מאת שינקאו, סין

כשהייתי בת חמישים, קיבלתי את עבודת האל באחרית הימים. מעולם לא חלמתי שבחיי אזכה לשמוע את אמירותיו האישיות של האל ולקבל את פני שובו של האדון ישוע. התקווה להיכנס למלכות השמיים העניקה לי תחושת ייעוד אמיתית. בכל יום קמתי מוקדם ונשארתי ערה עד מאוחר כדי לקרוא את דברי האל, וקיבלתי והתמסרתי לכל חובה שהכנסייה הטילה עליי. חשבתי לעצמי, "כל עוד אתמיד בחובתי, אוושע ואכנס למלכות השמיים." בשנת 2023, כבר הייתי בת 75. הייתי מבוגרת, הזיכרון שלי נחלש, השמיעה והראייה נחלשו, וגם הרגליים כבר לא היו יציבות. בהתאם למצבי, הכנסייה שיבצה אותי לחובת האירוח. חשבתי על כך שאני מזדקנת ועל כך שבריאותי מתדרדרת. בגלל הזיכרון החלש שלי, הייתי שוכחת דברים כל הזמן, ולפעמים הייתי מבולבלת. בעוד כמה שנים, אם אהפוך לסנילית ולא אוכל לבצע את חובתי, האם לא אהפוך לחסרת תועלת? האם עדיין אוכל להיוושע? פעם אחת, בדיוק אחרי שעברתי דירה, הלכתי לאיבוד כשניסיתי למצוא את דרכי חזרה. אחת האחיות, כששמעה על כך, שאלה כבדרך אגב, "את מתחילה להתבלבל?" מיהרתי לענות, "אני לא מבולבלת." חשבתי, "אני מקווה שהם לא יחשבו שאני מתבלבלת וימנעו ממני לבצע את חובתי. אם לא תהיה לי יותר חובה לבצע, האם זה לא יהיה הסוף בשבילי? איך אוכל להיוושע אז?" אבל במחשבה שנייה, הבנתי שלעתים קרובות אני שוכחת להוסיף מלח או בצל ירוק כשאני מבשלת, ולפעמים אני מאבדת את הכיוון ברחוב ולא מצליחה למצוא את הדרך הביתה. התחלתי לפחד. חשבתי, "האם אני באמת מתחילה להתבלבל? האם הכנסייה עדיין יכולה להשתמש בי לביצוע חובה? אם לא אוכל לבצע חובה, האם עדיין אוכל להיוושע?" התחלתי לשקוע בדאגה ובחרדה.

ביוני 2023, אירחתי כינוס לאחים ולאחיות. באותו זמן, הדירה שמעליי הייתה בשיפוצים, וכל יום היו דפיקות בלתי פוסקות. אחרי זה, האחים והאחיות לא הגיעו לכינוסים במשך תקופה, ותהיתי, "למה הם לא באים? אולי כבר לא צריכים אותי כמארחת? בגילי, החובה היחידה שאני יכולה לבצע היא חובת אירוח. אם אפילו את חובת האירוח לא אוכל לבצע, האם לא אאבד את הסיכוי שלי להיוושע?" הייתי חרדה מאוד וקיוויתי בכל לבי שהם יבואו. ערב אחד, הגיעה אחות שנקשה בדלת, וכלתי פתחה לה. האחות אמרה שהם באו שלוש או ארבע פעמים, אבל אף אחד לא ענה. הרגשתי נורא. חשבתי, "זה בטח בגלל שאני זקנה וכבדת שמיעה ולא שמעתי אותם. לא מילאתי את חובתי היטב. עכשיו אני כבדת שמיעה, ראייתי עמומה, התגובות שלי איטיות והרגליים שלי לא יציבות. אני באמת לא מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך! אפילו את חובת האירוח אני לא מצליחה לבצע היטב! הזקנה באמת הופך אותךְ לחסרת תועלת!" קינאתי מאוד בצעירים, שלומדים הכול כל כך מהר ויכולים לבצע כל חובה. הרגשתי שהאל אוהב את הצעירים, ושהם בוודאי ייוושעו בסופו של דבר. חשבתי לעצמי, הלוואי שיכולתי לחזור אחורה עשר שנים, אז, בשנות השישים לחיי, עוד יכולתי לבצע חובה כלשהי. לאט לאט, מצבי החמיר, ובכל יום שקעתי במצוקה ובחרדה. התפילות שלי כבר לא היו כמו קודם, וקריאת דברי האל לא הביאה לי שום הארה או נאורות. לבי התרחק מהאל יותר ויותר. יום אחד, בזמן שהלכתי, מעדתי ומתחתי גיד ברגל. למרות שזה לא עיכב את הכינוסים, נעשיתי מודאגת עוד יותר. הפעם המעידה שלי לא עיכבה את הכינוסים, אבל אם יום אחד אחלה, אולי לא אוכל להגיע לכינוסים או לבצע חובה. מאוחר יותר, באמת חליתי והתאשפזתי. הייתי מאוד שלילית באותה תקופה. חשבתי, "הפעם זה באמת הסוף – אני לא יכולה אפילו להגיע לכינוסים, שלא לדבר על לבצע איזושהי חובה. האם זה לא הופך אותי באמת לחסרת תועלת?" לאחר ששוחררתי, מצבי נותר ירוד. דאגתי, האם אוכל להיוושע אם אפילו לא אוכל לבצע את חובת האירוח? האם זה אומר שכל שנות אמונתי היו לשווא? ככל שהרהרתי בזה יותר, כך הרגשתי יותר שבורת לב ומיוסרת. אז התפללתי לאל, וביקשתי ממנו שיעניק לי נאורות והארה כדי שאוכל לצאת מהמצב השלילי שלי.

