מאת לי רוי, סין

תמיד סבלתי מבריאות לקויה. אחרי שהתחתנתי, הייתי עסוקה בטיפול במשפחה ובעסק, ולא יכולתי לאכול או לנוח בזמן מדי יום. שנים של התרוצצויות ותשישות גרמו לבריאותי להידרדר, ופיתחתי דלקת שריר הלב, דלקת קיבה של האנטרום, דלקת בכיס המרה וסחרחורת. היו לי גם דורבנות בעקב, ועמוד השדרה העליון כאב לי לעיתים קרובות. כמעט כל גופי סבל ממחלות. דלקת שריר הלב שלי הייתה חמורה במיוחד, ומעט עבודה הספיקה כדי לגרום לי לקוצר נשימה ולמאמץ נשימתי. במהלך אותן שנים, המחלות עינו אותי וסבלתי מאוד. רוב הזמן יכולתי רק לנוח בבית, והרגשתי כמו אדם מיותר. ממש קינאתי כשראיתי אנשים ברחוב מלאי אנרגיה, ולעיתים קרובות תהיתי, "מתי גם לי יהיה גוף בריא כמו שלהם?"

בשנת 2004, קיבלתי עליי את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים. קצת יותר משנה לאחר מכן, המחלות שלי כמעט נרפאו, והייתי באמת אסירת תודה לאל. נדרתי נדר בליבי: "אני חייבת להאמין באל בלב שלם כדי לגמול לו על אהבתו!" לאחר מכן, בכל פעם שראיתי אחים ואחיות בקשיים, עשיתי כמיטב יכולתי לעזור להם, ולא משנה איזו חובה הוטלה עליי, ניסיתי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. בשנת 2009, המנהיגה שיתפה איתי וביקשה ממני להשקות מצטרפים חדשים. חשבתי לעצמי, "העסק שלנו בבית תלוי כולו בי, וביצוע חובתי מדי פעם לא מפריע לי להרוויח כסף. אבל אם אשקה מצטרפים חדשים, זה ידרוש יותר זמן ואנרגיה, ואם אף אחד לא יטפל בעסק, הוא לא יצטרך להיסגר?" הרגשתי קרועה בתוכי. אבל אז חשבתי על כך שהאל ריפא את מחלותיי, ועל כך שהאל העניק לי חסד כה גדול; ידעתי שאני חייבת לבצע את חובתי כראוי כדי לגמול לאל על אהבתו. הרגשתי שאם אוותר עכשיו על הכסף ואשקיע יותר מאמץ בחובתי, האל בוודאי יגן עליי ויעניק לי בריאות טובה, וכאשר עבודתו תסתיים, אולי הוא אפילו יחסוך ממני את סבל הקטסטרופות ויאפשר לי להיכנס למלכות השמיים וליהנות מברכות גדולות. לכן קיבלתי על עצמי את החובה הזו ומסרתי את העסק לבעלי. לפעמים הייתי הולכת עשרות קילומטרים ביום כדי להטיף את הבשורה, וכשהייתי חוזרת הביתה, הקרסוליים שלי היו נפוחים. אבל מעולם לא התלוננתי בליבי. כשחשבתי על קבלת חסד נוסף וברכות נוספות מהאל בעתיד, ועל הכניסה למלכות השמיים, התמלאתי במוטיבציה רבה יותר לבצע את חובתי.

יום אחד בשנת 2017, גיליתי במקרה גוש קשה בחזה. לאחר שהלכתי לבית החולים, הרופא אמר, "הגידול הזה דורש ביופסיה כדי לקבוע אם הוא שפיר או ממאיר. אם הוא ממאיר, תצטרכי לעבור ניתוח." פחדתי קצת, וחשבתי, "אם הוא ממאיר, האם זה לא אומר שגורלי נחרץ? זו תהיה מחלה חשוכת מרפא!" אבל אז חשבתי, "אני יציר בריאה – אם אחיה או אמות, זה בידי האל. אם האל ירצה שאמשיך לחיות, אני לא אמות גם אם יהיה לי סרטן." עם המחשבה הזו, הפחד שלי שכך. לאחר שהתקבלו תוצאות הביופסיה, הרופא אמר לי שאובחנתי עם סרטן השד וקבע לי תור לניתוח. הניתוח הסתיים בהצלחה תוך פחות משלוש שעות. ידעתי שזו הגנתו של האל והייתי אסירת תודה לו מאוד. חשבתי גם על כך שגם עם המחלה הקשה הזו לא התלוננתי נגד האל, ושהאל בוודאי יסיר את הסרטן שלי. לאחר הניתוח, עברתי כימותרפיה. חשבתי שאשתחרר אחרי זה, אבל להפתעתי, הרופא אמר שמצבי חמור למדי, ושתאי הסרטן כבר התפשטו