שיאו יי, ספרד

כשהייתי ילדה, להוריי לא היה זמן לטפל בי כי הם היו עסוקים בפרנסה, אז הם שלחו אותי לגדול אצל סבתא שלי. באותה תקופה נערך מפקד אוכלוסין של תכנון המשפחה, ומכיוון שלא הייתי רשומה בבית של סבתי, אז כדי להימנע מקנסות, בכל פעם שנערך מפקד בכפר, סבתא שלי הייתה לוקחת אותי ומחביאה אותי. השכנים לעגו לי על כך שלא הייתי רשומה, קראו לי "אפסית קטנה", ואמרו שאני ילדה בלי אמא. למרות שהייתי רק ילדה, יכולתי להבין שהם לועגים לי. נפגעתי מאוד. לא רציתי לראות אותם או לשחק עם הילדים האחרים. רוב הזמן הסתגרתי לבד בבית וצפיתי בטלוויזיה, או שיחקתי עם סבתא שלי. הייתה לי ילדות חדגונית ומאופקת למדי. מאוחר יותר, כשהגעתי לגיל בית הספר, הוריי החזירו אותי הביתה. בגלל שהייתי מופנמת, ולא אהבתי לדבר או לומר שלום לאנשים, אמא שלי נהגה לומר שאני איטית ופחות חכמה מאחותי הקטנה. גם אני חשבתי שמשהו לקוי אצלי, ולכן רציתי עוד פחות לתקשר עם אנשים. בהדרגה, גיליתי שקשה לי לתקשר עם אחרים, וכשדיברתי עם אנשים, לא ידעתי מה להגיד או איך להתחיל שיחה. לפעמים היו בראשי דברים ודעות שרציתי להביע, אבל כשדיברתי, נהגתי למלמל מרוב עצבנות ופחד. במיוחד כשדיברתי עם אנשים זרים בקבוצות גדולות, נהגתי להילחץ כל כך עד שפניי האדימו. לכן בכל פעם שקרובי משפחה באו לבקר או שהייתי צריכה ללכת לארוחת ערב, תמיד ניסיתי להימנע מכך אם יכולתי, ואם הייתי חייבת לבוא, פשוט ישבתי בשקט בפינה, והתבוננתי באחרים משוחחים וצוחקים.

המשכתי להתנהג כך גם אחרי שהתחלתי להאמין באל. אני זוכרת שפעם, באחד הכינוסים, ראיתי שמשתתפים בו 50 או 60 איש. מיד נרתעתי מכך, ובגלל הקהל הרב פשוט לא העזתי לדבר. יכולת הביטוי לא הייתה טובה, אז הרגשתי שאם אדבר בצורה לא ברורה או אם האחרים לא יבינו אותי, זה יהיה מביך מאוד. לכן בכל פעם שהמפקחת ביקשה ממני לשתף, בחרתי לשתוק ורק להקשיב. לפעמים, כשלמדתי מיומנויות מקצועיות עם האחים והאחיות, המפקחת נהגה לבקש שנשתף במחשבות שלנו, וכמובן שנלחצתי ולא העזתי לשתף, מפחד שאדבר בצורה לא ברורה. היו פעמים שבהם הייתי חייבת לשתף כי המפקחת קראה בשמי, ובזמן השיתוף, הייתי כה לחוצה שהקול שלי השתנה ופניי התלהטו ככל שדיברתי יותר. בסוף, לא הצלחתי לדבר באופן ברור וחשתי מבוכה רבה. חשבתי, "למה אני כה חסרת תועלת? אני רק מביעה את הדעות שלי, אז למה זה כל כך קשה ומורט עצבים? אני אפילו לא מצליחה לדבר ברור, איזו טיפשה אני!" כשראיתי כיצד האחיות שאיתן עבדתי משתפות בטבעיות ובשטף, ממש קינאתי בהן, "למה אין לי ביטחון ואומץ כאלה? למה כל כך קשה לי לדבר או להביע את המחשבות שלי?" מאוחר יותר, המפקחת מינתה אותי להיות ראש צוות. חשבתי לעצמי, "אני מופנמת ולא טובה עם מילים, וכשיש יותר מדי אנשים, אני לא מעזה לדבר. מה אם האחים והאחיות ישאלו שאלות ולא אוכל לענות להם בצורה ברורה? האם זה לא יהיה מביך?" רק רציתי שהמפקחת תמצא מישהי אחרת, והעדפתי פשוט להיות חברת צוות שקטה. אבל פחדתי שאותיר רושם רע על המפקחת אם אסרב לחובה, אז ויתרתי על הרעיון. בהמשך, במסגרת המעקב אחר עבודת האחים והאחיות, המשכתי לחשוש, וכשהם שאלו אותי שאלות, תמיד רציתי שאחרים יענו, כי פחדתי שלא אסביר דברים בבירור או שלא אוכל לפתור את הבעיות שלהם. כשלא יכולתי להימנע מכך, הכרחתי את עצמי לומר כמה מילים, אבל עדיין הייתי מאוד לחוצה. כשראיתי את עצמי מתנהגת כך, הרגשתי תסכול רב, והבנתי שהמצב הזה מחבל קשות בתקשורת הרגילה שלי עם אחרים וביכולתי לבצע את חובותיי. אם לא אשנה את המצב הזה בקרוב, אהפוך להיות יותר ויותר פסיבית בחובותיי, וזה יעכב את העבודה בוודאות. לכן, חיפשתי במודע את האמת כדי לפתור את הבעיות שלי.

