מאת צ'ן ג'ואו, סין

בשנת 2010, אשתי הטיפה לי את בשורת המלכות של האל. באמצעות הקריאה של דברי האל, נודע לי שהאל הכול יכול הוא האדון ישוע ששב, ושהוא מביע את האמת כדי לטהר ולהושיע את האנושות. שמחתי מאוד וחשבתי לעצמי, "מעתה ואילך, עליי להאמין באל בלב שלם ולנהות אחריו. אם לימים אוכל לקבל את ברכות האל ואת ישועתו, אהיה כה מבורך!" לאחר זמן מה, התחלתי להשקות מצטרפים חדשים בכנסייה, ומאוחר יותר, הפכתי למנהיג כנסייה. מדי יום ביומו טיפלתי בענייני הכנסייה השונים, ואושר רב מילא אותי כשחשבתי שכל עוד אמשיך לבצע את חובתי בדרך זו, אין ספק שאזכה בישועה. על מנת שאוכל להקדיש את כל כולי לחובתי, העברתי לקרוב משפחה את עסק העצים הרווחי שלי.

בינואר 2017, עברתי ניתוח בעין שמאל עקב היפרדות רשתית, אך הניתוח לא הצליח, כך שראייתי הייתה רק 0.1. לא יכולתי אפילו לראות מילים בבירור, ורק עין ימין שימשה אותי כדי לראות. תכננתי במקור לעבור ניתוח נוסף כעבור זמן מה, אך ביוני, מישהו בגד בנו, ועל כן משטרת המק"ס החלה לחפש אחרינו בכל מקום במטרה לעצור אותנו, לכן אשתי ואני נמלטנו לאזור אחר, ולא העזתי ללכת לבית החולים לטיפול. באותו זמן, יכולתי רק להישאר בבית ולבצע חובות מבוססות טקסט, אבל כשהבטתי במסך המחשב במשך זמן ממושך, ראייתי הייתה מיטשטשת, והתקשיתי מאוד לבצע את חובתי. ראייתם של האחים והאחיות הסובבים אותי הייתה טובה למדי, ולכן חשבתי לעצמי, "בשנים האחרונות ויתרתי על העסק שלי ואני מבצע את חובתי בכנסייה, אז למה דווקא אני חליתי במחלת עיניים? בעבר עברתי ניתוח גם בעיני הימנית, אז אם גם לה יקרה משהו, איזו חובה אוכל לבצע? אם לא אבצע את חובתי, כיצד אוכל להיוושע?" רציתי להסתכן ולגשת לבית החולים לטיפול, אבל חששתי שהמק"ס תעצור אותי, אז לא העזתי ללכת. נזכרתי שמספר אחים ואחיות התמידו בחובתם לאחר שחלו, ובהמשך החלימו לחלוטין. אם אתמיד בביצוע חובתי, האל ירחם עליי וירפא גם אותי, הלא כן? אולי העין שלי תבריא בסופו של דבר? לכן המשכתי לבצע את חובתי בדרך זו.

ב-1 במאי 2024, עין ימין שלי התנפחה וכאבה מאוד לפתע, וחשתי סחרחורת ובחילה. לרגע לא יכולתי לראות כלום. לאחר זמן מה, הצלחתי לראות במעורפל דמויות מתנודדות מולי, אבל לא יכולתי לראות בבירור לאן אני הולך. לפתע התמלאתי חוסר אונים, וחשבתי, "מה קורה? לפני יותר מעשרים שנה, עברתי ניתוח היפרדות רשתית בעין ימין. האם ייתכן שזו הישנות של המחלה הישנה? זה רע מאוד. עין שמאל שלי עדיין לא החלימה, ועכשיו אני לא רואה בעין ימין. אם אאבד את מאור עיניי, לא אוכל לבצע שום חובה. עבודת האל עומדת להסתיים, ובתקופה כה מכריעה, ללא מאור עיניי, הרי אהפוך לחסר תועלת, הלא כן? האם יסלקו אותי?" דאגתי מאוד, ולא ידעתי מה לעשות. ואז, עין ימין שלי בערה בגלי כאב חדים, הראש כאב לי מאוד, והרגשתי צורך להקיא כל הזמן. בלית ברירה, הסתכנתי והלכתי להיבדק בבית החולים. הרופא אמר שיש לי ברקית של זווית צרה חריפה, ולכן לחץ העין שלי גבוה, האישונים שלי מורחבים, ואני סובל מהיפרמיה חמורה בעיני. הוא אמר שהראייה המטושטשת שלי נגרמת ככל הנראה מעכירות זגוגית או מתזוזת עדשה, וכן שעליי להתאשפז באופן מידי, אחרת אני עלול להתעוור בעין ימין. כששמעתי את זה, חשבתי, "אני גמור. אינני רואה היטב בעין שמאל, ואם לא אוכל לראות בעין ימין, האם לא אתעוור בסופו של דבר? מעבר לעניין ביצוע החובות – אפילו התפקוד היומיומי יהפוך לבעיה. מה אעשה אז? בשנים האחרונות אני מבצע את חובתי במשרה מלאה בכנסייה, אז איך קרה שחליתי במחלה כזאת? אם היה מדובר רק בכאב גב או כאב רגליים, זה היה בסדר; לפחות זה לא היה מעכב את חובתי. אבל אם אינני רואה ואיני יכול לבצע חובה, הרי אהפוך לחסר תועלת, הלא כן? איך אוכל עדיין להיוושע כך?" ככל שהרביתי לחשוב על כך, כך הפכתי שלילי יותר. אושפזתי לשלושה ימים, והרופא ניסה טיפולים שונים, אבל לחץ העין שלי המשיך להתנודד מעלה ומטה. האישונים שלי לא הצליחו לחזור למצבם התקין, וראיתי כפול, כאילו הרכבתי משקפיים דו-מוקדיים של 2,000 דיופטר. הראייה שלי הייתה רק 0.04. הרופא אמר שלעת עתה, לא קיים טיפול יעיל, ושהאפשרות היחידה היא לבצע תחילה ניתוח ניקור. כך יתאפשר לו לבדוק אם ניתן להוריד את לחץ העין, לבחון את מצב העדשה, ואז להחליט אם לבצע ניתוח שני. לבי צנח כששמעתי את זה, ובזמן ששכבתי במיטה, דמיוני השתולל: "המק"ס רודפת אחריי כל כך הרבה שנים, וויתרתי על העסק שלי כדי לבצע את חובתי. המשכתי לבצע את חובתי כשרק אחת מעיניי מתפקדת כראוי, וחובתי נשאה פרי, אז למה האל לא מגן עליי? האם ייתכן שלא שילמתי מספיק מחיר או שלא השקעתי מספיק מעצמי?" מבחינה דוקטרינה, ידעתי שעליי להתמסר לתזמורים ולסידורים של האל, אבל בלבי, עדיין קיוויתי שהאל ירפא את עיניי. כמה נפלא היה אם היה קורה נס! בהמשך, ראיתי במיטה הסמוכה מטופל שעבר ניתוח היפרדות רשתית, אבל לאחריו, לחץ העין שלו נשאר גבוה. הוא איבד את מאור עיניו כמעט כליל, היה עליו לאחוז בכתף של אשתו רק כדי ללכת באיטיות, וכבר לא הייתה לו תקווה להירפא. כתוצאה מכך, התחלתי לדאוג שוב אם אהיה כמוהו בסופו של דבר. ילדי סיפר לי שברשת כתוב שאובדן ראיה כתוצאה מברקית הוא בלתי הפיך ושלמחלה אין כרגע תרופה. כששמעתי את זה, נעשיתי עוד יותר נסער ומיוסר, והתחלתי להתלונן, "האל ריפא אחים ואחיות כה רבים כשהם חלו, אז למה הוא לא מעניק לי חסד?" פשוט לא יכולתי להתמסר בלבי, ולא רציתי להתפלל יותר. ביליתי את ימיי באנחות, לא רציתי לאכול, ולא הצלחתי לישון כראוי. ירדתי כמה קילוגרמים תוך ימים ספורים. לאחר הניתוח השני, הרופא השתיל עדשה מלאכותית בעין שלי, וכשיצאתי מחדר הניתוח, העין שלי בערה מכאב חד, וגם הראש כאב לי מאוד. לחץ העין שלי היה גבוה עד כדי כך שאי אפשר היה למדוד אותו. הרופא יכול היה רק לשחרר נוזל מימי דרך החתך הניתוחי כל חצי שעה ולהוריד את לחץ העין באמצעות תרופות. אבל כעבור שש שעות, לחץ העין עדיין לא ירד. הרופא אמר שזה מסוכן מאוד, שייתכן והניתוח היה לשווא ושלא ניתן להציל את ראייתי. המחשבה על כך שאולי לא אוכל לראות כלום בעין ימין בעתיד עוררה כאב עמוק בתוכי. רק אז התחלתי סוף סוף להרהר. מהרגע שחליתי במחלת העיניים ועד לנקודה זו, לא הפגנתי שום תחושת התמסרות, היו לי רק תלונות ואי-הבנות כלפי האל, ולא היה לי ולו שמץ מההיגיון שצריך להיות לאדם אשר מאמין באל. לכן התפללתי והפקדתי בידי האל את מחלת העיניים שלי, מתוך מוכנות להתמסר לתזמוריו ולסידוריו, יקרה אשר יקרה לעיניי. באופן בלתי צפוי, לאחר זמן מה, יכולתי לראות מעט ובערפול, ולחץ העין שלי חזר בהדרגה למצב תקין. למחרת, ראייתי אמנם הייתה מטושטשת עדיין, אך היא השתפרה ל-0.2. לפתע התמלאתי שמחה, ומשום שידעתי שהדבר נבע מרחמי האל ומהבנתו את חולשתי, הודיתי לו ללא הרף בלבי.