לבלוטות הלימפה שלי. הוא גם אמר שהכימותרפיה לא הייתה יעילה, ושאצטרך לעבור טיפולי הקרנות. הייתי המומה לחלוטין. שמעתי ממטופלות אחרות שטיפולי הקרנות הם כואבים במיוחד, שהם גורמים להן להקיא את כל מה שהן אוכלות, ומחלישים אותן מאוד. חלקן אפילו לא יכלו ללכת והיו צריכות שבני משפחה ידחפו אותן בכיסא גלגלים. אצל חלקן, הסרטן המשיך להתפשט גם אחרי טיפולי ההקרנות והן מתו בסופו של דבר. פחדתי מאוד. חשבתי, "טיפולי הקרנות הם כל כך כואבים – האם אוכל לשאת את זה? אם התפשטות הסרטן לא תיעצר לאחר טיפולי ההקרנות, האם אמות? אם אמות כך, האם לא אאבד את ההזדמנות להיוושע? האם כל שנות ההקרבה וההשקעה האלה לא יהיו לשווא? מדוע האל לא מגן עליי למרות כל השנים שבהן סבלתי והשקעתי? ישנן כמה מטופלות במחלקה שאפילו לא מאמינות באל, אבל אחרי שעברו כימותרפיה, הסרטן שלהן היה תחת שליטה והן שוחררו. איך ייתכן שאני, שמאמינה באל, נמצאת במצב גרוע יותר מכופרים? יכול להיות שהאל נטש אותי?" כשחשבתי על זה, בכיתי בלי שליטה, כמו ילדה, ומרוב מצוקה לא יכולתי לאכול או לישון. גם כשקראתי את דברי האל, רק רפרפתי בהם, ולא מצאתי אפילו מילים להתפלל. לבי התמלא חושך וייסורים. בייאושי, כרעתי ברך והתפללתי לאלוהים, "אלוהים, רק המחשבה על טיפולי הקרנות מפחידה אותי מאוד. אני דואגת שאם אמות, אאבד את ההזדמנות להיוושע. אלוהים, אני חלשה מאוד עכשיו. אנא הנחה אותי להבין את כוונתך ותן לי את האומץ לחוות את הנסיבות הללו." לאחר שהתפללתי, נזכרתי בקטע מדברי האל: "ראוי הוא שבני אדם ילכו אחר האל, והעתיד מתבהר ככל שהם מתקדמים בדרכם. האל לא יסיט אותך מדרך הישר, וגם אם הוא מוסר אותך לידי השטן, בסופו של דבר האל תמיד נושא באחריות. עליך לאחוז באמונה הזאת, וזוהי הגישה שיצירי בריאה צריכים להפגין כלפי האל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, כיצד להכיר את ריבונות האל). דברי האל העניקו לי אמונה. חשבתי על איוב. למרות שהאל הרשה לשטן לפתות את איוב, הוא ציווה על השטן לא לקחת את חייו. לכן, למרות שבשרו של איוב סבל מאוד, הוא לא איבד את חייו בגלל פגיעתו של השטן. למרות שהיה לי סרטן וגופי היה חלש מאוד, האם העובדה שעדיין הייתי בחיים ושהניתוח עבר ללא בעיות לא הייתה אף היא בזכות הגנתו של האל? עליי להאמין באל.

ואז קראתי את דברי האל: האל הכול יכול אומר: "ככל שהאל מזכך יותר את האנשים, כך לבם יותר מסוגל לאהוב את אלוהים. העינוי שבליבם מועיל לחייהם, הם מסוגלים יותר להיות שלווים בפני אלוהים, הקשר שלהם עם אלוהים מתהדק והם מסוגלים לחזות יותר באהבה העילאית ובישועה העילאית של אלוהים. פטרוס חווה זיכוך מאות פעמים, ואיוב עבר כמה ניסיונות. אם אתם רוצים שאלוהים יהפוך אתכם למושלמים, גם עליכם לעבור זיכוך מאות פעמים – אתם חייבים לעבור את התהליך הזה ולהסתמך על השלב הזה – רק אז תוכלו לרצות את כוונות האל ולהפוך למושלמים על ידי האל. זיכוך הוא הדרך הטובה ביותר שבאמצעותה אלוהים הופך בני אדם למושלמים. רק זיכוך וניסיונות מרים יכולים להפיח אהבת אמת לאלוהים בליבם של אנשים. בהעדר סבל, אין לאנשים אהבת אמת לאל. אם הם לא יעברו ניסיון פנימי, אם לא יהיו נתונים לזיכוך אמיתי, לבם ינדוד ויסחף החוצה. לאחר שתעבור זיכוך במידה מסוימת, תראה את חולשותיך