יום אחד, קראתי את דברי האל. האל אומר: "כשפחדנים נתקלים בקושי כלשהו, לא משנה מהו בדיוק, הם נרתעים. למה הם עושים את זה? סיבה אחת לכך היא רגשי הנחיתות שלהם. מכיוון שהם מרגישים נחותים, הם לא מעזים להתייצב לפני אנשים, הם אפילו לא מסוגלים לקבל על עצמם את ההתחייבויות ואת האחריות שהם צריכים לקבל על עצמם, והם גם לא יכולים לקבל על עצמם את מה שהם כן מסוגלים להשיג בפועל, את הדברים שכן נמצאים בתחום יכולתם ואיכותם ובתחום הניסיון של האנושיות שלהם. תחושת הנחיתות משפיעה על כל היבט והיבט של אנושיותם, על אישיותם וכמובן גם על האופי שלהם. כשהם נמצאים בחברת אנשים הם מבטאים את דעתם לעתים רחוקות ובקושי שומעים אותם מבהירים את עמדתם או את דעתם. כשהם נתקלים בבעיה הם לא מעזים לדבר אך במקום זאת הם נרתעים ונסוגים. כשבמקום כלשהו יש מעט אנשים, הם מרגישים אמיצים מספיק לשבת בקרבם, אבל כשיש שם הרבה אנשים הם מחפשים פינה והולכים למקום שבו התאורה עמומה ולא מעזים לבוא בקרב אנשים אחרים. כשהם מרגישים רצון לומר משהו באופן חיובי ופעיל ולבטא את השקפותיהם ואת דעותיהם כדי להציג את מה שנכון לדעתם, אין להם אומץ לעשות אפילו את זה. כל פעם שיש להם רעיונות כאלה, רגשי הנחיתות שלהם מתפרצים החוצה בבת אחת ושולטים בהם, חונקים אותם ואומרים להם 'אל תגידו כלום, אתם חסרי ערך. אל תבטאו את דעותיכם, פשוט שמרו את רעיונותיכם לעצמכם. אם יש משהו בלבכם שאתם באמת רוצים לומר אז פשוט תרשמו לעצמכם הערה במחשב ותחשבו עליה בעצמכם. אסור שמישהו אחר ידע עליה. מה יקרה אם תגידו משהו שגוי? זה יהיה מביך כל כך!' הקול הזה אומר לך כל הזמן לא לעשות את הדבר הזה, לא לעשות את הדבר ההוא, לא להגיד את הדבר זה, לא להגיד את הדבר ההוא, והוא גורם לך להחניק כל מילה שאתה רוצה לומר. כשיש לך משהו שאתה רוצה להגיד אחרי שהפכת בו בלבך זמן רב, אתה נסוג ולא מעז לומר אותו, או שאתה נבוך מכדי לומר אותו מתוך אמונה שאסור לך לעשות את זה ואם אתה עושה את זה אתה מרגיש כאילו הפרת כלל או עברת על חוק. וכשמגיע היום שבו אתה כן מביע את דעתך באופן פעיל, אתה מרגיש בעמקי לבך בלבול ודאגה שאין דומה להם. אף שתחושת הדאגה הגדולה הזו נעלמת בהדרגה, רגשי הנחיתות שלך מחניקים באטיות את הרעיונות, הכוונות והתכניות שיש לך לגבי הרצון שלך לדבר, לבטא את דעותיך, להיות איש רגיל ולהיות בדיוק כמו כולם. מי שאינם מבינים אותך מאמינים שאתה אדם שמקמץ במילים, שקט, ביישן באופיו ושאינו אוהב להתבלט. כשאתה מדבר מול קהל גדול אתה מסמיק ממבוכה; אתה קצת מופנם ובעצם רק אתה יודע שאתה מרגיש נחות... אמנם אי אפשר לומר שהרגש הזה הוא צביון מושחת, אבל הוא כבר גרם להשפעה שלילית חמורה ולנזק חמור לאנושיותו של אדם; יש לו השפעה שלילית אדירה על הרגשות השונים ועל דבריהם ומעשיהם של בעלי האנושיות הרגילה והתוצאות הנגרמות בעטיו הן חמורות ביותר. השפעתו השולית היא על אופיו של אדם, נטיותיו ושאיפותיו; השפעתו המרכזית היא על מטרותיו ועל הכיוון שלו בחיים. רגש הנחיתות – כשבוחנים אותו מכל ההיבטים, דהיינו: סיבותיו, התהליך שלו והתוצאות שהוא ממיט על אדם, ומכל היבט אחר שהוא – האם אינו דבר שעל אנשים להרפות ממנו? (כן)" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (1)). אחרי שקראתי את דברי האל, הבנתי שאני מרגישה נחותה מאוד. גיליתי שהמצבים והביטויים המצביעים על רגשי נחיתות, שאותם האל חשף, התבטאו גם בי. ליבי היה כבול ברגשי נחיתות, ותמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה בכל מיני מובנים. בחברת אנשים, פחדתי לדבר אם הקהל היה רב מדי, או שהתחבאתי בפינה