לאחר ששוחררתי מבית החולים, שהיתי במשך זמן מה בביתו של קרוב משפחה כדי לנוח ולהתאושש. כמו כן, במהלך תקופה זו, מנהיגים, מפקחים ואחים ואחיות אחרים כתבו כדי להביע את דאגתם כלפיי, שאלו על מצבי ומצאו קטעים מתאימים בדברי האל על מנת לעזור לי ולתמוך בי. גם אשתי הקריאה לי את דברי האל בקול רם, ושני קטעים מתוכם עזרו לי מאוד. האל הכול יכול אומר: "האם אתה מתפלל לאל עבור עזרתו כאשר מחלות וסבל באים עליך? כיצד עבודתה של רוח הקודש מנחה ומובילה אותך? האם היא רק מעניקה לך נאורות ומאירה אותך? זו אינה דרכה היחידה; היא גם תנסה אותך ותזכך אותך. כיצד האל מנסה אנשים? האם הוא מנסה אנשים בכך שהוא גורם להם לסבול? סבל הולך יד ביד עם ניסיון. מדוע האדם סובל אם לא היה מדובר בניסיון? איך יכולים אנשים להשתנות ללא סבל? סבל הולך יד ביד עם ניסיון – זוהי עבודתה של רוח הקודש" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, באמונה באל, הדבר החשוב ביותר הוא לזכות באמת). "כשמחלה פוקדת אנשים, באיזה נתיב עליהם ללכת? כיצד עליהם לבחור? אל לאנשים לשקוע במצוקה, בחרדה ובדאגה, ולהרהר באפשרויות ובנתיבים העתידיים שלהם. במקום זאת, ככל שאנשים נקלעים יותר לזמנים שכאלה, למצבים ולהקשרים מיוחדים שכאלה, וככל שהם נקלעים יותר לקשיים מיידיים שכאלה, עליהם לחפש את האמת ולחתור אל האמת ביתר שאת. רק בעשותך כן, הדרשות להן האזנת בעבר והאמיתות אותן הבנת לא יהיו לשווא ותהיה להן השפעה. ככל שתיקלע יותר לקשיים מעין אלה, עליך לוותר יותר על רצונותיך ולהתמסר יותר לתזמורים של האל. כאשר האל מארגן מצב מעין זה ומסדר עבורך את התנאים האלה, מטרתו היא לא לגרום לך לשקוע ברגשות של מצוקה, חרדה ודאגה, ולא לאפשר לך לבחון את האל ולראות אם אכן יש אמת ברעיון שהוא ירפא אותך כשפוקדת אותך מחלה; האל מארגן עבורך מצבים ותנאים מיוחדים כאלה כדי שתוכל ללמוד את הלקחים המעשיים במצבים ובתנאים שכאלה, להשיג כניסה מעמיקה יותר אל האמת ואל התמסרות לאל, וכן לדעת באופן ברור ומדויק יותר כיצד האל מתזמר את כל האנשים, המאורעות והדברים. גורלות האדם מצויים בידי האל, ובין אם אנשים חשים בכך ובין אם לאו, בין אם הם מודעים לכך באמת ובין אם לאו, עליהם להתמסר לאל ולא להתנגד לו, לא לדחות אותו, קל וחומר לא לבחון אותו. כך או כך אתה עלול למות, ואם תתנגד לאל, תדחה אותו ותבחן אותו, ברור לגמרי מה יהיה קצך. לעומת זאת, אם באותם מצבים ותנאים אתה מסוגל לחפש כיצד אמור יציר בריאה להתמסר לתזמורי הבורא, וכן אילו לקחים אתה אמור ללמוד ואילו צביונות מושחתים עליך להכיר במצבים שהאל מארגן לך, מבין את כוונות האל במצבים שכאלה, ונושא את עדותך היטב ובאופן העולה בקנה אחד עם דרישותיו של האל, אזי זה מה שעליך לעשות" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). לאחר שקראתי את דברי האל, הרגשתי את כוונתו הקפדנית של האל. כוונת האל לא הייתה שחיי יהיו רוויי רגשות שליליים של חרדה ומצוקה, אלא לאפשר לי להתפלל, להסתמך עליו ולהתמסר לתזמוריו ולסידוריו, כך שמתוך עניין זה, אוכל לחפש את האמת, להרהר וללמוד להכיר את עצמי. האל השתמש במחלה שלי כדי לטהר את שחיתותי, וזו הייתה אהבתו. ברגע שהבנתי את כוונת האל, התחלתי להתפלל מדי יום, וביקשתי מהאל שידריך אותי ללמוד לקח. גם אשתי קראה לי לעתים קרובות את דברי האל. אט אט חדלתי להרגיש כה מדוכדך, ומצבי השתפר מאוד. לאחר זמן מה, חזרתי לבית החולים לבדיקה נוספת, ובאופן מפתיע, ראייתי הגיעה ל-0.3. התאמתי לעצמי זוג משקפיים נוסף, יכולתי לראות את המילים על מסך המחשב קצת יותר בבירור, וכבר לא הייתה לדבר השפעה של ממש על ההקלדה שלי.