וקשייך, תבין כמה אתה לקוי ושאינך מסוגל להתגבר על הבעיות הרבות שנקרות בדרכך, ותבין עד כמה מרדת. רק במהלך ניסיונות אנשים מסוגלים להכיר באמת את מצבם האמיתי. ניסיונות אף יכולים עוד יותר להפוך אנשים למושלמים" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, רק דרך חוויית הזיכוך יוכל אדם להיות בעל אהבת אמת). "כשבני האדם מאמינים באלוהים, הם שואפים להשיג ברכות לעתיד. זו המטרה באמונתם. הכוונה והתקווה הזאת קיימות אצל כל בני האדם, אך את השחיתות שבאופיים יש לפתור באמצעות ניסיונות וזיכוך. כל היבט שבו אינכם עוברים טיהור ושבו אתם מגלים שחיתות הוא היבט שעליכם לזכך – זה ההסדר של אלוהים. אלוהים יוצר סביבה עבורך ובכך הוא מכריח אותך להזדכך, כדי שתכיר את השחיתות שלך. בסופו של דבר תגיעו לנקודה שבה תעדיפו למות ולוותר על המזימות והרצונות שלכם ולהישמע לריבונותו ולהסדריו של אלוהים. לכן אם בני אדם לא עברו מספר שנים של זיכוך ואם הם לא חוו מידה מסוימת של סבל, הם לא יוכלו להיחלץ מכבלי השחיתות של הבשר והדם במחשבתם ובלבם. בכל היבט שבו אנשים עדיין כפופים לכבלי השטן, ובכל היבט שבו עדיין יש להם רצונות ודרישות משלהם – אלו ההיבטים שבהם עליהם לסבול. רק מתוך הסבל ניתן ללמוד לקחים, כלומר לזכות באמת ולהבין את רצונו של אלוהים. למעשה, אמיתות רבות מובנות באמצעות חוויית ניסיונות כואבים. איש לא יכול לתפוס את רצונו של אלוהים, לזהות את כול-יכולתו וחוכמתו או להעריך עד תום את טבעו הצודק של אלוהים כאשר הוא מצוי בסביבה נוחה או בנסיבות טובות. זה יהיה בלתי אפשרי!" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, חלק ג'). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי קצת יותר את כוונתו. האל מעמיד אנשים בניסיון ומזכך אותם כדי לטהר אותם, ומאלץ אותם לחפש את האמת ולהכיר את השחיתות, הטומאה והכוונות שלהם. זה מאפשר לאנשים להשיג הבנה אמיתית לגבי האל ולפתח אהבה אמיתית כלפיו. חליתי בסרטן לא מפני שהאל ניסה לחשוף ולסלק אותי, אלא מפני שהיו לי צביון מושחת וטומאה באמונתי. רק בנסיבות אלו הדברים האלה יכלו להיחשף. לפני כן, ויתרתי על העסק שלי כדי להאמין באל ולבצע את חובתי, ולא משנה עד כמה סבלתי בחובתי, לא התלוננתי. תמיד התייחסתי לכל מה שהקרבתי והשקעתי כאל הון בפני האל, ואפילו ראיתי עצמי כמישהי שהתמסרה לאל ואהבה אותו. אבל עכשיו, כשהיה לי סרטן והייתי צריכה טיפולי הקרנות, לא נותרה בי כל אמונה באל ולא הבנתי אותו נכון, וחשבתי שהוא כבר לא רוצה בי. אפילו השתמשתי במאמציי ובמה שהשקעתי בתור הון ששימש כדי להתווכח עם האל, והתלוננתי שהוא לא מגן עליי. ראיתי שאני באמת מרדנית, ומלאה בדרישות ובציפיות כלפי האל. אם לא הייתי חווה את המחלה הזו, לעולם לא הייתי מכירה את הצביון המושחת שלי או את הכוונות השגויות שלי באמונה באל. אם לא היה חל בי כל שינוי עד שעבודת האל הייתה מגיעה לסיומה, הייתי מאבדת לחלוטין את הסיכוי שלי לישועה. במחלה הזו שמולה התמודדתי, האל לא ניסה לסלק אותי, אלא להושיע אותי! אבל לא הבנתי את כוונת האל ואפילו טעיתי בכוונתו והתלוננתי עליו. כשחשבתי על כל זאת, חשתי רגשות חרטה ובושה עמוקות. התפללתי לאלוהים בשקט בליבי, מוכנה להכות על חטא בפניו ולחפש את האמת כדי להרהר בצביון המושחת שלי.