ושתקתי. במסגרת חובותיי, בכל פעם שהייתי צריכה להביע את דעתי, מיד הייתי נלחצת, ובמקום לחשוב על דרך בה אוכל לשתף פעולה עם אחרים כדי לבצע את חובותיי, הרגשתי רק שיכולות הביטוי שלי לקויות, שדבריי לא ממוקדים, והעדפתי שאחרים ישתפו. כשהיו לי דעות או מחשבות על נושאים מסוימים, תמיד היססתי וחשבתי, "האם עליי לדבר או לא? האם הדעה שלי נכונה? האם אחרים יסכימו איתי? לא משנה, עדיף שלא אגיד כלום. הכי טוב יהיה פשוט להקשיב לדעות של אחרים." המחשבות האלה השפיעו עליי לעתים קרובות, וכאילו גרמו לפה שלי להיסגר ולגרון שלי להיחסם, ולכן במצבים רבים לא יכולתי להביע את דעותיי ואת עמדתי. המפקחת מינתה אותי להיות ראש צוות, וידעתי שכיוון שנטלתי על עצמי את החובה הזו, עליי לעמוד במוטל עליי, אבל בכל פעם שהייתי צריכה לבצע מעקב על העבודה, פשוט לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, מרוב פחד שלא אוכל להסביר דברים בבירור ושהאחרים לא יבינו. איזו מבוכה זאת תהיה! לכן תמיד רציתי שמישהו בעל יכולת ביטוי טובה יותר יענה על השאלות של האחים והאחיות, ואני פשוט אקשיב ואסכים מהצד. כתוצאה מכך, לא מילאתי את המוטל עליי, ונעשיתי יותר ויותר פסיבית בחובותיי. רגש הנחיתות השלילי הזה באמת השפיע עליי מאוד, והפך אותי ליותר ויותר חששנית ופסיבית, עד למצב שלא הייתי מסוגלת לתקשר עם אחרים בצורה רגילה. איבדתי את תחושת האחריות והמוטיבציה שלי, ומתחתי על עצמי ביקורת שלילית יותר ויותר, ופסקתי את דיני, והרצון שלי לסגת רק הלך והתחזק. ראיתי כמה רגשי הנחיתות האלה גורמים לך לכאוב ולחוש מוגבלת.

לאחר מכן, חיפשתי פתרונות לבעיה הזו, וקראתי את דברי האל. "על פניו, נחיתות היא רגש שבא לידי ביטוי אצל אנשים; אך למעשה, שורש הבעיה הוא החברה הזאת, האנושות והסביבה שאנשים חיים בהן. הבעיה נוצרת גם בשל סיבות אובייקטיביות של האנשים עצמם. מובן מאליו שהחברה והאנושות מקורן בשטן, כיוון שכל האנושות – שאותה השטן השחית עמוקות – נתונה תחת השפעתו ואיש אינו יכול כלל ללמד את הדור הבא בהתאם לאמת או ללמד את הוראותיו של האל, ובמקום זאת הלימוד נעשה בהתאם לדברים שמקורם בשטן. הדור הבא והאנושות לומדים אפוא דברים שמקורם בשטן, והתוצאה של לימוד זה, מלבד השחתת הצביונות והמהות של אנשים, היא שמתעוררים אצלם רגשות שליליים. אם הרגשות השליליים שמתעוררים הם זמניים, לא תהיה להם השפעה אדירה על חייו של אדם. אולם אם הרגשות השליליים משתרשים בעמקי לבו ונשמתו של אדם ונתקעים שם ללא אפשרות למחוק אותם, אם אנשים אינם יכולים כלל לשכוח אותם או להיפטר מהם, אזי הם ישפיעו בהכרח על כל החלטותיו של אדם, על גישתו לאנשים, למאורעות ולדברים מכל הסוגים, על בחירותיו של אדם כשהוא מתמודד עם עניינים עקרוניים מרכזיים ועל הנתיב שאדם הולך בו בחייו – זוהי ההשפעה שיש לחברה האנושית האמיתית על כל אדם ואדם. ההיבט השני הוא הסיבות האובייקטיביות של האנשים עצמם. כלומר, החינוך והלימוד שאנשים מקבלים בתהליך התבגרותם, כל המחשבות, הרעיונות ודרכי ההתנהלות האישית שמקובלים עליהם, האמרות האנושיות השונות – כולם מקורם בשטן, עד כדי כך שלאנשים אין שום יכולת לטפל בבעיות שהם נתקלים בהן ולפתור אותן מתוך נקודת המבט והעמדה הנכונות. לפיכך, האדם נתון ללא ידיעתו להשפעתה, לדיכויה ולשליטתה של הסביבה הקשוחה הזאת, וכך אין לאדם ברירה אלא לפתח רגשות שליליים ולהשתמש בהם כדי לנסות לפתור בעיות שאין לו שום יכולת לפתור, לשנות או לבטל. הבה נשתמש ברגש הנחיתות כבדוגמה. הוריך, מוריך, בכיריך ואנשים אחרים סביבך אינם מציאותיים כשהם באים להעריך את האיכות, את האנושיות