לאחר מכן, התחלתי להרהר, "במהלך המחלה הזו, חשפתי כל כך הרבה תלונות ואי-הבנות – על איזה היבט של צביוני המושחת עליי להרהר?" יום אחד, קראתי את דברי האל: "אנשים מאמינים באל כדי לזכות בברכות, כדי לזכות בתמורה, כדי לזכות בעטרת. האם אין הדבר קיים בליבו של כל אדם? עובדה היא שאכן כן. על אף שאנשים אינם מדברים על כך לעתים קרובות, והם אפילו מסווים את המניע ואת הרצון להשיג ברכות, הרצון והמניע הללו עמוק בליבם של אנשים תמיד היה בלתי ניתן לערעור. בלי קשר לכמה תאוריה רוחנית אנשים מבינים, איזה ניסיון או ידע יש להם, איזו חובה הם יכולים לבצע, כמה הם סובלים, או איזה מחיר הם משלמים, הם לעולם לא מוותרים על המוטיבציה לברכות המוסתרת עמוק בליבם, והם תמיד עמלים בדממה בשירותה. האם אין זה הדבר הטמון במקום העמוק ביותר בליבם של אנשים? בלי המוטיבציה הזאת לזכות בברכות, איך הייתם מרגישים? עם איזו גישה הייתם מבצעים את חובתכם והולכים בעקבות האל? מה היה עולה בגורלם של אנשים אילו היו נפטרים מהמוטיבציה הזאת לקבל ברכות, החבויה בליבם? יתכן שאנשים רבים היו נעשים שליליים, בעוד שאחדים היו מאבדים את המוטיבציה שלהם בחובותיהם. הם היו מאבדים עניין באמונה שלהם באל, כאילו שנפשם נעלמה כלא הייתה. הם היו נראים כאילו ליבם נחטף מהם. לכן אני אומר שהמוטיבציה לברכות היא דבר שחבוי עמוק בליבם של אנשים" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, שישה סימנים להתקדמות בחיים). "מטרתם של אנשים אלה בנהייתם אחר האל היא פשוטה מאוד, ויש לה יעד אחד ויחיד: להיות מבורכים. אנשים אלה לא טורחים לשים לב לכל דבר אחר שאינו קשור למטרה זו. מבחינתם, האמונה באלוהים כדי לזכות בברכות היא היעד הלגיטימי ביותר – זהו ערך אמונתם. אם דבר מה אינו תורם למטרה זו, הוא אינו משפיע עליהם כלל. זהו מצבם של מרבית בני האדם המאמינים כיום באלוהים. המטרה והכוונה שלהם נראות לגיטימיות, מפני שבמקביל לאמונתם באלוהים, הם גם משקיעים למען אלוהים, מקדישים עצמם לאלוהים וממלאים את חובתם. הם מוותרים על נעוריהם, זונחים משפחה וקריירה ואפילו מבלים שנים בעיסוקים הרחק מביתם. למען היעד הסופי שלהם, הם משנים את האינטרסים שלהם, את השקפתם על החיים ואפילו את הכיוון שהם מחפשים, אך הם אינם יכולים לשנות את מטרת אמונתם באלוהים... פרט ליתרונות הקשורים אליהם באופן הדוק, הייתכן שיש סיבות אחרות כלשהן לכך שבני האדם האלה, שלעולם אינם מבינים את אלוהים, ייתנו לו כל כך הרבה? בכך אנחנו מגלים בעיה שלא זוהתה קודם לכן: הקשר בין האדם לבין האל הוא קשר הנובע אך ורק מאינטרס אישי מובהק. זהו קשר בין מקבל הברכות לבין זה שמעניק אותן. במילים פשוטות, זהו קשר בין עובד למעביד. העובד עובד קשה רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. אין חיבה משפחתית בקשר כזה, שמבוסס על אינטרסים, רק עסקה. אין לאהוב או להיות נאהב, אלא רק צדקה ורחמים. אין הבנה, אלא רק תרעומת נואשת ומודחקת ותרמית. אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה. כעת, משהדברים הגיעו למצב כזה, מי יכול לשנות את הכיוון של מגמה כזו? וכמה אנשים מסוגלים להבין באמת עד כמה נואש הפך הקשר הזה? אני סבור שכאשר אנשים צוללים אל תוך השמחה שבזכייה בברכות, איש מהם לא מסוגל לדמיין עד כמה קשר כזה עם האל הוא מביך ומכוער" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נספח 3: האדם יכול להיוושע רק בתוך ניהולו של האל). האל חשף את מצבי המדויק. בשנים הרבות שבהן אני מאמין בו, ויתרתי על ביתי ועל הקריירה שלי, סבלתי קשיים והשקעתי מעצמי, וכל זה היה כדי שאוכל לזכות בברכות, להיוושע ולהיכנס למלכות השמיים. כאשר מצאתי את האל לראשונה, האמנתי שכל עוד אבצע את חובתי, אנטוש דברים ואשקיע מעצמי, אין ספק שאקבל את ברכות האל. לכן הייתי פעיל בביצוע חובתי, ואפילו ויתרתי על העסק שלי על מנת להימנע מעיכובה. הרגשתי שיש לי אנרגיה אינסופית, והמטרה היחידה שלי הייתה לחתור לברכות. בהמשך, חליתי בעיני השמאלית וחלה הידרדרות בראייתי, אבל עדיין התמדתי בחובתי. חשבתי שהאל יביא בחשבון את האופן שבו התמדתי בחובתי ואת התמסרותי אליו, ולכן ירפא את עיני, וייתן לי יעד טוב בעתיד. להפתעתי, לא רק שלא חל שיפור בעיני השמאלית, אלא התפתחה ברקית גם בעיני הימנית. לא יכולתי לראות כלום, ולא יכולתי לבצע שום חובה. כשראיתי שאפסה תקוותי לזכות בברכות, כאבי ומצוקתי היו עזים, והיו לי אין-ספור אי-הבנות ותלונות כלפי האל. בלבי התווכחתי עם האל שוב ושוב ודרשתי שירפא אותי. דרך השיפוט והחשיפה של דברי האל, הבנתי סוף סוף שניסיתי להשתמש בחובתי כדי להתמקח על ברכות מלכות השמיים, ושהקשר שלי עם האל היה באופן מובהק קשר של אינטרס אישי. בכל השנים בהן ביצעתי את חובתי, לא חתרתי אל האמת, ולא חל שינוי של ממש בצביוני המושחת. מאחורי הסבל שלי ותשלום המחיר הסתתרו ניסיונות להתמקח עם האל. היו לי אין-ספור דרישות כלפי האל, רימיתי אותו ולא הייתה לי אפילו טיפת כנות. בהמשך, התחלתי לחפש, "מהו שורש הרצון המתמיד שלי בברכות במסגרת אמונתי?"