בחיפושיי, קראתי את דברי האל: האל הכול יכול אומר: "הקשר בין האדם לבין האל הוא קשר הנובע אך ורק מאינטרס אישי מובהק. זהו קשר בין מקבל הברכות לבין זה שמעניק אותן. במילים פשוטות, זהו קשר בין עובד למעביד. העובד עובד קשה רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. אין חיבה משפחתית בקשר כזה, שמבוסס על אינטרסים, רק עסקה. אין לאהוב או להיות נאהב, אלא רק צדקה ורחמים. אין הבנה, אלא רק תרעומת נואשת ומודחקת ותרמית. אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה. כעת, משהדברים הגיעו למצב כזה, מי יכול לשנות את הכיוון של מגמה כזו? וכמה אנשים מסוגלים להבין באמת עד כמה נואש הפך הקשר הזה? אני סבור שכאשר אנשים צוללים אל תוך השמחה שבזכייה בברכות, איש מהם לא מסוגל לדמיין עד כמה קשר כזה עם האל הוא מביך ומכוער" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, נספח 3: האדם יכול להיוושע רק בתוך ניהולו של האל). "מה הבעיה בכך שבני אדם תמיד באים בדרישות לאלוהים? מה הבעיה בכך שתמיד יש להם תפיסות לגבי אלוהים? מה מכיל טבע האדם? גיליתי שבני אדם תמיד מגינים על האינטרסים שלהם ודואגים לבשר שלהם והם תמיד מחפשים סיבות או תירוצים שמשרתים אותם, ללא קשר למה שקורה להם או למה שהם מתמודדים איתו. הם לא מחפשים את האמת או מקבלים אותה כהוא זה, והמטרה של כל מעשיהם היא להגן על בשרם ולרקום מזימות לטובתם. כולם מבקשים את חסד אלוהים מתוך רצון לזכות בכל היתרונות שהם יכולים לקבל. למה בני אדם באים בדרישות רבות כל כך לאלוהים? הדבר מוכיח שבני אדם הם חמדנים מטבעם ושאין להם שום היגיון לנוכח אלוהים. בכל מעשיהם של בני האדם – בין שהם מתפללים, משתפים או מטיפים – העיסוקים, המחשבות והשאיפות שלהם הם כולם דרישות מאלוהים וניסיונות לשדל אותו לתת להם דברים, והם כולם נעשים על ידי בני האדם בתקווה לזכות במשהו מאלוהים. בני אדם מסוימים אומרים 'זהו טבע האדם', וזה נכון! זאת ועוד, בני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים ותשוקותיהם הראוותניות והרבות מדי מוכיחות שלבני אדם באמת חסרים מצפון והיגיון. כל בני האדם דורשים ומשדלים למען עצמם, או מנסים לטעון ולמצוא תירוצים למען עצמם – את כל הדברים האלה הם עושים למען עצמם. בהרבה דברים אפשר לראות שמה שבני אדם עושים הוא חסר היגיון לחלוטין, ובכך יש הוכחה מלאה שההיגיון השטני שלפיו 'כל אדם ידאג לעצמו והשטן ייקח את האחרון' כבר נהיה טבע האדם. איזו בעיה באה לידי ביטוי בכך שבני אדם באים בדרישות רבות מדי לאלוהים? הבעיה היא שבני האדם נהיו מושחתים בידי שטן עד לשלב מסוים ושבאמונתם באלוהים, הם אינם מתייחסים אליו כאלוהים כלל וכלל" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, אנשים באים לאל בדרישות רבות מדי). האל חושף שטבע האדם הוא אנוכי ומתועב, ולא משנה מה הוא עושה, הכול לטובתו האישית. אפילו אמונתו באל נושאת כוונות אישיות, והוא מקווה לשווא להמיר סבל והשקעה חיצוניים בייעוד טוב. המצב שהאל חשף היה בדיוק מצבי שלי. לפני שמצאתי את האל, סבלתי ממחלות רבות, ואחרי שמצאתי את האל, כל מחלותיי נרפאו. לכן הודיתי לאל והיללתי אותו, והחלטתי בנחישות לגמול לו על אהבתו, ולא משנה איזו חובה הכנסייה סידרה לי, ביצעתי אותה באופן פעיל. אפילו שמתי בצד את העסק שלי והשקעתי מעצמי