ואת האישיות שלך – וההשפעה הסופית של זה עליך היא התקפה, רדיפה, ריסון וכבילה. לבסוף, כשכבר אין לך כוח להתנגד, אין לך ברירה אלא לבחור בחיים של קבלה דוממת של עלבונות והשפלות, קבלה של מציאות לא הוגנת ולא צודקת מסוג זה בניגוד לשיקול דעתך. כשאתה מקבל את המציאות הזאת, הרגשות שמתעוררים אצלך בסופו של דבר הם לא רגשות אושר, סיפוק, רגשות חיוביים או רגשות של התקדמות; הם לא מוסיפים לחיים שלך מוטיבציה וכיוון; קל וחומר שאינך חותר אל המטרות הנכונות בחיים; במקום זאת מתעורר אצלך רגש נחיתות עמוק. כשהרגש הזה מתעורר אצלך אתה מרגיש שאין לך לאן לפנות. כשאתה נתקל בבעיה שדורשת ממך לבטא את דעתך, אתה שוקל בעמקי לבך פעמים אינספור את הדברים שאתה רוצה לומר ואת הדעה שאתה רוצה לבטא ובכל זאת אינך יכול לגרום לעצמך להתבטא בקול. כשמישהו מבטא את אותה הדעה שאתה מחזיק, אתה מרשה לעצמך להרגיש בלבך רגש של אישור, אישוש לכך שאינך גרוע מאנשים אחרים. אבל כשאותה הסיטואציה מתרחשת שוב, אתה בכל זאת אומר לעצמך 'אני לא יכול לדבר כלאחר יד, לעשות מעשה נחפז או לעשות מעצמי צחוק. אני חסר תועלת, טיפש, שוטה, אוויל. אני צריך ללמוד איך להתחבא ורק להקשיב ולא לדבר'. מכך אנחנו יכולים לראות שמהשלב שבו מתעורר רגש הנחיתות עד לשלב שבו הוא מתקבע בעמקי לבו של אדם, האם רצונו החופשי והזכויות הלגיטימיות שהאל נתן לו אינם נשללים ממנו? (כן). הדברים הללו נשללו ממנו" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (1)). אחרי שקראתי את דברי האל, התחלתי להרהר מדוע אני כה חששנית וסובלת מרגשי נחיתות, ולא יכולתי שלא לחשוב על העבר שלי. בילדותי, כדי להתחמק מהמפקד לתכנון המשפחה, נשלחתי לגדול אצל סבתא שלי, ולעתים קרובות נאלצתי לברוח ולהתחבא איתה. החוויה הזו החדירה פחד בליבי, ונעשיתי חששנית מאוד. מכיוון שהוריי לא היו בסביבה, שכנה אחת נהגה ללעוג לי ולקרוא לי "אפסית קטנה", וגם ילדים בגילי לעגו לי על היותי ילדה בלי אמא. הרגשתי כאילו אני חיה מתחת לשמיים מעוננים שמסתירים את השמש, והרגשתי בודדה וכבויה מאוד, וחשבתי שאני שונה משאר הילדים. הוריהם היו לצידם, בניגוד להוריי שלי. בעקבות כל זאת, לא אהבתי לצאת מהבית, פחדתי לפגוש אנשים, ונעשיתי יותר ויותר שקטה. כשהתחלתי ללמוד, בגלל שהייתי כה חששנית וחסרת ביטחון, כמעט ולא דיברתי עם חבריי לכיתה בהפסקות. ראיתי אותם משוחחים, צוחקים ומשחקים אחרי השיעורים, אבל יכולתי רק להסתכל ולקנא, ותמיד הרגשתי שאני שונה מהם. חוויה אחת שהשאירה עליי רושם עמוק במיוחד קרתה בשיעור סינית. מכיוון שעניתי על שאלה בקול חלש מאוד, המורה אמרה בציניות, "אני צריכה להביא לך מגפון", וברגע שהיא אמרה את זה, כל הכיתה פרצה בצחוק. באותו רגע, הרגשתי שכל הכיתה לועגת לי, ורציתי רק לקבור את פניי בידיי. בגלל ציוניי הממוצעים ויחסה המזלזל של המורה, אז אחרי התקרית הזו שבה לעגו לי, הערכתי העצמית נפגעה קשות. כשחזרתי הביתה לבית הוריי, שמתי לב שהם רבים לעתים קרובות, והרגשתי כבויה ובודדה אף יותר. מכיוון שהייתי שקועה במצב הרגשי הזה במשך זמן רב, נאלצתי לעכל בכוחות עצמי הרבה מחשבות ורגשות בלבי. מכיוון שתמיד הייתי שקטה והתמודדותי עם אנשים ומצבים נראתה מגושמת, הוריי התייחסו אליי בכעס ובחוסר אונים, הם נהגו לומר לי, "את טיפשה? את אפילו לא יודעת לדבר כמו שצריך, כאילו בלעת את הלשון!" עם הזמן, השלמתי עם כך שאני לא שווה כלום וגרועה במילים. הביקורת הזו עליי נדבקה אליי כמו מדבקה, והותירה בי רגש נחיתות מתמשך. אפילו בשלב זה, כשהייתי צריכה להביע את דעתי במסגרת חובותיי, היו לי דעות ורעיונות ברורים, אבל פחדתי מדי לדבר. תמיד פחדתי שדבריי לא יהיו במקום ושידחו אותם, מה שיגרום לי להיראות אפילו יותר גרוע. אבל בפועל, מאוחר יותר התברר שרבות מדעותיי ומהצעותיי היו מתאימות וראויות לבחינה. כשהרהרתי בדברים האלה, התחלתי להבין בצורה ברורה יותר את הסיבות לרגשי הנחיתות שלי. בגלל השפעת הנסיבות החיצוניות, ומתחתי על עצמי ביקורת שלילית ופסקתי את דיני, ועם הזמן, איבדתי את היוזמה שלי, ונעשיתי יותר ויותר פסיבית וחששנית, הן בתקשורת שלי עם אחרים והן בביצוע חובותיי.