במסגרת חיפושי, קראתי את דברי האל: "בכל מעשיהם של בני האדם – בין שהם מתפללים, משתפים או מטיפים – העיסוקים, המחשבות והשאיפות שלהם הם כולם דרישות מאלוהים וניסיונות לשדל אותו לתת להם דברים, והם כולם נעשים על ידי בני האדם בתקווה לזכות במשהו מאלוהים. בני אדם מסוימים אומרים 'זהו טבע האדם', וזה נכון! זאת ועוד, בני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים ותשוקותיהם הראוותניות והרבות מדי מוכיחות שלבני אדם באמת חסרים מצפון והיגיון. כל בני האדם דורשים ומשדלים למען עצמם, או מנסים לטעון ולמצוא תירוצים למען עצמם – את כל הדברים האלה הם עושים למען עצמם. בהרבה דברים אפשר לראות שמה שבני אדם עושים הוא חסר היגיון לחלוטין, ובכך יש הוכחה מלאה שההיגיון השטני שלפיו 'כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון' כבר נהיה טבע האדם. איזו בעיה באה לידי ביטוי בכך שבני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים? הבעיה היא שבני האדם נהיו מושחתים בידי שטן עד לשלב מסוים ושבאמונתם באלוהים, הם אינם מתייחסים אליו כאלוהים כלל וכלל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אנשים באים לאל בדרישות רבות מדי). "אין זה משנה כמה האל ינסה אותם, נאמנותם של מי שהאל בליבם לא תשתנה. אולם עבור מי שהאל לא בלבם, ברגע שעבודת האל לא מביאה תועלת לבשרו ולדמו, הוא משנה את גישתו כלפי האל ואפילו נפרד ממנו. אלה בני האדם שלא יעמדו איתן בסוף, שרק מחפשים את ברכותיו של האל אך אין להם כל רצון להשקיע מעצמם עבור האל ולהקדיש את עצמם לו. בני אדם שפלים כאלה יגורשו לכשתושלם עבודתו של האל, וכלל לא יהיו כלפיהם רחמים. אלה שאין להם אנושיות לא מסוגלים לאהוב את האל באמת ובתמים. כשהסביבה נוחה, או כשיש רווחים שניתן להשיג, הם נשמעים לאל לחלוטין, אך ברגע שרצונותיהם נפגעים או בסופו של דבר מתנפצים, הם מתקוממים מיד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם הופכים מחייכנים ו'טובי לב' לתליינים בעלי מראה פראי שמתייחסים באופן בלתי צפוי למי שאתמול היטיב איתם כאל אויבם המושבע, ללא היגיון או סיבה. אם השדים הרעים האלה, שהורגים מבלי להניד עפעף לא יגורשו, האם הם לא יהפכו לסכנה סמויה?" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, עבודת האל ויישום בפועל של האדם). דברי האל גרמו לי להבין שהחתירה המתמדת שלי לברכות נבעה מכך שחייתי על פי רעלים שטניים כמו "כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון", "אדם מת למען עושר כפי שציפורים מתות למען מזון", ו"לעולם אל תנקוף אצבע ללא תמורה". כל מעשיי נועדו לטובתי האישית, והטבע שלי היה חמדני ואנוכי במיוחד. כשקיבלתי לראשונה את עבודת האל של אחרית הימים, למדתי שהאל מבצע את שלב עבודתו האחרון כדי להושיע את האנושות, ושרק אם אאמין בו ואבצע את חובתי, תהיה לי הזדמנות להיוושע ולהישאר. מבחינתי הייתה זו הזדמנות של פעם בחיים, לכן לא היססתי לוותר על העסק שלי ובחרתי לבצע את חובתי במשרה מלאה. אלמלא היה מדובר בברכות וברווחים, לא הייתי מפגין כלל התלהבות מעין זו. במשך השנים, למרות שיכולתי לראות בבירור רק בעין אחת, עדיין ביצעתי את חובתי בהתמדה, מתוך מחשבה שאם אעשה כן, איוושע ויהיה לי יעד טוב. התייחסתי לאל כאל מעסיק, ולאחר שביצעתי מעט מחובתי, דרשתי ממנו בחוצפה ברכות והבטחות, תוך מחשבה כיצד אוכל להפיק ממנו תועלת. כשחליתי בעיני הימנית, והייתה אפשרות שאתעוור ולא אהיה מסוגל לבצע שום חובה, חשבתי שאהפוך לאדם חסר תועלת ושיסלקו אותי. הרגשתי שכל שנות המאמץ וההשקעה שלי עלולות להיות לשווא, ושתקוותי לזכות בברכות עלולה להתנפץ. פשוט לא יכולתי לקבל את זה, והיו לי אין-ספור אי-הבנות ותלונות כלפי האל. אפילו תהיתי מדוע הוא אפשר למחלה כזו לפקוד אותי. ההתנהגויות האלה שלי היו בדיוק מה שהאל חשף: "אלה שאין להם אנושיות לא מסוגלים לאהוב את האל באמת ובתמים. כשהסביבה