למען האל במשרה מלאה. כשגיליתי שאני חולה בסרטן, למרות שנראיתי מסורה במידת מה, במציאות, ניסיתי להמיר את ה"התמסרות" בהגנתו של האל, בתקווה שהוא ירפא את מחלתי. כשראיתי כופרים מחלימים מסרטן בעוד אני עדיין צריכה לעבור הקרנות אחרי כימותרפיה – לא רק להתמודד עם סבל, אלא גם עם סכנה לחיי – פרצופי האמיתי נחשף. התחלתי להתלונן שהאל לא מגן עליי, ודרשתי ממנו באופן בלתי סביר שיסיר את מחלתי. ראיתי שמה שמניע את האמונה שלי הוא הכוונה לזכות בברכות, ושכל שנות המאמץ וההשקעה שלי לא נועדו למילוי חובתו של יציר בריאה, אלא נועדו לשמש להמרת הסבל וההשקעה שלי בחסדים, ברכות וגמולים שמימיים. הייתי באמת אנוכית ומתועבת. פאולוס הטיף את הבשורה ברחבי אירופה וסבל רבות, אבל מטרת סבלו הייתה לדרוש גמול וכתר מהאל. בסופו של דבר, הוא אפילו אמר את המילים חסרות הבושה האלה, "אֶת הַמִּלְחָמָה הַטּוֹבָה נִלְחַמְתִּי, אֶת הַמֵּרוֹץ הִשְׁלַמְתִּי, אֶת הָאֱמוּנָה שָׁמַרְתִּי. מֵעַתָּה שְׁמוּרָה לִי עֲטֶרֶת הַצְּדָקָה" (טימותיאוס ב' ד' 7-8). כמו אצל פאולוס, מאחורי מאמציי והשקעותיי הסתתרו כוונות, ולא היו בי כל כנות או נאמנות כלפי האל. התייחסתי לאל כמוצא אחרון, כמעסיק שנותן לי גמול ושכר. כל מה שסבלתי והשקעתי נועד רק כדי להפיק תועלת מהאל. בכך, ניסיתי לרמות ולנצל את האל, וזה באמת דבר מתועב בעיניו. אם לא אשנה את נקודות המבט המוטעות שמאחורי חיפושיי ואחתור לשינוי בצביון, אז לא משנה כמה פעילה אהיה בחובתי, עדיין לא אשיג ישועה בסופו של דבר. בליבי, התפללתי לאל, "אלוהים, דרך חוויית הסרטן הזו, ראיתי שלמרות שהאמנתי בך שנים רבות, לא הייתי כנה או נאמנה כלפיך. אפילו בחובתי, ניסיתי רק לדרוש ממך חסד וברכות. אני רואה עכשיו כמה אני אנוכית ומתועבת. אלוהים, אני לא רוצה יותר למרוד בך כך. לא משנה איזה מצב יפקוד אותי, אני מוכנה להתמקד בחיפוש אחר האמת ולהתמסר לתזמורים ולסידורים שלך."

במהלך אחת מההקדשות הרוחניות שלי, קראתי את דברי האל: האל הכול יכול אומר: "אין כל התאמה בין חובת האדם לבין קבלתו ברכות או התמודדותו עם צרות. חובה היא הדבר שעל האדם לעשותו. זהו הייעוד שניתן לו משמיים ועליו למלא אותו מבלי לחפש תמורה, וללא תנאים או סיבות. רק זה נקרא ביצוע חובתו של אדם. קבלת ברכות מתייחסת לברכות שמהן נהנה אדם כאשר הוא מובא לידי שלמות לאחר שחווה שיפוט. התמודדות עם צרות מתייחסת לעונש שמקבל אדם כאשר צביונו לא משנה לאחר שעבר ייסור ושיפוט, כלומר, כאשר הוא אינו הופך למושלם. אולם בין אם הם מבורכים או חווים צרות, על יצירי בריאה למלא את חובתם, לעשות את מה שעליהם לעשות ואת מה שביכולתם לעשות. זה המינימום שאדם, אדם החותר אל האל, צריך לעשות. אל לך למלא את חובתך רק כדי לקבל ברכות ואל לך לסרב לבצע את חבותך מחשש שתחווה צרה. אומר לכם רק את הדבר הזה: מילוי חובתו של האדם הוא מה שעליו לעשות ואם הוא אינו מסוגל למלא את חובתו, אזי זו המרדנות שלו. באמצעות התהליך של ביצוע החובה, האדם משתנה בהדרגה ובאמצעות תהליך זה הוא מפגין את נאמנותו. לפיכך, ככל שתהיה מסוגל יותר לבצע את חובתך, כך תוכל לזכות בכמות גדולה יותר של האמת וכך הביטוי שלך ייעשה מעשי יותר. מי שרק מבצע את חובתו כלאחר יד ואינו מחפש את האמת יסולק בסופו של דבר, שכן אנשים כאלה אינם מבצעים את חובתם ביישום בפועל