יום אחד, קראתי מאמר עדות חווייתית שכתבה אחות מבוגרת, והוא שיקף בדיוק את המצב שלי. קטע מדברי האל שצוטט בו ריגש אותי עמוקות. האל אומר: "בקרב האחים והאחיות ישנם גם מבוגרים שגילם נע מ-60 ועד 80 או 90, שחווים אף הם קשיים מסוימים עקב גילם המופלג. על אף גילם, אופן חשיבתם הוא לא בהכרח נכון או רציונלי, ורעיונותיהם ודעותיהם לא בהכרח עולים בקנה אחד עם האמת. גם למבוגרים האלה יש בעיות, והם תמיד דואגים: 'בריאותי כבר רופפת ויש חובות שאיני יכול לבצע. אם אבצע רק את החובה הקטנה הזו, האם האל יזכור אותי? לעתים פוקדת אותי מחלה, ואני צריך שמישהו יטפל בי. כשאין מי שיטפל בי, איני מסוגל לבצע את חובתי, אז מה אני יכול לעשות? אני זקן ואינני זוכר את דברי האל כשאני קורא אותם, וקשה לי להבין את האמת. כשאני משתף על האמת, אני מדבר באופן מבולבל ולא הגיוני, ואין לי שום חוויה שראויה לשיתוף. אני זקן ואין לי די אנרגיה, ראייתי אינה טובה במיוחד ואני כבר לא חזק. הכול קשה לי. לא זו בלבד שאינני יכול לבצע את חובתי, אני גם שוכח דברים וטועה בקלות. לעתים אני מתבלבל וגורם בעיות לכנסייה ולאחיי ואחיותיי. אני רוצה לזכות בישועה ולחתור אל האמת, אבל זה קשה מאוד. מה אני יכול לעשות?' כשהם חושבים על הדברים האלה, הם מתחילים לחשוש, וחושבים: 'איך ייתכן שהתחלתי להאמין באל רק בגיל הזה? איך ייתכן שאני לא כמו אלה שבשנות ה-20 וה-30 לחייהם, או אפילו אלה שבשנות ה-40 וה-50 לחייהם? איך ייתכן שנתקלתי בדברי האל רק כעת כשאני כה זקן? גורלי הרי לא רע; לפחות כעת נתקלתי בעבודת האל. גורלי טוב, והאל היה אדיב כלפיי! יש רק דבר אחד שאינני מרוצה ממנו, והוא שאני זקן מדי. הזיכרון שלי אינו טוב, ובריאותי רופפת. לבי נחוש, אך גופי אינו מציית לי, ובכינוסים אני נעשה מנומנם לאחר זמן מה של האזנה. לעתים אני עוצם עיניים על מנת להתפלל ונרדם, ומחשבותיי נודדות כשאני קורא את דברי האל. אחרי שאני קורא מעט, אני נעשה רדום ומנמנם, והדברים לא שוקעים בקרבי. מה אני יכול לעשות? האם עדיין יעלה בידי לחתור אל האמת ולהבין אותה, עם קשיים מעשיים שכאלה? אם לא, ואם לא אוכל ליישם בפועל בהתאמה עם עקרונות-האמת, הרי כל אמונתי תהיה לשווא, הלא כן? האם לא אצליח לזכות בישועה? מה אני יכול לעשות? אני מודאג מאוד! בגיל זה, שום דבר כבר לא חשוב. כעת משאני מאמין באל, כבר אין לי דאגות ושום דבר לא מעורר בי חרדה, ילדיי בגרו והם כבר לא זקוקים לי שאטפל בהם או אגדל אותם, ומשאלתי הגדולה ביותר בחיים היא לחתור אל האמת, לבצע את חובתו של יציר בריאה, ובסופו של דבר לזכות בישועה בשנים שנותרו לי. אך כאשר אני בוחן כעת את מצבי בפועל, עיניי