מאוחר יותר, קראתי את דברי האל: "לא חשוב מהי הסיטואציה או המאורע שגרמו לרגש הנחיתות שלך להתעורר, אתה צריך להחזיק בהבנה הנכונה של איכותך, יתרונותיך, כישרונותיך ואיכותה של אנושיותך. לא נכון להרגיש נחות וגם לא נכון להרגיש עליון – שני הרגשות האלה הם רגשות שליליים. נחיתות יכולה לכבול את פעולותיך ומחשבותיך ולהשפיע על דעותיך ועל עמדותיך. בדומה לכך, גם לעליונות יש השפעה שלילית כזאת. על כן, בין שמדובר בנחיתות ובין שמדובר ברגש שלילי אחר, עליך להחזיק בהבנה הנכונה כלפי הפרשנויות שהובילו להתעוררות הרגש הזה. ראשית, עליך להבין שהפרשנויות האלו שגויות, ובין שמדובר באיכותך, בכישרונך או באיכות אנושיותך, ההערכות והמסקנות שנובעות לגביך מפרשנויות אלו הן תמיד מוטעות. אז איך תוכל להעריך ולדעת את עצמך בדייקנות ולהשתחרר מרגש הנחיתות? עליך להתייחס לדברי האל בתור הבסיס להשגת ידע על עצמך וללמידה על מהות אנושיותך, איכותך וכשרונך ואיזה יתרונות יש לך... במצב מעין זה, אתה מוכרח להעריך ולמדוד את עצמך נכונה בהתאם לדברי האל. עליך לבסס את מה שלמדת ולקבוע היכן נמצאים יתרונותיך ולצאת ולעשות את מה שאתה יכול לעשות; לגבי הדברים שאינך יכול לעשות, החסרונות והליקויים שלך, עליך להרהר עליהם ולהכיר אותם ועליך גם להעריך בדייקנות ולדעת מהי איכותך והאם היא טובה או גרועה. אם אינך יכול להבין את בעיותיך או להשיג ידע ברור עליהן, עליך אפוא לבקש מהאנשים המבינים סביבך לעשות הערכה שלך. לא חשוב אם דבריהם מדויקים או לא, לפחות הם יתנו לך משהו שתוכל להתייחס אליו ולשקול אותו, והוא יאפשר לך לעשות שיפוט או אפיון בסיסי של עצמך. ואז תוכל לפתור את הבעיה הבסיסית: רגשות שליליים כגון נחיתות, ותוכל לצאת מהם בהדרגה. רגשי נחיתות כאלה הם קלים לפתרון אם אדם יכול יכול להבחין בהם, להפוך מודע כלפיהם ולחפש את האמת" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (1)). אחרי שקראתי את דברי האל, מצאתי את הדרך להרפות מרגשי הנחיתות שלי: להעריך את עצמי באופן אובייקטיבי וצודק על בסיס דברי האל. לא יכולתי להמשיך להתבוסס בזיכרונות הישנים האלה, לאפשר לצללי העבר ולהערכות שגויות של אחרים עליי להגביל אותי, עד למצב שבו הם ישלטו במחשבותיי ובחיי. עליי לאמוד ולהעריך את עצמי על פי דברי האל, ולהתייחס בצורה נכונה לחוזקות ולחולשות שלי. יכולתי גם להתחשב בהערכות של הסובבים אותי כדי לשפוט את עצמי באופן אובייקטיבי. נזכרתי במה שהאחים והאחיות ששיתפתי איתם פעולה חשבו עליי. הם אמרו שהאיכות שלי ממוצעת, שההבנה שלי תקינה, שיש לי רעיונות משלי כשאני מתמודדת עם מצבים, ושיש לי תחושת עול ואחריות בחובתי. הבנתי שלמרות שלא הייתי מוכשרת או חכמה במיוחד, ואיכותי לא הייתה גבוהה מאוד, איכותי לא הייתה ירודה והיו לי רעיונות. יתרה מכך, האחים והאחיות לא סלדו ממני בגלל שהייתי מופנמת ולא טובה בדיבור. במקום זאת, כשנלחצתי ולא הצלחתי לדבר ברור, הם עזרו להבהיר ולהוסיף למה שניסיתי לומר. זה גרם לי להרגיש את העזרה האמיתית שקיימת בין האחים והאחיות, נטולת זלזול או בוז.