של האמת ואינם מיישמים בפועל את האמת במילוי חובתם. הם אלה שנותרים ללא שינוי והם יחוו צרות. לא רק שהביטויים שלהם אינם טהורים, אלא שכל מה שהם מבטאים הוא רע" (הדבר, כרך ראשון: הופעתו של האל ועבודתו, ההבדל בין כהונת האל בהתגלמותו כבשר ודם לבין חובתו של האדם). לאחר שקראתי את דברי האל, השגתי הבנה נכונה לגבי משמעות ביצוע חובתו של אדם. אנחנו יצירי בריאה, ולכן ביצוע חובתנו הוא טבעי ומוצדק לחלוטין. זה מה שעלינו לעשות. אנחנו לא צריכים לנסות להשתמש בזה כקלף מיקוח כדי לעשות עסקאות עם האל. לא משנה אם בורכנו או אם אנו סובלים מצרה, אין לכך שום קשר לביצוע חובתנו – אין זה שביצוע חובתנו מבטיח ברכות בסופו של דבר. האל למעשה בוחן האם חל שינוי בצביון שלנו. אם אנחנו עוברים את המשפט והייסורים של דברי האל וצביוננו המושחת משתנה, ואנחנו משיגים התמסרות אמיתית לאל ויכולים למלא את חובתו של יציר בריאה, רק אז נוכל לזכות באישורו של האל. אם צביוננו המושחת לא טוהר, אז לא משנה כמה נתרוצץ או נשקיע מעצמנו, עדיין לא נזכה בברכות. חשבתי על הזמן שבו המחלה הזו הייתה עניין של חיים ומוות. השתמשתי בסבל ובהשקעה שלי בעבר בתור הון כדי לדרוש שהאל יגן עליי, וחשבתי בטעות שבגלל ששילמתי מחיר, האל צריך להעניק לי חסד. נהניתי מחסדים וברכות כה רבים של האל, ובכל זאת לא ראיתי את חובתי בתור האחריות שלי. נהגתי לבקש מהאל ברכות וגמול תמורת מאמץ או השקעה מועטים בלבד. באמת הייתי חסרת מצפון והיגיון! האל בחר בי מתוך ים האנשים העצום, השיב אותי לביתו ואפשר לי לבצע חובה. כוונת האל הייתה שאחפש את האמת תוך כדי ביצוע חובתי, ושאשנה את צביוני המושחת, כך שניתן יהיה לטהר ולהושיע אותי. עליי להתמסר לאל ולבקש לרצותו. כשחשבתי על זה, נדרתי נדר בליבי, "אם אחרי טיפולי ההקרנות הסרטן שלי לא יירפא, גם אם אמות, עדיין אהיה מוכנה להתמסר לתזמוריו וסידוריו של האל, ולא אתלונן יותר נגד האל. אם ניתן יהיה לרפא את הסרטן באמצעות טיפולי הקרנות, אז אחתור לאמת ביתר שאת לאחר מכן, ואמלא את חובתי כדי לגמול לאל על אהבתו." ברגע שכל זה התחוור לי, הפסקתי לחשוב כל כך הרבה, ובעלי לקח אותי לבית החולים לטיפולי הקרנות. בבית החולים, הרופא ביקש ממני להרים את זרועי כדי ליצור תבנית מיקום לטיפולי הקרנות. אבל זרועי כאבה כל כך שלא יכולתי אפילו להרים אותה לגובה הכתף. המכונה לא יכלה לכוון לאזור הפגוע, ולא ניתן היה ליצור את התבנית. לרופא לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותי הביתה להתאמן כמה ימים, ולחזור ברגע שאוכל להרים את זרועי. כשהגעתי הביתה, לא העזתי להתעכב והמשכתי להתאמן. אבל אחרי שלושה ימים, עדיין לא יכולתי להרים את זרועי. שכבתי במיטת בית החולים והתפללתי בשקט לאל, "אלוהים, בין אם אוכל לעבור היום טיפולי הקרנות ללא בעיה ובין אם לא, אני מוכנה להתמסר לתזמורים ולסידורים שלך!" מבלי שאפילו שמתי לב, הצלחתי להרים את זרועי ולהניח אותה מאחורי ראשי. כשהרופא ראה זאת, הוא מיד יצר עבורי את התבנית. במהלך טיפולי ההקרנות, לא סבלתי יותר מדי, וגם לא היו לי הרבה תופעות לוואי, וידעתי בבירור שזו התגשמות הגנת האל עבורי. הרגשתי באמת אסירת תודה לאל. כך, לאחר שבעה עשר סבבים של טיפולי הקרנות, המחלה שלי סוף סוף הייתה תחת שליטה. לאחר מכן, המשכתי לבצע חובות לצד האחים והאחיות.