כהו כתוצאה מגילי המופלג, אני פזור נפש, בריאותי רופפת, איני מסוגל לבצע היטב את חובתי, ולעתים אני גורם בעיות כשאני מנסה לעשות כמה שמתאפשר לי, נדמה כי לא יהיה לי קל לזכות בישועה'. הם חושבים ללא הרף על הדברים האלה ומתמלאים חרדה, ואז חושבים: 'נדמה כי דברים טובים קורים רק לצעירים ולא למבוגרים. נדמה כי לא משנה עד כמה דברים הם טובים, כבר לא אוכל ליהנות מהם'. הפחד והחרדה בקרבם מתעצמים ככל שהם מרבים לחשוב על הדברים האלה. לא זו בלבד שהם דואגים לעצמם, הם גם חשים פגועים. אם הם בוכים, הם חשים שהעניין לא מצדיק בכי, ואם הם לא בוכים, הכאב הזה, הפגיעה הזאת, מלווים אותם תמיד. אם כן, מה עליהם לעשות? ... האמנם אין להם שום דרך להתקדם? האם יש פתרון כלשהו? (גם מבוגרים מוכרחים לבצע את חובותיהם כמיטב יכולתם.) זה בסדר גמור שמבוגרים יבצעו את חובותיהם כמיטב יכולתם, הלא כן? האם מבוגרים כבר לא יכולים לחתור אל האמת עקב גילם? האין הם מסוגלים להבין את האמת? (כן, הם מסוגלים.) האם מבוגרים מסוגלים להבין את האמת? הם יכולים להבין חלק ממנה, אך גם צעירים לא יכולים להבין את כולה. מבוגרים תמיד אוחזים בהשקפה שגויה, שכן הם מאמינים שהם מבולבלים, שזיכרונם בוגד בהם, ועל כן אין הם יכולים להבין את האמת. האם הם צודקים? (לא.) אף שלצעירים יש הרבה יותר אנרגיה מאשר למבוגרים, והם חזקים יותר מבחינה גופנית, למעשה, יכולתם להבין, לקלוט ולדעת זהה לזו של מבוגרים. הרי גם מבוגרים היו פעם צעירים, הלא כן? הם לא נולדו קשישים, וגם צעירים יהפכו לקשישים ביום מן הימים. אל למבוגרים לחשוב תמיד שהם שונים מצעירים רק משום שהם זקנים, חלשים מבחינה גופנית, לא בריאים ובעלי זיכרון רופף. למעשה, אין שום הבדל. למה כוונתי, אין שום הבדל? בין אם אנשים הם מבוגרים או צעירים, צביונותיהם המושחתים הם זהים, הם אוחזים באותן גישות ודעות ביחס לשלל נושאים, וכן באותן השקפות ונקודות מבט ביחס לשלל נושאים... העניין הוא לא שלמבוגרים אין מה לעשות, שאין הם יכולים לבצע את חובותיהם, קל וחומר שאין הם מסוגלים לחתור אל האמת – ביכולתם לעשות דברים רבים. דברי הכפירה והכזבים הרבים שצברת במהלך חייך, וכן שלל הרעיונות והתפיסות המסורתיים, הדברים הבורים והעיקשים, השמרניים, הלא רציונליים, והמעוותים שאגרת נערמו בלבך, ועליך להשקיע זמן רב אף יותר מהזמן שצעירים משקיעים במטרה לעקור את הדברים האלה, לנתחם ולזהותם. העניין הוא לא שאין לך מה לעשות, או שעליך לחוש מצוקה, חרדה ודאגה כשאינך יודע מה לעשות – אין זו משימתך ואף לא אחריותך. ראשית, מבוגרים אמורים לאחוז בהלך הרוח המתאים. עליך לאחוז בהלך רוח צעיר על אף גילך המופלג