מאוחר יותר, קראתי עוד מדברי האל. האל הכול יכול אומר: "אנשים שחיים באנושיות רגילה גם מוגבלים על ידי אינסטינקטים גופניים וצרכים גופניים רבים... לפעמים אנשים עלולים להיות מוגבלים על ידי תחושות וצרכים גופניים, ולפעמים הם עלולים להיות כפופים למגבלות של אינסטינקטים גופניים, או למגבלות של זמן ואישיות – זה נורמלי וטבעי. לדוגמה, יש אנשים שהיו מופנמים למדי מאז ילדותם; הם לא אוהבים לדבר ומתקשים להתרועע עם אחרים. גם כמבוגרים בשנות השלושים או הארבעים לחייהם, הם עדיין לא יכולים להתגבר על אישיות זו: הם עדיין לא מיומנים בדיבור ואינם טובים במילים, וגם אינם טובים בהתרועעות עם אחרים. לאחר שהם הופכים למנהיגים, התכונה הזו באישיותם מגבילה ומעכבת את עבודתם במידה מסוימת, וזה גורם להם לעתים קרובות למצוקה ולתסכול, וגורם להם להרגיש מוגבלים מאוד. מופנמות וחוסר חיבה לדיבור הם ביטויים של אנושיות רגילה. מכיוון שהם ביטויים של אנושיות רגילה, האם הם נחשבים לעבירות בעיני האל? לא, הם לא עבירות, והאל יתייחס אליהם כראוי. ללא קשר לבעיותיך, לפגמיך או לחסרונותיך, אף אחד מאלה אינו מהווה בעיה בעיני האל. האל רק מסתכל כיצד אתה מחפש את האמת, מיישם בפועל את האמת, פועל על פי עקרונות-האמת, והולך בדרך האל בתנאים המולדים של אנושיות רגילה – אלה הם הדברים שהאל מסתכל עליהם" (הדבר, כרך שביעי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). תמיד סלדתי מעצמי על היותי מופנמת ולא טובה בדיבור, ולעתים קרובות, חברים לכיתה ועמיתים לעבודה זלזלו בי והשפילו אותי, אבל האל אומר שהדברים האלה הם ביטויים של אנושיות רגילה. סוף סוף הבנתי שלהיות מופנמת ולא טובה בדיבור זה לא דבר רע, וזה לא משהו שצריך להתבייש בו. אישיותו המולדת של אדם אינה ניתנת לשינוי, ועבודת האל לא נועדה לשנות את אישיותו של אדם, להפוך אותו ממופנם למוחצן, או להפוך את אלה שאינם טובים בדיבור לדוברים רהוטים. במקום זאת, עבודת האל מתמקדת בטיהור ובשינוי הצביון המושחת של האדם, והאל אינו מגנה חסרונות וליקויים הקיימים בתוך האנושיות הרגילה. האל בוחן אם אדם יכול לחתור אל האמת, ואם הוא יכול להקשיב לדברי האל וליישם אותם בפועל. כשהבנתי את זה, האישיות המופנמת שלי וכישורי הדיבור הדלים שלי חדלו להטריד אותי, וכבר לא סלדתי מעצמי. עליי להתייחס לחסרונות שלי בצורה נכונה, וכשאני צריכה להביע את דעתי, אני לא צריכה תמיד לחשוב, "אני לא יכולה לעשות את זה. אני מופנמת וגרועה בדיבור", ובמקום זאת, עליי לעשות את המוטל עליי ולפעול על פי עקרונות. בהמשך, כשביצעתי את חובותיי, יישמתי בפועל את דברי האל באופן מודע.