ב-2020, עסקתי בחובות אירוח. בשל צורכי העבודה, נאלצתי לצאת מדי פעם לטפל בעניינים שונים, ולפעמים כשחזרתי הביתה בערב אחרי הסידורים, הרגשתי עייפה מאוד. נזכרתי בדבריה של מטופלת אחרת: "אחרי שחלית בסרטן, אסור לך להתאמץ יותר מדי, אחרת הוא עלול לחזור בקלות. ואם הסרטן חוזר, הוא עלול להיות חשוך מרפא." גם הרופא יעץ לי לנוח יותר ולא להתאמץ יתר על המידה. במיוחד, כשחשבתי על כל מקרי המוות מהישנות המחלה ששמעתי עליהם בבית החולים, פחדתי קצת. מה אם הסרטן יחזור? האם אמות מזה? אבל באותו זמן, המפלגה הקומוניסטית עצרה בטירוף אחים ואחיות, והייתי צריכה לשמור על הסביבה ועל ביטחונם, כך שפשוט לא היה לי זמן ללכת לבית החולים לבדיקת מעקב. כלפי חוץ נראיתי מתמידה בחובתי, אבל בליבי דאגתי לעיתים קרובות בגלל מחלתי, ומדי פעם חשבתי לעצמי, "למרות שבריאותי לקויה, מעולם לא הפסקתי לבצע את חובתי כל השנים האלה. בוודאי שהאל ימנע מהסרטן שלי לחזור, נכון?" הבנתי שאני שוב מנסה לעשות עסקאות עם האל, אז מיהרתי להתפלל לאל כדי למרוד בכוונה הזו שלי. מאוחר יותר קראתי קטע מדברי האל והבנתי את עניין החיים והמוות קצת יותר לעומק. האל אומר: "אדם שרכש את הידע על ריבונות הבורא לאחר שחווה כמה עשורי חיים, הוא אדם עם הערכה נכונה של משמעות החיים וערכם, אדם בעל ידע עמוק על מטרת החיים, חוויה והבנה אמיתית של ריבונות הבורא, ועוד יותר מכך, אדם המסוגל להישמע לסמכות הבורא. אדם כזה מבין את משמעות בריאתה של האנושות על ידי אלוהים, מבין כי על האדם לעבוד את הבורא, שכול דבר שיש לאדם בא מן הבורא וישוב אליו באחד הימים בעתיד הלא רחוק. אדם כזה מבין כי הבורא קובע את סדר לידתו של האדם ויש לו ריבונות על מותו של האדם, וכי הן החיים והן המוות נקבעים מראש על ידי סמכותו של הבורא. לפיכך כאשר הוא תופש את הדברים האלה באמת, הוא מסוגל באופן טבעי להתמודד עם המוות ברוגע, להניח בצד את רכושו עלי אדמות ברוגע, לקבל ולהיכנע בשמחה לכול העתיד לבוא ולקדם בברכה את נקודת המפנה האחרונה בחיים, שסדרה נקבע על ידי הבורא, במקום לפחד ממנה באופן עיוור ולהיאבק נגדה" (הדבר, כרך שני: אודות הכרת האל, האל עצמו, הייחודי ג'). לאחר שקראתי את דברי האל, הבנתי שלידה, זקנה, מחלה ומוות – הכול בידי האל, וזמן מותו של אדם נקבע מראש על ידי האל. זה לא כמו שכופרים אומרים, שעבודת יתר גורמת לסרטן לחזור ומובילה למוות. אם האל קבע מראש שאחיה רק עד גיל מסוים, אז גם אם אנוח כל יום במיטה ולא אתאמץ, עדיין לא אוכל לברוח מהמוות. אם הייתי מפסיקה לבצע את חובתי כי פחדתי שהסרטן שלי יחזור, זו הייתה מרדנות אמיתית נגד האל. גם אם הסרטן שלי לא היה חוזר, אם לא הייתי ממלאת את חובתי, חיי היו ריקים, והייתי מתועבת בעיני האל. הבנתי גם שהשאלה אם אחיה או אמות תלויה בריבונותו ובסידוריו של האל, והדאגות והחששות שלי לא יכולים לשנות זאת. מה שעלי לעשות הוא להתמסר לסידוריו של האל ולמלא את חובתי. ואז, גם אם יום אחד אעזוב את העולם הזה, חיי יהיו בעלי ערך. כשהבנתי זאת, הפסקתי לחשוש אם הסרטן שלי יחזור או אם אמות.

ואז קראתי קטע נוסף מדברי האל, ונתיב היישום בפועל התבהר עוד יותר. האל הכול יכול אומר: "אם, באמונתך באל ובחתירתך לאמת, אתה מסוגל לומר: 'בלי קשר לאיזו מחלה או לאיזה אירוע לא נעים האל יאפשר שיקרה לי – בלי קשר למה שהאל יעשה – עלי להתמסר, ולהישאר במקומי כיציר בריאה. לפני כל דבר אחר, עלי ליישם בפועל את ההיבט הזה של האמת – התמסרות. עלי ליישם אותו, ולממש את המציאות של התמסרות לאל. יתרה מכך, אל לי להשליך מעלי את מה שהאל הטיל עלי ואת החובה שעלי לבצע. אפילו בנשימתי האחרונה, עלי להיצמד לחובתי', האם אין זאת נשיאת עדות? כשיש לך נחישות מהסוג הזה ומצב כזה, האם אתה עדיין מסוגל