והעובדה שמבחינה גופנית אתה מבוגר יחסית. אמנם אתה מזדקן, חשיבתך נעשית איטית והזיכרון שלך מידרדר, אך אם אתה עדיין יכול להכיר את עצמך, עדיין יכול להבין את דבריי, ועדיין מבין את האמת, הדבר מוכיח שאינך זקן ושאיכותך אינה לוקה בחסר. אם אדם כלשהו נמצא בשנות השבעים לחייו אך אינו מסוגל להבין את האמת, הדבר מעיד על כך ששיעור קומתו נמוך מדי ושאין הוא מתאים למשימה. לפיכך, כאשר מדובר באמת, לגיל אין שום חשיבות" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). קראתי את הקטע הזה מדברי האל כמה פעמים, וככל שקראתי יותר, כך הרגשתי יותר ויותר הארה בליבי. האל באמת בוחן את לבב אנוש. הרי הדברים האלה דיברו בדיוק עליי, לא? דאגתי כי הייתי מבוגרת, בריאותי רופפת, שמיעתי וראייתי נחלשו, והזיכרון שלי התדרדר. פחדתי שככל שאזדקן, לא אוכל לבצע את חובתי, ואאבד את הסיכוי שלי להיוושע. ביליתי את ימיי שקועה במצוקה ובחרדה. אחרי שקראתי את הקטע הזה מדברי האל, הרגשתי הקלה פתאומית בלבי. האל מכיר את הקשיים של המבוגרים, והוא הביע את הדברים האלה כדי שהקשישים יוכלו להבין את כוונתו. בין אם צעיר או מבוגר, האל נותן לכולם את ההזדמנות לחתור אל האמת ולהיוושע, וראיתי שהאל צודק. מדברי האל, מצאתי נתיב ליישום בפועל. למרות שאני מבוגרת, אני עדיין יכולה להבין את דברי האל. עליי לחפש את האמת בדברים שקורים לי, ולהכיר את השחיתות והחסרונות שלי. עליי גם לחתור אל האמת ולהגיע לידי חרטה ושינוי, כי הצביון המושחת של הקשישים לא פחות גרוע משל הצעירים. למשל, יש לי צביון גאוותני חמור, ולפעמים, כשהאחים והאחיות הצביעו על הבעיות שלי, לא רציתי לקבל זאת. בחיי המשפחה, כשכלתי לא הקשיבה לי, הייתי מתרגזת ומדברת אליה בהתנשאות. כל אלה היו גילויים של צביון מושחת, והייתי צריכה לחפש את האמת כדי לפתור אותם. אז בהחלט הייתה לי עבודה רבה לעשות. עכשיו יש לי שפע של זמן בכל יום לקרוא עוד מדברי האל בבית, לחפש את האמת באנשים, במאורעות ובדברים שאני פוגשת, ולפתור את הצביון המושחת שלי. אני יכולה גם לצפות בסרטוני עדויות חווייתיות וללמוד לקחים מחוויותיהם של אחים ואחיות. אני יכולה גם לכתוב מאמרי עדות חווייתית, ולתאר את חוויותיי האמיתיות כדי לשאת עדות לאל. כל אלה הם דברים שאני צריכה לעשות. עכשיו, כשהבנתי את כוונת האל, כבר לא פירשתי אותו לא נכון או שקעתי במצב שלילי, וכבר לא דאגתי אם אוכל לבצע חובה. החלטתי שלא משנה אם הכנסייה תטיל עליי חובה או לא, אתמסר לתיזמורים ולסידורים של האל. מאותו רגע ואילך, יכולתי לשבת ברוגע בכל יום ולאכול ולשתות את דברי האל, וכשקרו לי דברים, יכולתי להתפלל ולחפש את כוונות האל.