מאוחר יותר, כשביצעתי מעקב על העבודה, שמתי לב שכמה אחים ואחיות היו פסיביים בחובותיהם. חשבתי לעודד אותם, אבל כשהתכוונתי לשלוח הודעה, התחלתי לדאוג וחשבתי, "איך עליי לנסח זאת? האם הם יגיבו להודעה באופן פעיל? אם הם ישאלו אותי שאלות ולא אוכל לענות להם בבירור, זה יהיה ממש מביך!" לאחר שהמחשבה הזו עלתה בראשי, לא העזתי לשלוח את ההודעה. הבנתי שרגשי הנחיתות שלי שוב כבלו אותי. חשבתי על דברי האל שקראתי כמה ימים קודם לכן: "ללא קשר לבעיותיך, לפגמיך או לחסרונותיך, אף אחד מאלה אינו מהווה בעיה בעיני האל. האל רק מסתכל כיצד אתה מחפש את האמת, מיישם בפועל את האמת, פועל על פי עקרונות-האמת, והולך בדרך האל בתנאים המולדים של אנושיות רגילה – אלה הם הדברים שהאל מסתכל עליהם" (הדבר, כרך שביעי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). באותו רגע, הרגשתי שיש לי כיוון ונתיב. הבנתי שעליי לעשות את המוטל עליי, לא משנה איך האחים והאחיות יגיבו. אז שלחתי להם הודעה כדי לדרבן אותם בעבודה. כשהם שאלו אותי שאלות, עניתי כמיטב יכולתי. היישום הזה בפועל גרם לי לבדו להרגיש נינוחה. נוכחתי לדעת שדברי האל הם באמת הכיוון ואמת המידה לאופן שבו אדם צריך לפעול.

מאוחר יותר, אחת האחיות הזכירה לי דבר מה שעליי להרהר בו: מלבד רגשי הנחיתות, אילו צביונות מושחתים הגבילו אותי כשתמיד הייתי פסיבית בחובתי ונרתעתי מביצועה? האחות שלחה לי קטע מדברי האל: האל הכול יכול אומר: "משפחה גורמת להתניות אצל אנשים לא רק באמצעות אמירה אחת או שתיים, אלא באמצעות שורה שלמה של ציטוטים ידועים ופתגמים. לדוגמה, האם בכירי המשפחה שלך וההורים שלך מזכירים לעתים קרובות את האמרה 'אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף'? (כן). הם אומרים לך: 'אנשים חייבים לחיות למען המוניטין שלהם. אנשים לא מחפשים שום דבר אחר במהלך חייהם, מלבד ליצור לעצמם מוניטין טוב ולעשות רושם טוב בקרב אחרים. בכל אשר תלך, היה נדיב יותר במתן ברכות, מילות נימוס ומחמאות ואמור יותר מילים טובות. אל תעליב אנשים, אלא עשה יותר מעשים טובים ופעולות טובות'. לאפקט ההתניה המסוים הזה שמפעילה המשפחה יש השפעה מסוימת על התנהגותם או על עקרונות ההתנהלות של אנשים, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שהם מייחסים חשיבות רבה לתהילה ולרווח. כלומר, הם מייחסים חשיבות רבה למוניטין שלהם, ליוקרתם, לרושם שהם יוצרים במוחם של אנשים, ולהערכתם של אחרים לגבי כל מה שהם עושים ולגבי כל דעה שהם מביעים. בכך שאתה מייחס חשיבות רבה לתהילה ולרווח, מבלי משים אתה מייחס חשיבות מועטה לשאלה אם החובה שאתה מבצע תואמת לאמת ולעקרונות, אם אתה מרצה את האל ואם אתה מבצע את חובתך כראוי. אתה מתייחס לדברים האלה כבעלי חשיבות פחותה ועדיפות נמוכה יותר, בעוד שהאמרה 'אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף', שמשפחתך החדירה בך כהתניה, הופכת להיות חשובה ביותר עבורך... כל מה שאתה עושה לא נועד ליישם את האמת בפועל או לרצות את האל, אלא למען המוניטין שלך. בדרך זו, מה הפך להיות למעשה כל מה שאתה עושה? הדבר הפך למעשה לאקט דתי. למה הפכה המהות שלך? הפכת לאבטיפוס של פרוש. למה הפך הנתיב שלך? הוא הפך לדרכם של צוררי משיח. כך האל מגדיר זאת. אם כך, המהות של כל מה שאתה עושה הוכתמה, זה כבר לא אותו דבר; אינך מיישם את האמת בפועל ואינך חותר אליה, אלא במקום זאת, אתה חותר אל תהילה ואל רווח. בסופו של דבר, מבחינת האל, ביצוע חובתך הוא – במילה אחת – לקוי. מדוע? מכיוון שאתה נאמן למוניטין שלך בלבד, ולא למה שהאל הפקיד בידיך