להתלונן על האל? לא, אתה לא מסוגל. בזמן כזה, אתה תחשוב לעצמך: 'האל נותן לי את הנשימה הזאת, הוא קיים אותי והגן עלי כל השנים האלו. הוא ספג ממני כל כך הרבה מכאובים, נתן לי כל כך הרבה חסד, ואמיתות רבות. הבנתי אמיתות ותעלומות שאנשים לא הבינו במשך דורות. הרווחתי כל כך הרבה מן האל, כך שעליי להשיב לאל כגמולו! לפני כן, שיעור הקומה שלי היה קטן מדי, לא הבנתי כלום, וכל מה שעשיתי היה פוגעני כלפי האל. יתכן שלא תהיה לי הזדמנות נוספת להשיב לאל כגמולו בעתיד. לא חשוב כמה זמן נותר לי לחיות, עלי להציע את מעט הכוח שיש לי ולעשות את מה שאני יכול למען האל, כך שהאל יוכל לראות שכל השנים הללו שהוא קיים אותי לא היו לשווא, אלא נשאו פרי. אתן לאל נחת, ולא אפגע בו עוד או אאכזב אותו'. מה דעתך לחשוב כך? אל תחשוב כיצד להציל את עצמך או להימלט, במחשבה 'מתי תירפא המחלה הזאת? כשהיא תירפא, אעשה כמיטב יכולתי לבצע את חובתי ולהיות נאמן. כיצד אני יכול להיות נאמן כשאני חולה? כיצד אני יכול לבצע את חובתי כיציר בריאה?' כל עוד יש לך ולו נשימה אחת, האם אינך מסוגל לבצע את חובתך? כל עוד יש לך ולו נשימה אחת, האם אינך מסוגל שלא לבייש את האל? ככל שיש לך ולו נשימה אחת, ככל שדעתך צלולה, האם אינך מסוגל לא להתלונן על האל? (כן). קל לומר 'כן' כעת, אך לא יהיה קל כל כך כשזה באמת יקרה לך. וכך, עליכם לחתור אל האמת, לעבוד קשה לעתים קרובות על האמת, ולבלות זמן רב יותר במחשבה 'כיצד אני יכול לרצות את כוונות האל? כיצד אני יכול לגמול אהבה לאל? כיצד אני יכול לבצע את חובתו של יציר בריאה?' מהו יציר בריאה? האם האחריות של יציר בריאה היא בסך הכול להקשיב לדברי האל? לא – אחריותו היא לממש בחיים את דברי האל. האל נתן לך כל כך הרבה אמת, כל כך הרבה מהדרך, וכל כך הרבה חיים, כדי שתממש בחיים את הדברים האלו, ותישא עדות בפניו. זה מה שיציר בריאה צריך לעשות, וזאת האחריות והחובה המוטלת עליך" (הדבר, כרך שלישי: שיחותיו של המשיח של אחרית הימים, רק בקריאה של דברי האל לעתים קרובות ובהרהור על האמת יכול להיות נתיב ללכת בו). הבנתי שדרישותיו של האל מאיתנו פשוטות מאוד: להביא את המסירות לידי ביטוי בחיינו, וגם אם אנו מתמודדים עם מחלה או עם מצוקות אחרות, עלינו למלא את חובתנו. חיי ניתנו לי מהאל, ומכאן והלאה, אם מחלתי תחזור ואם אמות – הכול בידיו, והייתי מוכנה להתמסר לתזמוריו ולסידוריו של האל. הייתי רק מעט עייפה פיזית, אבל זה לא אמר שהסרטן שלי חזר, ולא הייתי מותשת עד כדי כך שלא יכולתי לקום מהמיטה. במיוחד לאור גל המעצרים המוטרף של המפלגה הקומוניסטית כנגד אחים ואחיות, היה עליי למקד את ליבי בחובתי, ולהתפלל לאל ולהסתמך עליו שיגן על האחים והאחיות כדי שיוכלו לבצע את חובותיהם בשלום. אחרי זה, פשוט המשכתי לבצע את חובתי כרגיל. לפעמים, כשחשתי לא בנוח, אז נחתי יותר, וכשהרגשתי טוב יותר, קמתי וקראתי את דברי האל. כשהיה עליי לצאת לטפל בדברים, יצאתי כרגיל, בלי לחשוב יותר מדי על מחלתי. כעבור זמן מה, הלכתי לבית החולים לבדיקת מעקב, והסרטן לא חזר. כך אני ממשיכה למלא את חובתי, הולכת לבית החולים לבדיקות מעקב כל כמה חודשים, ועכשיו עברו כמה שנים והסרטן שלי עדיין לא חזר. אני באמת אסירת תודה על הגנתו והנחייתו של האל.

דרך המחלה הזו, הבנתי טוב יותר את כוונתו של האל להושיע את האנושות, וראיתי שלא משנה אילו מצבים האל יוצר, כולם נועדו לטהר את האדם ולהסיר את הצביון המושחת של האדם ואת הטומאה שבאמונתו. יחד עם זאת, הבנתי גם שבזמן שאדם חי, עליו לחתור לאמת, להתמסר לריבונותו ולסידוריו של האל, ולמלא את חובתו. זו הדרך היחידה לחיות חיים בעלי משמעות וערך. מעתה ואילך, אחתור ברצינות לאמת, אחתור לשינוי בצביון, ואמלא את חובתי כדי לרצות את האל. תודה לאל!