נוחה, או כשיש רווחים שניתן להשיג, הם נשמעים לאל לחלוטין, אך ברגע שרצונותיהם נפגעים או בסופו של דבר מתנפצים, הם מתקוממים מיד. אפילו בתוך לילה אחד בלבד הם הופכים מחייכנים ו'טובי לב' לתליינים בעלי מראה פראי שמתייחסים באופן בלתי צפוי למי שאתמול היטיב איתם כאל אויבם המושבע, ללא היגיון או סיבה." במסגרת אמונתי, כלל לא התייחסתי לאל כאל האל. התייחסתי לחובתי כאל קלף מיקוח שיכולתי להחליף בתמורה לברכות ולכניסה אל מלכות השמיים. בעיקרון, ניסיתי לנצל את האל ולרחוש נגדו מזימות, מתוך מחשבה שאוכל להשתמש במחיר ששילמתי ובעבודתי הקשה ולהמיר אותם בברכות גדולות. באיזה מובן היו לי אנושיות או היגיון כלשהם? כשהניסיון הזה הגיע, לא חשבתי כיצד לרצות את האל, וחששתי רק לעתיד וליעד שלי. הייתי באמת אנוכי ומתועב! מאז שקיבלתי את עבודת האל באחרית הימים, קיבלתי את ההשקיה וההזנה של דברי האל, והוא גם נתן לי הזדמנויות לבצע את חובתי, ואפשר לי, במהלכה, להבין ולהשיג בהדרגה היבטים שונים של האמת. כל אלה היו אהבת האל וישועתו עבורי, אבל התייחסתי לחובתי כאל קרש קפיצה לזכות בברכות. האל באמת תיעב ושנא זאת! חשבתי על מה שאמר פאולוס, "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). פאולוס השתמש בעבודתו הקשה ובמחיר ששילם כדי לדרוש כתר צדק מהאל, בטענה שהאל לא יהיה צודק אם לא יעניק לו אותו, והוא התריס בגלוי נגד האל והתנגד לו. הדבר פגע בצביון האל, ולכן האל העניש את פאולוס. האם לא הלכתי כעת באותו נתיב כפאולוס? אם לא אכה על חטא, בסופו של דבר אענש בגיהינום!

כאשר קראתי עוד מדברי האל בהמשך, הבנתי שלביצוע חובתו של אדם אין שום קשר לקבלת ברכות או לסבל כתוצאה מאסון. האל הכול יכול אומר: "אין כל התאמה בין חובת האדם לבין קבלתו ברכות או התמודדותו עם צרות. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים ועליו למלא אותו מבלי לחפש תמורה, וללא תנאים או סיבות. רק זה נקרא ביצוע חובתו של אדם. קבלת ברכות מתייחסת לברכות שמהן נהנה אדם כאשר הוא מובא לידי שלמות לאחר שחווה שיפוט. התמודדות עם צרות מתייחסת לעונש שמקבל אדם כאשר צביונו לא משנה לאחר שעבר ייסור ושיפוט, כלומר, כאשר הוא אינו הופך למושלם. אולם בין אם הם מבורכים או חווים צרות, על יצירי בריאה למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם החותר אל האל, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לקבל ברכות ואל לך לסרב לבצע את חבותך מחשש שתחווה צרה" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). דברי האל כל כך ברורים! חובה היא שליחות האל לאדם, וזוהי אחריות שיציר בריאה לא יכול להתנער ממנה. לא צריכות להיות בזה כוונות נסתרות או טומאות. בדיוק כפי שטבעי ומוצדק לחלוטין שילדים יכבדו את הוריהם, לא צריכה להיות בזה חתירה לרווח. יתר על כן, יכולתו של אדם להיוושע תלויה בשאלות אם, במהלך ביצוע חובתו, הוא חותר אל האמת, בוחן אנשים ודברים על פי דברי האל, ואם ניתן לטהר ולשנות את צביונו המושחת. אם מישהו יכול להתנהל כראוי ולבצע את משימותיו בחריצות על פי דרישות האל, לעמוד במקומו של יציר בריאה ולמלא את חובתו, ויהיו אשר יהיו הניסיונות או הזיכוכים אשר מומטים עליו, אין לו אי-הבנות או תלונות, והוא יכול להתמסר ללא תנאי לתזמוריו ולסידוריו של האל, ובסופו של דבר להשיג התמסרות ויראת אל, אז אדם כזה יכול להיוושע ובסופו של דבר יישאר. אין זה נכון שכל עוד מישהו יכול לבצע את חובתו, הוא ייוושע גם אם לא חל שום שינוי בצביונו המושחת – השקפה זו הייתה לחלוטין תפיסה ודמיון שלי, ומגוחכת לחלוטין. מאותו רגע ואילך, הייתי מוכן לחפש את כוונות האל ולחתור אל האמת בכל דבר שבא עליי ולמלא את חובתי כדי לגמול על ישועת האל. לאחר מכן, חל שינוי כלשהו במצבי. לפעמים, לאחר שהייתי קורא דרשות במשך זמן מה, ראייתי עדיין הייתה מיטשטשת והיה עליי לנוח, אבל לא הרגשתי אומללות כזו בלבי כפי שהרגשתי קודם.