ולחובתך כיציר בריאה... זאת משום שהמהות של כל מה שאתה עושה היא אך ורק למען המוניטין שלך, ורק כדי ליישם בפועל את האמרה 'אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף'. אינך חותר אל האמת, אך אתה עצמך לא יודע זאת. אתה חושב שאין שום דבר רע באמירה הזאת, כי האם אנשים לא צריכים לחיות למען המוניטין שלהם? כפי שאומר הפתגם השגור, 'אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף'. אמירה זו נשמעת מאוד חיובית ולגיטימית, ולכן אתה מקבל באופן לא מודע את אפקט ההתניה שלה ומתייחס אליה כאל דבר חיובי. כאשר אתה מתייחס לאמירה זו כדבר חיובי, אתה חותר אליה ומיישם אותה בפועל שלא מדעת. בה בעת, אתה מפרש אותה שלא ביודעין באופן שגוי ומבולבל כאמת וכקריטריון של האמת. כשאתה מתייחס אליה כאל קריטריון של האמת, אתה כבר לא מקשיב למה שהאל אומר, ואינך יכול להבין את דבריו. אתה מיישם באופן עיוור את המוטו הזה, 'אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף', ופועל בהתאמה עמו. בסופו של דבר, מה שאתה זוכה בו הוא שם טוב. זכית במה שרצית לזכות בו, אך בעשותך כן הפרת את האמת ונטשת אותה, ואיבדת את הסיכוי להיוושע" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (12)). מדברי האל, הבנתי שתמיד הושפעתי עמוקות מהרעיון "אדם משאיר את שמו מאחור בכל מקום בו הוא שוהה, בדיוק כפי שאווז משמיע את קריאתו בכל מקום בו הוא עף", ושתמיד ייחסתי חשיבות עצומה למוניטין שלי, ודאגתי מאוד ממה שאחרים יחשבו עליי. הייתי ממש כמו בובה, כבולה לגאווה ומעמד. חשבתי שבכך שהמפקחת מינתה אותי לראש צוות, קיבלתי בעצם הזדמנות מצוינת להתאמן. התקשורת והלימוד עם האחים והאחיות היו גם הזדמנות טובה להשלים את מה שהיה חסר לי. אם דעותיי היו שגויות, האחים והאחיות יכלו לעזור לי לתקן כל סטייה. אבל הגאווה שלי תמיד הגבילה אותי, וכשראיתי שיש הרבה אנשים והייתי צריכה לשתף את דעותיי, התגובה הראשונה שלי תמיד הייתה, "אני לא יכולה לעשות את זה." פחדתי לחשוף את חסרונותיי, ופחדתי שאותיר רושם רע על האחים והאחיות ושהם יזלזלו בי. כתוצאה מכך, לא אמרתי את מה שהיה צריך לומר ולא מילאתי שום דבר מהמוטל עליי, מה שהפך אותי לפסיבית מאוד בביצוע חובותיי. ייחסתי חשיבות רבה מדי לגאוותי ולמעמדי האישיים. כדי להגן על גאוותי ומעמדי, החמצתי הזדמנויות רבות ליישם את האמת בפועל ולמלא את המוטל עליי, והחמצתי הזדמנויות רבות כל כך לקבל את עבודת רוח הקודש. הבנתי שאני חייבת ליישם את האמת בפועל במודע, ולהפסיק לחיות למען גאווה או מעמד.

מאוחר יותר, צורכי העבודה דרשו שאעבור לצוות אחר, וראש הצוות ביקש ממני לעקוב אחר עבודתם של האחים והאחיות ולהנחות את כינוסי הקבוצה. חשבתי לעצמי, "אני לא טובה בלדבר. אם לא אסביר את עצמי בבירור, והאחים והאחיות לא יבינו, האם הם לא יזלזלו בי?" הרגשתי לחוצה ועצבנית מעט. אבל הבנתי שהאל הטיל עליי את החובה הזו כדי להניח עליי עול ולאפשר לי להתאמן יותר. לכן, קיבלתי על עצמי את החובה הזו. בהתחלה, כשהתכנסתי עם האחים והאחיות, הנחיתי יחד עם השותפה שלי, ועדיין הייתי לחוצה לפני השיתוף, ודאגתי שאם לא אשתף היטב, האחים והאחיות יזלזלו בי. אבל כשחשבתי על כך שזו חובתי, הרגשתי תחושת אחריות, והצלחתי לשתף באומץ. אמנם עדיין הייתי לחוצה בזמן השיתוף, אבל אחרי כמה כינוסים גיליתי שכאשר הרהרתי לעומק בדברי האל, הרגשתי פחות לחוצה כשדיברתי. לא היה ממש אכפת לי אם השיתוף שלי היה מוצלח או גרוע, והרגשתי הרבה יותר נינוחה. הצלחתי לעשות את השינוי הקטן הזה רק בזכות הדרכת דברי האל. תודה לאל!