעת אם אצליח לברוח, אך אני משאירה הכול בידיך, מותירה זאת לסידוריך. אם לא אצליח להימלט, אני מוכנה להקריב את חיי כדי לשאת עדות." לאחר שהתפללתי נרגעתי בהדרגה. מאוחר יותר, אבי לקח אותי על הקטנוע שלו. בדיוק כשהתקרבנו לשער האחורי של מתחם הדירות, ראיתי במרחק לא גדול את השוטרים שחקרו אותי, כשהם מחזיקים תצלום ומפנים שאלות לעוברים ושבים. ליבי קפא מפחד וזיעה כיסתה את כל גופי. ירדתי מהקטנוע כשהם לא שמו לב, זינקתי לבניין סמוך והתחבאתי שם. אבי המשיך הלאה, כשהוא מעמיד פני רגוע. התפללתי לאל ללא הרף, ביקשתי את הנחייתו. ͏אבי חזר לקחת אותי בתוך זמן קצר ואמר שהמשטרה עזבה. אף אחד לא שמר על השער האחורי של מתחם הדירות, כך שניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לחמוק החוצה. לאחר כמה עיכובים, מצאתי בעזרת אחיי ואחיותיי מקום מסתור בטוח יחסית.

מאוחר יותר שמעתי, שבאותו יום, הגיעו הרבה ניידות משטרה והקיפו את מתחם הדירות, זמן קצר לאחר שעזבתי את בית הוריי. הם העבירו ימים שלמים בחיפושים מדלת לדלת. לאחר שמצאו את הדירה של הוריי, הם הפכו אותה, ולקחו את אבי לתחנת המשטרה כדי לחקור אותו היכן אני נמצאת. בנוסף לכך, הם גם התקינו מצלמה באיכות גבוהה על הבניין שנמצא בדיוק מול הבניין של הוריי. המשטרה גם ערכה חיפוש יסודי אחריי בסביבות הבית של סבתי. כשגברת מבוגרת שגרה בדירה הסמוכה אמרה משהו בשקט לאדם שעמד לידה, השוטרים פקדו עליה להסגיר אותי, ולאחר מכן הם לקחו אותה לתחנת המשטרה והשאירו אותה שם כל הלילה. בהמשך הם עצרו את דודתי וחקרו אותה לגבי המקום שבו אני נמצאת. כל הקרובים שלי היו תחת מעקב משטרתי. כעסתי מאוד כששמעתי על כך. המפלגה הקומוניסטית ממש מטורפת, האמונה שלי לא הפרה שום חוק, ובכל זאת הם לא בחלו בדבר במהלך הניסיונות שלהם לעצור אותי. נזכרתי בדברי האל: "אבותיהם של הקדמונים? מנהיגים אהובים? הם כולם מתנגדים לאלוהים! ההתערבות שלהם הותירה את כל הדברים מתחת לשמיים במצב של חשיכה ותוהו ובוהו! חופש דת? הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא! ...אלפי שנות שנאה מרוכזות בלב, אלפי שנות חטאים חקוקות בלב – איך ייתכן שזה לא יעורר תיעוב? התנקמו בשם אלוהים, חסלו לגמרי את אויבו, אל תניחו לו עוד להשתולל ללא רסן, ואל תתירו לו עוד לשלוט כעריץ! עכשיו הוא הזמן: האדם אזר את מלוא כוחותיו זה מכבר, הוא הקדיש את כל מאמציו ושילם כל מחיר לשם כך – כדי לקרוע את פרצופו הנתעב של השד הזה ולאפשר לבני האדם, שהתעוורו ועברו כל סבל ומצוקה, להתעלות על כאבם ולמרוד בשטן המרושע והעתיק הזה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודה והיווכחות (8)). באחרית הימים האל מתגלם כבשר ודם ומביע אמיתות כדי להושיע את האנושות. הוא הביא לנו את הבשורה כדי להיוושע ולהיכנס למלכות השמיים, אך המפלגה הקומוניסטית אינה מתירה לאנשים להאמין ולנהות אחר האל. המפלגה עוצרת ורודפת נוצרים כמוכת טירוף, מענה אותנו באכזריות, גוזרת עלינו כלא ואף גורמת לנו לנכות או למוות. המפלגה הקומוניסטית היא שד רע מהשאול! ככל שהיא מכבידה את הדיכוי, אני רואה את מהותה השטנית בבהירות רבה יותר, וכן שונאת אותה ומורדת בה יותר מכל ליבי. אני נשבעת בחיי להמשיך לנהות אחר האל.

החווייה הזו, של מעצר ורדיפה, הראתה לי את שלטון האל הכול יכול ואת מעשיו המופלאים. בעיצומו של המשבר, האל שמר עלי כדי שאצליח לגבור על אכזריות השטן. כמו כן, דברי האל הם אלה שהעניקו לי כוח ואמונה שוב ושוב. חוויתי באמת ובתמים את העוצמה ואת הסמכות של דברי האל, וחשתי את אהבת האל והגנתו עלי. אני מודה לאל ומהללת אותו מעומק ליבי!