בזמן ההקדשות הרוחניות שלי, קראתי עוד מדברי האל והבנתי בצורה ברורה יותר כיצד ליישם בפועל בעת מחלה. האל אומר: "אנחנו מדברים על מחלה; זה משהו שרוב האנשים יחוו במהלך חייהם. אם כן, סוג המחלה שתפקוד את גופם של אנשים בזמן מסוים או בגיל מסוים ומה יהיה מצבם הבריאותי הם כולם דברים שמסדר האל, ובני האדם אינם יכולים לקבל בעצמם החלטות בנוגע אליהם; בדיוק כמו שאין האדם יכול להחליט בעצמו על זמן הולדתו. אם כן, האין זה מטופש לחוש מצוקה, חרדה ודאגה ביחס לדברים שאינך יכול לקבל עליהם החלטה בעצמך? (כן.) שומה על אנשים להתחיל בפתרון דברים שביכולתם לפתור בכוחות עצמם, ובאשר לדברים שאינם יכולים לעשות בעצמם, עליהם להמתין לאל; אנשים מוכרחים להתמסר בדממה ולבקש מן האל שיגן עליהם – זהו הלך הרוח שאנשים מוכרחים לאחוז בו. כאשר מחלה אכן פוקדת אנשים ומותם אכן קרב, עליהם להתמסר, ולא להתלונן, למרוד באל או לומר דברים שמנאצים את האל או תוקפים אותו. במקום זאת, על אנשים לעמוד כיצירי בריאה, ולחוות ולהעריך כל מה שבא מן האל – אל להם לנסות לבחור דברים למען עצמם. זאת אמורה להיות חוויה מיוחדת שמעשירה את חייך, ואין זה בהכרח דבר רע, נכון? לפיכך, באשר למחלה, תחילה צריכים אנשים לפתור את מחשבותיהם ואת דעותיהם השגויות ביחס למקורה, ואז הדבר כבר לא יעורר בהם דאגה; נוסף לכך, לאנשים אין זכות לשלוט בדברים ידועים או שאינם ידועים, והם אף לא יכולים לשלוט בהם, שכן כל הדברים האלה מצויים תחת ריבונות האל. הגישה ועיקרון היישום בפועל שמוכרחים להיות לאנשים הם המתנה והתמסרות. למן ההבנה ועד ליישום בפועל, הכול מוכרח להיעשות בהתאמה עם עקרונות-האמת – זוהי חתירה אל האמת" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (4)). "אם כן, כיצד עליך לבחור, ומה אמור להיות יחסך לאפשרות שתחלה? זה פשוט מאוד, ויש נתיב אחד ללכת בו: חתור אל האמת. חתור אל האמת והתייחס לעניין על פי דברי האל ועל פי עקרונות-האמת – זוהי ההבנה ששומה על אנשים לאחוז בה. וכיצד עליך ליישם בפועל? עליך לקחת את כל החוויות האלה וליישם בפועל את ההבנה שזכית בה ואת עקרונות-האמת שאותם הבנת על פי האמת ועל פי דברי האל, ולהפוך אותם למציאות שלך ולחייך – זהו היבט אחד. ההיבט הנוסף הוא שאל לך לנטוש את חובתך. אין זה משנה אם אתה חולה או סובל מכאבים, כל עוד נותרה בך נשימה בודדת, כל עוד אתה עדיין חי, כל עוד אתה עדיין מסוגל לדבר וללכת, יש בך אנרגיה לבצע את חובתך, ועליך להפגין התנהגות טובה בעת ביצועה עם רגליים על הקרקע. אל לך לנטוש את חובתו של יציר בריאה, או את האחריות שנתן לך הבורא. כל עוד אינך מת, עליך להשלים את חובתך ולמלאה היטב. יש אנשים שאומרים: 'הדברים שאתה אומר אינם מתחשבים במיוחד. אני חולה וקשה לי לשאת זאת!' כשקשה לך, אתה יכול לנוח, ואתה יכול לדאוג לעצמך ולקבל טיפול. אם אתה עדיין רוצה לבצע את חובתך, תוכל להפחית את עומס העבודה ולבצע חובה מתאימה כלשהי, כזו שאינה משפיעה על התאוששותך. הדבר יוכיח שבלבך לא נטשת את חובתך, שלבך לא רחק מן האל, שבלבך לא התכחשת לשמו של האל, ושבלבך לא נטשת את הרצון להיות יציר בריאה ראוי. יש אנשים שאומרים: 'עשיתי את כל זה, אז האם האל ייקח ממני את המחלה הזאת?' האם הוא יעשה זאת? (לא בהכרח.) אין זה משנה אם האל ייקח ממך את המחלה הזאת או לא, אם הוא ירפא אותך או לא, עליך לעשות את המוטל על יציר בריאה. אין זה משנה אם מבחינה גופנית אתה מסוגל לבצע את חובתך או לא, אם אתה מסוגל לעבוד או לא, אם בריאותך מאפשרת לך לבצע את חובתך או לא, אסור ללבך להתרחק מן האל, ובלבך אסור לך לנטוש את חובתך. כך תמלא כל אחריות ומחויבות שהוטלה