מאוחר יותר, קראתי קטע נוסף מדברי האל: "אני קובע את יעדו של כל אדם לא על בסיס גיל, ותק, או כמות הסבל, ובוודאי שלא על בסיס עליבותו, אלא על פי השאלה אם הוא ניחן באמת. אין ברירה אחרת מלבד זו" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, הכן מספיק מעשים טובים למען ייעודך). "האל רוצה שכל בני האדם יהפכו למושלמים, שהם ייפלו בנחלתו, שהוא יטהר את כולם, ושהם יהפכו לאהוביו. אין זה משנה אם אני אומר שאתם נחשלים או שאיכותכם ירודה – אלה הן עובדות. העובדה שאני אומר זאת אינה מוכיחה שאני מתכוון לנטוש אתכם או שאיבדתי כל תקווה לגביכם, קל וחומר שהיא לא מוכיחה שאינני מוכן להושיע אתכם. היום באתי כדי לעשות את העבודה של ישועתכם, כלומר העבודה שאני עושה היא המשך של עבודת הישועה. לכל אדם יש סיכוי להפוך למושלם: אם אתה מוכן לכך ואם אתה חותר לכך, בסופו של דבר תהיה מסוגל להשיג את התוצאה הזאת ולא אטוש אף אחד מכם. אם איכותך ירודה, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לאיכות הירודה שלך. אם איכותך גבוהה, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לאיכות הגבוהה שלך. אם אתה בור ואינך יודע קרוא וכתוב, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לאי ידיעת קרוא וכתוב שלך. אם אתה יודע קרוא וכתוב, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לרמת יכולתך לקרוא ולכתוב. אם אתה זקן, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לגילך. אם אתה מסוגל לארח אחרים, דרישותיי ממך יהיו בהתאם לכך. אם אינך מסוגל לארח אחרים ואתה יכול למלא רק תפקיד מסוים, בין שמדובר בהפצת הבשורה, באחזקת הכנסייה, או בביצוע פעילויות כלליות אחרות, אהפוך אותך למושלם בהתאם לתפקיד שתמלא. נאמנות, התמסרות עד הסוף ועיסוק בחתירה אחר אהבה עילאית כלפי האל – אלה הדברים שעליך להשיג, ואין נוהג שמתעלה על שלושת הדברים האלה. בסופו של דבר, נדרש מהאדם להשיג את שלושת הדברים האלה, ואם הוא יכול להשיג אותם, אזי הוא יהפוך למושלם. אולם מעל הכול, עליך לחתור באמת ובתמים, עליך להתקדם ולהשתפר ולא להיות פסיבי בהקשר זה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, שיקום חייו הרגילים של האדם והובלתו אל יעד נפלא). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שהאל אינו קובע את הקץ של אדם על סמך גילו, הוותק שלו או כמות הסבל שעבר, אלא על סמך היותו ניחן באמת. חשבתי שאני מבוגרת וחסרת תועלת, ולכן פחדתי שהאל יסלק אותי – זה הראה שלא הבנתי את כוונת האל בבואו להושיע אנשים, או את הסטנדרט שהוא דורש לקביעת הקץ שלהם. כשהאל מושיע אנשים ומביא אותם לידי שלמות, זה לא מבוסס על גילם או על איכותם, אלא על השאלה האם הם חותרים אל האמת. אם מישהו יכול לקבל את האמת והוא נאמן לאל, ומתמסר לתזמוריו ולסידוריו של האל, האל לא ינטוש אותו. ראיתי את בית האל באותו אופן שבו ראיתי את עולם הכפירה. בחברה בחוץ, מתעלמים מהקשישים ומזניחים אותם, והנחתי שכך גם בבית האל – שברגע שאתה מזדקן, האל כבר לא רוצה בך. בכך הראיתי אי-הבנה לגבי האל וחיללתי את שמו. העולם נשלט על ידי השטן, והשטן השד משתמש באנשים כדי שיעמלו עבורו. ברגע שאנשים מזדקנים ואינם יכולים עוד לעמול, הם נזרקים. אבל בבית האל, האמת שולטת. האל נותן לאנשים את ההזדמנות לבצע את חובתם ולחתור אל האמת; במהלך ביצוע חובתם, אנשים מכירים את עצמם ומשתנים, והם משליכים מעליהם את צביונותיהם השטניים המושחתים. חשבתי על גילי המופלג, ובכל זאת האל לא לקח ממני את ההזדמנות לאכול ולשתות את דבריו או לחתור אל האמת. האל מבטא דברים ללא הרף כדי להשקות אותנו ולספק את צרכינו. הוא גם השתמש בדבריו כדי להעניק לי נאורות ולהדריך אותי כשקרו לי דברים, ואני זו שלא הבנתי את כוונתו. חשבתי שבגלל שאני מבוגרת ומבולבלת, האל לא יושיע אותי. אבל במציאות, כל עוד אדם מאמין באל בכל ליבו ומוכן לחתור אל האמת, גם אם יום אחד הוא לא יוכל לבצע חובה, בית האל לא ירחיק או יסלק אותו. יש סביבי אחים ואחיות מבוגרים רבים שהם בערך בגילי. למרות שהם לא יכולים לבצע חובות רבות כעת, הם מתמידים באכילה ובשתייה של דברי האל ובחיי כנסייה, והכנסייה לא הרחיקה אותם. לעומת זאת, ישנם צעירים שמבצעים חובות בהתמדה, אך מכיוון שהם אינם חותרים אל האמת וצביונותיהם המושחתים נותרים חמורים וללא שינוי, הם בסופו של דבר מבצעים הרבה מעשים רעים ומורחקים מהכנסייה. מתוך כך, ראיתי את צביונו הצודק של האל. האל אינו מושיע אנשים על סמך היותם צעירים או מבוגרים, אלא הוא בוחן את לבם ואת השאלה האם הם חותרים אל האמת. מאותו רגע ואילך, לא משנה אם הייתה לי חובה או לא, החלטתי לאכול ולשתות את דברי האל במלוא הרצינות, לחוות את עבודת האל, להכיר את חסרונותיי ופגמיי, להבין את צביוני המושחת, ולא לפרש עוד את האל באופן מוטעה או להתלונן נגדו.