עליך, וכן את חובתך – זוהי הנאמנות שצריכה להיות לך" (הדבר, כרך שישי: אודות החתירה אל האמת, כיצד לחתור אל האמת (3)). מדברי האל, הבנתי שאין זה משנה באיזה שלב בחייו אדם נתקל במחלה או קושי, הכול נתון לריבונות האל ומסודר על ידו, ולכול יש משמעות. בדיוק כמוני – לולא מחלת העיניים הזו שכמעט גרמה לי להתעוור, לעולם לא הייתי מתוודע לכוונתי המתועבת לנסות לעשות עסקאות עם האל, ובוודאי שלא הייתי מבין שכל הזמן הזה הלכתי בנתיבו של פאולוס, ושבסופו של דבר הייתי נענש על התנגדותי לאל. למרות שאותה תקופה עברה עליי בצער ובכאב, הדבר הוביל אותי להרהר בעצמי ולהכיר את עצמי, וזכיתי לצמיחה מסוימת בחיים. כל זה היה חסד האל. לעולם לא הייתי לומד את הדברים האלה בסביבה נוחה. חשבתי גם על איוב – הוא ירא את האל. כשהוא התמודד עם ניסיונות וזיכוכים גדולים באמת, שודדים גזלו את כל רכושו, ילדיו מתו, והוא כוסה בשחין. הוא ישב באפר וגירד את שחינו בחרס כדי להקל על כאבו, ובכל זאת לא חטא בפיו. גם כשאשתו אמרה לו לנטוש את שם האל, ושלושת חבריו שפטו אותו, הוא לא התלונן נגד האל. הוא אפילו אמר, "יְהוָה נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ" (איוב א' 21). "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל" (איוב ב' 10). איוב העדיף לקלל את עצמו מאשר לחדול מלהתמסר לאל או מלהיות נתון לתזמוריו של האל, ובכך בייש את השטן. וישנו גם פטרוס – הוא חווה מאות ניסיונות וזיכוכים בשבע שנים בלבד, והלך כל הזמן בנתיב של חתירה אל האמת. הוא התמקד בהרהור בעצמו ובהכרת עצמו, וחיפש לרצות את כוונות האל בכל דבר. בסופו של דבר, הוא למד לאהוב את האל עד תום, והתמסר אפילו עד מוות. לא איוב ולא פטרוס הציבו דרישות או בקשות כלשהן לאל, ובוודאי שלא דאגו איזה קץ יהיה להם. הם חשבו אך ורק כיצד להתמסר לאל ולרצות אותו, ובסופו של דבר, הם עמדו איתן בעדותם למען האל והשפילו את השטן לחלוטין. אלה הם אנשים שעליי לחקות, שכן הם דוגמה ומופת. קיבלתי החלטה נחושה: "כל עוד יש לי עדיין הזדמנות לבצע את חובתי, וכל עוד אני עדיין יכול לראות מילים, ידיי עדיין יכולות להקליד, ודעתי צלולה, אז אעשה כמיטב יכולתי בחובתי. גם אם יום אחד אאבד את מאור עיניי ולא אוכל עוד לבצע את חובתי, עדיין אהיה מוכן להתמסר. גם אם לא אוכל לראות, אוכל להאזין להקראות של דברי האל ולהרהר בדבריו בלבי, ואוכל לחלוק בעל פה את ההבנה החווייתית שלי עם אשתי וילדיי, כדי שהם יוכלו לעזור לי לכתוב מאמרי עדויות חווייתיות. אתמקד גם בהשקטת עצמי בפני האל כדי להקשיב לשיתוף שלו, ואשתמש בדברי האל כדי להרהר בעצמי, להכיר את עצמי ולפתור את צביוני המושחת." בתקופה שלאחר מכן, הרכבתי משקפי קריאה כדי להשתתף בכינוסים ולקרוא את דברי האל עם אשתי. המשכתי לכתוב דרשות מדי יום, וכשהיה לי זמן, כתבתי גם מאמרי עדויות חווייתיות. כשראייתי הייתה מיטשטשת לאחר שהבטתי במסך המחשב זמן רב, הייתי משתמש בטיפות עיניים ונותן לעיניי לנוח לרגע, וכשאי הנוחות חלפה, הייתי ממשיך לבצע את חובתי. כחודשיים לאחר ניתוח העיניים שלי, חזרתי לבית החולים למעקב, והרופא טיפל בי בטיפול לייזר. זה ניקה חלק מהעכירות הזגוגית בעיני, ויכולתי לראות עצמים קרובים הרבה יותר בבירור מבעבר. כבר לא נזקקתי למשקפי קריאה כדי לראות את הטקסט על מסך המחשב, ויכולתי אפילו לראות בבירור אותיות קטנות יותר. התרגשתי מאוד והודיתי לאל מעומק לבי על חסדו.

דרך החוויה הזו, הבנתי כמה אנוכי ומתועב הייתי כשניסיתי לעשות עסקאות עם האל במסגרת אמונתי. דברי האל הם שנתנו לי הבנה מסוימת לגבי עצמי וחוללו בי שינוי מסוים. אני מודה לאל בכנות!