במהלך כינוס, לאחר שאחת האחיות למדה על מצבי, היא נתנה לי לקרוא קטע מדברי האל: "אין כל התאמה בין חובת האדם לבין קבלתו ברכות או התמודדותו עם צרות. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים ועליו למלא אותו מבלי לחפש תמורה, וללא תנאים או סיבות. רק זה נקרא ביצוע חובתו של אדם. קבלת ברכות מתייחסת לברכות שמהן נהנה אדם כאשר הוא מובא לידי שלמות לאחר שחווה שיפוט. התמודדות עם צרות מתייחסת לעונש שמקבל אדם כאשר צביונו לא משנה לאחר שעבר ייסור ושיפוט, כלומר, כאשר הוא אינו הופך למושלם. אולם בין אם הם מבורכים או חווים צרות, על יצירי בריאה למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם החותר אל האל, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לקבל ברכות ואל לך לסרב לבצע את חבותך מחשש שתחווה צרה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שהאל הוא הבורא, והאדם הוא יציר בריאה; זה טבעי ומוצדק לחלוטין שאדם יבצע את חובתו. זוהי האחריות והמחויבות של האדם, ואין לזה שום קשר לקבלת ברכות או לסבל. רק על ידי חוויית המשפט והייסור של דברי האל תוך כדי ביצוע חובתנו והשגת שינוי בצביוננו, נוכל לקבל את ברכות האל. אבל אני האמנתי שכל עוד אבצע את חובתי, האל יברך אותי. תמיד חשבתי שביצוע חובה מבטיח ברכה. אלה היו לא יותר מאשר התפיסות והדמיונות שלי. במבט לאחור, אמנם ביצעתי לא מעט חובות, אבל לא חתרתי אל האמת בעשותי זאת. תמיד פעלתי כרצוני, ורק לעתים רחוקות התפללתי כדי לחפש את כוונות האל או את האמת. כתוצאה מכך, הצביון שלי כמעט ולא השתנה. לא משנה כמה חובות הייתי מבצעת בדרך זו, עדיין לא הייתי זוכה לאישורו של האל. בזבזתי שנים רבות בלי לחתור אל האמת. מעכשיו, עליי לחפש את כוונות האל כשקורים לי דברים, לקבל את המשפט והייסור של דברי האל, ולחתור אל האמת כדי להשיג שינוי בצביוני. גם אם בסופו של דבר לא אוכל להיוושע, זה יהיה בגלל שהצביון שלי לא השתנה, ולא בגלל שהזדקנתי והאל לא רצה בי. התפללתי לאל, "הו אלוהים, עכשיו אני מבינה את כוונתך. אני מוכנה להתמסר לתזמוריך ולסידוריך, ולהפסיק לפרש אותך באופן מוטעה או להתלונן נגדך. לא משנה איזו חובה אבצע, אני רוצה לעשות זאת בכל לבי ונפשי כדי לרצות אותך."

מאוחר יותר, האחות מצאה קטע נוסף מדברי האל שהתייחס למצבי. האל אומר: "אנשים מאמינים באל כדי לזכות בברכות, כדי לזכות בתמורה, כדי לזכות בעטרת. האם אין הדבר קיים בליבו של כל אדם? עובדה היא שאכן כן. על אף שאנשים אינם מדברים על כך לעתים קרובות, והם אפילו מסווים את המניע ואת הרצון להשיג ברכות, הרצון והמניע הללו עמוק בליבם של אנשים תמיד היה בלתי ניתן לערעור. בלי קשר לכמה תאוריה רוחנית אנשים מבינים, איזה ניסיון או ידע יש להם, איזו חובה הם יכולים לבצע, כמה הם סובלים, או איזה מחיר הם משלמים, הם לעולם לא מוותרים על המוטיבציה לברכות המוסתרת עמוק בליבם, והם תמיד עמלים בדממה בשירותה. האם אין זה הדבר הטמון במקום העמוק ביותר בליבם של אנשים? בלי המוטיבציה הזאת לזכות בברכות, איך הייתם מרגישים? עם איזו גישה הייתם מבצעים את חובתכם והולכים בעקבות האל? מה היה עולה בגורלם של אנשים אילו היו נפטרים מהמוטיבציה הזאת לקבל ברכות, החבויה בליבם? יתכן שאנשים רבים היו נעשים שליליים, בעוד שאחדים היו מאבדים את המוטיבציה שלהם בחובותיהם. הם היו מאבדים עניין באמונה שלהם באל, כאילו שנפשם נעלמה כלא הייתה. הם היו נראים כאילו ליבם נחטף מהם. לכן אני אומר שהמוטיבציה לברכות היא דבר שחבוי עמוק בליבם של אנשים. אולי, בשעה שהם מבצעים את חובתם או חיים את חיי הכנסייה, הם מרגישים שהם מסוגלים לוותר על המשפחות שלהם ולהשקיע מעצמם בשמחה למען האל, ושכעת יש להם ידע על המוטיבציה שלהם לקבל ברכות, ושהם הניחו בצד את המוטיבציה הזאת, וכבר לא נשלטים או מוגבלים על ידה. ואז הם חושבים שכבר אין להם את המוטיבציה לקבל ברכות, אך האל מאמין שאין הדברים כך. אנשים רואים עניינים רק באורח שטחי. ללא ניסיונות, יש להם תחושה טובה ביחס לעצמם. כל עוד הם לא עוזבים את הכנסייה או מכחישים את שמו של האל, והם מתמידים בהשקעה מעצמם למען האל, הם מאמינים שהם השתנו. הם מרגישים שהם כבר לא מונעים על ידי התלהבות אישית או דחפים רגעיים בביצוע חובתם. במקום זאת, הם מאמינים שהם מסוגלים לחתור אל האמת ושהם יכולים לחפש את האמת וליישם אותה בפועל, כל העת, בעודם מבצעים את חובתם, כך שהצביונות המושחתים שלהם יטוהרו והם ישיגו מידה של שינוי אמיתי. אלא שכשקורים דברים הקשורים באופן ישיר ליעד ולסוף של אנשים, כיצד הם מתנהגים? האמת מתגלה בשלמותה" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). האל חשף את מניעיהם הנסתרים של אנשים לזכות בברכות. אנשים מאמינים באל לא כדי לרצות אותו, אלא כדי לזכות בברכות ובהטבות. גם כשהם נראים כנוטשים את משפחותיהם ואת הקריירות שלהם כדי לבצע חובה, כל זה הוא רק ניסיון לעשות עסקה עם האל. חשבתי על הרגע שבו התחלתי להאמין באל, ושהרגשתי אז שיש לי תקווה להיכנס למלכות השמיים, ולכן השקעתי מעצמי בהתלהבות. התמסרתי לכל חובה שהכנסייה הטילה עליי, והייתה לי אנרגיה בלתי נדלית. אבל ככל שגילי נעשה מבוגר יותר ויכולתי לקחת על עצמי פחות חובות, התחלתי לדאוג שלא אקבל ברכות, וכך הפכתי לשלילית. הפסקתי גם להתמקד באכילה ובשתייה של דברי האל. כבר לא חיפשתי את כוונות האל כשקרו לי דברים, וביליתי את ימיי שקועה במצוקה ובחרדה. הבנתי שכל השנים האלה ביצעתי את חובתי במרדף אחר ברכות וכניסה למלכות השמיים – לא כדי לרצות את האל. האמונה שלי והאופן שבו ביצעתי את חובתי היו ניסיון לעשות עסקה עם האל ולרמות אותו. באמת הייתי חסרת אנושיות! כשהרהרתי בשנים האלה, הבנתי כמה אמיתות שלמדתי מקריאת דברי האל, וקיבלתי הבנה מסוימת לגבי הטבע השטני שלי. הבנתי גם מעט מכוונתו הקפדנית של האל בישועת האדם. קיבלתי כל כך הרבה מהאל, ובכל זאת עדיין ניסיתי לעשות איתו עסקאות. ברגע שהרגשתי שלא אקבל ברכות, הפכתי לשלילית ולא רציתי עוד להתקדם. באמת הייתי חסרת מצפון והיגיון! באמת הייתי אנוכית ומתועבת! הסתכלתי על בני גילי שלא מאמינים באל – הם מבלים את ימיהם באכילה, שתייה וחיפוש תענוגות, ואם הם לא מרכלים, הם משחקים קלפים או מה-ג'ונג. אין להם מושג מהי משמעות החיים, הם פשוט יושבים ומחכים למוות. במהלך שנות אמונתי באל, הבנתי מהם חיים משמעותיים, וכבר לא רדפתי אחר תענוגות העולם, אלא רציתי לחתור אל האמת, לבצע את חובתי היטב, ולרצות את האל. מצאתי את מטרת החיים. הרגשתי מסופקת ונינוחה, וגם אם אמות עכשיו, חיי היו שווים את זה. אסור לי לעשות עסקאות עם האל יותר, או לחתור רק כדי לקבל ברכה.

זמן לא רב לאחר מכן, האחות באה לבקש ממני לחדש את חובת האירוח שלי. שמחתי מאוד. האל נתן לי הזדמנות נוספת לבצע חובה, ורציתי להוקיר זאת כראוי. מאוחר יותר, קראתי את דברי האל האלה: "לצד היכולת לבצע את חובתם היטב כמיטב יכולתם, הם יכולים לעשות דברים רבים. אלא אם אתה טיפש, לא שפוי ולא מבין את האמת, ואלא אם אינך מסוגל לטפל בעצמך, ישנם דברים רבים שעליך לעשות. בדיוק כמו צעירים, אתה יכול לחתור אל האמת, אתה יכול לחפש את האמת, ועליך להרבות לבוא לפני האל על מנת להתפלל, לחפש את עקרונות-האמת, לשאוף להתייחס אל אנשים ואל דברים, להתנהל ולפעול אך ורק על פי דברי האל, כאשר האמת משמשת לך כקריטריון. זהו הנתיב שעליך ללכת בו, ואל לך לחוש מצוקה, חרדה ודאגה משום שאתה מבוגר, משום שאתה סובל מתחלואים רבים, או משום שגופך מזדקן. אין זה נכון לחוש מצוקה, חרדה ודאגה – הן ביטויים לא רציונליים... מבוגרים הרי אוחזים בצביונות מושחתים בדיוק כמו צעירים, ולעתים תכופות הם הרי חושפים את צביונותיהם המושחתים בחיים ובעת ביצוע חובותיהם בדיוק כמו צעירים, אם כן מדוע המבוגרים לא עושים את הדבר הראוי, ובמקום זאת תמיד חשים מצוקה, חרדה ודאגה בנוגע לגילם המופלג ולמה שיקרה להם לאחר מותם? מדוע אין הם מבצעים את חובותיהם כמו הצעירים? מדוע אין הם חותרים אל האמת כמו הצעירים? ההזדמנות הזאת הוענקה לך, ואם לא תנצל אותה, ואכן תזדקן עד כדי כך שלא תשמע, תראה או תוכל לטפל בעצמך, או-אז באמת תתחרט על כך, וחייך יחלפו באופן זה" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שאני לא צריכה לשקוע במצוקה או בחרדה לגבי השאלה אם אוושע, וגם לא להמשיך להבין את האל באופן מוטעה ולהתלונן נגדו כפי שעשיתי. מה שעלי לעשות הוא לחתור אל האמת כדי לפתור את הצביון המושחת שלי, ואסור לי לחכות עד שאהיה באמת פזורת נפש וחסרת יכולת לזוז, כי אז יהיה מאוחר מדי להתחרט על כך שלא חתרתי אל האמת. אני רוצה לנצל את פרק הזמן האחרון הזה כדי לחתור אל האמת ולהשיג שינוי בצביוני. כשאני מהרהרת במעשיי בעבר, תמיד קראתי ברפרוף את דברי האל מבלי לעכל אותם במלואם, ולא הבנתי את כוונות האל. עכשיו, כשאני מבוגרת יותר, אין לי זיכרון של אדם צעיר, אבל אני יכולה לקרוא את דברי האל שוב ושוב ולהרהר בהם יותר, וכשקורים דברים, אני יכולה לחפש את כוונות האל ולמצוא נתיב ליישום בפועל בדבריו. בדיוק כפי שהאל אומר: "...לשאוף להתייחס אל אנשים ואל דברים, להתנהל ולפעול אך ורק על פי דברי האל, כאשר האמת משמשת לך כקריטריון." עליי לשאוף לעמוד בדרישות האל ולהתמקד בהיווכחותי בחיים, ואסור לי להמשיך להזניח את עבודתי הראויה. אני מודה לאל שהדריך אותי והוציא אותי מהמצוקה!

לאחר מכן, בין אם בחובותיי ובין אם בקשר עם המשפחה, כשקרו לי דברים, למדתי לקבל אותם מהאל, וחיפשתי את כוונות האל ויישמתי בפועל על פי דבריו. הצביון הגאוותני שלי החל להשתנות לאט לאט, ובני אמר שאני כבר לא מתנשאת כפי שהייתי. הרגשתי באמת אסירת תודה לאל בליבי. זה היה האל שהדריך אותי לשינוי הזה, ומנקודה זו ואילך, בחיי היומיום, אני מוכנה ליישם בפועל ולחוות את דברי האל ולשאת עדות לאל כדי לפאר אותו.